|
⎯
טקסט הדף
ועשיתינהו לזניה אי אמרת בשלמא לאו דינא משום הכי עשיינהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי א''ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש תניא נמי הכי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות ומעשה באחד שבקש לבזבז [יותר מחומש] ולא הניח לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא {בראשית כח-כב} וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והא לא דמי עישורא בתרא לעישורא קמא אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא אמר רב שימי בר אשי ושמועות הללו מתמעטות והולכות וסימניך קטנים כתבו ובזבזו אמר רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו איני והא אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית לא תקביל בר שית קביל וספי ליה כתורא אין ספי ליה כתורא מיהו אינו יורד עמו לחייו עד לאחר שתים עשרה שנה ואב''א לא קשיא הא למקרא הא למשנה דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר תליסר לתעניתא מעת לעת ובתינוקת בת תריסר אמר אביי אמרה לי אם האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית לא חיי מאי אסותיה מררתא דדיה חיורתא בשיכרא נשפייה ונשקייה האי בר שתא דטריק ליה זיבורא ביומא דמישלם שתא לא חיי מאי אסותיה אצותא דדיקלא במיא נשפייה ונשקייה אמר רב קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ותרוייהו איתנהו חליש וגמיר איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא אמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אשכחיה רב יצחק בר יוסף לר' אבהו דהוה קאי באוכלוסא דאושא אמר ליה מאן מרה דשמעתא דאושא אמר ליה רבי יוסי בר חנינא תנא מיניה ארבעין זימנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה {תהילים קו-ג} אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת דרשו רבותינו שביבנה ואמרי לה רבי אליעזר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים רבי שמואל בר נחמני אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן {תהילים קיב-ג} הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד רב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וחד אמר זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים {תהילים קכח-ו} וראה בנים לבניך שלום על ישראל אמר רבי יהושע בן לוי כיון שבנים לבניך שלום על ישראל דלא אתי לידי חליצה ויבום רבי שמואל בר נחמני אמר כיון שבנים לבניך שלום על דייני ישראל דלא אתי לאינצויי: זה מדרש דרש ר''א לפני חכמים כו':
⎯
רש"י
ועשיתינהו. כפיתי אותם בחזקה ומפני שטרחתי עליו ליכנס לו לפנים משורת הדין מחבביני: ואי דינא הוא. אין כאן גמילות טובה להחזיק לו טובה שעל כרחו ישפוט אמת: המבזבז. לעניים: מחומש. שבנכסיו שלא יצטרך לבריות: עשר אעשרנו. שני עישורין הוו להו חומש: והא לא דמי בתרא לקמא. דכי שקלת לקמא פשו להו ט' וכי הדרת מדלית מעשר דידהו לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם: אעשרנו. מדלא כתיב עשר אעשר לך הכי קאמר אעשרנו כראשון כלומר מעשר שני יהא כראשון: שמועות הללו. דרבי אילעא בתקנת אושא: מתמעטות והולכות. מאמוראים הראשונה א''ר אילעא אמר ר''ל משום דר''י בר חנינא השניה ר' אילעא אמר ר''ל שלישית ר' אילעא לחודיה: וסימניך. בסדר ההלכות ובו תדע סדר מיעוטן: קטנים כתבו ובזבזו. בניו ובנותיו כשהן קטנים כותב נכסיו המבזבז אל יבזבז ומעתה לא תחליף באיזו שלשה ובאיזו שנים ובאיזו אחד: מגלגל עם בנו. אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים: יורד עמו לחייו. לרדותו ברצועה ובחוסר לחם: רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה: וספי ליה כי תורא. הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל: לתעניתא מעת לעת. להתענות כל היום וחינוכא לשעות מקודם לכן שנתיים כדאמרינן ביומא (דף פב.): ובתינוקת. שהיא ממהרת להביא כח שאינה מתשת כח בלימוד תורה ותרתי סרי דקאמר שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת שתים עשרה ויום אחד דאורייתא היא שמביאה שתי שערות ובת עונשים ואין צורך לנו ללמוד ממניקתו של אביי: לא חיי. אם לא ברפואה בדוקה: מררתא דדיה. מרה של דיה שקורין וושט''ו: נשפייה ונשקייה. תמשחנו ממנו ותשקנו ממנו בשכר: אצותא דדיקלא. סיב שגדל סביב דקל תומר כעין וויילד''ה שכורך את עץ הגפן: המכניס את בנו. ללמוד תורה: רץ אחריו. להברותו ולהחיותו: ואין מגיעו. מסוכן הוא למות מרוב חולשו: חביריו רצין אחריו. להיות פקחין בתורה כמותו: הא דכחיש. אל יכניסנו שמסוכן הוא פן יחליש וימות: דבריא. יכניסנו לפי שמתפקח: שמכרה בנכסי מלוג. הקרן: הבעל מוציא. דשויוהו רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון: [באוכלוסא. אסיפת בני אדם]: תנא מיניה. דר' יוסי בר חנינא מרה הוא: זה הזן בניו ובנותיו קטנים. שתמיד יום ולילה הן עליו והיא צדקה שאינו חיוב עליו בהם: הון ועושר בביתו. שאין הממון כלה ואעפ''כ צדקתו עומדת לעד: זה הלומד תורה ומלמדה. מתקיימת בו הרי הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד על שטרח ללמד לתלמידים: זה הכותב כו'. הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד: לאינצויי. מי קרוב וקודם בנחלה:
⎯
תוספות
עשיתיינהו בעי. האי עשוי צריך לומר דהיינו בדברים כי ההוא דלקמן (דף נג.). מעלאי דידי היינו עשוי והשתא אתי שפיר דאמר עשיתינהו בעי דאם מן הדין היה מה היה לו לעשותם בדברים היה לו להלקותם ולכופם עד שיזונו אותו וכן פר''ת ומיהו מצינו עשוי שלא בדברים כגון אין מעשין אלא לפסולות (לקמן דף עז.): אל יבזבז יותר מחומש. מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח: שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י''ב שנה. והא דתנן במסכת אבות (פ''ה) בן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו אלא לגלגל: וספי ליה כי תורא. ולא ירד עמו לחייו עד י''ב שנה והא דתנן במסכת אבות בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למיספי ליה: בר שית למקרא. היינו בר שית ויום אחד דומיא דבר עשר למשנה דהוי בר עשר ויום אחד כי ההוא דמסכת אבות דהתם הוי בר עשר ויום אחד דומיא דבן י''ג למצות והשתא האי בר שית למקרא לא הוי דומיא דבן עשר למשנה דבר שית למקרא היינו למיספי ליה כי תורא ובר עשר למשנה לא למיספי ליה אלא לגלגל עד י''ב שנה: ובת תריסר לתעניתא. פירש בקונטרס שנת י''ב ומשום חינוך ולר''י נראה דבת י''ב. שנה ויום אחד קאמר דומיא דבר עשר כדפרישית ואשמעינן דלית לן השלמה דרבנן כר''י בפרק בתרא דיומא (דף פב.) והא דפי' נמי בקונט' בתינוקת שהיא ממהרת להביא כח לא היה צריך לפרש כן אלא שחינוך שלה שנה לפני גדלותה דהיינו י''ב שנה ויום אחד כמו תינוק שחינוכו שנה לפני גדלותו: ומאי אסותיה. פר''ת שלא ישכנו אבל אין נראה לפרש לאחר שנשכו דהא אמר דלא חיי משמע דאין רפואה מועלת לו: הבעל מוציא מיד הלקוחות. אליבא דר''י דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא צריכא לתקנת אושא אלא לריש לקיש ואליבא דריש לקיש מסיק לה בפ' החובל (ב''ק ד' פח: ושם) אי נמי לר''י נמי אצטריך כגון נותן מתנה לאשתו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות א''נ דכתב לה דין ודברים. אין לי בפירות נכסייך אבל אין לומר דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהם דהא תנן בפרק הכותב (לקמן דף פג.) דאם מכרה ונתנה קיים:
+
