ארבע מאה זוזי מן חמרא. משמע אותו יין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה: מפסדה מזוני. מרבה לאכול: דנייחד לה. בצוואת שכיב מרע ובעדים אולי תקבל עליה דאפי' גבי כתובה תנן (פאה פ''ג מ''ז) הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע''פ שלא כתב לה לישנא אחרינא דהוי ליה כמחלק נכסיו על פיו ונתן שאר הנכסים לבניו והוה להו משעבדי ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי: כל שכן שריבה לה מזונות. אם אמר קרקע זו למזונותיך אין זה אלא אם לא יתנו ליך מזונות מרווחים אלא מצומצמים טלי קרקע זו להעדפה דאי לשעבדה למזונותיה הרי כל נכסיו משועבדים לכך: שכנגדי. אנוש כערכי וראוי לחלוק עלי: במזונות. בחוב מזונות שיש ליך עלי משמע שזו תהא פרעון לכך:

הדרן עלך נערה

אף על פי. אם רצה. בגמרא פריך פשיטא: שלא כתב לה. תוספת דמדעתו אלא על מנת לכונסה: והיא כותבת. אע''פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת בלשון שובר: גמ' רצה לכתוב לא קתני. אי תנא לכתוב לא הוה שמעינן מינה שיהיה התוספת קרוי כתובה אלא כמתנה מדעתו ואין שם כתובה עליו השתא דתנן להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא מסייע ליה כו': תנאי כתובה. תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל: למוכרת ולמוחלת. מוכרת כתובתה או מוחלת כתובתה מחלה ומכרה את הכל לפי שהכל קרוי כתובה ולא אמרינן לא מיקרי כתובה אלא מנה מאתים: למורדת. דתנן בפרקין (לקמן סג.) המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו' עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין: ולפוגמת. בפרק הכותב (לקמן פז.) תנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה אם פגמה תוספת נמי שאמרה לשם פרעון התוספות התקבלתי דינר אף זו פוגמת כתובתה היא ואם טוען בעלה התקבלת כל כתובתיך לא תפרע אלא בשבועה: לתובעת. שאמרו חכמים התובעת כתובתה בב''ד אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות: עוברת על דת. בפרק המדיר (לקמן עב.) שאמרו עליה תצא שלא בכתובה לא תימא כתובת מנה מאתים אבל תוספת מתנה בעלמא הוא לא הפסידה:

ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת. וא''ת דבפרק התקבל (גיטין דף סה:) גבי גניבא יוצא בקולר הוה כי נפק אמר הבו ארבע מאה זוזי לרבי אבינא מחמרא דהרפניא וקאמר התם (דף סו.) דלא קנה רבי אבינא דחמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר אלא מחמרא קאמר ואין סברא לחלק בין מחמרא למן חמרא ויש לומר דהתם נמי מסיק מחמרא לייפות את כחו: דנייחד לה ארעא למזונה. אע''ג דלעיל (נב:) נתחרט ר' יוחנן על מה שהשיאן עצה הכא אין גנאי כיון דבדעתה תלוי אם תרצה לקבל: למזונות ריבה לה מזונות כו'. תימה דבפ' המקבל (ב''מ דף קד:) מסיק דלא שנא אמר לכתובתה ל''ש אמר בכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן גבי הבו לה ארבע מאה זוזי לברת ויש לומר דהכא דווקא לפי שהיא מוחזקת במזונות אמרינן למזונות ריבה לה מזונות אבל התם אין הבת מוחזקת אי נמי התם לא הוה ליה למימר אלא הבו לה ארבע מאה זוזי ומדקאמר לכתובתה משמע דעם של בעל קאמר דליהוי ארבע מאה זוזי אבל הכא דצריך לפרש למזונות יש לחלק:

הדרן עלך נערה

אף על פי. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף. תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע''פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע''פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ''מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב''ב קנז. ושם) אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם ושאל ר''י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צד. ושם) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע''פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה ואין זה קנין דברים בעלמא דקנין דברים לא הוי אלא כההיא דריש בבא בתרא (דף ג.) שקנו מידם לחלוק חצר שאין בה דין חלוקה אבל מה שמשעבד גופו להתחייב לדבר זה משתעבד ואין זה קנין דברים בעלמא וי''מ דכיון דכותב סתמא שיהיו כל נכסיו אחראין למה לא נתחייב הרי הודה שיש לו נכסים ואע''פ שאנו יודעים שאין לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ומטעם זה אור''ת שכותבין בהרשאות והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי אע''פ שאנו יודעים שאין לו קרקע כיון דמודה שיש לו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי.: למורדת. אליבא דר' יוסי לא איצטריך דאפי' לא הוי תנאי כתובה ככתובה פוחת לה דהא אמר לקמן במתני' לעולם פוחת והולך שאם נפלה לה ירושה ממקום אחר חוזר וגובה ממנה אלא לרבנן איצטריך שאינו פוחת אלא כתובה דתוספת נמי ככתובה: ולפוגמת. איצטריך דאם פגמה כתובתה לא תגבה גם התוספת אלא בשבועה אפי' היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר: ולתובעת. פירש בקונטרס שאם תבעה תוספת שאין לה מזונות ולא יתכן פירושו אליבא דרבנן דאמרי לקמן בפרק אלמנה (דף צז:) משכנה או נתנה מקצת כתובתה יש לה מזונות אלא יש לפרש ולתובעת שאם תבעה מנה מאתים ושיירה תוספת דיש לה מזונות כיון דתנאי כתובה ככתובה הרי לא תבעה כי אם מקצת כתובה: ולעוברת על דת. דהואיל והפסידה כתובתה הפסידה נמי תוספת ואף על גב דבממאנת ושניה ואיילונית אין להן כתובה ויש להן תוספת התם היינו טעמא דמתחלה כשכתב תוספת לאו אדעתא דכתובה כתב לה דהא יודע שאין לממאנת ושניה כתובה הלכך תוספת דכתב לה מתנה בעלמא כתב לה ולא שייכא לכתובה כלל ואיילונית נמי תוספת דכתב לה מתנה בעלמא מחמת חיבת לילה הראשונה ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש אבל הכתובה עצמה הואיל ואינה תלויה בכתיבתו אין דעתו לכותבה אלא כמו שחייבוהו חכמים אם אינה איילונית אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת:

מתני': מן הארוסין בתולה גובה מאתים. יש מפרשים: אפילו מן המשועבדים. ורבנו שרירא ז"ל, וכן הרמב"ם (פ"י מהל' אישות הי"א) פירשו: מן המחוררין שלא עלתה על דעתה שאלו רצה למכור עד שעת נישואין שלא ימכור, והראשון נראה עיקר, דסתם לשון גובה מן המשועבדים משמע. ועוד, דגובה מן האירוסין ודאי כגובה מן הנשואין הוא ובין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, דקאמר תנא קמא לצדדין בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל, זה מן המחוררין וזה מן המשועבדים.

גמרא: פשיטא, מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ותנא קמא קתני ליה, ואי נמי, משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן וכדדייקינן ממתניתין מדקתני רצה להוסיף, אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מן שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי, כן נראה לי.
מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן כדי שלא לבייש את מי שאין לו קא משמע לן, מהאי לישנא משמע דאפילו לערב ולכתוב התוספת סתם בכלל העיקר קאמר, כלומר שאלו רצה לכתוב ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזין אלף רשאי, דאלו בכותב מאתים בפני עצמן ותוספת בפני עצמו מאי מבייש מי שאין לו איכא, הא למה הדבר דומה למי שהכניסה שום גדול שאין נמנעין מלכותבו לה משום שלא לבייש את מי שאין לו, אבל זה שכותב לזו מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן ולזו כסף זוזי חמש מאה נמצאת מבייש לזו שאין מוקרין בתוליה של זו, וכן כתוב בתשובת הגאונים ז"ל (עיי' אוצה"ג עמ'), ולפיכך מי שבא לרבות ולכלול בעיקר הכתובה כותב ומוסיף ואינו נמנע. אלא שקשה לי קצת לשון שלא לבייש מי שאין לו, אלא כן הוה להו למימר שלא לבייש מי שאין לה.

אמר רבי ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי. פירוש: תוספת כתובה ככתובה אבל נדוניא כחוב דעלמא הוא ואינו בכלל כתובה. ויש מרבוותא דפרישו, דאפילו נדוניא בכלל כתובה כדאשכחן לה בכמה דוכתי דאיקרי כתובה כדאמרינן בפרקין דלעיל (כתובות מח, א), אפילו כתובתה בבית בעלה אביה יורשה, אפילו כתובתה בבית אביה בעלה יורשה.
וקבורתה תחת כתובתה דהיינו תחת נדוניית כתובה, כדמוכח בפרקין דלעיל (כתובות מז, ב), ואינו מחוור לי, דהא אמרינן הכא דתנאי כתובה ככתובה דמי לעוברת על דת משה ויהודית, ואילו נכסי צאן ברזל אינה מפסדת, כדאמרינן לקמן בשילהי אלמנה ניזונת (כתובות קא, ב), אם היא זינתה נכסיה מי זנו, ואם תאמר, דמפסדת היא בלאותה שאינן קיימין, מכל מקום אנן תנאי כתובה ככתובה אמרינן דמשמע דלגמרי שוו להדדי וכדדייק לישנא דרצה להוסיף ונדוניא לא שוותה לכתובה לגמרי בזו, דאי לכתובה מפסדת בכל ענין ואפילו יחד לה מטלטלי לכתובתה והן בעין, ואילו נכסי צאן ברזל בלאותיה קיימין נוטלתן ויוצאה, ומיהו ודאי בכלל לשון כתובה היא, ונפקא מינה למוכרת ולמוחלת דמשום לישנא אתי לה כלומר, שבכלל מה שאמרה כתובתי מכורה ומחולה לך היא אפילו הנדוניא שהכל נקרא כתובה, והלשון כולל אותם, אבל לדיניהן בכל מה שאין הלשון גורם אין הנדוניא בכלל העיקר דהתם שנו קולי כתובה משום דמדיליה יהיב לה ונדוניא משלה היא ולמה נקל בה יותר משאר חובות דעלמא, והכא תוספת ותנאי כתובה ככתובה קאמר.

למורדת. ונפקא מינה לתנא קמא ולר' יהודה דאמרי במתניתין עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה, אבל ר' יוסי דאמר לעולם הוא פוחת והולך לא נפקא מידי למורדת, דהא אפילו נפלה לה ירושה ממקום אחר יחזור ויגבה ממנה.

לתובעת. פירש רש"י ז"ל: התובעת כתובתה בבית דין אין לה מזונות תובעת תוספת נמי אין לה מזונות. וכן פירש רבנו אלפסי ז"ל. והקשה הראב"ד ז"ל, והא קיימא לן כרבנן דאמרי בפרק אלמנה נזונת (לקמן כתובות צז, ב) מקצת כסף הכל כסף, ואפילו גבתה כל כתובתה ולא נשאר לה על היתומים אלא מקצת כסף, הרי זו ניזונת, וכל שכן שלא תפסיד מזונותיה בתביעת תוספת לבדו, ופירש הוא ז"ל: לתובעת, כשם שתובעת מקצת כתובה נזונת במקצת הנשאר, כן תובעת כל העיקר נזונת בשביל התוספת דמכלל הכתובה הוא, ואינו כחוב אחר דעלמא. ואין הלשון מתיישב בו, דתובעת משמע שהדין בשביל התביעה ואדרבה אינו אלא בשביל מה שלא תבעה והוה ליה למימר ולנזונת. ויש מפרשים: שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספת בכלל והפסידה מזונותיה, דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל תוספתא לא, קא משמע לן, ואינו מחוור לי, דאי לאשמעינן שהתוספת בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת.
ויש לומר, דקא משמע לן דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ברישא ולא תוספת אלא אף התוספת תבעה בכלל כתובתה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש: שמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בבית דין, אבל אם תבעה בבית דין מקצת כסף לאו ככל כסף, דכיון שהעיזה פניה בבית דין על המקצת כאילו העיזה על הכל, ולאו מיגר אלמנותה היא. ומדברי הרב בעל ההלכות ז"ל נראה, שאינו מפרש לתובעת לענין תוספת אלא לומר לתובעת בו בדין תנאי הכתובה אחר הכתובה, פירוש: כי תביעת כתובתה אנו חושבין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדו אותן, דמשעת תביעה ואילך לא קרינן בה מיגר אלמנותיך, וקא משמע לן כדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות ולמדתיה ממה שכתב הוא ז"ל, אמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובה בבית דין אין לה מזונות, תנאי כתובה ככתובה. עד כאן לשונו.
והרמב"ן נר"ו פירש דברי רבנו אלפסי ז"ל: דלאו למימרא שהפסידה מזונותיה בתביעת התוספת לבד כל שנשאר כל עיקר כתובה, אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר. פירוש: כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות, הוא הדין בניזונת מחמת תוספת, אם תבעה התוספת בבית דין כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה, וקא משמע לן שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי בית דין הוא דהויא תביעה כגבייה, אבל תוספת דמדעתיה יהב הרי הוא כחוב דעלמא ולא תהא תביעה כגבייה, ותזון עד שעת גוביינא, קא משמע לן.

ולעוברת על דת משה ויהודית וכו'. פירוש: עוברת על דת וחברותיה השנויין בפרק המדיר (לקמן כתובות עב, א) וכדאמרינן בשילהי אלמנה ניזונת (לקמן כתובות קא, א) נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה, כגון עוברת על דת וחברותיה אין להן תוספת כלל וכל שכן מנה מאתים.

רוחא ליתמא פירוש וה"ה לזולא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החומץ שלא להפסיד כלום דכל חמרי משתעבדי להכי וכדאמרי' במסכת גיטין בעובדא דגנבי מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פרישנא בארוכה בס"ד. דנייחד לה ארעא למזונותי' פירש רש"י ז"ל שתצוה כך (לבניו) [לפניה] אולי תקבל עליה דאפי' לכתובה תנן [הכותב] כל הכות' כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אביה כתובת' רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ע"כ ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך (אלא) אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמינו כעורכי דיינים ולא קשי' שהרי שאינו עושה כדי לפחות מן הראוי לה [ואם פחתו מן הראוי לה] אינו מועיל אלא בשקבלה עליה ונתרצית:

פרק חמישי אע"פ
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים. אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף. בתלמודא מפרש מאי קמ"ל ואמאי קתני האי לישנא רצה להוסיף.

מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו [כיון] דקבל בשעת נשואי' על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטר פסיקתא שהם דברים הנקנים באמירה בההיא הנאה דמתחתני אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב וכדאמר' לקמן מנה אני חייב לך בשטר חייב דאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מתחייב הוא בדבר שלא בא לעול' [כיון] ששעבד עצמו בכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה שומר חנם להיות כשואל ובירושלמי (התיבו) [הוסיפו] לומר עוד שאפי' לאחר נשואים הוא מתחייב דבעי ליתן כמה ולא למהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקרא לא למשבק לה. ודעת רבותי כיון דלא פירשו כן בתלמודא דילן לא עבדינן כהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי הוא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירש ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לחנפי' בעלמא כדברי הרב אברצלוני וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואין ומיהו (ממתנה מועטת) [מתנת מעות] שנוהגין לכתוב אינה כלו' שאין מתני' אלא על דבר המסוים שיזכה בה המקבל לשעתו (ויש לו) [ויטלנו] לעצמו ואם נאנס [נאנס] לו וזה ברור.

מן הארוסין בתולה מאתיים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבי' שרירא גאון ז"ל שלא עלתה על דעתו (שלא) [שאלו] רצה למכור מנכסיו (על) [עד] שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפילו מן המשועבדים משמע ועוד דקתני גובה מן הארוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוא אפילו מן המשועבדים משמע (וה"ק בהדיא ליתני) [ות"ק נמי בהדדי תני] להו גובה את הכל ולא לצדדים נקט לה:

גמרא כלומר למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמעינן דתנאי כתובה ככתובה דמיא אי נמי משום פלוגתא דר"א בן עזריא ורבנן הוה ליה למתני אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתיים אלמנה מנה ואלמנה נמי אם הוסיף לה אפילו ק' מנה. נתארמלה או נתגרשה בין מן הארוסין וכו'. למה לי למתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא מהו דתימא קיצותה עבדי רבנן שלא לבייש את מי שאין לו האי טעמ' תמיהה טובא מאי לביש את מי שאין לו ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן נכסיו לבניו ואשתו כשם שהוא נותן לעוברי דרך. וי"ל דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' (אם) [עם] הכתובה ולומר לה ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי מאה מנה רשאי סד"א קיצותא עבדי רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כדי שלא יהא בושה לבנות ישראל שזו כתובה מרובה וזו כתובה מועטת ואם רצה להוסיף מוסיף לה באנפי נפשה קמ"ל שכולל וכותב ואינו נמנע כן פי' בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פי' דנקט שלא לבייש את מי שאין לו י"ל דכולה חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כך נראה לי:

רצה ליכתוב לא קתני אלא להוסיף פי' רצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו כדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הוא דבר א' וכדאמר מוסיף על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיר. מסייע לה לרב איבו אמר ר' ינאי תנאי כתובה ככתובה דמיא פירש רש"י ז"ל תנאי כתובה שהוא מתנה להוסיף וכן במזונות וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמיא והקשו בתוס' שהרי המוחל' יש לה מזונות (ומורדת) [ומוכרת] יש לה כתובת בנין דכרין. ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין משמע דההיא תנא לא קאמר שתנאי כתובה ככתובה דמיא וה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעלה עסקינן השתא וקרי לה תנאי כתובה אלא לענין מפני שהוא המתנה בעצמו כדפי' רש"י ז"ל ויש אומרים דינא ככתובה שהרי כתובה שמה בהרבה מקומות וכדאמרי' תקנו קבורתה תחת כתובתה ואמר אי נמי הבו לה ד' מאות זוזי לכתובה ואמרי נמי אע"פ שכתובתה בבית אביה והדין דין אמת במה שבדין כתובה כגון מוחלת ומוכרת כתובתה וכיוצא בהן אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל תדע דהא אמרינן דנפק' מיניה לעובר' ועובדת כוכבי' ומזלות והרי עובר' הפסדי' כל אותם שהם של קיימי'. וא"ת אין אומרים בה תנאי כתובה ככתובה אלא לענין מה שאמרו לגבותו מן הקרקע ומן הזבורי' שהם מקולי כתובה אין לנו לדון בו נדוניא שקבלו עליו בנכסי צאן ברזל אלא דינו ככתוב'. למאי נפקא מינה למוכרת נראים הדברים של רבינו חננאל ז"ל כיון (דפטר הכי) [דפרט הני] דדוקא לדברים האלה הנפרטים וכיוצא בהם אבל לשאר דברים אין לנו לדון כן בפני זו של ר' ינאי ואין דבריו אמורים בזה כלל אבל יש שאר דברים שאין תוס' כעקר ותדע לך דהא ממאנת וחברותיה אין להם כתובה ויש להם תוספת כדאי' בפ' אלמנה נזונות וכן האומר פתח פתוח מצאתי [אינו] נאמן להפסידה תוספת כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל והגאונים ז"ל וא"ת א"כ אמאי לא פרט הכא תנא היו בה נדרים ונדבות או מומין שאין להם תוספת וכתובה. וי"ל דדינייהו בכלל עוברת ומוכרת קאמר למוכרת ולמוחלת פי' שהמוכרת ומוחלת כתובה סתם אף התוספת בכלל ולמורדת פי' רש"י ז"ל דתנן לקמן בפ' המדיר המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה וכו' עד כמה הוא פיחת כנגד כתובתה דלא תימא כנגד מנה ומאתיים לחודייהו אלא אף התוספת פוחתין והולכין ע"כ. ובוודאי אליבא דת"ק אצטריכא להא דאלו לר' יוסי קאמר שהוא פוחת עד שתפול לו ירושה ממקום אחר וכ"ש תוספת ואפי' לא היתה דינו ככתובתה ונדוניא נמי דינו ככתובה לפחות ממנה ואפילו לת"ק:

לפוגמת פירש"י ז"ל דאי לא אשמעי' לא תגבי אלא בשבועה הא אפילו אינו בתנאי כתובה דינו כן שאף בחוב בעלמ' דינו הפוגם שטרו אינו גובה אלא בשבועה אלא ודאי הא קמ"ל שכל שפגמה כתובתה לבדו או התוס' לבדו הרי הוא כאלו פגמה לשניהם. ולתובעת פירש"י ז"ל שאמר תובעת כתובה בב"ד אין לה מזונות פי' אע"פ שלא תבעה עיקר והקשו בתוס' דהא ק"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ אפי' הוה תנאי כתובה ככתובה דבר אחד אמאי אין להמזונות דהא שייכא מקצת כסף לכך פי' בתוספ' בהיפך דהא קמ"ל שאם תבעה (עוד) [רק עיקר] כתובה בב"ד יש לה מזונות והא איכ' מקצת כסף שהוא ככל כסף וה"ה דאשמעינן שהתובעת כתובתה סתם מסתמ' אפילו תוס' בכלל ואין לה שבחו ואין לה מזונות לשבח פירש"י ז"ל דאמרינן בבכורות שאין האשה גובה כתובה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת האב ובעל חוב גובה ממנו וזה מקולי כתובה ואשמעינן הכא שאין תוס' כדין חוב אלא כדין כתובה ומסתברא שהנדוניא דינו ככתובה לענין זה וכן דעת מורי ז"ל ולשבועה פי' רש"י ז"ל לכל הצריכה לישבע על הכתובה כגון הנפרעת שלא בפניו ועד אחד מעידה שהיא פרועה והנפרעת מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים דתנן בפרק הכותב בעי שבועה ואע"ג דפוגמת בהאי כללא אית' אצטריך למנקט בהדיא לאשמעינן דפוגמת כתובה מהני (לה שבועה) [להשביעה] אף על הכתוב' שלא פגמה כלומר דאלו אידך שבועה דמני מר"ן ז"ל בכולם היא נשבעת [*) חסר וכצ"ל על מה שיש לה בו ריעותא (המו"ל). ] כי בכולם יש חשד בין בכתובה ובין בתוס'. ואין פי' רבינו ז"ל נכון בזה משום הכי לא צריך לומר תנאי כתובה ככתובה דמיא שאין (כתוב) [בחוב] בעלמ' [יש] שבוע' כשנפרע שלא בפניו ובכולה אידך לכן פי' בתוספ' דהא קמ"ל שאם [נשבעת על כתובתה כצ"ל [המו"ל].] ישבע על השבוע' סתם או שפטרה בעלה שתגבה כתובתה בלא שבועה אף התוספת בכלל וק"ל לענין פטור שבועה למה לא נאמר יד בעל השטר על התחתונה וכן לענין שבועתה (שם) שמא לא נשבעת אלא על העיקר כתובה בלבד וידה על התחתונה והנכון דהא קמ"ל דכשם שהרשות ביד היורשים להשביעה או להדירה על הכתובה כן הדין על התוספ' משא"כ על החוב דעלמא שגובה בשבועה:

אמר תנו ארבע מאות זוזי מדמי היין לבתי ואותה שעה היו מאה מדות של יין נמכרות בארבע מאות והוקר היין ועמדו חמשים מדות בארבע מאות אין נותנין לה אלא חמשים מדות בארבע מאות שהכל תלוי בארבע מאות שהזכיר ואם הוזל צריכין להשלים עד ארבע מאות וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום אלו אמר ארבע מאה זוזי מחמרא היה בו דין אחר כמו שיתבאר בגיטין פרק התקבל ס"ו א' וכתבו בו גדולי המפרשים שהריוח לבת וכמו שאמרו שם מחמרא ליפות את כחו ובתוספות כתבו שאף בזו רווחא ליתמי ולא אמרו שם ליפות את כחו אלא לאפוקי מדר' אבא דאמר חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר והילכך לא קנה ועליה אמרו ליפות כחו הוא כלומר לארבע מאות כיון ומה שאמר מחמרא ליפות כחו כלומר שמראה הוא להם מקום שאם לא יזדמנו להם מעות יוציאום מן היין ולפי מה שפירשנו מה שאמר רווחא ליתמי לפי המעשה נאמר שהרי אלו היה בהפך היה עליהם להשלים כמו שביארנו ומכל מקום יש מפרשים בראשונה שאלו הוקרה הנדוניא אינו נותן אלא כשיעור הסך שהיתה שוה בשעת הצואה ובשניה שאלו הוזל היין אין נותנין לה אלא יין שהיה שוה ארבע מאות בשעת הצואה ואין נראה כן:

מי שייחד בשעת מיתתו קרקע לאשתו לצורך מזונותיה וכגון שהיה בו כדי מזונותיה אם משכירותו אם מפירותיו אם אמר לה מזונות ריבה לה מזונות כלומר ומזונותיה המצומצמים על היתומים ואם רוצה בהרוחת מזונות יש לה אותה הרוחה על אותה שדה אבל אם אמר לה במזונות קצץ לה מזונות ואין לה על היתומים כלום אחר שיש בו כדי מזונות המצומצמים ומתוך כך מי שהיה מתירא שתהא אלמנתו מפסדת במזונות יהא מיחד לה קרקע בשעת מיתתו בכדי מזונותיה בצמצום ושוב אין לה מזונות על היתומים:

ולענין ביאור מה שאמר ר' יוחנן למעלה נ"ב ב' עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ועכשו חזר ונתן עצה ולא אמר כן מפני שזו לא בא להפקיע ממנה את הראוי לה אלא לשמרה שלא תפסיד ליתומים אבל אותה הנזכרת למעלה נתן עצה להפקיעה שלא יתחייבו ברפואתה:

ונשלם הפרק ת"ל:

אע"פ שאמרו וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא על החלק החמשי שבה שענינו לבאר דין תוספת וזמן הראוי ליתן לאשה קודם שתנשא כדי לפרנס את עצמה וכן במלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה ובדין מצות עונה היאך היא לכל אדם והיאך דנין במורדת על בעלה או במורד על אשתו וכן המשרה את אשתו על ידי שליש במה הוא חייב וכן ביארנו שזה החלק הכולל כל אלו הענינים אמנם יתבאר ענינו בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר דין כתבה ותוספת ועל אי זה צד תוספת נגבה ועל אי זה צד אינו נגבה השני לבאר בו זמן הנתון לאשה לפרנס את עצמה קודם שתנשא וכשהגיע זמן שהוא מעלה לה מזונות אם אוכלת בתרומה אם לאו אם היא אשת כהן ובכלל זה המקדיש מעשי ידיה של אשתו היאך דנין בהן השלישי במלאכות שהאשה צריכה לעשות לבעלה הרביעי בדין עונה ובדין מורדת על בעלה או מורד על אשתו החמשי בדין משרה אשתו על ידי שליש:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו הרבה דברים ארכי הענינים הן ממין אלה שהוזכרו הן משאר דינין על ידי גלגול כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם ענינה בביאור החלק הראשון והוא שאמר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה ר' יודה אומר רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך חמשים זוז ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות לר"ם הלכה כר' אלעזר ור' מאיר:

אמר המאירי פירשו בגמרא שלא לומר קיצבא עשו חכמים בדבר שלא להוסיף כדי שלא לבייש את מי שאין לו אלא יוסיף כמה שירצה אלא שאין לפחות משיעור מנה מאתים כמו שיתבאר ולשון הגמרא בזה מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל ויש למדין מכאן שלא היה מנהגם לכתוב עקר כתבה בפני עצמו ותוספת בפני עצמו שאם כן מאי בשת איכא אלא הכל היה מעורב כלומר שהיו כותבין זוזי אלף ואם כן אף בזמן הזה אם רצה לכתוב מהר בתוליכי כסף ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי וכו' כסף זוזי אלף רשאי ולדעתי אע"פ שאם עשה כן איפשר שיועיל מכל מקום אינו נכון שהמהר נאמר על עיקר הכתבה והתוספת הוא בתוך הכתבה אבל אינו נכלל בלשון המהר ומכל מקום כל שהוא בתוך הכתבה היה ראוי לחוש לבשת אלא שהעלו בה שאין חוששין נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל ר' אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם כתב לה ואף זו פירשו הגאונים דוקא מן המשוחררים הא מן המשועבדים לא שלא עלה על דעתו שלא למכור בין אירוסין לנשואין ואף גדולי המחברים הסכימו בה אלא שהדברים מתמיהים שכל לשון גובה אף ממשעבדי משמע והילכך כל שכתב להן בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אף מן המשועבדים אבל לא תוספת ואע"פ שכתב לה ואפילו מבני חרי שלא משום איקרובי דעתא כתב ר"ל שיהא נושא חן בעיניה עד שנאמר מטעם זה שתהא גובתהו אף מן האירוסין אלא לא כתב לה תוספת אלא על מנת לכנסה והלכה כר' אלעזר בן עזריה ומכל מקום כל שכנסה לחפה אע"פ שלא נבעלה יתבאר בגמרא שגובה את התוספת שחיבת חפה קונה ודוקא בחפה הראויה לביאה כגון שהיא טהורה אף לאחר כניסה אבל אם כנסה ופרסה נדה מיד נשאר הדבר בגמרא בספק ומתוך כך כתבו בה גדולי הפוסקים שאינה קונה וכל שגובה תוספת כתבו הגאונים שאף בלא קנו מידו כן שאין התוספת צריך קנין אלא באמירה בעלמא הוא נקנה דבההיא הניתא דנסיב לה גמר ומקנה ומה שאמרו בפרק רביעי מ"ג ב' אחד זה ואחד זה מן הנשואין אינה דומה לזו דההיא בחזר וכתב לה בשעת נשואין ודאי מחלה את הראשונה על הדרך שביארנוה שם ר' יהודה אומר אם רצה וכו' פירוש הדברים חוזרים למה שכתבנו שהתוספת תלוי ברצון הבעל אבל לפחות ממאתים לבתולה ולאלמנה ממנה אי אפשר אפילו התנו בכך כמו שהתבאר ועל זו אמר ר' יהודה שכל שכתב לה מיהא כתקנת חכמים לבתולה מאתים ולאלמנה מנה אפילו כתבה היא לו מצד אחר התקבלתי במקצתה רשאין ואין בזו עקירת כתבה ואע"פ שלא התקבלה שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהיא כמי שגבאתם וסומכין על הנשאר שלא להיות קלה בעיניו להוציאה ולפי מה שיתבאר בגמרא אף ר' יהודה מודה שדוקא מועיל תנאי זה לפחות מן הכתבה בדרך זה ר"ל בכתיבה ואע"פ שהוא סובר בעלמא אין כותבין שובר בזה מיהא הואיל ואינו נותן לה בשוברה כלום אין חוששין אלא ישמרהו אם ירצה ואם לאו איהו דאפסיד אנפשיה או שמא בשוברתה מתוכה ר"ל שהשובר עצמו בתוך הכתבה אבל דרך תנאי שבעל פה אינו כלום אע"פ שהוא תנאי שבממון מפני שהכתבה מדברי סופרים וחכמים עשו חזוק בזו יותר משל תורה וזהו שאמרו בגמרא טעמא דכתבה ליה אבל על פה לא ולאו דוקא על פה שלא מצינו חלוק בתנאי בין בשטר לעל פה אלא בשטר קנייה כגון שדי מכורה לך אלא כך פירושו טעמא דכתבה ליה התקבלתי כלומר שכתב לה מאתים וכתבה לו היא אחר מכן התקבלתי ממך מנה הא על פה כלומר שלא כתב לה תחלה אלא מנה לבתולה או חמשים לאלמנה וכנסה מתחלה על תנאי זה אינו כלום וזהו לשון על פה שאין לבעל שובר מהם אלא שמעיקרא אין לה אלא כך הא כל שכתב לה כתבה כראוי והודת על פה שהתקבלה לדעת ר' יהודה מיהא מהני ויש מפרשין שאף הודאתה שבעל פה אינו מועיל ומסיימים בה שמאחר שאתה אומר שכל שהודאת בעל פה שהתקבלה מקצתה או שהתנה לסמוך על מקצת כתבה אינו כלום כל שכן שמותר לעשות כן שאף היא יודעת שאינו כלום ונבעלת על סמך כתבה ובא ר' מאיר לומר שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה אף בדרך התקבלתי בין בכתב בין בעל פה או בדרך אחר לא הועיל וכתבתה מאתים אלא שאעפ"כ בעילתו בעילת זנות מפני שהיא סוברת שתנאה קיים ונבעלת שלא על סמך כתבה והלכה כר' מאיר וכתבו קצת מפרשים שאף בשאר חובות כל שכתב לו התקבלתי אפילו לא קבל פטור אף מדיני שמים שאין הכונה אלא כעין מחילה כלומר שהוא כאלו התקבל:

ובתוספות שאלו במשנה זו על שיעבוד התוספת היאך שיעבוד מועיל במה שהוא מוסיף מדעתו בלא הלואה ושאינו מתחייב בו מעכשו אלא שהוא כמי שכותב לחברו אתן לך מאתים זוז שאינו שוה כלום אלא אם כן כותב לו שהוא חייב לו מעכשו וכן שאין חיובו מתורת תקנת בית דין ואם לכשתמצא לומר שיועיל בנכסים שיש לו עכשו היאך ומועיל מיהא בנכסים הבאים לו לאחר מיכן שלא היו בעולם בשעת השיעבוד והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אם תאמר כשיש לו נכסים בשעת כתיבה בשיעור תוספת הרי סתם נאמר כאן להוסיף לכל מי שירצה בין יש לו בין אין לו וכן מעשים בכל יום ובהלואה מיהא לא מיבעיא לן הכי ר"ל היאך חל השיעבוד בנכסים הבאים לאחר מיכן אחר שחזר ומכרם שהרי כך פשטנוה בפרק מי שמת קנ"ז א' דאקנה קנה ומכר מישתעבד וכבר ביארנו שם טעם הדבר שמכיון שכשקנאם היה בעל חוב גובה מהם מן הדין אף בלא תורת שיעבוד וכמו שאמרו מיניה ואפילו מגלימא דאכתפיה אף כשמכר נשתעבד הואיל וכתב לו דאקנה אבל לחייב עצמו בלא שום טענה היאך אפשר שישתעבדו לו נכסים שיקנה לאחר מיכן אף בשכתב לה דאקנה דכתבתה עצמה מיהא ניחא משום תנאי בית דין וכמו שאמרו בתלמוד המערב בתנאי בנן נוקבן והלא דבר שלא בא לעולם הוא ותירץ תנאי בית דין הוא זה אבל תוספת היאך ותירצו בה שכל שלא קנו מידו ודאי לא מהני אבל בשקנו מידו הקנין מחייבו וכמו שמצינו בפרק הנושא לפי מה שפירשו קצת רבני צרפת שיכול אדם לחייב עצמו בקנין ואפילו לגדולי הרבנים שפירשוה שם בהודאה שמודה שחייב לחבירו מנה בשטר מודים הם בזו וכמו שאמרו ב"מ צ"ד א' מתנה שומר חנם להיות כשואל והעמידוה בשקנו מידו ויש מתרצים כאן כגון שכתבו לה בשעת קדושין שהם דברים הנקנין באמירה ואינו נראה שהרי על הרוב תוספת בשעת נשואין הוא אלא שהם מפרשין אותה בשעת נשואין ומשום חיבת ביאה גמר ומשעבד נפשיה כמו שכתבנו למעלה ואף בתלמוד המערב שאלו כאן בנוסח זה מהו מתחייבת לה ולא כן אמר ר' שמעון ור' יוחנן הכותב שטר לחברו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו כלום ותירץ רוצה אדם ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני עד כדון שפסק מן האירוסין רוצה הוא ליתן כמה בתשמישתה שהוא ערב עד כדון בשבעל לא בעל רוצה הוא ליתן כמה על קנינו ודרך כלל יראה שמאחר שפסקנו בפרק מי שמת קנ"ז א' שבהלואה כל דאקנה קנה איפשר שכל שהוא דרך שיעבוד כללי הואיל והשיעבוד חל על מה שיש לו חל על הכל או שמא רבנן שויוה לתנאי כתבה ככתבה וכל שכתבה קונה תוספת קונה והוא שקראו כאן תוספת תנאי כתבה ומכל מקום בקצת נימוקי גאונים מצינו ביניהם חלוק שבמקום שכותבין כתבה ואבדה כתבתה אם טען בכתבה פרעתי הואיל ויש עדים שכתבה אינו נאמן ובתוספת נאמן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

נהגו בקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נשואין מתנה לחוד וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים ואע"פ שירושת הבעל כל שהתנה לאחר שנשאה אין תנאי מפקיעו מתנה שאני וקצת גאונים כתבו שאין התנאי מועיל כלום בחייו ואם כן איני יודע מה מועילים בה ויראה לדעתם שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתבה נפקעת בהם ועושין אותה בשביל כך שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתבתה לאי זו סבה תהא המתנה קיימת וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה ויש חולקים לומר שדינה ככתבה ואינה גובה אלא בשבועה ומכל מקום אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה ואם נתן לה הבעל קרקע או נכסים במתנה יתבאר במסכתא זו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות ומכאן כתבו קצת מפרשים שהיא יכולה למכור אלא שגדולי צרפת כתבו שאינה יכולה למכרה בחייו ושאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות:

גדולי הרבנים [כתבו] שכל שהתנה על אשתו על פה להוסיף לה כך וכך אע"פ שלא כתב היא גובה אותו תוספת בעדי התנאי והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף והם מפרשים ברצה להוסיף שמשמעו על פה אלמא שתנאי כתבה ככתבה מה כתבה אף בלא כתיבה שהרי מדברים הנקנים באמירה הם אף התוספת על הדרך שכתבנו למעלה ויש חולקים לומר שלא נאמר דין דברים הנקנים באמירה אלא במה שפוסקין ליתן בשעת נשואין ושמועה זו אין דקדוקה אלא שלשון תוספת מורה להיות הנוסף דבר אחד עם הדבר שעליו הם מוסיפים אותו כענין שאמרו סנהדרין ב' א' מוסיפין על העיר ועל העזרה כלומר להיות כלה עיר אחת ועזרה אחת מכאן למדנו שהתוספת ככתבה ולימד שדבר זה ר"ל שהתוספת ככתבה משמש לידיעת ארבעה עשר דברים א' במוכרת ר"ל שאם מכרה כתבה הן לבעלה הן לאחר אינה יכולה לומר עיקר כתבה לבד מכרתי אלא אף תוספת בכלל המכר ואע"פ שאמרו למעלה נ"ג א' מוכרת כתבתה לא מכרה כתבת בנין דכרין בזו הואיל וזוזי אנסוה אינה מכוונת להפקיע זכות בניה ולא מכרה אלא מה שראוי לה והוא אם תתגרש או תתאלמן הא כל שנתגרשה או נתאלמנה הלוקחים גובין כתבה עם התוספת:

ב' למוחלת והוא כענין מוכרת ר"ל שכל שמחלה כתבתה ליורשים או לבעל והוא כתב לה אחרת של מנה מאתים מטעם אסור לשהות וכו' או שמחלה סמוך למיתתה אף התוספת בכלל המחילה וכן הדין בשני אלו אם מכרה או מחלה ליורשים שמכרה או מחלה הכל והוא הדין בשניהם בנדוניא שהביאה הכל בכלל כתבה לענינים אלו ואע"פ ששם כתבה עיקר ענינה על מנה מאתים הרבה פעמים מזכירים הנדוניא בשם כתבה כמו שאמרו מ"ח ב' אפילו היתה כתבתה בבית אביה וכן קבורתה תחת כתבתה מ"ז ב' שפירשנוה על הנדוניא וכן שאמרו ב"מ ק"ד ב' מקום שנהגו לעשות כתבה מלוה וכן הבו לה ארבע מאה זוזי לכתבתה וכן הרבה ואף כתבת בנין דכרין עיקרה מן הנדוניא:

ג' למורדת ר"ל שמורדת מתשמיש הפסידה כתבתה על הדרך שיתבאר בפרק זה ס"ג א' וכשם שהפסידה עיקר כך איבדה תוספת וכן בנדוניא לדין התלמוד כמו שיתבאר:

ד' לפוגמת והוא לענין מה שאמרו הפוגמת כתבתה ר"ל שהיא אומרת נפרעתי ממנה קצת לא תפרע אלא בשבועה אף מן הבעל עצמו כגון בגרושה ולימד שאם טענה בתוספת כן ר"ל נפרעתי מן התוספת [כך] וכך אע"פ שאינה פוגמת בעיקר כתבה צריכה שבועה והוא הדין אם אמרה נפרעתי כל הכתבה וכל התוספת קיים או נפרעתי כל התוספת וכל הכתבה קיימת שהכל נקרא כתבה וכן הדין בנדוניא ויש שואלים בזו מה... שאף בבעל חוב כך הוא שאם כתוב בשטר פלוני לוה מנה בניסן ומנה באייר ואמר נפרעתי מהלואת ניסן פוגם הוא ואינו נפרע אלא בשבועה איפשר שבהלואה ראוי לומר כן יותר מפני שמכל מקום הכל הלואה הוא ויש שפירשוה כאן בשכתב לה כתבה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר כגון שכתב לה ואוסיפית לך מאה ומאתן וכשטוענת שנפרעה מן העיקר או ממקצתו פוגם הוא אע"פ שהן שני שטרות ויש חולקים בזו מיהא בשטוענת פירעון שלם של אחת הא כל שפוגמת קצתה של אחת מהם מודים הם שהוא נעשה פוגם אף לחבירתה ואיני יודע בין זו לזו:

ה' לתובעת ופירשו בו גדולי הרבנים שכשם שאמרו נ"ד א' באלמנה שתבעה כתבתה בבית דין שאבדה מזונותיה כך אם תבעה התוספת וכן כתבוה גדולי הפוסקים ובמחילה מהם אין הדבר כן שהרי בפרק אלמנה צ"ז ב' אמרו מקצת כסף ככל כסף ואפילו במכרה מקצת כתבתה אמרו שיש לה מזונות כל שכן בתובעת קצת שהרי מוכרת חמורה מתובעת שהמוכרת בין בבית דין בין שלא בבית דין הפסידה מזונותיה והתובעת דוקא בבית דין כמו שביארנו אלא כך פירושו כשם שאלו תובעת קצת כתבתה לא אבדה מזונותיה אלא שהיא נזונת במה שנשאר הימנה שלא תבעה כך אם תבעה כל הכתבה ונשאר התוספת נזונת בשביל התוספת ואלו היה התוספת חוב או מתנה לא היתה נזונת בשבילו וכך כתבוה גדולי המפרשים וכן איפשר שאם תבעה סתם איבדה מזונותיה ואינה יכולה לומר לא נתכוונתי אלא לעקר הכתבה אלא אף התוספת בכלל התביעה והוא הדין בנדוניא:

ו' עוברת על דת משה והוא שאינה קוצה לו חלה ומשמשתו נדה וכן עוברת על דת יהודית שיוצאה וראשה פרוע שהפסידה כתבתה כמו שיתבאר בפרק המדיר ע"ב א' וכשם שהפסידה כתבתה כך התוספת והוא הדין בנדוניא במה שאבד ממנה או נגנב כמו שיתבאר וכן כל אותם שהזכרנו שם שהפסידו כתבתן כך בתוספת וכן בכל שהוזכר בתלמוד שאין לה כתבה כגון זינתה תחתיו וטוען פתח פתוח והלך בעלה ונשאת ובא בעלה וכן כלם ואע"פ שבממאנת ושניה ואילונית שאין להם כתבה ויש להן תוספת באלו הואיל ומן הדין אין להן כתבה תקנו להן שיהא תוספת שלהם מועיל אבל כל שיש לה כתבה מן הדין כל שאבדתה איבדה התוספת גם כן:

ז' לשבח ופירשו גדולי הרבנים בשבח שהשביחו היתומים לאחר מיתת אביהן שאין האשה גובה כתבתה ממנו כגון שאם מת בעלה והניח קרקע ולא היה בו בכדי כתבת אשתו והיורשים השביחוהו עד שיש בו בכדי כתבתה אינה נוטלת אלא כשיעור מה שהיה שוה בשעת מותו כמו שהתבאר בבכורות פרק יש בכור לנחלה נ"ב א' וכשהקשו ממה שאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח תירצו בה מקלי כתבה שנו כאן ר"ל שהבעל חוב נוטל את השבח על הצדדין ידועין שביארנו בראשון של מציעא ט"ו א' ואשה בכתבתה אינה נוטלתו וכשם שאינה נוטלתו בעקר כתבה כך אינה נוטלתו בתוספת אע"פ שהוא כעין חוב שהוא מתחייב לה מצד תנאו וכן בנדוניא ויש מפרשים שאם הוסיף לה קרקע או בהמה או עבדים והשביחו כשם שאלו ייחדם לכתבה אם השביחו השביחו לבעל כך בתוספת:

ח' לשבועה פירשו בה גדולי הרבנים שכשם שאם באה ליפרע כתבתה מן היתומים לא תפרע אלא בשבועה כך הדין אם באה ליפרע מן התוספת ושמא תאמר זו מה הוצרכה ולא יהא אלא חוב והלא כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה מכל מקום הייתי סבור שבאשה הקילו משום חינא ובתוספת הואיל ומנדבת לב וצד חיבה הוא מוסיף לה וכן שמאחר שהכתבה כמלוה שבתוך זמן היא אלא שחששא בעלמא חששו בה להתפסת צררי ובתוספת מיהא אין דרך להתפסת צררי הייתי סבור לומר שתגבהו בלא שבועה כשאר חובות שבתוך זמן קמ"ל ומכל מקום גדולי המפרשים פירשוה מתוך קושיא זו שאם ייחד לה מטלטלין או קרקע לכתבתה שגובה בלא שבועה כמו שיתבאר למטה שאף התוספת בכלל זה לגבותו בלא שבועה שדנין אותו כדין הכתבה ואין דנין אותו כחוב דעלמא שאינו גובה מן היתומים אף בייחוד קרקע אלא בשבועה והטעם הוא מפני שלא נאמר כן בחוב אלא מפני שיש לחוש לפירעון אבל כתבה לא ניתנה לגבות מחיים ואין בכך והוא הדין לתוספת וכן בנדוניא ומכל מקום גדולי הדורות חולקים לומר שאף בחוב שייחד לו קרקע בארבע מצריו גובה בלא שבועה אלא שקשה לי לדעתם אם כן היאך לא מנאוה עם השלשה שנפרעין בלא שבועה והם חייב מודה ותוך זמן ושמתוה ומית בשמתיה ואיפשר מפני שהייחוד הוא כעין משכון לא הוצרך למנותה ובתוספות פירשו לשבועה שאם נשבעה האשה כשבאת לגבות כתבתה שלא נהנית מכתבתה כלום אף התוספת בכלל השבועה ואינה צריכה לישבע עליו בפרט וכן בנדוניא ויש מפרשין שאם פטרה משבועה על צד שיועיל על הדרכים שיתבאר במסכתא זו ואף התוספת בכלל הפטור וכן הנדוניא וכן איפשר לפרש שכמו שגובה כתבתה מן היתומים אפילו קטנים בשבועה כך בתוספת ואין אומרין חוב הוא ואין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן לשטר שיש בו רבית או לכתבת אשה שאף זה בכלל כתבה היא:

ט' לשביעית והוא שהכתבה אין צריך לומר בעוד שהאשה תחת בעלה שאין שביעית משמטת שהרי לא ניתנה לגבות ואין כאן לא יגוש אלא אפילו נתאלמנה או גירשה קודם שמטה ועבר עליה שביעית משנתגרשה או נתאלמנה אינה נשמטת מפני שהכתבה כמעשה בית דין כמו שיתבאר בשני של גיטין י"ח א' ומעשה בית דין אינו נשמט כמו שאמרו שביעית פ"י מ"ב האונס והמפתה וכל מעשה בית דין אינם משמיטין מכל מקום יתבאר בשני של גיטין לדעת שמואל שהלכה כמותו שאם פגמה כתבתה ר"ל שקבלה ממנו פירעון קצת נעשה השאר כשאר חובות אע"פ שלא זקפתו במלוה ושביעית משמטתו וכן אם זקפה הכתבה עליו במלוה נעשית כחוב אע"פ שלא פגמתה כלל ושביעית משמטתו ועל זו אמרו כאן שאם פגמה או זקפה עיקר הכתבה אף התוספת בכלל והכל נשמט שאף התוספת בכלל החוב הנשאר ונשמט וכן שאם לא פגמה כלל או לא זקפה כשם שאין הכתבה נשמטת כך אין התוספת נשמט:

י' לכותב כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כל שהוא שכל שנעשה דבר זה בפניה והיא שותקת איבדה כתבתה חוץ מאותו קרקע וכשם שאבדה הכתבה כך התוספת אע"פ שאין מתנותיה וחובותיה שיש לה עליו בכלל זה אבל כתבה ותוספת אומדין אותה שמחלה וסמכה על אותו קרקע כל שהוא ודוקא בשכיב מרע אבל בריא הואיל ובטוחה היא עליו שיקנה נכסים אחרים שתגבה מהם אין אומרין כן ואע"פ שהמשנה סתם נאמרה במסכת פיאה פרק שלישי מ"ב סמוך הוא על משנה שלפניה שכתוב בה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת ר"ל שמאחר ששייר אינה קרויה מתנת שכיב מרע לא שייר קרקע כל שהוא [לא] איבדה כתבתה ואף בשכיב מרע דוקא במחלה לפניה והיא שותקת וכן דוקא ששייר לה כל שהו בקרקע אבל אם לא שייר לה כלום בקרקע אפילו שייר לה במטלטלין לא איבדה כתבתה וכן דוקא במחלק כל נכסיו אבל במחלק מקצת נכסיו לא וכל שאיבדה מטעם זה הכתבה אף התוספת בכלל ויראה שאף הנדוניא כן:

י"א לגבות מן הקרקע והוא שהכתבה אינה נגבית אף מן הבעל אם גירשה אלא מן הקרקע אפילו היו לו מטלטלין הואיל ומכל מקום יש לו קרקע אינה כופתהו לפורעה במעות שעיקר כתבה לא נתקנה אלא מן הקרקע בכל מקום שיש לו קרקע ואמר עליה שאף התוספת בכלל זה מה שאין כן בחוב שאם יש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כמו שביארנו בראשון של קמא י"א ב' ויש מפרשים שאף הכתבה נגבית מן המטלטלין מן הבעל וזו שבכאן כשייחד לה או אף בלא ייחד וכגון שיש עליו כתבה ובעל חוב ויש לו מעות ויש לו קרקע שנותנין המעות לבעל חוב והקרקע לכתבה אף בתוספת ואלו היה התוספת חוב היה חולק עמו במעות:

י"ב מן הזיבורית ר"ל שאין האשה נפרעת מכתבתה אף מן הבעל אלא מן הזיבורית וכן התוספת ואלו בעל חוב דינו בבינונית:

י"ג כל זמן שהיא בבית אביה והוא שיתבאר במסכתא זו ק"ד א' שכל זמן שהיא עומדת בבית אביה כתבתה עד כ"ה שנה אף בשאין שטר כתבה יוצא מתחת ידה הואיל והיא במקום שאין כותבין כתבה ומזמן זה ואילך הפסידה אם לא היה שטר כתבה יוצא מתחת ידה אע"פ שמעלין לה היתומים מזונות מביתם לבית אביה כמו שיתבאר בפרק הנושא ואמר עליה שכך הדין בתוספת ואם יכולה לברר מה שהוסיף לה אע"פ שכתוב ומתנה גובה לעולם אף בבית אביה כדין שאר חובות ובכלל זה שאם היא בבית בעלה שהדין בה שתגבה כתבתה לעולם דמשום כסופא הוא דשבקה לה שאף התוספת בכלל אם יכולה לבררו ויראה מלשון גדולי המפרשים שאף הנדוניא כן:

י"ד כתבת בנין דכרין שיורשין התוספת ככתבה וכבר ביארנו ענין ירשת כתבה זו למעלה בפרק נערה ובכלל הדברים המבוארים בה הוא שאין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים כמו שביארנו שם:

אע"פ שאמרו בתול' הגובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה יוסיף כו' עד לכנסה מקשינן עלה בגמרא ארישא פשיטא. ומהדרי' מהו דתימא קילותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל. ותמיהא לן הא מילתא אכתי פשיטא אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה מי לא מצי יהיב ומסתברא לפרושי דאורחייהו הוה דכתבי לי' לתוספות בכלל כתובה שהיו כותבין ויהבינן ליכי בכתובתיך מאה מנה והיינו דאיכא כיסופא וקמ"ל דלא חיישינן אבל היכא דכת' לה כתובתה והדר כתב לה דיהיב לה במתנה טפי הא פשיט' מילתא ולא צריכא למימר. ויש מן הגאונים ז"ל שאין תוספת צריך קנין אלא הרי היא זוכה באמיר' בעלמא דכי היכי דקיימא לן דאית' לדרב גידל בשע' קידושין ה"ה בשע' נישואין מההוא טעמא גופיה. ובירושלמי אמרן דאפילו אחר נישואין היא קונה באמירה ופירשו הטע' לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרי' ויכולה היא אמר' אין מעיקא לי' ומשבק לי' וצ"ת. גמ' רצה לכתוב כו' עד תנאי כתובה ככתובה דמי ה"ה לנדוניא דדינא ככתובה דבכל דוכתא מיקרי כתובה כדאמרינן לעיל אע"פ שכתובת' בבית בעלה בעלה מתה אביה יורשה וכדאמרי' תקנו קבורת' תחת כתובת' ותו הוי ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי. תדע דהא מורדת דחשבינן הכא ואמרי' לקמן בהדיא דפוחתין לה מנדוניתא. וכן עוברת על דת מפסדת נדוניתה מה שאינו בעין אבל בלאותי' קיימין הא אמרי' לקמן דאפי' זינתה לא הפסיד':

וכל זמן שהיא בבית אביה משמע לקמן דאפי' נדוניא מפסדת אלא וודאי דה"ה לנדוניא:

למאי נפקא מינה למוכרת ולמוחלת פי' שאם מכרה או שמחלה' כתובתה הכל בכלל. למורדת לומר שפוחתין לה מן הכל בין מן התוספת בין מן הכתובה. לפוגמת פירש"י ז"ל לומר שאם פגמה מהתוספת אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתוב' שאמרו שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה. וקשיא לן והא מאי למימר' פשיטא דהא בכל חוב דעלמ' נמי הכי דינא דהכי קיימא לן דהפוג' שטרו שכנגדו לא יפרע אלא בשבועה. אבל הנכון שאם פגמה הכתוב' הרי הוא כמי שפגמה הכל ואינה נפרעת אפי' התוספת אלא בשבועה וכן פר"ח ז"ל:

לתובעת פירש"י ז"ל כשם שאמרו בתובעת כתובה שהפסידה מזונותיה אף התובעת תוספת אבד' מזונותיה וקשיא לן דהא קיימא לן דלית' לדר"ש דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף אלא וודאי אמרי' דמקצת כסף ככל כסף והרי היא ניזונת בשביל מקצת כתובתה ככל כתובת'. ויש מתרצים דשניא תובעת בב"ד דבהא אפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש מודה דתו לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך בביתי. וי"מ לתובעת שכשם שהנפרעת מקצת כתובה ניזונת בשביל המקצת האחר כדקיי"ל דלית' לדר"ש. ה"נ אלו נפרעת כל כתובתה ניזונת בשביל התוספת. ואינו מחוור שהיה להם לומר לנזונות או למזונות. ואפשר לפרש לתובעת שאם תבע' כתובת' מן הסתם אומרין שהכל תבעה בין כתוב' בין תוספת ושוב אינ' ניזונת. לעוברת על דת דקיימ' לן דהפסידה הכל:

ארבע מאה זוזי מן חמרא יין שיעור ארבע מאות זוזי נתן לו ואותה שעה נקחין ק' מדות של יין בארבע מאות זוז לסוף נתייקרו ועמדו השלשה מדות בארבע מאות זוז. רש"י במהדורא קמא:
רווחא ליתמי פירוש וה"ה לזילא וה"ה אם נשפך מקצת היין או החמיץ שלא להפסידו כלום דכוליה חמרא משתעבד להכי וכדאמרינן בגיטין בעובדא דגנבה מחמרא כדי ליפות את כחו ושם פירשנו בארוכה בס"ד. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל רווחא ליתמי וה"ה אם הוזל דהיה ההפסד עליהם דהכי אמרינן בכיוצא בזה במסכת בתרא בפרק מי שמת לא כתב לה מחמרא אלא כדי ליפות כחה שהראה מקום שיהיו המעות מזומנים אבל ודאי כוונתו היה שאם יפסד היין שלא יפסיד הוא. מפי מורי הרב נר"ו. ע"כ:

מפסדא מזוני לא היתה חוששת לשמור מזונות שבבית ומאבדתן וסומכת על הבנים שיספיקו לה מזון כל צרכה. אמרו ליה לאבוכון גוסס היה שנייחד לה ארעא למזונא נייחד לה קרקע שיעור מזונותיה שממנה תיזון ולא תסמוך עליכם ולא תפסידו אותן. כל שכן שריבה לה מזונות לקמן מפרש. רש"י במ"ק. ותלמידי הר"י כתבו וז"ל דהוה קא מפסדא מזוני כלומר היה דרכה בחיי אביהם לבזבז הממון ולהוציא יותר מדאי והיו יראים שתעשה כך אחר מיתת אביהם כי חייבין היתומים לזון את האלמנה על השפע ועל ההנהגה שהיתה נזונת עם בעלה ולפיכך נתן להם ר' יוחנן עצה לייחד לה אביהם קרקע ידוע למזוניה בשעת מיתתו כדי שאח"כ לא תוכל לבקש ענין אחר ולא תבזבז ממונא וכשבא המעשה לפני ר"ל אמר דלא מהני מידי דכ"ש שריבה לה מזונות ונוכל לומר דמפני שהכיר בה שהיתה מוציאה הרבה ושיקפידו היתומים אם תוציא כל כך נתן לה זה השדה להעדפה. ע"כ:
דנייחד לה ארעא למזונותיה פרש"י ז"ל שתצוה כן בפניה אולי תקבל עליה דאפילו לכתובתה תנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ר' יוסי אומר אם קבלה אף על פי שלא כתב לה ע"כ. ודוקא כשפיחת מן הראוי לה בעינן שתקבל עליה אבל כשנותן לה כראוי אלא שלא תוכל להרבות מזונות שלא לצורך אפילו שלא בפניה נמי ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אמר ר' יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ולא קשיא שהרי אינו עושה כדי לפחות מו הראוי לה ואם פיחתו מן הראוי לה אינו מועיל אלא כשקבלה עליה ונתרצית בדבר. הריטב"א ז"ל. ובפרש"י ז"ל כתיבת יד מצאתי וז"ל והא דלא אמר רבי יוחנן הכא עשינו עצמנו כעורכי הדיינין כמו שאמר לעיל משום שזה המעשה היה תחלה ואחר כך היה אותו המעשה ולאחר כל הדברים אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין. כך שמעתי:
למזונות ריבה לה מזונות דכי קאמר לה הילך קרקע זו למזונות משמע דלרווחא הוא דקאמר דאי לא ספקא במאי דיהבי לה יתמי הא ארעא להשלמת מזונות. לישנא אחרינא למזונות ריבה לה מזונות פירוש תקח זו והשאר מכדי ספקא משאר נכסיו. למזונות קצץ לה מזונות אם אמר אותו גוסס קרקע פלוני יתייחד ליך במזונותיך משמע בשביל מזונות שאני חייב הילך קרקע זו וכגון שהיה בה כדי מזונותיה. לא קצץ לה מזונות וייחד לה מזונותיה בקרקע זו שוב אינה נזונת מנכסי יתומים. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל למזונות ריבה וכו'. פרש"י ז"ל כשאמר במזונות רצה לומר בעבור המזונות ונמצא שבזה קצץ לה הכל אבל כשאמר למזונות לא נתכוון אלא להעדפה כדאמרן והסכימה דעת המפרשים דמיירי במחלק לפניה והיא שותקת כדאמרינן בפרק מי שמת כתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה ומוקמינן לה במחלק לפניה ושותקת הכא נמי לא איבדה מזונותיה אלא בכה"ג. ונראה למורי הרב נר"ו להעמידה אפילו בשלא חילק לפניה ומאי דאמרינן גבי כתובה שלא איבדה כתובתה אלא במחלק לפניה והיא שותקת מיירי בשלא כתב אלא קרקע מועט ולפיכך אם לא היה לפניה לא איבדה כתובתה דלאו כל כמיניה להפסיד כתובתה בדבר מועט אבל הכא מיירי כשייחד לה קרקע הראוי למזונות אשה בינונית ולפיכך כשאמר במזונות מוכחא מילתא שקצץ לה במזונות ואין בה כח לבקש מהם העדפה אח"כ ואע"פ שלא אמר בפניה כיון שנתן לה דבר הראוי לאשה בינונית:
סליק פרק רביעי

אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו'. ואיכא למידק אמאי נקט גובה ולא נקט כתובתה מאתים כלישנא דמתני' דפ"ק דתני בתולה כתובתה מאתים כו' וה"נ מסיים ואזיל אם רצה להוסיף וכו' דהיינו בעת הכתיבה ולא בעת הגבייה. ודע דבגמרא פריך פשיטא ומפרקינן מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכתב הר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות דמהא שמעינן דמצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כסופא איכא בהכי וכו' ע"כ. והלכך ה"פ דמתני' אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים פי' א, על גב דנאבד כתובה גובה מאתים מתנאי ב"ד וכדתן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה כדאיתא בפ' הכותב ואלו התוס' אלו לא הוציאה שטר כתובתה לא גבייא לה כלל וכיון שכן אית לן למימר דלא מצי למכתב סתמא ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כך וכך דהא לא ראי זה כראי זה אפ"ה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה וכו' פי' למכתב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ך אם רוצה.בגמרא פריך פשיטא. פי' הוקשה לו לרש"י ז"ל דלישנא דאם רוצה להוסיף משתעי בשעת הכתיבה וקא פתח ותנא אע"פ שאמרו בתולה גובה וכו' דקא משתעי בשעת הגבייה ותירץ ז"ל דבגמרא פריך פשיטא ובמאי דמשני לה תלמודא מתרצא נמי הך קושיא. וכתב עוד ז"ל שלא כתב לה תוספת שמדעתו אלא ע"מ לכונסה. ע"כ. פי' הוקשה לו דכיון דמיירי בכותב סתמא ויהיבנא ליכי וכו' וכדכתיבנא היכי מחלקינן בינייהו והא כי היכי דהמנה מאתים הויא מן האירוסין הכי נמי התוספת דהא כיילינהו בחד לישנא ובסך אחד ותי' ז"ל דכיון דסוף סוף התוספת כתב לה מדעתו הרי הוא מוחלק ועומד דמאי דכתב לה מדעתו לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה כנ"ל ולקמן בגמרא גבי הא דפריך פשיטא נכתוב מאי דכתבו המפרשים ז"ל בס"ד:

אם רוצה להוסיף וכו'. לכאורה משמע דכי פריך תלמודא בגמ' פשיטא אמאי דאמרינן דיכול להוסיף מאה מנה קא פריך ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' וכיון שכן אכתי קשיא דלמה ליה לאורוכי במתני' כולי האי ליתני בקוצר אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' יכול להוסיף אפילו מאה מנה. לכך נראה לפרש דהא ודאי ליכא לאקשויי פשיטא אעיקרא דמתני' דיכול להוסיף דהא מצי לשנויי דהא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה א"נ נקט הכי משום פלוגתא דראב"ע ורבנן אלא הכי פריך דאי לא אתא לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה למה ליה למיתני אם רוצה דמשמע דהא אתא לאשמועינן דאם ירצה לעשות כן יעשה פשיטא ודאי דהאדם רשאי בשל עצמו ומשני מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן וכו' ואפשר דזהו שכתב רש"י ז"ל אם רוצה. בגמרא פריך פשיטא. פי' אמאי דקתני אם רוצה פריך בגמ' פשיטא כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל אפילו מאה מנה יוסיף ובגמרא פריך פשיטא. ע"כ. והכל אחד דכיון דקתני אם רוצה צריך להאריך נמי ולמיתני יוסיף ובמהדורא בתרא תקן ותפס כתחלת לשון המשנה דקתני אם רוצה וכו' וכדכתיבנא. וז"ל הריטב"א ז"ל אם רצה להוסיף וכו' בגמרא מפרש מאי קא משמע לן ואמאי קתני כי האי לישנא רצה להוסיף. ע"כ:
אפילו מאה מנה וכו' מדהאריך ותני אפילו מאה מנה ולא קצר ותני אם רוצה להוסיף יוסיף דמה לי חד מנה או מאה מנה דכיון דלא עבדו רבנן קיצותא הכל שוה שמעינן דאפילו אין לו מאה מנה יכול להתחייב ואין להקשות דא"כ מאי פריך תלמודא פשיטא דילמא הא אתא לאשמועינן דמדקתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים וכו' משמע דלא מצי לאוסופי כלל אפי' ביש לו קא אשמועינן רבותא ומכל מקום יש לדחוק לישנא דמתני' ולמימר דלא איירי מתני' אלא דוקא ביש לו והא דקתני אפילו מאה מנה לאשמועינן אף על גב דאיכא כיסופא טובא דזה כתובתו מרובה וזה מועטת ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו' עיין בתוספות ובפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל אם רצה להוסיף וכו'. ובגמרא פריך פשיטא שתנאו קיים ומתרץ מהו דתימא קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל כלומר מתניתין אתא לאשמועינן דאפילו אם בעיקר הכתובה עצמה רצה להוסיף לכתוב במקום זוזי מאתן אלף זוז או יותר מוסיף ולא אמרינן כיון דחכמים תקנו לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע אלא אם רצה מוסיף. ושואלים רבני צרפת ז"ל על מה נהגו העולם לכתוב תוספת אפילו מי שאין לו שום דבר והלא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והיאך יכול להקנות לה מה שעתיד להרויח דבשלמא מה שנוהגין לכתוב בשטרות מה שקניתי ושאקנה מפני שזה אינו הקנאה אלא שמשעבד נכסיו אבל הכא שמקנה האיך יועיל הקנאה כזו. והנראה נכון למורי הרב נ"ר דהכא כיון שמקנה לה בסודר הוה ליה כלוקח שאע"פ שהסודר אינו שוה אלא פשוט הוא קונה אותו הסודר שנוטל בו הקנין באלף זוז או אלפים וגבי לוקח לא דיינינן ליה מקנה דבר שלא בא לעולם אלא שמשעבד מה שעתיד להרויח בעבור מה שלקח. ובתוספות מתרצי' דכיון שמודה לה הודאת פיו כמאה עדים דמי. ע"כ:
וז"ל הריטב"א מן הנשואין גובה את הכל פי' ואע"פ שלא קנו מידו דכיון דבשעת נשואין קבל על עצמו מתחייב הוא באמירה כההיא דאמרינן בשטת פסיקתא שהן דברים הנקנין באמירה בההיא הנאה דמתחתנין אהדדי ואע"פ שלא היה לו כלום באותה שעה מתחייב הוא וכדאמרינן לקמן חייב אני לך מנה בשטר חייב דאע"ג שאין אדם מקנה דשלב"ל מתחייב הוא בדשלב"ל כיון ששעבד עצמו לכך בלשון חיוב ושעבוד וכן מתחייב כאן באמירה וכאותה שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל ובירושלמי הוסיפו עוד לומר שאפילו אחר נשואין הוא מתחייב בדברים דבעי למיתן כמה ולא מהדר ביה ואמרינן ויכולה היא בתמיה ופריקו מעיקא ליה ומשבק ודעת רבותי דכיון דלא פירשו הכי בגמרא דילן לא עבדינן בהא עובדא וכן הסכימו רבותי דמתנה לחוד שאדם כותב לאשתו בשעת נשואין הרי היא זוכה בה לגמרי כפי מה שפירשו ומוכרת ונותנת למי שתרצה אם התנה כן ולא אמרינן שלא כתב לה אלא לפנחייא בעלמא כדברי הרב אלברצלוני ז"ל וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובת שאלה שהכל לפי תנאי וכאלו נתן לה לאחר נשואיו ומיהו מתנת מעות שנוהגין לכתוב אינה כלום אם לא נתחייב לה בלשון חיוב ואפילו היו ברשותו באותה שעה שאין מתנה אלא על דבר מסויים שיזכה בו המקבל לשעתו ויטלנו לעצמו ואם נאנס נאנס לו וזה ברור. ע"כ:
גובה את הכל אפילו תוספת והא דאוקימנא בפירקין דלעיל הלכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין ה"מ לטרוף לקוחות מזמן נשואין שלא כתב לה אחריות עד שעת חופה שכותב לה כתובה אבל מן המחוררין גובה אפילו מן האירוסין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל ומיירי כשכתב לה כתובה ותוספת משעת אירוסין ולפיכך ס"ל לת"ק דכיון דאקני לה מיד זכתה בכל ור' אלעזר בן עזריה סבר כת"ק בנשואין דגובה הכל דחיבת חופה קונה אפילו התוס' אבל מן האירוסין אינה גובה אלא עיקר כתובה בלבד אבל תוספת לא שלא כתב לה תוספת אלא לדעת שהוא כונסה ואפילו כשהוא מגרש אותה בע"כ אינה גובה התוספת דלעולם אין לה שום זכות בתוספת עד שעת נשואין. ע"כ:
מן האירוסין בתולה גובה מאתים פי' הרמב"ם ז"ל שגובה מבני חרי וכן פי' רבינו שרירא ז"ל שלא עלתה על דעתו שאלו רצה למכור מנכסיו עד שעת נשואין שלא ימכור ואינו נכון חדא דגובה סתם אפי' מן מהשועבדין משמע ועוד דקתני גובה מן האירוסין דומיא דגובה מן הנשואין דהוי אפילו מן המשועבדין ות"ק נמי בהדדי תני להו גובה את הכל ולא לצדדין נקט לה. הריטב"א ז"ל. וכן פירש הרשב"א ז"ל:

רבי יהודה אומר וכו'. מלתא באפי נפשה קאמר ולא מפלג פליג. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

גמ' פשיטא מהו דתימא וכו'. וה"ה דהוי מצי למימר דמשום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ות"ק תני לה וא"נ משום דינא דתנאי כתובה ככתובה אתא לאשמועינן מדקתני רצה להוסיף אלא ההוא טעמא דכדי שלא לבייש מי שאין לו עדיף ליה למינקט משום דחשו ליה רבנן בכמה דוכתי כנ"ל. ועוד נ"ל דרבה קא קשיא ליה דאי לאשמועינן תנאי כתובה ככתובה אם כן משום פלוגתא דר' אלעזר ות"ק ליתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לאלמנה מנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל וכו' אבל השתא דקתני רצה להוסיף יוסיף משמע דאתא לאשמועינן שהרשות בידו להוסיף וזה פשיטא ומה קא משמע לן. זה נראה לי יותר נכון. הרשב"א ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל פשיטא כלומר למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף דאי משום דבעי לאשמועינן דתנאי כתובה ככתובה דמי א"נ משום פלוגתא דר' אלעזר בן עזריה ורבנן הוה ליה למיתני אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם הוסיף לה אפילו ק' מנה נתאלמנה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין וכו'. למה ליה למיתני אם רצה להוסיף מוסיף פשיטא ע"כ. וכיוצא בזה דקדקנו מלשונו של רש"י ז"ל במשנתינו ומיהו במהדורא קמא כתב רש"י וז"ל פשיטא דמוסיף. קיצותא עבדו רבנן מנה מאתים אין טפי לא שלא לבייש את מי שאין לו להוסיף כל כך ע"כ. ומשמע נמי מלשונו דכי קתני מתני' אם רצה להוסיף ביש לו מיירי וכבר כתבנו במתני' דהתוס' חולקין:

וכתב הרא"ה וז"ל מקשינן ארישא דמתני' פשיטא ומהדרינן מהו דתימא קיצותא וכו'. ותמיה לן הא מלתא אכתי פשיטא אטו אי קא בעי למיתן לה מתנה מי לא מצי יהיב ומסתברא לפרושי דאורחייהו הוה דכתבי ליה לתוספת בכלל כתובה שהיו כותבין ויהיבנא ליכי בכתובתיך מאה מנה והיינו דאיכא כיסופא וקמ"ל דלא חיישינן אבל היכא דכתב לה כתובה והדר יהיב לה במתנה טפי הא פשיטא מלתא ולא צריכא למימר. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל מהו דתימא כו'. קיצותא וכו' האי טעמא תמיה טובא מאי לבייש את מי שאין לו איכא ולמה להו לרבנן למיתן קיצותא שלא יתן מנכסיו לאשתו כשם שנותן לעוברי דרך ויש לומר דהא קמ"ל שאפילו אם רצה לכלול התוס' עם הכתובה ולומר לה ויהבינא ליכי מהר בתולייכו מאה מנה רשאי סד"א דקיצותא עבדו רבנן לכתובה שלא יכלול עמה כלום כדי שלא יהא בושת לבנות ישראל שזו כתובתה מרובה וזו כתובתה מועטת ואם רצה להוסיף יוסיף לה באפי נפשה קא משמע לן שכולל וכותב ואינו נמנע. כן פירשו בתשובת הגאונים ז"ל ולפום האי פירושא הא דנקט שלא לבייש את מי שאין לו ולא קאמר שלא לבייש את מי שאין לה יש לומר דכלא חדא היא וה"ק שלא לבייש את מי שאין לו נכסים לתת נדוניא גדולה לבתו כדי שיכתבו לה כתובה גדולה כנ"ל ע"כ. ומלשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא לא משמע כן וכדכתי'. עוד כתב הרא"ה ז"ל ויש מן הגאונים ז"ל שכתבו שאין התוס' צריך קנין אלא הרי היא זוכה באמירה בעלמא דכי היכי דקיימא לן דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין דה"ה בשעת נשואין מההוא טעמא גופיה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר נשואין היא קונה באמירה ופירשו הטעם לפי שרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ואמרינן ויכולה היא אמרינן כן מעיקא ליה ומשבק ליה וצ"ת:

אלא רצה להוסיף דמשמע בעל פה שאע"פ שלא כתב לה נתחייב בה באמירתו אלמא דתנאי כתובה ככתובה דכי היכי דאמרינן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה הכי נמי תוספ' ומה כתובה נקנית באמירה דאמר רב גדל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. תוספ' נמי כיון דאמר הכי והכי מוסיפנא לה אף על גב דלא כתב לה חייב דהן הן הדברים הנקנין באמירה כך שמעתי ולא דייק דאם כן הוה ליה למחשב האי אנפא בהדי הני אנפי דקא חשיב דמאי נפיק מיניה לפיכך נ"ל כלשון הנמצא בתשובות רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף דכל להוסיף משמע כולה כתובה חדא מלתא היא כמו מוסיפין על העיר ועל העזרות ועל הלשכות דעבדי לה חדא קרתא רבתי חדא לשכה רבתי חדא עזרה רבתי אבל לכתוב משמע תרי מילי נינהו דהא כתיבה לחודה והא כתיבה לחודה ומדקתני להוסיף דעריב כלהו לחדא כתובה ש"מ דתנאי כתובה ככתובה דמי ונפקא מינה לכל הני אנפי. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
וז"ל הריטב"א ז"ל רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף פי' דרצה לכתוב משמע שכותב לה מתנה וחיוב מדעתו ואינו בדין כתובה אבל השתא דקתני מוסיף משמע שנעשה טפל לכתובה וכאלו הם דבר אחד וכדאמרינן מוסיפין על העיר ועל העזרה שקדושת התוס' כקדושת העיקר. ע"כ:

וז"ל תלמידי ה"ר יונה ז"ל רצה לכתוב לא קתני כו'. פי' אם היה שונה לשון כתיבה על התוס' הוה משמע דאפי' התוס' כמו שטר אחד דעלמא שיש לו בו דין אחר בפני עצמו אבל עכשו ששנה להוסיף מלתא אגב אורחין אתא לאשמועינן שהתוס' שמתנה להוסיף עליה הכל הוא ענין אחד עם הכתובה ודין אחד וכמו שבשאר התנאים שהם תנאי ב"ד מזונות וכתובת בנין דכרין אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמיא דלדעת זה כתבו. ע"כ:

מסייע ליה לר' איבו אמר ר' ינאי כו'. תנאי כתובה וכו' פרש"י ז"ל תנאי כתובה תוס' שהוא מתנה להוסיף לה וכן מזונו' וכל הנך דתנן בפרקין דלעיל ככתובה דמו והקשו עליו בתוס' שהרי המוחלת כתובת' יש לה מזונו' ומוכרת יש לה כתובת בנין דכרין ועוד מדקאמר ולכתובת בנין דכרין מכלל בההוא תנאה לא קא' שתנאי כתובה ככתובה ה"ה דלא איירי בשאר תנאי כתובה אלא הנכון דלענין תוספ' איירי בלחוד דעליה עסקי' השתא וקרי ליה כתובה מפני שהוא דבר שמתנה מעצמו כדפרש"י ז"ל והריטב"א ז"ל. ומשום דקשיתיה לרש"י לשון תנאי כתובה אי קאי אתוספ' בלחוד דעליה עסקינן השתא וקרי ליה כתובה דבתוספ' לא דייק שפיר לשון תנאי כתובה דוק ותשכח להכי פריך ז"ל בהדי תוספ' כלהו אינך תנאי כתובה ועיין בהר"ן על ההלכות:
למוכרת ולמוחלת מכרה כתובתה לבעלה או מחלה מכרה ומחלה נמי תוספ'. רש"י במהדורא קמא:

למורדת פירוש דתנן בפרקין המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה כו'. עד מתי הוא פוחת עד כנגד כתובתה לא תימא כנגד מנה מאתים לחודייהו פוחתין אבל אינו משהה לפסוק אף על התוספת ולהפסידה ממנה דמתנה יהיב לה ע"מ לכונסה והרי כנסה וה"נ אמרי' גבי אילונית דמתנה בעלמא יהיב לה מחמת חיבת ביאה ראשונה וכמו שכתבו התוס' בסמוך וכן פרש"י ז"ל להדיא במהדורא קמא וז"ל למורדת דתנן במתני' המורדת על בעלה פוחתין לה נמי תוספ' ע"כ וקשה במתני' דלקמן פליגי תנאי דר' יוסי סבר לעולם הוא פוחת והולך עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה ממנה. והלכך לדידיה אפילו לא הוי תנאי כתובה פוחת לה ויש לפרש דה"ק למורדת לא תימא כנגד מנה מאתים הוא דפוחת והולך בכל שבוע ז' דינרין אבל התוספ' אינו פוחת והולך אלא בשבוע הראשונה תפסיד כל התוספ' דאדעתא למשקל ולממרד לא יהיב לה והשתא ניחא דאפילו לרבי יוסי איצטריך ויש לדייק כן מפירושו של רש"י ז"ל במהדורא בתרא שכתב ז"ל בסוף לשונו אלא אף התוספ' פוחתין והולכין. ומיהו התוס' לא כ"כ כנ"ל:
לפוגמת שאם פגמה כתובתה ואמרה שנפרעה ממנה במקצת כשם שאינה יכולה לגבות הכתובה אלא בשבועה כך אינה גובה התוספ' אלא בשבועה דכתובה ותוספת חדא מלתא נינהו וכמאן דפגים להו לכל דיינינן להו ואפילו יהיה התוספ' לשטר אחר בפני עצמו כגון שכתב לה ואוסיפית על עיקר כתובתיך כך וכך אינה נפרעת אלא בשבועה ואע"פ שבשאר שטרות אינו כן אלא הפוגם שטר אחד נפרע מן האחר שלא בשבועה הכא כיון דתנאי כתובה ככתובה דמי כמו שטר אחד דיינינן ליה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו:
וז"ל הרא"ה לפוגמת פירש"י ז"ל לומר שאם פגמה התוספ' אינה נפרעת אלא בשבועה כדין הכתובה שאמרו לפנינו שאם פגמה אותה אינה נפרעת אלא בשבועה וקשיא לן והאי מאי למימרא פשיטא דהא בכל חוב דעלמא נמי הכי דינא דהכי קי"ל דהפוגם שטרו לא יפרע אלא בשבועה אבל הנכון שאם פגמה הכתובה הרי היא כמי שפגמה הכל ואינה נפרעת אפי' התוס' אלא בשבועה וכן פר"ח. ע"כ:
לתובעת י"מ שאם תבעה כתובתה סתם אפילו התוספ' בכלל והפסידה מזונותיה דלא תימא שאינה תובעת אלא עיקר אבל התוס' לא קמ"ל ואינו מחוור לי דאי לאשמועינן שהתוס' בכלל לשון כתובה הא שמעינן ליה ממאי דקאמר למוכרת ולמוחלת ויש לומר דקמ"ל דלא תימא כי תבעה עיקר תבעה ולא תוספת אלא אף התוספ' תבעה בכלל כתובה דהכל אחד הוא. ויש מי שמפרש דמקצת כסף ככל כסף כשלא תבעה בב"ד אבל אם תבעה בב"ד מקצת לאו ככל כסף דכיון שהעיזה פניה בב"ד על המקצת כאלו העיזה על הכל ולא מגר אלמנותה ומדברי בעל ההלכו' ז"ל נראה שאינו מפרש לתובעת תוספ' אלא לומר לתובעת בב"ד תנאי הכתובה אחר הכתובה פי' כי תביעת כתובתה אנו חוששין כגבייה לענין מזונותיה שהוא תנאי כתובה ואבדה אותו כי משעת תביעה ואילך לא קרי בה מגר אלמנותיך וקמ"ל בדרב יהודה אמר שמואל דאמר תבעה כתובתה בב"ד אין לה מזונות ולמדתי' ממה שכתב הוא ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות תנאי כתובה ככתובה עכ"ל. והרמב"ן ז"ל פירש דברי רבינו אלפסי ז"ל דלאו למימרא שהפסידה מזונות בתביעת התוספ' לבד כל שנשאר לה עיקר כתובה אלא לומר לך שדין תביעה נוהג בתוספת כמו שהוא נוהג בעיקר פי' כשם שמפסדת מזונותיה בתביעת העיקר ואף על פי שלא הספיקה לגבות ה"ה בנזונת מחמת תוספת אם תבעה תוס' בב"ד כאלו גבאתו ומפסדת מזונותיה וקמ"ל שלא תאמר דעיקר כתובה שהוא תנאי ב"ד הוא דהויא תביעה כגבייה אבל התוס' דמדעתיה יהיב הרי הוא כחוב בעלמא ולא תהא תביעה כגבייה ותזון עד שעת גוביינא קמ"ל. הרשב"א ז"ל:

תוס' בד"ה אם רצה כו' תימה דעכשיו נהגו כו' מתנה ש"ח להיות כשואל כו' עכ"ל יש מקשים כיון דאמתני' דהכא ל"ק להו משום דאיכא לאוקמא בדאית ליה נכסים כמ"ש הרא"ש אם כן הך דמתנה ש"ח להיות כשואל נמי אינו ראיה דאימא דאיירי נמי דאית ליה נכסים ומאי אולמיה ליה מהך דהכא ויש ליישב דהתם משמע להו שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו בקנין לעשות לו שמירה מעולה כשואל ולהתחייב אם לא יעשה כן משא"כ הכא דאינו מקנה לו אלא ממון דמצי איירי שפיר דיש לו נכסים ודו"ק:

בד"ה ולפוגמת איצטריך דאם פגמה כתובתה כו' אפילו היה הכתובה בשטר אחד כו' עכ"ל דמה שפרש"י לקמן דאיצטריך למנקטיה בהדיא לאשמועינן דפגימת תוספת מהניא כו' אין זה מספיק דאכתי הוה בכלל דלשבועה דומיא דלענין הנפרעת שלא בפניו וע"א מעידה כו' דהוו בכלל דלשבועה לפי פרש"י ועוד דלא א"ש לפרש כן למאי דמשוה שאר שטרות לכתובה לענין פוגמת כמו שהקשו לפרש"י גבי ולשבועה אבל לפי פירושם ניחא דאפילו הוה התוס' בשטר אחד לא תגבי ליה כיון דפגמה הכתובה וק"ל:

רש"י בד"ה כ"ש כו' אם אמר קרקע זו למזונותיך כו'. נ"ב תימה והלא למזונות אף רבי יוחנן מודה א"כ האי עובדא הוי בע"כ שאמר במזונות ודו"ק:

בא"ד קרקע זו להעדפה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ארבע מאה כו' דהתם נמי מסיק מחמרא ליפות את כחו כו'. נ"ב פי' שאם בחמיץ מקצת יין שלא יוכלו למימר שלך החמין משום הכי לא קאמר חמרא ואי הוה אמר דמי חמרא אם היו מוכרים ואבדו המעות יאמרו שלך הוא נאבד לכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו:

גמרא קמ"ל אם רוצה להוסיף כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה יסבון כו' בנין דכרין. נ"ב משום אינצויי:

גמ' אמר למזונות ריבה כו'. והא דקאמר ר"י דנייחד לה ארעא למזוני לאו דוקא וכן רש"י ד"ה כ"ש וכו' למזונותיך וכו' לאו דוקא [דע"ז לא פליג ר"י] או אפשר כיון שר"ל שכנגדו חולק עליו ירד אח"כ לחלק ומעיקרא לא חילק:
בתד"ה דנייחד לה כו' לכאורה האי מעשה קודם עובדא דלעיל דהאי הוי בחיי האב עדיין ושמא אח"כ נתחרט על שניהן ואילו נתחרט על הך עובדא דהכא לא הוי עשה אח"כ ליעצם עוד פעם אחר ולמה לנו לומר [דההוא עובדא דהתם היה קודם ו]שהיה קריבא אחרינא [ע"כ דהא התם היה לאחר מות קריביה] ואפשר דמשמע להו מדלא קבע תלמודא כאן לבסוף נתחרט משמע דלא נתחרט ע"ז ודו"ק:

במשנה אע"פ שאמרו בתולה גובה כו'. דקדוק קטן. גובה מאי עביד הכא הול"ל אע"פ שאמרו כתובת בתולה ר' כו':

גמ' פשיטא וכו'. דלאשמועינן מלישנא להוסיף תנאי כתובה ככתובה הול"ל בקצרה תנאי כתובה ככתובה. ולאשמועינן אף שאין לו לאפוקי קושית ר"י אין זה תלוי במה שאמרו אע"פ שאמרו בתולה כו'. גם אינו בכח המאמר דשמא איירי בשיש לו. ואינו תלוי בכתובה:

ברש"י בד"ה ולפוגמת כו' ואם טוען בעלה כו'. לכאורה אינו מדוקדק דבלא פוגם נמי כל שטר אם טוען אשתבע לי דלא פרעתיך צריך לישבע ופוגם צריך לישבע אף אם לא טען אנן טענינן ואי בנאמנות אף פוגם אין צריך לישבע. ושיבוש הוא דאף שאין צריך לטעון שישבע מ"מ צריך לטעון התקבלת כל כתובתך ופשוט:

ברש"י בד"ה עוברת וכו' מתנה בעלמא הוא וכו'. כתב כאן טפי הך דמתנה מבאינך [משום דלגבי אינך אין זה עדיפות משום דמתנה הוא רק בעוברת על דת ה"א דדינו כמו בשנייה וכמ"ש התוס' ואע"ג כו'] וק"ל:
בתד"ה אם רצה וכו' משמע בכל ענין וכו'. נראה דהמשמעות הוא [דבכל ענין] שהקנין הוא שישתעבד הוא בשמירת שואל דהכי משמע מתנה שומר חנם וכו' ופריך בדברים אף אם אומר כן מאי הוי ומשני שמקבל קנין על כך והקנין חל על גופו לא שמשעבד נכסיו אף אם יהיה אונס יהיה חייב ועושה באופן המועיל מאסמכתא רק כפשטיה וכיון שהחיוב חל על גופו ולא הוי קנין דברים ממילא חל השיעבוד נכסים אח"כ על החיוב וכל עצמות קושיתם היה בשלמא אם יש לו יכול לחייב עצמו [דמשעבד נכסיו לזה] וכיון שחל החיוב משתעבד ממילא אח"כ [אם נאבדו אלו הנכסים אף על הנכסים שיקנה אח"כ] אף שלא בא לעולם וכו'. וזה שכתבו משמע כו' אע"פ שאינו מקנה לו שום נכסים ולא כתבו משמע אע"פ שאין לו נכסים (רק) משמע שאינו תלוי בנכסים והקנין על גופו ואף אם אין לו נכסים אלא שמשעבד גופו כו' ולכשיהיה וכו' אבל ודאי יש לאוקמה ג"כ בשיש לו נכסים כמו מתני' דהכא דקתני ג"כ סתם רצה להוסיף כו' וכמה פעמים אמרו בתלמודא בשקנו מידו היש מזה ראיה דאיירי בכל ענין [רק דאייתי ראיה דמהתם משמע דאינו תלוי בשיעבוד נכסים דאף שאין משעבד הנכסים רק הקנין הוא שישתעבד הוא בשמירת שואל מהני ויכול לחייב את גופו] ומאשר"י משמע כוונתם קצת בענין אחר דאם מתחייב עצמו לשלם תיכף אף שאין לו נכסים או יש לו ומחייב אף לאחר זמן ניחא אבל אין לו [והחיוב] לכשתתאלמן או תתגרש קשה לו וכו' והביא ראיה משואל שמתנה אף לאחר זמנו כשיתיליד אונסא וכו' ופשט דברי התום' אין מובנים לי כן. גם מ"ש על היש מפרשים ואין זה מספיק לנכסים הידועים וכו' הל' משמע אף שיש לו נכסים מ"מ אינו מועיל לאותן הנכסים הידועים שלא היה לו ואמאי כיון שהיה לו נכסים א"כ יכול להתחייב עצמו ואח"כ חל השיעבוד על החיוב ובהכרח נראה שצ"ל כאילו כתב שאין זה מספיק לקנינים הידועים שלא היה לו באותה שעה (כ) ודו"ק:
בתד"ה ולפוגמת כו'. דלפירש"י לא ניחא דבשאר שטרות נמי הדין כן ואף אם לא יהיה תנאי כתובה ככתובה דלפי מ"ש רש"י אם פגמה תוספת כו' לא ניחא להו לפרש ב' שטרות דנהי דפגמה כתובה אם אמרה בפרעון כתובה התקבלתי הוי כאילו אמרה בפרעון תוספת התקבלתי דתוספת איקרי כתובה אבל אם אמרה בפרעון תוספת התקבלתי אין סברא שיפגם הכתובה שבשטר אחר וכן בכל אינך למוכרת ולמוחלת אם מכרה או מחלה הכתובה התוס' בכלל אבל בהיפך לא כן נראה לי ודו"ק:
בתד"ה ולתובעת כו' שאם תבעה מנה מאתים בפירוש ושיירה התוס' כו'. ולא הו"ל לפרש אם תבעה כתובה סתם גם התוספות בכלל ואין לה מזונות דאף אם תבעה תוספות כפירוש הקונטרס ודאי דאין כתובה בכלל כמ"ש לעיל ולהכי הקשו התוס' על פי' הקונטרס אמאי אין לה מזונות אליבא דרבנן כיון דאין הכתובה בכלל תוס' מ"מ אם תבעה כתובה ודאי תוס' בכלל [ולכך אין לה מזונות] ז"א דא"כ אף אם תנאי כתובה לאו ככתובה כ"ש דאין לה מזונות [דתבעה כל כתובתה הויא]. מיהו האשר"י מפרש באמת כן ואפ"ל דאי לאו דתנאי כתובה ככתובה ואין תוספת בכלל לישנא דכתובה אף דאין זה שיור מקצת כתובה מ"מ יש לה מזונות כ"ז שאינה מסולקת לגמרי מן היורשין להוציא ממונא ומקצת כסף ככל הכסף. ומיהו א"כ לפ"ז אם היו יורשין או בעלה חייבין לה מעות ממקום אחר בתורת הלואה יהיה לה מזונות בשבילם:
בתד"ה ולעוברת וכו' ואפילו תמצא איילונית הואיל ולא פירש כו'. משא"כ בעוברת על דת מי יעלה על דעתו כזה: @11דף נה ע"א

גמ' הלכה כר"ש שזורי. ואף דת"ק נמי אזיל בתר אומדנא ס"ס שמעינן לי' לר' נתן דאזיל בתר אומדנא ואפילו אומדנא כזה דת"ק דר"ש לא ס"ל אותה אומדנא:

ברש"י בד"ה במסוכן כו' לא נתכוין לצחק בה. אלא כוונתו שיתנו ומחמת טירדא וכו' כדלעיל [ומ"ש הואיל ומסוכן הוא לא נתכוין כו' אין זה טעם דמשום דהוא מסוכן לא מצחק הוא רק הואיל ומסוכן תלינן דמחמת טירדא קיצרי וכדלעיל] ודו"ק:
בתד"ה ולשבח כו' וכן משמע. לכאורה מסברא אפשר לחלק דשבח ששבחו היתומים אין בע"ח גובה וזה שאמרו בהמקבל יתומים אומרים אנו השבחנו וכו' ובלא"ה ע"כ איירי התם דוקא משבח שהשביחו היתומים דאי השביחו הנכסים ודאי גבי כיון דאיירי התם בעשה אפותיקי קרקע דידיה אשבח אלא יתומים טענו אנו השבחנו ובע"ח שאמר אביכם השביח אין הכי נמי אם אמר מעצמו השביח רק סתמא דמלתא ניכר בין שבח דממילא בין ע"י טורח והכא אמרו היתומים אנו השבחנו ולא מעצמו השביח [ולהכי אמר בע"ח אביכם השביח] ובפרק יש בכור שבח דממילא וקושטא הכי הוא דאין הבכור נוטל בראוי אף בשבח דממילא וכן האשה והבנות מטעם מקולי כתובה אבל בע"ח גובה שבח דממילא וזה שדקדק רש"י לשבח וכו' משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה לא ששיבחו היתומים דאילו לא הוי תנאי כתובה ככתובה היתה גובה משבח ששיבחו הנכסים ולעולם יורשין כמקבלי מתנה שאין להם על מי לחזור רק דבמתנה גופיה נמי הדין כן. ואפ"ל בדוחק כיון דכלל בע"ח גובה את השבח ובלקוחות אין חילוק אף שבח ששיבח הלוקח דהא יש לו על מי לחזור שכך הוא כותב לו ואנא איקום ואשפי וכו' ושבחיהון וע"כ כלל נמי מתנה ויתומים בבע"ח גובה את השבח [אי מתנה כיתומים] איירי מסתמא דומיא דלקוחות. או אפ"ל דא"כ מאי פריך בפרק יש בכור מהא אמר שמואל וכו' לחלק כן. וקשה דא"כ אמאי לא הוכיחו התוס' כן בקצרה בלא הא דהבנות ניזונות דע"כ מיתומים איירי דאל"כ הא אין מוציאין כו' הו"ל לאוכוחי דלא גבי מיתומים לשני כן בפרק יש בכור אע"כ דאין זה הכרח משום דודאי שבח דמתני' משמע ליה דומיא דשבח דשמואל רק דלמא הכל איירי משבח דלקוחות לזה הוכיחו דע"כ משבח שהשביחו יתומים איירי א"כ גם האו אפ"ל אינו וי"ל התוס' עדיפא הוכיחו בהכרח. ואולי מסתמא בכח בקיאית הגמ' א"א לומר חילוקי (ל) ודו"ק:

בא"ד דלא דמיא למקבל מתנה שעליהם מוטל יותר וכו'. הוי מצי להביא קצת ראיה דהא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ולא גבי ממקבל מתנה כמ"ש התוס' לעיל פרק נערה (כתובות דף מ"ט ע"ב) בד"ה הוא ואשתו כו' וכן שמה הו"מ התוס' להביא ראיה זה דאלים כח מתנה דלא גבי מניה בע"ח את השבח מכח יורשין דבע"ח גבי מנייהו את השבח:

בא"ד מדקתני ולא הבנות במזונותיהן כו'. אבל מבכור לא הוכיחו דדלמא הא כדאיתא והא כדאיתא אבל בבנות מפרש טעמא התם משום דתנאי כתובה ככתובה [משמע דבחד גוונא איירי]:
בתד"ה ולשבועה וכו'. לכאורה י"ל אם עד אחד מעיד סתם שקיבלה פרעון כתובה אף אם התוספת בשטר אחר צריכה לישבע על התוספת אף אם לא רצתה לגבות רק התוספת ומודה שקיבלה הכתובה ק' ור' (כי) ועוד אפ"ל לפי מ"ש הרא"ש בשם הפוסקים שלא אמרו לפטור משבועה בייחד לה מטלטלים כו' וארעא בד' מצרנהא אלא בכתובה וכו' אבל בבע"ח כו' ע"ש [א"כ לענין זה תנאי כתובה ככתובה לפטור משבועה בייחד] וק"ל. וכן לפי' התוס' [נמי פירושו] לשבועה שא"צ לישבע. ואפ"ל בזה דאף אם לא הוי ככתובה כל לגבי אשתו דינו ככתובה [לענין יחוד] וזה דוחק. גם יש לקיים פירש"י וכמ"ש הרא"ש בשם הרמ"ה דאם לא תוס' כתובה ככתובה לא היתה צריכה לישבע על התוס' כשנפרעת מנכסי יתומים [אף דגם בע"ח צריך לישבע] דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבע"ח לא מטי זמנו בחיי הלוה גבי בלא שבועה דקי"ל כר"ל פרק השותפין דאפילו מיתמי אמרינן חזקה אין אדם פורע תוך זמנו וגבי כתובה הוא דתקינו רבנן שבועה משום דלא ניחא ליה שתתבזה בב"ד וחיישינן דלמא אתפסה צררי ותוס' כתובה ככתובה לענין שבועה זו עכ"ל. ואפ"ל דס"ל לתוספות דכל לגבי אשתו אינו רוצה שתתבזה אשתו ואיכא למיחש לצררי [אף אי אינה ככתובה] ועיין בר"ן עוד איזה נ"מ וע"ש ודו"ק:
בתד"ה ולשביעית כו' דה"ה דמשמט הקפת חנות וכו'. ומ"מ כתובה אינו משמט ועיין:
בתד"ה יסבון כו'. מבואר היטב בראותך שמה וק"ל:
בתד"ה כתובו וכו' וסתם קנין שבש"ס היינו קנין חליפין. דאי חזקה אין כאן יפוי כח דמ"ש העדים מחזיקים בשדה או המקבל סוף סוף הטריח עליהם ואינו רוצה שיזכה תיכף:

בא"ד ופי' ר"י כו' דדוקא בשטר מכר כו'. רש"י פירש כגון מתנת קרקע דבמטלטלין לא שייך שטרא ודוקא מתנה אבל מכירה אפשר דס"ל שאינו יכול לחזור דבלא שטר נמו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים וכן משמע בתוס' בהספינה דף ע"ז ע"ש שהמה דורכים בדרך אחר ממ"ש כאן ולר"ת דוקא שטר מתנה ע"ש:

במשנה אם רצה להוסיף כו'. עי' ר"ן. והוסיף התוי"ט ע"ד וגדולה מזו כו' דחזי ליכי כו'. תמוה דז"א אלא בכהנים ובמשפחות המיוחסות. וכ"מ להח"מ בא"ע סי' ס"ו סק"ל שזהו החילוק ביניהם. אולם בב"ש שם ס"ק ט"ז לא משמע כן:

אתו לקמיה דר"ל. נ"ב לפי שהיה ר"י פסול לדון בענין זה:

במשנה ה"ז בעילת זנות. נ"ב צ"ל אחר תקנת דכתובה. דכתובה דרבנן היא. תדע דהא פילגש לגירסת ראב"ד ורשב"א קדושין בלא כתובה. ואפי' למ"ד (לעיל ד"י ע"א) כתובת בתולה דאורייתא. מיהת בדאלמנה כ"ע מודו דהויא דרבנן (מיהו בגמ' (דנ"ו ב') משמע דר"מ ס"ל כתובת אלמנה נמי דאורייתא ע"ש) אמנם בפילגש הנוסחא הישרה היא בפכ"ג (סנהדרין כא א') בלא קדושין ובלא כתובה כמ"ש בספרינו שם (וע' בהגר"א אה"ע סי' כ"ו ס"ק ז'):

רש"י ד"ה דנייחד לה וכו' ואין הבנות והאשה ניזונות ממשעבדי. עיין לעיל דף מט ע"ב רש"י ד"ה מיבעיא וצ"ע:

תד"ה אם רצה להוסיף ומשני בשקנו מידו ומשמע בכל ענין אעפ"י שאינו מקנה לו נכסים.
דבריהם סתומים דמאי אולמא ההיא דהתם מההיא דהכא דאם נוקמי מתני' דהכא רק באית ליה נכסי נוקמי גם מתני' דהתם בהכי, וכבר נתקשה בזה מהרש"א, לענ"ד נראה דהתם לא מיירי מדין שיעבוד נכסים דהא לר"פ ולל"ב דרבא לעיל (דף לד) דלשואל משעת מיתה אחייב ואם מת השואל קודם שנאנסה אין גובין מנכסיו, וללישנא דמתנה ש"ח להיות כשואל משמע כשואל ולא יותר והיינו דשעבוד הוא משעת אונסין, ולזה איך משעבד נכסיו ע"י קנו מידו הא סתם קנו מידו היינו קנין חליפין [אאב"ה כמ"ש תוס' לקמן דף נה ע"ב ד"ה מתנת שכ"מ] ואין יכול להקנות בק"ס שיחול לאחר ל' דהדרא סודרא למריה אלא שיחול לאחר ל' במעכשיו וא"כ יהיה יותר משואל שיהיו נכסיו משועבדים מעכשיו אלא ע"כ דהשעבוד הוא על גופו שמתחייב עצמו להתחייב בחיובי דשואל ומוכח דשעבוד גופו לשלם לא הוי קנין דברים, אח"כ הראו לי שכ"כ בספר כתובה:

וי"מ כו' מטעם הודאת בע"ד כמאה עדים דמי.
קשה דבמקום דחב לאחריני לא יהיה מהני באופן אם לוה כבר מקודם לכן מאחר וכ' לו דאקני, ואחר שנשאה קנה נכסים דהוי לוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם מהני רק מדין הודאה איך מחייבים להב"ח ויהיה הדין דיגבה רק הבע"ח, וי"ל דס"ל כהפוסקים דבדאקני קודם שקנה יכול לחזור מש"ה מהני הודאתו דלא גרע מחזרה:

תד"ה אם רצה. מתנה ש"ח להיות כשואל וכו'. ע' במהרש"א שהקשה דאימא דמיירי ג"כ במשעבד נכסיו. ותירץ דהתם משמע שאינו מקנה הנכסים רק שמשעבד גופו לעשות שמירה מעולה ע"ש.
ועדיין יש לעיין מנ"ל זה לתוס' אימא דמיירי שמשעבד נכסיו. והנלע"ד ע"פ מה דאמרי' לעיל (דף לד עב) אר"פ היתה פרה גנובה לו וכו' משעת שאילה אתחייב באונסים קמ"ל. אמר רבא הניח להם אביהם וכו'. והרמב"ם פוסק כמ"ד משעת שאילה אתחייב לה באונסים. והפוסקים חלקו עליו שם ע"ש. והנה לפום ריהטא יש להביא ראיה לשיטת הרמב"ם מסוגיא דבב"מ (דף צד) דפריך במאי בדברינו. ומשני בשלקח מידו. ור"י אמר אפילו תימא בלא קנו וכו'. משמע עכ"פ דקנו מהני. ומעתה אם איתא דבשואל משעת מיתה נשתעבדו הנכסים. א"כ זה ש"ח שמתנה להיות כשואל. מתנה ג"כ באם יארע אונס יתחייבו הנכסיס בשעת האונס והוי כמתנה שישתעבדו לאחר ל' יום. והיכי מהני קנו מידו דהא הוי כקונה בק"ס שיקנה לאחר זמן דלא מהני דהדרא סודרא למרא. כדאיתא בנדרים (דף מח ע"ב) אע"כ כשיטת הרמב"ם דבשואל משעת שאלה אשתעבד נכסים. וה"נ הש"ח מתנה באם יארע אונס ישתעבדו הנכסים מעכשיו דשפיר מהני קנו מידו:
אולם לאחר העיון נראה דלא מוכח מידי. ואדרבא משמע קצת דלא כהרמב"ם. והיינו דלכאורה יקשה מאי צריך לשנויי בשקנו מידו ולא משני בפשוטו דמתנה הש"ח באם יאבד הבהמה יהיה המשיכה שמושך הבהמה כקנין. וממילא חייב בדמיו. ודומה לזה בר"פ המפקיד כשתגנב ותרצה ותשלמני וכו' אולם לשיטת החולקים על הרמב"ם ופוסקים דמשעת מיתה איחייב באונסים א"ש דמשמע דש"ח מתנה להיות כשואל. והיינו שישתעבדו נכסים משעת מיתה. וא"כ א"ל דמקנה לו הבהמה. דממנ"פ אם יקנה הבהמה מעכשיו שיתחייב בדמיו מעכשיו זהו לא הוי כשואל. ואם נאמר דמקנה לו דרגע א' קודם אונס יהיה הבהמה קנוי לו. א"כ היה הדין דבקיימ' באגם בשעת מיתה דלא לקני דכלתה לה משיכה כדאמרינן ר"פ המפקיד א"נ דקיימא באגם. ולזה משני הש"ס בשקנו מידו. ולא קשה מה שהקשינו דהדרא סודר' למרי'. ז"א לא דהקנין הוא על שעבוד נכסיו בשעת אונס. אלא דהקנין הוא על שמשעבד נפשו לשמור מהאונסים ולהיות כשואל. ואם יארע אונס ממילא נתחייב. ובפרט לפ"מ שהמתיק הש"כ ח"מ (סי' רצב סקמ"ד) דאף למ"ד משעת מיתה אתחייב לה מ"מ על גופו השעבוד מיד רק שעבוד נכסים הוא רק מיתה ע"ש. א"כ א"ש דברי הש"ס דמשני בשקנו מידו. אבל בלא קנין לא הו"מ למימר דמשיכת הבהמה יהיה לקנין שיהא הבהמה קנוי לו דבזה היה חילוק דבקיימא באגם בשעת מיתה לא לקני.
אולם לשיטת הרמב"ם דמשעת משיכה אתחייב לה שפיר יקשה דאמאי לא משני הש"ס דמתנה באם יאנס יהיה המשיכה שיהא קנוי לו מעכשיו ומהני אף בקיימא באגם בשעת מיתה. ואפשר לומר דל"ש לומר שיהא הבהמה קנוי לו בשעת משיכה. דא"כ יהא חייב כשיעור הדמים דמעכשיו. ובאמת דין השואל דבשעת שאילה נשתעבדו הנכסים לשיעור דמים שישוה הבהמה בשעת אונס. ואם נימא דלא יקנה הבהמה מעכשיו רק רגע א' קודם אונס. א"כ לא היה מהני דקיימא באגם וכנ"ל. באופן שאין ראי' לשום א' מהפוסקים מסוגיא דבב"מ. מעתה הדר' לדברי תוס' שהתחלנו. דשפיר הוכיחו מההיא דב"מ דס"ל לתוס' כשיטת הפוסקים דמשעת מיתה נשתעבדו נכסי'. וגם זה הש"ח מתנה כן. א"כ א"ל דקנו מידו היינו על הנכסים שישתעבדו דקשה כנ"ל דהדר' סודר' למרי'. אע"כ דקנו מידו היינו על הגוף לחיוב שמירה ושפיר מוכח דמהני קנין הגוף. ודוק היטיב:

קריבתי' דר' יוחנן וכו'. מ"ש תוס' כיון דבדעתה תלוי. ללישנא בתרא דרש"י ז"ל תי' אחר שהי' מעשה א' אחר שנחלק עליו ר"ל יהיב עצה לקוץ עם הרופא. ואח"כ נתחרט על שניהם וכ"כ בשיטה מקובצת. ומכאן מייתי רי"ף ראי' בשם ר"מ גאון דהלכה כאנשי גליל והרז"ה דחה דלמא הי' כתוב' מרובה והי' נוח להם לזונה מליתן כתובתה. והנה ללישנא קמא דרש"י לק"מ דא"כ הי' להם לעשות שתמחול כתובתה והוא עדיף ממחילת מזונות. וללישנא בתרא דרש"י נמי אי ס"ד שהי' כתובתה מרובה מה יועילו ביחוד שדה אם לא יספיק לה ע"כ סופה תתבע כתובתה להתפרנס ממנו. ע"כ הי' טוב להם ליתן מיד כתובתה ולסלקה אע"כ לא היו יכולים לסלקה מכתובתה דהלכה כאנשי גליל:

יעזרני אלקי קדושי. בחידושי פרק חמישי:

אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתי' וכו'. עיי' תוס' ולשון הרא"ש. ומה שחיסר זה גילה זה. והכונה מבואר דוודאי המחייב עצמו מיד אע"ג שאין לו מ"מ נשתעבד גופו מיד דאדרבא עיקר שיעבוד הוא על גופו של אדם ונכסי' הוא דערבין ומכיון שמתחיל שום שיעבוד ממילא יכול לשעבד כל דאקני משום דאלים שיעבודא כמבואר פ' מי שמת. וכן נמי כשאין החיוב חל מיד אלא אחר זמן כגון תוספת כתובה שחל אחר שתתגרש או תתאלמן. מ"מ כשיש לו נכסי' עתה מבואר במתני' שחל החיוב על נכסיו של עכשיו מכיון שיש מקום להחיוב שיחול. מ"מ ה"ל שיעבוד ואלים שיעבודא לשעבד נכסי' דאיקני. אבל זה לא מצינו בש"ס דאלמוהו רבנן לשיעבודא כולי האי באם אין לו נכסי' עכשיו כלל. וגם אין החיוב חל עתה אלא אחר זמן שיהי' החיוב חל על גופו מעכשיו ולאחר זמן ויהי' עי"ז אלים שיעבודא לחול על נכסים דאיקני. ומנ"ל להמציא אלומות שיעבוד מה שלא נמצא בש"ס. ועל זה השיב רבינו אלי' דשפיר נמצא כן בש"ס גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל דחל על גופו מעכשיו ולכשיארע אונס ונראה להגורסי' התם מתנה שומר שכר להיות כשואל לא מוכח מידי דשומר שכר שנשכר כפועל בשכרו וכן השוכר ששוכר הבהמה על תנאי זה משתעבד שפיר לשמור שמירת שואל. ולא מוכח אלא אי גרסי' מתנה ש"ח. ועיי' שם בהג"ה אשרי דב"מ ומטעם זה נאדו הי"מ מדברי רבינו אלי' כנלע"ד:

ובמהר"ם שי"ף ופ"י מדקדקי' מ"ט נקט במתני' לשון גובה מאתי'. ונראה לי דלקושטא דמילתא מיירי מתני' אפי' אין לו לבעל כלום וקמ"ל דאפ"ה משתעבד אפי' נכסי' שיקנה אח"כ לגבות ממשעבדי. דמיני' פשיטא אפי' מגלימא דעל כתפו כמבואר פ' מי שמת שם והעיקר לגבות ממשעבדי. ולכן אמר גובה שהוא לשון גביי' מיורשים ולקוחות. ויתישב ג"כ יתור לשון דארב"ע מן הנישואי' גובה הכל והוא משנה שאינה צריכה פשיטא ולא ה"ל למימר אלא מן האירוסי' אינה גובה כלום ר"ל דאע"ג דכתב השטר מן האירוסי' והוה תלתא לריעותא חדא שאין לו נכסי' ב' שאין חיוב חל אלא לכשתתגרש ג' שאינו חל מעכשיו אלא מן הנישואי' לראב"ע ואפ"ה חל שיעבודא גם לראב"ע:

ודע דמ"ש י"מ דכיון שהודה שיש לו קרקע הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכ"כ תוס' ב"ב מ"ד ע"ב ד"ה דלא לענין מטלטלי אגב קרקע. היינו להאמינו לחובתו שישתעבדו נכסיו וממילא טורפי' אח"כ מהלקוחות דאפסדו נפשי' לקנות שיעבודו של זה. אבל לזכותו לא מהימן. דהיינו לפטור עצמו משבועת התורה משום כפירות שיעבוד קרקעות. דהרי אין לו שום קרקע. ובזה ישבתי קו' ט"ז בח"מ סס"י פ"ח אהא דנשבע וגובה מחצה במס' ב"ב קכ"ח ע"ב ע"ש ואין להאריך וק"ל. ויש לפקפק קצת על סברא זו ממשמעו' תוס' ב"ב קמ"ט ע"א ד"ה ואי אגב כו' דלק"מ להנ"ל:

אם רצה להוסיף כו'. כ' הר"ן ומיירי אפי' כייל הכל במוהר בתולייכי ע"ש ומ"מ נ"ל דלא כ' דחזי ליכי שהרי לא חזי לה סך כך ודוקא במשפחות כהנים או משפחה מיוחסת דלעיל י"ב ע"ב ובתוס' שם ד"ה ב"ד כו' התם הוה חזי לה כיון שכל משפחתה נוהגי' כן. אבל משנתינו מיירי בשאין כל המשפחה נוהגים כן בודאי לא שייך חזי ליכי ודברי תי"ט דשמעתין תמוהים:

לשבח עתו"ס ומהרש"א הקשה דה"ל להקשות כן מרישא דבכור אינו נוטל בשבח. ע"כ מיתמי איירי. וגם בגליון תוס' שבסוף מסכתא הקשו ע"ש. ודבריהם תמוהים דלאו מדמיון כתובה לבנות או לבכור אתאינן עלה. אלא מגופי' דמזון הבנות דמסיק התם משום דתנאי כתובה ככתובה דמי והיינו ע"כ משום דלא תיקשי משמואל בעל חוב גובה השבח ומוכח דבע"ח גובה מיתומים דאי לאו הכי לא הוה קשה אמזון האשה והוא פשוט:

במשנה אעפ"י שאמרו בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף מוסיף. יש לי לדקדק בלשון המשנה דנקיט לה בהאי לישנא ואף למאי דמפרשינן בגמרא דקמ"ל דלא אמרינן קיצותא עבדי רבנן מ"מ הו"ל למיתני אע"פ שאמרו בתולה כתובתה מאתים כו' ומה ענין לשון גובה לכאן. ועוד דהא סתם משנה ר"מ ושמעינן ליה דכתובת בתולה דאורייתא וא"כ מאי אע"פ שאמרו דקאמר ודוחק לומר דאגב אלמנה נקיט הכי מכל זה נ"ל דאמתני' דפרקין דלעיל קאי דקתני לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מפני שהוא תנאי ב"ד ודייקינן התם בגמרא שאפילו אם התנה מעיקרא לפחות מכתובתה לא מהני וכדפרישית לעיל דמגופא דמתניתין דייקינן הא מילתא וא"כ קאמר הכא שפיר אע"פ שאמרו דלעולם גובה אע"פ שהתנה לפחות לה וקס"ד דכי היכי דלא מצי למיפחת ה"נ לא מצי להוסיף קמ"ל דיכול להוסיף. ואע"פ דלחד לישנא מוקמינן מתני' דלעיל כר' יהודה היכא דלא כתב התקבלתי. מ"מ רישא דמתניתין דהכא אתיא ככ"ע ואמחילה דע"י תנאי קאי וכדפרישית. והשתא א"ש נמי הא דר' יהודא דקאמר אם רצה לכתוב לה התקבלתי וארישא קאי דאע"ג דאינו רשאי לפחות אפ"ה יכול לכתוב התקבלתי כנ"ל:

בתוספות בד"ה אם רצה להוסיף כו' ושאל ר"י לרבינו אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפ' הפועלים כו' אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דהתם אין חילוק בין אית ליה נכסים או לית ליה כיון דסוף סוף לא משעבדי נכסיו בשעת התנאי אלא משעת האונסים כדאיתא לעיל פ' אלו נערות דף ל"ד ע"ב וא"כ לפ"ז ע"כ צ"ל דאפ"ה מתחייב כיון שאמר בלשון חיוב ומחייב גופו לקיים זה התנאי וכיון שחל עיקר החיוב בשעת התנאי ממילא אישתעבדו נכסיו בין אם היה לו עכשיו או אם לא היה לו וקנה אח"כ. דאדם משעבד דבר שלא בא לעולם במה שהחיוב חל מיד וא"כ שפיר מייתי ראיה דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב ומש"ה שייך נמי השיעבוד בגופו לענין חיוב תוספת כתובה אפי' אי לית ליה נכסים עכשיו ומה"ט הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו וכן מצאתי בירושלמי ר"פ איזהו נשך מימרא דרב נחמן שם. כן נ"ל בכוונת התוספות ומה שכתבו בלשון דמשמע דאיירי בכל ענין אע"ג דלמאי דפרישית ממקומו הוא מוכרע אלא משום דאכתי היה באפשר לדחות דהתם מיירי ששיעבד לו בפירוש נכסיו משעת משיכה מעכשיו על תנאי הזה וע"ז כתבו שפיר דמשמע דלא איירי בהכי אלא בכל ענין דסתמא דמילתא דלא משתעבדי אלא משעת אונסים כדפרישית וזה ברור וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל אלא שקיצר ומהר"א בן חיים נדחק בזה ללא צורך ודו"ק:

קונטרס אחרון
תוס' בד"ה שאם רצה להוסיף שכתבו דשייך חיוב הגוף אף במה שלא היה חייב נראה לי שמכאן הוציאו הפוסקים דכל מה שאדם אומר בלשון חיוב מהני אפילו בדבר שלב"ל ובדבר שאינו ברשותו והיינו נמי מה"ט גופא שהחיוב חל על הגוף לקיים מה שקיבל עליו וכן נ"ל להדיא מלשון הירושלמי בפ' איזהו נשך גבי אמר לו תן לי חיטי שאני מוכרם ולוקח אני בהם יין וכו' א"ל הרי לי אצלך וכו' ומקשה שם במה קני רב נחמן ב"י סבר חייב להעמיד לחבירו לענ"ד א"א לפרש בע"א אלא כדפרישית דרב נב"י מוקי לה כשאמר בלשון חיוב ומחייב את גופו לכך להעמיד ולקיים תנאו ובמקום אחר הארכתי:

שם במשנה ר' מאיר אומר כל הפוחת לבתולה ממאתים כו' ה"ז בעילת זנות נראה הטעם כיון דלא סמכה דעתה שנשאה לשם אישות אלא כפילגש שאין לה כתובה וכן נראה מלשון הירושלמי שהביא אמתני' דהכא איזהו אשה ואיזהו פילגש ופליגי נמי ר' מאיר ור' יהודה ולפ"ז איכא למימר דאזדו לטעמייהו דלר"מ כיון דפלגש אין לה כתובה הו"ל בעילת זנות ואע"ג דאכתי אי פוחת לבתולה ממאתים אכתי נשאר לה כמו כתובת אלמנה מ"מ לא פלוג רבנן ורבי יהודה לטעמיה דאפילו פילגש יש לה כתובה ואם כן לא שייך כאן ענין בעילת זנות כן נ"ל:

בתוספות בד"ה ולפוגמת איצטריך כו' פי' אפילו היתה הכתובה בשטר אחד והתוספת בשטר אחר עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלקמן דבשטר חוב נמי שייך האי דינא דפוגמת וא"כ לא נפקא מינה בהא דתוספת כתובה ככתובה לענין פוגמת אלא בהא מילתא דמיקרי פוגמת אף ע"ג שהוא בשטר בפני עצמו משא"כ למה שאפרש לקמן בשיטת רש"י דלא שייך הא מילתא דפוגמת בשטר חוב לכך לא הוצרך רש"י לפרש כאן כפי' התוס' ועיין לקמן:

בד"ה ולתובעת עיין בהר"ן ובספר מגיני שלמה ליישב שיטת רש"י:

שם ע"ב א"ל כ"ש שריבה לה מזונות מה שיש לדקדק בזה מבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ"ג ושיטת הרמב"ם וש"ע בזה ע"ש.

פירש"י ד"ה דנייחד לה בצוואה שכ"מ וכו'. משמע דס"ל דקבלה מהני ועיין בזה בקונטרס אחרון מ"ש בזה אך מה דפירש"י בלישנא אחרינא מטעם דאין האשה ניזונת ממשעבדי. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דאשה ניזונת ממתנת שכ"מ דלא עדיפא מירושה דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קל"ג וצ"ל דנתן להם במתנו' בריא וקשה מ"ט דר"ל ונראה דר"ל לטעמיה אזיל דאמר לעיל דף מ"ט ע"ב תקנת אושא בכותב נכסיו לבניו דאשתו ניזונת מהם. ומשמע אפילו לאחר מותו כדאיתא שם גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' וכיון דהכא כתב לבניו שפיר ניזונת מהן ואע"ג דלא קי"ל כתקנת אושא כדמסיק שם. ועיין מ"ש שם דאפילו לאחר מותו לא קי"ל כוותיה מדלא הביאו הפוסקים. וע"ש מילתא בטעמא. מ"מ ר"ל מדשנה לתקנת אושא משמע דס"ל הכי ור"י יש לומר דלא ס"ל תקנת אושא אפילו לאחר מותו ומה דאמר שכנגדי חלק עלי ולא החזיר הדין היינו כדקאמר בסנהדרין דף ל"ג בטעה בשקול הדעת אם אין גדול הימנו א"י להחזיר הדין וז"ש שכנגדי חלק עלי ואין אני יכול להחזיר דינו אף דלית הלכתא כותיה. וללישנא קמא א"ש טפי דר' יוחנן גופא חזר בו כדקאמר בסמוך לדידי מפרשא מיניה דר' יוחנן כיון דאמר למזונת ריבה לה מזונת. ואפשר גם ללשון ב' יש לומר כן דר' יוחנן נמי ס"ל לתקנת אושא. אלא דס"ל ללישנא ב' דקבלה לא מהני כת"ק א"נ דס"ל דמחילה לא מהני למזונת כדאיתא באה"ע ריש סימן צ"ג אלא בשעת נשואין. ועמ"ש שם בקונטרס אחרון דה"ל מוחל דבר שלא בא לעולם וכמו שיבואר לקמן בר"פ אע"פ. אך כיון דהוי משעבדי וליכא אלא משום תקנת אושא בזה בודאי מהני מחילה דמה לי בחייו או לאחר מותו כיון דמחלה מחלה ור"ל ס"ל דלמזונות ריבה ולא מחלה. ובזה א"ש דלא תקשה ללישנא ב' דה"ל כעורכי הדיינין כמ"ש התוס' דברצונה תליא. ודוק:

סליק פרק רביעי. בעזר ה' מצודי וסלעי. משגבי וקרן ישעי. המלמד בינה לאנושי. יגה שביב אשי. ויאר עיני בפירושי. לפרק חמישי.

פרק אף על פי

מתניתין אע"פ שאמרו וכו'. בספר פני יהושע דקדק דסתם מתניתין משמע מלשון אע"פ שאמרו דכתובה דרבנן דלא כר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא ע"ש. ולע"ד נראה כמו שכתבתי לעיל במתניתין דף נ"א דאף לר"מ הכתובה שנכתבת קודם החופה הוא מדרבנן שתקנו שתגבה משעת חופה או שגירשה או שנתאלמנה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה וזה אינו מדאורייתא דאינו אלא מהר הבתולות דהיינו משעת ביאה וטעם התקנה כדי שתכתב הכתובה קודם החופה שתסמך דעתה ותהיה החופה ראוי לביאה ע"ש וזה עיקר הדין דקמ"ל מתניתין הכא דרשאי להוסיף ולא אמרינן דקיצותא עבדו רבנן והיינו בזו הכתובה הנכתבת קודם החופה דמפרסמא מלתא וה"ה שלא לבייש את מי שאין לו אבל פשיטא הוא שכ"א יכול ליתן שטר או שיעבוד אחר הנשואין לאשתו ובזה א"ש נמי לישנא דגוב' ר"ל דגובה משעת חופה כדאיתא לעיל דף מ"ד מגבא מאימתי גביא אחד זו ואחד זו מן הנשואין. וק"ל:

תוס' ד"ה אע"פ וכו' והשיב לו וכו'. עיין במהרש"א ובספר פני יהושע שכתבו דמה שהביאו ראיה מההיא דמתנה שומר חנם וכו' משום דהתם בשומר חנם אף באית ליה נכסי משמע דמשעבד גופו דאין חיוב האונסים ושעבוד נכסיו אלא משעה שנאנס כדאיתא לעיל דף ל"ד ע"ב. מיהו לכאורה אין זה ראיה דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו שיש לו היום שיהיו משועבדים לאחר ל' יום ולהתנות אף בדבר שלא בא לעולם ואין ראיה לשעבוד גופו היכא דל"ל נכסי. ונראה דעיקר ראייתם מהא דמשני כשקנו מידו וקי"ל דכל קנין במעכשיו הוא דאל"כ הדרא סודרא למאריה וכיון דס"ל דאין שעבוד נכסיו מתחיל אלא משנאנס לא שייך קנין אלא על כרחך דגופו משועבד מהיום והיינו שדקדקו התוס' והביאו שינויא דכשקנו מידו. ועמ"ש לקמן כנ"ל לפי שיטתם ז"ל אלא דאכתי קשה לי. חדא כיון דאין ההוכחא אלא משמואל דמשני כשקנו מידו כנ"ל (ותו דבל"ז משמע מדבריהם דלר' יוחנן לק"מ כמו שיבואר לקמן בס"ד) א"כ דילמא ס"ל לשמואל כלישנא אחרינא דלעיל דף ל"ד ע"ב דמשעת משיכה מתחייב באונסין. ותו קשה לי על פירושם דאפילו נימא דבשואל אין החיוב מדינא דאורייתא אלא משעת האונס אפ"ה יש לומר כשמחייב עצמו שאני ודלמא באמת בזה משועבדים מיד נכסיו. ודוחק לומר דדייקי לישנא להיות כשואל משמע כשואל ממש ותו קשה לי הא אף לפ"ז ע"כ לא דמי מתחייב עצמו לדין תורה דשואל בשיעבוד הגוף דהא בשואל אפילו שיעבוד הגוף ליכא מעכשיו כדמשמע לעיל שם בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטר ואס"ד דכבר נתחייב בשעבוד גופו משעת שאלה הא אין באין כאחד וצ"ל דכוונתם בשיעבוד הגוף מעכשיו לאו בתורת חיוב אלא דמשעבד גופו מעכשיו לשמור הפיקדון שמירה מעולה כמו שואל. והיה נראה קצת ראיה לדבר דאי נימא דמקבל עליו לשלם אם יאנס כיון דאונסיה לאו בידו ה"ל אסמכתא כדאיתא בב"מ בפרק איזהו נשך דף ע"ד ובח"מ סימן ר"ז דכל שלא אמר מעכשיו ואינו בידו הוי אסמכתא. אך זה דוחק חדא דא"כ מאי ראיה הביאו לכאן דלא דמי שיעבוד לשמור לשיעבוד חוב. ותו נראה דאין זה סברא ששיעבד גופו לשמור מאונסים כיון דאונסים אין בידו כלל לשמור כמ"ש. ע"כ אין שייך שום שיעבוד לשמור אלא לשלם אם אנס וע"כ צ"ל דלאו אסמכתא הוא. דכיון דאונסים אין בידו כלל עדיפא טפי ולא הוי אסמכתא כמ"ש התוס' שם בפרק איזהו נשך דדוקא בדבר שהוא בידו קצת ולא הוי בידו לגמרי הוי אסמכתא ע"ש. אמנם לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד מפשטות דבריהם ז"ל דכוונתם כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון דסתמא נקיט משמע אפילו לית ליה נכסי ואין מקנה שום נכסים. והא דלא הוכיח התוס' ממתניתין דידן דנקט סתמא יש לומר דודאי פשיטא להו דלר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דיכול לשעבד נכסיו שיהיו לו אף שאין גופו מתחייב מהשתא אלא דקשה להו למאי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא בשיעבוד החוב וכיון דחוב ליכא אינו יכול לשעבד א"כ יש לומר דמתניתין ר' מאיר הוא כמ"ש לעיל דסתם מתניתין ר"מ אבל התם דמשני כשקנו מידו אפילו ר' מאיר מודה כמ"ש לעיל דכל קנין בעי מעכשיו דאל"ה הדר סודר למאריה והא ודאי דאף לר' מאיר אין הקנין אלא משבא לעולם כדאיתא בר"פ המפקיד משא"כ במתניתין דמקנה נכסים בשטר הכתובה שפיר יש לומר דרבי מאיר הוא. ודוק:

ועוד נראה מפשטות דבריהם ז"ל דלר' יוחנן דמשני התם בהאי הנאה דמהימן וכו' לא קשה מידי משום דכשמקבל הנאה ה"ל כמקבל ממון כשאר בע"ח שלוה ממון ואינו מתחייב מעצמו ושפיר משעבד אפילו דבר שלא בא לעולם וצריך להבין דא"כ מאי קשיא להו הכא דהא אמרינן לקמן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת ביאה או משום חיבת חופה כדלקמן א"כ ה"נ יש לומר דבהאי הנאה מתחייב. ונראה דודאי התוספת שפוסק לה בשעת אירוסין כדמשמע במתניתין בסמוך נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין וכו' ודאי מהני כדאיתא לעיל דף מ"ז בחיוב האב או הבעל דמהני בהנאת דאחתוני או בהנאת דחיבת חופה וביאה ולא קשה להו אלא במה שנהגו שמוסיף החתן בשעת חופה דבל"ז היא נשאת לו רק שמוסיף לה מעצמו ואין כאן שום סברא לומר שמקבל הנאה הוי כמקבל ממון. ונראה דהך מילתא תליא בפלוגתת הפוסקים באנ"ע סימן ס"ו סעיף ח' דלדעת הרמב"ם ז"ל דשייך מילתא דרב גידל דכמה אתה נותן לבניך וכו' אפילו במחייב עצמו בשעת החופה דאפ"ה שייך משום חיבת חופה. כמ"ש שם הטעם מפני דהוי מצי לצער אותו א"כ גם הכא לק"מ. אך לדעת המרדכי דלא שייך חיבת אחתוני אלא בשעת אירוסין שפיר הקשו. ונראה מדבריהם דס"ל כוותיה ולפ"ז ממילא דלא קשה מה שלא הוכיחו ממתניתין דידן דמתניתין מיירי שפסק על התוספת משעת אירוסין כנ"ל וזה בודאי מהני כנלענ"ד נכון. מיהו נראה דנהי דלא פסיקא להו להקשות לר' יוחנן משום דה"מ לחלק כנ"ל. אבל אליבא דאמת דאדם יכול לחייב גופו א"צ לזה ואף לר"י בעינן ששעבד גופו כמשמעות הפוסקים דהא קי"ל כר' יוחנן שם. ואפ"ה כתבו הכא דבעינן ששעבד גופו. וק"ל:

ועיין בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ליה דמתניתין דידן איכא לאוקמא בדאית ליה ומתניתין דהשוכר משמע בכל ענין ואפשר משום דאין דרך להוסיף בדאין לו כדמשני דהוי אמינא דקיצותא עביד שלא לבייש את מי שאין לו משמע דבאית ליה איירי:

בא"ד דבשלמא כשיש לו וכו' ואפילו נאבדו וכו'. משמע דס"ל דבזה שפיר מתחייב ומשעבדי נכסיו ולא משמע כן מלשון הרא"ש ז"ל תדע דמסיים לשיטת הי"מ דהודאת בע"ד דאין טעם זה מספיק לנכסים שידוע שלא היה לו באותו שעה ולדברי התוס' כיון שהיה לו נכסים כפי הודאתו מועיל אפילו נאבדו וקנה אחרים. ונלע"ד דלשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"י דמקנה דשל"בל עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן א"כ ה"נ יש לומר כיון דחל על נכסימן שיש לו באותו שעה ה"נ חל על נכסים שקנה אחר כך והתוס' והרא"ש ל"ל סברת הפוסקים אלו. וק"ל:

והנה לכאורה קשה על הרא"ש דע"כ מוכרח דנאבדו וקנה אחרים מהני מהא דר' ינאי דבסמוך דאמר דתנאי כתובה ככתובה לענין שבח והטעם הוא משום דה"ל ראוי קשה מאי איריא שבח תיפוק ליה דאפילו נכסים שקנה אח"כ לא משתעבדי לתוספת בשלמא לדעת התוס' יש לומר שהיה לו נכסים אחרים ונאבדו וה"א דתגבה דשבח וא"ל שדבח לא דמי לקנה אח"כ משום דמגוף השדה אתי זה אינו דהא משבח ילפינן בב"ב דף קנ"ז דמשתעבדי לב"ח נכסים שקנה אחר הלואה. ומיהו לפמ"ש לעיל דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני בודאי חיוב התוספת וה"מ הרא"ש ז"ל לאוקמי מתניתין כדר"מ כמ"ש לעיל באמת לשיטת התוס' אלא דהרא"ש ניחא ליה טפי לאוקמי אפילו כרבנן וביש לו נכסים אבל ר' ינאי איתא ביבמות דף צ' דס"ל כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר הוצרך לומר בשבח משום דהוי ראוי ואפילו אי נימא דמלון הש"ס הוא הנ"מ אלו מ"מ אין קושיא כיון דאליבא דר' ינאי קאמר. ודוק:

