הא מני [זו שיטת מי היא], כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם משלם חצי כופר, ולשיטה זו אין לענין זה הבדל בין תם למועד אלא רק מה שנתפרש במשנה.

ומביאים ראיה נוספת: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, אם אמר: "המית שורי את פלוני", או: "המית שורי את שורו של פלוני" — הרי זה משלם על פי עצמו. מאי לאו [האם לא] מדובר שם בשור תם, שמשלם חצי נזק, והרי זו הוכחה שתשלום זה נחשב לתשלום ממון, ולא לקנס! שאילו לא היה זה חיוב ממון, לא היה מתחייב בהודאתו. ודוחים: לא, מדובר כאן במועד.

ושואלים: אם כן, אבל בתם מאי [מה] יהא הדין, שאינו משלם על פי עצמו, אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה, בהמשכה של המשנה] שאם אמר "המית שורי עבדו של פלוני" — אינו משלם על פי עצמו, ניפלוג וניתני בדידה [שיחלוק וישנה בה עצמה] חלוקה פנימית קרובה יותר: במה דברים אמורים — במועד, אבל תם — אינו משלם על פי עצמו! ודוחים: כל המשנה כולה במועד קמיירי [עוסקת], ואינה דנה כאן כלל בדיניו של שור תם, ולפיכך אינה מחלקת בין תם למועד, ולכן אין ממנה הוכחה לענייננו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו, זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, שהיתר על מה שהזיק נקרא קנס. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם משלם פחות ממה שהזיק — משלם על פי עצמו. והרי זו הוכחה שחצי נזק הוא תשלום ממון ולא קנס! ודוחים: לא תימא [אל תאמר] ותדייק הא [הרי] פחות ממה שהזיק, אלא אימא [אמור] ודייק כך: הא [הרי] אם משלם כמה שהזיק — משלם על פי עצמו.

ומקשים: אם כן לפי פירוש זה, אבל אם משלם פחות ממה שהזיק — מאי [מה] יהא הדין לדעתך — שאינו משלם על פי עצמו, אם כן ליתני [שישנה] לשון כללית יותר: זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, דמשמע [שמשמעות] לשון זו היא כוללת גם כשמשלם פחות, ומשמע גם כשמשלם יתר! ואומרים: אכן, מכאן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב הונא בנו של רב יהושע שחצי נזק הוא קנס.

ומסכמים להלכה: והלכתא [והלכה היא]: פלגא ניזקא קנסא [חצי נזק קנס הוא]. ותוהים: תיובתא והלכתא [קושיה חמורה עליו והלכה כמותו]?! ומשיבים: אין [כן], הלכה כמותו, כי יש להסביר: טעמא מאי איתותב [מה טעם הושב, הוקשו דבריו ונשארו בקושיה] — משום דלא קתני [שאינו שונה] "כמה שהזיק", אולם לשון זו לא פסיקא ליה [אינה פסוקה, אינה מוחלטת, לו], משום שיש יוצאים מן הכלל. כיון דאיכא [שיש] הלכה של חצי נזק צרורות. שאם הלך בעל חיים כדרכו, ותוך כדי הילוכו העיף צרורות, אבנים, והן גרמו נזק — משלם על כך רק חצי נזק, ולא את כל הנזק כולו. דהלכתא גמירי לה דממונא [שהלכה למודה לנו שחיוב ממון] הוא ולא קנס, ודינו לכל ענין כדין נזקי רגל, אלא שמשלם רק חצי הנזק. משום הכי [כך] לא קתני [שנה] אותה הצעה "כמה שהזיק" באופן כללי שרק אם המשלם כפי שהזיק משלם על פי עצמו, שהרי יש בהלכה דבר הדומה לחצי נזק בנגיחה, ולכל הדעות זה תשלום ממון וגם אותו ישלמו בהודאת עצמו.

ומן הפסק הזה ממשיכים ומסיימים: והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא [ועכשיו שאמרת, ופסקת, שחצי נזק קנס הוא], האי כלבא דאכל אימרי [כלב זה שאכל טלאים], ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי [וחתול שאכל תרנגולים גדולים], הרי נזק משונה הוא ובתם משלם רק חצי נזק כמו בנגיחה, ולא מגבינן [ואין אנו גובים אותו] בבבל, משום שתשלום עבור נזק בלתי רגיל הוא קנס, ואין גובים קנסות בבבל, שאין בה דיינים סמוכים הרשאים לדון בדיני קנסות. אבל, אם אכל החתול תרנגולים זוטרי [קטנים] — אורחיה הוא ומגבינן [דרכו היא ואנחנו גובים לו לניזק], שאין זה קנס אלא ממון.

ומעירים: ובמקרים כאלה שהם בתורת קנס — גם בבבל, אי [אם] תפס הניזק מנכסי המזיק כדי שיעור הקנס — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי מעיקר הדין מגיע לו תשלום, ואין הנתבע יכול לטעון שאינו חייב כלום. ואי [ואם] אמר הניזק לבית הדין: אקבעו [קיבעו] לי זימנא [זמן] ללכת לארץ ישראל, ששם אפשר לדון גם בדיני קנסות — מקבעינן ליה [קובעים לו]. ואי [ואם] לא אזיל [הולך] הנתבע לארץ ישראל לפי טענת התובע — משמתינן ליה [מנדים אותו].

ומעירים: בין כך ובין כך, בין אם עלה לארץ ישראל ובין אם לא עלה, אפילו כשלא מחייבים אותו בבבל לשלם קנס, מכל מקום משמתינן ליה [מנדים אותו] אם לא יסלק את המזיק, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: סליק הזיקך [סלק את המזיק שלך] וכדברי ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו — שנאמר: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), מכאן שאסור לו לאדם שישהה בביתו דבר המסכן את הבריות ("דמים"). ואם אינו מסלקו — מנדים אותו.

א משנה נערה שנתפתתה — בושתה ופגמה וקנסה של אביה, וכן דמי הצער בתפוסה (אנוסה). עמדה הנערה בדין עם המפתה או האונס עד שלא מת האב — הרי הן של אב, כפי שאמרנו. לפיכך אם מת האב לפני שהספיק לגבות את הכסף מן האיש — הרי הן, הכספים הללו, של אחין, משום שהם היורשים את אביהם וכבר זכה בהן האב.

אולם אם לא הספיקה לעמוד בדין עם המפתה או האונס עד שמת האב, ואחר כך עמדה בדין וזכתה — הרי הן, הכספים הללו, של עצמה, שכיון שמת האב, הרי היא ברשות עצמה לכל דבר. וכן אם עמדה בדין עד שלא בגרה — הרי הן של אב, ואם מת האב — הרי הן של אחין היורשים אותו, אף שבגרה בינתיים. אבל אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה — הרי הן של עצמה. ר' שמעון אומר: אפילו אם עמדה בדין בחיי האב, ולא הספיקה לגבות עד שמת האב — אין האחים יורשים את הכסף הזה, אלא הרי הן של עצמה, שכל עוד לא הגיע הכסף לידי האב ממש, אינו שלו.