רשב"אאלא אי אמרת דינא, עשיתינהו בעי. בתמיה, דלא הוה ליה למימר עשיתינהו אלא חייבתינהו, ועשוי משמע לפנים מן השורה. ואיכא דמפרש בניחותא, כלומר, כך היה לו לעשות, ומה זה טובה שהיה מחזיק לו וכי כל דן את הדין לאמתו מחזיקין לו טובה ונושקין רגליו. האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות. פירוש: מוציא מהם זכותן דעד שמתה היא זכותן תלוי ועומד בידן בדין, שמא ימות הוא בחייה והן נכנסין לנחלה, וכן מצאתי בירושלמי בריש פ' הכותב (פ"י ה"א) דגרסינן התם רבי הלל בר פזי בעא קמיה ר' יוסה מכר הוא ומתה היא מהו אמר ליה מכרו בטל לבן שמכר בחיי אביו ומת אביו, מכרה היא ומת הוא אמר ליה מכרו קים, לאב שמכר בחיי בנו ומת בנו, עד כאן. אבל עכשיו שמתה בחיי הבעל הבעל מוציא מיד הלקוחות זכות זה שהיה תלוי ועומד בידו, ולא מוציא ממש קאמר, דנכסים לאו ביד הלקוחות הוו קיימי, וכיוצא בזה יש בשילהי מי שמת (ב"ב קנט, א) בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות, כלומר, מסלק ובעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמים קאמר, ואי איתנהי להנהו דמי דשקלת איתתיה מהדר להו ללוקח ולא יכול בעל למימר דילמא מציאה אשכחה. כך כתב הריא"ף ז"ל בהלכות, וטעמא דמילתא דאין הבעל נותן דמים ללקוחות כיורש דעלמא, משום דבעל שוויה רבנן כלוקח ולא חשו לפסידא דלקוחות דלא איבעי להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא, כדאיתא בשילהי יש נוחלין (ב"ב קלט, ב). והוא הדין ללותה דאינו משלם כלום דמכי נשאת הוה ליה לוקח, ומלשון הרי"ף ז"ל שכתב דאינו יכול לומר דילמא מציאה אשכחת, איכא למשמע אף על גב דליכא סהדי דהנהו זוזי ממש אינהו דשקלה מלוקח, אלא דהניחה זוזי מסתמא אמרינן דאינהו נינהו, והוו להו כעין פקדון דאילגאי מילתא דממכרה בטל למפרע ומעות כעין פקדון נינהו, אבל אי אחלפינהו אף על פי דחילופיהן בידה, מסתבר דאינו חייב בעל לשלומי מינייהו ללקוחות, דמכי שלחה בהו יד ואנפקינהו קמי עלה זוזי בהלואה, דאיהו לאנפוקינהו יהבינהו ניהליה ואדעתא דארעא נחת ולאו אדעתא דליהוי הנהו זוזי או חלופיהן בידה, והילכך מלוה היא ואינו חייב ללשלם מלותה, ומימר אמר להו אנא מטלטלי שבקה לי וחזי דידכו קמי עלה בהלואה ואינו משלם. ויותר מזה כדברי הראב"ד ז"ל היה לו לומר בת תריסר מעת לעת לתעניתא, ועוד, דהוה ליה למימר בת תריסר ויום א' דאינה גדולה אלא בהכי, והכא מעת לעת קאמר, כתב רבנו אפרים ז"ל דאפילו הודה הבעל שדמי המכר בידו אינו חייב להחזיר ללוקח כלום, ואם הבעל מודה דברשותו מכרה אינו מוציא מיד הלקוחות דכשלוחו דמיא, ואי בעי לוקח מחרים עליה דבעל שלא עבד הערמה,ומאי דמכרה לדעתו ולהנאתו, ואי לא מודה אית ליה מן דינא להחרים סתם בכך, עד כאן. באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ירושלמי (פירקין ה"ח) עד היכן, ר' ירמיה ור' אבא בר כהנא, חד אמר כדי תרומה ותרומת מעשר, וחרנה אמר כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט) ומראשית כל תבואתך כמראשית כל תבואתך, ר' גמליאל בר אניא בעא קומי ר' מונא אמר ליה חמש לכל שנה, לחמש שנים הוי מכלה את הכל, אמר ר' מונא תחלה חומש לקרן, מכאן ואילך לשבח. בת תריסר לתעניתא מעת לעת ובתנוקת. פירש הראב"ד ז"ל: ששלמו לה י"ב שנה מעת לעת, ודוקא בתנוקת שהגיעה לכלל שנותיה בכך, אבל בתנוק עדיין לא הגיע לכלל שנותיו עד י"ג שנה ויום אחד, הלכך השלמה דדבריהם ליכא, כרבי יוחנן דסבירא ליה הכי ביומא (פג, א), עד כאן. וכן כתב הרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל בהלכותיו, דליכא השלמה דדבריהם כלל בין לתינוק בין לתינוקת, כר"י. אבל הרי"ף ז"ל פסק במסכת יומא כרב הונא ורב נחמן דבתראי אינון ואית להו השלמה דרבנן. והפירוש הנכון, דמעת לעת דהכא אתעניתא קאי, כלומר, תנוקת להתענות מעת לעת מכיון שהיא בת י"ב שנה, כלומר, תוך שתים עשרה דהיינו מכי מטיא לי"א שנה ויום אחד, והיינו כפסק הרב אלפסי ז"ל שפסק שם בתינוקת דמשלמת בת אחת עשרה שנה, וכן פירש רש"י ז"ל, והוא עיקר. דאם דאלמא דאין לה אפילו יום אחד משל י"ג. ואם לומר שהיו לה י"ב שנה קודם יום התענית, ועד יום התענית תהיה גדולה ממש, וגדלותה ותעניתא באין לה כאחד, אם כן מה לנו ללמוד מאומנתו של אביי, דבר תורה גדולה היא לכל דבריה וכמו שכתב רש"י ז"ל. אלא שיש לומר בזו דקא משמע לן דאינה מתענה כלל עד שתגיע לכלל שנותיה, דאינה משלמת מדרבנן. וגם זה אינו מחוור, דאם כן אמאי נקט תינוקת, לימא הכי בפירוש. +
ריטב"אא"א בשלמא לאו דינא היא משום הכי עשיות בהו אלא אי אמרת דינא עשיינהו בעי פי' רש"י ז"ל דע"כ הא דקאמר עשויינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא קאמר עבד אמאי הוה מנשי' ליה אירעי' ויפה פי' לפי פי' זה בניחותא גרסינן דאי אמרת דינא הוא בעי עשויינהו ממה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשויינהו בדברים בעלמא קאמר ויש מפרשים ג"כ בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאו בנידוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו ואי דינא הוא היה לו לומר חייבתינהו ולמה ליה עשויינהו ליחות לנכסי וליפוק ליה מזונות מיניה: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש פי' בירושלמי עד היכן ר' ור' ירמיה בר כהנא ח"א עד כדי תרומה ותרומת מעשר וח"א כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך בעי לה' שנים הוה תכלה את הכל א"ר מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. עד בר שית לא תקבל יש שפי' בתחלת שית הדא דין בן חמש שנים למקרא' ואחרים פירשו בר שית שלימות ומתני' דאבות ללמדו אביו והכא ללמדו בבית רבן של תנוקת בר תריסר לתענית מעת לעת ובתנוקת פי' רש"י ז"ל שנת שתים עשרה גופא קאמר דאי בת י"ב שנה ויום א' דאורייתא דהא חזקה הביאה סימנים ובת עונשים וא"צ ללמוד ממניקתו דאביי הלכך מחנכין אותה מדרבנן להשלמת תענית שנה אחת קודם גדילתו אבל מחנכים אותו מדרבנן להשלמת תענית אחד שנה קודם לבן י"ב ובזכר מחנכין אותו להשלמת י"ב בעצמה. והראב"ד ז"ל כתב דבת י"ג שנה שלימה והיא מתענה דהשלמה דרבנן היא ליתא כר' יוחנן וענין זה מתפרש בפרק בתרא דיומא ושם פרשתי בס"ד, האשה שמכרה בנכסי מלוג פירשתי בפרק חזקת הבתים בס"ד: כיון שבנים לבניך שלום על ישראל פי' רש"י כי כשאין בן יש קטטה בין הקרובים זה אומר אני יורש וזה אומר אני יורש יותר והקשו בתוס' והא איכא ברתה נמי היא היורשת וליכא קטטה בקרובים לכך פי' רש"י ז"ל כי כשיש בנים לבנים ומניח הירושה לבניו בשוה אבל כשהאחד יש לו בן ואחד אין לו בן הוא מריבה למי שיש לו בנים ובא' לידי קטטה, ור' יחיאל ז"ל פי' שלום לדייני ישראל דלא אתי לנצויי כי הא דצדיקים שהיו אומרים שהבת תירוש עם בת הבן מק"ו מה בת הבן שבאים מכח כוחו תירשם בת הבאה מכוחי לא כ"ש וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכשיש בן לבן דברי הכל שלא תירוש הבת וגם בת הבן: +
המאירימדה בינונית לצדקה ליתן עשירית הריוח שלו בכל שנה ושנה ומכל מקום הרוצה לבזבז ולהקדיש ביותר אל יבזבז יותר מחומש ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן לחמש שנים גומר כל ממונו אלא בתחלה מן הקרן מכאן ואילך מן הריוח ובפרק מציאת האשה ס"ז ב' יתבאר שלא נאמר כן אלא מחיים ומחשש שמא יצטרך לבריות אבל בשעת מיתתו אפילו אם רצה להקדיש כל נכסיו יקדיש ואין בכך כלום אלא שאם יש לו בנים או קרובים הצריכים לכך ראוי לו למצע את דרכיו שלא להעביר נחלה מהם ביותר מדאי אלא במדה בינונית: לעולם יהא אדם מגלגל עם בנו ומתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי עד שתים עשרה שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו ר"ל שכופהו לעסוק בתורה בכל כחו במה דברים אמורים למשנה אבל למקרא מבן שש ולמעלה כופהו ללמוד בה בכל כחו ומבן שש ולמטה אם התינוק חלוש אין ראוי להכניסו בעול תורה ואם הוא בריא וחזק מכניסו קודם זמן זה ושיעור הקדמתו כפי כחו של בן ושפע לשונו וטוב שכלו: כבר ביארנו במקומו שזמן השלמת תענית מן התורה בן י"ב לנקבה ובן י"ג לזכר ר"ל י"ב שלמים וי"ג שלמים וזהו האמור כאן מעת לעת ויש מפרשין כאן בר תרתי סרי על השלמה שמדברי סופרים ופירושה על שנת שתים עשרה עצמה ויש למדין מכאן שהתינוק אין לו השלמה מדברי סופרים כלל ולדעתנו אף התינוק יש לו השלמה מדברי סופרים וזמן השלמתן מדברי סופרים וכן זמן חנוכם לשעות כבר ביארנוהו בארכה באחרון של יומא: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ר"ל מוציא מידם אותו הזכות שהיה להם באותם הנכסים שאם ימות הוא בחייה יהא מקחם קיים וכשמתה היא יצאו להם מכל כח וזכות שבאותם הנכסים שאפילו ימות הוא אחר כן לא יהא להם שום זכות בהם ומכל מקום אם מת הוא בחייה מקחם קיים והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק הכותב מכר הוא ומתה היא מכרו בטל כבן שמכר בנכסי אביו ומת אביו מכרה היא ומת הוא מכרה קיים כאב שמכר בחיי בנו ומת בנו ויש מפרשים מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהם שהלקוחות מחזיקות בנכסים לאלתר וכשתמות בעל מוציאם מידיהם אחר שלא כתב לה בחייך ובמותיך שאין הבעל כיורש שאינו זוכה אלא במה שהיה ברשות המוריש בשעת מיתתו אלא לוקח הוא ועשאוהו כלוקח ראשון ר"ל כלוקח משעת הנשואין לטרוף מן הלוקחים אשר שזכה הוא בהם ומוציא ידם בלא דמים שאינו כיורש אלא כלוקח וחשש פסידא דלקוחות אין כאן דאינהו דאפסידו אנפשיהו שלא היה להם לקנות מן האשה היושבת תחת בעלה וכן הדבר מוכיח בסוף פרק יש נוחלין דף ל"ט ע"ב דאמרינן בהדיא שאני התם דאינהו דאפסידו אנפשיהו דלא הוה להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים שאם היו דמים שנטלה בעין מחזירם ללוקח שאינם אלא כעין פקדון ואין יכול לומר מציאה מצאה ויש חולקים לומר שאף כשאינם בעין דמים הוא חייב ואל תחוש לדבריהם אלא שיש מי שאומר שאם נפלו לה נכסים אחר שמכרה וקבלה אחריות במכירתה שהלוקח גובה דמי מקחו מהם שאין הבעל קונה אלא מאותה שעה שנפלו לה והוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה שיחלוקו אלא שאף בזו יש אומרין דכל לגבי בעל לא קניא איהי מידי דהא מכל מקום שעבודא דלוקח ודבעל כי הדדי נינהו ואין טירפא אלא לקודם ומכל מקום אם יש לאשה מצד עצמה שאין לבעל רשות בהן לוקח משתלם משם וכתבו הגאונים שאם הבעל מודה או יש עדים שברשותו וברצונו מכרה אינו מוציא ואם רצה לוקח להחרים בכך רשאי: לעולם יהא אדם רדוף בכל כחו ליתן לב לעזור למי שאפסו עוזריו דרך הערה אמרו אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת וכי איפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת אלא זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאם סמוך לפרקם הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד זה הלומד תורה ומלמדה וכן הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים: +