עוד מצינו חילוק לשון הרא"ש ז"ל מדברי התוס' ז"ל שכתב וז"ל וגם אינו משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן וכו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת השיעבוד מיד הוא דגובה משעת הנשואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתין ומה נ"מ שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ונראה דדעתו ז"ל דהמ"ל דנהי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מצינו בפירות דקל דמהני תפיסה כדאיתא בב"מ דף ס"ו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ועיין בח"מ סימן ר"ט ס"ד בהג"ה וז"ל וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם אפילו לא תפיס אלא כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס דמי. ועיין בט"ז שכתב שם דאפילו כתב שטר בשעת מכירה מהני א"כ הוי אפשר לומר דה"נ כיון שכותב לה אמרינן לענין זה דהשטר העומד לגבות כגבוי דמי ושפיר חל השיעבוד על הנכסים הבאים אח"כ ברשותו דלגבי שיעבוד כתפס דמי ועל זה קאמר כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא לכשתתאלמן לא שייך לומר דהוי כגבוי כדמקשה הש"ס לקמן דף פ"א והא בעי' כשתנשאי לאחר וכו' ונראה דהוצרך הרא"ש ז"ל לזה דהא דבאמת ה"מ התוס' להביא ראיה מהא דקאמר לקמן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר דאע"ג דלא לוה ממנו מעות מעולם מהני ומשמע אפילו ל"ל נכסי השתא מדקתני סתמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהאי דמתנה שומר חנם להיות כשואל אלא דהתוס' דהכא הוא בשם ר"י דס"ל התם כשיטת רש"י ז"ל בר"פ הנושא דמיירי בהודאה אבל הרא"ש דס"ל כשיטת הר"ת שם דמיירי במתחייב מעצמו ע"כ צ"ל משום דהוי אפשר לחלק דהתם בשטר יש לומר דכשבאין הנכסים לידו ה"ל השיעבוד כאלו כבר מוחזקין תחת יד בעל השטר ומהני תפיסה בדבר שלא בא לעולם אבל בכתובה לא שייך זה כנלענ"ד. ודוק:

רש"י ד"ה תנאי כתובה וכן מזונת וכו'. כתב הר"ן דמ"ש וכן מזונת לא בא לומר שיהא בכלל לשון כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא. הרי מחלה הכל וכו'. ולע"ד נראה ליישב לפמ"ש לעיל שם פרק נערה לתרץ קושיא הר"ן שם מס"פ הנושא דמהני מחילה אף למזונת. תירצו דהתם בס"פ הנושא למוחלת ליורש"י עצמן ודאי מהני דהוא נכלל מחילת הכתובה. אבל במוחלת הכתובה לבעל אין המזונת שלאחר מותו בכלל משום דמן הסתם אין דעתה על זה ע"ש. ומשאר טעמים שכתבו שם. א"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי במוחלת ליורש"י ועוד היה נראה דיש לומר דכשמוחלת לבעל אפילו מוחלת בפירוש מזונת דלאחר מיתה ה"ל מוחלת דבר שלא בא לעולם ולא מהני המחילה דאין החיוב מתחיל עד אחר מותו ושקלא וטריא דפירק נערה אינו אלא אם נימא דכיון שמחלה הכתובה אבידה ממילא מזונותיה ועמ"ש בסוף פרקין דלעיל א"כ יש לומר דהכא מיירי אפילו במוחלת לבעל דר' ינאי לשיטתיה דס"ל ביבמות אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"ש שמואל אלא דלע"ד יש לומר דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מחילה לבעל על מזונת שלאחר מותו דהא לא עדיף ממוכר ונותן לאחר שלשים יום. דקי"ל דאם מת בטל המכירה. אם כן ה"נ מה יועיל מחילה שמחלה לבעל לאחר מותו דכיון שמת בטלה המחילה. וא"ל דהוי כמוחלת ליורשים דהא מחילת הכתובה לבעל. ואיך נכלל בו מחילת המזונת ליורשים. ומחוורתא כמ"ש לעיל דהכא מיירי במוחלת ליורשים עצמן. וק"ל:

פירש"י ד"ה למוכרת וכו'ומכרה את הכל וכו'. לכאורה קשה במוכרת ונחזי אי דמי כתובה בטובת הנאה. או דמי תוספת. דמסתמא קאמר אפילו התוספת הוא כפלי כפליים. כדמקשה בב"ק דף מ"ו ונחזי אי דמיא רדיא לרדיא וכו'. וצ"ל דליכא שום אדם דקרי לתוספת תוספת דבכה"ג אין הדמים ראיה כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה. ועוד קשה דהא מקשה בב"ב דף ע"ח גבי צמד ואי אין הדמים ראיה ולהוי בטול מקח. ומשני דאין ה"נ. ולמאי דס"ל להרא"ש והובא בח"מ סימן ס"ו דאף דאין אונאה לשטרות מ"מ ביתר מפלגא יש אונאה א"כ צ"ל דבאמת אי הוי יתר מפלגא ה"ל ביטול מקח דאף דהבעל מוחזק אם מכרה לו אפ"ה כיון דכולי עלמא קרי לתוספת שם כתובה הכל בכלל. מיהו לא ידענא מנ"ל לפרש כן דה"מ לפרש כמו שפירש בתובעת. וכן כמו שפירשו התוס' בתובעת דאם תבעה הכתובה עצמה יש לה מזונת וה"נ יש לומר לפירש"י אם מכרה התוספת אין לה מזונת. דהא ס"ל כר"ש דמקצת כסף ככל כסף. ולפירוש התוס' אם מכרה הכתובה עצמה ולא התוספות יש לה מזונות. מיהו לפמ"ש המפרשים דס"ל לרש"י דתובעת מודו רבנן דאפילו תובעת מקצתה איבדה מזונותיה דטעמא משום תביעה בבית דין ואיכא בזיון הבעל יש לומר דכי היכי דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל דתובעת כפירוש התוס'. כמ"ש הר"ן דמשמעות לשון ולתובעה הוא משמע בשביל שתובעת התוספת ולא בשביל שלא תבעה. ה"נ לא ניחא ליה לפרש דאם מכרה הכתובה ולא התוספת יש לה מזונת דזה אינו במשמע בלשון ומוכרת. דזהו בשביל שלא מכרה. מיהו ה"מ לפרש לפמ"ש הרא"ש דף צ"ו ע"ב וקי"ל כותיה דאם מכרה מקצת הכתובה יכולים היורשים לסלק כתובתה אע"ג דקי"ל כאנשי גליל. א"כ ה"נ יש לומר דאם מכרה התוספת יכולים היורשים לסלק כתובתה ולפטור ממזונת ואפשר דכיון דכתב הרא"ש הטעם משום דכל אחת תגבה כתובתה ותשאיר פרוטה. מ"מ בתוספת לא שייך זה. כיון דנשאר כל עיקר הכתובה יש לה מזונת ועמ"ש לקמן גבי כל זמן בבית אביה וצ"ע. מ"מ נראה לפי שיטת התוס' דמפרשי בתובעת שלא הפסידה כששיירה התוספת ה"נ יש לומר במוכרת. ובזה א"ש דלפי שיטת התוס' בפוגמת דמיירי בשני שטרות א"כ לא מיירי בענין אחד דהא במוכרת ע"כ צ"ל לפירש"י בשטר אחד דאל"ה לא שייך לומר שמכרה התוספת דהא בעינן כתיבה ומסירה א"כ נחזי אי מסרה לו שטר התוספת או לא. ולפמ"ש לענין מזונת שפיר מיירי בשני שטרות ורש"י לשיטתיה דמיירי הכל בשטר אחד. ודוק:

שם בד"ה ולפוגמת הא דלא פי' כפשטיה כמ"ש התוס' דאם קבלה על הכתובה צריכה שבועה גם על התוספת והא לא נשמע מהא דקאמר ולשבועה דקמ"ל דפגימת כתובה מהני להתוספת. ולכאורה היה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשנה מפורשת היא לקמן דף פ"ז היתה כתובתה אלף זוז היא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה משמע דלא תפרע כלל אלא בשבועה. וצ"ל דמהתם ה"א כשאומרת שנתפרע על עיקר כתובה דמסתמא פריעת מנה ראשונה הוא על עיקר הכתובה ואכתי לא ידענא באומרה בפירוש שקיבלה על התוספת דמהני בפגימות כתובה אלא לשיטת התוספות צ"ל באמת כמו שכתבו דקמ"ל בשני שטרות ורש"י ל"ל הך סברא כיון דשטר בפני עצמו לא נפגם. מיהו לפ"ז צ"ל הא דקאמר בסמוך ולשבועה אע"ג דקתני במתניתין שם בהדיא בפוגמת ועד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו היתה כתובתה אלף זוז לא תפרע אלא בשבועה מ"מ קמ"ל לענין הנפרעת שלא בפניו ומנכסי יתומים ולקוחות דאינו מפורש שם במתניתין שהיה כתובתה בתוספת אך זהו דוחק גדול דמה"ת נחלק בין הנשבעים ונוטלין כיון דתנן במתניתין בפוגמת ועד אחד ה"ה לאינך ותו דלא משמע כן מלשון רש"י לקמן בד"ה ולשבועה דנקט נמי עד אחד מעידה שהיא פרועה. והעיקר בזה נלענ"ד דהוצרך הכא לפוגמא ולשבועה דלא נשמע ממתניתין לקמן משום דבאמת קי"ל דגילגול שבועה מדאורייתא ואפילו לא טען הבית דין מגלגלין אפילו בנשבעין ונוטלין כמבואר בח"מ סימן צ"ד א"כ פשיטא היכא דצריכה לישבע על עיקר הכתובה צריכה לישבע נמי על התוספת מצד גילגול אפילו אם לא היתה תנאי כתובה ככתובה וע"כ צ"ל דמיירי הכא בפוגמא לפירש"י דקמ"ל דפגימות תוספת מהני להשביעה על עיקר כתובה היכא דאין הכחשה בתוספת כגון שמודה הבעל על התוספת דלא פרע ואין מכחיש אלא על עיקר כתובה אי נמי דליכא נכסי כי אם על עיקר כתובה אי נמי שהיא אינה רוצה להפרע עתה אלא עיקר הכתובה אפילו הכי צריך שבועה וכן לקמן ביתומים ולקוחות מיירי בהכי היכי דליכא נכסי או שהיא אינה רוצה להפרע רק התוספת אי נמי שכבר נשבע על עיקר הכתובה בפירוש. וכל זה אינו נשמע ממתניתין לקמן. ודוק:

ונראה לפרש טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוס' דפגימות הכתובה מהני לישבע על התוספת דא"כ תקשה להיפך למה ל"ל תו ולשבועה כיון דכבר נשמע בפוגמת דצריכה שבועה על התוספת ה"ה דנשמע דנשבעת על התוספת כשאר נשבעין ונוטלין דמ"ש כנ"ל. ודוחק לומר דנקט ולשבועה כי היכא דנדע מיתורא דלפוגמת דפגימות כתובה מהני לתוספת והוצרך לפרש דלפוגמת היינו דפגימות התוספת מהני לישבע על העיקר אבל על התוספת בעצמו ה"א דאין צריך שבועה כלל דלא תיקנו בתוספת שבועה מטעם שיבואר בס"ד לקמן שיטת רש"י ז"ל והתוס' דמפרשי דלא תגבה גם התוספת אלא בשבועה באמת אזלי לשיטתם שפירשו לקמן ובשבועה בענין אחר כמו שיבואר שם בס"ד וק"ל:

ועוד נראה דיש לומר הא דלא פירש"י ז"ל כפי' התוספות בפוגמת דפגימת כתובה מהני על התוספת דס"ל לרש"י ז"ל כיון דקי"ל אסור לאדם להשהות אשתו בלא כתובה א"כ ממילא כשיושבת תחת בעלה לא מבעיא כשמקבלת סתם מסתמא קיבלה על התוספת אלא אפילו כשמקבלת בפירוש על עיקר הכתובה אפ"ה ממילא נעשה מן התוספת עיקר כתובה דהא משום הכי אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדין המקבלת כתובתה או מוחלת לבעלה דקי"ל דאסור לדור עמה עד שיכתוב לה כתובה אחרת אלא כיון דאיכא תוספת חזר התוספת לעיקר כתובה א"כ אפילו יהיה התוס' אלף זוז מ"מ כיון דנגד מה שקיבלה על עיקר הכתובה איזה סך חזר זה הסך מן התוספת להיות עיקר כתובה. וממילא דהדר ה"ל כקיבלה על התוספת כיון דעיקר כתובה נשאר על התוספת ולא ניחא ליה לפרש. דמיירי שהפגימה על הכתובה היה לאחר גירושין כבר דלשיטתיה אזיל כמו שיבואר בסמוך דס"ל דהא דצריך לאשמועינן הכא טפי משאר שטרות דעלמא דצריכין שבועה הוא משום דמיירי בפרעון בהיותה תחתיו דהוי כמו בתוך זמנו כמו שיבואר לקמן א"כ ע"כ צ"ל שקיבלה בהיותה תחת בעלה. ודוק:

מתני' אע"פ כו'. אם רצה להוסיף כו' תוס' תימה כו' אע"פ שאין לו כו' בשלמא כשיש לו משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפי' נאבדו וקנה אחרים משתעבדים כו' כיון דכ' ודעתיד למיקני כו'. אבל אותו שאין לו היך ישתעבד נכסיו שיקנה כיון שלא נתחייב היינו דבר שלב"ל כו'. והשיב ר"י דמצינו כו'. מתנה כו'. ודבריהם אינם מובנים הקושי' והתירוץ כמבואר במפרשים. והרא"ש ז"ל הוסיף דכאן שהחיוב אם תתאלמן או תתגרשע"ש וגם אח"כ כתב התירוץ מהודאה וכתב שאינו מועיל למה שלא היה לו אז ותוס' כתבו דמהני ובמה נחלק עם התוס'. וגם ללשון תוס' דקאי אכל חיוב למה לא הביאו הא דריש הנושא דחייב אני לך כו':

ונראה לע"ד דהנה מבואר בתוס' גבי מכירות שטרות דעת ר"ת דב' שיעבודים יש שעבוד הגוף ושעב' נכסי והן רק ערבין כמבואר בש"ס ב"ב וכשפקע שעבוד הגוף ממילא אין כאן שיעבוד נכסי. וענין שעבוד הגוף הוא חיוב המצוה שעליו לפרוע. וע"ז הנכסים ערבים שכשלא יפרע יגבה מהם. ובתו' פ"ק דקדושין (ד"ח ע"ב) נסתפקו במאי דאמר הש"ס מנה אין כאן משכון אין כאן אי מהני כשאומר בפירוש זכי במשכון כו' או לא. והיינו דמשכון אינו רק על חיוב וכשאין חיוב אין אדם יכול להקנות קנין זה שיהי' לו זכות במשכון בתורת משכון כמו אלו הי' חיוב עליו מאחר שאין עליו חיוב ע"ש. ולהפ' דמהני יכול לעשות זה מאחר שיכול אדם להקנות בשלו איזה קנין שרוצה יכול להקנות זכות זה במשכון בתורת משכון ג"כ אף שאינו מחייב עצמו מאחר שיש קנין זה בעולם כשהוא חייב ע"ש. וכן בשיעבוד נכסי יש ג"כ אותו ספק עצמו כמו במשכון דלר"ת ז"ל לא מהני שעבוד בפירוש בתורת שעבוד כשאין עליו שעבוד הגוף דאין ערבות רק כשיש חיוב הגוף אבל כשאינו חייב א"א להקנות זה בנכסיו שיהיו ערבים כשלא ישלם יגבה מהם בתורת שעבוד לא בתורת קנין שענין שעבוד רק כשחייב כנ"ל. ואי במשכון מהני גם בזה מהני שמקנה שיהי' לו זכות בנכסיו בתורת שיעבוד כמו אלו הי' חייב שהיו משועבדים וערבים. רק כשלוה ומשעבדי נכסי בסתם אז כשפקע שיעבוד הגוף פקע השיעבוד נכסי כמו במשכון בסתם דאמרינן מנה אין כאן כו'. אבל בפירוש מהני כנ"ל. ולהפוסקים שם דלא מהני. גם בשעבוד לא מהני כנ"ל:

והנה לכאורה בכתובה כיון דקי"ל דלא גבי מטלטלין אפי' מיני' רק מקרקע א"כ ליכא כלל שיעבוד הגוף דהא אם הי' חיוב הגוף הי' חייב ממה שיש לו וא"כ מאין השעבוד נכסים. וצ"ל דבכתובה כך הי' התקנה להיות שעבוד נכסי לחוד ויש כח ביד חכמים לתקן אף דבשאר דוכתי אינו יכול להקנות ולשעבד נכסיו בלי חיוב. אך ז"א דא"כ איך יכול להוסיף ק' מנה דג"כ דינו ככתובה לענין מטלטלין כנ"ל. דזה שעבוד מעצמו ולא מהני על נכסיו לחוד כמו בכל דוכתי להפ' הנ"ל. והי' צ"ל לכאורה או דבאמת כהפ' הנ"ל דאדם יכול לשעבד נכסיו אף בלי חיוב הגוף רק זכות זה כנ"ל. או דאף אי בכל מקום אינו יכול היינו משום דלא מצינו זכות זה בנכסיו לחוד בלי שיעבוד הגוף אינו יכול מעצמו לשעבד ג"כ כנ"ל. אבל גבי כתובה כיון שכבר תקנו חכמים עיקר הכתובה שיעבוד נכסי לחוד בלי שיעבוד הגוף שוב יכול גם מעצמו לשעבד שיעבוד כזה כיון שכבר יש שעבוד כזה מתקנ"ח בכתובה ושפיר התוספת דינו ככתובה כנ"ל. אמנם ע"ז תמהו תוס' שפיר דכיון שהוא רק זכות בנכסיו שמשעבד קרקעותיו לחוד בלי שעבוד הגוף א"כ כשאין לו עתה רק מה שיקנה הוי ממש דשלב"ל לכשאקחנה קנוי' לך. דבשלמא דאקני בחוב כיון שמחויב ויש שעבוד הגוף משתעבדי גם נכסיו שיקנה דשיעבוד עדיף מקנין כיון שכבר משועבד אבל כשאין שיעבוד הגוף רק שמשעבד נכסיו לחוד מה שיקנה הוי דשלב"ל גמור דלא עדיף מקנין כנ"ל. כך הי' לכאורה נרא' פי' התוס'. אך באמת אין הפי' כן דא"כ למה כתבו דכשיש לו קרקע אז שפיר אף שנאבדו וקנה אחרים כבר נשתעבד ומה מהני זה הא מ"מ לא הועיל השיעבוד על מה שיקנה ואי נימא דסברי כהפ' דדבר שבא לעולם עם דבר שלב"ל קנה הכל ולכך מהני כשהי' לו לשעבד גם מה שיקנה דאין זה משמעות לשונם כלל שכ' שכבר נתחייב ע"ש. ועוד דא"כ לדעת ר"ת בכתובה כשמכרה למה יכולה למחול כיון שכל טעמו דלא נמכר רק השיעבוד נכסי ושיעבוד הגוף נשאר ומהני כשמוחל והא בכתובה למ"ש אין כאן רק השיעבוד נכסי רק דהי' התקנה שיועיל ושוב כשמכרה לא נשאר כלום ולא תוכל למחול. והא מבואר בש"ס פ' הכותב ופ' החובל דיכולה למחול. ולכך נראה דגם בכתובה ודאי יש שיעבוד הגוף אף שדינו מקרקע היינו דכך הי' התקנה שתשלומין זה אינו מחויב רק לשלם מקרקע. אבל מ"מ יש עליו חיוב לשלם לה מעצמו מקרקע וזה הוא השיעבוד כמו כל מצוה דפריעת ב"ח כן ג"כ בכתובה אינו רשאי לבזבז הקרקעו' וחיוב גופו לפרוע לה מקרקע ושפיר ע"ז נכסוהי ערבין ביה שאם לא ישלם לה מעצמו מקרקעותיו יגבו הב"ד בע"כ בתורת גוביינא. ושייך ג"כ ערבין ביה על השיעבוד הגוף לפרוע מעצמו כנ"ל. דהא באפותקי מפור' לא יהא לך פירעון אלא מזו. וודאי דג"כ חשוב שעבוד הגוף ודינו ככל השטרות לענין מכירה והיינו ע"כ ג"כ כנ"ל דהשיעבוד הגוף לפרוע מעצמו מזה. וכשאינו רוצה או שמכר שוב ערבין ביה וגובין הב"ד בע"כ מתורת ערבות כנ"ל ושפיר גם בכתובה כשמכרה ומוחלת דפקע השיעבוד הגוף שאין עליו חוב לפרע מעצמו שוב פקע גם השיעבוד נכסי לגבות מהם בתורת גוביינא הערבות כנ"ל. וג"כ לא נמכר השעבוד הגוף דאין עליו חיוב לפרוע ללוקח כנ"ל רק כל זמן שהחיוב לפרוע לה ע"ש סי' ס"ו. וא"כ שוב שפיר משועבד גם מה שקונה אח"כ ג"כ כמו בשאר חוב דמהני דאקני בשיעבוד כנ"ל. ובתוספת כתובה ג"כ כנ"ל:

והפי' בדברי תוס' כך דשפיר קשיא להו דבשלמא בשאר חיובים בלוה או מחייב עצמו שפיר דאקני משתעבד דכיון דהחיוב ושיעבוד הגוף מיד דמחויב לשלם מכל מה שיש לו אף ממטלטלין וממילא כיון שנשתעבד גופו שפיר משועבד כשקונה אח"כ נכסים ג"כ דערבין ביה דכשכבר יש שיעבוד הגוף יכולין לשעבד נכסיו אף דאקני כנ"ל. אבל בכתובה ותוס' שכל השיעבוד הגוף הוא מה שמוטל עליו לפרוע מעצמו מקרקע והיינו כשיש לו אבל כשאין לו קרקע עתה א"א לומר שהשיעבוד הגוף מתחיל מיד. דהא אין כלל עתה שום חיוב עליו כיון שכל החיוב לפרוע מקרקע הא אין לו א"כ מה חיוב יש עליו עתה. והחיוב היינו השיעבוד הגוף מתחיל רק כשקונה קרקע אח"כ אז יחול עליו השיעבוד הגוף לפרוע מהם והשיעבוד נכסיו לערבות ג"כ. וא"כ שוב גם החיוב והשיעבוד הגוף הוי דבר שלא בא לעולם כיון דא"א שיחול עליו השיעבוד הגוף עתה רק כשיקנה הקרקע שוב הוי ממש כמו בקנין דשלב"ל דלא מהני. דלא שייך כאן הטעם דשיעבוד מהני בדאקני דזה כשכבר יש עליו שיעבוד הגוף משא"כ כאן שזה עצמו הוא השיעבוד הגוף לפרוע מהקרקע וזה א"א שיחול עתה רק כשיקנה והוי כמו לכשאקחנה כו'. ואף דלדידן אפשר דגם באומר לכשאקח קרקע הריני משעבד גופי לפרוע לא הי' דבר שלא בא לעולם והי' משועבד היינו משום דהא אפשר לו לשעבד גופו מיד וכיון דמצי למעבד השתא אינו דבר שלב"ל רק כמו תנאי כנ"ל. אבל כאן עכשיו לסברת תוס' כיון דשיעבוד הגוף זה דגבי כתובה הוא רק לפרוע מקרקע וכשאין לו איננו חל כלום וא"א לו לשעבד גופו מיד שעבוד זה לפרוע מקרקע כיון שאין לו ורק כשיקנה ושוב הוי ממש דבר שלא בא לעולם דאינו חל כלל אף שקונה אח"כ. ושפיר הקשו תוספת רק אתוספת כתובה כנ"ל. דעל שאר חיובים לא קשה כללכיון דהחיוב על גופו אבל מה שיש לו שפיר מהני דאקני משא"כ כאן כנ"ל. וע"ז כתב תוספת שפיר דבשלמא כשיש לו קרקע הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב שפיר אף שנאבדו וקנה אח"כ ג"כ משעבדי כו' והיינו דכשיש לו עתה א"כ שפיר נעשה שעבוד הגוף מיד לפרוע מקרקע וכיון שחל עליו שעבוד הגוף שפיר מהני שעבוד דאקני כמו בכל החיובים דערבין ביה כשלא יפרע מהקרקעות שהי' לו יפרע ממה שיקנה ג"כ משא"כ כשאין לו עתה שפיר קשה כנ"ל:

והנה קושית תוס' זו נראה דקשה גם בשאר חיוב כשמתחייב בדבר שאינו חייב לשלם לזמן פרעון אחר. לכאורה לא יועיל בקנין דקנין אחר לא מהני דהדר סודר למארי' רק מעכשיו מהני. וא"כ בשלמא בקנין חפץ וכה"ג שפיר מהני מעכשיו ולאחר ל' דאחר ל' חל למפרע והוי שלו מאז. וכן בהלואה לזמן פרעון אח"כ ג"כ מיד שלוה נתחייב והמלוה הרויח לו זמן אבל אינו מגרע החיוב. אבל במחייב במה שאינו חייב דאינו מחויב יותר ממה שמחייב עצמו וכיון שמחייב עצמו שהזמן פירעון יהי' אחר ל' ממילא לא שייך בי' כלל מעכשיו דהא אין עליו שום חיוב קודם ל' דענין החיוב הוא שמחויב לשלם והא אינו מחויב קודם ל'. וא"כ הדר סודר למארי' ולא מהני מעכשיו ג"כ כמו בכל קנין כנ"ל. אך תוס' לא הי' יכולין להקשות מזה דדלמא באמת אינו מועיל קנין כה"ג בדבר שאינו חייב רק כשמחויב לשלם מיד ולאחר ל' לא מהני אלא בשטר. דמפ' הנושא אין הוכחה ע"ז. ולכך תירץ ר"י דמצינו כיוצא בזה גבי מתנה ש"ח להיות כשואל דמוקי בקנו מידו כו' וא"כ אי נימא דאינו מתחיל השיעבוד הגוף רק בשעה שמתחיל החיוב כיון שמתחייב במה שאינו חייב א"כ שם שמתחייב מה שאיננו חייב א"כ אין החיוב רק כשנאנס החפץ דזה חיוב עצמו ואיך יועיל קנו מידו הא הדר סודר למרי' כנ"ל. וע"כ דז"א רק דגם במחייב במה שאינו חייב לזמן אחר ל' ג"כ החיוב מעכשיו חל מיד על גופו לפרוע אחר ל' וגם זה מיקרי שיעבוד הגוף שמשועבד גופו מיד לשלם כשיגיע הזמן וחיוב זה הוי עליו מיד גם קודם הזמן ולכך אף שם מהני קנין שיש שיעבוד הגוף מיד לכשנאנס ישלם. ושוב גם כאן בתוספת כתובה ג"כ נקרא זה שעבוד הגוף מיד אף שא"צ לשלם רק מקרקע ואין לו מ"מ זה השיעבוד הגוף יש עליו מיד שכל קרקע שיהי' לו מחויב לשלם ממנה וזה החיוב חל מיד מעכשיו אף קודם שיש לו וכשאינו משלם מעצמו ערבין ביה כנ"ל. וממילא גם דאקני מהני. ולא תליא בפלוגתא דר"פ ורבא דף ל"ד אי משעת שאלה החיוב או משעת אונסין דמ"מ החיוב מיד על שעת אונסין כנ"ל. ותירוץ ב' של התוס' מטעם הודאה כשכותב כל נכסי אחראין כו'. מודה שיש לו נכסים. ושוב מהני גם על מה שיקנה אח"כ. דהא אם יש לו באמת עתה שפיר חל עליו שיעבוד הגוף כנ"ל מיד ושוב הי' הדין שגם נאבדו וקנה אחרים משתעבד ככל דאקני כמ"ש. ושוב מהני ע"ז ההודאה דאודיתא הוי קנין ואף דלכאורה מטעם קנין הא עדיין אין אדם מקנה דבשלב"ל וכשמודה קודם שלב"ל על דבר שיבא שהוא של זה לא יקנה באודיתא בתורת קנין. א"כ אף שמודה עתה שהנכסים שיקנה יהיו משועבדים מ"מ לא משתעבדי. דז"א דמהני באמת מתורת הודאת בע"ד כק' עדים דהוא דבר שא"א לידע בבירור שאין לו קרקע באיזה מקום ומהני ביה הודאה מתורת נאמנות דיש לו ונשתעבד גופו מיד. ושפיר משועבד גם מה שיקנה. דאח"כ כשיקנ' קרקעות יכולה לגבות מטעם הודאתו שהודה שנשתעבד גופו וממילא משעבדי הני קרקעות ג"כ כנ"ל. וא"כ לתירוץ ב' של התוס' צריך דוקא לשון הודאה. אבל בלשון חיוב הריני מחייב עצמי ומשעבד נכסיו לא הי' מהני בכתוב' כשאין לו עתה. והי' נ"מ גדולה לדינא. אך אפשר דמודי' לדינא. ודוחק. ובעיקר כתובה קשה לתירוץ הב' מה שיעבוד הגוף יש עליו כשאין לו עתה. וצ"ל ג"כ מטעם הודאה א"כ למה במשנה לעיל פ' נערה לא כתב לה כל נכסי אחראין כו' מ"מ אחראין הא לענין ההודאה לא שייך אחריות ט"ס ולא שייך התנאי ב"ד דהא מ"מ לא הודה שיש לו. וצ"ל דמיירי באמת כשיש לו. ודוחק דמשמע דמשתעבד דאקני ג"כ כמו בכתב לה. וי"ל דבעיקר כתובה מודים דמתחייב בתקנת חכמים ומשתעבד גופו מיד על מה שיקנה דכך הי' התקנה שיחול השיעבוד הגוף מיד רק על התוספות דעיקר קושיתם הי' על התוספות שמדעתו כנ"ל ובתוספות באמת דוקא יש לו או בלשון הודאה אך הא לתירוץ הי"מ הנ"ל קשה ממתנה ש"ח להיות כשואל. וצ"ל ע"כ דשם דיש חיוב זה בעולם דהא חייבה תורה בשואל חיוב זה וע"כ אמרה תורה שיחול מיד שיעבוד הגוף על כשיאנס דהא אינו יכול השואל לחזור בו מחיוב זה אחר ששאל כל שלא החזירו ושוב מהני מה דמתנה ש"ח להיות כשואל ג"כ קנין שמתחייב בחיוב של שואל. משא"כ בשאר חיובין שלא בשומרין שאין חיוב זה כלל אינו יכול לקבל עליו חיוב זה שיהי' נקרא חיוב מעכשיו מה שאין עליו באמת חיוב כלל עתה ולכך הוצרכו להודאה כנ"ל וא"כ כיון דבעיקר כתובה ע"כ הי' הדאורייתא אי כתובה דאורייתא או התקנה שיהי' חיוב גופו מיד אף שאין לו נכסים כנ"ל. א"כ שוב ג"כ מהני בתוספת קנין על זה החיוב שיהי' כמו העיקר כנ"ל ואין צורך להודאה. והי' שפיר מה דדין התוספת בכל דבר ככתובה דאינו מובן לכאורה למה גרע משאר חייב עצמו במה שאינו חייב. ולהנ"ל א"ש דמחייב עצמו ע"כ רק כמו החיוב של עיקר כנ"ל דאל"ה לא הי' מועיל למה שיקנה. אך ז"א דב"ר אחראין מהני בתורת הודאה וגם ביש לו ואעפ"כ דינו ככתובה וצ"ל דסבר הי"מ הנ"ל דבתקנה לא שייך זה אף דבעיקר הי' התקנה כן מ"מ מדעתו אינו יכול לעשו' שיעבוד זה מה שאינו מן הדין כנ"ל. וצריך להודא' כו':

אמנם הרא"ש ז"ל העתיק דברי תוס' בלשון אחר ע"ש שכתב וגם אם הי' לו כו' לשעבד לחוב זה שחייב לאח"כ כו' עוד כ' דכאן כו' אלא לכשתתאלמן כו' גם השמיט מ"ש תוס' דביש לו ונאבדו וקנה אחרים שפיר מהני כו' ועל תירוץ תוס' מהודאה כ' שאינו מועיל למה שלא היה לו אז ע"ש. ונראה דמפרש הקושיא דא' מב' מהני או שמחייב עצמו מיד אז מהני לשעבד נכסיו שיקנה ג"כ כיון שחל שיעבוד הגוף משתעבד דאקני אף שהוא דשלב"ל ככל דאקני ואף שאין לו עתה או ביש לו נכסים עתה מהני אף שאינו מחייב עצמו מיד רק כמו גבי כתובה אחר שתתאלמן או תתגרש כו' דכיון שהנכסים בעולם יכול לשעבדם על החיוב שיחול אח"כ. אבל כשאין לו עתה נכסים וגם החיוב אינו מיד רק אח"כ איך מהני הא אינו יכול לשעבד הנכסים דהוי דשלב"ל כיון שאין עתה חיוב ושיעבוד הגוף רק מצד שיעבודו הנכסים לחוד לא מהני. והא חיוב אין עליו עתה שיוכל לחול על הנכסים ממילא כשיקנה כנ"ל כך הי' הקושיא. ואף דלכאורה בשלמא להפ' דמהני לשעבד נכסיו לחוד שפיר לא מיקרי דבר שלב"ל ביש לו ומשעבד על החוב דאחר שתתאלמן וכה"ג דהא אפשר לו לשעבד נכסיו מיד בלי שיעבוד הגוף ולא הוי דבר שלב"ל אף שתולה אותו בדבר שלב"ל כשתתאלמן כו' אבל לר"ת דא"א לשעבד נכסיו לחוד כנ"ל א"כ גם בזה הוי דשלב"ל דאינו יכול לשעבד השתא כיון שאין חיוב עתהודוקא על אחר שיהי' החיוב כשתתאלמן כו' ושוב הוי דבר שלב"ל. דז"א חדא כיון דהנכסים שלו ויכול להקנותן עכשיו רק דענין שיעבוד אינו בלי חיוב אבל שפיר מהני השיעבוד על אחר שיהי' החיוב דדשלב"ל לא הוי ועוד דהא בידו לגרשה ויהי' החיוב וכיון שבידו לא הוי דשב"ל ומהני גם על כשתתאלמן כיון שבידו על החיוב כנ"ל. ועוד דהא בידו לחייב עצמו מיד ויחול השיעבוד על הנכסים ושפיר מיקרי מצי למעבד השתא גם השיעבוד שמשעבד נכסיו על אחר החיוב כיון דאפשר לו לשעבדם עכשיו ג"כ ע"י חיוב לא הוי דשלב"ל ומהני על אחר שיחול החיוב כנ"ל. אבל כשאין לו עתה לא שייך כנ"ל דנימא ג"כ דבידו לשעבד מה שיקנה ג"כ ע"י שיתחייב עצמו מיד ושפיר יחול השיעבוד גם על דאקני לדעת הרא"ש כנ"ל וא"כ שוב יועיל גם על החיוב שאח"כ דכיון שבידו למעבד השתא זה השיעבוד לא הוי דשלב"ל כנ"ל דז"א דגם בכל דאקני הוי דשלב"ל רק דמהני דכיון שכבר חל עליו שיעבוד הגוף ממילא מועיל שיחול על הנכסים כשקונה אותם השיעבוד נכסי וחל אז כשקונה אותם דמה"ט לקמא ולבתרא משתעבד וא"כ כשאין לו ואינו מחייב עצמו מיד לא שייך שיועיל השיעבוד נכסי דאקני דהוי שפיר דשלב"ל דלא מצי כלל עכשיו לשעבדו דאף שיחייב עצמו מיד לא יחול עליהם השיעבוד מיד מצד שעבודו שמשעבדם רק שיועיל אחר שיקנה אותם מטעם שכבר חייב כנ"ל אבל כיון שאינו חייב ולא חל לא מהני מה שמשעבדם דהוי דבר שלב"ל שאינם שלו. ולא מצי כלל עתה מצד קנין שלו ושפיר קשיא לי' כנ"ל בכתובה דוקא. ותירץ דמצינו גבי מתנה כו' כשואל כו' והוסיף הרא"ש בלשונו ומשמע דאיירי בכל ענין אפי' אין לו נכסים עכשיו וגם אינו חייב לו כלום עד שיבא האונס ומשעבד עצמו לכשיתחייב כו'. ע"ש. דלא היה אפשר לו להוכיח כמ"ש לעי' דהדר סודר למארי' דז"א דאם יש לו נכסים הוי דבר שבא לעולם ומהני מה שמשעבד נכסיו מיד מעכשיו על החיוב דלאחר שיאנס ולא שייך הדר סודר כו' כיון דמהני מיד כנ"ל. ולכך הוכחתו רק ממשמעות אף שאין לו נכסים עתה ואיך משעבד אותם על החיוב של אח"כ. ואף דלכאורה מנא ליה להרא"ש הא אין נ"מ בשיעבוד נכסיו רק לענין לקוחות ודלמא באמת כשאין לו עתה לא משתעבד דאקני כמו למ"ד דאקני לא משתעבד. ומיני' שפיר גבי גם שקנה אח"כ דבאמת החיוב חל כשנאנס. אך ז"א דהוכיח שפיר דא"כ גם עליו אין חיוב בקנין דהדר סודר למארי' כיון דעכשיו קיימינן דלא מיקרי חיוב רק בשעה שנתחייב ואין מתחיל החיוב רק כשנאנס כנ"ל. וא"כ בשלמא ביש לו קרקע משעבד הקרקעות מעכשיו על החיוב שלאח"כ ושוב מהני הקנין דלא שייך הדר כו' דהא חל עתה על נכסיו אבל באין לו דאינו חל וא"כ גם על חיוב הגוף לא מהני דהדר סודר למארי' על אחר שיאנס וגם מיני' לא יגבה במתנה ש"ח כשואל כו'. וזה שפיר משמע ממתני' דמתנה ש"ח סתמא דאף באדם שאין לו נכסים מהני תנאי לגבות ממה שיש לו אח"כ. ושפיר מוכיח הרא"ש דע"כ מיקרי זה שחל חיוב ושיעבוד הגוף מיד שמעכשיו מחייב גופו לשלם כשיאנס ומיקרי מעכשיו שחל הקנין מיד ולא אמרינן הדר סודר כו'. וממילא אף שאין לו נתחייב גופו. שוב דאקני ג"כ משועבד כבכל חוב. וממילא גם בכתובה כן החיוב מיד שישלם לאחר שתתאלמן או תתגרש ומהני אף שאין לו ומשועבד דאקני ג"כ כנ"ל:

ואח"כ כתב התירוץ מהודאה שהודה שיש לו נכסי'. ודחה שפיר דלא מהני למה שבאמת לא היה לו. והיינו דבשלמא להמבואר בלשון התוס' וכמש"כ דכשיש לו מיקרי שיעבוד הגוף לשלם מקרקעות אלו וכשיש שיעבוד הגוף חל ממילא שיעבוד נכסי ולכך כשהיו לו אז ממילא דאקני משועבד. ושפיר אף שבאמת אין לו מהני הודאתו שיש לו. דלענין זה מהני ההודאה דהודה שגם הנכסים שקנה אח"כ משעבדי כמו אם באמת היו לו. אבל למה שפי' הרא"ש בקושיא דאף שיש לו לא מיקרי שיעבוד הגוף רק אחר שתתגרש אי נימא דלא מיקרי שהחיוב חל מיד כנ"ל רק ביש לו נכסים מהני מה שמשעבד הנכסים על החיוב שלאח"כ ואף שאין עתה חיוב הגוף. וא"כ אף שיש לו לא מהני רק על אותן הנכסים שיש לו לא על מה שיקנה אח"כ דכיון שאין עדיין שיעבוד הגוף לא מצי משעבד דאקני ככל דשלב"ל. וא"כ מה מהני ההודאה לענין מה שיקנה אח"כ באמת מה בכך שהודה שיש לו הא אין לההודאה שייכות על מה שיקנה דגם לפי הודאתו לא משתעבד מה שיקנה. ובשלמא אם הי' ההודאה שנכסיו אלו היה לו אז היה שייך שיועיל. משא"כ ההודאה שיש לו לא מהני כלל על הנכסים שלא היו לו כנ"ל. ונראה דאף להפ' דדבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם מהני וא"כ לכאורה ביש לו מהני גם על מה שיקנה כיון שמשעבד מה שיש לו ג"כ. וא"כ שוב מהני ההודאה שיש לו דההודאה שפיר שמשעבדי גם הנכסים שקנה אח"כ. אמנם באמת ז"א דהטעם הוא רק משום שחל הקנין על הדבר שבא לעולם חל ג"כ על הדשלב"ל וא"כ איך תועיל ההודאה מה שהודה שיש לו הא כיון שבאמת אין לו לא חל כלל על דבר שבא לעולם ואיך יחול על דשלב"ל לחוד דאודיתא לא מהני לקנין רק בדבר שאפש' בו קנין כמבואר בש"ס ב"ב אבל כשמודה על דשלב"ל שהוא של זה לא מהני דא"א בו קנין וא"כ אף להפ' הנ"ל מ"מ כשמודה שיש לו נכסים ומקנה עם דשלב"ל לא מהני כשבאמת אין לו דהא גם אודיתא אינו קונה בדשלב"ל רק עם דבר שב"ל מהני ולא מיקרי זה שיש בהם קנין מצד עצמם רק מזו דחל על דשב"ל כנ"ל וא"כ כיון שבאמת אין לו ואינו חל א"כ שוב צריך לחול הקנין אודיתא רק על הדבר שלב"ל לחוד וזה א"א לחול אף שמודה שיש לו ואם הי' לו הי' חל גם על הדשלב"ל ס"ס כשבאמת אין לו מ"מ אינו חל כנ"ל וממילא גם בשיעבוד לא הי' מועיל כלל כנ"ל ובשלמא לתוס' דיש שיעבוד הגוף כשיש לו נכסים י"ל כנ"ל דההודאה מהני לשעבד גופו דלענין זה מהני קנין ושוב חל על דאקני. אבל להרא"ש שפיר לא מהני כנ"ל. אמנם זה י"ל דלהפ' הנ"ל לגבי הב"ד מה שאינו ידוע בבירור שלא הי' לו שפיר מהני ההודאה מצד נאמנות דהודאתו כק' עדים ומאמינים שבאמת הי' לו וממילא הועיל השיעבוד גם על מה שיקנה כנ"ל. אבל הוא בעצמו שיודע שלא היה לו רק מטעם קנין אודיתא שפיר לא מהני כנ"ל. ובזה לע"ד לא קשה תמיהת תוס' ב"ב מ"ד ע"כ אהא פריך ודלמא אקני לי' מטלטלי אגב קרקע ומשני בדלית ליה שעדים מעידים שלא הי' לו קרקע מעולם. ותמהו תוס' דילמא הודה שיש לו קרקע והקנה מטלטלין אגבן ע"ש. ורוצים הפוסקים לדחות קנין אודיתא משום קושיא זו ולע"ד לא קשה כלל. דהא קי"ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב"ח גובה וכן בכל מיני שיעבוד שמעבד מטלטלי בפירוש לא מהני שיגבה מלקוחות דמ"מ לית ליה קלא ושייך פסידא. וא"כ לכאורה מה מה מהני מה שמשעבד מטלטלין אגב קרקע זה מהני שיחול השיעבוד עליהם כמו קנין אגב אבל הא אף שחל השיעבוד עליהם אעפ"י כן אינו יכול לגבות כמו עשה אפותיקי כנ"ל. אמנם ע"כ הטעם דכמו שרואין שאמרה תורה לענין קנין אגב דבטלין המטלטלין אגב הקרקע כשמקנה קרקע ואגבן מטלטלין במה שזוכה בחזקה וכה"ג בקרקע זכי ממילא במטלטלין מגו שחל על הקרקע כמו כן לענין השיעבוד אף שבפניעצמם לא מהני לשעבדם שיוכל לגבות מהם מטעם פסידא כנ"ל מ"מ בתורת אגב בטלין לגבי הקרקע דהא הקרקע יכול לגבות מחמת השיעבוד וחל ממילא על הקרקע ואינם חלוקין מהקרקע אף דשייך בהו טעמא דפסידא כנ"ל. וא"כ זה שפיר כשיש לו באמת קרקע אבל כשבאמת אין לו איך יועיל מטעם אודיתא שמודה שיש לו ומקנה אגבן מטלטלין הא נהי דאודיתא הוי קנין והודה שהמטלטלין קונין לו ומשועבדים לו במה שהודה שיש לו קרקע מ"מ קנין ושיעבוד זה אינו רק על המטלטלין לחוד ולא עדיף שוב מעשאן אפותיקי כו' דמה בכך שמשועבדים אעפ"כ אינו יכול לגבות מהם. כיון שבאמת לא הי' לו קרקע ולא שייך שבטלין לגבי הקרקע כנ"ל וכיון שיש עדים שלא היה לו קרקע לא יוכל לגבות כלל מהמטלטלין מצד הקנין דאודיתא כנ"ל ברור:

ושפיר הוכיח הרא"ש דתירוץ ראשון עיקר דחל חיוב ושיעבוד הגוף מיד על אחר שיאנס וכן בכתובה כו' וממילא גם דאקני משועבד כנ"ל. ואף דהרא"ש ז"ל פוסק כרבא לעיל ל"ד ובטור שמ"א דשואל משעת אונסין הוא דמחייב ובמת פטורין היורשין מאונסין אף שהניח נכסים כו' היינו דלא אמרינן דכשנאנס נתחייב למפרע משעת שאלה דא"כ הי' גובה מיתומים ג"כ כמו מהיום אם מתי דמגורשת למפרע אף שמת רק דאף דלא מיחייב אלא משעת אונסין ממש מ"מ מיקרי זה החיוב של הספק שעל גופו מיקרי שחל מיד משעת שאלה חיוב זה דמתי שיאנס יתחייב אז כיון דאם יאנס מיד יתחייב מיד. אך לכאורה א"כ הי' תלי' בברירה כיון דבקנין הדר סודר למרי' כשאין החיוב מיד והחיוב משעת אונסין ונצטרך לומר דכשנאנס הוברר הדבר שהי' עליו חיוב הגוף משעת קנין. וצ"ל דהוי כמו בתנאי דמיקרי שחל מיד על תנאי זה. וכן בזה אף שלא נאנס מיקרי חיוב הגוף מיד כיון שיש חיוב עליו אם יאנס. ואף דלענין נדר אין מתירין עד שיחול מיקרי שלא חל כלל ע"כ לחלק דשם גם בתנאי דאם מיקרי לא חל משא"כ בקנינים. ואמרינן דמיקרי חיוב הגוף. ואפשר למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות החילוק בין תנאי לאמנה דבמה שהוא בידו חשיב שלא התחיל כלל השיעבוד משא"כ תנאי שאיננו בידו מיקרי שהתחיל כבר השיעבוד כיון דכשיתקיים התנאי יהי' חייב בע"כ ואינו בידו ע"ש וממילא זה החיוב כשיאנס מיקרי שחל מיד דהא אינו בידו. ולפ"ז בחיוב הגוף על מעשה דבידו לא חל. אך בכתובה קשה דהרא"ש ז"ל כתב דהחיוב כשתתאלמן או תתגרש וזה מדמי להא דמתנה ש"ח להיות כשואל וא"כ איך נימא דמיקרי חיוב הגוף מיד על כשתתאלמן הא זה החיוב אינו עליו כלל. ונהי דלענין קנין במעכשיו ולאחר מיתה מהני. אבל בחיוב לא שייך שיש חיוב הגוף על אחר מיתה דמה חיוב יש עליו מיד. רק דהי' אפשר לומר כיון דיש שיעבוד הגוף על גירושין דאם יגרשנה חייב א"כ שפיר שיעבוד הגוף עליו מיד. ומהני שוב השיעבוד נכסים גם על כשתתאלמן כנ"ל. אבל להנ"ל דבדבר שבידו מיקרי שלא חל כלל. וא"כ ממ"נ לא חל שום חיוב הגוף עליו מיד דלענין גירושין בידו שלא לגרש ולא חל מיד ולענין תתאלמן שאינו בידו זה אין חיוב עליו כנ"ל. וראוי שלא יהי' מהני בתוספת. וצ"ל דגם בדבר שבידו מיקרי שחל מיד כשיעשה המעשה ועיין מ"ש לקמן בעזה"י:

נתארמלה או נתגרשה כו'. ויש לעיין החיוב דכתוב' ותוספת מה הוא לפי משמעות דברי הרא"ש ז"ל הנ"ל דהחיוב לכשתתאלמן או תתגרש ודאי קשה איך גובה בנתאלמנה מיתומים נהי דמיקרי חיוב הגוף מיד כשתתאלמן או תתגרש מ"מ הא גם בשואל פסק כר"פ פרק אלו נערות דף ל"ד ע"ב דאף הניח להם אחריות פטורין אף שהי' החיוב מיד כשיאנס מ"מ כיון שמת מקודם שנאנס אין כאן חיוב כמ"ש בטור סי' שמ"א והרא"ש ז"ל מדמה כתובה להא דשואל ונהי דנתחייב מיד כשתתאלמן מ"מ אין חיוב לאחר מיתה כמו בשואל. ואף דחל החיוב על כשתתגרש מ"מ זה ב' דברים נפרדים כמו שמחייב עצמו אם יעשה דבר פלוני או אם ימות. דכשלא עשה הדבר רק שמת אין כאן חיוב דחיוב זה הוא על אחר מיתה ומה מועיל מה שיש עוד חיוב עליו מחיים כשיעש' המעשה כיון שלא עשה. וכן בהנ"ל כיון שלא גירשה אין כאן רק חיוב זה אם ימות. וכמו ה"ז גיטך אם מתי. ובעיקר כתובה י"ל דהי' התקנה כך אבל על תוספות דמדעתו קשה. ודוחק לומר דהוי כמו מתנת ש"מ למ"ד פ' י"נ דעם גמר מיתה דיכול לחול עש. דז"א דבכתובה דריש לשון לכשתנשא לאחר תטלי כו' דדוקא כשמותרת לינשא ע"ש וההיתר לינשא הוא אחר מיתה ולא עם גמר ואז אין חיוב כנ"ל. וגם איך גביא מלקוחות משעת נשואין. וע"כ לומר דהחיוב הכתובה למפרע משעת נשואין כמו מהיום אם מתי בגט דתנאי הוי מעכשיו כן החיוב אם יגרשה או ימות יהי' החיוב למפרע מעכשיו. אמנם לכאורה לענין חיוב הגוף איך שייך זה בשלמא קנין שפיר כשמקנה מעכשיו אם ימות א"כ כשנתקיים התנאי נקנה למפרע והי' באמת שלו משעת הקנין ואם הקנה אותו לאחר ואח"כ נתקיים התנאי שמת חל למפרע קנינו שהי' שלו והועיל הקנין ומכירתו לאחר מהני וכן לפירות ושאר דברים ושייך שפיר קנין אם מת למפרע. וכן בה"ז גיטך מהיום אם מתי מגורשת למפרע כשקדשה אחר מקודם מקודשת. אבל לענין שיעבוד הגוף שהוא רק חיוב עליו שחייב לשלם איך שייך כשמחייב מעכשיו אם ימות שיהי' נקרא כשמת אח"כ איגלאי מלתא למפרע שהי' חיוב עליו הא באמת לא הי' חיוב כלל עליו קודם שמת. והא פ' יש בכור דמ"ח ע"א אמר ב' יב"ש דאין מוציאין שט"ח עליהם דאף שירש א' מהם לא גבי ממ"נ משום דלא הי' שעבוד הגוף עליו מספק שמא הב' חייב ממילא ליכא שיעבוד נכסים. ובש"ע סי' מ"ט ואף דאגלאי מלתא שהי' חייב מ"מ הא אין עליו חיוב לשלם מספק שמא אין הוא החייב אף שבאמת חייב לא מיקרי שיעבוד הגוף כיון שא"צ לשלם לא מיקרי חיוב ע"ש וממילא גם בהנ"ל אף דמת חייב למפרע מ"מ לא הי' חייב מקודם כשהי' חי דא"צ לחוש שמא ימות להיות חייב לשלם מספק וממילא לא הי' עליו שיעבוד הגוף כלל מחיים אף שהי' באמת חייב ממילא אין שיעבוד נכסים כנ"ל ואיך תגבה מיתומים ואף דלענין השיעבוד נכסים שייך למפרע כמו בקנין דמהני לענין אם מכר שיגבה מלקוחות ז"א דזה מסתעף רק אם יש שיעבוד הגוף וכיון דלענין החיוב לא שייך למפרע ממילא אין שיעבוד נכסים כנ"ל. וגם קשה כיון דהרא"ש מדמי חיוב דכתובה כשתתאלמן כו' לחיוב דשואל כשיאנס. וא"כ כמו דבכתובה ע"כ למפרע וגביא מיתומים נימא בשואל ג"כ דכי אנס חייב למפרע ויגבה מיתומים בהניח אחריות נכסים והרא"ש פוסק דלא גבי כנ"ל. ונראה הטעם כמ"ש הר"ן פ' הכותב במוכר שט"ח דמחיל לר"ת ז"ל משום דפקע שיעבוד הגוף. וכ' דבאמת למה גבי מיתומים הא ג"כ פקע שיעבוד הגוף ומחלק דעיקר ערבותן של נכסים הוא כשלא יוכל לגבות ממנו הן שאין לו והן שאיננו כאן או שמת משא"כ במוחל ע"ש. ועיקר החילוק הוא דאף דבמת ג"כ פקע החיוב מ"מ הא לא שילם כשהי' החיוב עליו דהא מחיים הי' חייב ולא שילם וע"ז נתערבו הנכסים. וכמו אםנאנס שא"א לו לשלם אף דאונס רחמנא פטריה ואין עליו חיוב מ"מ ע"ז הי' הערבות של הנכסים שגם אם מחמת אונס לא ישלם יגבה מהן. וכן במת דלא פקע החיוב שהי' מחיים עליו רק שא"א לו. משא"כ במוחל דהוי כאלו פרע ומתחלה לא הי' חיוב עליו אם לפרוע אם ירצה או אם ימחול לא יהי' חייב לשלם. ולא שייך לומר דכשפרע לא פקע החיוב שהי' עליו קודם שפרע דהא כל החיוב הי' רק לפרוע וממילא פקע לגמרי כשפרע או מחל ולא נתערבו הנכסים ושפיר פקע השיעבוד נכסים כנ"ל. רק דלמ"ש בכתובה שכל החיוב אם ימות לא שייך כנ"ל דהא אין כאן חיוב הגוף כלל כנ"ל. וא"כ כיון דהרא"ש ז"ל כ' דשפיר מהני השיעבוד נכסים לשעבד מעכשיו על חיוב הגוף שיהי' אח"כ ומהני ג"כ דערבין בי' מיד כשלא ישלם חיוב הגוף שיהי' עליו. וא"כ כיון דבגמר מיתה אפשר לחול קנין וחיוב כדאמר במתנת ש"מ או רגע קודם כמו מהיום אם מתי רק דחיוב כתובה לכשתנשאי כו' הוא אחר מיתה כמ"ש לעיל. וא"כ כיון דהחיוב באמת למפרע משעת נשואין ע"ת אם ימות. א"כ שוב בשעת מיתה יש עליו חיוב הגוף דהא אז מבורר שמתקיים התנאי ויש חיוב למפרע א"כ אף דמקודם לא הי' חיוב דא"צ לחוש שמא ימות מ"מ עם גמר מיתה או רגע קודם כבר יש עליו חיוב לשלם דהא איגלאי שהי' חייב כבר. ואז אפשר לחול חיוב עליו ושוב מהני השיעבוד נכסים דמשעת נשואין על החיוב הגוף דעם שעת מיתה. ורק בשעת מיתה משום דא"א לו לשלם אף שחייב שוב ע"ז ערבין בי' כמו בכל חיוב כשמת כסברת ר"ן ז"ל הנ"ל. ושפיר גבי' מיתומים וגם מלקוחות דמשעת נשואין מחמת השיעבוד נכסים כנ"ל. ומיושב שפיר בשואל אף דנימא דהוי למפרע כשיאנס מ"מ לא הי' חיוב עליו מקודם לשלם כלל דא"צ לחוש שיאנס הי' חייב למפרע א"כ לא שייך כלל למפרע הי' עליו חיוב הגוף דהא לא הי' עליו חיוב כלל וא"כ כיון שמת קודם שנאנס החפץ אין כאן שיעבוד הגוף כלל ואין שיעבוד לאחר מיתה ופקע הערבות דעד לאחר מיתה לא הי' כלל שיעבוד הגוף ולא גבי מיתמי כנ"ל אף שהוא למפרע וכן טבח בשבת שפיר המיתה פוטרת כאילו נפטר במחילה ופורעין דהא מקודם לא הי' חיוב ואז נעשה החיוב במה שמבורר שנאנס ונתחייב למפרע ושפיר באין כא' דמ"מ לא הי' חיוב הגוף קודם אף שהוא למפרע. ומ"מ קנין מהני במתנה ש"ח כו' דמ"מ יש עליו החיוב מיד כשיאנס כיון דהחיוב למפרע:

אך מ"מ נראה דלענין זה לא דמי דבשואל אין חיוב למפרע כלל רק בשעת אונסין לר"פ ולהרא"ש דפסק כוותי' וכמשמעות לשון הגמ' פ' א"נ משעת אונסין כו' ומ"מ מיקרי חיוב מיד כשיאנס כמ"ש הרא"ש ומהני קנין במתנה להיות כשואל. או אפשר דאף דבשואל רק משעת אונס מ"מ בש"ח שמתנה בקנין הוי מעכשיו ככל קנין דסתמא מעכשיו דאל"ה הדר סודר למארי' כו' והוי מעכשיו אם יאנס ובזה באמת גבי מיתומים. וזה הוא דמדמה הרא"ש לכתובה דג"כ למפרע. אך הלשון להיות כשואל משמע דעכ"פ לא עדיף משואל. אך י"ל דכיון שהתנה להיות כשואל הוי כמפרש שלא באחריות שאינו משעבד נכסי' דכיון דבשואל ממש אינו מעכשיו רק החיוב משעת אונס ולא גבי מיתומים דלא נשתעבדי נכסיו א"כ אף בש"ח בקנין אף דקנין מעכשיו מ"מ כיון שהתנה להיות כשואל הוי כפירש שלא ישתעבדו נכסיו עד שעת אונסין כנ"ל. רק החיוב הגוף מעכשיו ולא קשה כנ"ל א"כ מה הוא החיוב הגוף קודם שיאנס. דז"א כמ"ש הרא"ש דזה מיקרי חיוב כיון שאפשר שיאנס מיד א"כ מתחייב מיד ע"ז החיוב דאונסין ושפיר מיקרי חיוב מעכשיו שא"י לחזור בו וככל חיוב על תנאי דחל מיד כדברי הר"ן פ"ב דכתובות הנ"ל גבי תנאי שאינו בידו דמיקרי חל מיד כנ"ל. ומ"מ לא גבי מיתומים דלא הי' שיעבוד נכסים עד שיאנס. ובכתובה הוא שפיר מעכשיו למפרע כנ"ל:

עוד נראה דהא מבואר בח"מ ס' ע"ג בנשבע לפרוע ביום פלוני וחל בשבת מחויב לפרוע קודם. ולא אמרינן דקודם אין עלי' חיוב ובזמנו הא אנוס הוא דז"א דכיון שיודע שיאנס אז מחויב קודם זמנו. דיש עליו חיוב משעת שבועה שיראה שכשיגיע הזמן יהי' נפרע המלוה. וכההוא דריש שבת ד' י"ט ע"א אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם לשבת לפי' בעה"מ דאז יהי' אנוס בחילול שבת ופיקוח נפש דוחה דקודם ג' אין עליו חיוב לראות שלא יבוא לידי חילול כשיהי' שבת משא"כ תוך ג' מוטל עליו חיוב שלא יבוא לחילול ואף שיהי' אנוס אז ומותר עתה אינו אנוס ואינו רשאי לבוא לידי אונס. וכן ל' יום קודם לפסח גבי מפרש ויוצא בשיירא ע"ש ריש פסחים ד' ו' ע"א כיון דמוטל עליו עתה שלא להיות עובר בפסח אף שלא יהי' בביתו ויהי' אנוס משא"כ קודם ל' יום ע"ש. וכן בשבועה מוטל עליו קודם הזמן שלא יהי' אנוס כשיגיע הזמן ומחויב לפרוע קודם הזמן כיון שיהי' אנוס כשיגיע הזמן ולא יהי' אפשר לקיים שבועתו כנ"ל. וזה עצמו נראה דגם בחיוב ממון והזמן פירעון אח"כ אף בלא שבועה מ"מ מה"ט הדין דאינו רשאי לבזבז נכסיו שלא יהי' לו לשלם כשיגיע הזמן כמבואר בש"ע. והא כל שלא הגיע הזמן אין חיוב עליו ואז כשהגיע הזמן אנוס הוא שאין לו מ"מ חייב מטעם הנ"ל דכיון שכבר נתחייב א"כ כבר מוטל עליו לראות שכשיגיע הזמן לא יהי' אנוס ויהי' לו לשלם כיון שעתה אינו אונס ואינו רשאי להביא עצמו לידי אונס ולבזבז נכסיו וכמו בשבועה ותוך ג' בשבת וכנ"ל וזה מיקרי שפיר חיוב הגוף מיד אף קודם הזמן פירעון כנ"ל. דכבר יש עליו חיוב שיוכל לשלם בזמנו כנ"ל. וא"כ י"ל דגם בחיוב על תנאי מעכשיו אם ימות יהי' החיוב למפרע ג"כ יש עליו חיוב הגוף דהא באיסור שפיר קי"ל דחיישינן שמא ימות גבי ה"ז גיטך שעה קודם מותי אסורה בתרומה מיד. ופ"ק דנדרים (ד' ג' ע"ב) בנזיר לא יפטר מהעולם עד שיהי' נזיר מחויב לנהוג נזירות מיד שמא ימות ולא קיים למפרע אף דאז אנוס מ"מ כבר חייב שעתה אינו אנוס דלזמן מרובה ח' שמא ימות. וכ"ש כאן דהא ודאי ימות ויהי' חייב למפרע רק הספק שמא תמות קודם ומה לי שמא ימות הוא או היא והוי ספק שקול. רק מ"מ בממון בספק לא חייבה התורה אף במצוה בפדיון ובמתנות כהונה דמפריש והן שלו ע"ש דהממע"ה. ומה"ט גבי שני יב"ש או ספק בכור וחלקו בבכורות שם פ' י"ב (ד' ע"ח) מיקרי דאין עליו חיוב הגוף אף שהי' חייב באמת מ"מ כיון שספק ופטור אין חיוב כלל ע"ש. והיינו בדבר שהוא ספק לעולם. אבל בתנאי אם ימות דהא ודאי יתברר וכשימות מבורר למפרע שהי' חייב רק דלא הי' אפשר להוציא ממנו כל זמן שהי' חי מספק. אבל שפיר חיוב הגוף שהוא קודם הזמן פירעון שאינו רק שלא יבזבז נכסיו כדי שיהי' לשלם כשיגיע הזמן זה שפיר מחויב בספק בתנאי כנ"ל. דע"ז לא שייך המוציא מחבירו ע"ה דאין כאן הוצאות ממון. רק כמו מפריש והן שלו דמחויב בספק. ובשלמא בספק דב' יב"ש גם חיוב זה להניח נכסים שלא לבזבז ליכא דהא לעולם לא יתחייב לשלם מספק. משא"כ בתנאי מעכשיו דעתיד להתברר בודאי א"כשפיר מחויב מספק שלא לבזבז נכסיו שמא ימות ויהי' חייב למפרע ולא יהי' לשלם. דהא יבורר שהי' ודאי חייב ואעפ"כ לא יהי' לשלם. א"כ גם מחיים שהוא ספק איך יתברר מחויב מספק שלא לבזבז דזה רק ספק מצוה בלא הוצאות ממון כנ"ל. ושפיר יש עליו חיוב הגוף כמו כל קודם זמן פירעון שאין יותר חיוב הגוף רק זה לראות שיהי' לו לשלם בזמנו וזה ג"כ בתנאי אם ימות כנ"ל. ושפיר כשמת נתברר שהי' חייב. שפיר נכסוהי ערבין בי' וגביא כנ"ל. ועיין בת' הר"ן ס' נ"א לענין חלות הנדר דכיון שמחויב מספק מיקרי חל הנדר ע"ש:

והי' נראה בחיוב מעכשיו אם ימות תליא בפלוגתא דרבי עקיבא ור"י גבי מהיום אם מתי ע"ש ובמחלוקת פי' רש"י ותוס' אי תליא בברירה ע"ש. עכ"פ קי"ל שם דמהני. והי' מיושב בזה תמיהת התוס' דכותבין דחזי לכי מדאורייתא ומשמע דקי"ל כרשב"ג דכתובה דאורייתא ואעפ"כ בכל מקום מקולי כתובה משום דכתובה דרבנן ורק ר"מ סבר כתובה דאורייתא. ולמ"ש י"ל דהא מבואר בפ' דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה. ודעת מהרש"ל וש"פ שאינו מטעם ספק רק בין לקולא ובין לחומרא לעולם בדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה. וא"כ כיון דהיכא דלית לה מה"ת תקינו לה רבנן כמ"ש תוס' דהא גם באלמנה תיקנו וביבם היכא דלית לה מראשון ע"ש. וא"כ הא ודאי דמה"ת דילפינן מכמוהר הבתולות הוא החיוב מיד ליתן לה כמו קנס ולא כשיגרשנה או ימות. רק זה תיקנו חכמים מתקנת שמעון בן שטח שלא יאמר טלי כתובתך וצאי. ותיקנו שיהי' החיוב רק כשיגרש או ימות כנ"ל. וא"כ כיון דבממון הפקר ב"ד הפקר מה"ת וא"כ אף דכתובה דאורייתא היינו כשהי' החיוב מיד אבל כיון שכבר תיקנו חכמים שיהי' החיוב רק כשיגרש או ימות א"כ פקע החיוב דמיד ושוב אין ברירה בדאורייתא ואין כאן חיוב כלל מה"ת כמו מהיום אם מתי לפירש"י דתליא בברירה כנ"ל. רק דהא יש התקנת חכמים דכתובה ג"כ היכא דלית לה מה"ת ושוב לענין החיוב דרבנן יש ברירה דבדרבנן י"ב כנ"ל ולכך שפיר כל הקולות דמקולי כתובה דעכשיו באמת מדרבנן ואעפ"כ כותבין שפיר דחזי לכי מדאורייתא דהא באמת מגיע לה מה"ת בלא התקנת חכמים שעשו החיוב לאחר שיגרש או ימות. וא"ש לשון דחזי לכי דעכ"פ ראוי לה מה"ת כנ"ל. ומיושב שפיר דר"מ לטעמי' דסבר בדאורייתא ג"כ יש ברירה במתני' דהלוקח יין למאן דלא מפיך לה. ממילא גם עכשיו שהחיוב אחר גט ומיתה ג"כ כתובה דאורייתא כנ"ל וגביא ממטלטלין ושאר דברים. משא"כ לדידן כנ"ל. ואף תוס' י"ל דהי' התקנה כמו העיקר כנ"ל אך הרי"ף ז"ל גבי פ"פ כ' דמה"ת ע"ש. ויש לדחות. עוד נראה די"ל דהוא ממש כשאר קביעות זמן שהחיוב משעת נשואין והזמן פירעון בשעת גט או מיתה. והא מבואר בח"מ ס' ע"ג דכשלא יוכל לגבות בזמנו שלא יהי' לו אז ממה לגבות יכול לגבות קודם זמנו ואף שלא בפשיעה ע"ש. וע"כ דענין קביעות הזמן הוא כן שקובע הזמן כשיוכל לגבות אז משא"כ כשלא יוכל החיוב מקודם. וא"כ איך נימא דלא תגבה מהיתומים משום דלא מיקרי חיוב קודם הזמן הא א"כ לא תוכל לגבות בזמנו ושפיר יכולה לגבות קודם גמר מיתה דהא לא תוכל לגבות בזמנו. וא"כ שפיר שוב יש חיוב קודם מיתה ושוב גבי' שפיר מיתומים ולכך ממילא אינה יכולה לגבות קודם גמר מיתה דהא אפשר לגבות בזמנו דתוכל לגבות מהיתומים אבל איך נימא דלא תוכל לגבות מהיתומים בשביל שלא הי' חיוב קודם. הא אם יהי' הדין דלא תגבה שפיר הי' חיוב קודם כנ"ל ושפיר יכולה לגבות דהי' חיוב כנ"ל:

אמנם עיקר לע"ד דבחיוב לזמן שמתחייב לשלם אחר ל' דשפיר מיקרי שחל החיוב מיד מה שאינו יכול לחזור בו עוד וא"כ יש עליו מיד חיוב זה שמחויב לשלם אחר ל'. דהא גם בהלואה לשלם לזמן קשה כנ"ל הא אין חיוב עליו עד הזמן והמעות קנה לגמרי דלהוצאה ניתנה ומה חיוב יש עליו קודם הזמן ולמה יגבה מהיתומים ולקוחות דקודם הזמן פירעון. וע"כ דזה חיוב מיד לשלם כשיגיע הזמן ואינו יכול לפטור עצמו מחיוב זה מיקרי שכבר עליו החיוב. וכן במתחייב במה שאינו חייב לשלם לזמן ג"כ כנ"ל שחיוב מיד לזמן ההוא ואינו יכול לחזור בו ולפטור מהחיוב שפיר מיקרי שנתחייב כנ"ל. ואף דלכאורה הוא להיפוך הא בקנין וקדושין לאחר ל' יכולין לחזור מקודם כמבואר בקדושין פ' האומר ד' נ"ט וא"כ מה שאינו יכול לחזור הוא דוקא כשהקנין והחיוב מיד. וא"כ איך נימא דנקרא חיוב מעכשיו בשביל שאינו יכול לחזור הא אדרבה כיון שקודם זמן פרעון אין שום יהי' באמת א"כ מתחיל החיוב בזמן פרעון שנתחייב ושוב יהי' באמת יכול לחזור בו קודם הזמן. אך באמת ז"א כיון דאם יכול לחזור בו אינו חיוב כלל א"כ כיון שזה נקרא חיוב מיד מה שמחויב לשלם אחר זמן כשאינו יכול לחזור בו כמו בהלואה א"כ כשמתחייב עצמו בקנין או שטר וכה"ג א"כ שפיר נתחייב לגמרי מעכשיו לשלם לזמן וממילא איך יוכל לחזור בו מחיוב זה לשלם לזמן הא זה החיוב נגמר מיד. ובשלמא בקדושין אמרינן שפיר במקדש לאחר ל' דמהני חזרה קודם דהא אף אם לא תועיל חזרה לר"ל דלא אתי דיבור כו' מ"מ אין כאן קדושין עכשיו כלל דהא מותרת לאחר וקדושי שני תופסין בה וא"כ לא שייך שמקודשת מיד על אחר ל' דהא אינו מקדשה מיד. ולכך הוי רק דיבור ושפיר מהני החזרה. וכן בקנין (פ' הכותב ד' פ"ו ע"ב) באומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' כו' דכלתה משיכה. ובשאר קנין יכול לחזור בו היינו ג"כ דהא אף אם לא יוכל לחזור מ"מ הא לא הקנה לו מיד. דא"א לומר שמקנה לו מיד על אחר ל' דא"כ יש להקונה קנין הגוף מיד ורק לו נשאר קנין פירות ככל קנין לזמן דחשיב רק קנין פירות וממילא הי' הלוקח קונה קנין הגוף מיד. והא מפרש בהדיא שלא יקנה אלא לאחר ל' ובלשון זה הוא שאינו מקנה גוף מיד. וא"כ ע"כ אינו מתחיל הקנין עד אחר ל' והוי דיבור ומצי הדר בי' שעדיין אין שום קנין. ולכך נראה דבדיוק נקט ולא תקנה אלא אחר ל' כו' דבסתם שאמר קני לאחר ל' באמת אמרינן מעכשיו קני על אחר ל' והוי כגוף מהיום ופירות אחר ל'. ועיין בתוס' יבמות צ"ג דלא משמע כן אבל עכ"פ הטעם דהא מ"מ לא תקנה לו מיד אף שיהי' הדין שאינו יכול לחזור בו ולכך שוב יכול לחזור בו כנ"ל. אבל בחיוב שאם אינו יכול לחזור בו שפיר נגמר כל החיוב מיד שיצטרך לשלם אחר ל' שפיר נגמר לגמרי מיד וממילא אינו יכול לחזור דהא כבר נתחייב לגמרי כנ"ל. ושפיר מהני במתחייב לשלם לזמן דחייב מיד לזמן וא"י לחזור כנ"ל רק במפרש להדיא שלא יתחיל החיוב עד אחר ל' בזה יכול לחזור בו וזה הוי קנין אתן דלא מהני. רק בשואל הי' ספק של הרא"ש ז"ל דשם באמת אין עליו חיוב כלל משעת שאלה דמה חיוב גופו לשלם כל שהפקדון בעין הא ברשותי' דמרי' הוא. רק כשנאנס מתחייב. רק דהא כיון דשואל משמשך או בקע בו אינו יכול לחזור בו מחיוב אונסין כל דלא מהדיר לי'. וא"כ אף שהחיוב משעת אונסין מ"מ חיוב זה עליו משעת שאלה להתחייב אם יאנס וזה ג"כ מיקרי חיוב מידכיון שאם יאנס חייב ואינו בידו לפטור מחיוב זה שאם יאנס ולכך במתנה ש"ח להיות כשואל מהני בי' קנין ולא שייך הדר סודר למרי' כו' דהא זה החיוב הגוף שאם יאנס יתחיל החיוב זה נגמר מיד אף שאינו חייב עדיין רק שאינו יכול לפטור עצמו מחיוב זה ושפיר נגמר הקנין ע"ז אף שאינו חייב עדיין. ומ"מ אם מת לא גבי מיתומים דהא מת קודם שנתחייב. ואינו מועיל מה שנגמר זה שיתחייב כשיאנס כיון דמ"מ לא התחיל החיוב כנ"ל. ולשטת הרמב"ם גבי מיתומים דהחיוב מיד כנ"ל:

ובת' הר"ן סי' נ"א כ' בקונם בשינה היום אם אישן למחר דלמ"ד דמותר לישן היום מיקרי לא חל הנדר אף דלמפרע האיסור א"כ היום דא"א למחר מ"מ לא מיקרי שחל משום דבדאורייתא אין ברירה לקולא ע"ש. ובאוסר עצמו על זמן לאחר ל' כו' כ' דמיקרי חל מיד. והרמב"ם ז"ל חולק ע"ש:

וברמב"ם פ' י"ו מה אישות כ' על הכתובה והתוספות ולא תקנו אותה חכמים לגבות כ"ז שתרצה אלא הרי הוא כחוב שיש לו זמן ואינה נגבת אלא לא"מ או גרשה כו'. ומשמע דהחיוב מיד רק הזמן א"מ וגירושין ולא כתנאי דמעכשיו אם ימות כו' ובמזון הבנות ומזונות אלמנה ועישור נכסי דג"כ בעי הש"ס פ' מציאות האשה אי בע"ח דאבוה הוי או בע"ח דאחין ע"ש. ובשלמא בע"ח דאחין אף דלכאורה מה שיעבוד הגוף יש עליהם. י"ל דגם זה מיקרי שיעבוד הגוף שהטילו חכמים עליהם לפרוע מנכסי אביהם. רק אי בע"ח דאבוהון והא לא הי' שום חיוב מחיים וכל החיובים הנ"ל הן לא"מ וע"כ דהוי מעכשיו ולא"מ ואף שלא הי' מחויב מחיים מיקרי שחל החיוב כנ"ל. אך י"ל דחלין עם גמר מיתה. אכן מבואר מלשון הרמב"ם פ' י"ט מה"א דאין חלין אלא לאחר מיתה. וי"ל בכל הני דכך הי' התקנת חכמים כמו מתנת ש"מ שתיקנו שיחול לאחר מיתה אף דמדינא אין קנין לא"מ וכן כתובות בנין דיכרין וכן לענין לדבר שלב"ל אמר בש"ס דהי' התקנה שיועיל. וא"כ י"ל דגם בכתובה הי' התקנה ואעפ"כ גבי ממשעבדי ומיתמי מכלל תקנת שב"ש שיהי' כל נכסין אחראין לכתובה. והי' מדוקדק לשון הרמב"ם פ' י"ו מה"א ה"י שכ' ועוד תיקנו חכמים שיהי' כל נכסי הבעל אחראין לכתובה אפילו כו' ויש לו קרקעות באלפים זהב הכל תחת שיעבוד הכתובה כו' וטורפות כו' ע"ש. והא בכל חוב הדין כן והפי' הפשוט שלא ליחד לה וזה לא כ' כלל. ולמ"ש א"ש דזה מכלל התקנה שאף שהחיוב בשעת מיתה וגרושין מ"מ יהי' כל הנכסים אחראין לגבות מהן כנ"ל. וגם מדויק שכ' הרי הוא כחוב שיש לו זמן כו' והא הוא ממש חוב לזמן ולהנ"ל הפי' אף דאין חיוב מקודם מ"מ מאחר שתיקנו שיהיו הנכסים אחראין כו' ממילא דינו כחוב שיש לו זמן וכמו אם הי' החוב מיד כנ"ל דהא בש"ס פ' האשה שנפלו (דף פ"א ע"א) דמאן דדריש מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי כו' אין חיוב רק לכשתנשאי כו':

ואף בתוספות י"ל כך הי' התקנה שכל מה שיוסיף יהי' כמו העיקר ולכך באמת כל הקולי כתובה הן גם בתוספות כנ"ל. וממילא במחייב עצמו במה שאינו חייב אף מעכשיו אם ימות אין ראי' שיועיל כיון דלא הי' חיוב כנ"ל. ואף בשער ח"ז הנהוג דהזמן פרעון קודם מותו יש לעיין ג"כ אי אין ברירה אי מהני. אך כיון דקי"ל בגט דמעכשיו אם ימות מגורשת אף דכריתות בעי א"כ ע"כ בכה"ג יש ברירה יהי' איזה טעם שיהי' ממילא גם בחיוב מהני וי"ל דמיקרי חיוב כמ"ש לעיל. ועיין בח' לש"ע בעז"ה:

נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל. ולכאורה למה לי' למיתני' מן הנשואין הא זה אין רבותא כלל. וי"ל דקמ"ל כיון דקאי ארישא אע"פ כו' בתולה ר' ואלמנה ק' כו' יוסיף נתארמלה כו' קמ"ל לאפוקי מסברת דכשמת בעל הב' אין לה כתובה דקטלנית היא ולא קרינן בה כשתנשאי לאחר עיין בתוס' ורא"ש יבמות ד' ס"ה דיש סברא דגם מהשני לא יהי' לה כתובה כו'. ולמ"ד מעיין גורם דוקא בנשואה שייך דין דקטלנית ושפיר הוצרך למיתני אלמנה מן הנשואין דקאי גם אאלמנה שהי' לה ק' והוסיף לה ואח"כ נתאלמנה קמ"ל דאית לה כתובה מהב' אף שנתאלמנה מן הנשואין דשייך מעיין גורם ג"כ כו' וזה לא הי' מוכח מאלמנה מן האירוסין כנ"ל: