דלמא [שמא] עונש מלקות חמור יותר? שהרי אמר רב: אילמלי [אילו] נגדוה [היו מכים] את חנניה מישאל ועזריה כדי שיעבדו עבודה זרה ולא היו משליכים אותם לכבשן האש — פלחו לצלמא [היו עובדים לצלם], הרי שמכות קשות ממוות! אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אסי לרב אשי: ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרב אשי: ולא שני לך [וכי אין שונה לך, אינך מבדיל] בין הכאה שיש לה קצבה ומספר כמו זו של ארבעים המלקות כעונש הכתוב בתורה, להכאה שאין לה קצבה? שודאי עונש מלקות שבתורה קל ממוות, ומה שאמר רב בעניינם חנניה מישאל ועזריה, הריהו במלקות שאין להן שיעור, שהן קשות יותר ממוות.

על עיקר הראיה מדין זה לענין כל תשלומים של חבלה מתקיף לה [מקשה על כך] רב יעקב מנהר פקוד: הניחא לרבנן [זה נוח לשיטת חכמים] דאמרי [שאומרים] שמה שנאמר בכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" (שמות כא, כג), הוא נפש ממש, שאם גרם למות האשה — ממיתים אותו. אלא לשיטת רבי שאמר שכיון שלא נתכוונו לפגוע באשה, אינם חייבים מיתה כלל, אלא משלמים ממון, כופר נפש, על שגרמו לה מיתה, מאי איכא למימר [מה אם כן יש לומר]? שכן לפי שיטה זו אפשר לומר שלא היתה כאן כל התראה לענין מלקות, ולא נתחייבו אלא ממון כדין מזיק.

אלא אמר רב יעקב מנהר פקוד משמיה [משמו] של רבא: יש לחזור בנו ממה שאמרנו, והראיה היא מהכא [מכאן], שמכתוב אחר למדים הוכחה לדבר, שנאמר במי שהיכה את חבירו באבן או באגרוף ולא הרגו מיד אלא נפל למשכב, "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (שמות כא, יט), ולכאורה הכתוב הזה מיותר, וכי תעלה על דעתך שזה (המוכה) מהלך בשוק, וזה (המכה) נהרג בגללו כרוצח? אלא מלמד כתוב זה שחובשין (אוסרים) אותו את המכה במשך הזמן שהמוכה חולה, ואי מית [ואם מת] אחר כך מחמת המכה — קטלינן ליה [הורגים אנו אותו], ואי [ואם] לא מית [מת] — "ונקה המכה" ויוצא מן המאסר, אלא שחייב לשלם לו, כאמור "שבתו יתן ורפא ירפא" (שמות כא, יט).

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שלא אתרו ביה [התרו בו] מתחילה — אמאי מיקטיל [מדוע ייהרג המכה] אם מת המוכה, הרי בלא התראה אין הורגים! אלא פשיטא דאתרו ביה [פשוט שהתרו בו] ומותרה לדבר חמור שהתרו בו שאם יהרוג ייענש עונש מוות, הריהו מותרה גם לדבר הקל לחבלה שעונשה מלקות, ואמר רחמנא [ואמרה תורה] "שבתו יתן ורפא ירפא". הרי שאינו לוקה על החבלה (למרות ההתראה) אלא משלם.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ממאי [ממה מניין] יודע אתה שמותרה לדבר חמור הוי [הריהו] מותרה לדבר הקל? דלמא לא הוי [שמא אינו]! ואם תמצא [תרצה] לומר כי הוי [הריהו] מותרה, ממאי [ממה] יודע אתה שמיתה חמורה? דלמא [שמא] עונש מלקות חמור ממנה? שהרי אמר רב: אילמלי נגדוה [אילו היו מכים] את חנניה מישאל ועזריה כדי שיעבדו עבודה זרה, פלחו לצלמא [היו עובדים לצלם]!

ועל כך אמר ליה [לו] רב סמא בריה דרב אסי לרב אשי ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרב אשי: ולא שני לך [וכי אינו שונה לך] בין הכאה שיש לה קצבה להכאה שאין לה קצבה?

על עיקר הוכחה זו, שמשלם ואינו לוקה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב מרי: ממאי [ממה מניין] יודע אתה שמדובר כאן במי שהיכה את חבירו במזיד, ומה שנאמר "ונקה המכה" (שמות כא, יט) כוונתו "ונקה" מקטלא [מעונש מוות]? דלמא [שמא] מדובר פה במכה חבירו בשוגג, וכוונת הכתוב "ונקה" — שנפטר מגלות? וכיון שלא היתה כאן התראה (שהרי היה הדבר בשוגג), אינו לוקה, ומשלם ממון? ואם כן אין להוכיח מכאן שהחובל משלם ואינו לוקה. ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] ואין הוכחה לדבר.

א ריש לקיש אמר הסבר אחר לסתירה בין המשנה שלנו, האומרת שמשלם קנס כאשר בא על אחותו באונס, והמשנה במסכת מכות שנאמר בה שחייב מלקות: הא מני [זו, משנתנו, כשיטת מי היא] — שיטת ר' מאיר היא, שאמר שבכל מעשה שמתחייב בעטיו מלקות וממון, אין אומרים קם ליה בדרבה מיניה, אלא לוקה ומשלם. ומקשים: אי [אם] אתה מפרש שמשנתנו כדעת ר' מאיר היא — אפילו בא על בתו באונס נמי [גם כן] ישלם קנס! והרי במשנה נמנו רק אלו שבאו על חייבי לאוין וכריתות, ולא חייבי מיתה בידי אדם!

וכי תימא [ואם תאמר] שר' מאיר הלכה זו של לוקה ומשלם אית ליה [יש לו], אבל את ההלכה של מת ומשלם לית ליה [אין לו], ולא [והאם אינו] סבור שמת ומשלם? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: גנב בהמה של אחר וטבח אותה בשבת, או גנב וטבח לעבודה זרה, או גנב שור הנסקל (שור שנידון להיסקל, ואסור בהנאה, ואם כן אין לו בעצם כל ערך) וטבחו — הרי על כל אלה משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים, ככל מי שגנב בהמת חבירו וטבחה, אלו דברי ר' מאיר, וחכמים פוטרין מתשלומים, משום שבמעשהו נתחייב בעונש מיתה (על שחיטה בשבת או שחיטה לעבודה זרה) ונפטר מתשלום ממון. משמע שר' מאיר סבור שאף־על־פי שמתחייב בנפשו, חייב גם בתשלומים!

קושיה זו דוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על ברייתא זו, אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים], מוסרים הלכה זו באופן אחר: אמר ר' ירמיה אמר ר' שמעון בן לקיש, שר' אבין ור' אילעא וכל חבורתא [החבורה] משמיה [משמו] של ר' יוחנן אמרי [אומרים]: שם מדובר בטובח על ידי אחר, כלומר, לא הגנב עצמו טבח, אלא שלוחו הוא שטבח בשבת או טבח לעבודה זרה על פי הוראתו. ולפי הסבר זה, הגנב הוא שמשלם תשלומים אלה והוא לא נתחייב כלל בעונש מוות, שהרי את העבירה עשה שלוחו, ואין מכאן כל ראיה לשיטת ר' מאיר בזה.

תחילה, מבררים הסבר זה של ר' יוחנן לגופו: וכי זה חוטא וזה מתחייב? וכי אפשר לומר שאדם זה, השליח, חטא בטביחה, והאחר (הגנב) יהיה מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה, והרי כלל הוא שאין שליח לדבר עבירה? ומשיבים: יש כאן דין מיוחד, שאמר רבא, אמר רחמנא [אמרה תורה]: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז) — מה מכירה נעשית על ידי אחר, שהרי אין מכירה בלי שיהיה מישהו אחר קונה, והגנב מתחייב אף שהיה אחר שותף עמו בעבירה, אף טביחה מתחייב עליה על ידי אחר. ואם כן גזירת הכתוב היא שלמרות שכרגיל אין שליח לדבר עבירה, מכל מקום כאן מתחייב אדם גם על ידי חבירו.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] הוכחה אחרת לדין זה שבטביחה מתחייב על ידי שליח, שנאמר: "וטבחו או מכרו" — "או" זה בא לרבות את השליח. דבי [בבית מדרשו] של חזקיה תנא [שנה] ראיה אחרת, לפי שנאמר שם: "ישלם תחת השור... תחת השה" — "תחת" בא לרבות את השליח.

מתקיף לה [מקשה על כך], על הסבר זה, מר זוטרא מצד אחר: מי איכא מידי [האם יש דבר] שאילו עבד איהו [היה עושה אותו הוא עצמו] לא מיחייב [היה מתחייב], ועביד [ועושה] אותו שליח ומחייב [והוא מתחייב]? שהרי אילו היה הוא עצמו טובח בשבת — היה פטור מתשלומים, וכשעושה זאת שליחו — הוא מתחייב! ומשיבים: איהו [הוא] נפטר, לאו [לא] משום דלא מיחייב [שאינו מתחייב] על עצם הטביחה, אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה [שעומד לו, די לו, בעונש בגדול ממנו] שהוא עונש מיתה על חילול השבת, ואז למרות שחל עליו בעצם חיוב, אי אפשר להיפרע ממנו בפועל. אבל כשעושה על ידי שליח, כיון שלא חל עליו עונש מיתה — החיוב שחל עליו ניתן עכשיו לתשלומים.

ושואלים מעתה על הסברו של ר' יוחנן לעיקר ההלכה, אי [אם] מדובר כאן בטובח על ידי אחר, יש מקום לתמיהה הפוכה: מאי טעמייהו דרבנן דפטרי [מה טעמם של חכמים שפוטרים]? שהרי הוא עצמו לא עשה עבירה שיש בה חיוב מיתה, ושלוחו שעשה את מעשה הטביחה הוא שהתחייב בנפשו, ומדוע לא יתחייב השולח (הגנב) בתשלומים? ומשיבים: מאן [מי הם] חכמים אלה החולקים על ר' מאיר —