תוספות רי"דאא"ב לאו דינא הוא מש"ה עשינהו אלא אי אמרת דינא הוא עשינהו בעי פי' הא בחזקת אב עומדים הנכסים לגבי מזונות. א"ר אילא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות תנ"ה מעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו [חבירו] ומני ר"ע. אר"נ ב"י ואיתימא ר"א ב"י מאי קראה וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך פי' משמע שנוטל שני עישורים והיינו חומש. א' מחמשה והא לא דמי עשורא קמא לעשורא בתרא פי' דקמא הוי חד מעשר ובתרא קשקיל מט' דאישתייר בציר ממאה ולא הוי בין תרווייהו חומש. אמר ר"א ה"ק אעשרנו לבתרא כקמא פי' מדלא כתיב אעשר לך: אר"י באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל עם בנו בתלמוד תורה עד י"ב שנה פי' מתנהג עמו בפיוסים מכאן ואילך יורד עמו עד לחייו פי' לרדותו ברצועה ובחוסר לחם. איני והא"ל רב לר"ש בר שילת בציר משית לא תקביל מכאן ואילך קבל ואספי ליה כתורא פי' שמואל ב"ש מלמד תינוקות הוה ואספי פי' לשון ספו לי מאליה כלומר מלעיטו ד"ת כשור הלועט לגימות גדולות: ל"ק הא למשנה הא למקרא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא [בר עשר למשנה] בר תריסר לתעניתא מע"ל ובתינוקת [בת תריסר] פי' ישלים תעניתו כל היום ובתינוקת פי' לפי שממהרת להביא שנה א' קודם לאיש ומדאורייתא אינה מתענה כל היום כי אם בשנת י"ג אבל כל שנת י"ב כקטנה דמיא ומדרבנן מחנכין אותה להשלים התענית שנה א' קודם הזמן: א"ר קטינא כל המכניס את בנו פחות מבן שש רץ אחריו להברותו ואינו מגיעו פי' להברותו ואין מגיעו שחלש הוא יותר מדאי ורוצה לרפאותו ולא יועיל לו א"ד חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו פי' מרוב חכמתו ותרווייהו איתנהו הא בכחיש והא בבריא פי' דכחיש שמסוכן הוא ופן יחלש וימות ולפיכך לא יכניסנו ואי בריא הוא מכניסו לתורה פחות מבן שש ואז חביריו רצין אחריו ואין מגיעים אותו אבל מיחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא. גרסי' בפ' מציאת האשה מעשה הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה כל מעלי יומא דכיפורי ד' מאה זוזי. יומא חד שדריה נהליה ביד בריה אתא א"ל לא צריך א"ל מאי חזית א"ל חזאי דקמזלפי עליה יין ושמן אמר מפקנא כולי האי עיפינהו שדרינהו פי' כפליה כי קא ניחא נפשיה א"ל אייתי חשבוני דצדקה חזא דהוי כתיב ביה שבעה אלפי דינרי קיסרי פי' שם מקום אמר אורחא רחיקא וזוודא קלילי פי' צדה קלה הכינותי לדרך שאני אבוא לה קם בזבזיה לפלגא דממונא והיכי עביד הכי והא א"ר אילא המבזבז וכו' ה"מ מחיים פי' שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה: אר"י ב"ח באושא התקינו האשה שמכרה בנכ"מ בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות פי' אע"פ שמן הדין יהא מכרה קיים שאין לבעל בחיי אשתו אלא פירות והגוף לאשה פי' הקרן וכשמתה בעלה יורש גם הגוף אבל עתה שקדמה ומכרה מכרה מכור דומיא דבן שיורש נכסי אביו ואם מכרן אביו בחייו הן מכורים שהיורש אינו יורש אלא מה שמוצא לאחר מיתה ובאושא התקינו שיוציא הבעל מיד הלקוחות בלא דמים שעשאוהו חז"ל כלוקח משעה שכנס את אשתו ולא כיורש וכיון שהוא לוקח ראשון מוציא מיד הלקוחות: אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. רבותינו שביבנה ואמרי לה ר"א אומר זה הזן בניו ובנותיו כשהן קטנים ר"ש ב"נ אמר זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן סמוך לפירקן: הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. ר"ה ור"ח חד אמר זה המלמד תורה ומלמדה. וחד אמר זה הכותב תנ"ך ומשאילן לאחרים. זה מדרש דרש וכו': +
הרא"הבאושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. מוציא מיד זכותן קאמר. א"נ מוציא ממש וכגון שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקיי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר כשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עליהו שיעבוד מכירה כלל קאמרינן. ראי' לדב' מהא דאמרי' התם בב"ק דשמעי' מינה דאית' לתקנ' אושא דקתני מעיד אני באיש פלוני שגיר' את אשתו ונתן לה כתובת' והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתארמלה או נתגרש' ואם מתה יירשנה בעלה ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנ' בעלה תזכי לגמרי ואם אית' להאי סבר' דבעל מהד' דמי ללקוחות. אם כן ההיא דהתם אפי' תימא אית' לתקנת אושא קשי' אמאי לא משלמי עדים זוממים אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוי לה. דהא איכ' אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוי כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל. ואם איתא דמתה היא בחייו אית לי' לבעל לאהדורי זוזי להאי. וא"כ עדים זוממין אשתכח דכלהו דמי דנכסי מלוג קא מפסדי מינה אלא לאו שמע מיני' כדפרישית. ותו איכא ראי' להאי סברא מהא דאמרינן התם בב"ב דבעל כל היכא דאיכא פסיד' מיני' גבי אחריני שויה רבנן כיורש. ומקשינן עלה הא דר' יוסי בר' חנינא דאיכא פסיד' דלקוחות. ומהדרינן התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למיזבן מאתחא דיתבא תותי גברא. ואם איתה דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדר"י בר"ח דהא ליכא פסידא אלא לאו וודאי כדאמרן: וכתב הרב אלפסי ז"ל דאלו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פיר' תקינו לי' רבנן. פירא דפירא לא תקינו לי' רבנן. וכדאמרינן נמי התם ואם איתה דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתיב לי' אלמא דאלו מזבנ' לית לי' לבעל רשותא בהו כלל. ואם אית' דאכיל פירי כי מזדבנה מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי. אלא ודאי דלית לי' לעולם אלא חד פירא. וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית לי' זכותא בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח. א"נ דאיכא מידי מינייהו. או דאית לי' לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיני' וזה ברור ומיהו צ"ת היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריו' מהן הנהו וודאי לית לי'. היכא דנפלו לה לאחר מיכן נכסי מלוג מאי הוי. ואיכא דאמרי דחולקין דהוו להו כלוה ולו' ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו. והא לית' דלא דמי דהתם הוא דכי קני לי' להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידי' עליה. אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים לי'. ודינא הוי דלוקח שקיל לי' לכולי'. מיהו מסתבר' דרבנן אלמוה לזכותי' דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה. וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכי' ובעל זכי מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשי' ולאו מדידה. וכדאמרינן לקמן ידו כידה. אי נמי ידו עדיפא מידה אי נמי אפילו היכא דהוי להו שווין לגמרי לוקח ובעל דינ' הוא דלא טריף לוקח אחריות דידי' מיני' דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שווין בזמן ולא חזינן בשום דוכתא בעל חוב דטריף מלוקח אלא מוקדם: +
