סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

פטור. אולם אם אתה אומר כן, אדתני [עד שהוא שונה] בהמשך הברייתא "היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור", נפלוג וניתני בדידה [שיחלק וישנה בתוכה] חלוקה פנימית דקה יותר, והיא: במה דברים אמורים שכשעומד הרי זה כהפסקה ואין קנין החפץ ומלאכת שבת נעשים כאחת ולכן חייב בתשלום — בעומד לפוש, אבל העומד לכתף — פטור.

אלא חוזרים מהתירוץ האחרון ואומרים: הא מני [הלכה זו כשיטת מי היא] — כשיטת בן עזאי היא, שאמר: מהלך כעומד דמי [הוא נחשב], וכאשר אדם מהלך תמיד, הריהו עומד בכל פעם, ומפסיק על ידי כך בין פעולת העקירה וההנחה, ונמצא שעל העקירה הראשונה אינו מתחייב משום שבת. ושואלים: אם כן לשיטה זו אבל זורק את החפץ לרשות אחרת מאי [מה] יהיה דינו — פטור מתשלומים, שעקירה צורך הוצאה היתה ונמצא מתחייב בגניבת החפץ ומוציא מרשות אחת לחברתה כאחת — אם כן ניפלוג וניתני בדידה [שיחלוק וישנה בה עצמה]: במה דברים אמורים שחייב משום גניבה — במהלך, שמפסיק את מלאכת ההוצאה, ואין שתי הפעולות באות כאחת, אבל זורק — פטור מן התשלומים, שכן חיוב שבת וחיובו בגניבה נעשו כאחת!

ומשיבים: אמנם דין זה נכון הוא לשיטה זו, אלא שמגרר ויוצא איצטריכא ליה [הוצרך לו], שיש בכך חידוש אחר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי אין דרך הוצאה בכך, שאין זו הדרך הרגילה להוציא על ידי גרירה, ומאחר שעשה מלאכה שלא כדרכה, שלא באופן שרגילים לעשותה, לא תיחשב איפוא כמלאכה גמורה ואינו חייב עליה מיתה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שגם זו דרך הוצאה.

ומבררים: במאי [ובמה] מדובר פה? אי ברברבי [אם במשאות גדולים, בכיס גדול] — הרי בודאי אורחיה [דרכו] הוא להוציאו בגרירה ואין חידוש בדבר. אי בזוטרי [אם בקטנים] — ודאי לאו אורחיה [לא דרכו] הוא, ואם הוציא בגרירה, ודאי אינו חייב על כך. אלא מדובר כאן במיצעי [באמצעיים, בממוצעים], והחידוש הוא, שלמרות שלא תמיד מוציאים אותם כך, כיון שפעמים עושים כן, אנו אומרים שדרך הוצאה בכך, וחייב בהוצאתן משום חילול שבת ופטור מגניבה.

ועוד מבררים באותה הלכה: ודאפקיה להיכא [ושהוציאו, את הכיס, להיכן]? אי דאפקיה [אם שהוציאו] מרשות הבעלים לרשות הרבים — אמנם איסור שבת איכא [יש כאן], שהרי הוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, אבל איסור גניבה ליכא [אין], שהרי הוציא אותו לרשות הרבים, ואין אדם קונה חפץ במשיכה לרשות הרבים, ואם כן עדיין לא נקנה לו החפץ ולא חל איסור גניבה. אי דאפקיה [אם שהוציאו, את הכיס] מרשות יחיד אחת לרשות היחיד של עצמו — איסור גניבה איכא [יש], שכן חצירו קונה לו, אבל איסור שבת ליכא [אין], שכן אין איסור הוצאה מן התורה מרשות היחיד אלא לרשות הרבים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דאפקיה [שהוציאו] לצידי רשות הרבים. שסמוך לרשות הרבים יש שטח השייך לבתים הסמוכים ואינו נבדל מהם במחיצה גבוהה אלא ביתידות קטנות וכדומה.

ושואלים: כמאן [וכדעת מי] אומרים הסבר זה? אי [אם] כשיטת ר' אליעזר שאמר שצידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [הם נחשבים] — הרי איסור שבת איכא [יש כאן] בהוצאה לצידי רשות הרבים, אבל איסור גניבה ליכא [אין], שהרי בהוצאה לרשות הרבים אין החפץ נקנה לו! אי [אם] תאמר שהוא כשיטת רבנן דאמרי [חכמים שאומרים] שצידי רשות הרבים לאו [לא] כרשות הרבים דמו [הם נחשבים], אם כן איסור גניבה איכא [יש], איסור שבת ליכא [אין]!

ומשיבים: לעולם תפרש שהוא כר' אליעזר, וכי [וכאשר] אמר ר' אליעזר כי צידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו [הם נחשבים] — הני מילי [דברים אלה אמורים] לענין חיובא [חיוב] שבת בלבד, וטעמו של דבר — דזימנין דדחקי [שפעמים שדוחקים] רבים ועיילי להתם [ונכנסים לשם], וכיון שהמקום פתוח לרשות הרבים, והרבים לפעמים נמצאים בו — נחשב הוא כרשות הרבים לענין שבת. אבל לענין מיקנא [קנין בו]קני [הוא קונה]. מאי טעמא [מה טעם] — דהא לא שכיחי [שהרי אין מצויים] שם רבים, ובמקום שאין רבים מצויים בו, יכול לקנות.

רב אשי אמר: אפשר לפרש באופן אחר, שמה שאמרנו שמגרר ויוצא פטור, מדובר באופן שאכן לא הגביהו ברשות היחיד, אלא שגררו מרשות היחיד לרשות הרבים, וכגון שצירף (חיבר) ידו השניה למטה משלשה טפחים מן הקרקע וקיבלו (קיבל את הכיס) מן היד הראשונה מיד כשהוציאו לרשות הרבים. וכשיטת רבא, שאמר רבא: ידו של אדם חשובה לו לענין הנחה בשבת כמקום שיש בו ארבעה על ארבעה טפחים, ולכן נחשב הדבר כהנחה ברשות הרבים לענין שבת, וכיון שהניח את הכיס בידו, הרי ידו נחשבת עבורו כרשותו הפרטית לענין קנין, ונקנתה לו באותה שעה גם הגניבה. רב אחא מתני הכי [היה שונה את כל הענין הזה כך] כפי הנוסח שלמדנו.

רבינא מתני [היה שונה] בנוסח אחר: לעולם תפרש דאפקיה [שהוציאו, את החפץ], לרשות הרבים, וברשות הרבים נמי [גם כן] קנה את הגניבה לעצמו על ידי שהוציאו מרשות הבעלים, ואין צורך שיביאנה לרשות עצמו. ומעירים: ותרוייהו בדיוקא דהא מתניתין קמיפלגי [ושניהם, רב אחא ורבינא, בדיוק הדברים של משנה זו הם חלוקים]. דתנן [ששנינו במשנה]: מי שגנב בעל חיים מחבירו, והיה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים — פטור הגנב מלשלם, שהרי עדיין לא נקנתה לו הגניבה, ואינו חייב על מיתתה שאירעה באונס. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים, שאז נקנתה לו הגניבה ומת — חייב לשלם, שהרי ברשות הגנב מתה.

ובכך נחלקו: רבינא דייק מרישא [מראשה, מתחילתה של המשנה], ורב אחא דייק מסיפא [מסופה]. כיצד? רבינא דייק מרישא [מראשה], ששנינו: היה מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים — פטור. ודייק כך: טעמא [הטעם, דווקא] שמת ברשות הבעלים, הא [הרי] אם הוציאו מרשות הבעלים ומת — חייב, לפי שעצם הוצאתו מרשות הבעלים, ואפילו הוציאו לרשות הרבים, מקנה לגנב את החפץ, ומתחייב עליו. רב אחא דייק מסיפא [מסופה], ששנינו: הגביהו או שהוציאו, ונדייק: הוצאה דומיא [בדומה] להגבהה, מה הגבהה היא מעשה קנין שעל ידה אתי לרשותיה [הגיעה הגניבה לרשותו], אף הוצאה נמי דאתי לרשותיה [גם כן כשהגיעה לרשותו] ורק אז נקנה לו החפץ.

ומעירים: אם כן, לרב אחא קשיא רישא [קשה הדיוק של ההתחלה], ולרבינא קשיא סיפא [קשה הדיוק של הסוף]! ומתרצים: רישא [דיוק תחילת המשנה] לרב אחא לא קשיא [אינו קשה] ומדוע? — שהוא מפרש: כל כמה שלא אתי לרשותיה [הגיע הדבר ממש לרשותו], גם אם יצא מרשות הבעלים, עדיין רשות בעלים קרינא ביה [אנו קוראים בו, אותו]. סיפא [הסוף] לרבינא גם כן לא קשיא [קשה] כי הדיוק הזה של רב אחא שהוצאה דומיא [בדומה] להגבהה — לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן יש לפרש במשנה שההוצאה בלבד מרשות הבעלים מקנה לו את החפץ.

א שנינו במשנה: הבא על אחותו ועל אחות אביו כו' הרי הוא חייב עליהן קנס. ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת מכות, אלו הן הלוקין: הבא על אחותו, וכן הבא על אחות אביו, וכן הבא על אחות אמו, וכן הבא על אחות אשתו, או על אשת אחיו, או על אשת אחי אביו, או על הנדה. שהבא על אחת מאלה במזיד, לוקה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר