ור' מאיר את ההלכה של לוקה ומשלם אית ליה [יש לו, הוא מקבל], אבל את ההלכה של מת ומשלם לית ליה [אין לו, אינו מקבל], ושאני הני [ושונים דינים אלה], משום שחידוש הוא שחידשה תורה בקנס, אף על גב דמיקטיל [שאף על פי שהוא נהרג] בכל זאת הוא משלם. ואזדא [והולך] רבה בענין זה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. שאמר רבה: היה ברשותו גדי גנוב לו זה מכבר, שגנבו קודם לכן, וטבחו (שחטו) בשבת — הריהו חייב ארבעה וחמישה משום טובח, מפני שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. ולמרות שהטביחה היתה בשבת — חייב, כיון שתשלומי ארבעה וחמישה על מעשה הטביחה הם קנס ואין המיתה פוטרתו מחיוב קנס. אולם אם גנב וטבח בשבת עצמה — פטור, שאם אין עליו חיוב תשלום משום הגניבה, שהרי נתחייב מיתה משום שבת, והמיתה פוטרתו מחיוב תשלום הגניבה שהינו חיוב ממון מעיקר הדין, ולא קנס, וממילא אין גם חיוב תשלום ארבעה וחמישה על הטביחה (שחיטה) ואין חיוב על מכירה אף שהוא קנס. שכיון שאינו משלם את הקרן, הרי שאין מתקיימים בכך דברי הכתוב "חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז), שהרי אינו משלם ארבעה וחמישה, אלא שלושה וארבעה בלבד.

ועוד אמר רבה: היה גדי גנוב לו וטבחו במחתרת, שחתר בבית כדי להוציאו משם — אף שדין מוות עליו, שהרי אם מצאו בעל הבית בבואו במחתרת והרגו אינו חייב עליו, בכל זאת חייב ככל טובח ומוכר, משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור מחתרת. אבל אם גנב וטבח (שחט) במחתרת — פטור, כיון שמותר לבעל הבית להורגו שם, נמצא שחייב בעונש חמור יותר. ואף שתשלומי ארבעה וחמישה הינם קנס ואין המיתה פוטרתו מהם, מכל מקום נפטר מהם, משום שאם אין חיוב תשלום בשל הגניבה, אין גם תשלום בשל הטביחה ואין גם חיוב בשל המכירה. ומדברי רבה אלו יש ראיה שעל תשלומי קנס כטביחה ומכירה חייב גם כאשר מתחייב בעונש חמור של מיתה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמר רבה את דבריו גם לענין גניבה בשבת וגם לענין מחתרת. דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בענין שבת, היינו אומרים: משום שהיא חמורה שאיסורה איסור עולם, וכל אימת שיעידוהו שעבר על איסור זה, על בית הדין להמיתו, ולכן כאשר מתחייב בה, פטור מן התשלומים, אבל מחתרת, שאיסור שעה הוא, שהרי החיוב בנפשו של הבא במחתרת איננו איסור קבוע, אלא רק בשעה ובמקום שהוא בא לגנוב שם, ואם כבר יצא מן המחתרת — אסור להורגו, ואם כן אימא [אמור] שלא ייפטר בגלל זה מחובת הממון. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בענין מחתרת, היינו אומרים: משום שמחתרתו זו היא התראתו. כלומר, עצם העובדה שהוא נכנס לשם או חותר שם — הרי זה מעשה המקביל להתראה שמתרים בעובר עבירה במזיד, שבודאי בא להרוג אם לא יתנו לו את הממון, ולכן נפטר בקבלת העונש החמור, אבל שבת, דבעיא [שצריכה] עוד התראה — אין עונשה חמור כל כך, ואם כן אימא [אמור] שלא יהיה פטור בגללה, על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר.

אמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו זה מכבר, וטבחה (שחטה) בשבת — חייב לשלם חמש פרות, משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. אבל אם היתה פרה שאולה לו, וטבחה בשבת — פטור מלהחזיר דמי פרה אחרת. שהרי אינו נעשה גנב עליה אלא משעת שחיטתה, ובאותה שעה הרי מתחייב מיתה. אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: וכי רב פפא דין פרה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו]?! כלומר, מה הוסיף רב פפא על דברי רבה? וכי ייתכן שרבה אמר הלכה בגדי ורב פפא אמר אותה ההלכה בפרה? שהרי לכאורה העקרון אחד הוא — שאם בשעת הגניבה היה חייב לשלם, הוא מוסיף ומתחייב גם על טביחה למרות שיש בה איסור מיתה!

אמר ליה [לו] רב אשי: רב פפא לענין שאולה אתא לאשמועינן [בא להשמיע לנו] חידוש; סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] הואיל ואמר רב פפא כי משעת משיכה של הפרה לרשותו של השואל הוא דאתחייב ליה [שהתחייב לו] השואל במזונותיה של הפרה, הכא נמי [כך גם כן] תאמר שמשעת שאלה אתחייב [התחייב] באונסיה, שנעשה כקניינו לענין שהוא משלם על כל מקרה אונס שקורה לה אחר כך, ואפילו טבח בשבת יתחייב על שעת השאלה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהחיוב בתשלומי אונסים חל רק משעה שהיה האונס בפועל, ואם היה בשבת נפטר.

אמר רבא: בנים שהניח להן אביהן פרה שאולה — משתמשין בה כל ימי שאלתה, שזכות השאילה נמשכת אף שהשואל עצמו כבר מת, ואם מתה — אין חייבין באונסה, שכיון שלא הם היו השואלים, לא חל עליהם חיוב באונסים. וכן אם כסבורין היו שהפרה הזו של אביהם היא וטבחוה ואכלוה — משלמין דמי בשר בזול. שמשלמים רק מה שנהנו, ולא את כל הנזק שנגרם לבעלים. אבל אם הניח להן אביהן אחריות נכסים, שהניח להם נכסים שיש להם אחריות והשעבוד חל איפוא על הנכסים עוד בחייו — חייבין לשלם את כל הנזק.

ומעירים: איכא דמתני לה ארישא ואיכא דמתני לה אסיפא [יש שהיה שונה את הפיסקה האחרונה הזו על ראשה של ההלכה, ויש שהיה שונה אותה על סופה]. ומסבירים: מאן דמתני לה ארישא [מי שהיה שונה אותה על ראשה], שבזמן שיש אחריות נכסים חייבים בכל אונס שאירע לפרה השאולה — כל שכן שהלכה זו שייכת אסיפא [על סופה], שמאחר שהם עצמם שחטוה, ודאי חייבים לשלם הכל. ואם כן פליגא [חלוקה] דעה זו על רב פפא, שהרי הבסיס לשיטה זו הוא שחיוב השואל באונסים חל משעת השאילה. ומאן דמתני לה אסיפא [ומי ששונה אותה על סופה] כשטבחו ואכלו, אבל ארישא [על ראשה] שמתה באונס לא, אינו שונה אותה, שאף הוא סבור שחיוב האונסים אינו חל משעת המשיכה אלא רק בשעה שאירע האונס, ואם כן היינו [זהו] כמו בדינו של רב פפא.

א כאמור, שיטת משנתנו המחייבת את הבא על אחותו באונס בתשלום קנס, אף שבשל כך נתחייב מלקות, הוסברה איפוא בכמה דרכים. ר' יוחנן מעמיד את המשנה באופן שלא התרו בו, ולכן אינו לוקה. וכיון שאינו לוקה — משלם. וריש לקיש מעמיד את המשנה כשיטת ר' מאיר הסובר שכל העושה מעשה המחייב מלקות וממון, לוקה ומשלם. ומעירים: בשלמא [נניח] כי ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש ולא פירש את משנתנו לדעת ר' מאיר, משום דקא מוקים לה כרבנן [שהוא מעמיד אותה כדעת חכמים] החולקים על ר' מאיר, ועדיף בעיניו שסתם משנה תהיה כהלכה, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? ומשיבים: כיון שר' יוחנן מסביר שמדובר במקרה שלא התרו בו, אמר לך [היה יכול ריש לקיש לומר לך]: כיון שאילו אתרו ביה [היו מתרים בו] היה פטור מתשלומים — כי [כאשר] לא אתרו ביה [התרו בו] נמי [גם כן] פטור.

ואזדו לטעמייהו [והולכים הם לטעמם, לשיטתם]. דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: חייבי מיתות שוגגין, מי שעבר עבירה שחייב עליה מיתה, אלא שעשה אותה בשוגג, או חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר, כלומר, שנוסף לכך היה בעבירה זו גם חיוב ממון — ר' יוחנן אמר: חייב, מאחר שהעבירה נעשתה בשגגה ולא קיבל עליה עונש חמור. וריש לקיש אמר: פטור. וטעמיהם — ר' יוחנן אמר חייב — דהא [שהרי] לא אתרו ביה [התרו בו] בעבירה זו שעונשה מיתה, ובשוגג עשאה. ריש לקיש אמר פטור — כיון שאילו אתרו ביה [התרו בו] היה פטור מלשלם, כי [כאשר] לא אתרו ביה [התרו בו] נמי [גם כן] פטור.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן מן הכתוב בשני אנשים שרבו זה עם זה, ותוך כדי כך פגעו באשה הרה וגרמו לה להפיל, שנאמר: "ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" (שמות כא, כב),