שיטה מקובצתאי אמרת בשלמא לאו דינא מ"ה עשיתינהו אלא אי אמרת דינא עשויינהו בעי פרש"י ז"ל הא דקאמר עשיתינהו לפנים משורת הדין קאמר דאי בדינא עבד אמאי הוה מנשק ליה אכרעיה ויפה פירש ולפי פירושו בניחותא גרסינן ליה דאי אמרת דינא הא עשויינהו בעי ולמה החזיק לו טובה ואחרים פירשו דעשיתינהו בדברים בעלמא קאמר וי"מ גם כן בתמיה משום דעשויינהו משמע שכפאן בנדוי וכיוצא בו לפנים משורת הדין עד שנתן מעצמו דאי דינא הוא הוה ליה למימר חייבתינהו ולמה ליה לעשויה ליחות לנכסיה וליפוק ליה מזונות מיניה. הריטב"א ז"ל: גרסינן בירושלמי [ה"ח] עד היכן רבי ירמיה ור' אבא בר כהנא חד אמר עד כדי תרומה ותרומת מעשר וחד אמר כבד את ה' מהונך וכו'. במראשית כל תבואתך בעו קומי לחמש שנין הוי מכלה את הכל אמר ר' מונא שנה ראשונה חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר. הריטב"א ז"ל: מאי קרא וכל אשר תתן לי וגו'. והא דאפקיה לחומש בלשון שני מעשרות ולא כתב חומש בבת אחת לאורויי דעדיפא טפי ליתן הצדקה בזה אחר זה מליתן בבת אחת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל במסכת אבות עלה הא דתנן והכל לפי רוב המעשה דטפי עדיף ליתן אלף זוז באלף פעמים מליתן אלף זוז בבת אחת כנ"ל. וכתב הרב המעילי ז"ל וז"ל ובירושלמי גרסינן באושא התקינו שיהא אדם מבזבז חומש ממונו למצוה ומפרש התם בתחל' על הקרן ואח"כ על הריוח ונראה סמך לדבר זה שבכל שנה ושנה היו ישראל חייבין להפריש שני מעשרות שנה ראשונה ושניה מעשר ראשון ומעשר שני שלישית מעשר ראשון ומעשר עני ונראה מזה שמן המעשר הא' יש לו רשות להוציאו לכל דבר מצוה ואפילו לצורך עצמו ובניו ובני ביתו כגון שיכתוב מהם ספרים ללמוד בהם הוא ובניו ולהשאילן לאחרים שהרי מעשר שני היה נאכל לו ולבניו ולבני ביתו בירושלים אבל מן המעשר האחר יש לו לתת לצדקה לבני עניים כמו שהיה נותן מעשר ראשון לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' ומעשר עני שהיה נותן לעניים וכל המדקדק בזה מובטח לו שיצליח בנכסיו וכמו שדרשו במסכת תענית עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ואמרו בכל דבר אסור לנסות הקב"ה חוץ מזו שנאמר הביאו את המעשר וגו'. ע"כ: מגלגל עם בנו להתגלגל ולהתנהג עמו לאט שלא לכופו לעסוק בתורה יותר מדאי. יורד עמו לחייו כופהו לעסוק בתורה בכל כחו. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל יורד עמו לחייו כלומר מכה אותם על הלחי ומכריחם לתלמוד תורה: הא למקרא וכו'. ויש לשאול היכי קאמר דמשתים עשרה שנה למשנה והלא שנינו בן עשר שנים למשנה י"ל דכי אמרינן דבן עשר למשנה זהו להכניסו וכי אמרינן דבן שתים עשרה זהו לכופו דמשתים עשרה שנה ואילך יורד עמו לחייו אבל בשתי שנים הראשונים אין כופין אותן והיינו דאמר לשון מגלגלין כלומר מעשר ועד שתים עשרה שנה מגלגלין ועדיין יש לשאול דהכא אמרינן בר שית למקרא ובאבות אמרו בן חמש למקרא ואומר מורי הרב נרו שנוכל לתרץ גם את זה על הדרך הא' ולומר דבן חמש מכניסין אותו מעט מעט אבל מבר שית כופין אותו ומלעיטין אותו בעל כרחו כמו שמלעיטין את השור ומ"מ אם הבן בריא טוב הוא להכניסו קודם לכן ולהרגילו דהכי אמרינן בגמרא כל המכניס את בניו בפחות משש חביריו רצין אחריו ואין מגיעין אותו ויש מתרצין הכי הא דאמרינן בן ה' למקרא ר"ל בסוף חמש ומאי דאמרינן הכא בן ו' ר"ל בתחלת שש ונמצא שהכל א'. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: מאי אסותיה מקמי ההוא יומא דאיטריק ליה עקרבא בההוא יומא דחיי. רצין אחריו להגיע לחכמתו ואינן מגיעין אותו אבל מחלש לא חליש כולי האי כיון דבריא הוא ואי כחיש לא יכניסנו משום דחליש והיינו דקתני רץ מאחריו ואינו מגיעו שרוצה לרפאותו ולא יועיל. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו הבעל מוציא מיד הלקוחות מוציא מיד זכותן קאמר א"נ מוציא ממש וכגון דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן דקי"ל דאינו אוכל פירות והחזיקו הלקוחות בנכסים לאלתר וכשמתה בא הבעל ומוציא מידן ובלא דמים כלל דלא חיילא עלייהו שעבוד מכירה כלל קא אמרינן ראיה לדבר מהא דאמרינן התם בב"ק דשמעינן מינה דאיתא לתקנת אושא דקתני מעיד אני באיש פלו' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה והרי היא תחתיו ומשמשתו ונמצאו זוממין אין אומרין משלמין לה כל כתובתה אלא טובת הנאת כתובתה כמה אדם רוצה וכו'. ואי ס"ד ליתא לתקנת אושא אמאי אם מתה יירשנה בעלה כו' ואם איתא להאי סברא דבעל מהדר דמי ללקוחות אם כן ההיא דהתם אפילו תימא איתא לתקנת אושא קשיא אמאי לא משלמי עדי' זוממין אלא בכדי טובת הנאת כתובתה דהא לדידה טפי שוו לה דהא אי איכא אלו דרחים לה ומזבין מינה הני נכסי מלוג הוו כולהו דמי דידה ולאו דבעל כלל ואם איתא דמתה היא בחיי הבעל אית ליה לבעל לאהדורי זוזי להאי א"כ עדים זוממין אשתכח דכולהו דמי דנכסי מלוג קא מפסידי מינה אלא לאו ש"מ כדפרישית. ותו איכא ראיה להאי סברא מהא דאמרינן התם בבבא בתרא [קלט ב'] דבעל כל היכא דאיכא פסידא מיניה גבי אחריני שויוהו רבנן כיורש ומקשי' עלה הא דרבי יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ומהדרי' התם אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הוה להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא ואם איתא דבעל מהדר דמי מאי קושיא מדרבי יוסי ברבי חנינא דהא ליכא פסידא אלא לאו ודאי כדאמרן וכתב הרי"ף דאילו איתנהו להנהו זוזי הדרי ללוקח והא קושטא דבעל בהנהו זוזי לא זכי ולא מידי דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן וכדאמרינן נמי התם ואם איתא דליתא לתקנת אושא תיזבון לנכסי מלוג דידה ותיתב ליה אלמא דאילו מזבנא לית ליה לבעל רשות בהו כלל ואם איתא דאכיל פירי כי מזבנא מאי הוי הא הוי לבעל ואכיל פירי אלא ודאי דלית ליה לעולם אלא חד פירא וכיון דכן כי איכא נמי לתקנת אושא לית ליה זכות בהנהו זוזי כלל אלא דאי איתנהו הדרי ללוקח א"נ דאיכא מידי מינייהו או דאית ליה לאתתא מידי לעצמה שלא יהא לבעלה רשות בו כלל משתלם מיניה וזה ברור. ומיהו צ"ע היכא דמכרה נכסי מלוג וקבלה על עצמה אחריות מהן הנהו ודאי לית ליה היכא דנפלו לה לאחר מכאן נכסי מלוג מאי הוי ואיכא דאמרין דחולקין דהוו ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו והא ליתא דלא דמי דהתם הוא דכי קני ליה להאי ארעא הא מקמי הכי חל שעבודא דהני תרי מלוים מדידיה עליה אבל הכא זכותא דבעל לא אתי עד דאתו לנכסי מלוג ואידך קדים ליה ודינא הוי דלוקח שקיל ליה לכוליה מיהו מסתברא דרבנן אלמוה לזכותיה דבעל וכיון דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא איבעי להו למזבן מאתתא דיתבא תותי גברא אלמוה רבנן לזכותיה וכי נפלו השתא לאו איהי הוא דקא זכיא ובעל זכיא מינה אלא איהו הוא דזכי מנפשיה ולא מדידה וכדאמרינן לקמן ידו כידה א"נ ידו עדיפא מינה א"נ אפילו היכא דהוי להו שוין נמי לגמרי לוקח ובעל דינא הוא דלא טריף לוקח אחריות דידיה מיניה דבעל דכיון דהוי בעל כלוקח והוו להו שוין ולא חזינן בשום דוכתא ב"ח דטריף מלוקח אלא מוקדם. עד כאן: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה ובתינוקת כו' י"ב גופה קאמר דאי בת י"ב ויום אחד דאורייתא היא כו' עכ"ל והא דלא פירש כן גבי תינוק דתליסר גופה קאמר דהא י"ג ויום אחד דאורייתא הוא משום דלא היה כתוב כלל בנוסחות הגמרות שלהם הא דבר תליסר כו' וכ"ה ברא"ש וק"ל: תוס' בד"ה שיהא אדם מגלגל כו' בן עשר למשנה לא כו' אלא לגלגל עכ"ל הוצרכו לזה לתירוץ דאיבעית אימא דהך דמתגלגל עמו עד י"ב כו' איירי למשנה אבל לתירוץ קמא דספי ליה כתורא לאו היינו יורד עמו לחייו ומתוקמא שפיר הך דמתגלגל עד י"ב ומכאן ואילך יורד כו' נמי למקרא ואיכא לאוקמא שפיר הך דבן עשר למשנה היינו למספי ליה אבל ליכא למימר לתירוץ קמא דהך דספי ליה כי תורא איירי נמי למשנה דאם כן היאך מתוקמא הך דבן עשר למשנה דלא שייך גלגול בתר למספי וכן מוכח מדבריהם שכתבו לתירוץ קמא דבן ה' למקרא היינו לגלגל כו' ודו"ק: בד"ה וספי ליה כי כו' והא דתנן כו' בן ה' למקרא היינו לגלגל כו' עכ"ל בלאו הך אוקימתא אהך גופה דבר שית ספי ליה כו' נמי ע"כ דלא מתוקמא הך דבן חמש למקרא אלא לגלגל אלא דהשתא צריכין לדחוקי טפי דאיכא ג' חלוקית בדבר לגלגל ולמספי ולירד עמו לחייו דהיינו לגלגל מבן ה' ולמספי מבר שית ומי"ב לירד לחייו ודו"ק: בד"ה הבעל מוציא כו' א"נ דכתב כו' אין לי בפירות נכסייך כו' אבל אם כתב כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' עכ"ל הכי מתנייא התם ברישא גבי אין לי בנכסייך דאם מכרה ונתנה קיים ומשמע להו דמכל שכן בסיפא אין לי בנכסייך ובפירותיהן (דלא) [דאם] מכרה ונתנה קיים וכ"ה בהדיא ברא"ש שכתב וכן בבבא מציעתא לא חזר ושנה אם מכרה ונתנה קיים לפי שגם בבבא ראשונה הדין כן כו' ע"ש ובאין לי בנכסייך כבבבא דרישא פסיקא להו דא"נ אין מכרה קיים ליכא לאוקמא הכא לר"י דכיון דיש לו פירות בבבא דרישא אמאי קאמר דהתקינו דוקא במתה הבעל מוציא מיד הלקוחות בחייה נמי יהא מוציא מיד הלקוחות לפירותיו כיון דקנין פירות כקנין הגוף דמי אין לחלק בין חייה למותה אבל לר"ל ניחא דאע"ג דיש לבעל פירות בנכסי מלוג מ"מ כיון דאינו כקנין הגוף אם מכרה אותן מכרה קיים ולא תקנו שיוציא אותן הבעל אלא לאחר מיתה שעשו אותו כלוקח ראשון וכה"ג אשכחן במזונות הבנות שיש להן מן הבנים אם מכרו או משכנו אין מוציאין למזונות אבל התוס' בפרק החובל כתבו לקיים דלר"י אצטריך תקנת אושא בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן עד עולם כו' דאין לו פירות והיינו אליבא דר' יהודה בפרק הכותב ולא תקשי להו התם בפרק החובל הא דקתני התם בפרק הכותב דאם מכרה ונתנה קיים אפילו באין לי בנכסייך לחוד וכ"ש בכה"ג די"ל דהתם בעו התוס' למימר דמתני' דהכותב דקתני אם מכרה ונתנה קיים היינו קודם תקנת אושא אבל התוס' דהכא ניחא להו לאוקמא מתני' דהכותב לבתר תקנת אושא דרבי דסתם המשניות בתר תקנת אושא הוה וכה"ג משני תלמודא בפ' החובל ארומיא דב' ברייתות הא קודם תקנת אושא הא לאחר תקנת אושא אלו הדברים ברורים למבין אבל מהרש"ל הגיה כאן בדברי התוס' אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין כו' ע"ש והוא הבין דברישא באין לי בנכסייך דוקא קתני דמכרה ונתנה קיים אבל באין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' אין מכרה ונתנה קיים וכן הבין הב"י בדברי הטור אה"ע סי' צ"ב ע"ש ואינו כן כמ"ש בהדיא בשם הרא"ש וגם אין הדעת סובל כן (ב) למימר דטפי מכרה ונתנה קיים באין לי בנכסייך מבכותב לה אין לי בנכסייך ובפירותיהם דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכי משום דסילק עצמו גם מפירותיהן יגרע כחה אבל הדברים ברורים כמ"ש ותו לא מידי ודו"ק: +
מהרש"א - חידושי אגדותהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש כו' אעשרנו לבתרא כי קמא כו'. עיין פרש"י ועוד נראה דהכי משמע ליה ע"פ מ"ש עשו מדת הרשעים היה בו שאמר יש לי רב אבל יעקב אמר יש לי כל דהיינו שהיה מסתפק במועט בברכת כל כדאמרינן ס"פ השותפין וכמ"ש שכל עצמו לא בקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש וברמז קאמר וכל אשר תתן לי וגו' אותו ברכת כ"ל שהוא גי' חמשים עשר דהיינו אתן ה' ממנו למעשר ועוד אעשרנו שנית לאותו כ"ל דהיינו עישור בתרא כי קמא והוי עישור קמא ועישור בתרא ממלת כ"ל כמספר החומש ממנו וק"ל: מכאן ואילך יורד עמו לחייו כו'. עיין פרש"י ועי"ל דנקט האי לישנא ע"ד כי היא חייך וגו' ואם א"א לו ללמוד יורד עמו לחייו ללמדו אומנות כמו ראה חיים וגו'. ושאמר ספי ליה כתורא כו'. יש לפרש כי העגל אינו מקבל המאכל כ"א בסיוע מבעליו כמ"ש בפרק מי שהחשיך לענין שבת ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין ולא כן בגדלותו כשהוא שור שמקבל המאכל בקלות כך הקטן פחות מבן ו' בקושי מקבל מה שמלמדין אותו משא"כ בגדלותו מבן ו' שבקל מקבל למודו כשור הזה את המאכל ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב: כל המכניס בנו פחות מבן ו' רץ אחריו כו'. השתא דלא ידע לאפלוגי בין כחוש ובין בריא הא דלא תקשי ליה מתני' דקתני בן ה' למקרא די"ל דהיינו לגלגל אבל למספי הוא מסוכן כדקאמר הכא וכה"ג כתבו התוס' לעיל ודו"ק: עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ובנותיו כו'. כמ"ד לעיל דבקטנים אינו חייב לזונם אם לא איש אמיד הוא אלא מדרך צדקה ורשב"ן דפליג ומוקי ליה זה המגדל יתום כו' לא ניחא ליה לאוקמא בבניו ובנותיו דאפי' למ"ד דבקטנים אינו חייב לזונן מ"מ אין זה מקרי צדקה בכל עת כיון דבקטני קטנים לכ"ע חייב לזונם כמ"ש התוס' לעיל אבל במגדל יתום כו' ומשיאן ה"ז ממש בכל עת דמקטני קטנים עד בואם לפרקן שמשיאן ה"ז עושה עמהן צדקה וק"ל: הון ועושר כו' זה הלומד תורה כו'. הדמיון בזה הלמד ומלמדה למי שיש לו עושר ונותן ממנו צדקה שאינו חסר כלום אבל הוא מוסיף ברכה כמ"ש ובחנוני נא בזאת וגו' כן הלמד תורה ומלמדה לאחרים הוא אינו חסר מתורתו אבל הוא מוסיף לו לימוד כמ"ש הרבה למדתי כו' ויותר מתלמידי גם הלימוד לאחרים יהיה כצדקה שניתנה בחנם כמ"ש ואני נתתי וגו' מה אני בחנם אף אתם כו' ומאן דמפרש לה זה הכותב תורה כו' המקרא מתפרש יותר כפשוטו לענין ממון ואמר ומשאילן לאחרים היינו בחנם בדרך צדקה ולא שוכרן לאחרים: כיון שבנים כו' דלא אתי לידי חליצה כו'. דחליצה היא כעין קטטה ומריבה שהיא מביישו וירקה בפניו על שאינו חפץ ביבום ופעמים הוא בהיפך שהיא אינה חפצה ביבום והוא מייבמה בע"כ וקאמר שלום על ישראל עש"ה להקים לאחיו שם בישראל ונקרא שמו בישראל וגו'. ומ"ש שלום על דייני ישראל דלא אתי לאנצויי פרש"י מי קרוב וקודם לנחלה עכ"ל וק"ק דפ' נחלה מפורשת בתורה מי הוא הקרוב קרוב קודם ולמה אתו הדיינים לאנצויי באין לו בני בנים ויש לפרש מאן דרואה לו בני בנים ודאי אינו מעביר נחלה דאסור אפי' מברא בישא לברא טבא מה"ט דשמא יזכה בר ברא כדאמרי' לקמן בפרקין אבל מי שאינו רואה לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון וע"כ הוא מחלק נכסיו על פיו לקרוביו שדעתו קרובה אליו יותר ואז אתו הדיינים לאנצויי כההיא דלקמן פרק הכותב נכסי לטוביה כו' שניהם קרובים שודא דדייני כפרש"י ותוס' ע"ש ודו"ק: +
חכמת שלמהגמ' לבזבז יותר מחומש ולא כו' כצ"ל: שם תנא מיניה מ' זמנין כו'. נ"ב נ"ל שהדין היה שונה ממנו ולא כמו שפי' רש"י וכהאי גירסא איכא לרוב בתלמוד שקאי על הדין ואפשר גם רש"י דעתו כך אלא שקשה לו למה לא תנא מיניה מיד קודם ששאל מאן מרה דשמעתא אלא משום שלא חש לו דסבר דליתא כהלכתא עד ששמע שאדם גדול אמרה קבלה וכן פי' רש"י תנא מיניה לפי שר' יוסי בר חנינא מרה הוא כלומר משום הכי קבלה ושנאה מ' זימנין נ"ל: רש"י בד"ה וספי ליה כו' הלעיטהו תורה כצ"ל והס"ד: תוס' בד"ה הבעל מוציא כו' אין לי בנכסייך ובפירותיהן אבל אם כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך אין לומר כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א): +
מהר"ם שיףגמ' עשינהו בעי. נראה דרש"י לא גריס לה [דרש"י כתב ההוכחה מדהוצרך להחזיק לו טובה] וק"ל: גמ' מאי קרא [אף דתקנה היא. אך] התקנה הוי שלא יבזבז יותר מחומש משמע אבל חומש נזכר עכ"פ מקודם רק הם תקנו שלא יבזבז יותר לזה אמר מאי קרא היאך נרמז בשום מקום חומש: גמ' פחות מבן שש רץ אחריו כו'. ודבן ה' למקרא לאיבעית אימא בבריא ולל"ק י"ל דבן ה' היינו ויום אחד והאי קרי בר שית ופחות מבר שית ר"ל פחות מבר ה' שנים ויום אחד. ודוחק. דהא מקודם צריך ללמוד א' ב' וכיון דבן ה' ויום אחד למקרא הכניסו מקודם לא' ב'. גם הב' לשונות הוי מצי לשנויי כן [דהא דרץ] אחריו ואינו מגיעו היינו פחות מבן ה' ויום א' דקרי ליה בר שית והא דאיכא דאמרי חביריו רצין אחריו היינו פחות מבן שש ממש: גמ' תנא מני' ארבעין זימנין כו'. פירושו כפשוטו דתנא מני' כו' מי מרא דשמעתא לא כמ"ש בח"ש [דקאי אגוף הדין] דכלל גדול לדעת שם אומרו מלבד הענין שנראה לי וכתבתיהו במקום אחר בר מן דין וכי זוטר האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכמה דקדקו רחבא דפומבדיתא דאפילו ספק גברא גריס וכעין סוגיא זו תמצא פרק תפלת השחר חדא הוא לך או חדתא כו': גמ' ודמיא ליה כמאן דמנח בכיסתא. לא קאמר כמנח בקופסא ואדרבא אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה [דבאמת הכי פירושו] וכן נראה דאע"ג דתנא מניה מ' זימנין אפ"ה דמיא ליה בעיניו כאלו לא תפסו עדיין בכח זכרונו רק כמאן דמנח בכיסא וממשמש בו כל שעה וחזר עלה וכמ"ש אינו דומה השונה וכו' לשונה מאה פעמים ואחד ולזה אמר ודמיא ליה לא והויא ליה וכו' והשתא קמ"ל מידי בודמיא ליה: גמ' דלא אתי לאינצויי. עיין בע"י הביא מתוס' פירוש בענין אחר [מפירש"י]. למ"ד מידי חליצה וכו' י"ל דדוקא בנים לבניך דבת לבניך שמא תבא שתהא היא זקוקה ליבום משא"כ כשבנים לבניך האיש אינו זקוק ליבום רק היא מכלמת את עצמה לחלוץ לו ודוחק: +
רש"שגמרא אעשרנו לבתרא כי קמא. נראה דמפרש דהכינוי שב על מעשר קמא דיעשר עוד הפעם כמוהו: רש"י ד"ה מתמעטות. מהאמוראים הראשונה א"ר אילעא כו'. כצ"ל: תד"ה עשיתינהו. דלקמן מעלאי דידי כו'. הוא (בדף נג): תד"ה בר שית. דהתם הוי בר עשר ויום א' דומיא דבן י"ג כו'. שם איתא ג"כ בי"ח לחופה והרמב"ם בפט"ו מהל' אישות הל"ב כתב מבן י"ז וע"ש בהה"מ. ועתה נוכל לומר דבי"ג נמי הכי הוא (וכן כולם) ויהודה ב"ת (דהוא קא"ל שם) סבר כרשב"א בנדה (מה ב) דתינוק בן י"ב ויום א' נעשה ב"מ. וגדולה מזו עמש"כ (ביבמות פ). והשתא דאתינן להכי דיהודה ב"ת אמר חדא דלא כהלכתא. ה"נ לע"ד דגם מה שאמר בן י"ח לחופה הוא דלא כהלכתא דבקדושין (כט ב) אר"ה בן כ' שנה וכן רבא ותדבר"י שם: ונ"ל דתליא בפלוגתת ב"ש וב"ה בנדה (מז ב) במשנה לענין סימני סריס. ויהודה ב"ת ס"ל כב"ש. והנך דס"ל בן כ' אתיין כבית הלל. דבאמת לא מצינו בכהת"כ חילוק בין בן י"ח לפחות (בשלמא בן כ' מצינו הרבה שחלוק מן פחות בערכין וביוצא צבא) זולת בב"ב (קנה) לענין למכור בנכסי אביו לרבא אר"נ. ומוכח שם דאמר כן אף לב"ה דבנדה שהזכרתי. מדקאמר שם אמעשה דבני ברק בשלמא למ"ד בן ח"י שנה היינו דקאתו וא"ל מהו לבדקו כו' ע"ש. ומאי דאמרינן בס"פ במה בהמה ביאשיהו שכ"ד שדן עד בן ח"י החזיר כו' הא פרש"י שם דהוא מחמת שמצא אז את הספר. וגם לפ"ז ע"כ פירושו שם ח"י שנה למלכותו דהוא כ"ו שנה ללידתו. ולכן תמוה מאד מה שלמדו קצת פוסקים מזה לדיין שיהא בן ח"י שנה עי' טור ר"ס ז' וכבר התעורר בזה המהרש"א בח"א שם ועי' בביאור הגר"א שם ס"ק י"ג בליקוט. ואל תתמה בזה שיהודה ב"ת יסבור כב"ש דהרי מצינו בנדה שם דגם רבי הורה כוותייהו ועי' תוס' שם ד"ה דברי. ובזה יש ליתן טעם טוב לדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב מבן י"ז דגם בנדה שם אמרינן דסגי בל' יום משנת הי"ח וזה אליבא דמ"ד דל"י בשנה חשובים שנה ולמ"ד יום א' בשנה חשוב שנה ה"נ סגי ביום א' וכדפרש"י שם אליבא דעולא. אולם הרמב"ם מדוויל ידיה משתלם חדא דהוא פסק בפ"ט מהלכות מע"ש ונ"ר כמ"ד ל"י בשנה דוקא חשיב שנה. ועוד שנית דלפמש"כ בפ"א מהל' אישות ה"ד והי"א מוכח שמפרש בנדה שם דחסר משנת הי"ח למ"ד יום: ועוד הנ"ל לומר דיהודה ב"ת אזיל בשיטת ר"י בחולין (כד) דלימוד תורה סגי בג' שנים ולכן כיון דבן ט"ו לגמרא יוכל לישא בי"ח. והני דקדושין ס"ל כרבנן שם דלימוד תורה בעי ה' שנים ולכן אמרו בן כ' לישא אשה דרחיים בצוארו ויעסוק בתורה כדאיתא שם והא דנתן יהודה ב"ת שיעור למקרא ולמשנה ה' ה' שנים י"ל דהטעם אינו רק משום דלא חזק עדיין שכלו למשנה ולגמרא אלא בזמנים הנזכרים: +
הגהות יעב"ץדהוה קאי באוכלוסא. נ"ב בהרואה (נח א') אמרינן אין אוכלוסא פחותה מש"ר ועפרש"י כאן כנראה נשמר מלפרש כאן כך. דלא מסתבר דנפישי ישראל כל כן בא"י בזמן ר' אבהו שהיה רב אחר החורבן. אברא התם בהרואה משמע דהוו. מדאמר עולא נקטינן אין אוכלוסא בבבל. משמע הא בישראל איכא. ובודאי לדריה קאמר ועולא מאוחר מר"א הוה: תד"ה ומאי. דלא חיי משמע כו'. נ"ב ול"נ להם כמו שפרש"י לא חין אם אין עושין לו רפואה. דבכ"מ משמע לגמרי לא חיי דוק ותשכח: +
בן יהוידעבְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ. נראה לי בס"ד הא דנקיט המבזבז רוצה לומר אפילו דחזינן ליה שהוא מבזבז בדבר הרשות אפילו הכי אמרינן ליה בצדקה אל תבזבז יותר מחומש. (בראשית כח, כב) "אֲעַשְּׂרֶנּוּ", לְבַתְרָא כִּי קַמָּא. נראה לי בס"ד הטעם דקפיד לעשות באופן זה שיהיו שוים שתי המעשרות ולא יעשר בשנית לפי חשבון, דידוע הצדקה והמעשר הוא תיקון המלכות שהיא בסוד שם הוי־ה במלוי ההי־ן כזה יו־ד ה־ה ו־ו ה־ה ששם זה שוין המלוי והפשוט לכך מעשר שני פעמים כל אחד חד מן עשר ויהיו שוים כי חד מעשר כנגד הפשוט וחד כנגד המלוי. (תהלים קו, ג) "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" זֶה הַזָּן בָּנָיו וּבְנוֹתָיו כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. ונראה לי בס"ד הבנים כשהם קטנים נקרא עליהם שם טף וכל זמן שנקרא בהם שם טף נחשבים קטנים ולזה אמר (תהלים קו, ג) אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי 'מִשְׁפָּט' אותיות 'שם טף' דהיינו שומרים בניהם בזמן שנקרא עליהם שם טף ואלו צריך שישגיח בשמירה עליהם בְכָל עֵת כיון דהם קטנים צריך להשגחה בכל עת. (תהלים קיב, ג) "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד", רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא: חַד אָמַר: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ. וְחַד אָמַר: זֶה הַכּוֹתֵב תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים וּמַשְׁאִילָן לַאֲחֵרִים. נראה לי בס"ד הטעם דקרי לתורה בשם 'הוֹן וָעֹשֶׁר' כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים והתורה ניתנה לנו מסוד הבינה שיש בה חמשים שערים ולכך התחילה בבי־ת הרי זה נרמז באותיות הו־ן ולכך נקראת הוֹן. וכל זה הוא בחלק הנגלה אך יש לנו עוד תורה בחלק הסוד ולזאת מכנה בשם עוֹשֵׁר כי סוד במלואו כזה 'סמ־ך וי־ו דל־ת' [576] עולה מספר עוֹשֵׁר [576]. (תהלים קכח, ו) שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לִידֵי חֲלִיצָה וְיִבּוּם. נראה לי בס"ד ביבום יתחדש קטטות בין איש לאשתו שזה המייבם יש לו אשה ובנים מכבר ועתה מכניס את היבמה צרה לאשתו ומה גם כי טבע האנשים של האחים עלולים להיות ריב ביניהם וכל אחת שונאה חברתה ועתה מכניס הבעל את היבמה צרה בביתו הא ודאי יעלה הריב ביניהם כאש להבה הן בין הנשים הן בין האשה לבעלה! (תהלים קכח, ו) כֵּיוָן שֶׁבָּנִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם עַל דַּיָּנֵי יִשְׂרָאֵל, דְּלָא אַתּוּ לְאִנְצוּיֵי. כתב מהרש"א ז"ל דהרואה שיש לו בני בנים אינו מעביר נחלה על ידי צוואה דהא אפילו מברא בישא לברא טבא אסור משום דשמא יזכה בר ברא (בבא בתרא קלג:), אך אם אינו רואה שיש לו בני בנים יחוש דבמיתת בנו יבואו נכסיו לקרוב שאינו הגון ולכן מחלק נכסיו בצוואה לקרוביו שדעתו קרובה להם יותר ואז אתו הדיינים לאינצויי כההיא דאמר נכסיו לטוביה וכו' ושניהם קרובים דהוי שודא דדייני (כתובות פה:) עיין שם ויפה פירש. אך מה שאמר דאתו הדיינים למריבה זה בזה בשודא דדייני הוא דוחק דדבר זה לא שכיח שיזדמן שנים שוים בשמות ולא פורש בהם סימן. +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרגמ' באושא התקינו המבזבז. בירושלמי פ"א דפאה כך היתה הלכה בידם ושכחוה וחזרו ועמדו השניים והסכימו ע"ד הראשונים: שם וכי אפשר לעשות צדקה בכל עת. עי' מדרש רבה אסתר סי' קכד דף צ"ד ע"ד: +
חידושי חת"סבר שית למקרא כו' מה שהכריחו תוס' ממתני' דפרקי אבות דבן שלשה עשר למצות. לא ידעתי זה ההכרח מי ליכא למ"ד ס"פ יוצא דופן דדברי' האמורי' בתינוקת אמורים בתינוק ר"ל שהתינוק נעשה גדול בן י"ב ויום א' עש"ה מ"ה ע"ב ובתוס' שם ד"ה אלו דברי רבי מדלא הביאו תוס' מהך מתני' דאבות ש"מ דלא פסיקא להו דאתי' כרבי. ויש לסמוך דבר זה מדתנן התם בן שבעים לשיבה ומייתי לי' הרע"ב מדהע"ה דכתי' וימת בשיבה טובה ובן שבעי' הי'. והנה הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום והי' בן שבעי' שלמים והה"נ כל המנויים שם במשנה. ויש לדחות: לתעניתא מעת לעת בדרושי הארכתי בזה ביומא פ"ב ע"א ולולא דברי כל הראשונים הייתי אומר דהתם במתני' מיירי מיוה"כ דאוריי' ולא מיירי מתענית דרבנן כלל וכבר עמד בזה שם בס' תוס' יוה"כ ע"ש ואתי' אימי' דאביי למילף לן בתענית דרבנן אמנם דוקא בתעניתי' החמורי' שמתענים מעל"ע כגון ט"ב או תענית האמצעי' של גשמי' לאפוקי מתעניתי' שאינם מעל"ע שאין מחמירי' להתענות התינוקו'. ובתשובה א' הארכתי בישוב דברי הראב"ד שבשיטה מקובצת דמעת לעת אתריסר קאי ע"ש: תנא מיני' ארבעין זימני' פירש"י דר"י בר חנינא אמרה ורש"ל כ' השמעתא בעצמה תנא מיני' הואיל וגברא רבה אמרינהו לשמעתתא. ולפע"ד דכל הני שמעתא דאושא היו רגילי' למיתנינהו בשם ר' יהודה בר"ח כדלעיל באושא התקינו שיהי' אדם זן כו' ועכשיו שמע דלא כן הוא אלא ר' יוסי בר חנינא אמרה ולא ר' יהודה בר חנינא והי' צריך לחזור אחר שמועה זו ארבעי' זימנין בשם ר' יוסי בר"ח כדי להשכיח ממנו רגילתו הראשונה ששנאה בשם ר' יהודה בר"ח כי מספר ארבעים מסוגל להשכיח כדר' ירמי' דמתעני מ' תעניתא להשכיח ממנו תלמודיהון דבבלאי. וזה נגד מ' יום שהי' מרע"ה בהר סיני. ולא הי' צורך לכל זה האריכות ללומדי תורה כי בין כך ובין כך לבסוף ניתנה לו במתנה כדכתי' ויתן אל משה ככלתו. ולא הי' כל האריכות אלא לנקות מחשבותיו מכל סברות חכמות העה"ז שהיו שקועי' בדעתו קודם קבלת התורה הרמוזים בלחם לא אכל ומים לא שתה וכבר הארכתי בזה בדרוש בפ"ק דמגלה גבי סעודת פורים שאכלה בלילה לא יי"ח ע"ש: אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת. יראה הואיל ומרמז על הזן בניו ובנותיו או מגדל יתומי' בתוך ביתו שזה הצדקה חביבה א"כ סד"א כל המרבה משובח וירגילם בזוללי בשר וסובאי יין ומלבושי עכומ"ז ויהי' שכרו יותר גדול עד שלבסוף יצא לתרבות רעה. ע"כ אמר בתחלה אשרי שומרי משפט. ע"ד טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט דמפרשי חז"ל ס"פ כיסוי הדם. שיכלכל דבריו על מכונם יאכל וישתה פחות ממה שיש לו וילבש ויכסה במה שיש לו. וה"נ אשרי כששומר משפט שלא יתן לבניו כ"א במשפט צדק ואז הוא עושה צדקה בכל עת. וראיתי בשיטה מקובצת שכ' הך דהון ועושר בביתו לא שייך הכא מידי אלא משום דדריש קרא דאשרי שומרי משפט דכתי' בהאי מזמור מייתי נמי אידך דהון ועושר. והוא פלאי דרחוקי זה מזה בכמה פרשיות המפסיקות ביניהם. ולהנ"ל י"ל קצת דהש"ס סמיך אקרא דיכלכל דבריו במשפט דכתי' בפרשתא דהון ועושר: וראה בנים לבניך דלעיל מיני' כתיב אשתך כגפן פורי' בניך כשתילי זיתים המשיל האשה לגפן שמוציא יינו בנקל ה"נ תוליד בנקל והבנים לזית שחובטין אותו עד שמוציא שמנו ה"נ חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שוחרו מוסר. ומסיים בסוף כל הברכות וראה בטוב ירושלי' כל ימי חייך. האי כל ימי חייך קאי אכל הברכות כולן האמורי' בפרשה שיומשכו כל ימי חייך. והנה שיהי' הבנים שסביב שלחנו כזיתי' שחובטין אותו ואי אפשר שיומשך כל ימי חייך דלכשיגדלו לא יצטרכו לזה. ע"כ אמר וראה בנים לבניך ויגדלו בני בניו על ברכיו והוא יגדלם לתורה כדאמרי' פ"ק דקידושין מקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ובהם יתקיים כשתילי זיתים כל ימי חייו ואמר וראה ע"ד מ"ש תוס' ב"ב נ"ט ע"א ד"ה החוט כו' וק"ל. ומסיים שלום על ישראל קאי אכולה פרשה שיהי' שלום בביתו בלי מחלוקת בין איש לאשתו ובני ביתו שיהיו כולם מרוצים זה לזה. והואיל והזכירו אחר וראה בנים לבניך דרשו שלא יבואו לידי חליצה וייבום שאז אין הזיווג ברצון כי הייבום הוא ע"כ ולפעמים היא אינה רוצית בו וע"כ תתייבם לו. ולפעמי' היא מתאוה לו והוא חולץ ואמר לא חפצתי לקחתה ואין זה שלום. ואידך אמר דלא ליתי לאינצויי דאורחא דמילתא הוא שמשיאי' בן אח לבת אחיו כדי שלא תסוב נחלה וכן בנות צלפחד היו לבני דודיהן לנשי'. ועי"ז לא אתי לאנצויי בחילוק הנחלה: +
פני יהושעבגמרא איני והא א"ל רב לר' שמואל בר שילת פחות מבר שית לא תקבל וכו' לפמ"ש התוס' דכל בר שית דשמעתין היינו בשש שלימות ויום א' א"כ קשה האיך אמר רב פחות מבר שית לא תקבל הא תנן במס' אבות בן חמש למקרא ונהי דהתוספות בפ' לא יחפור דכ"א כתבו דהתם בבריא גמור וכדאיתא נמי בסמוך בשמעתין במימרא דר' קטינא דאסקינן איבעית אימא הא בכחוש הא בבריא מ"מ התוספות דשמעתין לא נחתו להכי מדהוצרכו לפרש בד"ה וספו ליה דההיא דמסכת אבות היינו לגלגל ולא למיספי ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך אמר פחות מבר שית לא תקבל דלגלגל נמי לא ויש ליישב בדוחק שדרכו של ר' שמואל בר שילת היה תמיד למיספי להו כי תורא. וכן נראה מסתימת לשון הפוסקים בטי"ד סי' רמ"ה שלא הביאו כלל הא דרב דפחות מבר שית לא תקבל עיין בב"י ובב"ח שם מיהו לפי סברת המקשה נ"ל שהיה סובר דההיא דפחות מבר שית לא תקבל היינו בן ה' ויום א' כדתנן במסכת אבות והשתא א"ש הא דלא סליק אדעתיה לחלק בין מקרא למשנה אף ע"ג דתנינן הכי להדיא במסכת אבות. ועוד דלפי תירוץ האיבעית אימא אמאי מייתי ההיא דאמר אביי אמרה לי אם ומאי אולמא מההיא דרב ור"ש בר שילת ולמאי דפרישית נתיישב הכל דמעיקרא ס"ד דהא דתקנת אושא היינו בין למקרא בין למשנה דאע"ג דתנינן באבות בן ה' למקרא בן עשר למשנה אפ"ה אין בידינו לכופו עד שיהא בן י"ב שהוא סמוך לפרק והגיע לחינוך גמור ועל זה מקשה שפיר מהא דאמרינן בר שית ספו ליה וקס"ד דהיינו שכופין אותו בע"כ א"כ חזינן דתיכף שיגיע זמן חיובו למקרא דהיינו בן ה' ויום א' כופין אותו כ"ש בבן עשר למשנה שיש לכופו תיכף וע"ז משני שפיר דספו ליה כתורא לאו כפי' גמורה היא ולעולם שאין בידינו לכופו כלל עד י"ב לא למקרא ולא למשנה ולשנויי בתרא דאיבעית אימא הא למקרא הא למשנה מסיק שפיר דהתם נמי דנהי דבן ה' למקרא אפ"ה אין כופין אותו עד בן שש שלימות ויום א' והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם דמיניה מוכח דאיירי בבן שש שלימות כמ"ש התוס' והיינו דמייתי נמי הא דבר תריסר לתעניתא נמצא דלמקרא אין כופין עד שנה לאחר התחלת חיובו וכיוצא בו למשנה דתחלת חיובו בן עשר ויום א' אין כופין אותו עד י"ב דהיינו בן י"א ויום א' דהיינו נמי שנה אחר התחלת חיובו כנ"ל נכון ובסמוך אבאר עוד בע"א ודו"ק: בתוספות בד"ה שיהא אדם מגלגל וכו' והא דתנן במסכת אבות בן עשר למשנה היינו לגלגל עכ"ל. וכתב מהרש"א דלשינויא בתרא כתבו כן ע"ש ומסתימת ל' התוספות לא משמע הכי ונ"ל דאפשטא דמימרא דר' יצחק בתקנת אושא כתבו כן דלא קשיא ליה לתלמודא אלא מעובדא דרב ור"ש בר שילת אבל ממתני' דמסכת אבות לא קשיא ליה דאפילו למשנה בן עשר והיאך קאמר הכא עד י"ב ובין למקרא ובין למשנה קשה אלא דהתם היינו לגלגל ואפי' ללישנא קמא נמי מצינן למימר דלא שייך כלל הא מילתא דספי ליה כתורא אלא לענין קטן לגמרי למקרא דמקמי הכי לא ספינן ליה כדאמר רב להדיא פחות מבר שית לא תקבל וטעמא נמי איכא שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות או משום רכות שניו כדאמרינן בסמוך דחליש וגמיר משא"כ לענין בן עשר למשנה שכבר כלתה עונת הפעוטות וא"כ משהגיע זמנו מיד ספינן ליה כי תורא ומ"ש התוספות בסמוך בד"ה בר שית דשייך למיספי ליה נמי לענין משנה היינו דוקא לפי תירוץ האיבעית אימא דלמיספי ליה היינו שיורד עמו לחייו וכופין אותו והא ודאי שייך נמי לענין משנה כדפרישית ודו"ק: בד"ה וספו ליה וכו' והא דתנן במסכת אבות בן ה' למקרא היינו לגלגל עכ"ל. ובפ' לא יחפור כתבו התוספות דבמסכת אבות איירי בבריא גמור ע"ש. והיינו כלישנא בתרא במימרא דר' קטינא דבסמוך משא"כ הכא בעו לפרושי אליבא דלישנא קמא במימרא דרב קטינא דאמרינן דתרוייהו איתנהו דחליש וגמיר בפחות מבן שש והיינו בן חמש אלמא דאפ"ה אורחא דמילתא ללמדו מקרא כדתנן בן ה' למקרא וע"ז כתבו כאן דהיינו לגלגל: בד"ה בר שית וכו' והשתא לא הוי דומיא דבן עשר עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דזה בעצמו תירוץ האיבעית אימא דלא שייך הא מילתא דלמיספי אלא למקרא ולא למשנה והא דיורד עמו לחייו לא שייך נמי אלא למשנה כיון שהגיע לי"ב שהוא שעת חינוכו מדאורייתא וכדפרישית בסמוך והיינו דמייתי עלה הא דאמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא וע"כ היינו למיספי דיש לו זמן שנה אחר תחילת חיובו ואפ"ה קאמר בן עשר למשנה והיינו ע"כ משום דלא שייך לגביה שיעור אחר למיספי דמיד כיון שהוא בן דעת גמור ספינן ליה בבן עשר אבל עדיין אינו יורד לחייו כיון שעדיין לא הגיע שעת חינוכו מדאורייתא עד שנת י"ב שהוא בן חינוך גמור מדאורייתא מדקאמר בר תריסר לתעניתא שהוא עינוי גמור ומכ"ש דמהאי שעתא יכול לכופו לתלמוד תורה ולירד עמו לחייו כנ"ל נכון אלא שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק: בד"ה הבעל מוציא וכו' עיין במהרש"א באריכות ודבריו ברורין אבל הב"י דקדק כן מל' הטור ומה שיש לדקדק בזה יבואר בפ' הכותב בע"ה מיהו במה שכתב בהא דלא כתבו התוס' דליכא לאוקמי בדו"ד אין לי בנכסיך גרידא ונדחק בזה ולענ"ד אין צורך דכיון דבדאמר דו"ד אין לי בנכסייך אוכל פירות א"כ אכתי לר"י אמאי מוכרת אע"כ דכיון דע"כ אמר לה בפירוש נתן לה רשות למוכרה דליכא לאוקמי לשון דו"ד במילתא אחריתי א"כ אכתי מה הועילו בתקנת אושא בזה כיון שכתב בפירוש שיהא מכרה קיים אף בחייו וכ"ש לאחר מיתה כמ"ש התוס' באמר אין לי דין ודברים בנכסייך ובפירותיך דבהא לא מהני תקנת אושא והיינו כיון שכתב בפירוש כן נ"ל ברור ודו"ק אבל בפ' החובל משמע להו דמהני תקנת אושא בכה"ג לר' יוחנן: +
הפלאהתוס' ד"ה אל יבזבז וכו'. בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח. הטעם דשאני ממעשר הדגן דהיה נותן מן הכל ולא היה מנכה הזריעה היינו משום שכבר היה זרען כלה והגדולים חדשים כולו ריוח מקרי. ולפ"ז נ"מ כשעושה משה ומתן ומפסיד וחוזר ומרויח צריך ליתן מעשר מן הריוח. וכן אם גבה חוב שהיה כבר לאחר ייאוש אצלו כיון דדמי למעשר דגן דאפילו אם לא היה גדל אלא כשיעור הזריעה היה צריך ליתן מזה מעשר כיון דלאחר שכלה זרעו היה נפסד. ובחדושי תורה כתבתי בפרשת לך לך בהא דכתיב גבי אברהם ויתן לו מעשר הכל דמלת מכל מיותר ותו דמסתמא לא השהה אברהם מלהפריש את מעשרותיו בביתו ומשמעות ויתן לו שהפריש עתה. ולכאורה היה נראה לפרש דקאי על כל הרכוש של סדום שהציל דבאמת היה הכל שלו כדין המציל מן זוטו של ים אלא שלא רצה והחזיר. מ"מ כבר נתחייב אצלו במעשר. כמו שאמרו חז"ל חזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואסור ליתן לע"ה עד שיעשר תחלה. והיינו דאמר מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך דאדם הוקש לקרקע ואין יאוש לקרקע ואינה נגזלת כדאיתא בב"ב דף מ"ד אבל הרכוש קח לך שקנה בייאוש. אך נראה דע"כ לא זכה אברהם בתחלה באותן נכסים דאל"כ לא היה רשאי להחזירם ולעבור על לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם. וכן משמע ממדרש רק אשר אכלו הנערים מלמד שקשה גזל הנאכל משמע שהיה גזל. שלא זכה בו. והעיקר נראה דפי' מעשר מכל הוא מכל שהיה לו מביתו אף שהיה כבר מעושר מפני שכל שהיה לו עמו הכל היה בחזקת אבוד לולי הנס לכך חזר ונתן לו מעשר ממנו. וכתבתי שם דהיינו דסמיך ליה קרא שאמר שם ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו וגו' אחר הדברים וגו' מפני שודאי אברהם לגודל בטחונו בה' לא חשב זה לנס כלל. תדע שהרי לא היה לו בתחלה לסמוך על הנס ולמסור נפש בשביל לוט. דמאי חזית דדמא דחברך וכו' כמ"ש התוס' בסנהדרין. ולכך לא מצינו שבירך אברהם עצמו ברכת הודאה כדין מי שנעשה לו נס. אבל כיון שראה ששם בירך ברכת הודאה ע"ד שאמרו חז"ל בפרק הרואה שאפילו אחר מברך ופוטר אותו הבין אברהם שנעשה לו נס לכך נתן לו מעשר מכל שהבין שכל מה שהיה לו היה בחזקת אבוד והיינו דקאמר בתר הכי אחר הדברים האלה ופירש"י שדאג שמא ניכו לו מזכיותיו כיון שנעשה לו נס. והארכתי שם בדברי נועם בס"ד. וק"ל: שם עשרנו לבתרא כי קמא וכו'. בספר שיטה מקובצת דיקדק דלמה לא נתן חומש בפעם אחת. ויש לומר ע"ד שאמרו חז"ל המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים וכיון דחזקה לחבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מעושר הוצרך תחלה לעשר עישור מצומצם ולתקן הכל. ואח"כ נתן מדבר המעושר ומתוקן כבר לחומרא בעלמא: עוד כתב שם דחומרא דמעשר בתרא הוא שנתן דוגמת מעשר שני. וקשה דהא מעשר שני אינו אלא תשעה. ואפשר שאותו נתן דוגמת תרומת מעשר אף דלא היה מוטל עליו. מ"מ מצינו בפרק מרובה דף ס"ח דצנועים מפרישים משלהם על הנלקט שלא יכשלו בו. ומה שלא נתן נגד תרומה גדולה יש לומר משום דקי"ל חטה אחת פוטרת הכרי. ועוד יש לומר כיון שרצה להפריש תחלה מעשר שהוא מצד הדין מצומצם שלא רצה להרבות במעשרות כנ"ל ואחר המעשר ראשון אין לעשו' נגד תרומה גדולה שהרי אסור להקדים מעשר לתרומה דכתיב דמעך לא חאחר. ובחדושי תורה הארכתי בס"ד. תוס' ד"ה שיהיה אדם וכו'. כתב מהרש"א ז"ל דללישנא קמא יש לומר דלמספי בעשר ע"ש. נראה דכוונתו דיותר יש לומר כן משום דבהכי א"ש הא דאמר לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה היינו הכל למספי ללישני קמא. אף דאם נימא כן דבר עשר למספי א"כ במתניתין דאבות לא דמי בן חמש ובן עשר דבר חמש ודאי לגילגול ולא למספי. אין קפידא דלא מיירי מתניתין אלא מהתחלת הלימוד דהיינו בן חמש למקרא ובן עשר למשנה. ואינו מדקדק בין גלגול לספי' כי היכא דלא דקדקו הלשון בתקנת אושא דאמר מגלגל עד י"ב. אבל האי דאמר לי אם כיון דאמרה בר שית ע"כ לא מיירי מתחלת הלימוד אלא מספי' ולא שייך בר עשר לומר דמיירי רק בהתחלה. אלא ע"כ דמיירי הכל מספי'. ולפ"ז באמת כוונת התוס' שכתבו אלא לגלגל ולא כתבו ולא למספי כדלקמן בתוס' ד"ה וספו ליה וכו'. רצונם דאין המתניתין מדקדק ונכלל הכל בלשון גלגול דומיא דבן חמש. ונראה עוד דלישנא בתרא לא פליג אלישנא קמא אלא בפירוש למספי דהיינו יורד עמו עד לחייו דללישנא קמא צריך לפרש דספי' היינו עיקר הלימוד. דהא התחלת הלימוד הוא מבן ה' כדאמר במתניתין. ולישנא בתרא לא פליג עליה בהא אלא דס"ל דלשון ספו ליה כתורא משמע נמי דיורד עמו עד לחייו דהיינו מבן ו' דהוא עיקר הלמוד. אבל מודים דיש חילוק בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד. ובמשנה מודים ללישנא קמא דמבן עשר היינו עיקר הלימוד כמו בלישנא קמא ואמרה לי אם לא מיירי מהתחלת הלימוד אלא מעיקר הלמוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחייו. ומתניתין דאבות מיירי רק מהתחלת הלימוד. ולולי דבריהם היה אפשר לחלק למאי דמחלק לקמן בין כחוש לבריא. א"כ יש לומר דלא קשה קושית התוס' מבן ה' למקרא דיש לומר דבן ה' היינו דוקא בבריא. ובן ו" בכחוש. ובהכי אתי שפיר האי דאמר לי אם דמיירי הכל מהתחלת הלימוד ולא מיירי מיורד עמו עד לחיו והכל בכחוש והוי נמי א"ש הא דאמרה בת תליסר לתעניתא ואין צריך השלמה קודם י"ב לתינוקת היינו בכחוש כדמחלק ביומא דף פ"ב בין חולה לבריא לר' נחמן והיינו כפירש"י הכא דשנה אחת מחנכין בהשלמה. דבבריא אמרינן שם דצריך ב' שנים השלמה מדרבנן כדאיתא שם לרב נחמן. ודוק: תוס' ד"ה בר שית וכו'. ובד"ה בת תליסר וכו' יש ליישב פירש"י מקושית התוס' דלא הוי דומיא בת עשר לבת תליסר דאדרבא ס"ל לרש"י דבר שית ובר עשר היינו הכל בתחלת שית ועשר. וכן רב דאמר בציר מבר שית. היינו התחלת שית. דבהכי א"ש דהוי דומיא דמתניתין בן ה' למקרא. וכן משמע מהא דמייתי הכא האי בר שית דטרקא ליה עקרבא ביומא דמישלם שית. משמע דבר שית לאו היינו בר שית ויום אחד. ולא תקשה ממתניתין בן עשר למשנה דהיינו בן עשר ויום אחד דיש לחלק ללישנא קמא בין לגלגל בין למספי דלגלגל היינו מהתחלת עשר. ולמספי היינו בן עשר ויום אחד כמו שמחלקים התוס' כן לענין מקרא. ה"נ מחלק רש"י למשנה. וכן ללישנא בתרא יש לומר כמו שכתבתי לעיל דנהי דמשמע להו דספי כתורא היינו יורד עמו עד לחייו מודים דיש חילוק בין תחלת עשר לסוף עשר בין התחלת הלימוד לעיקר הלימוד וטעמיה דרש"י ז"ל דניחא ליה לפרש הכי דאתיא הך דאביי אליבא דהלכתא דקי"ל כר' נחמן כמ"ש הרא"ש שם ביומא. ועוד נ"ל דרש"י גרס נמי תינוק דלא כמו שכתב מהרש"א ז"ל ומה שפירש דוקא גבי תינוקת היינו דמזה משמע כפירושו ז"ל דלפי' התוס' דבת תריסר היינו בת תריסר ויום אחד ולדיוקא דקודם לכן אין צריך להשלים. קשה כיון דאשמעינן בתינוקת שאינה מתשת כח דא"צ חינוך למה אשמעינן בתינוק משא"כ לפירש"י דבהתחלת י"ב איירי וכן גבי תינוק א"ש דאשמעינן בתינוק דבעי השלמה בשנת י"ב ואשמעינן בתינוקת דא"צ לחנך אותה בהשלמה יותר משנה וק"ל תוס' ד"ה הבעל מוציא וכו' אי נמי דכתב לה וכו' והתוס' בב"ק כתבו דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן. ועמ"ש מהרש"א ז"ל. ולענ"ד ליישב דבריהם דשם משום דיש לדקדק עוד למה כתבו ובפירי פירותיהן ודוחק לומר דס"ל דקנין פירי פירות נמי הוי כקנין הגוף לר' יוחנן. ותו דלמה להו לאוקמי אליבא דר' יהודה דס"ל דיש לו פירי פירות. ונראה דס"ל להתוס' שם כדעת הפוסקים שם דאין התנאי מועיל על נכסים שנפלו לה אח"כ כמ"ש הרא"ש בר"פ הכותב א"כ יש לומר דאף דמסלק עצמו מפירות מ"מ אם מכרה הפירות ולקח בהן קרקע אם מכרה ונתנה אותה קרקע המכירה בטל דהתנאי שתוכל למכור לא הועיל בזה כיון דלא היה עדיין בעולם בשעת התנאי (ואף שיכול לסלק עצמו מפירי פירות היינו משום שיש לו לבעל קנין בגוף הקרקע שלה לפירי פירות ויכול לסלק עצמו מזה הכח כמו שיבואר לקמן בר"פ הכותב באריכות). נמצא משכחת לתקנת אושא באותה קרקע שקנתה בעד הפירות ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דיכול לסלק מנכסים שנפלו אח"כ. מ"מ לר' יהודה דס"ל בר"פ הכותב דצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירותיהן דהיינו הפירות מהקרקע שקנתה בעד הפירות כדקתני התם בברייתא כיצד הוא אוכל פירי פירות מכרה את הפירות וקנתה בהן קרקע וכו' ש"מ דס"ל דזה הקרקע אינו בכלל הנכסים שסילק עצמו מפירותיהן כל זמן שלא פירש בהדיא. א"כ ה"ה דאין זה הקרקע נמי בכלל תנאי המכירה. והיינו דמשכחת לתקנת אושא. וא"ש מה שכתבו התוס' ופירי פירות כיון דעיקר תירוצם דתקנת אושא הוא בקרקע שקנתה בעד הפירות הוצרכו לומר דאין לו פירי פירות דאל"כ הדר ה"ל בזה הקרקע קנין פירות כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם מ"ש דאם לא כתב בפירי פירות. אכתי יש לו פירות עצמן וכו'. ואפשר דאפילו לרבנן דס"ל דאין לו פירי פירות מ"מ היכא דחזינן דכתב בפירוש פ"פ מוכח מזה דלא היה כונתו כשאר בנכסייך אלא על אותן נכסים. ולא על נכסים שקנתה בעד הפירות. עוד יש לומר דס"ל להתוס' שם כדעת הטור בסימן פ"ה דהיכא דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן גרע טפי ואינו מועיל לענין מכירת הנכסים. והטעם לדבריהם ז"ל נלענ"ד משום דמקשה הש"ס לקמן בר"פ הכותב על רישא דמתניתין ואימא מפירא ומשני אביי בוצינא טב מקרא א"כ היינו דוקא ברישא דמתניתין שלא כתב רק בנכסייך אבל כשכתב בנכסייך ובפירותיהן וכו' יותר יש לפרש לטובתו איפכא דבנכסייך היינו לפירות ומ"ש ובפירותיהן היינו שאם תמכור הקרקע שקנתה בעד הפירות שיהיה מכירתה קיים דבזה טובה גדולה לפניו שיהיה מכירת גוף הנכסים בטל לאחר מיתתה כתקנת אושא ולמה נפרש בנכסיהן לענין מכירה ובפירותיהן לענין הפירות לגריעותא דבעל כיון דיד בעל השטר על התחתונה כדאמרינן שם. ולקמן ר"פ הכותב כתבנו ראיה לפירוש זה. ומה שיש עוד לפלפל בדברי מהרש"א ז"ל כאן ובלשון התוס' דהכא יבואר שם באריכות בס"ד ודוק: שם בגמרא אשכחיה רב יוסף לר' אבהו דהוי קאי באוכלסא דאושא וכו'. עיין לקמן דף ע"ח ע"ב מה שכתבנו בזה מאי דנ"מ בזה לדינא ולמה נקט באוכלסא ע"ש: בגמרא ר' שמוא' בר"נ וכו' דלא אתי לאנצוי. נראה פירושו דהא לכאורה יש לדקדק דבבנים סגי. ותו מאי נצוי שייך הא סדר נחלות מפורש. ולולי פירש"י ז"ל נראה דה"פ דכשמניח יתומים קטנים בית דין צריכין להתעסק בנכסיהן להעמיד אפוטרופוס ולפקוח בדיניהן לטעון עבורם כל מה דמצי אבהון למיטען אם יש להם זכות אצל אחרים. משא"כ ביתומים גדולים דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן וגם הבית דין אין טוענים עבורם. וזהו הברכה וראה בנים לבניך שיראה בני בנים. ואז בודאי הבנים שלו גדולים. כדאיתא ר"פ בן סורר קטן אי אתה צריך לחזור על בניו. וא"כ כיון שהן גדולים שלום על דייני ישראל דהם בעצמן יכולים לטעון. וא"צ הדיינים לאנצוי. וק"ל: +
מראית העיןרב הונא ורב חסדא חד אמר זה הלומד תורה ומלמדה וכו'. ראיתי להרב עיון יעקב ז"ל שכתב וז"ל הא דמוציא המקרא מידי פשוטו וכו' ואפשר לומר משום דקשה איך קאמר וצדקתו עומדת לעד הא עבירה מכבה מצוה להכי מוקי בתורה דאין עבירה מכבה תורה להכי קאמר וצדקתו עומדת לעד עכ"ל ולפי מה שכתב בהדיא רבינו האר"י זצ"ל דכי היכי דאין עבירה מכבה תורה ה"נ אין עבירה מכבה צדקה נסתרו דבריו ז"ל ואעיקרא לק"מ דברישא קאמר הכתוב אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד וסתם ולא פירש וע"ז קאמר גבור בארץ וכו' הון ועושר וכו' ולהכי דריש בת"ת דמעיקרא סתם במצותיו ולא קאי על הצדקה בפרט: +
שערי תורת בבל(נ ע"א) דהוה קאי באוכלוסא דאושא.—בפסח' עב רע"א הנוסח "באוכלוסא דאינשי", וכתב בסה"ד ערך רב יצחק בר יוסף, דבפסחים שם ט"ס וצ"ל כמו בכתובות כאן. אבל אינו מוכרח (עי' מ"ש בפסח' שם) [ובכתב יד מינכן כאן: באוכלוסא דאינשי. ]. |