תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת פירות. ולקמן בפרק אף על פי (כתובות נח, ב) מפקי' דהכי קאמר, תקנו מעשה ידיה תחת מזונות דמזונות עיקר, ויכולה היא שתאמר איני ניזונית ואיני עושה והכי קיימא לן. וכי היכי דמפכינן הא הכי נמי מפכינן פרקונה תחת פירות, דפרקונה עיקר ולא פירות. ותדע לך מדאמרינן הכא מהו דתימא מיכללא ניכלינהו אנוחי אינחינהו, ואם איתא דפירות עיקר תיסוק אדעתיה דלא ליכלינהו, ועוד דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאף מימנע ולא פריק אלמא פירקונה עיקר. ותנן נמי לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב שהוא תנאי בית דין, ומשמע דכל שהוא תנאי בית דין העיקר. ומיהו אפילו הכי אינה יכולה שתאמר איני נותנת פירות ואיני נפדית, חדא דאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם כל הנשים שיהו להן פירות יהו אומרות כן, וכשלא יהא להן פירות נחייב את הבעל לפדותה על כרחה ולקתה מדת הדין בכך, מה שאין כן במזונות, דכולן צריכות מזונות וחוששות לה וכולן עושות מלאכות. ועוד דאיהי מחייבא למיקם קמיה ולשימושיה דקנין כספו הוא. והרי היא כשפחה דבעיא לשימושיה, והילכך צריך הוא שיהו בידו פירותיה, כי היכי דלפרקה, ותקנת שניהם היתה כן וכן דעת רבותי בעלי התוספות ז"ל.

וקבורתה תחת כתובתה. וכן פירש רש"י ז"ל, וכן מוכיח לקמן (כתובות נג, א) גבי ההיא דשכיבא ארוסתו.

תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה, פירוש לפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואי אמרה איני ניזונית ואיני עושה אין שומעין לה אבל בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא למ"ד מזונות עיקר ומהפך ליה גירסא דמתניתין דהא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה לההיא סברא אי אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין והכי סוגיין בתלמוד ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר איני (ניזונית) [זן] ואיני (עושה) [נוטל] מעשה ידיה כשלא ספקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בפרק המדיר דאוקימנא מתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן א"ה פרנס (נ"ל) [ל"ל] ופרקינן בדל' ספק' וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכוותא גבי האשה שאמרה לה צאו מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה.

מהו דתימא מיכל לא ליכלו ומיהו אנוחי נינחו והקשו בתוס' א"כ מה הועלו חכמים בתקנתם למה זכות יש לו בפירות ותירצו דה"ק מיכל לא נכלינהו לפרי אלא אנוחי לינחינהו שהרי פירות שלה קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל דהא עדיפא לה דזימנין וכו' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה טובת האשה היא ולהכי אהדרי' בסוגיא אלא דלא עדיפתא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתני' דידן להדיא שלא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב (פנימי) [מפני] שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה דהא כדי פרקונה אחת פירות דמשמ' דפירות עיקר נקט הכי לאשמעי' דפירות עיקר תקנה ואין האשה יכול' לומר איני רוצה שתפדה ותאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות ע"כ והוא חייב לפרוקי בע"כ ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות אלו וטעמא דמלתא משום שלא תהא משוקעת בין הנכרים כשתהא נשבית עכ"פ:

אמר רבא האי תנא סבר וכו' הוא אומר אם תענה את בנותי וכו' כלומר ולשון עונתה דבר שמענה אותה כשימנע ממנה וזה גירסת רש"י ז"ל, ר"א שארה כסותה ועונתה כסותה לפו' שארה תן כסותה וכו' שלא יתן של ילדה לזקינה כסותה ועונתה לפום כסותה תן עונתה שלא יתן החדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי זמנה שעומדת בו תן כסותה ור"ח גורס בהיפך לפום שארה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו' כלומר לפי שעה שלא יתן ילדה לזקינה וכו' והכל ענין אחד ולכאורה היה נראה ר"א בן יעקב מזונות ועונה דרבנן היא דהא דריש כולה קרא לענין כסות בלחוד אבל בירושלמי פירש שאף מזונות ועונה מן התורה לר"א דמייתי להו מק"ו דמה דברים שאין בהן חיי נפש חייב דברים שיש בהן חיי נפש דהיינו מזונות לא כ"ש וכן לענין עונה מה דברים שלא נכנסה לכך חייב דברים שנכנסה לכך לא כ"ש והא דקאמר רבא סבר האי תנא מזונות דאורייתא אכולה מתני' קאמר ומיהו סוגיין דתלמודא דמזונות כרבנן שתקנו מעשה ידיה במזונותיה כמתני' דלעיל וכן הלכה ורבא האי סובר קאמר וליה לא סבירא ליה והכי אמרינן בפרק הכותב אמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו דאמר רב הונא יכולה האשה שתאמר לבעלה איני נזונית ואיני עושה כל האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו וכו' יוציא ויתן כתובה ואע"פ שיאמר כן לצנועות וה"ה כשהיא אומרת כן מורדת מתשמיש חשיב שאין דרך חבה וכ"ש שאינו נזקק לה כלל שיוציא ויתן כתובה כדכתיב' במסכת נדרים כגון דאורחא דידיה ולאו אורחא דידה פירש רש"י ז"ל שדרך בני משפחתו בכך ואין דרך בני משפחתה כר' יהודא עולה עמו אפילו לאחר מיתתה, והקשה ר"ת ז"ל א"כ אמאי יהיב ר' יהודא קינתה שני חלילין ומקוננת הרי הכל הוא לפי הדרך בני משפחתו וי"ל דסבר ר' יהוד' דכל כיוצא בזה שתעלה עמו לאחר מיתה דיה שלא לפחות לה מב' חלילין כיון שבנות משפחתה אינן עושות כן ור"ת פירש בזה פירוש אחר ואינו מחוור:

כל שנושא אשה חייב לה בשלשה דברים מן התורה והם שארה ר"ל מזונות כסותה ועונתה וחכמים תקנו לו מעשה ידיה תחת מזונות ומאחר שהמזונות עיקר ומעשי ידיה טפלים להם ולא נתקנו אלא משום איבה ותחת מזונות יכולה היא לומר איני נזונת ואיני עושה ואין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך שמא אין מעשה ידיה מספיקין לה ומכל מקום אם מתנה עמה להשלים מה שיחסר רשאי:

אע"פ שמן התורה לא נתחייב האיש לאשתו אלא בשאר כסות ועונה מכל מקום מדברי סופרים חייב לה עוד בשבעה דברים כמו שיתבארו פרטיהם בפרק זה והם א' עקר כתבה ב' רפואתה ג' פירקונה ד' קבורתה ה' מזונותיה בביתו כל ימי אלמנותה ו' שיהיו בנותיה נזונות מנכסיו לאחר מותו ז' כתבת בנין דכרין והוא זוכה עליה בארבעה דברים מדברי סופרים מעשה ידיה ומציאתה ופירות נכסיה וירושתה וחכמים תקנו מקצתן של אלו כנגד מקצתן והוא שאמרו שמעשי ידיה תחת מזונות ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת ירושת כתבתה וזהו שאמרו תקנו מצוי למצוי ר"ל מעשי ידיה תחת מזונות וכן שאינו מצוי לשאינו מצוי ר"ל פירקונה תחת פירות כלומר שאינם מצויין ושאיפשר שאינם לעולם וכתבתה תחת קבורה שאינן מצויות אלא שעל כל פנים עתידים לבא ומאחר ששתי התקנות שוות הם זוכין זה בזה אף במקום שאין האחרת מצויה כגון שאע"פ שאין לה כתבה חייב בקבורתה וכן אע"פ שאין לה נכסי מלוג שיהא הוא אוכל פירות חייב בפירקונה ואע"פ שאומרת איני רוצה בפדיונך לעולם הוא זוכה בפירות וכן כל כיוצא בזה:

אע"פ שבסוגיא זו אמרו מזונות תחת מעשי ידיה אלמא מעשי ידיה עקר יתבאר במסכתא זו נ"ח ב' שכך היא הנסחא מעשי ידיה תחת מזונות כלומר דמזוני עיקר ומתוך כך יכולה אשה לומר איני נזונת ואיני עושה אבל הבעל אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אלא אם כן בדספקא כמו שיתבאר וכן תקנת פירקונה לתועלתה נתקנה כמו שאמרו למטה תקנו פירות דאי לאו הכי מימנע ולא פריק ואם כן פירקונה עקר והיה לו לשנות גם כן פירות תחת פירקונה ולא פירקונה תחת פירות והאי דלא נקט הכי משום דבהא אע"ג דבמזוני מציא אמרה איני נזונת ואיני עושה בפירות מיהא לא מצי אמרה לא יפדני ואיני נותנת לו פירות שבמזונות כל שאומרת כן יודעת היא בעצמה שמספיקין לה וזו היא תקנתה אבל פדיון אין דעתה גומרת בכך אלא סבורה היא שלא תבא לידי כך וכשתבא לידי כך תתחרט ואין זו תקנתה והוא שאמרו בתלמוד המערב אמר שלא לפדות ושלא לאכול אין שומעין לו והוא הדין שאין שומעין לה וגדולי הרבנים שכתבו בשלישי של בתרא מ"ט ב' שפירות עקר ושהבעל יכול לומר איני אוכל ואיני פודה אין דבריהם נראין:

וחייב במזונותיה וכו': ת"ר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה וקבורתה תחת כתובתה ופרקונה תחת פירות ואמר רבא האי תנא סבר מזונות דאורייתא דתניא שארה כסותה ועונתה לא יגרע שארה אלו מזונות וכה"א אשר אכלו שאר עמי כסות כמשמעה עונה זו עונה האמורה בתורה וכה"א אם תענה את בנותי:

חייב במזונותיה ובפרקונ' ובקבורת' ת"ר תקנו מזונות כו' עד לשאינו מצוי. הא דקתני פרקונ' תחת פירו' לאו למימרא דפירות עיקר. דהא ליתה כדאמרינן לעיל. בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דאם כן מימנע ולא פריק. אלמא עיקר תקנתא פרקונה. והכי נמי משמע הכ' במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא נכלינהו אנוחי ננחינהו דאם כן מימנע ולא פריק. ואי אמרת דפירות עיקר אם כן הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמ' דאמרינ' לה ננחינהו. והא היכי תיסק אדעתין אי בעי' תינח אי בעי תיכול. אלא וודאי דפירקונה עיקר ותקנתא דידיה ודיד' היא. שאף הוא צריך שפחה לשמשו. והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן. אבל יהא יכול לכופה שאף היא לא תאכלם אלא שיניחו אותם. ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן. דאם כן מימנע ולא פריק. כלומ' דאם כן כדאמרינן דאכיל להו אתי לאימנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד. והא עדיפא לה דקיימי בעין. ומזמנא מילתא. קמ"ל דאדרבה הכי עדיפא לה דאי כדקאמרת דקא מנחינן להו זימנין דלא מלי מדיד' ואם אית' דלא אכל להו כיון דלא אהניתי' איהי מדידה איהו נמי מימנע ולא פריק. אבל השתא כיון דאכלינהו וודאי מפרק פריק ותו איכא ראיה מהא דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו לי' רבנן דאם כן מימנע ולא פריק. ומדקא מהדר ר' יוסי בר' יהוד' אב נמי מימנעולא פריק. ומדאמרינן במתני' דפרקונה הוי תנאי ב"ד והאי דקתני הכי אפשר דלא איכפת לי' מדקא בעי למיתנא בסוף לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר. אי נמי דמפרקינן לה כדמפרישינן רישא נמי לרב הונא דלקמן דקסב' מזונות עיקר. והשת' דאתינן להכי היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה. דהא תקנתא דידיה נמי הוא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומי' דקבורת' תחת כתובתה דוודאי מסתבר' דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותי' ולא ברשותה שהוא אינו יכול לומר איני יורשה ואיני קובר כדמוכח לקמן שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנישאת אלא בעודה ארוסה. וכן היא נראין דברים שאינה יכולה לומ' שלא יירשנה ולא אמרו אלא במזונות:

האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בוודאי מהך תנא דלעיל דאפי' להאי תנא דאית לי' מזונות דאוריית' וודאי אית לי' דהך תנא דלעיל. ומפרקינן לה כדמפרקינן לה לקמן לרב הונא. אלא לתנא דלעיל לא מוכרע אי אית לי' מזונות דאורייתא או דרבנן. ואפשר דאית לי' הכי ואפשר דאית לי' הכי. אלא האי תנא וודאי אית ליה מזונות דאורייתא.

שלא כתב לה אלא על מנת לכנסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים כסברא זאת ואם כן הלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנאו וי"ל דלא דמי דהתם באותו ספק הוא רוצה ליכנס בשעת מקח ואם היו אומרים לו שמא תטרף לא היה נמנע בשביל זה ליקח שכן דרך לוקח בהמות אינן נמנעין ליקח בשביל ספק טרפות והכא אנו הולכין בתר אומדן דעתו דאנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה. לשון הרא"ש ז"ל. ועיקר החילוק היינו דבלוקח פרה אע"ג דנטרפה מ"מ הרי נהנה מהמקח אלא שמפסיד ודרך הלוקחים ליכנס על ההפסד והריוח אבל אם מת קודם הכניסה הרי לא נהנה מהמקח כלל ובכה"ג אנן סהדי שלא היה כותב לה אם היה חושש למות קודם הכניסה וכן זבין ואיצטריכו ליה זוזי דמשום דהיה דחוק לזוזי הוא דזבין וכיון דאין כאן דוחק דלא איצטריך ליה זוזי אנן סהדי דלא הוה זבין. עוד כתב הרא"ש ז"ל והא דפריך תלמודא בשלהי הגוזל קמא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואע"ג דמסתברא דמחמת אותו ספק לא היתה נמנעת מלינשא לו לא קשיא מידי דבלאו הכי האי שמועה תמוה היא אמאי לא פריך אם נעשה בעלה בעל מום תצא בלא גט דהא אדעתא דהכי לא נתקדשה לו וגם נמי אמאי לא מקשה כל מקח יבטל אם יארע בו שום אונס הלכך נראה דלא פריך התם אלא דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר ומת שהוא שלהן ומסיק התם ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר לימא אדעתא דהכי לא יהיב דסברא היא הואיל והכפרה אינה תלויה אלא בזה הנותן את הכסף יש לנו לומר דאזלי' בתר דעתי' הואיל ובו תלוי הדבר לא היה לו לפרש ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכין לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא שפיר' הלכך לא מקשינן התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו כגון חטאת שמתו בעליו שתלוי בו להקדישו לפי דעתו וכן היבמה שנפלה למוכה שחין פריך שפיר דלא היה לו לפרש דברור לנו שלא היה הוא מעכב בשביל אונס שיארע אחרי מיתתו שלא יחוש במה שיהיה אחריו ולהכי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דאותו תנאי ודאי היה מעכב. ע"כ לשון הרא"ש ז"ל:
תנו רבנן תקנו מזונות תחת מעשה ידיה פי' ולפום האי גירסא מעשה ידיה עיקר תקנה ואם אמרה איני נזונת ואיני עושה אין שומעין לה אבל לקמן בפרק אע"פ פליגי בה אמוראי ואיכא מ"ד דמזונות עיקר ומהפך לה הגירסא דמתני' דה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות ולההיא סברא אי אמרה איני נזונת ואיני עושה שומעין לה והכי סוגיין בתלמודא ומיהו בין למר ובין למר הוא אינו יכול לומר לה איני זן ואיני נוטל מעשה ידיה בשלא סיפקה שאין רצון חכמים שתהא היא אופה ומבשלת ומניקה ותמות ברעב אבל אם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיינו דלא נקיט תלמודא בשום דוכתא דאיכא בינייהו הא והכי משמע בריש פרק המדיר דאוקימנא למתני' דהתם באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ופרכינן אי הכי פרנס למה לי ופרקינן בדלא ספקה וכן בפ"ק דגיטין דאמרינן דכותה גבי אשה דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמאי לא ופרקינן כשלא ספקה. הריטב"א ז"ל:
ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל. תקנו מזונות וכו' האי לישנא לאו דוקא דמהאי לישנא משמע מע"י עיקר ותקנו מזונות במקום מע"י ואינו כן דודאי מזוני עיקר שהם מן התורה דכתיב שארה כסותה וגו' ודרשינן שארה אלו מזונות דכתיב ואשר אכלו שאר עמי רוצה לומר שגזלו אותם ואכלו מזונותיהם ותקנו מעשה ידיה תחת מזונות תדע מדאמרי' כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו כו' ושיילינן מאי כגון זו כגון הא דאמר רב יהודה אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת כו' הנה נראה מכאן שהמזונות הם עיקר ומעשה ידיה תקנתא דרבנן הילכך האי דקאמר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ה"ק תקנו מעשה ידיה תחת מזונות. ע"כ:

וקבורתה תחת כתובתה. כתב רש"י ז"ל דהיינו תחת הנדונייא שהכניסה לו פירוש לפירושו מ"ה קרי לה כתובה משום דהיא כתובה בשטר הכתובה ולהכי לא מצינן לפרושי דהיינו כתובתה ממש מנה מאתים דמשמע בעי להוציא עליה צרכי קבורתה תחת מה שהכניסה לו ואי מנה מאתים מדידיה יהיב לה ומה הנאה הגיע לו ממנה ומה ירש ממנה עד שנאמר קבורתה תחת כתובתה אבל התוספות ז"ל פירשו דלהכי לא מצינן לפרושי תחת מנה מאתים דהא אמרינן לקמן דארוסה אין לה קבורה. ע"כ. ואילו הוה אמרינן תחת מנה מאתים הוה לן למימר דארוסה נמי יש לה קבורה דהא ארוסה יש לה כתובה ומדאמרינן דארוסה אין לה קבורה ש"מ דאינו אלא תחת הנדונייא ואילו לא הכניסה לו נדונייא אפשר דאינו חייב בקבורתה דומיא דארוסה ולפרש"י ז"ל כיון שכבר תקנו זה תחת זה אפילו לא הכניסה נמי הדין כך והר' יהונתן הכהן ז"ל פי' וז"ל וקבורתה תחת כתובתה שמסתלק החוב מעליו. ע"כ:
וז"לתלמידי ה"ר יונה ז"ל וקבורתה תחת כתובתה האי כתובתה לאו מעיקר כתובה אלא מנדונייתה קאמר שאותם הנכסים היה ראוי שיהיו ליורשיה והוא זוכה בהם מיד שמתה ולפיכך תקנו שיהיה חייב בקבורתה במקומם אבל אין לפרש תחת עיקר כתובתה דעיקר כתובתה אינה ראוי להיות לקרוביה שהרי בכתובה היה כתוב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך וזו כיון שמתה לא קרינן בה לכשתנשאי לאחר ונפסד זכות כתובתה. ע"כ:
פירות מאן דכר שמייהו כלומר כיון שעדיין לא הזכיר תחילה שם ענין שתקון כנגד אכילת פירות כמו שמצינו שתקנו כנגד כתובתה למה אמר לפיכך הבעל אוכל פירות. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

מאי לפיכך שאמר ופרקונה תחת פירות מאי איצטריך למימר לפיכך. הרא"ש ז"ל וכן פירשו תלמידי הר"י ז"ל דהכי פריך כיון שאמר תחלה שחייב לפדותה מטעם שאוכל הפירות למה היה צריך לחזור ולומר לפיכך בעל אוכל פירות ע"כ. ולי אי משום יתורא שפיר מצינן לשנויי דלהכי חזר ותני לפיכך הבעל וכו' לאשמועינן דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דאי מרישא דקתני ופרקונה תחת פירות הוה משמע דמציא למימר כך לכך הדר ותני לפיכך הבעל אוכל פירות ומ"מ לישנא דלפיכך לא אתיא שפיר והיינו קושיא דתלמודא דוק ותשכח כנ"ל:

מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו. הקשו בתוספות א"כ מה הועילו חכמים בתקנה זו ומה זכות יש לו בפירות ההם ותירצו דה"ק מיכל לא לכלינהו לפירי אלא אנוחי נינחינהו שיהו הקרן שלהם קיים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות. הריטב"א ז"ל. והתוס' שלנו תקנו דהכי קאמר אנוחי נינחינהו כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר:

קמ"ל דהא עדיפא וכו'. כלומר לפיכך חזר ואמר דבעל אוכל פירות להודיענו שיאכל אותם לאלתר ויותר טוב הוא לה שיאכל אותם ושיתחייב לפדותה משיהיו מוצנעים כי פעמים שלא יהיה שיעור בפירות ולא ירצה להשלים אבל עכשיו שנתחייב לפדותה אע"פ שלא יהיה שיעור בפירות שאכל כשיעור הפדיון ישלים מביתו. והא דקאמר ופרקונה תחת פירות אומר מורי הרב נר"ו שאינו רוצה לומר שהפירות עיקר ופרקונה תקנה שזה אי אפשר דאם איתא שהפירות עיקר היכי קאמר מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו וכיון שמן הדין הפירות שלו היאך יעלה על דעת שום אדם לומר שלא יוכל לאכלם אלא ודאי פרקונה עיקר והוי כאילו אמר ופירות תחת פרקונה א"נ דתרווייהו בהדי הדדי אתקון ולא קדים זכותא דחד מנייהו אחבריה. ומפורש בירושלמי אע"ג דגבי מזונא יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה גבי פירות אינו כן שאינה יכולה לומר לא תקח פירות ולא תפדה אותי דלאו כל הימנה שתאכל הפירות וכשישבו אותה תשאר בין הע"ג בחזקת הפקר. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל הא דתניא ופרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירי עיקר דהא כולה סוגיין פרקונה עיקר כדאמרינן מיכל לא ניכלינהו וכו' ולעיל נמי אמרינן בהדיא בשלמא בעל תקינו ליה רבנן פירי דא"כ ממנע ולא פריק וטעמא דרבי יוסי בר יהודה נמי מוכחא דאף לאב יהיב פירי משום פרקונה ותנן נמי מפני שהוא תנאי ב"ד וכל תנאי ב"ד איהו עיקר אלא מדבעי למתנא סיפא לפיכך בעל אוכל פירות אלמא פרקונה עיקר משום הכי לא קפיד א"נ מתהפכא סיפא כדמפיך רב הונא מעשה ידיה תחת מזונות לקמן באידך פירקין ויש במשמע לפום מאי דאמרן שאם אמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות רשאה היא וכן דעת מקצת מחכמי הדורות אלא לדידי מסתברא דתנאי פרקונה לתרווייהו ניחא להו ואף על גב דתקנתא דידה עיקר לדידיה נמי אית ליה תקנתא דמילתא שהרי קנה שפחה לשמשו וצריך הוא לפדותה לפי' יכול הוא לומר אוכל אני ופודה דאי אכלת להו את זימנין דלא מלו ורמית עלאי לפרוקך ונראה שכן דעת הגאונים ז"ל שלא פירשו שתהא אשה רשאה לומר לא תאכל פירות וכן בקבורתה שתחת כתובתה אין אחד מהם יכול לומר איני רוצה בתקנת חכמים כגון זו שהירושה עיקר ואינו יכול לבטל כדאיתא לקמן בהכותב וכ"ש היא אלא ע"כ קובר ויורש ע"כ:

וכן כתב הרא"ה ז"ל תלמידו ז"ל הא דקתני פרקונה תחת פירות לאו למימרא דפירות עיקר דהא ליתא כדאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו להו פירי דא"כ ממנע ולא פריק כו'. והכא נמי משמע הכי במאי דאמרינן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו אנוחי נינחינהו דא"כ ממנע ולא פריק ואי אמרת דפירות עיקר א"כ הא לא הויא אלא עצה טובה בעלמא דאמרינן לה נינחינהו והא היכי תיסק אדעתין אי בעיא תינח אי בעיא תיכול אלא ודאי דפרקונה עיקר ותקנתא דידיה ודידה היא שאף הוא צריך שפחה לשמשו והיינו דאמרן מהו דתימא מיכל לא ניכלינהו שלא יהא הבעל רשאי לאכלן אבל יהא יכול לכופ' שאף לא תאכלם אלא שיניחו אותם ואם אולי תצטרך לפדיון יפדו אותה מהן דא"כ ממנע ולא פריק כלומר דא"כ כדאמרינן דאכיל להו אתי לאמנועי שיבא לעכב שלא יהא רוצה לפדות ואין הדבר מצוי לכופו בכל שעה בב"ד והא עדיפא לה דקיימי בעין ומזמנא מלתא קמ"ל דאדרבא הכי עדיפא לה דאי כדקאמר' קא מנחינן להו זמנין דלא מלו מדידה ואם איתא דלא אכיל להו כיון דלא אהניתיה איהי איהו נמי ממנע ולא פריק אבל השתא כיון דאכלינהו ודאי מפרק פריק. ותו איכא ראיה דאמרינן לעיל בשלמא בעל תקינו ליה וכו' ומדקא מהדר רבי יוסי בר יהודה אב נמי ממנע ולא פריק ומדאמרינן במתניתין דפרקונה הוי תנאי ב"ד והא דקתני הכי אפשר דלא איכפת ליה מדקא בעי למתני בסוף לפיכך בעל אוכל וכו' א"נ דמפרקי' לה וכו' והשתא דאתינן להכי היכא דאמרה איהי איני נפדית ואיני נותנת פירות אע"ג דפרקונה עיקר אשכחן להו לגאונים ז"ל דלאו כל כמינה דהא תקנתא דידיה נמי היא כדפרישנא שאף הוא רוצה שפחה לשמשו וכל זמן שזו קשורה בו אינו מוצא אחרת דומיא דקבורתה תחת כתובתה דודאי מסתברא דלא תליא מילתא בחד מינייהו לא ברשותיה ולא ברשותה שהוא אינו יכול לומר איני יורש ואיני קובר כדמוכח לקמן שאינו יכול להפקיע ירושתו שהוא יורשה אחר שנשאת אלא בעודה ארוסה וכן היו נראין הדברים שאינה יכולה לומר שלא יירשנה ולא אמרו אלא במזונות ע"כ:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל קמ"ל דהא עדיפא לה דזמנין כו'. וכתבו התוס' דמהא שמעינן דתקנת פרקונה לטובת האשה הוא ולהכי מהדרינן בסוגיא עדיפותא דידה וש"מ דפרקונה עיקר ואין הבעל יכול לומר איני אוכל פירות ואיני פודה והכי משמע ממתניתין דתנן להדיא לא כתב לה אם תשתבאי אפרקינך חייב מפני שהוא תנאי ב"ד דאלמא תנאי מוחלט הוא כשאר תנאי כתובה והא דקתני בברייתא פרקונה תחת פירות דמשמע דפירות עיקר נקט הכי לאשמועינן דאף פירות עיקר תקנה ואין האשה יכולה לומר איני רוצה שתפדה ולא תאכל פירות אלא תקנת שניהם קיימא הוא אוכל פירות על כרחה והוא חייב לפדותה בעל כרחו ואין אחד מהם יכול לעקור שום דבר מן התקנות הללו וטעמא דמילתא משום דלא תהא משוקעת בין ע"ג כשתהא נשבית ויהא לה פדיון על כל פנים. ע"כ:
והתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דודאי תקנתא דידה היא ואפ"ה אינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותנת לך פירות וצריך ליתן טעם בדבר דכיון דתקנתא דידה היא מ"ש ממעשה ידיה למ"ד מזוני עיקר וי"ל דשאני התם דלא מפקעא תקנת מעשה ידיה לגמרי שאם אמרה איני נזונת היום ואיני עושה היום למחר תעשה ואית לה מזונות אבל הכא מיד שאמרה איני נפדית ואיני נותנת פירות מפקעת תקנת פירות דפירות כל ימיה הן תחת פרקונה ואפילו את"ל שיכול' לגמרי להפקיע מעשה ידיה ולומר איני נזונת לעולם ואיני עושה לעולם אכתי מצינו למימר דפרקונה היינו טעמא כדי שלא תטמע בין הע"ג א"נ שאני פירות משום שהוא זוכה בגוף הקרקע לפירות אבל מעשה ידיה לא שייך למימר שיזכה בהם בגוף הידים. עכ"ל הרא"ש ז"ל וכן בתוס':

ואיפוך אנא פי' בשלמא אי הוה אמינא דקושטא דמילתא הוא דאנוחי נינחינהו לפירות כל זמן שיש לו להתפרנס ממקום אחר (ולפיכך) ולהכי קתני ולפיכך וכו'. לאשמועינן דלא נימא דלעולם לא יאכל פירי גופייהו ואפי' לא יהא לו במה להתפרנס אלא נינחינהו שיהו הקרן שלהן קיים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות קמ"ל שהבעל אוכל פירות פי' פירות גופייהו ולא פירי פירות ומיהו דוקא בשלא יהיה לו במה להתפרנס מעתה לא תקשי דניפוך דהיכי מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות והמזונות בכל יום והפירוק שכנגדם לא הוו אלא עד שלא יהא לו במה להתפרנס אבל השתא דקא מפרישנא דיאכל הפירות להדיא ולא יונחו כלל דהיינו תקנתא דידה הילכך שפיר מצינן למימר דתקנו מזונות תחת פירות כנ"ל. וטרחתי לכתוב בו לפי הכלל המסור בידינו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל והמפרשים דכל מקום דפריך תלמודא פירכא בוא"ו הוא כמו אי הכי וצריך לפרשו בדרך בשלמא:
ואיפוך אנא כתב רש"י ז"ל ואיפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונית ואיני עושה לאו כלום קאמרה. פי' לפי' דאי אמרינן מזונות תחת פירות לא מציא אמרה איני נזונת ואיני נותנת פירות משום דפירות ידו כידה וזוכה בגוף הקרקע וכמו שכתבו התוספות וכן נמי אי אמרינן פרקונה תחת מעשה ידיה לא מציא אמרה איני נפדית ואיני נותנת מעשה ידי שלא תטמע בין הע"ג וכמו שכתבו התוספות אבל השתא דאמרינן מזונות תחת מעשה ידיה מציא אמרה איני נזונית ואיני עושה ואע"ג דתני' תקנו מזונות תחת מעשה ידיה הא תריצנא לה לקמן בפרק אע"פ והוה ליה כאילו קאמר מעשה ידיה תחת מזונות כיון דמתלא תליא הא בהא הוה ליה כאילו קאמר זה תקנו תחת זה ולאו דוקא דמעשה ידיה עיקר וכדכתיבנא לה לעיל. ודע שהתוספות לקמן בפירקין גבי הא דאמרינן והיו מבקשין עד עשרה בדמיה ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה. כתבו ז"ל וז"ל רצה פודה פ"ה דלא תקינו רבנן אלא חד פדיון משמע מתוך פירושו דאם נשבית פעם שנית דאינו פודה כלל אפי' בדמיה וקשה דלעיל מסקינן תקנו מצוי למצוי דמשמע דפירות ופרקון מצויין יותר מכתובה וקבורה לפי שאלו אינם אלא פעם אחת כל ימיה אבל פירות ופירקון אפשר להיות כמה פעמים וצ"ל לפי' דאדרבה פירות ופירקון אינו מצוי אבל וכו' ע"כ. משמע דבעו לפרושי דכי פריך הכא ואיפוך אנא אכולהו בבי קיימי אקבורתה תחת כתובתה נמי קא בעי ואיפוך אנא דפרקונה תחת כתובתה ומשני אכולהו תקנו מצוי למצוי וכו'. וא"נ אע"ג דלא פריך אלא אמזונות ופירקונה מ"מ מסקנא דשינויא אכולהו קאי וכן משמע מלשון תלמידי רבינו יונה ז"ל וז"ל והטעם שתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ולא תקנו תחת פירות מפני שתקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי כלומר מעשה ידיה שהם מצוים בכל יום תקנו כנגד המזונות שגם כן צריכין לה בכל יום ופרקונה דאינו דבר מצוי תקנו כנגד פירות נכסי מלוג שאינו מצוי שיפלו לה נכסי מלוג תדיר. וקבורתה שאינו אלא פעם אחת כנגד ירושת הכתובה שאינה אלא פעם אחת ע"כ. ומיהו רש"י ז"ל כתב וז"ל איפוך אנא. מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מעשה ידיה ונפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה לאו כלום קאמרה מזונות ומעשה ידיה מצויין שבויה ואשה שיש לה נכסי מלוג לא שכיחי. ע"כ. משמע דבעי לפרושי דלא פרכינן ואיפוך אנא אלא אמזונות ופרקונה דאילו אקבורה וכתובה לא קשיא ולא מידי דפשיטא ודאי דמתקנינן מידי דאתיא מחמת מיתה למידי דמחמת מיתה הילכך קבורה אכתובה שייכי בהדי הדדי דכיון דהוא זוכה באותם הנכסים מיד שמתה דין הוא שיקברה נמי ולא קרובי' כיון דהוא יורשה ועוד לא פרכינן אלא אמזונות משום דנפקא מינה דאי אמרה איני נזונת ואיני עושה דלא אמרה כלום אבל אקבורה למה לן לאפוכה ומאי נפקא לן מינה דהא לעולם לא מציא אמרה איני נקברת ואיני מורשת וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל לעיל ומעתה צ"ע מאי קא מקשי התוספות ז"ל לקמן על פירושו של רש"י ז"ל והא כפי שיטתו ז"ל לא קשיא ולא מידי ולקמן בדוכתי' בתוספות ניישב זה בעזר העוזר האמיתי כנ"ל:
האי תנא סבר מזונות דאורייתא מסתברא דלאו דמפיק בודאי מהך תנא דלעיל דאפילו להאי תנא דאית ליה מזונות דאורייתא ודאי אית ליה דהך תנא דלעיל ומהפכינן לה כדמפכינן לה לקמן לרב הונא אלא לתנא דלעיל לא מכרע אי אית ליה מזונות דאורייתא. הרא"ה ז"ל:
וכן הוא אומר אם תענה את בנותי וא"ת אדרבה מהאי קרא משמע דענוי זו אינה תשמיש דבפרק בתרא דיומא מוכח מהאי קרא דמניעת תשמיש איקרי עינוי נפש דדריש קרא הכי אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש וי"ל דהכא נמי דריש הכי אמר קרא ועונתה לא יגרע שהוא עינוי לה כשמונעין ממנה דהיינו תשמיש לא יגרע. לשון הרא"ש ז"ל וכן תירץ הריטב"א ז"ל דה"ק וכן הוא אומר אם תענה וגו' כלומר ולשון עונתה דבר המענה אותה כשימנע ממנה. ע"כ:

בד"ה אם תענה כו' דבפרק בתרא דיומא משמע אם תענה את בנותי היינו שימנע מהן תשמיש כו' עכ"ל ובלאו הך דפרק בתרא דיומא הוה אפשר לומר דאם תענה את בנותי התשמיש גופיה נקרא עינוי כמו שכתוב וישכב אותה ויענה כדאמרינן נמי התם ולכך הוצרכו להביא דהאי קרא דאם תענה וגו' מפרש לה התם מניעת תשמיש דהיינו איסור תשמיש ביוה"כ דקרי עינוי וה"ה דה"מ לאקשויי הכי אקרא דויענך וירעיבך דמשמע מניעת מזונות ובתירוצם יתורץ וק"ל:

גמרא ת"ר תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה וכו'. עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ל"ב:

רש"י בד"ה ואיפוך אנא כו'. נ"ב מה שפרש"י שקאי אמזונות ואפדיון פי' התוס' לקמן שקאי אפדיון וקבורה וסוברים שכך הפשט בלי ספיקא והקשו ממנו על פרש"י שפירש שם דף נ"ב ד"ה רצה אינו פודה:

תוס' בד"ה שלא כו' על הנותן יש לו כו' כצ"ל:

גמ' חסורי מחסרא כו'. לא מסמיך בבא דפרקונה ללפיכך [ואמאי נקטו בין מזונות לקבורתה] דמסדרן כסדר המשנה:

גמרא תקנו מצוי למצוי כו'. כה"ג בתוספתא פ"ב דר"ה הביאה הרא"ש שם ברפ"ג:

תד"ה אם תענה. וא"ת דאדרבה כו'. ול"נ דאם תענה הוא כמו ודשנו שפי' הסרת הדשן. וכן מסעף הסרת הסעיפים תשרש הסרת השרשים. ונראה דלזה כוון רש"י ביומא שם שפי' אם תענה להשבית עונתן. וכן ויענך לר"א פי' השבתת המזון. ושם ביומא יליף מדנקט קרא בהאי לישנא דעינוי:

תוס' ד"ה זמנין וכו' א"נ שאני פירות. עיין גיטין עז ע"ב תד"ה ידה:

ד"ה אם וכו' וא"ת דאדרבה וכו'. עיין בדרשות הראנ"ח פ' שמות:

גמרא ואיפוך אנא.
ק"ל הא ענין מע"י תחת מזונות מצינו בקרא גבי אב דזכי ליה רחמנא כיון דמתזני מיניה [היינו דרגיל לזונה וכדאמרינן לעיל (דף מג) או דלמא לא דמי לאב דמתזנה מיניה] מש"ה מסתבר דכמו כן תקנו חכמי' מע"י תחת מזונות זה מול זה:

תד"ה שלא כתב לה, דבדידה תלי הקידושין.
ומה"ט פירכת הש"ס דוקא במן האירוסין דאלו מן הנשואין לא שייך הטעם דבדידה תלי מלתא דהא אפשר דהוא לא היה רוצה בגונא זה שיתבטלו הקידושין למפרע שיהיה למפרע בעילתו בעילת זנות וא"צ למה דנדחקו התוס' בב"ק שם בזה:

תד"ה זמנין דלא מלו וכו'. א"נ שאני פירות דידו כידה וזוכה בגוף הקרקעות. ויש לע' בנכסי מלוג שעדיין לא באו לידה תהיה יכולה לומר מקודם איני נפדית ואיני נותנת לך מנכסים שאנכי עתיד לירש דבזה עדיין לא זכה בהם הבעל:

שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה. מה שהקשו תוס' א"כ כל קונה פרה וכו'. י"ל בעלמא לא קשה להו הך ק' דודאי אין אחר קנין כלום. אבל הכא בהאי גופא מספקא אי הי' קנינו האירוסי' או הי' קנינו הנישואי'. ואמרי' אומדנא הוא שקנינו הי' הכניסה ולא האירוסי' ולק"מ קו' תוס'. אך בשמעתין דבעי למימר לר"נ הבעל זוכה בנכסי' משעת האירוסי'. ש"מ משעת אירוסי' כבר נגמר הקנין שהרי נגד הנדן הוסיף לה מן דילי'. ואפ"ה ס"ל כראב"ע שהיא לא תגבה כתובתה אלא אחר כניסה מאומדנא שלא כ' לה אלא ע"מ לכונסה וק' מ"ש מקונה פרה. וא"כ קו' זו לשיטת רש"י ולא לשיטת ר"ת:

ודע דנלע"ד לחלק בין אירע דבר בהמקח הנקנה בהא אמרי' אין אחר המקח כלום. ומשו"ה אם נטרפה הפרה מ"מ מקחן מקח. אך אם יארע דבר בהקונה והמוכר כגון זבין ולא אצטרכו זוזי להמוכר. וה"ה לא אצטריך החפץ להלוקח אי איכא אומדנא מועיל. וה"נ במה שכותב כתובה לאשתו הרי הוא הקונה ואירע בו דבר שמת אמרי' אומדנא וכן האב הפוסק לבתו לענין זה הוה האשה הקונה את הבעל ומתה האשה. אמרי' אומדנא. ומיושב קו' ב"ש וקו' ט"ז בח"מ סי' ס"ג וע"ש דבקבל עליו לזון בת אשתו ומתה האם חייב לזון את הבת. ולא אמרינן אומדנא דהתם האם היא הניקנית לו לאשה ומתה הו"ל כנטרפה הפרה דצריך לשלם להמוכר וה"נ צריך לשלם מזונות להבת:

קמ"ל דהא עדיפא זימנין דלא מלו כו' עיי' סברא זו בערכין וי"ו ע"ב ר' ינאי יזיף ופרע וכו':

ומ"מ נ"ל דאי הוה מימנע ולא פריק חששא מעלי' לא הי' ראוי שיאכל פירות משום זימנין דלא מלו. אלא דהך חששא דמימנע וכו' חששא רחוקה היא דהרי כל זמן שהיא שבוי' אין מורידין היורש לנכסי' ומפסיד הבעל נכסי אשתו. א"כ קרוב לוודאי שיפרוק. משום הכי בדבר מועט סמכי' אסברא דאי לא מלו פריק לה מדידי'. והא"ש דקאמר לפיכך בתר דתיקון ירושת כתובתה תחת קבורתה תני לפיכך בעל. אוכל פירות ולא מינח נינחי':

וכן הוא אומר אם תענה את בנותי עתו"ס ומהרש"א. והנה רש"י פי' בחומש וישכב אותה כדרכה ויענה שלא כדרכה. א"כ י"ל לבן התנה עם יעקב אם תענה את בנותי שלא ישמש עמהם שלא כדרכה. ומ"מ קרא קאמר ועונתה לא יגרע שלכל הפחות מחויב לשמש שלא כדרכה עכ"פ וזה כדעת מ"ד הכי בנדרי' כ' ע"ב ואידך מ"ד ס"ל דאסור לשמש עם אשתו שלא כדרכה לכן מפיק עונה משארה ומזונות מפיק מויענך וירעיבך שזה מרמז שאינו צריך להאכילה על שולחנו אלא להשרות אותה ע"י שליש הנותן לה פרס יום יום כמו אוכלי מן ומשו"ה נקרא אכילת המן עינוי כמבואר פיוה"כ שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו:

בא"ד ואי הוה שייך התם אומדנא אחרינא הוי אמדינן עכ"ל. וכתב מהרש"א דהיינו אומדנא דחיתון ועל זה מקשו התוספת דשייך אומדנא אחריתי דאיקרובי דעתא וכו' ע"ש באריכות. ולענ"ד א"א לפרש כן דההיא אומדנא אחריתי אחיתון קאי דהיינו שעת נישואין דהא לקושטא דמילתא אזיל ראב"י בתר ההיא אומדנא גופא ועוד שאין זה במשמעות הל' דהא דומיא דאומדנא אחריתי דלעיל מיניה קאי דאומדנא דחיתון כתב ר"ת אף על גב דאיכא אומדנא אחריתי והיינו אומדנא דכדי שתהנה בתו לכך נלע"ד כמו שכתבתי דה"נ ה"ק דבמדידיה לדידה לא סגי באומדנא ראשונה דהיא שעת אירוסין אפילו באומדנא שניה שהיא שעת נישואין לא הוי סגי אי הוי תו שום אומדנא אחריתי מאוחרת ממנה דומיא דכדי שתהנה בתו אלא משום דליכא תו אומדנא אחריתי מש"ה אזיל ראב"ע בתר אומדנא דחיתון שהיא נישואין והיא אחרונה לגבי אירוסין כנ"ל ברור בכוונת קושיית התוס' בסוף הדיבור בסמוך ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דדחי תלמודא וכו' דיחויא בעלמא ואדיחויא לא סמכינן עכ"ל. לפי המובן לכאורה מפי' ר"ת דהתרצן א"צ לחלק כלל בין מדידיה לדידה או איפכא כמ"ש התוס' בסוף הדיבור אלא עיקר התירוץ דבכל דוכתא אזיל ראב"ע בתר אומדנא דאיחתוני דהיינו נישואין א"כ יש לתמוה למה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא אדרבה סברת המקשה יותר תמוה דמדמה אומדנא דראב"ע לדהכא אע"ג דלא דמו כמ"ש התוס' לר"ת גופא אבל למאי דפרישית א"ש דהמקשה מדמה להו דראב"ע אזיל בתר אומדנא אחרינא ורבי נתן בתר אומדנא ראשונה ועל זה דחי הש"ס דאיכא לחלק בין מדידיה לדידה למדידה לדידיה שזהו עיקר תירוצו לפמ"ש ועל זה כתב ר"ת דדיחויא בעלמא הוא דלקושטא דמילתא לא משמע לחלק בכך כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד והורה ר"ת הלכה למעשה וכו' והיה אבי הכלה מוחזק עכ"ל. משמע דהיכא שהחתן מוחזק לכו"ע זכה בהן אע"ג דר"ת כתב דהאומדנא היא שתהנה בתו אין כוונתו שתהנה בהן לעולם אלא עיקר האומדנא שלא נתכוין האב להקנות כ"א שתהנה מהם הבת וכ"כ האחרונים ובזה סרה תלונת הרמב"ן והרא"ה ז"ל מעל שיטת ר"ת וסייעתו אבל אין לפ' דדוקא כשהאב מוחזק סמך ר"ת על סברתו ופירושו הלכה למעשה משא"כ כשהבעל מוחזק ואף ע"ג דלר"ת שייך נמי האי אומדנא שיחזור אפ"ה לא רצה ר"ת לעשות מעשה להוציא הממון מיד המוחזק דספוקי מספקא ליה אלא דלפ"ז לא הוי א"ש הא דמוקי התוספות כמה סוגיות וברייתא דת"כ כשהבעל מוחזק:

