שסופה להצטער תחת בעלה בכגון אותו צער שמחמת הביאה. אמרו לו: אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. משמע שהצער שבאונס הוא צער שנגרם ישירות מהביאה עצמה ולא הצער שבא מסיבה אחרת שבאותו מקרה! אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: צער של פיסוק הרגלים בשעת ביאה. וכן הוא אומר: "ותפשקי את רגליך לכל עובר" (יחזקאל טז, כה).

ושואלים: אי הכי [אם כך] שיש בזה צער, ומשלם על צער כזה — מפותה נמי [גם כן] צריך היה לשלם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: משל של זו המפותה למה הדבר דומה — לאדם שאמר לחבירו: קרע שיראין (משי) שלי והפטר, שאם עשה כדבריו, הוא פטור. ואף זו, כיון שנבעלה מרצונה, בודאי מוחלת לו ואיננו מתחייב על מה שציער אותה. על עצם ההשוואה ל"קרע שיראין שלי", תוהים: שלי?! וכי הנזק רק שלה? הלא דאבוה נינהו [של אביה הוא] שהרי הקנס והתשלומים מגיעים לאביה, וכיצד יכולה היא למחול עליהם? אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: יש לחזור מהתירוצים הקודמים ולומר כך: פקחות שבהן, שבין הנשים, אומרות: מפותה אין לה צער בשעת ביאה, שכיון שעושה מרצונה — אינה מצטערת בכך.

ושואלים: והא קא חזינן דאית לה [והרי אנו רואים שגם אשה הנבעלת ברצון וכגון זו הנישאת יש לה] כאב בשעת ביאה ראשונה? אמר אביי: אמרה לי אם (אומנתי) שהצער הזה אינו קשה כל כך, שהוא כמיא חמימי על רישיה דקרחא [כמו מים חמים על ראשו של איש קרח]. רבא אמר: אמרה לי בת רב חסדא (אשתו): כי ריבדא דכוסילתא [כמו דקירה של סכין הקזה]. רב פפא אמר: אמרה לי בת אבא סוראה (אשתו): הכאב הוא כי נהמא אקושא בחינכי [כמו לחם קשה בחניכיים], שכאשר נבעלת האשה מרצונה הצער הוא מועט, ואינו צריך לשלם עליו.

א שנינו במשנה שהאונס נותן מיד והמפתה לכשיוציא וכו'. ותוהים: לכשיוציא?! וכי אשתו היא? הרי עדיין לא נשא אותה, ואם כן מדוע אומרים לכשיוציא? אמר אביי: אימא [אמור, הכוונה היא] לכשלא יכנוס. כלומר, אם רוצה לשאתה — אינו משלם, אבל אם אינו רוצה לכונסה — משלם. תניא נמי הכי [שנויה גם כן בברייתא] במפורש: אף על פי שאמרו המפתה נותן קנס לכשלא יכנוס, מכל מקום בושת ופגם נותן מיד. ועוד נאמר שם: ואחד האונס ואחד המפתה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב. שאף על פי שהאונס חייב לשאת את האנוסה, היא או אביה יכולים לסרב.

ושואלים: בשלמא [נניח] בענין מפותה — כתיב [נאמר]: "אם מאן ימאן אביה לתתה לו" (שמות כב, טז), ודרשו חכמים: אין לי אלא אביה שיכול למאן, היא עצמה מנין שיכולה למאן בו — תלמוד לומר: "ימאן", מכל מקום, שמכפל הלשון למדים שאף היא רשאית למאן.

אלא אונס, מניין לנו דין זה? בשלמא איהי [נניח היא] שיכולה למאן — כתיב [נאמר]: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), משמע "תהיה" היא — מדעתה ומרצונה. אלא אביה מנלן [מניין לנו] שיכול לעכב?

אמר אביי: יש סברה בדבר: שלא יהא חוטא נשכר, שאם אין אביה יכול למאן, נמצא שעל ידי שחטא בה ואנסה יוכל לשאתה למרות סירובו של אביה. רבא אמר: קל וחומר הוא, ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד, שהרי היא עצמה התרצתה לו, בכל זאת בין היא ובין אביה יכולין לעכב — אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כל שכן ששניהם יכולים לעכב.

ומסבירים: רבא לא אמר כאביי ומדוע — כיון דקא [שהוא] משלם קנס אם כן לאו [לא] חוטא נשכר הוא, שאינו מרויח מן האונס, שהרי הוא משלם כמוהר הבתולות גם כאשר הוא נושא אותה. אביי לא אמר כרבא, וטעמו הוא: מפתה דאיהו מצי מעכב [שהוא עצמו יכול לעכב], כלומר, הוא יכול להחליט אם הוא רוצה לשאתה או לא — אביה נמי מצי מעכב [גם כן יכול לעכב], אונס דאיהו לא מצי מעכב [שהוא עצמו אינו יכול לעכב] וחייב לשאתה בעל כרחו, אפשר היה לומר שאביה נמי לא מצי מעכב [גם כן אינו יכול לעכב].

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: אף על פי שאמרו אונס נותן מיד, כשיוציא הוא אין לה עליו כלום. מתחילה תוהים על עצם הלשון: כשיוציא?! מי מצי מפיק לה [האם הוא יכול להוציא אותה]?! והרי הכתוב אומר שאסור לו לגרש אותה! אלא אימא [אמור], תקן את הלשון, כך: כשתצא היא, אם היא רוצה להתגרש ממנו ותובעת ממנו גט אין לה עליו כלום כל תביעה נוספת של ממון. וכן אם מת ובטלו נישואיהם לא על ידי גירושין אלא על ידי מיתה — יצא כסף קנסה בכתובתה, שכיון ששילם כבר קנס כמוהר הבתולות, הרי כסף הקנס הוא במקום תשלום הכתובה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף אנוסה יש לה כתובה מנה (ככתובתה של כל אשה שאינה בתולה).

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חולקים], כשדנו אם יש לה כתובה. ומסבירים, רבנן סברי [סבורים]: טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] כתובה לאשה — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שכשהדבר יהיה קשור בהוצאה כספית יתעכב הדבר, והא לא מצי מפיק לה [וזו, האנוסה, הרי אינו יכול להוציאה] שהרי מדין תורה אסור לו לגרשה, ולכן אין לה כתובה. ור' יוסי בר' יהודה סבר: הא נמי מצער לה [זה גם כן יכול הוא לצער אותה] עד דאמרה [שאומרת] היא "לא בעינא לך [אינני רוצה אותך] "ויגרשנה, ולכן תיקנו גם לה כתובה של מנה, כדי שלא ימהר לעשות זאת.

ב שנינו במשנה אונס שותה בעציצו, שחייב לשאת את אנוסתו, מה שאין כן המפתה שאינו חייב לשאת את מפותתו. אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי: מכדי מיגמר גמרי מהדדי [הלא למודים הם אונס ומפתה זה מזה] לענין סכום הקנס, משמע שדיניהם דומים זה לזה, ואם כן,