"ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת [ארבע מאות זוז מהיין הזה תנו לבת] ", ובינתיים אייקר חמרא [התייקר היין] ונשאר עודף. אמר רב יוסף: רווחא ליתמי [הרווח הוא ליתומים], והם מקבלים את הסכום העודף.

מסופר: קריביה [קרוביו] של ר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני [היתה להם אשת אב שהיתה מפסידה מזונות], שהיתה נוהגת בבזבזנות. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן לבקש עצה. אמר להו [להם]: איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד [לכו ואמרו לאביכם, שייחד] לה ארעא [קרקע] מסויימת למזונה, וכיון שתסכים לקבל קרקע זו למזונותיה הריהי בכך מוחלת על היתר.

אתו לקמיה [באו לפני] ריש לקיש לדון, אמר להו [להם]: כל שכן שריבה לה מזונות. כלומר, את מזונותיה הוא ודאי צריך לשלם, ומה שעשה היה ששיעבד לה עוד קרקע מסויימת לצורך זה שאם תזדקק יוסיפו לה מקרקע זו. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] ר' יוחנן לא אמר הכי [כך]! אמר להו [להם]: זילו הבו [לכו ותנו] לה כל צורכה. ואי [ואם] לא — מפיקנא לכו [אוציא לכם] את ר' יוחנן מאונייכו [מאוזניכם], כלומר, אנהג כנגדכם בתוקף, עד שתשכחו את דברי ר' יוחנן. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן להתלונן. אמר להו [להם]: מה אעשה? שכנגדי, כלומר, אדם חשוב כמוני, חלוק עלי ואיני יכול לסתור את דבריו.

אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו], מר' יוחנן עצמו שיש הבדל באיזו לשון ייחד לה את הקרקע. אם אמר שהוא נותן לה דבר מסויים וקצב לה בלשון "למזונות" — כוונתו שריבה לה מזונות, כלומר, שנותן לה מזונותיה, אלא שאם לא יספיקו המזונות, גם היקצה בנוסף לכך שטח מסויים שהוא רק לצורך זה. אבל אם אמר לה שמייחד לה דבר זה "במזונות" — הרי קצץ לה מזונות, כלומר, קבע גבול שלא תיקח יותר ממה שקבע לה.

א משנה אף על פי שאמרו שבכלל בתולה גובה לכתובתה מאתים זוז ואלמנה — מנה (מאה זוז), אם רצה להוסיף לכתובתה אפילו מאה מנה — יוסיף. ואם נתארמלה (נתאלמנה) או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין — גובה את הכל שכתב לה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם נתאלמנה מן הנשואין — גובה את הכל. מן האירוסין — בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה בלבד, מפני שלא כתב לה תוספת על הכתובה אלא על מנת לכונסה.

ר' יהודה אומר דין אחר בכתובה. אם רצה כותב לבתולה כראוי לה שטר של מאתים, והיא כותבת "התקבלתי ממך מנה", שמוותרת על חצי מהכתובה, וכן לאלמנה כותב מנה והיא כותבת "התקבלתי ממך חמשים זוז". ואילו ר' מאיר אומר: אסור לעשות כן, והטעם: שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה — הרי זו בעילת זנות, שבפחות מזה אין לה דין כתובה, וכאילו לא כתב לה כלל.

ב גמרא שנינו במשנה שאם רצה להוסיף מוסיף, ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], אם רצה, מדוע לא יוסיף? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי קיצותא עבדו רבנן [קיצבה עשו חכמים] בסכום הכתובה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ולכן אין להוסיף על הסכום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הקפידו חכמים על כך, ואם רוצה להוסיף — יוסיף.

ג שנינו במשנה שאם רצה להוסיף על סכום הכתובה — אפילו מאה מנה יוסיף. ומעירים: "רצה לכתוב לה" לא קתני [שנה], שמלשון זו משמע שפרט לכתובה עצמה הוא כותב לה סכום אחר שאינו נחשב ככתובה עצמה, אלא לשון "רצה להוסיף" שנינו, שמלשון זו משמע שהסכום שכתב נחשב כחלק מהכתובה. והרי זה מסייע ליה [לו] לר' איבו אמר ר' ינאי. שאמר ר' איבו אמר ר' ינאי: תנאי כתובה וכן סכומים אחרים שהוסיף מדעתו לכתובה ככתובה עצמה דמי [הם נחשבים].

ונפקא מינה [ויוצא מזה] פסק להלכה בכמה וכמה עניינים: למוכרת את כתובתה, שהמכירה כוללת גם את התוספת; ולמוחלת כתובתה לבעלה או ליורשים, שאף את התוספת כללה במחילה זו; לענין מורדת על בעלה, שמנכים לה מכתובתה סכום קצוב בכל שבוע וממשיכים לעשות כן עד שתכלה כל הכתובה, ולמדנו שפוחתים אף מתוספת הכתובה;

ולפוגמת כתובתה, שהמודה שקיבלה מקצת מכתובתה (ואפילו דינר אחד) אינה נפרעת את השאר אלא בשבועה, ולענין זה אף אם מודה שקיבלה מקצת התוספת צריכה להישבע על השאר; ולתובעת כתובתה, שאמרו חכמים שמשעת תביעה מאבדת זכותה למזונות, והוא הדין אם תובעת תוספת כתובתה; ולענין עוברת על דת, שקנסוה שתצא מבעלה בלא כתובה, שמאבדת לא רק את עיקר כתובה אלא גם את התוספת;