בא"ד והא דאמר בפרק מציאת האשה וכו' והא דאמר בת"כ וכו' זה שפוסק לבתו ממון מרובה עכ"ל. משמע דדוקא לפי' ר"ת קשיא להו אבל לפרש"י אפילו כשהאב מוחזק צריך לשלם לחתנו המעות במתה מן הנישואין וכבר כתבתי דקשיא לי הא קי"ל אין הבעל יורש מלוה אשתו לרוב הפוסקים דהו"ל ראוי. ול"ל דפסיקת מעות נדוניא לאו מלוה אשתו הוא אלא מלוה חתנו עצמו הא ליתא כמ"ש דמפרש"י ותוספות משמע להדיא שהבעל נוטל מצד ירושת אשתו וכדמשמע נמי לקמן בברייתא שהביאו התוס' אם מתה בעלה יורשה. ואין לחלק נמי בין פסק כסות וכלים דשייכים לבתו ובין פסיקת מעות דמסתמא הפסיקה על שם חתנו דא"כ מאי פסיקא להו להקשות לר"ת מפסיקת מעות דלמא ר"ת נמי מודה דלא שייך כדי שתהנה בתו בכה"ג ובאמת הפוסקים לא חילקו בכך ודוקא לעניין זכיית הבת אם מת בעלה לנגד האב חלקו קצת פוסקים בא"ע סי' נ"ב בין פסק לבתו או לחתנו משא"כ לענין זכיית הבעל בפלוגתא דרש"י ור"ת לא חילקו בכך והנלע"ד דע"כ צריך לחלק בין ירושת שאר מלוה אשתו ובין ירושת נדוניא כיון דאית ליה ג"כ זכייה בגווייהו והפסיקה היתה נמי אדעתא דחתנו וכמו שחלקתי בכה"ג בשיטת רש"י בין ירושת נדוניא באשתו ארוסה ובין שאר ירושות ארוסה כנ"ל ועדיין צ"ע:

שם והא דאמר בת"כ ותם לריק כוחכם זה שפוסק וכו' עכ"ל. משום דסתם לשון זה שפוסק משמע לכאורה שעדיין לא נתן והוא מוחזק לכך הוצרכו לפרש בזה:

בא"ד וצ"ע שלא יקשה לר"ת דלקמן בריש אע"פ מוכח עכ"ל. כבר כתבתי שפי' מהרש"א בזה אין נראה לי ולענ"ד יש לפרש דבריהם בפשיטות דאסברת המקשה קשיא להו למאי דמשמע לכאורה מפי' ר"ת דעיקר סברת המקשה דלרבי נתן לית ליה אומדנא כלל ומשו"ה הוי בעי לאוקמי לדר"נ כרבנן דראב"ע וע"ז מקשה שפיר דהא רבנן דראב"ע נמי אית להו אומדנא דאיקרובי דעתא וא"כ אפי' כרבנן נמי לא מצי לאוקמי. כן נ"ל ברור בכוונת התוספות בקושייתם על פר"ת. אבל לפמ"ש לעיל דמ"ש ר"ת בסברת המקשה דרבי נתן לית ליה אומדנא לאו דלית ליה אומדנא כלל קאמר אלא דלית ליה האי אומדנא דכדי שתהנה בתו שהיא אחרונה משום דאומדנא ראשונה עדיפא ליה א"כ אין מקום לקושית התוספות לא לפי פי' מהרש"א ולא לפירוש שפירשתי וקושיא שנייה של תוספות נמי לק"מ כמ"ש ודו"ק:

בד"ה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אין לתמוה בסברא זו וכו' וא"ת א"כ וכו' עכ"ל. לכאורה כאן בההיא דר"א ב"ע אין שום תימה דלאו שאם ימות באירוסין קאמר דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אלא דבלא"ה לא פסק לה אלא ע"מ לכונסה כשיהא לו חיבת ביאה והרי זה כאילו קובע זמן שמאותו שעה יתחייב התוספת ואין זה ענין ללוקח פרה דלא מסיק אדעתיה מיתה או טריפה ויש ליישב קושייתם קצת בההיא דברייתא דכתב לה כסות פירות וכלים ולפי' ר"ת דמדמה להו הש"ס לההיא דראב"ע משום אומדנא דכדי שתהנה בתו והיינו לענין חששא דמיתה אלא דלשון התוספות בתירוצם אין מתיישב לפ"ז וצ"ע ובעיקר דברי התוספות בזה הדיבור כתבתי בחידושי לב"ק פרק הגוזל ע"ש:

בד"ה תקנו מזונות וכו' והשתא ר"ל דפליג אינו מגיה ברייתא דהכא וכו' לכאורה לדידיה יכול הבעל עכ"ל. משמע מפשט לשונם דממימרא דר"ל גופא לא משמע להו כלל דמעשה ידיה תליא במזונות דאיכא למימר דכל א' תקנה בפני עצמה אלא לאחר שהוכיחו דר"ל ע"כ אית ליה ברייתא דהכא ואינו מגיה אותה א"כ משמע להו לכאורה דמצי א"ל צאי מעשה ידיך וכו' אלא דקשיא לי אדרבא אי ר"ל אינו מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מזונות תחת מעשה ידיה א"כ ע"כ דלא מצי למימר צאי מעשה ידיך במזונותיך וזה עיקר התקנה דאל"כ למה הוצרכו לתקן כלל מזונות תחת מעשה ידיה דמכיון שתקנו לו מעשה ידיה פשיטא דחייב לזונה מן התורה דאפילו עבד עברי כתיב כי טוב לו עמך כדמקשה הש"ס לקמן דנ"ח ע"ב תו קשיא ליה אי ר"ל שונה הברייתא תקנו מזונות וכו' ע"כ סברה ההיא ברייתא מזונות דרבנן אם כן מאי פסיקא להו דר"ל סובר כההיא ברייתא דילמא סבר כהנך תנאי דסברי מזונות דאורייתא וא"כ ע"כ מעשה ידיה תקנה בפני עצמה היא ומשו"ה יכול לכופה תו קשיא לי מאי ס"ד דלר"ל לא תקנו מזונות אלא תחת מעשה ידיה דהא אשכחן שתקנו בארוסה שהגיע זמנה ולא נישאו דחייב במזונות לכ"ע כדאיתא לקמן במשנה פרק אע"פ דף נ"ז אע"ג דאינו זוכה במעשה ידיה וכה"ג דקדקו התוס' בסמוך בד"ה וקבורתה תחת כתובתה אבל למסקנת התוספות א"ש דלר"ל נמי מזונות עיקר ולפ"ז אין צריך להגיה הברייתא לא לרב ולא לר"ל דודאי שני התקנות הוצרכו דלכ"ע מזונות עיקר לא מיבעיא למ"ד מזונות דאורייתא אלא אפילו למ"ד מזונות דרבנן נמי אלא שתקנו אח"כ מעשה ידיה ותקנו נמי מזונות שיהיה זה תחת זה לענין דלכו"ע מצי אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר ישלם כדמוכח בההיא דר"פ המדיר שהביאו התוס' וא"כ שפיר קתני לכ"ע מזונות תחת מעשה ידיה ובהכי א"ש לישנא דגמ' לקמן ריש דף נ"ט דאליבא דרב גופא קאמר קסבר תקנו מזונות תחת מעשה ידיה אלא דרב מפרש לה דמזונות עיקר נמי לענין דמצי למימר אי איפשי בתקנת חכמים ואיני ניזונת ואיני עושה ולר"ל יכול לכופה למעשה ידיה כמו שהיא יכולה לכופו למזונות ותרוייהו עיקר ומפרש נמי להא דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה לענין שכל א' מהם יכול לעכב זה תחת זה כנ"ל נכון ודוק ועיין בסמוך ולקמן פרק אע"פ דף נ"ח אבאר יותר בעזה"י:

גמרא מאי לפיכך. לכאורה משמע דלשון לפיכך קא דייק ואהא לא הוי משני מידי ונ"ל ליישב לפי שיטת התוס' דאדרבא לשון לפיכך לא קשיא להו דשפיר קתני ל' לפיכך כלפי מה ששנה דתקנו פרקונה תחת פירות ולא פירות תחת פרקונה אע"ג דפרקונה עיקר אלא דאפ"ה אלמוה רבנן תקנתא דפירות כאילו הוא נמי עיקר כי היכי דלא תימא איני נפדית ואיני נותנת פירות ולפיכך הבעל אוכל פירות בע"כ משא"כ אי הוי תנא איפכא פירות תחת פרקונה לא הוי אכילת פירות בע"כ ולפ"ז הא דמקשה מאי לפיכך היינו דלא ליתני כלל האי בבא דלפיכך הבעל אוכל פירות דממילא הוי ידעינן מדקדוק לשון התנא דנקט פרקונה תחת הפירות דהבעל אוכל פירות בע"כ כי היכי דידעינן הא מילתא בבבא דרישא דמזונות תחת מעשה ידיה לרב כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה אע"ג דלא קתני לפיכך וע"ז משני שפיר דאיצטריך לאשמעינן בהדיא דבעל אוכל פירות דלא תימא מיכל לא ניכלינהו וכו' וכיון דאיצטריך למיתני הא מילתא שפיר קתני נמי ל' לפיכך כדפרישית דאסידור ל' פרקונה תחת פירות קאי כנ"ל לפי שיטת התוספות דרב ור"ל בגירסא דברייתא פליגי דהכל תלוי בסידור הלשון אבל למאי דפרישית דרב נמי אינו מגיה הברייתא אלא דמפרש לשון הברייתא לפי שיטתו והתנא לא נחית לאשמעינן הי עיקר אלא שזה תחת זה א"כ לא יתכן לפרש כן ויש ליישב בעזה"י ודו"ק:

שם אמר רבא האי תנא סבר מזונות מדאורייתא. משמע דתנא דברייתא סבר מזונות מדרבנן והכי הוא ודאי אליבא דר"ל דס"ל דברייתא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה קתני משא"כ לרב אי מגיה הברייתא וקתני בה תקנו מעשה ידיה תחת מזונות שפיר מצינן למימר דברייתא נמי סברה דמזונות מדאורייתא ואפ"ה קתני שפיר מעשה ידיה תחת מזונות והיינו משום איבה דמזונות כדאיתא להדיא לקמן פרק אע"פ דף נ"ח ע"ב ושם אבאר באריכות בעזה"י:

שם האי תנא סובר מזונות דאורייתא דתניא שארה אלו מזונות. וקשיא לי כיון דמהאי קרא יליף מזונות מדאורייתא אם כן ארוסה נמי לחייב במזונות דהא גבי אמה העברייה כתיב לענין ייעוד וקי"ל ייעוד אירוסין עושה ופשטא דקרא נמי דכתיב ואם אחרת יקח לו הא קי"ל דקיחה היינו ל' קידושין ואפשר משום דכתיב ועונתה לא יגרע. ואף על גב דארוסה מדאורייתא שריא לבעלה מ"מ מסתמא אינו בא עליה אלא לאחר שנכנסה לרשותו וא"כ בנשואה איירי קרא ואע"ג דייעוד אירוסין עושה וקיחה נמי לשון קידושין הוא אפ"ה התורה חייבתו לישא אותה ולקיים שאר כסות ועונה אם נאמר דהא דנותנין לבתולה יב"ח דילפינן מקרא אסמכתא בעלמא הוא כמו שאפרש במקומו אי"ה וכ"ש אם נאמר דדרשא גמורה היא א"כ מסתמא איירי קרא לאחר יב"ח דראויה לנישואין דומיא דייעוד ולפ"ז אפשר דאה"נ דלאחר יב"ח חייב במזונות דאורייתא וכמו שאפרש בסמוך בשמעתא דלעולם היא ברשות האב בהא דקאמר לאפוקי משנה ראשונה דהכי הוא סברא דרבה בנדרים פרק נערה דף ע"ג לפי מה דמשמע שם מלשון הר"ן ז"ל. מיהו לענין מעשה ידיה פשיטא דהוי של אב עד שימסרנה לחופה דאפילו בנשואה משמע דאפילו למ"ד מזונות דאורייתא אפילו הכי מעשה ידיה דרבנן ולא ילפינן מאב שזוכה במעשה ידיה מדאורייתא ואמרינן בפ"ק דקידושין דהיינו משום דמיתונא מיניה אפ"ה אין ללמוד זכיית האב מזכיית הבעל דאיכא כמה פירכי וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דהא דאמרינן בפ"ק דקידושין משום דמיתזנא מיניה היינו לצריכותא בעלמא ודו"ק:

שם בגמרא ע"כ לא קאמר ראב"ע אלא מדידיה לדידה. לכאורה קשה מזה על מ"ש לעיל דדברים אלו שנתחייב בהן האב להבעל הוא מתחייב עצמו כנגדן בכתובה. א"כ גם הכא הוי מדידיה לדידה דכיון דס"ל לראב"ע דחיוב הבעל הוא על דעת לכונסה. אם כן מסתמא גם הוא לא יקנה כיון דחיוב זה תחת זה. וכ"ש לפמ"ש לעיל דמה שקונה גוף המטלטלין הוא בקנין שטר חיוב דידיה והרי דעתו על מנת לכונסה. אך הנראה דאדרבא מזה סיוע לדברינו מלשון הש"ס הא איחתני להו דיש לדקדק דכיון דכל עיקר הכונה דהבעל אין דעתו בשביל החיתון אלא האשה ה"ל למימר אבל מדידה לדידיה הא איחתן לה. ולפמ"ש יש לומר דעיקר קושית המקשה הוא ג"כ מחיוב דידיה בכתובה כנ"ל דהוי מדידיה לדידה ממש כראב"ע. וע"ז השיב דבאמת הוא כן בהנדוניה שמתחייב הבעל בכתובה נגדה גם הוא מתחייב מיד. וראב"ע מיירי בתוספת שמוסיף הבעל משלו במתנה דזה מדידיה לדידה אינו אלא על דעת לכונסה והיינו דקאמר אבל מדידה לדידיה ר"ל מה שכותב לה בעד מה שמכנסת לו משלה הוא משום אחתוני והא אחתני להו ודעת שניהם הוא משום אחתוני. ודוק:

תוס' ד"ה כתב לה וכו'. ועוד דחוק קצת לר"ת דמה לו להזכיר מדידיה לדידה וכו'. נלענ"ד ליישב שיטת ר"ת דבאמת לא דמי הך נשואין דהכא דהיינו משעה שמסר האב לשלוחי הבעל כדאיתא לקמן בברייתא דף מ"ח דאתיא כר' נתן לשיטתו משא"כ בהך דראב"ע שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. היינו או חופה או ביאה. כדאיתא לקמן דף נ"ו בברייתא שלא כתב לה אלא על חיבת לילה ראשון. וע"כ צריך לחלק בין מדידיה לדידה היינו דוקא אומדנא דחיבת חופה. וכן הוא מדוקדק בדברי ר"ת דע"כ לא קאמר דאב"ע אלא מדידיה לדידה דלא אקני לה אלא על מנת לכונסה משום חיבת חופה. אבל מדידה לדידיה אפילו ראב"ע מודה דדי לנו באומדנא של חיתון נשואין וכולי הרי דקדק בהדיא דחיבת חופה לחוד ואומדנא של חיתון נשואין לחוד דהיינו מסר להבעל לנשואין דלקמן דף מ"ח בברייתא. ונראה דאדרבא מטעם זה לא ניחא ליה לר"ת שיטת רש"י משום דלמאי דס"ד כראב"ע קשה הא בהכרח צ"ל דברייתא דלקמן אתיא כת"ק דר' נתן דלר' נתן משעת אירוסין יורשה ואפ"ה ס"ל דבמסר יורשה. ואי סבירא ליה כראב"ע הא ראב"ע בעי חיבת לילה ראשון. ותו דלא אתי שפיר אפילו למאי דמשני דמדידה לדידיה עדיף משום אחתוני. מ"מ הא לפירש"י אחתוני היינו אירוסין אבל לת"ק דאינה יורשה אלא במסר. אומדנא זו לא מצינו. אלא ע"כ צ"ל כשיטת ר"ת ושפיר הוי ס"ד דר' נתן כרבנן דראב"ע דלא אזלי בתר אומדנא כלל. והא דהכא לר' נתן אינה יורשה אלא במסר היינו משום דמשמעות השטר שכתב שיבואו עמה לבית בעלה משמע כן:

ואפשר עוד לומר דלשיטת ר"ת החילוק הוא בין מדידיה לדידה. היינו דחיבת לילה ראשונה לא שייך אלא בחתן וכלה עצמן. אבל הכא בחיוב של האב האומדנא הוא חיבת נשואין דהיינו מסר. ות"ק דר' נתן דל"ל אומדנא זו בחיבת נשואין א"כ ממילא כיון דלא שייך באב אומדנא דחיבת לילה ראשון ממילא אזלינן בתר אומדנא שתהנה בתו. ויש לפרש עוד מ"ש התוס' בלשונם ואי הוי שייך התם אומדנא אחריתא כונתם להא דמיבעיא לקמן ר"פ אע"פ דף נ"ו אי סגי בחיבת חופה לחוד או בחופה הראוי לביאה. אי ביאה ממש. וכל זה אינו שייך אלא מדידיה לדידה. משא"כ באב דלא שייך אלא חיבת נשואין ואפילו במסר איכא חיבת נשואין מתורץ לשיטת ר"ת מה שדקדקו המפרשים דלמה נקיט הברייתא בכתב אב ולא בכתבה עצמה. ועמ"ש לעיל בזה. ולפמ"ש דעיקר אומדנא דאחתוני היינו דוקא באב אבל כשכתבה היא עצמה יש לומר דתליה בחיבת לילה ראשון כמו מדידיה לדידה. ומתורץ נמי מה שהקשה הב"ש בפוסק לזון בת אשתו דגם כן נימא אומדנא לר"ת דדעתו הי דוקא כשחיבת אשתו. ולפמ"ש דהא דאזיל הכא בתר אומדנא שתהנה. אינו אלא באב. אבל בהתחייבות דידיה אזלינן בתר חיבת ביאה. ודוק:

תוס' ד"ה תיקנו מזונת וכו'. לכאורה לדידיה וכו'. בספר פני יהושע הקשה דאיך ס"ד למימר הכי א"כ מה תיקון שייך הא אמרינן לעיל דף מ"ג דאפילו בעבד עברי א"י לומר עשה עמי ואיני זנך. ולע"ד לק"מ דודאי היכא דכל מעשה ידיו שלו פשיטא דאין יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אבל הכא דאינה מחויבת לעשות לו אלא משקל ה' סלעים בכל השבוע כדאיתא לקמן במתניי' ואפילו אם היא עושה זה ביום אחד חייב לזונה כל השבוע ושפיר הואיל התקנה דאם ניחא ליה להבעל במעשה ידיה שהוא משקל ה' סלעים חייב במזונותיה כל השבוע. ואף דיכולה להסתפק במותר מעשה ידיה שהוא שלה אם אינו נותן לה מעה כסף מ"מ א"י לומר עשה עמי משקל ה' סלעים ואיני זנך כי אם ביום שאת עושה לי. משא"כ בע"ע דודאי יכול לומר שביום שנוטל מעשה ידיו יזון אותו. ובשאר הימים יתפרנס ממעשה ידיו. ועוד נראה לפמ"ש לקמן במתניתין דף ס"ד ע"ב דמשמע מלשון המתניתין ואם אין לו פוסק לעומתן וכו' דצריך ליתן פירות ממש. ולא אמרינן בזה שוה כסף ככסף. וכן לר"ל אין יכול לומר פרנסי עצמך במעשה ידיך ומותר מעשה ידיך יהיה שלי דכיון שאינו נותן לה מזונת ממש א"י לכופה למעשה ידיה ופשיטא דבעבד עברי יכול לומר כן פרנס עצמך במעשה ידיך ומותר יהיה שלי. ותו דתקנת מזונות האשה עדיפא טפי דהא חייב במזונותיה לפי כבודה כמו שהיתה רגילה בבית אביה שעולה עמו ואינה יורדת. וק"ל: ועיין לקמן דף נ"ח ע"ב ודף ע' ע"ב מ"ש בזה:

בא"ד אבל אי אפשר לומר כן כדמוכח בריש המדיר וכו'. לכאורה היה נראה דהטעם בזה משום דאף דמזונת דרבנן מ"מ כסות דאורייתא וא"כ אם יאמר הבעל אי אפשי בתקנת חכמים ע"כ יצטרך ליתן כסות. ולפ"ז היכא שרוצה ליתן כסות יכול לומר צאי וכו'. אף דלא ספקה. מיהו מדברי התוספתא לא משמע כן. אך לפ"ז אין כל כך ראיה מר"פ המדיר דיש לומר דהתם מיירי בלא כסות. אבל אם נותן כסות יכול לומר צאי ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. וכן בההיא דפ"ק דגיטין יש לומר כן דהיינו באינו נותן כסות ושפיר קאמר דבלא סיפקה חייב ליתן לה המותר כדי סיפוקה דניחא ליה בהכי טפי שאם יאמר אי אפשי יצטרך ליתן לה כסות. ועיין לקמן מ"ש בזה:

תוס' ד"ה אנוחי ננחינהו וכו'. לכאורה המ"ל דה"א כי היכי דתקנו מזונת תחת מעשה ידיה דשני החיובים הם בודאי ופעמים שמרויח או מפסיד וכן קבורתה תחת כתובתה בשעה שיורש או קובר ה"נ ה"א דפרקונה תחת פירות ששניהם הן ודאין דהיינו שיהיו הפירות מונחים. ואם נשבית אז הפירות שלו והוא פודה אותה בין שיהיה הפדיון פחות מן הפירות בין שיהיה יותר. אלא דא"א לפרש כן לשון הש"ס דלפ"ז לא א"ש הא דקאמר הא עדיפא זמנין וכו'. מיהו ע"כ צריך לומר הא דבאמת לא תקנו כן משום דתקנת הפירות כיון שאינו מצוי כדלקמן אין תקנה זה מספקת לו כנגד תקנת פרקונה דאם לא מלו פרוקי לה מדידיה אם לא שיאכל הפירות מיד. מיהו יש לפרש דהיינו דקאמר הא עדיפא ר"ל דזה הצד עדיף טפי דזמנין דלא מלו וכו'. ואין זה מספיק נגד אם הפירות יותר דלא שכיח אלא דלא משמע להו לפרש הכי. ובזה יש לומר מ"ש התוס' בסמוך דאינה יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן פירות אף דעיקר תקנה היה לטובתה. מ"מ כיון דפירות אינו מצוי והרבה נשים שאין להם נכסי מלוג. א"כ אם תוכל לומר אשה שיש לה פירות הרבה אינה נפדית וכו'. לא יספיק כלל תקנת פירות כנגד פרקונה בנשים שאין להם פירות כלל. ואפ"ה חייב בפרקונה. והוצרכו לתקן כנגדו דאשה שיש לה פירות הרבה ג"כלא תוכל לומר איני נפדית ואז הוא מספיק כנגד תקנת פרקונה בכל הנשים. וק"ל:

בא"ד והשתא מאי דוחקיה וכו'. נראה מדבריהם דבכותב לה דין ודברים וכו'. אפ"ה חייב בפרקונה. דאל"ה ע"כ צ"ל דמיירי שגם היא סילקה עצמה מפרקונה ברצונה דהא עיקר תקנתא לטובת' היא. א"כ ה"לל התוס' להוכיח בפשטות דכתיבה דבעל למה כיון שהיא אמרה איני נפדית ואיני נותן פירות סגי. אלא ע"כ צריך לומר דס"ל דאע"ג דמוחל הפירות חייב הוא בפרקונה. וכן משמע מדבריהם ר"פ הכותב ד"ה כדרב כהנא וכו' שכתבו בסוף הדיבור ועוד דלאשה בעי לאתנוי ומתנה הבעל וכו' משמע דאין התנאי רק לטובתה. וכן מוכח מדס"ל לר' יהודה בריש פרק הכותב דיש לו פירי פירות והוא על כרחך נגד תקנת פרקונה. ועיין לקמן דף נ"ו ע"ב מ"ש שם ועיין קונטרס אחרון:

אך קשיא לי כיון דעיקר שנויא דהתם בכותב לה ועודה ארוסה היינו כדרב כהנא דסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם כמ"ש התוספות בר"פ הכותב. א"כ מאי קשיא להו דנוקי כגון שאומרת איני נפדית ואיני נותן פירות הא תקנת פרקונה ה"ל דבר שלא בא לעולם ואפילו רבי מאיר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה היכא דלא עבידי דאתי ופרקונה לא עבידי דאתי כדקאמרינן הכא דאינו מצוי. וא"כ ע"כ צ"ל כדרב כהנא. ואין לפרש קושית התוס' דנהי דצריך לאתוי הך דר' כהנא מ"מ ה"ל לאוקמי נמי כשהיא אומרת איני נפדית. אלא דלפ"ז לא א"ש מה שתירצו משום דפירות ידו כידה דאכתי ה"מ לאוקמי באומרת כשהיא ארוסה כדמשני גבי דידה כדאיתא בהדיא ר"פ הכותב דבארוסה אין ידו כידה. ושפיר יכולה לומר איני נפדית כשהיא ארוסה. וצ"ל דעיקר קושית התוס' אינו אלא אהא דמוקי בכותב ועודה ארוסה דהמ"ל אפילו בנשואה כשהיא מסלקת עצמה ואומרת איני נפדית ומועיל המחילה כדר' כהנא. וע"ז תירצו שפיר כיון דנשואה ידו כידה אין יכולה לומר איני נפדית ואיני נותן פירות. וע"כ צריך לאוקמי בכותב ועודה ארוסה ובאמת ה"מ לאוקמי כשהיא אומרת. אלא דחדא מינייהו נקט. ועוד יש לדקדק במאי דפשיטא להו דמהני מחילה בתקנת פרקונה ולא אמרינן דעשו חכמים חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה כדקי"ל בכתובה לקמן דף נ"ו כר' יהודה וצ"ל משום דקאמר התם והרי פירות דרבנן ולא עשו בו חיזוק. ומשני פירות מילתא דלא שכיחא היא וכו' וכיון דהכא תיקנו שאינו מצוי לשאינו מצוי. א"כ ממילא גם בפרקונה אין סברא לומר דעשו חיזוק אלא דאכתי יש לומר דפרקונה שאני כדאמרינן בהזהב דף נ"א דטעמא דר' יהודה דמהני מחילה בשאר וכסות משום דידעה ומחלה. א"כ יש לומר דהכא שאני דלא ידעה שתשבה ולא מהני ביה מחילה. מיהו לפמ"ש מהרש"א לקמן דף פ"ד דגם פירות לא ידע שיגדלו. ועמ"ש שם דכיון דמהני סילוק בפירות מנכסים שנפלו אח"כ. ואפילו הכי לא עשו בו חיזוק ומהני סילוק משום דלא שכיח אתא שפיר. ודוק:

בא"ד שאם אמרה היום וכו' משמע דס"ל דיכולה לחזור בע"כ דבעל וכן מפורש בדבריהם ר"פ הכותב ד"ה כדר' כהנא ע"ש. אבל דעת הר"ן לקמן דף נ"ח ע"ב דאם אמרה איני ניזונת ואיני עושה אינה יכולה לחזור לעולם. וכן דעת הרא"ה. וכתב הב"ש בסימן ס"ט דטעמייהו משום דהאומרת איני ניזונת ואיני עושה הבעל פטור אף מכסות. א"כ אי אפשר לומר דפעם תזון פעם לא תזון איך תעשה עם הכסות. והוא דחוק מאוד וכי אינה יכולה להחזיר הכסות כמות שהן הבלאות קיימים בשעה שאינה ניזונת. והנה לכאורה משמע לקמן דף ק"ז ע"א כשיטת הרא"ה ור"ן דהא קאמר התם טעמא דאין פוסקין מזונת לאשת איש משום דחיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. ואי ס"ד דיכולה לחזור א"כ מה בכך הא חזרה בה לפנינו ואפילו נימא דשמואל שם ס"ל כר"ל דתקנו מזונת תחת מעשה ידיה ומעשה ידיה עיקר וכמ"ש לקמן בדף נ"ט ע"א ממשמעות הסוגיא מ"מ הא כתבו התוס' לעיל בסמוך דאף לר"ל היה התקנה ג"כ לטובתה. ואין הבעל יכול לומר צאי מעשה ידיך למזונתיך בדלא ספקה ואם כן אף שנתרצה בתחלה הרי חוזרת בה. מיהו נראה דלכאורה דברי התוספות הם מוכרחים מצד הסברא דהא קיימ"ל כרבי יהודה לקמן דף נ"ו דעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולא מהני מחילה בכתובה. א"כ כיון דקי"ל מזונות דרבנן לא מהני מחילה וממילא שיכולה לחזור בכל עת. ואף דר' יהודה ס"ל שם דמהני מחילה בשאר וכסות היינו בשאר וכסות הכתוב בתורה וכפלוגתת תנאי לקמן לכל חד כדאית ליה והא דמהני מחילה במזונות כל זמן שאינה חוזרת בה היינו משום דלא שייך חיזוק כל זמן שהיא אינה חוזרת. תדע דלא עדיף מחיוב עונה דלכ"ע עשו בו חיזוק. ולא פליג ר"י אלא על דבר שבממון. ואפ"ה אמרינן לקמן דף ס"א ברשות כמה דבעי. ואפשר דס"ל דרא"ה ור"ן דכל היכא דתיקנו חכמים זה תחת זה כגון פירות תחת פרקונה והוא מוחל תקנת הפירות ומחייב עצמו בפרקונה כמו שכתבנו לעיל או שהיא מוחלת הכתובה שתיקנו לה חכמים ולא תיקנו לו חיוב כנגדו וכן בר"פ הכותב דאמר שם דעשו חיזוק בירושת הבעל דהיינו בירושת נכסי מלוג דלא תקנו חכמים חיוב לאשה כנגדו בכל אלו שייך חיזוק דלא מהני מחילה. משא"כ במזונת שתיקנו חכמים מעשה ידיה כנגדו ובמה דמוחלת מזונות היא מרווחת את מעשה ידיה לא עשו חיזוק כיון דהיא ניחא לה במעשה ידיה טפי ממזונות מהני מחילה אבל התוס' לא ס"ל הך סברא דגם במזונות עשו חיזוק שתוכל לחזור בכל עת:

