אי דקא טעין [אם שהוא טוען עליה] טענת דמים, שבעל ולא מצא דם — הכי נמי [כך גם כן] הוא הדין שאף בבוגרת אם היא בתולה יש לה דמים. הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דקטעין [שהוא טוען] טענת פתח פתוח, ובוגרת פתחה פתוח.

א שנינו בברייתא: סומכוס אומר משום ר' מאיר: סומא (עיוורת) אין לה טענת בתולים. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של סומכוס? אמר ר' זירא: מפני שהעיוורת פעמים רבות נחבטת (נופלת ומקבלת מכה) על גבי קרקע ושמא נשרו בתוליה על ידי כך. ותוהים: כולהו נמי חבוטי מיחבטי [כל הבנות כולן גם כן עלולות להיחבט על הקרקע] ואם כן מה המיוחד לגבי עיוורת? ומשיבים: כולהו [כולן] רואות שזב מהן דם לאחר החבטה ומראות לאמן, והאם בודקת ויודעת שהבת שוב אינה בתולה, ואילו זו, העיוורת אינה רואה בזוב דמה וממילא אינה מראה לאמה ולכן ייתכן שאירע לה דבר ואין איש יודע, וכשנשאה ודאי העלה על דעתו שמא אינה בתולה, ואינו יכול לטעון טענת בתולים.

ב שנינו שם: והיוצאת משום שם רע אין לה לא קנס ולא פיתוי. והבינו תחילה שהכוונה היא שיוצאת מבעלה משום שזינתה. ותוהים: היוצאת משום שם רע הלא בעצם בת סקילה היא (ראויה להיסקל) שהלא זינתה תחת בעלה, ופשוט שאין לה קנס! אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר], זו היא הכוונה: מי שיצא עליה שם רע בילדותה שזינתה — אין לה לא קנס ולא פיתוי, כי אנו מניחים שהיא כבר בעולה.

אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן], מהלכה זו, לענין אחר: האי שטרא ריעא [שטר זה שנעשה רעוע], שנתעורר חשש לגבי אמיתותו, לא מגבינן ביה [אין אנו גובים בו]. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דנפק קלא עליה דשטרא דזייפא [אם תאמר שיצא קול עליו ששטר מזויף] הוא, דכוותה הכא [וכיוצא בזה כאן] במקרה שלנו, של שם רע, דנפק עלה קלא דזנאי [שיצא עליה קול שזינתה], והא [והרי] אמר רבא: אשה שיצא לה שם מזנה בעיר — אין חוששין לה, ומניחים שאין ממש בקול זה. ואם כן מדין זה אפשר ללמוד שאין ממש בקול בלא עדות ממשית.

אלא כך צריך לומר: דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שניים ואמרו, העידו]: לדידהו תבעתנהי באיסורא [אותנו תבעה לתשמיש באיסור], ואם כן, דכוותה הכא [כיוצא בזה כאן, בענין שטר] דאתו בי תרי ואמרי [שבאו שניים ואמרו]: לדידהו אמר להו [לנו אמר]: "זייפו לי שטר". ותוהים: בשלמא התם [נניח שם] בענין זנות — שכיחי [מצויים] פרוצין ואם שניים אלה נתבעו ולא נענו לה, יש להניח שהיא תבעה אחר והוא בעל אותה. אלא הכא [כאן] בענין זיוף אם הוא הוחזק כמחזר אחר זיוף כל ישראל מי [האם] הוחזקו כזייפנים? ואם כן מדוע נחשוד שמישהו זייף לו את השטר? ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] כיון דקא מהדר אזיופא [שהוא מחזר, מחפש, אחר הזיוף], אימר [אמור] מתוך שלא נענה, לבסוף הוא עצמו זיופי זייף [זייף] וכתב, וגם אם אין לחשוד באחרים — בו עצמו יש מקום לחשוד ויש איפוא דמיון בין שטר רעוע למי שיצא עליה שם רע.

ג משנה ואלו הן נערות שאין להן קנס: הבא על הגיורת, או על השבויה, או על השפחה, שנפדו, או שנתגיירו, או שנשתחררו כשהיו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד, שיש להניח שאינן בתולות, ואין קנס אלא לבתולות. ר' יהודה אומר: שבויה שנפדית הרי היא בקדושתה אף על פי שהיא גדולה, שאין לומר שבודאי נבעלה.

ועוד נערות שאין להן קנס: הבא על בתו, או על בת בתו, או על בת בנו, או על בת אשתו, או על בת בנה, או על בת בתה — כל אלה אין להן קנס, מפני שמתחייב בנפשו על עבירה זו, שמיתתן בידי בית דין, וכל המתחייב בנפשו — אין משלם ממון. שנאמר: "ו(אם) לא יהיה אסון ענוש יענש" (שמות כא, כב), ומכאן למדים שאם היה אסון, והמכה חייב מיתה, אינו נענש בממון.

ד גמרא אמר ר' יוחנן: ר' יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד, כלומר, יש להם שיטה אחת בענין היתר שבויה. ר' יהודה — הא דאמרן [זה שאמרנו] במשנה. ר' דוסא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שבויה בת כהן, או אשת כהן שנפדית משביה — אוכלת בתרומה, אלו דברי ר' דוסא. וכהסבר אמר ר' דוסא: וכי מה עשה לה ערבי הלז (הזה) שהיה השובה שלה? וכי מפני שמיעך לה בין דדיה בדרך פריצות, פסלה משום כך מן הכהונה? שלגבי שבויה אין חשש לבעילה ממש, והחשש המצוי הוא לפריצות בלבד.

אמר רבה: דלמא [שמא] לא היא ואין כאן שיטה אחת, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יהודה הכא [כאן] לענין קנס אלא מפני הטעם שלא יהא חוטא נשכר, וכי מפני שנשבתה אותה ילדה ייפטר האונס אותה מן הקנס? אבל התם [שם, לענין תרומה] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים סבור הוא ר' יהודה] ותהיה אסורה לכהונה. אי נמי [או גם כן] אפשר לחלק באופן אחר: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' דוסא התם [שם] אלא באכילת תרומה בזמן הזה שהיא דרבנן [מדברי סופרים] אבל בענין קנס שהוא חיוב דאורייתא [מן התורה] כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור] שאין לחייב אותו בחיוב ממון מן התורה אלא כשיש ודאות בדבר, וכאן יש חשש שהיא בעולה.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: וטעמיה [וכי טעמו] של ר' יהודה הכא [כאן] בקנס שלא יהא חוטא נשכר הוא? והא תניא [והרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: שבויה שנשבית הרי היא בקדושתה ובחזקת בתולה, ואפילו היתה בת עשר שנים — כתובתה מאתים. וכיון שמדובר בכתובה, והתם מאי [ושם מה נימוק] שלא יהא חוטא נשכר איכא [יש], הלא אין כאן חטא? ומשיבים: התם נמי דלמא מימנעי [שם גם כן הטעם הוא שמא יימנעו] ולא נסבי לה [ישאו אותה] מפני החשש שהיא בעולה, ולכן אמר שמחזיקים אותה כבתולה ונותנים לה כתובה מאתיים זוז, ולא יהא לה קושי להינשא.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יהודה ששבויה בקדושתה קיימה [עומדת] היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הפודה את השבויה — ישאנה. מותר לו לשאתה אפילו אם הוא כהן. אבל אם הוא עצמו מעיד בה שלא נבעלה — לא ישאנה. ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך לא ישאנה, שמא נבעלה ונפסלה לכהונה! ומעירים: הא גופה קשיא [היא הברייתא עצמה קשה], אמרת מצד אחד: הפודה את השבויה ישאנה, והדר תנא [וחזר ושנה] מעיד בה לא ישאנה. וכי משום שגם מעיד בה לא ישאנה?!

ומשיבים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כי ודאי הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדברים: הפודה את השבויה ומעיד בה שהיא טהורה — ישאנה, מעיד בה כדי [סתם] שפדאה משביה — לא ישאנה.

ולענייננו, מכל מקום קשיא [קשה הדבר] לר' יהודה, שהרי מברייתא זו נראה שהוא מניח שסתם שבויה בחזקת בעולה היא! אמר רב פפא: אימא [אמור, תקן] את הגרסה כך: ר' יהודה אומר: בין כך ובין כך ישאנה. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אומר: לעולם כדקתני [כפי ששנינו בברייתא] בלא תיקון, אלא ר' יהודה לדבריהם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אומר להם], וכך יש להבין את דבריו: לדידי [לשיטתי] שאני מניח שהשבויה היא טהורה — בין כך ובין כך ישאנה, אלא לדידכו [לשיטתכם] שאתם חוששים לבעילה, אם כן בין כך ובין כך לא ישאנה מבעי ליה [צריך היה לו להיות]!

ומסבירים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם — הפודה את השבויה ומעיד בה ישאנה כי לא שדי איניש זוזי בכדי [אין אדם זורק כסף לחינם], ואם הוציא עליה כספים ודאי בטוח הוא שלא נבעלה. אבל מעיד בה כדי [סתם] לא ישאנה — שמא עיניו נתן בה שרוצה לשאתה לאשה, ומעיד שקר.

רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] רב פפא בר שמואל לרב יוסף: