דף מו - ב

הרי אידי ואידי, בין בעילת הבעל, ובין טענת הזנות - כדרכה בעינן! שהרי הוא סובר שדברים ככתבן, והרי כתוב "ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים", והיינו דווקא כשבא עליה כדרכה, ומצא שזינתה כדרכה!

אלא, שלח רב כהנא משמיה דרבי יוחנן: אינו חייב - עד שיבעול כדרכה, ויוציא שם רע בכדרכה.

מתניתין:

האב זכאי בבתו בקטנותה ובנערותה בקידושיה, שבידו לקדשה.

בין שקידושיה נעשו בכסף, שאז הכסף שלו.

בין שנעשו בשטר, שאם קיבל האב את שטר קידושיה [שכותב בו הבעל: בתך מקודשת לי] - הרי היא מקודשת.

ובין בביאה. שרשאי האב למסרה לביאה לשם קידושין.

וכן זכאי האב במציאתה. ובמעשה ידיה.

ובהפרת נדריה.

ומקבל את גיטה אם קידשה, ולאחר מכן התגרשה מן האירוסין, קודם שבגרה. אבל אם נשאת, או שבגרה, שוב אין לאב רשות בה.

ואם ירשה הבת קרקעות מבית אמה, אינו אוכל האב את הפירות בחייה של הבת, אלא עושין לה "סגולה", שקונים בפירות קרקע, וההכנסה מהקרקע גם היא שייכת לה.

נשאת הבת, יתר עליו הבעל, שהוא זוכה בכל הדברים השנויים לעיל, ואף אוכל פירות של נכסי אשתו, בחייה.

וחייב הבעל במזונותיה.

ובפרקונה, שחייב לפדותה אם נשבית. ודברים אלו הם מתנאי בית דין.

וכן חייב בקבורתה. תיקנו חכמים שיהא חייב בקבורתה, תחת נדונייתה שהכניסה לו מבית אביה, והוא יורשה במיתתה.

רבי יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת להספד אשתו.

גמרא:

שנינו במשנתינו, שהאב זכאי בקידושי בתו בכסף. והוינן בה: מנלן שהוא זכאי בכסף קידושיה?

אמר רב יהודה, אמר קרא גבי אמה עבריה, כשיוצאה מרשות האדון כשהביאה סימני נערות: "ויצאה חנם אין כסף", שאינה צריכה לשלם לאדון כסף עבור שחרורה.

ודרשינן: אין כסף לאדון זה כשיוצאה מרשותו, ואולם, יש כסף לאדון אחר כשיוצאה מרשותו. ומנו? מיהו אותו אדון אחר? על כרחך שהוא אביה. שהרי אין אדון אחר לבת ישראל מלבד אביה.

והוינן בה: ואימא שכסף הקידושין יהיה שייך לדידה, לבת עצמה, ונאמר שהפסוק לא בא להשמיענו שהכסף לאב, אלא רק להשמיענו שהבת מתקדשת בכסף. וכך נדרוש את הפסוק, אין כסף ביציאה זו, אבל יש כסף ביציאה אחרת, דהיינו - בקידושין. אך הכסף שייך לבת!

ומשנינן: לא מסתבר לומר כך. כי השתא, אביה מקבל את קידושיה, דכתיב: "את בתי נתתי לאיש הזה", ואנו נאמר שאיהי שקלא כספא?!

ופרכינן: ואימא: הני מילי שאביה מקבל קידושיה, בקטנה ^[73], דלית לה "יד", ועליה נאמר "את בתי נתתי לאיש הזה", שבידו נתינתה [ואף על פי שהפסוק מדבר במוציא שם רע, והרי מדובר בנערה, שמא כך אומר האב: את בתי נתתי לאיש הזה בהיותה קטנה, ועתה היא נערה].

אבל נערה, דאית לה "יד" ^[74], נאמר שאיהי תקדש נפשה [היא תקדש את עצמה], ואיהי תשקול כספא! ^[75]

ומשנינן: אמר קרא: "בנעוריה בית אביה", ודרשינן: כל שבח נעורים - לאביה. ולכן, אף כסף קידושיה שנחשב גם הוא "שבח נעוריה", הרי הוא לאביה.

ומקשה הגמרא: ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת לאביה? שנאמר: "וכי ימכור איש את בתו לאמה".

ודרשינן: מה אמה העבריה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה.

למה לי פסוק זה? תיפוק ליה מהפסוק "בנעוריה בית אביה", שלמדים משם שכל שבח נעורים שייך לאביה!

אלא, על כרחך שההוא, אותו פסוק של "בנעוריה בית אביה" - בהפרת נדרים הוא דכתיב, ולא למדים משם שכל שבח נעורים לאביה. ואם כן חוזרת השאלה, נאמר שבנעוריה היא תקדש את עצמה, ויהיה כסף הקידושין שלה!

וכי תימא שנילף מינה, מהפרת נדרים, לענייננו, לענין קידושין,

אי אפשר לומר כך, כי ממונא מאיסורא - לא ילפינן! ^[76]

וכי תימא שנילף מקנסא, שכשם שקנסה לאביה, כך כסף קידושיה לאביה,

אי אפשר לומר כך, כי ממונא מקנסא - לא ילפינן!

וכי תימא שנילף מבושת ופגם, שאינם קנס, ואביה מקבלם,

אי אפשר ללמוד משם, משום ששאני בושת ופגם, דאביה נמי שייך ביה, כי בידו ליטול ממון ולביישה בבושת זו, על ידי שימסרנה לקידושין למנוול ומוכה שחין! אלא, כך צריך לתרץ על הקושיה שהקשינו לעיל "ואימא לדידה":

מסתברא, דכי ממעט רחמנא אין כסף לאדון זה אבל יש כסף ביציאה אחרת - יציאה דכוותה קא ממעט. דהיינו, שצריך להיות כסף יציאתה דומה לכסף היציאה מהאדון.

והרי ביציאה מהאדון, אם היה צריך לתת כסף, הרי היתה צריכה לתת אותו לאדון שהיא יוצאה ממנו, כדי לפדות את עצמה מעבודתה אצלו. אף כאן, כשיוצאה מאביה, צריך להיות הכסף לזה שיוצאה ממנו, דהיינו לאב, ולא לעצמה.

ומקשינן: והא עדיין לא דמיא הא יציאה - להא יציאה, שהרי התם, גבי אדון, נפקא לה מרשותיה לגמרי ביציאתה. ואילו ביציאה דאב - אכתי מחסרא מסירה לחופה, ועדיין היא ברשות האב לירושתה ולמעשה ידיה עד כניסתה לחופה!

ומתרצינן: מהפרת נדרים ^[77] מיהא נפקא לה מרשותיה כבר בקידושיה. דתנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירין לה נדריה. ואילו עד עתה היה אביה מפר לה לבדו.

שנינו במשנתינו שאף קידושיה בשטר ובביאה - הרי הם של האב. שבידו לקדשה ולמסרה בעל כרחה.

והוינן בה: מנא לן הא? ומשנינן: אמר קרא: "והיתה לאיש אחר", איתקוש הוויות - להדדי [הוקשו כל אופני הקידושין זה לזה]. וכשם שבקידושי כסף מקדשה האב, אף בשאר סוגי הקידושין מקדשה האב.

שנינו במשנתינו: זכאי במציאתה.