אך לפ"ז נלענ"ד דאף לשיטת התוס' נהי דבמזונת יכולה לחזור כיון דקי"ל מזונות דרבנן עשו חיזוק אבל בכסות דהוא מדאורייתא לדעת רוב הפוסקים ובדאורייתא קי"ל כר' יהודה לקמן דף נ"ו דלא עשו חיזוק מהני מחילה ואינה יכולה לחזור. נמצא לפ"ז אפשר לקיים סברת הב"ש שכתבנו לעיל כיון דבכלל המזונת שהוא תחת מעשה ידיה הוא ג"כ נכלל בו חיוב הכסות ומכסות אינה יכולה לחזור. אם כן איך תעשה עם הכסות שאינה יכולה לחזור בה. ואפשר דבאמת ס"ל להתוס' דאם חוזרת פטור מן הכסות ולפ"ז יש ליישב מ"ש לעיל דמוכח מסוגיא דלקמן דף ק"ז דחיישינן שאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך שאינה יכולה לחזור בה דיש לומר דמיירי התם דגם עתה מספיקין מעשה ידיה למזונותיה בלא הכסות והיא רוצה לחזור משום שאינם מספיקין לכסות בזה שפיר מהני מחילה. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לקמן דף נ"ט דשמואל ס"ל כר"ל דמעשה ידיה עיקר ותיקנו מזונות תחת מעשה ידיה. אף שכתבנו לעיל דגם לר"ל היה נמי התקנה לטובתה כמ"ש התוס' לעיל שא"י לומר צאי מעשה ידיך למזונותיך בדלא ספקה. מ"מ לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה תיקנו מזונות דהטעם בזה לריש לקיש משום כסות דחייב מדאורייתא. אם כן כיון שכתבנו דבדאורייתא מהני מחילה ממילא שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך. וא"ש טעמא דשמואל. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

ועוד נלענ"ד דלפמ"ש התוס' לקמן שם דף כ"ז ד"ה קטנה וכו'. דמיירי דמספקת גם עתה לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים ובזה מהני מחילתה וכו' ע"ש. א"כ ממילא דלק"מ דלדברים קטנים לא עשו חיזוק אפילו לשיטת התוס' כדמוכח מר"פ המדיר דמשני התם במספקת לדברים גדולים וכו'. השתא דאדרתן לא מצינו לגלגל בהדך משמע להדיא דבלאו האי טעמא אינה יכולה לחזור. ותו דאם היתה יכולה לחזור לא היה חל הנדר כלל דהא להכי לא משני שמחלה בתחלה לאחר הנדר חוזרת לשיטת התוספות הנ"ל דיכולה לחזור. אלא משום דמהאי טעמא כיון שיכולה לחזור לא חל הנדר כלל. וא"כ מוכח דבדברים קטנים אינה יכולה לחזור ויבואר יותר שם בר"פ המדיר. א"כ שפיר קאמר הש"ס בדף כ"ז דחיישינן שמחלה. וא"י לחזור משום דברים קטנים. ודוק:

שם בגמרא אמר רבא האי תנא וכו'. משמע דתנא דלעיל סבר דמזונות דרבנן כמ"ש התוס' בד"ה ראב"י אומר וכו'. ואפילו לרב הונא לקמן דף נ"ח ע"ב דמשני אימא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונות ורבא עצמו סבר כוותיה דרב הונא לקמן דף פ"ג דאמר רבא כל האומר אי אפשי וכו'. מ"מ מדנקט התנא דתקנו מעשה ידיה כנגדו משמע דלאו דאורייתא הוא דדבר שהוא חיוב דאורייתא אין שייך לתקן כנגדו. וע"כ למ"ד מזונת דאורייתא תקנת מעשה ידיה משום איבה כדלקמן ר"פ אלמנה ניזונת. אך קשה לכאורה הא דנקט קבורתה תחת כתובתה דהיינו ירושת נדוניא כפירש"י אע"ג דירושת הבעל דאורייתא ואפילו אם נימא דהאי תנא ס"ל ירושת הבעל דרבנן מ"מ לא מצינו מאן דפליג אהא דקבורתה תחת כתובתה ונראה כיון דכתובתה דהיינו נדונית' וכמ"ש התוס' לקמן דף נ"ג שהוא תחת יד הבעל הוי כמלוה תחת יד הבעל וקי"ל דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק וקי"ל דמלוה הוי ראוי לגבי בכור ומלוה שעמו פלגא כדאיתא בב"ב דף קכ"ה ע"ב וכתבו התוס' שם דה"ה לבעל. א"כ יש לומר דכתובה דהיא כחוב אצלו ה"ל ראוי ולא היה ראוי לירש כולו מדאורייתא ושפיר הוא דוקא מצד התקנה. ובזה א"ש הא דנקט קבורתה תחת כתובתה ולא נקט סתמא נגד ירושתה דהא יורש נמי נכסי מלוג. ולפמ"ש א"ש דירושת נכסי מלוג היא מדאורייתא ולא שייך תקנה כנגדו. מיהו התוס' לקמן דף פ' ע"ב כתבו דלא דוקא דה"ה תחת נכסי מלוג ואפשר דסוגיא דהתם אליבא דמ"ד ירושת הבעל דרבנן:

עוד נראה דאפשר לומר דשייך לשון קבורתה תחת כתובתה משום דמן התורה הוא כן שהוא חייב בקבורתה תחת כתובתה דכיון דהוא יורש אותה ה"ל כמת מצוה כדאיתא ביבמות דף פ"ט ע"ב גבי קטנה ולאו דוקא בעל אלא כל מי הראוי לירש חייב בקבורתה כדאיתא באה"ע סוף סימן קי"ח ע"ש ובתשובת מהר"ם מינץ שאלה כ"ג. ובזה נכון הא דלא פירש"י באיפוך אנא שיהיה פירקונה תחת כתובתה משום דקבורה מוטל על היורשים בכל מקום. אך מדברי התוס' לקמן דף נ"ב ד"ה רצה אינו פודה וכו' משמע דגם ע"ז קאי קושי' ואימא איפוך אנא ועמ"ש לקמן דף נ"ו ע"ב בזה. מיהו נראה אע"ג דעיקר קבורת הבעל נפקא מלה יטמא מצוה. כדאיתא בריש סוטה מ"מ קבורתה לפי כבודה ולפי כבודו הוא מדרבנן. וכה"ג כתבנו לעיל במה דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה היינו אפילו לפי כבודה. ועיין לקמן בסמוך. ודוק:

עוד נראה דיש לפרש קבורתה תחת כתובתה היינו דאלמוה רבנן לכח הבעל שיש לו זכות בירושת נכסי צאן ברזל משעת נשואין דאינה יכולה למכור לא שדות נכסי צאן ברזל ולא מטלטלין ולא שטר כתובתה בחייו אף דמצד ירושה אינו אלא לאחר מיתה מ"מ אלמוה רבנן אפילו קודם תקנת אושא כדאיתא בב"ק דף פ"ט ע"א אמר אביי אם אמרו בנכסי מלוג יאמרו בנכסי צאן ברזל ועיין בח"מ ס"ס קי"ב בש"ך וזהו מדרבנן ששמוהו כלוקח בכתובתה ושפיר שייך למתני תחת קבורתה. ויבואר בקונטרס אחרון סימן צ' בס"ד:

ת"ר תיקנו מזונות תחת מ"י כו'. והקשו תוס' לר"ל שאינו מגיה הברייתא ממילא יוכל הוא לומר צאי מ"י למזונותיך. ובאמת משמע שא"י לומר בלא ספקה. ותירצו דסבר מעשה ידיו עיקר שאין היא יכולה לומר א"נ וא"ע אבל ג"כ א"י לומר צאי כו' ע"ש:

ואינו מובן הטעם למה אם מזוני עיקר ותני מ"י תחת מזונות יכולה לומר א"נ ואי תני מזונות ת' מ"י אין הוא יכול לומר צאי כנ"ל כיון דהמשמעות שניתקן לטובתו כו'. ונראה די"ל למ"ש תוס' לקמן ד"ה זמנין דמספקא להו אי כשאמרה א"נ וא"ע יכולהלמחר לחזור ולומר שרוצה במזונות או לא והפ' כתבו דאין סברא שכשיהי' המ"י שוה יותר תאמר א"נ וא"ע וכשיהי' פחות תוכל לחזור בה ע"ש [לקמן ד' נ"ח בר"ן שם] וא"כ י"ל דדוקא היא מצי אמרה א"נ וא"ע דהא מזונות החיוב עליו ככל חיוב ומהני בי' מחילה שא"צ קנין ולכך כיון דאומרת א"נ וא"ע מהני מחילתה על החיוב מזונות ושלא תוכל לחזור בה כמו בכל מחילה וממילא שפיר מהני מה שאומרת א"נ וא"ע דלא תוכל לחזור בה כנ"ל. אבל להיפוך אי מזונות תחת מ"י שיכול הוא לומר צאי כו' דמעשה ידי' גוף המ"י שלו ולא מהני בי' מחילה רק קנין וכל זמן שלא עשתה הוי דבר שלב"ל שא"י להקנותו כדאמרינן (לק' נ"ח) במקדיש מ"י אשתו כו'. וא"כ מצד מה שאומר צאי שמקנה לה המ"י שפיר יוכל לחזור בו דלא מהני מצד קנין שהוא דשלב"ל ושוב לא מהני כלל אמירתו אף כל זמן שאינו חוזר בו מטעם הנ"ל דאין סברא שיוכל לומר היום כך ולמחר שיהי' שוה יותר המ"י יחזור בו כנ"ל ולכך אינו יכול לומר צאי כו' אף אי מזונות תחת מ"י כנ"ל:

אך י"ל למאי דאמרינן במותר ובהעדפה שלא ע"י הדחק דאינו בכלל מעשה ידי' משום דהבעל אינו מפסיד דאינו יכול לכופה רק לשיעור המפורש [במשנה לקמן דף ס"ד ע"ב] כמה היא עושה משקל כו' ומה שעושית יותר אינו בכלל מעשה ידי' רק מותר שתיקנו ת' מעה כסף וא"כ על מעשה ידי' יש ב' דברים שכשהיא עושית הוא שלו וגם שיוכל לכופה לעשות כשיעור המפורש כנ"ל. וא"כ לענין החיוב שתעשה שוב מהני המחילה ככל החיובים דהא גם בע"ע (קידושין דף ט"ז ע"א) אמר לימא לי' באפי תרי זיל אי לאו דע"ע גופי' קני כו' ומהך הוכחת התוס' (שם ד"ה והרב) דמחילה א"צ קנין. וא"כ כיון דמהני אמירתו צאי בתורת מחילה החיוב שתעשה וא"י לכופה א"כ שוב גם כשעושית הוי העדפה ומותר דהא אינה מפסדת בזה לבעלה שאם לא תעשה לא יהיו לו ג"כ דהא א"צ לעשות שע"ז הועיל המחילה והוי כיותר משיעור המפורש דבשביל שאין עלי' חיוב לעשות יותר אינו בכלל מעשה ידי' כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דנפקא מינה היכא שאינו נותן לה מעה כסף שאין המותר שלו [כמ"ש במשנה ד' ס"ד ע"ב] שוב מהני אמירתו צאי מ"י כו' דכיון שאינו יכול לכופה שתעשה הוי מותר ואינו שלו כיון דאינו נותן מעה כסף אך הא יוכל לומר שיתן מעה כסף. אך אי מותר תחת מעה כסף ויכולה היא לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר דזה הוי מחילה המעה כסף ושוב מהני אמירתה. ושוב מהני שפיר אמירתו צאי מע"י למזונותיך כנ"ל. רק באינה אומרת והמותר שלו לא מהני אמירתו צאי דאף דמהני המחילה על החיוב לעשות מ"מ מה שעושית שלו כנ"ל. וא"ש הלשון מזונות ת' מ"י היינו תחת גוף המעשה ידי' שאין המותר בכלל ומצד המעשה ידי' יכול לומר צאי ונ"מ כשאין המותר שלו כנ"ל. אבל מ"מ בכל דוכתי א"י לומר צאי דבסתם כשהמותר שלו לא מהני אמירתו צאי דמ"מ יהי' שלו מה שעושית והוי דשלב"ל ולא מצי אמר צאי כנ"ל. אך אפשר שאינו בכלל מותר ותלי' באם הכניסה לו שפחות (לקמן דף נ"ט ע"ב) שאינה צריכה לעשות אם עשתה אם הוא שלו בתורת מ"י או בתורת מותר דג"כ אין יכול לכופה ואין עלי' חיוב לעשות כנ"ל:

עוד י"ל דהא פ' הכותב (דף פ"ג) אמר דבנשואה א"י להסתלק מהפירות בתורת א"א בתקנת חכמים משום דידו כידה. ולכאורה אינו מובן הא מ"מ מאי דידו כידה הוא מצד התקנה שתיקנו לו הפירות ולמה לא יוכל לומר אי אפשי בתק"ח ולא יהי' כלל ידו כידה כנ"ל ונראה עיקר הטעם דבדבר שעדיין התקנה תלוי' ועומדת ויש לה המשך זמן כמו מזונות ומעשה ידי' שנמשכה התקנה כל ימי האישות שייך לומר א"א שלא יזכה עוד במ"י וכו' אבל במה שכבר נגמר כל הזכות אין חילוק בין דבר שזכה מן התורה או מדרבנן. כמו קנין משיכה או אגב שהן קנינים דרבנן והם לטובת הקונה ודאי דבדבר שזכה בקנין דרבנן והוא שלו כבר לא מצי למימר אי אפשי בהתקנה ויהי' נעשה אינו שלו וכמו אם זכה ע"י קנין דאורייתא רק קודם הזכי' שייך שאינו רוצה בהתקנה כנ"ל וכן במזונות ומ"י כנ"ל. ולכך בפירות אם הי' הזכי' בפירות שבכל שנה הי' שייך ג"כ אי אפשי שלא יזכה עוד אבל באמת הזכות שלו הוא הקרקע לפירות כמבואר פ' האשה (לקמן דף פ' ע"א) בעל שמכר קרקע לפירות כו' מה דקני אקני כו'. וא"כ מיד בשעת הנשואין שזכה בהקרקע לפירות וכשאר לוקח שלוקח דקל לפירותיו דמהני. שוב זכה מיד על כל הפירות שלעולם דכיון שהדקל לפירות שלו ממילא הפירות שלו וכיון שכבר זכה ונעשה ידו כידה היינו בגוף הקרקע שוב לא מהני באומר אח"כ א"א. שכבר נגמר הזכות שזכה כבר מחמת התקנה ולא מהני א"א בדבר שלו להיות אינו שלו אף שמדרבנן זכה כמו משיכה וכנ"ל. אך לכאורה גם מעשה ידי' למאי דקאמר (לקמן דף נ"ח ע"ב) דיקדשו ידיך לעושיהן מהני כמו דקל לפירותיו ולפירש"י ידים למעשיהן והידים איתנהו בעולם ע"ש וא"כ ע"כ שג"כ יש לו זכות בידים למעשיהן א"כ זכה בשעת נשואין ג"כ על לעולם למעשה ידי' כמו דקל לפירות ולמה תוכל לומר א"א. ותוס' כתבו לקמן החילוק בין פירות כנ"ל וכתבו דבידים לא שייך לומר שיזכה בגוף הידים ע"ש ד"ה זימנין דלא ולכאורה למה דנין דמהני יקדשו ידיך לעושיהן דע"כ שהוא כדקל לפירותיו. אמנם באמת זה עצמו החילוק דמה שאמר לקמן דמהני יקדשו ידיך כו' הוא למ"ד דלא מצי אמרה א"נ וא"ע שתיקנו מזונות תחת מ"י אבל למ"ד דתיקנו מ"י תחת מזונות והמזונות יש להם המשך וחיוב וראוי שתוכל לומר איני ניזונת ואי אפשי דעדיין לא זכתה ושוב ממילא אין המעשה ידי' שלו כיון שפקע החיוב מזונות וממילא אינו זוכה כלל בגוף הידים למעשיהן איך זכה כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע וכ' תוס' שפיר דלא שייך שזוכה בגוף הידים כו' ואף דלכאורה הא גם בפירות אם תוכל לומר איני נפדית כו' א"כ ג"כ איך יזכה קרקע לפירותיו הא תוכל להפקיע ז"א דבאמת לכך תני לישנא פרקונה תחת פירות דאף שהי' התקנה לטובתה מ"מ הי' ב' התקנות ביחד ותיקנו שיזכה בקרקע לפירותי' ובשביל זה יהי' חייב בפרקונה. וממילא אף שלטובתה שייך הלשון כנ"ל וממילא שוב אינה יכולה להפקיע ולומר איני נפדית ואיני נותנת פירות דכבר זכה בהם מתקנת חכמים בקרקע לפירות כנ"ל משא"כ מ"י דתני באמת מ"י תחת מזונות כנ"ל ועיין מ"ש לקמן בעזה"י אבל לר"ל דמזונות תחת מ"י דממילא היא אין יכולה להפקיע ולומר א"נ וא"ע א"כ שוב שפיר זכה בידים למעשיהן מיד בשעת נשואין כמו דקל לפירות ושוב גם הוא א"י לומר צאי מ"י למזונותיך דהא כבר זכה אלעולם במ"י וידו כידה כנ"ל כמו בפירות כנ"ל. וא"ש דאף דתני מזונות תחת מ"י והוא לטובתו מ"מ א"י לומר צאי כנ"ל:

אמנם ודאי דתלי' בבעי' דש"ס גטין פ' השולח (ד' מ"ג ע"א ובתוס' שם) במוכר עבדו לקנס אי הוי כדקל לפירותיו או דוקא דקל לפירות דעבידא דאתי משא"כ עבדו לקנס דלא עבידא דאתי אינו הזכות כלל בגוף הדבר שיהי'יכולין להקנות גוף הדבר לזה. וא"כ למה לכאורה יועיל יקדשו ידיך לעושיהן כו' הא לא עבידי דאתי ולא מהני זכות בידים למעשיהן. אך א"ש הלשון כדאמר בגמ' שם מתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר יקדשו כו' דכיון שיכול לכופה למ"י שתעשה חשיב עבידא דאתי כמו בעבד ושפיר הוי זכות בגוף הידים ומהני יקדשו כו'. וע"כ צ"ל כן למ"ש רשב"א וריטב"א קדושין פ"ב (דף מ"ז ע"ב) בשואל קרדום כו' בקע בו קנאו כו' דלא הוי כדקל לפירותיו החפץ למלאכתו משום דהפירות יוצאים מגוף הקרקע משא"כ פירות דמלאכה בחפץ שפירות אלו אין יוצאים מגוף החפץ לא חשיב שכלול בהחפץ שיוכל להקנותו ע"ש רק בקע תקנת חכמים ע"ש. ואיך אמר יקדשו ידיך לעושיהן כו' יועיל הא אין המ"י יוצא מהידים שיהי' חשיב ידים למעשיהן. וצ"ל הטעם דכאן מה שיכול לכופה למעשה ידים זה חשיב קנין בגוף הידים וכמו עבד עברי דגופו קנוי מה"ט וכן הידים למלאכתן דהחפץ בשאלה אף שיכול לעשות מלאכה בהם כיון שאין יוצאים מהחפץ לא חשיב בגוף החפץ אבל כאן נהי דהמלאכה שיהי' שלו לא חשיב שהוא בגוף הידים מ"מ זה הזכות שיכול לכופה לעשות זה חשוב בגוף הידים כנ"ל ושפיר מהני. וא"כ כאן באומר צאי שוב אף דנאמר דכשכבר זכה א"י להסתלק כמו בפירות ונימא דכבר זכה בידים למלאכתן מ"מ ודאי דעל חיוב זה לכופה לעשות מהני מחילתו שלא יהי' עלי' החיוב לעשות דהא גם בעבד עברי פריך לימא זיל ומשני דגופו קנוי. וודאי דאין קנין הגוף באשה בידים בתורת ע"ע שיהי' הגוף קנוי קנין זה הוי רק שיעבוד וחיוב ומהני מחילה שלא יוכל לכופה כנ"ל ושוב נעשה לא עבידא דאתי ושוב אין יוצאין המעשה ידים מגוף הידים ולא יהי' לו זכות רק כשתעשה ושוב מהני אמירתו אי אפשי דאף שקודם אמירתו צאי הי' לו זכות בידים למ"י מ"מ כיון שזה רק משום שהי' יכול לכופה למ"י הוי חשיב כמו דקל לפירות אבל כיון שאומר צאי ופקע החיוב לכופה ושוב פקע הזכות שיהי' חשוב ידים למעשיהן דלא עבידא דאתי ורק שיזכה בגוף המ"י ומהני אי אפשי כמו במזונות כנ"ל. ואף שבא בב"א דקודם אמירתו הי' לו זכות בגוף הידים ואיך יועיל מ"מ י"ל כיון שבאו בב"א ולענין זה ודאי מהני אמירתו צאי שלא יוכל לכוף ופקע ודאי עכ"פ זכות שבידים שוב מהני א"א לגמרי כנ"ל. וכמ"ש הר"ן ריש פ' המדיר על דברים קטנים השתא דאדרתן כו' דאפשר כשבא בב"א לא חייל רק משום דקונמות מפקיע ע"ש. וכן בגמ' נעשה כאומר צאי בשעת הנדר וחייל כו' ויש לדחות דאינו מועיל מחילה כיון שהידים קנוין למעשיהן:

אך בש"ס גטין פ' הזורק (ד' ע"ז ע"ב) ופ' המגרש (פ"ה ע"ב) אמר יד דאשה מי קני' לי' לבעל. ותלי' בב' תירוצי תוס' שם על מה שהקשו הא גם חצרה לא קני' לי' רק לפירות והידים ג"כ למעשה ידים ותירצו תירוץ א' משום דיכולה לומר א"נ וא"ע. ולתירוץ זה א"כ כשאינה יכולה כו' לר"ל דמזונות תחת מ"י שפיר מיקרי הידים קנוים למ"י כדקל לפירותיו ולתי' ב' שם גם לר"ל לא מיקרי קנוים כו'. מ"מ נראה דלא שייך בהו קנין בגוף הידים כיון דרק בע"ע גופו קנוי מגזה"כ ואינו נוהג אלא כשיובל נוהג אבל פועל יכול לחזור בו (ב"מ דף יוד ע"א) מה"ט דלי בי' עבדים כו' וא"א להיות בו קנין הגוף. א"כ י"ל דוקא דקל לפירות שאפשר להיות בו קנין הגוף וכן עבדו לקנס אבל ב"ח אף שמעשה ידי' שלו מ"מ א"א שיהי' קנין הגוף בידים למ"י כשאינו עבד. אך הא חזינן דיקדשו ידיך כו' מהני וי"ל רק הזכות ושיעבוד שלו שעל הידים למעשיהן. ואינו מוכרח די"ל דוקא בפועל אף שהוא קנין פירות מ"מ לא הוי גופו למעשה ידיו דאדרבה אמרינן שיכול לחזור בו ושוב אינו מתחיל כלל קנין הגוף לפירות כמו במ"י כשיכולה לומר א"נ וא"ע ואין לומר דיקנה הגוף למעשה ידי' ושוב לא יוכל לחזור ז"א דאינו יכול למכור עצמו גופו כשאין ע"ע נוהג כנ"ל. משא"כ באשה דעכ"פ לר"ל הי' התקנה שיוכל לכופה למ"י אין יכולה לחזור ולומר א"כ וא"ע שוב ממילא קנין פירות זה הוי קנין הגוף לפירות והוי ידים למעשיהן דהא ע"כ יש לו בהם קנין זה כנ"ל:

ובזה יתישב מה שכ' תוס' (כאן) החילוק בין פירות שאין יכולה לומר איני נפדית כו' משא"כ מ"י דכ' תוס' שאינו זוכה בגוף הידים ע"ש. וקשה מה פשיטא להו בשלמא לתירוץ ב' תוס' גטין שפיר לא קניא לי' הידים אבל לתירוץ הא' דרק משום שיכולה לומר א"כ וא"ע לא קני' לי' הידים אבל אם לא הי' יכולה לומר הי' שפיר חשיב קנין כמו הקרקע לפירות וא"כ כאן שרוצים תוס' לומר טעם שתוכל לומר א"נ וא"ע א"כ איך הטעם בשביל דלא קני' לי גוף הידים הא ע"ז אנו דנין אם לא תוכל לומר א"נ וא"ע שפיר קני' לי' ידים למ"י וא"כ למה תוכל לומר אדרבה קנוים לו הידים ולא תוכל לומר א"נ וא"ע ואם נפרש דתוס' למ"ד דיכולה לומר א"נ וא"ע ולכך כ' תוס' דע"כ לא הי' התקנה שיזכה בגוף הידים. א"כ הי' להם לומר כן דתליא הא בהא ולא לפשיטות דאין סברא שיזכה בגוף הידים. אך י"ל דתוס' הקדימו דבכל יום או שבוע דאי יכולה לומר א"נ וא"ע דאינה מפקעת התקנה לגמרי רק אח"כ כתבו דאפילו אומרת א"נ וא"ע לעולם ג"כ מהני ע"ז כתב דאין סברא שיזכה בגוף הידים כו' וזה שפיר דכיון דאף אם נאמר שזוכה בידים למ"י מ"מ יכולה לומר בכל שבוע א"נ וא"ע מאחר שאינה מפקעת התקנה לגמרי וא"כ שוב אין לו זכות כלל בגוף הידים כיון שבידה להפקיע בכל שבוע ושוב יכולה לומר ג"כ א"כ וא"ע לעולם ג"כ כנ"ל. אך אמנם הי' זה דוקא לסברת תוס' שיכולה לומר בכל עת ולחזור בה אח"כ אבל להפוסקים דאין סברא שפעם תאמר כך ופעם כך רק על לעולם יכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ גם על לעולם לא תוכל לומר דהא אם הדין דא"י לומר א"נ וא"ע שפיר הוי קנין בגוף הידים למעשה ידיהן ושוב כבר זכה בהן כמו בפירות כנ"ל. וצ"ל באמת להפ' הנ"ל דכך הי' התקנה מ"י תחת מזונות ושלא יזכה בגוף הידים רק במ"י וממילא יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ פירות הי' התקנה דקל לפירותיו וכבר זכה כנ"ל והא דמהני לחד מ"ד יקדשו ידיך כו' הא בהא תלי' דלמ"ד מעשה ידי' עיקר וא"י לומר א"נ וא"ע הי' התקנה ידים למעשיהן כנ"ל. אך א"כ קשה למה לי' למימר מעשה ידי' עיקר לימא דאף אי מזוני עיקר מ"מ הי' התקנה ידים למעשיהן וא"י לומר א"נ וא"ע. וצ"ל דסבר באמת כן דמ"י עיקר ודוחק דסתם גמרא אמר זה פ' אע"פ (נ"ח ע"ב) קסבר כו' ולמה הוצרכה לזה ע"ש:

אמנם למ"ש י"ל פשוט דיש ב' דברים כשמקנה דקל לפירותיו חשיב קנין בגוף הקרקע ולכך מהני אף לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל אף דאינו שלו רק לפירות מ"מ זכות זה בגוף הדקל וקני. ועוד יש אם הי' יכול להקנות פירות דקל נראה דהי' חשיב ממילא דקל לפירותיו כיון שיש לי קנין פירות ממילא יש לו זכות בגוף הדקל לפירות מאחר שאין זה יכול לבטל זכותו. בפרט למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ע"ש דאף למ"דלאו כקנין הגוף היינו שאינו חשיב הכל שלו אבל קנין זה לפירות (שפירוש לו) [אולי צ"ל שפיר יש לו] דהא פלוגתא דקנין פירות הוא אף בדקל לפירותיו ע"ש (גיטין דף מ"ז ע"ב) רק דהא אינו יכול להקנות פירות דקל דהוי דבר שלב"ל ואף לר"מ דיכול להקנות מ"מ הא קודם שב"ל יכול לחזור בו ואיך יהי' חשיב קנין הגוף. ואין להקשות כיון דכשקונה הפירות ממילא חשיב דקל לפירותיו ושוב למה יוכל לחזור בו וכן לרבנן למה לא יועיל הקנין מטעם דשלב"ל הא הוי כדקל לפירותיו דז"א דהחילוק פשוט בדקל לפירותיו מסתעף הקנין פירות מן הקנין הגוף ושפיר הגוף בא לעולם וקני וממילא הפירות שלו משא"כ במקנה הפירות אף דאם יקנה הפירות יהי' ממילא גוף לפירות מ"מ הוא בהיפוך שמסתעף קנין הגוף אם קני הפירות ואיך יתחיל הקנין פירות כיון שאין אדם מקנה דשלב"ל לא קני הפירות וממילא אין כאן קנין הגוף וכן לר"מ יכול לחזור מהפירות ואינו חל עכשיו ואין כאן כלל קנין הגוף כנ"ל. וזה הוא החילוק כאן דבפירות הי' שפיר התקנה שיזכה גוף לפירות וממילא זכה ואין יכולה לומר איני נפדית ואין נותנת פירות כנ"ל. משא"כ במעשה ידי' ודאי דלא הי' תחלת התקנה שיזכה בידים למעשיהן ויהי' הידים שלו וממילא יזכה במ"י דז"א דאין זכות בבן חורין בגופו כי לי ב"י עבדים כו' ואין זכות רק בתורת ע"ע בזמן שיובל נוהג. רק להיפך דהוי התקנה במעשה ידי' שלו ואעפ"כ י"ל דממילא הוי ידים למעשיהן כיון שכבר תיקנו שזוכה במ"י ממילא מסתעף שיש לו קנין בידים למעשיהן. דדוקא בפירות דקל שא"א להקנות דשלב"ל משא"כ במ"י דזוכה בתקנת חכמים שיש כח בידם לתקן אף בדשלב"ל. ממילא יש לו זכות בגוף הידים ומהני יקדשו ידיך כו'. אבל מ"מ לענין שתוכל לומר א"נ וא"ע שפיר החילוק כנ"ל דאין לו זכות בידים רק כל זמן שמ"י שלו מסתעף מזה קנין הידים וכיון דעל המ"י מצד עצמו יכולה לומר א"נ וא"ע וא"א בתקנת חכמים ממילא פקע הזכות שיש לו בידים כיון שרק מסתעף מקנין המ"י לא להיפוך כנ"ל וכמו לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל ויכול לחזור קודם דכיון שחוזר מהפירות אין קנין הגוף כנ"ל. ושפיר מצי אמרה א"נ וא"ע ושוב לא מהני יקדשו ידיך ג"כ כיון שיכולה להפקיע למ"ד הנ"ל. משא"כ לר"ל דהי' התקנה מזונות תחת מעשה ידי' שהוא עיקר שלא תוכל לומר א"נ וא"ע שפיר יש לו זכות בידים למעשיהן שמסתעף מקנין המ"י. וא"כ שוב גם הוא א"י לומר צאי כו' דכבר זכה בידים למעשיהן לעולם מאחר שא"י להפקיע וי"ל כנ"ל. ואינו מוכרח. ושפיר כ' תוס' בגטין ב' תירוצים הנ"ל די"ל לר"ל הוי קנין בידים וצריך לומר משום גיטה וידה באין כא' כנ"ל. וכאן לא כתבו תוס' רק דאין סברא שיזכה בגוף הידים מצד עצמם ומזה יהי' מסתעף קנין המעשה ידים כנ"ל רק בהיפך כנ"ל ויכולה לומר א"נ וא"ע כנ"ל:

עוד י"ל על קושית תוס' הנ"ל דעיקר הדיוק מלשון מזונות תחת מ"י שא"י לומר א"נ וא"ע דאל"ה למה לי' למיתני תחת מזונות כלל הוי ליה למיתני ב' התקנות שיהי' מ"י שלו ומזונות חייב ואפשר לומר דקמ"ל שכשאינ' רוצית ליתן לו המ"י א"צ ליתן לה מזונות דאם היו ב' תקנות נפרדות הי' הדין זה גובה וזה גובה. אך ז"א דמ"מ יכול לתפוס שלא ליתן לה מזונות עד שתחזיר לו מעשה ידיה שהן שלו ככל תפיסות בעד חוב. אמנם כשמורדת ממלאכה שאינה רוצה לעשות אם היו ב' תקנות נפרדות לא הי' יכול לתפוס עד שתעשה שזה אינו חשוב תביעת ממון רק חיוב לעשות אבל עדיין אין ממונו בידה וכמבואר בח"מ סי' ע"ב (סעי' י"ז בהג"ה) שאינו יכול לתפוס עד שיתן פטורים אף שחייב ליתן לו ע"ש ולכך פ' אע"פ (דף ס"ג ע"א) למ"ד מורדת ממלאכה פוחתין מכתובתה אבל לא אמר שאינו נותן לה מזונות עד שתעשה כו' אף שאינו מוכרח די"ל זה פשוט רק כיון שא"י לומר א"נ וא"ע לא די לו במה שאינו נותן לה מזונות ע"ש. דמ"מ הוי ליה למימר גם זה. ומשמע שצריך לזונה כנ"ל. אבל כיון שהתקנה הי' מזונות תחת מ"י ממילא כשאינה רוצה לעשות א"צ ליתן לה מזונות כיון שהי' התקנה רק חליפי המעשה ידיה כנ"ל. ואף עכשיו דתני מזונות תחת מ"י ואינו מגיה הברייתא י"ל שפיר דהיו ב' התקנות עיקר ואין היא יכולה לומר א"נ וא"ע וגם הוא א"י לומר צאי ככל חליפין שזה זוכה בזה וזה בזה וא"י לחזור אח"כ ומ"מ לא תני לב' תקנות רק מזונות תחת מ"י דאשמועינן כל היכא שמורדת ממלאכה א"צ לזונה דבלא"ה לא הי' מועיל תפיסתו כדי לעשות כנ"ל רק משום שתיקנו תחת מ"י כנ"ל. אבל אי תני להיפוך מ"י תחת מזונות א"א לומר דקמ"ל שכשאינו נותן לה מזונות יכולה להחזיק מ"י בשביל מזונות דז"א דאף אם היו ב' תקנות היתה יכולה לתפוס כנ"ל. ומוכח דתני תחת מזונות לאשמועינן דיכולה לומר א"נ וא"ע ואף שמ"י שוה יותר הוא שלה כנ"ל. אך נראה דגם אם הי' ב' תקנות הי' גם הוא יכול לעכב ליתן לה מזונות כשאינה רוצה לעשות כמו דכל תפיסה מהני בתורת עביד איניש דינא לנפשיה וכמו שהב"ד יכולין לכופה בכל כפיות שתעשה שלא תגזול אותו כן הוא עצמו יכול לכופה עי"ז שלא יתן לה מזונות כדי שתעשה. ויש לדחות דהא הר"ן ז"ל סוף פ' שבועות הדיינים כ' במשכון שאינו שוה החוב אף שהוא ביד המלו' ולא נאבד ואינו רוצה להחזיר ללוה אעפ"כ חייב לצי"ש לשלם חוב המותר ממשכון ואף שעובר אלא תחמוד ומחויב להחזיר לו לא אמרינן שזה בתורת כפי' לא ישלם המותר כדי שלא יעבור זה אלא תחמוד ויחזיר לו המשכון. וע"כ כיון שאינו חיוב ממון לא אמרינן עביד דינא לנפשי' וגם כאן לענין הכפי' לעשות שהוא רק גורם לממון. אך הא שבת באדם דהדקי' באנדרינא חייב וחשיב ממון ושפיר יוכל לתפוס כנ"ל:

אך מבואר במרדכי הובא בש"ך סי' שפ"ח דיש חילוק בין גופו לממונו דאם ביטל בהמה ממלאכתו לכ"ע פטור וכל ממונו דאין שבת בממון ע"ש. וא"כ האשה נגד הבעל נהי דכשביטל אחר ממלאכה חשיב ביטול גופו וחייב אבל הבעל הא אין לו בה רק זכות ממון וכשמתבטלת הוי רק שביטלה ממונו ממלאכה דלכ"ע פטור דאין שבת כו' ואינו יכול לתפוס ובאמת זה מחלוקת הראשונים ז"ל אי מחשבין על מעשה ידי' ומנכין ממזונות אי לא ודעת רי"ף ורמב"ם דאין מנכין עיין בר"ן פ' שני ד"ג גבי פוסקין מזונות לא"א ועיין מ"ש שם בעזהש"י:

מ"ד מיכל לא ניכלינהו כו' אנוחי נינחינהו וכו'. ופי' תוס' עד שאין לו מה לאכול ינתנו לו כו'. ואינו מובן איך נזכר זה השיעור בלשון הגמרא וגם למה. והפי' הפשוט הי' נראה דס"ד דחשיבי הפירות כאפותיקי על פרקונה מספק וכמו שהלוה אינו רשאי לבזבז שלא יהיה מה לגבות למלוה כן כאן מספק כמה יעלה פרקונה והן שלה יהיו מונחים על הספק עד שמתה או גירשה או מת הוא אז למפרע הם שלו כיון שלא נצריך לפרקונה עד שפקע החיוב. ושייך שפיר שהפירות שלו. אך תוס' לא ניחא להו לפרש כך. וצ"ל לדבריהם ג"כ הפי' כנ"ל רק דקי"ל (ב"מ קי"ג ע"ב וחו"מ סי' צ"ז) מסדרין לב"ח ומניחין לו מזון ל' יום גם כשבאים לגבות בב"ד וא"כ נהי דהי' החיוב פרקונה חיוב גמור בודאי ג"כ היו מניחין לו לאכול מזה שהוא שלו ומכ"ש על הספק וממילא כשאין לולהתפרנס יכול ליקח על ל' יום ואחר ל' ג"כ דהא עדיין רק חיוב עליו ומסדרין וכן לעולם כל זמן שאין לו להתפרנס ועדיין לא נשבית אף שמשועבד לחיוב שלה ושפיר הפי' לא נכלינהו רק שיהיו מונחים לשעבוד פירקונה ואעפ"כ כשאין לו יכול להתפרנס כנ"ל. ולא ניחא להו כנ"ל דהא מתה בל"ז יורשה ולא יהיה לו ריוח רק אם גירשה ואין סברא לתקן כך דא"כ תהי' קלה בעיניו להוציאה כדי שיהיו הפירות המונחים שלו כנ"ל:

ואיפוך אנא פירש"י ונ"מ דאי אמרה א"נ וא"ע לאו כלום קאמרה כו' ולמה לא פירש דאי אמרה איני נפדית ואיני עושה מהני משמע דס"ל כתירוץ תוס' דלא מהני בפרקונה משום שלא תטמע כו' דלתי' ב' משום שזכה בפירות משא"כ בידים. א"כ אם הי' מ"י תחת פרקונה הוי מצית אמרה איני עושה ואיני נפדית והול"ל הנפקא מינה כנ"ל. וכן למה לא פי' דאי אמרה איני נזונית ואיני נותנת פירות דמהני משמע דס"ל כתירוץ ב' של התוס' דבפירות שזכה בקרקע לא מהני. וסבר כב' הסברות כנ"ל. ולכך אין נ"מ רק דלא מצי אמרה א"נ וא"ע כנ"ל. לכאורה א"א לפרש קושיית הש"ס על הברייתא מנ"ל דמזונות תחת מ"י דלמא להיפך מה זה קושיא התנא ידע שכך הי' התקנה. וע"כ פריך על גוף התקנה למה לא תקנו להיפוך. ואינו במשמעו' הלשון ואיפוך אנא. ונראה דפירכת הש"ס אהא דאמר מקודם פירות מאן דכר שמי' ומשני חסורי מחסרא ומוסיף עוד בבא פרקונה תחת פירות. ופריך ואיפוך אנא ויהי' התוספת בבא כך תיקנו מזונות תחת פרקונה ופירות תחת מעשה ידי' ונשאר התחלה והסוף כדקתני וירויח בזה שלא יקשה מה דפריך מקודם מה לפיכך כו' והוצרך לשינוי' מ"ד מיכל כו' והא אפשר לפרש כפשוטו לפי שפרקונה תחת פירות ופירי עיקר לפיכך אוכל בעל פירות בע"כ דאשה שאינה יכולה לומר א"א איני נפדית ואיני נותנת פירות כמ"ש תוס' דמלשון תחת פירות מוכח כן שאין היא יכולה לומר אי אפשי כו' אך הא דלא משני כן משום דאיך נאמר דמפרש הלשון לפי שפרקונה תחת פירות אוכל כו' א"כ הא מזונות תחת מעשה ידיה תני מקודם ולפי הגירסא מעשה ידי' עיקר וג"כ א"י לומר א"נ וא"ע הי' לו לומר לפיכך מעשה ידי' שלו ג"כ כנ"ל שא"י להפקיע לומר א"א דזה תני בברייתא קודם פירות. וע"כ שאין הפי' כנ"ל בלפיכך והוצרך לשנויי מ"ד מיכל לא ליכול כו' אבל אי שמא איפוך דתני בברייתא מזונות תחת פירות ופרקונה תחת מ"י. יהא שפיר לפיכך בעל אוכל פירות כפשוטו כנ"ל לפי שפירי עיקר לא יכולה להפקיע ולומר א"צ ואיני נותן פירות. וזה הוא רישא דברייתא ומפרש דתחת פירות היינו שא"י להפקיע ממילא ידעינן שהפי' פרקונה תחת מ"י ג"כ כנ"ל. ועוד דעל פרקונה לא שייך לפיכך מ"י שלו שאינה יכולה להפקיע די"ל כתי' ב' של תוס' דאף אי פרקונה עיקר ג"כ א"י לומר איני נפדית כו' שלא תטמע כו'. א"כ לא שייך לפיכך היינו לפי שפרקונה תחת פירות שפירי עיקר א"י להפקיע הא גם אם הי' פרקונה עיקר מ"מ לא היתה יכולה להפקיע כנ"ל. אבל אמזונות ופירות א"ש. ופריך שפיר ואיפוך אנא ומשני תיקנו מצוי כו' וא"א לפרש כנ"ל:

בתוס' הוכיחו דגם לר"ל דמזונות תחת מ"י מ"מ א"י לומר צאי בלא ספקה מריש המדיר כו'. ולכאור' אין מובן הראי' דע"כ הוכחתם אינו מהגמר' דאמר באומר צאי כו' ויעמוד פרנס משום דלא ספקה כו' ומוכח דלא מהני דהא הגמרא קאי לדידן דקי"ל מ"י תחת מזונות ויכולה לומר א"נ וא"ע וודאי לא מהני אמירתו צאי בלא ספקה דמזה הוכיח הר"ן דבספקה לדידן מצי אמר צאי רק הוכחתם לר"ל תקשה המשנה גופיה כיון דמשועבד לה כו' קושיות הש"ס דא"א לשנויי באומר צאי א"כ פרנס למה דאף לא ספקה מהני צאי. אך הא י"ל כדמשני בהדירה כשהיא ארוסה והגיע זמן כו' ועוד הא קי"ל קונמות מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוהו רבנן לשעבודיה ולכאורה היכא דיכולה לומר א"נ וא"ע ולהפקיע התקנה הסברא דאף שאינה אומרת שיחול הקיום דלא שייך אלמוה לשיעבודי' שלא יופקע כיון שבל"ז יכולה להפקיע כנ"ל. רק לדידן מוכח דליתא לסברא הנ"ל מהא דקונם שאיני עושה כו' למה א"צ להפר הא יכולה לומר א"נ וא"ע וממילא יחול וע"כ דכל שאינה אומרת אלמוה רבנן כו' וכדפריך על נעשה כאומר כו'. אבל לר"ל דמזונות תחת מ"י ואין יכולה לומר א"נ וא"ע ממילא אין הוכחה מהא דקונם שאיני עושה כו' דשם א"י להפקיע. וא"כ ממילא שפיר י"ל דהוא יכול לומר צאי מ"י למזונותיך אף בדלא ספקה ומתניתין אף שאינו אומר צאי וגם לא אמרינן נעשה כאומר כו' מ"מ חל הקונם דמפקיע מידי שיעבוד דלא שייך אלמוה כו' כיון שבל"ז יכול להפקיע שיעבודה ולומר צאי מ"י כו' ושפיר חל אף שאינו אומר וצריך להעמיד פרנס דמהא דקונם שאיני עושה לא קשה דהיא א"י להפקיע לר"ל. וא"כ שפיר י"ל דהוא יכול להפקיע ולומר צאי כו' ולא קשה ממתני' כנ"ל. אך ראיית תוס' ממשמעות לשון הש"ס דפריך ואם איתא לדר"ה כו' משמע דמקודם משני גם לר"ל. והא הי' קשה פרנס למה ליה. דאף דפריך לה אח"כ מ"מ ודאי דגם מעיקרא היה כונת התרצן כן דמספקת לדברים גדולים כו' דאל"ה לא תירץ כלום ומשמע דגם לר"ל משני ומוכח כנ"ל. וראי' שהביאו תוס' מגיטין ג"כ אינו מובן דלמאי דקי"ל יכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך אין הוכחה כלל דשפיר מתני' כפשטי' דאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי היינו שיהי' מ"י שלו ושפיר החירות זכות שמ"י שלו. משא"כ באשתו שלא לזון ושיהי' מ"י שלו אינו רשאי רק שיהי' מ"י שלה וזה גם אחר הגט אין לה יותר רק שמ"י שלה ואינו זכות. רק הגמרא דדחי שלא יהי' מוכח הא דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי וא"ז הוצרך לומר בדאמר צאי כו' ובדלא ספק. וזה לדידן דקי"ל כר"ה דמ"י תחת מזונות. אבל לר"ל י"ל כפשטי' בלא צאי רק משום דיכול לומר עשה ואיני זנך כנ"ל: