אלא לדעת רב שמואל בר יהודה, קמייתא [התקנה הראשונה] משום סימפון ובתרייתא [והאחרונה] גם כן משום סימפון, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין טעמם של הראשונים לטעמם של האחרונים?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לענין בדיקת חוץ, כלומר, הבדיקה הראשונה שבדק ביד קרובותיו, והן יכלו לבדוק רק בדיקה שטחית. שמר [חכם זה] של המשנה הראשונה סבר כי בדיקת חוץ שמה בדיקה, ולכן כיון שתבעה להינשא והגיע הזמן, הרי היא כאשתו, ומאחר שבדקה על ידי קרובותיו אין לחשוש עוד לסימפון. ומר [וחכם] זה, בית דין אחרון, סבר שבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ועדיין יש לחשוש שמא, כאשר יתייחד איתה, ימצא בה מום ויתחרט על הנישואין.

א משנה המקדיש מעשה ידי אשתו, כלומר, מה שאשתו "עושה" (עובדת) בבית כתקנת חכמים — הרי זו האשה עושה (עובדת) ואוכלת ממה שעושה, ואין מעשה ידיה קדושים. ולא נחלקו אלא לגבי המותר, כלומר, אם עשתה יותר מן השיעור הקצוב, מה יהיה דינו, שר' מאיר אומר: המותר הוא הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: אף המותר הוא חולין.

ב גמרא אמר רב הונא אמר רב, יכולה אשה לומר לבעלה: "איני ניזונת משלך ואיני עושה (ואינני עובדת עבורך) ". וטעם הדבר: מכיון שקסבר [סבור הוא]: כי תקינו רבנן [כאשר תיקנו חכמים] את החובות והזכויות בין הבעל והאשה, תקנת מזוני (מזונות), עיקר, שהתקנה שהבעל יפרנס היא עיקר התקנה, וחזרו ותיקנו שמעשה ידיה יהיו שלו, משום איבה, שאם הוא יפרנסנה, והיא תעבוד ולא תתן לו את שכר עבודתה, תהיה לו איבה כלפיה. ומשום כך כי אמרה [כאשר היא אומרת] "איני ניזונת ואיני עושה" — הרשות בידה, שיכולה האשה לוותר על עיקר התקנה שהיתה לטובתה.

על סברה זו מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: תקנו מזונות תחת (במקום) מעשה ידיה, משמע שמעשה ידיה היא החובה הבסיסית, וכיון שחייבת בעבודה תיקנו כנגד זה שיפרנסנה בעלה! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שמסייע לו] לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: המקדיש מעשה ידי אשתו — הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו [האם לא מדובר] בניזונת משל בעלה, כלומר, שהוא רוצה לזונה והיא מוותרת על כך ולכן אין מעשה ידיה ברשותו שיוכל להקדישם? ודוחים: לא, מדובר פה בשאינה ניזונת מבעלה.

ומקשים: אי [אם מדובר] בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר] בזה שאין הוא יכול להקדיש את מעשה ידיה? אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד הכנעני: "עשה עמי (עבוד בשבילי) ואיני זנך", שאין חובה עלי לפרנסך — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] "עמך", אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז) — לא, שחייב לפרנסו כשם שמפרנס את בני ביתו, וכל שכן אשתו שחייב לפרנסה. ואם כן, כיון שאינו יכול לומר לאשתו שתעבוד ולא תיזון משלו, הרי כאשר אינו זן אותה — ודאי שאין לו זכות במעשה ידיה ובודאי לא זאת באה משנתנו לומר!

ומשיבים: אמנם דין זה לא היה צורך לשנותו אבל סיפא איצטריך ליה [הסוף הוצרך לו] שיש בו חידוש לגבי מותר, שר' מאיר אומר: הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רב הונא על דברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] טעמא [שהטעם] של ר' מאיר משום דקסבר [שהוא סבור] אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן חל ההקדש על מעשה ידיה אף על פי שעדיין לא עשתה אותם. אלא טעמא [הטעם] של ר' מאיר: מתוך שיכול לכופה (לכפות אותה) למעשה ידיה — הרי יש לו זכות מסויימת על ידיה, ולכן נעשה באותה שעה כאומר לה "יקדשו ידיך לעושיהם", שהידיים בנוגע למה שהן עושות תהיינה כהקדש, ונמצא שההקדש חל על דבר הקיים כבר בעולם (הידיים עצמן). ומכיון שאמר ריש לקיש "שיכול לכופה למעשה ידיה" משמע שאינה יכולה לומר "איני נזונית ואינה עושה".

על עצם דבריו של ריש לקיש מקשים: והא [והרי] לא אמר לה הכי [כך], אלא אמר: "מעשה ידיך יקדשו"! ומשיבים: כיון דשמעינן ליה [ששמענו אותו], את ר' מאיר שאמר כלל: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפי הכלל הזה, כאשר אדם אומר דבר שמבחינת ההלכה אין לו משמעות, אנו נותנים לו פירוש שיהיה לו תוקף הלכתי — אף כאן, מה שאמר שמעשה ידיה יקדשו — לא אמר דבר שיש בו ממש, ולכן אנו מפרשים את דבריו באופן אחר, ונעשה כאומר לה: "יקדשו ידיך לעושיהם".

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' מאיר בדרך כלל כי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? והתניא [והרי שנינו בברייתא], גוי האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שהיא גוייה, ואומר לה: "לאחר שתתגיירי את ", או שהיה עבד ואמר לה שהיא מקודשת "לאחר שאשתחרר", או שהיתה שפחה ואמר לה: "לאחר שתשתחררי", או שהיתה אשת איש ואמר לה: "לאחר שימות בעליך", או שהוא בעל אחותה ואמר לה שתתקדש לו "לאחר שתמות אחותיך" שאז יוכלו הקידושין לחול עליה, או שהיתה שומרת יבם ואמר לה: "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך", ר' מאיר אומר: אם אירעו כל הדברים הללו — מקודשת. ומשמע שר' מאיר סבור שהקידושין חלים גם על דבר שאיננו עתה בעולם!

ואומרים: אכן, מההיא מאותה ברייתא — אין [כן] אפשר ללמוד שר' מאיר אמנם סבור כך, אלא שריש לקיש רצה לומר כי מהא ליכא למשמע מינה [מזו, שלנו, אין לשמוע ממנה]. דבר זה, שהרי אפשר לפרש דבריו גם באופן אחר, מצד שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

ג שנינו במשנה שאם הקדיש את המותר מהקיצבה הקבועה למעשה ידיה, ר' מאיר אומר שהוא הקדש. ושואלים: לשיטה זו, אימת (מתי) נעשה המותר קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מותר רק לאחר מיתה של האשה הוא קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר כבר מחיים הוא קדוש.

הוי [עסק, התקשה] בה רב פפא: במאי [במה, באיזה מקרה מדובר]? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במקרה שבעלה מעלה (נותן) לה מזונות, ומעלה לה גם מעה כסף לשבוע לשאר צרכיה — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שרק לאחר מיתה קדוש? שהרי יש מותר ניכר בכל שבוע ושבוע!

ואלא תאמר שמדובר כשאין מעלה לה מזונות, ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה והיא צריכה לפרנס את עצמה לגמרי — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שמחיים קדוש? הלא ייתכן שבשבוע אחד או שניים לא תמצא עבודה, וכיון שאינו נותן לה מזונות תצטרך לכסף, ואין כאן מותר כלל!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר במקרה שמעלה לה מזונות, ואולם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה, ובכך נחלקו: רב ושמואל סברי [סבורים] שעיקר התקנה היא שתקנו