אלא הא מני בן עזאי היא, דאמר מהלך כעומד דמי. ואם תאמר, לבן עזאי מעביר ד' אמות ברשות הרבים דחייב היכי משכחת לה, דהא הוה ליה מוליך פחות פחות מד' אמות. יש לומר, דהלכתא גמירי לה (עי' שבת צו, ב). אי נמי יש לומר, דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברשות היחיד, אי נמי במקום פטור [תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברשות אבל במעביר ברשות הרבים דחייב לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף. כן תירץ הראב"ד ז"ל.

מגרר ויוצא איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא אין דרך הוצאה בכך קא משמע לן. והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמא כבן עזאי, אלא אפילו כרבנן נמי, ומאי קושיא לפלוג בין עומד לכתף ולעומד לפוש, מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי, אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ואיכא למימר, דהאי פירוקא סליק אליבא דכולהו, בין כשתמצא לומר כבן עזאי בין כשתמצא לומר כרבנן.

אלא במיצעי. ואם תאמר, והא אמרינן בפרק הספינה (ב"ב פו, א) גבי מתניתין דתנן בהאשה נקנית (קידושין כה, ב), ומייתי לה התם שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא שנו אלא דברים שאין דרכם להגביה, אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא. ואקשי עליה מהא, היה מגרר ויוצא דאלמא במשיכה נמי קנה, ואוקימנא במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי, הא מציעי אינן ניקנין אלא בהגבהה דהא דרכן להגביה, ואין לומר דכל שדרכו למשכו לפעמים אף על פי שדרכו להגביה קנה בין בהגבהה בין במשיכה, ולא אמרו דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא, אלא במה שדרכו לעולם בשליפי זוטרי, אבל מציעי לא דהא ליתא, מדאקשינן התם מדתנן וחכמים אומרים אף בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה דבת הגבהה היא, ומפרקינן: משום דמסרכא, אלמא כל שראוי להגביה קאמר.
ואיכא למימר דמאן דאית ליה סוגיא דהתם מוקי לה בעומד לפוש, כלומר בשלפי רברבי, וצריך למיתני וכשהוציאו לצידי רשות הרבים וכר' אליעזר כדאיתא הכא, ולא דחייב למאי דאקשינן הכא לפלוג וליתני בדידה. והוא הדין דהוה מצי מוקי לה התם בשליפי מציעי ומדין הגבהה וכגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלה כרב אשי דהכא, אבל מאן דמוקי לה בשליפי מציעי ובצידי רשות הרבים כאוקימתא דהכא לית ליה דינא דהתם, אלא כל שדרכו לעפעמים במשיכה נקנה אפילו במשיכה, ואנן דקיימא כדינא דהתם דכל שדרכו בהגבהה אין נקנה אלא בהגבהה מוקמינן לה במידי דבעי מיתנא כי התם. אי נמי, בשליפי מציעי וכשצירף ידו למטה משלשה וקבלה כאוקימתא דרב יוסף דהכא.
ולמאי דקיי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק המצניע בשבת (צב, א) דאגד כלי שמיה אגד, וכרבא דקאי כוותיה מוקמינן לה כשהוציאו דרך שוליו ובנסכא ובשנציו כרוכין עליו מלמעלה כדאיתא התם, הא הוציאן דרך פיו שיכול ליטול ממנה מה שיצא במקצת הכלי היוצא ראשון לא, לפי שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, כיון דאכתי אגדיה בכלי מלגיו כדאיתא התם. ואי נמי, אפילו הוציאו דרך שוליו ושנציו לפנים חייב, משום דמפיק ליה עד פומיה ושרי ושקיל ושנציו אגידי מלגו וכולה, כדאיתא התם.

הכי גרסינן: רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה וקבלו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה. ופירש רש"י ז"ל: שצירף ידו תוך שלשה לקרקע וידו קניא ליה כדרבא, דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו לענין הנחת שבת למקום ארבעה על ארבעה, וכי היכי דלענין שבת חשוב מקום, לענין מיקנא נמי חשוב מקום כאלו הגביה למעלה משלשה, עד כאן.
ואינו מחוור, דאילו משום קניה לא איצטריך למימר דחשובה כארבעה על ארבעה, דאפילו במקום כל דהוא והוא דמנטר קני. ועוד, דידו ודאי לענין מיקנא פשיטא, דאלו ידו לא קניא ליה מאי קני ליה, וכתיב ונתן בידה. ועוד, דהא פירש הוא ז"ל, כגון שצירף ידו למטה משלשה סמוך לקרקע, ואם כן אפילו תמצא לומר דבעלמא בעינן מקום חשוב, הכא כיון דסמוך לקרקע ג' כקרקע דמי. ועוד, דכיון דידו חשיבא לו כד' על ד' לענין שבת, למה לי סמוך לקרקע אפילו למעלה מג' נמי, הא כמונחת דמי בין לענין שבת בין לענין קניה.
ולי נראה, שלא הוצרך רש"י ז"ל לפרש כאן, שתהא ידו חשובה כארבעה לענין קניה, אלא כדי שתחלוק רשות לעצמה, שאלו לא היתה ידו חשובה לחלק רשות לעצמה, כיון שהיא סמוכה לקרקע תוך שלשה, הרי הוא כאלו לא הגביה מן הקרקע ולא קנה, וזה כשיטתו ז"ל (בב"ק כט, ב) שמצריך ג' להגבהה, והא דנקט שצירף ידו למטה משלשה לרבותא נקטיה, כלומר, אפילו צירף ידו למטה מג' דידו חשובה לו כרשות בפני עצמה, בין לענין שבת בין לענין קניה, ואף על פי שהוא תוך שלשה לקרקע, אלא דעדיין קשה, דלענין קניה לא בעינן הגבהה מן הקרקע שלשה, אלא אפילו בכל דהו קני, וכמו שכתבנו למעלה, אלא הכא לענין הנחה איצטריך, דצירף ידו למטה מג' לאו סמוך לקרקע קאמר, דאי תוך שלשה כקרקע אפילו בהנחה על גבי משהו סגי, כדאיתא בפרק הזורק (שבת צב, א) אלא למטה משלשה לאסקופה ולמעלה מג' לקרקע קאמר, וכגון שהיה השקוף גבוה מן הרשות יותר מששה טפחים, וזה השפיל ידו מן השקוף כלפי קרקע למטה משלשה טפחים, דאלו היתה ידו תוך שלשה לשקוף הרי זה כאלו לא יצא מן הפתח לענין איסור שבת, דכל שתוך שלשה לפתח כפתח דמי. וכדאמרינן בערובין פרק בתרא (צט, ב) , כל תוך שלשה סמוך לגג כגג דמי, ואם תאמר, מכל מקום איסור גנבה איכא איסור שבת ליכא, דהא לא נח במקום חשוב, לכך איצטריך כדרבא, דאמר ידו של אדם חשיבא ליה לענין הנחה כד' על ד', והוא הדין דהוה מצי לאוקמיה כגון שצירף ידו למטה תוך ג' לקרקע, אלא דאגב אורחיה קא משמע לן דקיימא לן כרבא.

רבינא מתני לעולם דאפקיה לרשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. פירוש: לאו קניה ממש לקנות מחבירו אלא לקנות להתחייב ולהיות כשלו לענין גנבה ותשלומין.

ורמינהו אלו הן הלוקין, הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו'. ואם תאמר, למה ליה דנטר למיפרך אסיפא, דאם נפרוקה כדרבי יצחק, דאמר אין מלקות בחייבי כריתות, ליפרוך ארישא דקתני הבא על הממזרת דלכולי עלמא לוקה. איכא למימר, משום דהוה מצי לאוקמה בממזר שבא על הממזרת וכדמוקי לה בירושלמי (סה"א). אי נמי, איכא למימר, משום דרישא קא אוקימנא לה כר' מאיר בריש פירקין (לעיל כתובות כט, א) ולר' מאיר לוקה ומשלם אית ליה כדאיתא בסמוך, משום הכי פריך מסיפא דלא אתיא כר' מאיר, מדלא קתני נמי בתו, דאלו לר' מאיר אפילו בבתו משלם קנס לרבה דאמר (לקמן כתובות לה, ב) חדוש הוא שחדשה תורה בקנס, אי נמי, למאי דסלקא דעתך לקמן דר' מאיר כי היכי דלוקה ומשלם אית ליה מת ומשלם נמי אית ליה.

אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו' פירוש ולעולם כדתנן מתוקמי וכשעמד ואיכא דלא גרסינן אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידי הוי סלקא דעתין שאין דרך הוצאה בכך דמיקל לומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת לא מחייב פירש כאן לענין גניבה אין לחייבו אלא כשהוציאה דרך המוציאן ומ"ה נקטינן לענין שבת:

ובמאי בשליפי רברבי הוא פי' בין למהוי הוצאה בשבת בין לקנות' מדין משיכה ואי בזוטרא לאו אורח' הוא הוי. פי' וכיון שלא הוציא כדרך המוציאן פטור לשבת ואין קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. אלא באמצעי. והא סוגיין פליגי אסוגיין בפרק המוכר את הספינה דהתם אסקוהו אפילו במצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה אע"פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנ' במידי דבעי מתנאי וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכות סוגית דהתם כדכתיבנא התם בס"ד. וא"ת ולסוגיין דהתם הדרא קושי' לדוכתי' אי בשליפי רברבי פשיטא דאורח' בכך וי"ל דהתם ס"ל כרב אשי דלקמן בשצירף ידו:

איסור גניבה וא"ת לקני ליה ד' אמות יש לו בריה כדאיתא בפ"ק דב"מ. וי"ל שלא תקנו ד' אמות אלא לענין מציאה דלא אתי לאנצויי אי נמי לענין גיט' משום עגונה כדפירש"י התם בס"ד:

רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלו וכדאמר רבא ידו של אדם חשוב כד' על ד' פירש"י ז"ל שלשל ידו למטה על פחות מג' כלבוד דמי ולענין מקנה קני מדרבא דאמר לענין שבת ידו חשובה לו כד' על ד' וה"ה שהיא חשובה לקנות בה ואע"פ שלא הגביה ג' טפחים הן הקרקע וא"ת למה לי שצירף ידו למטה מג' דהא לענין שבת הוי הנחה אפילו היה גובה כמה דאתמר עלה מימרא דרבא וי"ל דאי הוי מוקים ידו בחוץ למעלה מג' ה"ה לידו בפנים א"כ קנייה בהגבהה בפנים ואין עתה מיתה וממון באים כאחד וזה דוחק. ועוד דלענין קטן למה ליה לרבא תיפוק ליה מדכתיב בהדיא ונתן בידה ותו היכי ילפינן מרבא דאתמר לענין שבת להא דקנין וכי מה ענין זה אצל זה ועוד בלא הגבהה בכל שהוא סגי כדכתיב' לעיל וכתב ז"ל גרסא וכן מצא רבינו מאיר כתוב בספרים ישינים כגון שמצרף ידו וקבלה אי נמי כדרבא וחיוב שבת אתא לפרושי דאתא: בצירף ידו פחות מג'. דה"ל כלבוד ומונחת על גבי קרקע א"נ אפילו גבוה צריך וכדרבא דאלו לענין מקנה פשיטא דקני כדכתיב ונתן בידה. ויש שפירש לפי גירסות הספרים דכוליה לענין שבת וה"ק כגון שצירף ידו למטה מג' למפתן הבית כי היכי דתהוי עקירה לענין שבת והוה הנחה בידו מדרבא ואפילו גבוה מן הקרקע כמה שהיה מפתן גבוה ד' טפחים או יותר ולישנא דלמטה מג' אתי שפיר. להכי נראה כפירוש דלעיל דמפרש דמגרר ויוצא עקירות ג' טפחים מן הקרקע וברשות הרבים נמי קנו. פירוש דהא אמרינן בפרק הספינה דאין משיכה קונה בר"ה לענין מקח וממכר לקנותה לגמרי אבל לענין גובה לחייבו באונסין קנו אי נמי קס"ד דההיא בשכל מעשה המשיכה בר"ה אבל במוציא מרשות הבעלים לר"ה משיכה היא:

לרב אחא קשיא רישא אסיפא וכו' וה"ה דהוי מצי למפרך דריש' אסיפא אלא דנקטינן הכא רב אחא ורבינ' דאיהו דייק למתני הכי:

כל כמה דלא אתיא לרשותו רשות בעלים קרינן ביה פי' למאי רשות הבעלים לא לרשותם ממש אבל בחזקתם כל זמן שלא עשה בה גונב קנין ברור:

ורמינהו אלו הן הלוקין דק"ל דלוקה ומשלם וקס"ד דליכ' לאוקמי מתניתין כר"מ דסבר אדם לוקה ומשלם דא"כ קשיא כדפרכינן לקמן וליכא למימר נמי דמתני' כר"י דסבר חייבי כריתות אין בהם מלקות דמ"מ אכתי קשיא ממזרת ונתינה כדפרכינן לקמן וקשיא אינה אלא על מלקות כיון דמשלם האיך לוקה דאלו תשלומין גזרות הכתוב היא דכתיב נערה הנערה:

ולענין ביאור מיהא יש שואלין לדעת האומר מהלך כעומד דמי היאך העברת ארבע אמות ברשות הרבים מחייבת ותירצו שהעברת ארבע אמות יצאה מן הכלל והלכתא גמירי לה כדאיתא בשבת פרק הזורק צ"ו ב' ולא אמרה אלא במהלך דרך מקום פטור וכן בזו במהלך בבית:

מגרר ויוצא שחייבנו לענין שבת דוקא במשאוי או כיס שהוא גדול שדרכו בכך או כשהוא אמצעי שדרכו בכך לפעמים אבל קטן הרבה הואיל ואין דרך הוצאה בכך פטור משבת שלא הוציא כדרך המוציאין:

הגביה את הכיס ברשות היחיד וזרקו ברשות הרבים אף זה חייב לשלם ואע"פ שנתחייב בנפשו שהרי קדם איסור גניבה לאיסור שבת:

צדי רשות הרבים אינם כרשות הרבים לענין שבת אלא ככרמלית והמוציא מרשות היחיד בהם פטור כמו שביארנו בעירובין פרק גגות צ"ד א' ואף לענין ממון דינן כסימטא ומשיכה קונה בהן:

כבר ביארנו בשביעי של קמא ע"ט א' בגנב שהיה מושך את השור ומת ברשות בעלים שהגנב פטור שהרי לא קנאו עדין אבל הגביהו ומת ברשות בעלים חייב שהרי קנאו בהגבהה אף ברשות הבעלים וכן אם משכו והוציאו מרשות בעלים ובלבד כשמשכו ברשות שלו או לסימטא אבל משכו לרשות הרבים אינו כלום שהרי אין משיכה קונה שם כמו שביארנו:

ובמאי. פי' ובמאי איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך אי בגדול שיש בו משוי להגביה אורחיה הוא לגוררו ופשיטא דהוצאה היא ואי בזוטרא לאו אורחי' הוא ואמאי חייב משום שבת (איסור גניבה ליכא דמשיכה בלא הגבהה לא קניא ברה"ר) אלא במיצעי. פי' אם היה הכיס קטן שדרכו להוציאו בהגבהה והוציאו בגרירה פטור לענין שבת דהוצאה כלאחר יד הוא. וגם לענין קני' נמי אמרינן בפ' המוכר את הספינה דדברים שדרכן להגביהן אינן נקנים אלא בהגבהה לא במשיכה ומוקמי להא דתני היה מגרר ויוצא במידי דצריך מיתנא. ודאפקוה היכא אי דאפקי' לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא פי' (אי) דמשיכה [אינה] קונה ברה"ר ואי דאפקה לרה"י איסור גניבה איכא איסור שבת ליכא ר"א אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקבלה. פי' מכי נפלה לתוך ידו איכא איסור גניבה שידו קונה לו ואיכא איסור שבת שכל פחות מג' כלבוד דמי וכאילו נחה ברשות הרבים דמי פי' המורה:

לעולם הא דקתני מגרר ויוצא פטור לעולם דאפקה לרה"ר ודק' לך איסור גניבה ליכא איכא ודאי כגון שצירף ידו השנית לפחות מג' סמוך לקרקע ובידו הא' גיררה והפילה לתוך יד חברתה וידו של אדם קני' ליה כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. פי' לענין הנחת שבת וכי היכי דלענין שבת חשיבא מקום לענין מיקנא נמי חשיב מקום למיקני' כאילו הגביה למעלה מג' מיהו ברה"י לא אגביה דתיקני לי' מקמי דליתי חיוב שבת עלי' ויציאתה וביאתה לרה"ר וקנייתה באין כא' ולהכי משני כשצירף דלא תהוי הגבהה ברשות היחיד כדקתני היה (מכניס) [מגרר] ויוצא. א"נ כדרבא דאמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. פי' ואע"פ שהיתה למעלה מג' יש בה איסור שבת דידו של אדם פי' לענין שבת בעינן שיעשה הנחה ע"ג מקום חשוב שיש בו ד' על ד' והיד היא חשובה כד' על ד':

רב אחא מתני הכי פי' כדאמרי' דמשיכ' ברה"ר לא קניא ומוקי לה כשצירף ידו וקבלה לתוכה. רבינא מתני לעולם דאפקיה לרה"ר וברה"ר נמי קני. פי' דמשיכה ברה"ר קונה. ואע"ג דקיי"ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכתא כרבינא. הכא הלכתא כר"א משום דקיימו כוותיה אביי ורבא בפרק המוכר את הספינה ואמרי שאין משיכה קונה ברה"ר. ותלמודא נמי מקשה ממילתיה וקיי"ל שאין התלמוד מקשה אלא מהלכה פסוקה:

הבא על אחותו וכו'. ורמינהו אלו הן חלוקין הבא על אחותו וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. פי' דנפקא לן מכדי רשעתו משום רשעה א' אתה מחייבו ולא משום ב' רשעיות. פי' המורה והא דאוקי מתני' דמכות בבוגרת ולא אוקי מתני' דהכא בשלא היתרו בו ש"מ אפילו איתרו ביה נמי ממונא משלם וכו':

אלא הא מני בן עזאי הוא דאמר מהלך כעומד דמי ואיכא דקשיא נל' אם כן אליבא דבן עזאי מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היכי משכחת לה ובירושלמי איתה להאי פירכא ומוקים לה בקופץ מגרר ויוצא איצטריכא ליה פי' אלא כדאמרינן מעיקרא דהשתא אפילו דלא כבן עזאי מתוקמא וקמ"ל דדרך הוצאה בכך ובמציעי וסוגיין דלא כהלכת' דאליב' דהלכ' וודאי קיימא לן דאפי' במציעי בהגבהה הוא דמיקני ולא במשיכה דכל היכא דאפשר בהגבהה לא מיקני בלאו הכי אלא בהגבהה. וכן מוכיח שם בב"ב בפירוש דאוקמוה להא במידי דבעו מתנא. ואפי' בבהמ' שאין דרכ' אלא במשיכה. הוצרכו לומר טעם שתהא נקנית במשיכה ולא תהא צריכה הגבה' כבהמה דקה. משום דמיסרכא אבל כל מידי דאפשר בהגבה'. בהגבה' אין במשיכה לא והאי אוקמתא דהכא נמי לא קיימא דהא רבינא ורב אשי דמתרצי לה באופן אחריני. ואיכא דקשיא לי' מגרר ויוצא היאך הוא מתחייב לענין שבת. והא אמרינן התם האי זירזא דקני רמא וזקפא רמא וזקפא פטור. ויש אומרים דשאני התם דליכ' עקיר' והנח' כאחת שאין ראשן האחד נעקר לעולם ויש שפירשו טעמא במקומ' משום דאנן לענין שבת בעינן עקיר' שלשה טפחים כדמוכ' התם והינו טעמא דזירזא דקני דליכא עקירה שלש' טפחים:

וזה שלא כדברי הרב ר' משה בן הרב ר' מיימון ז"ל שהוא סבור שלא אמרו אלא ברשות אחד. אבל מרשות לרשות אפילו למט' משלש' חשיבה עקיר'. ואין דבריו נכוני' כמו שמוכיח במקומו. ולפי שטה זו איפשר לפרש שכן דרך פתחי' היו גבוהים מן הקרקע ג' טפחי' והילכך איכא עקיר' למעל' משלש'. ותו לא קשיא ההיא דהתם דזירזא דתני כד ודאפקי' להיכא אי דאפקי' כו' עד אבל לענין מקנא קני מאי טעמא דלא שכיחי רבים. איכא למשמע מינ' דמשיכ' מרשות שאינו קונה במשיכ' לרשו' הקונ' אינו צריך למשוך אחר שיהא שם במלואו. אלא כיון שהכניסו לשם במשיכ' קנה. דאי לא תימא הכא א"כ אינן באין כאחד דהא כיון דאפקיה איחייב לי'. מקנא לא קני עד דמשכ' במילואו אלא לאו ש"מ כדפרי':

רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלש' וקבלו. וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע' פרש"י ז"ל לעולם ברשות הרבים וכגון שצירף ידו למטה משלש' סמוך לקרקע דכל למטה משלשה כלבוד דמי וחשיב' לה הנח' על גבי קרקע והיינו דמיחייב לעניין שבת. ולענין מקנא נמי קני כדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כארבע' על ארבע'. וכי היכי דאמר רבא לענין הנחת שבת דידו חשוב' לו לענין מקנא נמי הוי מקום חשוב למיקני כאלו הגביהה למעלה משלש'. ואינו נכון דלגבי קניית ידו מי בעינן טעמ' אחרינ' וראיה כלל. והא קרא כתיב בהדיא ונתן בידה. ואי ידו לא קני אלא מאי קני. ונראה מתוך דבריו דאי משו' קרא הוה אמינא ה"מ בהגביה שלשה. דקסבר רבינו ז"ל דהגבה' בעלמא לא קני אלא למעלה משלשה והיינו דפשטינן מדרבא דאפי' למט' משלשה קני והא נמי לית' דהגבה' וודאי אפי' למטה משלש' קניא. והא פשיטא וכבר פרישנא לי' בב"ק ותו נמי פשיטא דידו בכל ענין קני. ולענין מקנא נמי לא שייך טעמ'דמקום חשוב. ותו כיון דאית' לדרבא למה לי תו טעמא דצירף ידו דהא מדרבא הוי דינא דליחייב נמי לענין שבת. ואיכא דגריס כגון שצירף ידו למטה משלשה אי נמי כדרבא. וזה עולה יפה דהכי קאמר שצירף ידו למטה משלשה וקני דהא בידו הוא. ולענין שבת מתחייב דכיון דהוי למטה משלש' חשיבא לה כמונחת על גבי קרקע אי נמי אפי' למעלה משלשה ולענין מקנא קני כיון דהוי בידו. ולענין שבת נמי חייב מדרבא. אלא שאין כן נוסח הספרים. ולפי גרסת הספרים נראה דהכי קאמר כגון שצירף ידו למטה למפתן הבית שלשה טפחי' כי היכי דתיהוי ג' טפחים ואפי' הוא גבוה מן הקרקע ג' חייב מדרבא דאמר ידו של אדם חשוב' לו לענין הנחה דשבת דבעינן מקום חשוב כארבע' על ארבעה. והאי דאיכפל רב אשי לפרושי עקירה. משום דעד השתא דלא קס"ד כשצירף ידו מסתמ' וודאי היה עקירה ג' שכן דרך פתחיהן שהיו גבוהין מן הקרקע ג' טפחים כדאמרן לעיל. אבל השתא דפרישנא בצירף ידו איכא לפרושי דהוי למטה משלש' והשתא אתיא שפיר דאוקמתא דצירף ידו והא דרבא תרווייהו לטעמא דחיוב דשבת. ולענין מקנא הא פשיטא דידו מקנה קני ולא צריכא למימר רבינו נ"ר:

לעולם ברשות הרבים וברשות הרבים נמי קנה. תמיהא מילתא ומי איכ' מ"ד דמשיכה ברשות הרבים קני'. וכ"ת הא לאו מדין קני' אלא להתחייב באונסין. הא ליתא דלא משמע וודאי דמהאי טעמא. אתי עלה. ומסתבר לפרושי דבעלמא וודאי מודה רבינא דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ולא פליג אלא אהא דקסבר דכי האי קונ' כיון שמוציאו מרשו' הבעלים לרשות שאינה שלהם בלי דעתם בכי האי גונ' קניא ברשות הרבים וצ"ת מ"א נ"ר ותו לא מידי:

מתני' הבא על אחותו וכו' ורמינהי אלו הן הלוקין כו' וקיי"ל דאין אד' לוקה ומשלם. קשיא לן ולמה ליה למקשי מסיפ' ולאתויי ממתני' דלאו דברי הכל. דאיכא ר' יצחק דפליג עליה דקסבר חייבי כריתות לא היו בכלל מלקות ארבעים. והוה יכול לתרוצי ליה מתני' ר' יצחק היא דפליג עליה ולא אקשי ליה ארישא דקתני הבא על הממזרת דאיכא מלקות לכולי עלמא. ואפשר לומר דכולו קשיאן ליה. ואלומי אלים ליה לקושייה דאפי' סיפא קשיא ולא יכול לשנויה הא מני ר' יצחק היא דאכתי קשיא רישא. וכי תימא מאי קושיא והא אוקימנא מתני' לעיל כר"מ דאמר נערה ולא קטנה. ור"מ סבר אדם לוקה ומשלם. י"ל דלא מיתוקמא ליה סיפא כר"מ דאם כן קשיא בתו. ואיכא דקשיא ליה כיון דאיתוקמ' רישא כר"מ א"כ הא דאמרינן לקמן אי רב יצחק קשיא ממזרת. מאי קושיא דהא רישא ר' מאיר היא דאית ליה אדם לוקה ומשלם. וי"ל דלא ניחא ליה לאוקמי בתרי תנאי וכי הוה אתינן לאוקומ' כר' יצחק קס"ד דר' יצחק סבר לה כר' מאיר דנערה ולא קטנה:

אלא הא מני בן עזאי היא הא כתיבנא לעיל שכתבו התוספו' ז"ל בפ"ק דשבת דרבי יוחנן דאמר לעיל המפנה חפציו מזוית וכו'. לית ליה דבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי הוה חייב וכתבו ז"ל התם דכן מוכח בהדיא בריש אלו נערות. ומעתה היה נראה לפרש דהכא נמי ה"ק אלא הא מני בן עזאי היא פי' לעולם כשהגביהו ע"מ להצניעו וכו' ודקא קשיא לך אהיא דרבי יוחנן הא מני בן עזאי היא והא דלא אוקימנא לה אפי' על מנת להוציאו ואפי' הכי חייב דחיוב שבת דעקירה לאו מחמת הגבהה ראשונה וכו' וכדפירש רש"י ז"ל משום דמשמע לן דע"כ לא קאמר בן עזאי אלא כשיש מקום פטור באמצע וכדקתני להדיא בפלוגתיה המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' והיינו דאפי' לדידיה מעביר ד' אמות בר"ה חייב ומיהו בההיא דר' יוחנן דהמפנה חפציו מזוית לזוית וכו' קא מחייב דלא חשבינן עקירה ראשונה למידי כיון דהיתה עקירה לפטורא וחיובו אתיא ליה משעה שנמלך להוציא דמהלך כעומד דמי ודמי לההיא דהמוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו וכו' דמה לי הפטור באמצע או בתחלה אלא שזה לפטורא וזה לחיובא והכל עולה לטעם אחד אבל המוציא מרשות לרשות ומתחלה עקר ע"מ להוציא אפי' לבן עזאי לא אתיא חיובא דעקירה אלא מחמת עקירה ראשונה דלא שבקינן עקירה דלהדיא משום עקירה דמדמיא דהמהלך כעומד כיון דעקירה ראשונה הויא דחיובא. ופריך תלמודא אבל זורק מאי פטור פי' דוקא הגביהו ע"מ להוציאו והלך הוא דחייב משום שבת אבל זורק פטור פי' עקר ע"מ להצניעו ונמלך וזרקו פטור מחיוב שבת דעקירה והנחה בעינן ואין כאן אלא עקירה ראשונה דלהצניע דהא לא הלך הוא כדי שנאמר מהלך כעומד דמי ושוב הוי ליה עקירה דלהוציא ואם תשאל ומאי ענין האי חלוקא למאי דמפליג בברייתא דבברייתא מפליג ותני היה מגרר ויוצא כו' לענין קלב"מ והא דפריך תלמודא אינו מאותו השם כלל דפלוגתיה היינו לענין חיובא דשבת ופטורא דשבת וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל. תשובתך פשיטא ודאי דהא דקתני בברייתא היה מגרר ויוצא כו' לאו היינו עיקר חדושו לענין קלב"מ דפשיטא ודאי דפטור משום דקלב"מ דהא מיתה ותשלומין באין כאחד אלא ודאי עיקר חידושיה היינו דמיתה כי האי פוטרת דהוה אמינא דלא תפטר את התשלומין קמ"ל דעדיפא האי חיובא ופוטרת ועיקר חידושיה דקלב"מ היינו ברישא דחייב דלא אמרינן קלב"מ אבל חידושא דסיפא היינו לאשמועינן חיובא דשבת ואיידי דאיירי רישא בדינא דקלב"מ איירי נמי בסיפא דקלב"מ והלכך פריך שפיר דלשמעינן הך חידושא דפטור מחיובא דשבת בזורק ומשני ליה דעדיפא ליה לאשמועינן דמגרר ויוצא חייב לענין שבת דסד"א אין דרך הוצאה בכך ופטור מחיוב שבת קמ"ל דלא. כך היה נראה לפרש וא"ש דלעיל קאמר אדתני היה מגרר ויוצא כו' בד"א בעומד לפוש כו' והכא לא קאמר אדתני היה מגרר וכו' והיינו משום דלעיל פריך דלפלוג בדינא דקלב"מ וכדקתני בברייתא היה מגרר כו' והכא פריך דלפלוג לענין שבת וכדכתיבנא. ויש בקצת נוסחאות אבל זורק מאי פטור ולפלוג בדידה בד"א כו' וניחא נמי דהכא משני מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולעיל לא משני הכי משום דלעיל דפריך דלפלוג בדינא דקלב"מ כו' לא בעי לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה דעיקר חידושיה בברייתא לענין תשלומין ולא עסיק כלל בענין חיובא דשבת והלכך היכי מצינן לשנויי מגרר ויוצא איצטריכא ליה כנ"ל ומיהו רש"י לא פירש כן והוא הנכון וכבר הארכנו בזה לעיל עיין שם:

וז"ל שיטה ישנה הא מני בן עזאי היא כו'. וא"ת לבן עזאי מעביר ד' אמות ברה"ר דחייב היכי משכחת לה וכ"ת לא אמרה בן עזאי אלא כשעמד במקום פטור הא אמרינן לה הכא במהלך בתוך הבית יש לומר לא אמרה בן עזאי לעקור חיוב מן התורה ברשות אחת וי"א ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה ובירושלמי מוקי לה בקופץ. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ואם תאמר לבן עזאי מעביר ד' אמות בר"ה דחייב היכי משכחת לה דהא הוה ליה מוליך פחות מד' אמות יש לומר דהלכתא גמירי לה א"נ יש לומר דלא אמר בן עזאי אלא במהלך ברה"י או במקום פטור תדע לך דהא לא מייתי לה הכא אלא עלה דמי שהגביה ברה"י אבל ברה"ר לא אמר בן עזאי דלא עדיף מעומד לכתף כן תירץ הראב"ד ז"ל. ע"כ:
אבל זורק אמאי פטור פרש"י ז"ל הגביהו וזרקו. פי' לפירושו ז"ל כי היכי דלהוי בדידה דהיינו הכל בהגבהה ואין להקשות דאכתי לא אתי חיוב שבת על ידי הגבהה דבשעה שהגביהו קניה וכלת' עקירה ראשונה וכשזרקו הרי כאן עקירה אחרת שנעקר החפץ ממנו דומיא דזורק חפץ וי"ל דמיירי כגון שבהגבהתו זרקו ולא נח כלל בידו וזהו שכתב רש"י פטור מתשלומין כו' דתו ליכא עקירה אחריתי. ע"כ. ומ"מ לשיטת רש"י ז"ל לעיל הוי בדידה ממש וזהו שכתב רש"י ז"ל נפלוג בדידה. במגביה עצמו יכול לשנות חיוב ופטור. כן כתוב ברש"י כתיבת יד. והכא לא הוי בדידה ממש אלא משום דהוי בהגבהה ולהכי דחינן בקל הכא קושיא זו ואמרינן מגרר אצטריכא ליה דלאו תירוצא מעליא הוא דאטו תנא עסיק בדינא דקלב"מ וקאמר דבעי לאשמועינן רבותא בדינא דשבת אלא משום דלא הוי בדינא ממש להכי סגי בהאי דחויא אבל לעיל דהוי בדידה ממש לא סגי בהאי תירוצא וכן תירצו בגליון התוס' דהכא לא הוי לגמרי בדידה אבל לעיל דהוי ממש בדידה לא שייך לשנויי הכי. ע"כ. וכן תירץ הרא"ש ז"ל והכין משמע לי לשיטתו של רש"י וכדכתיבנא ומיהו התוס' לא פירשו כן אלא דהכא נמי הויא בדידה ממש שכתבו ז"ל דמ"ה חשיב זורק בדידה טפי ממגרר משום דבמוציא ובזורק בשניהם באה הקנין בהגבהה קודם שיבא חיוב ההוצאה אבל במגרר ההוצאה והקנין באין כאחד ואנן הא כתבינן לעיל דכי קאמר אבל לכתף מאי פטור פירושו אפי' דנודה לך דאין חילוק בין כשההוצאה והקנין באין כאחד להיכא דבא החיוב בהגבהה קודם שיגמור חיוב ההוצאה מכל מקום תקשי דלפלוג ולתני בדידה דאי הוה משוינן חילוקא בינייהו דעדיפא מינה הוה מצי לאקשויי דתקשי ליה להדיא מסיפא דמשמע דדוקא משום דהגנבה וההוצאה באו כאחד הוא דפטור אבל היכא דקדים הגנבה בכל גוונא חייב אלא ודאי דה"פ אפי' דנודה לך דאין חילוק בינייהו מטעמא דכתיבנא לעיל אכתי תקשי דלפלוג ולתני בדידה וכיון דאהא קיימינן ולא משוינן הך חילוקא כלל מעתה אין לך לפרש בשיטת התוס' ז"ל אלא כפירושו של רש"י דלהכי חשיב זורק בדידה משום דהויא הכל בהגבהה מה שאין כן במגרר דהויא ע"י גירור וכדכתי'. ואם תאמר ולשיטת התוס' כיון דהויא הכא נמי בדידה ממש וכדכתיבנא אמאי משני הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ולא תירץ כן לעיל ותירצו בתוס' משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר. ולרש"י ז"ל ניחא טפי וכדכתיבנא. ודע דלקמן פריך תלמודא ודאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא ואיכא למידק אמאי פשיט ליה כולי האי דלא יתחייב ברשות הרבים באונסין דילמא אע"ג דס"ל לאביי ורבא דמשיכה לא קניא ברה"ר היינו לענין קנין שיהא שלו לגמרי אבל להתחייב באונסין מנא לן דלא יתחייב אפילו ברה"ר. ועוד הקשו בתוס' דאמאי פשיט ליה כולי האי דאיסור גנבה ליכא דהא איכא מ"ד ארבע אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפילו לרשות הרבים ואי פריך למ"ד אין קונות לו ברה"ר הוה ליה למימר הניחא למ"ד וכו' ועוד דלישנא דבכל מקום דקאמרי כוותיה דמ"ד אפי' ברה"ר דיקא והוה יכלינן לפרושי דהכי פריך אי דאפקריה לרה"ר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא פי' ממה נפשך קא פריך דאי אמרת דאין חילוק בין לקנות לגמרי להתחייב באונסין ותאמר ג"כ דארבע אמות אינן קונות לו ברה"ר הא ודאי קשיא דאיסור גניבה ליכא ואפילו אם תרצה לחלק בין להתחייב באונסין לקנותו לגמרי ותאמר דאין ארבע אמות קונות לו ברה"ר אכתי תקשי לך אמאי קאמרת מגרר איצטריכא ליה דהיינו לענין חיובא דשבת ובהכי לא מצית לתרוצי אלא האי דלא הויא בדידה ממש וכדכתיבנא לשיטת רש"י ז"ל היה לך לתרוצי דהיינו רבותיה דאף ע"ג לרה"ר לא תימא דאין כאן חיובא דממון כלל משום דמשיכה לא קניא בר"ה וד' אמות אין קונות ברה"ר אלא קמ"ל דהרי כאן חיוב ממון אי משום להתחייב באונסין מיהא קניא בר"ה אי משום דד"א קונות בר"ה ודלא כמ"ד אין קונות ברה"ר ולא פטרינן לה אלא משום דקלב"מ והך רבותא עדיפא טפי דאשמועינן רבותא לענין חיובא דממון דמיירי בה ברייתא והויא רבותא דמיירי בה אמוראי מאי דקאמר מגרר איצטריכא ליה רבותא היינו לענין שבת ולא שמעינן בשום דוכתא מאן דמגרע הוצאה בגרירה ובהך רבותא הוה סגי לתרוצי אפי' הויא פלוגתא בדידה ממש ומשני תלמודא לעולם כר' אליעזר כו' אבל לעולם מקנא קני מ"ט דהא לא שכיחי בה רבים פי' ולא הויא חידושא כלל דפשיטא דכיון דלא שכיחי בה רבים דקני בה משיכה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל לקמן דהא לא שכיחי בה רבים. והוה ליה כסימטא דתקון בה משיכה. ע"כ. פי' להכי האריך הרב וכתב והוה ליה כסימטא דתקון כו' לומר דמ"ה פשיטא מילתא טובא ולא יצטרך תנא לאשמועי' לה דדינא דסימטא כבר שמעינן לה ולא יצטרך תנא לאשמועינן לה הכא הכין הוה מצינן לפרושי שמעתין ומיהו לשיטת התוספות ז"ל לא יכלינן לפרושי הכין דהא לדידהו ז"ל הא דפריך אבל זורק מאי פטור היינו בדידה ממש והא דמשני תלמודא הכא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו' ולא משנינן לעיל משום דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחדוש דמגרר וכדכתיבנא והכי נמי אית לן למימר דחידושיה דמגרר נראה לו חידושא טפי מחידושא דזורק ולהכי משני מגרר איצטריכא ליה מעתה היכי מצינן לפרושי דלפרוך תלמודא דלשמועינן טפי הך רבותא דקנין דילמא תלמודא נראה לו רבותא דמגרר חידושא טפי מאידך חידושא דקנין דע"כ לשיטת התוספות חידושא דמגרר הוא חידוש טפי ומיישבא שפיר הברייתא בהכי אלא דחידושא דלכתף נראה לו חידושא טפי וכדכתיבנא ואם כן לא מצינן לפרושי הך פירושא כלל וע"כ יש לך לפרש דכי פריך תלמודא איסור גנבה ליכא היינו כפשוטו דקא בעי היכי משכחת לה קנין בר"ה ולהכי קשיא להו דהא איכא למאן דאמר בפ"ק דב"מ דד' אמות קונות לו לאדם בכל מקום אפי' בר"ה כנ"ל. והארכתי בזה כדי ליישב לך מה שהפכו התוס' וכתבו אי דאפקיה לר"ה וכו' קודם דבור אלא במיצעי וכו' ובמאי דכתי' ניחא דמאי דכתבו בדבור אי דאפקי' לר"ה וכו' הוא נמשך עם מאי דלעיל מיניה דוק ותשכח:

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו'. והשתא דאתית להכי תו לא איצטריכא לאוקמי כבן עזאי אלא אפילו כרבנן נמי אי קשיא ליפלוג בין עומד לכתף לעומד לפוש מגרר ויוצא איצטריכא ליה אלא דקשיא לי אמאי לא אמר אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה ואיכא למימר דהאי פירוקא סליק אליבא דכלהו בין כשת"ל כבן עזאי בין כשת"ל כרבנן. ע"כ:

וז"ל הריטב"א ז"ל אלא מגרר ויוצא איצטריכא ליה וכו'. פירוש ולעולם כרבנן מתוקמא וכשעמד ואיכא נוסחי דלא גרסי אלא דהשתא דוקא לבן עזאי עבדינן האי צריכותא דלדידיה הוה ס"ד שאין דרך הוצאה בכך כדמקי' ואומר דמהלך כעומד דמי אבל לרבנן לא הוי צריכותא ולא נהירא. ולענין שבת נמי לא לחייב פי' דאף לענין גנבה אין לחייב אלא כשהוציא כדרך המוציאין ומשום הכי נקטינן לענין שבת ודוק. עכ"ל הריטב"א ז"ל. ואין בספרינו כתוב זה הלשון שכתב הרב ז"ל ולענין שבת וכו' גם לא מצאתי נוסחא זו בכל הספרי יד ישנים ודוקני אשר בידי וגם רש"י ז"ל כתב אין דרך הוצאה בכך. ואין כאן חיוב שבת. ע"כ:

ובמאי אי ברברבי וכו'. פי' השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה תו לא מצינן לאוקמה ברברבי דאם כן פשיטא ומאי אתא לאשמועינן במאי דתני מגרר ויוצא וזהו שכתב רש"י ובמאי. איצטריך לאשמועינן דדרך הוצאה בכך. ע"כ כנ"ל:
אורחיה הוא פי' בין למהוי הוצאת שבת בין להקנותה מדין משיכה ואז בזוטרא לאו אורחיה הוא פי' וכיון שלא הוציא כדרך המוציאין פטור לשבת ואינו קונה במשיכה שהרי דרכו בהגבהה. הריטב"א ז"ל. ואזיל לשיטתיה ז"ל ומיהו רש"י ז"ל לא פירשה אלא לענין שבת וכדכתי' ועוד כתב הריטב"א ז"ל אלא במיצעי והאי סוגיא פליגי אסוגיין דפ' הספינה דהתם אסיקנא דאפי' אמיצעי אינו קונה במשיכה אלא בהגבהה דכל שאפשר בהגבהה כלל אף ע"פ שדרכו לפעמים במשיכה אינו קונה אלא בהגבהה ואוקימנא במידי דבעי מתנא וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד והלכתא כסוגיא דהתם כדכתיבנא התם בס"ד ואם תאמר לסוגיין דהתם הדרא קושיין לדוכתין דאי בשליפי רברבי פשיטא דאורחיה הוא ויש לומר דהתם סביר לן כרב אשי דלקמן בשצירף ידו וכו'. ע"כ:

וז"ל הרמב"ן ז"ל אלא במציעי איכא למידק הכא מההיא דגרסינן בפ' המוכר את הספינה [בבא בתרא פא א'] גבי מתני' דתנן בהאשה נקנית ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לא שנו אלא בדברים וכו'. אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא ואקשינן היה מגרר ויוצא ואוקימנא במידי דבעי מתנא דהיינו רברבי והכא היכי מתוקמא במיצעי דהא לא מקני אלא בהגבהה והיכי קני ליה במשיכה ומשום הכי טעו מקצת אינשי ואמרי דהתם הכי קאמר לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה כל שעה אבל דברים שדרכן להגביה כל שעה לעולם כגון זוטרי לא ולאו מילתא היא חדא דלישנא דגמרא ליתא הכי ועוד מידי דבעי מתנא רברבי הוא ועוד דאמרינן התם בסמוך בשליפי רברבי אלמא מציעי לא. ועוד דאקשינן נמי התם והא בהמה דקה דבת הגבהה היא ומפרקינן משום דמסרבא אלמא כל שראוי להגבהה לא מקני כלל במשיכה ובלא סוגיא דהתם דייקא כדאמרן וקושין הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דס"ל האי טעמא דהגבהה צורך הוצאה היא לא ס"ל ההיא שמעתתא דהתם א"נ אית ליה ומוקים לה כרבינא דלענין גנבה הוא דמחייב בתשלומין ולאו מקנא ממש וההיא סוגיא דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא מאן דמפרש לה הכא אליבא דר"א בצידי ר"ה ולענין מקנא ממש אבל (לענין גנבה) למאן דמפרש בשלשל ידו למטה משלשה לא דהא לאו במשיכה קני ליה וכ"ש למאן דאמר ברה"ר נמי קנה להתחייב באונסין וכך כתב הרב ר' יוסף הלוי בפירושי בתרא שלו ע"כ. והתוס' ז"ל הקשו דהיכי מצינן למימר התם בפרק הספינה דמיירי בכיס דבר הגבהה דאם כן היכי מחייב לענין שבת והא אין דרך הוצאה בכך ותירצו התוס' התם בפרק הספינה דיש דברים שדרך הוצאה בכך לענין שבת ואפ"ה אינן נקנין אלא בהגבהה שדרכן להגביה והיינו לשיטתו של רש"י דלא שקיל וטרי תלמודא הכא אלא לענין שבת והריטב"א לא פירש כן וכדכתיבנא ועוד תירצו בתוס' כגון שמוציאין דרך מחתרת דדרכו בגרירה ואפ"ה אינו נקנה אלא בהגבהה ולא אוקי לה תלמודא בהכין דאיכא לדחויי כדדחינן ההיא דרברבי דפשיטא דאורחיה הוא והוצאה היא:
ודאפקיה להיכא כו' פי' השתא דאמרת מגרר ויוצא איצטריכא ליה לא אשכחן איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי דאילולי כן הוה אוקימנא לה כגון שרה"י היתה גבוהה על רשות הרבים טפי קימעא על ג' טפחים וזה הוציאה מרה"י לרה"ר דבשעה שהורידה מרה"י הרי קנאה בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום והרי הקנייה וההוצאה מרשות לרשות באין כאחד ומיהו השתא דאמרינן מגרר ויוצא איצטריכא ליה משמע דמיירי דההוצאה מרשות לרשות היתה בגרירה ולא בהגבהה כי היכי דלשמעינן רבותא דדרך הוצאה בכך והלכך קשיא דהיכי מצינן לאשכוחי בגרירה דהיינו משיכה איסור שבת ואיסור גנבה בהדי הדדי כנ"ל:

דאפקיה לרה"ר איסור שבת איכא כו'. לכך האריך לומר איסור שבת איכא כו' דהוה ליה למימר בקוצר איסור גנבה ליכא הא אתא לשלול דלא נימא כגון דאפקיה מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע להכי פריך דאכתי קדים איסור שבת ואילו אנן בעינן שיבאו שניהם יחד והיינו דקאמר איסור שבת איכא איסור גנבה ליכא אי דאפקיה לרה"י אע"ג דשוב הוציאו לר"ה מ"מ הרי קדים איסור גנבה ואיסור גנבה איכא איסור שבת ליכא כנ"ל. ושוב מצאתי בשיטה ישנה שהקשו ותירצו כן וז"ל ואם תאמר ואמאי לא אוקמה כגון דאפק' מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע ויש לומר משום דכיון דאפקי' עד ר"ה איחייב ליה איסור גנבה לא הוי עד דמטי לרה"י ולא מפטר אלא אם כן שניהם כאחד ע"כ:
איסור גנבה ליכא לשון איסור גנבה לא דייק שפיר דה"ל למימר חיוב גנבה ואפשר דאתא לרמוזי לן דלא תימא דתקנה לו ד' אמות וכמ"ד ד"א קונות ברה"ר להכי קאמר איסור גנבה לומר דבמקום איסור לא תקינו רבנן להביא את האדם לידי איסור שאם תאמר קנה לו ד' אמותיו הרי עבד איסורא עד דלא עביד שום דרך מדרכי הקניה ובהכי לא תקינו רבנן מידי שאין זו תקנה אלא תקלה ולא תקנו ד"א אלא דוקא במציאה כי היכי דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עגונא וכן כתבו בתוס' וכדכתיבנא כנ"ל:
לא צריכא דאפקיה לצידי ר"ה והתם במסכת שבת פ' המצניע מקשינן למאי דאמרינן התם אגד כלי שמיה אגד מכי נפיק ליה פורתא קנייה איסור שבת לא הוי עד דמפיק לכוליה ומתרץ לה בנסכא ובדליכא שנצין. שיטה ישנה:
וכתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל ומדאוקימנא דאפקיה לרה"ר ובמשיכה קני שמעינן דכל שהוא מונח ברשות מוכר או ברשות הרבים משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גנבה לא בא לו עד שימשוך אותו במילואו בסימטא וכן משמע מדאמרי' בבתרא עד שימשכנו מרה"ר לסימטא. ע"כ:
רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה משלשה פרש"י ז"ל דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גנבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גנבה כדרבא והקשו בתוס' דההיא דרבא מרחיב את היד כאילו הוא מקום ד' דלענין שבת בעינן מקום ד' על ד' וכיון שכן מה ענין הרחבת מקום דשבת לענין קנייה ואין חילוק בין הרוחב לגובה והקשו עוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותא אבל כשידה סמוך לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד. והקשו עוד על רש"י ז"ל דאמאי לא מוקי אפי' כשצירף ידו למעלה מג' כגון שהאסקופה גבוה ג' וצירף ידו סמוך לאסקופה בראשה דהשתא ליכא הגבהה בר"ה. והוה מייתי מדרבא אקניין ואשבת ויש לדייק מאי הוה מייתי לקנין פשיטא ודאי דכיון דהיד גבוה מן הארץ שלשה טפחים דקניא ויש לומר דאי מייתי מדרבא לשבת ממילא מייתי נמי לקנין דאי לאו דחשיבא לענין שבת ע"כ נצטרך לומר דכי גררה בידו אחת ונפלה לתוך חברתה קניא ואיסור שבת לא אתי עד שישפיל ידו בתוך שלשה ונמצא שחייב בתשלומין אבל השתא דאמרינן דידו של אדם חשובה לענין הנחת שבת כמקום ארבעה על ארבעה הילכך פטור על התשלומין דאיסור שבת ואיסור גנבה באין כאחד ומכל מקום לעיקר קושית התוס' יש לתרץ דרב אשי מהדר לאוקמי בדאפקיה ברשות הרבים וכל כמה דידו מונח סמוך לרשות הרבים עדיף ליה להכי לא בעי לאוקמיה אלא בצירף ידו למטה משלשה טפחים וזהו שכתב רש"י ז"ל רב אשי אמר. מגרר ויוצא דקאמר פטור לעולם בר"ה ודקשיא לך וכו' כנ"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל והא דאמרינן הכא כגון שצירף ידו למטה מג' וכדרבא ק"ל עלה כיון דפחות מג' כלבוד דמי למאי איצטרכינן לדרבא ועוד כיון דאית לן לרבא אפילו למעלה מג' נמי כדאמרינן בפרק קמא דשבת אמר רבי אבהו כגון ששלשל ידו למטה משלשה ודחה רבא ואמר ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ואפי' למעלה מג' נמי חייב ומה שפירש רש"י ז"ל כי היכי דלענין שבת הוי מקום חשוב הכי נמי לענין מקנה אלמא לאו משום שבת איצטריך אלא משום דקני ליה ידו לא מחוור אטו ידו לא קני ליה הא ודאי פשיטא אי ידו לא קני אלא מאי קני הרי קרא כתיב וכתב לה [ספר כריתות ונתן בידה, ולפיכך הוצרך הרב ז"ל לומר דהוי מקום חשוב כאלו הגביהו למעלה מג', פי' לפירושו דאי לאו דרבא הו"א כי כתב קרא ה"מ במגביה שלשה אבל פחות מג' דלאו הגבהה היא לא קני קמ"ל דרבא דכי היכי דלענין שבת מקום חשוב לענין מקני נמי מקום חשוב הוא, ומיהו אכתי לא מחוור דמ"מ קשיא מאי דאמרן למה לי למטה מג' כיון דהא דרבא דהכא לענין שבת אתמר אפילו למעלה מג' נמי דכד' על ד' דמי ואיכא הנחה ורה"ר הוא, ועוד דבידו לא צריכינן טעמא דרבא דהא אפילו קלתה נגררת על גבי קרקע כיון שתלויה בה קניא כדאיתא בגיטין (ע"ח א') ולא שייך נמי חשיבות לענין קנייה, ואיכא דגריס הכי א"נ כדרבא כלומר א"נ למעלה מג' ואיכא מקום הנחה כדרבא, וזה היה נכון אלא שאין הנוסחא כך בספרינו ובספרי ספרד, ור"ת גורס וכדרבא, ותו לא, ומפרש כגון ששלשל ידו כשהיה מגררו ויוצא למטה מג' בבית וקבלה וכדרבא דאמר בפרק המוציא אגד יד לא שמיה אגד, גם זה אינו נכון, לפי שאין הגירסא כך בספרים ובנוסחי הגאונים ועוד דלמה ליה למינקט בהכי. ולי נראה כגון ששלשל ידו למטה מג' לפתח הבית קאמר, כגון שהיה קרקע הבית גבוה ורה"ר נמוך הרבה ושלשל ידו למטה מן הפתח ג' כי היכי דתהוי עקירה כשנופלת מן הפתח לידו וכדרבא דאמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' ואפילו למעלה מר"ה ג' הוי הנחה, וה"ה דהוי מצי לאוקמי בשאין ר"ה גבוה מידו ג', אלא דרבא ניחא ליה ורויחא ליה, והא דאיכפל רב אשי לתרוצי עקירה דלא דייקי' עלה בשמעתין, משום דסתמא דמלתא רה"ר נמוך הוא מן הפתח ולמאי דמוקמינן לה במוציא לרה"ר ולצידי רה"ר איכא ודאי עקירה אבל במשלשל ידו צריך הוא לפרש ששלשלה למטה מג' דתהוי עקירה כדפרישית דפחות מג' לאו עקירה היא, דהא הנחה נמי חשיבה במעביר, וגבי כוורת נמי חשיבא הנחה בפ"ק דשבת, וה"ר משה הספרדי ז"ל אינו סובר כן אלא כל מגרר הוא מחייב כעוקר גמור, וצ"ע הטעם שפי', ומ"ש רש"י ז"ל בכלל דבריו דהגבהה אינה אלא למעלה מג' אינו כן וכבר כתבתיה במסכת קדושין בס"ד:]

בד"ה מהלך כעומד כו' ולא ילפינן מינה דהתם מקום חיובא כו' דרך סטיו שהוא מקום פטור כו' עכ"ל אע"ג דהכא ה"נ מקום חיוב הוא ואמרינן ביה מהלך כעומד דמי היינו לענין דהקניה הוה מקמי העקירה דחיוב שבת אבל לענין חיוב שבת הכא ודאי דאין חילוק אם מהלך כעומד אם לאו משא"כ במקום פטור דאפילו לפטור אמרינן מהלך כעומד ודו"ק:

בד"ה מגרר ויוצא כו' דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר כו' עכ"ל ק"ק דא"נ לכתף לא הוה חידוש טפי ממגרר אלא דהוה חידוש דלכתף שוה לחידוש דמגרר פריך שפיר דלפלוג בדידיה אלא דהכי הל"ל דחידוש דלכתף ומגרר הוה חידוש טפי מחידוש דהזורק ודו"ק:

בד"ה אלא במיצעי כו' דאפשר שיהא דרך הוצאה בכך אפילו בזוטרי כו' עכ"ל וה"נ הכא משום חיוב דשבת ה"מ לאוקמא שפיר בכה"ג אלא משום קניה הוצרך לאוקמא במיצעי כדאוקמי התם מהאי טעמא במידי דבעי מיתנא וק"ל:

בד"ה רב אשי כו' א"נ כדרבא כו' וכולה מילתא אשבת קאי כו' עכ"ל ר"ל דודאי עיקר תירוצא דצירף ידו משום קושית איסור גניבה ליכא הוא אלא דמה שמדקדק לומר בתירוץ ראשון למטה מג' ובתירוץ שני כדרבא ידו של אדם כו' כולה מילתא משום שבת קאמר לה דלענין קנין אין חילוק בין למטה מג' ובין למעלה מג' ולא ה"ל לאתויי נמי לענין קניית יד מדרבא כו' כמו שהקשו התוס' לעיל לפ"ה אלא לענין שבת אמאי חייב כיון דאין כאן הנחה על מקום ד' וקאמר דלמטה מג' לא בעינן מקום ד' כו' א"נ אפילו בגבוה ג' וכדרבא דידו של אדם חשובה כד' לענין שבת ולגירסת ר"ת נמי עיקר תירוצא דצירוף ידו משום איסור גניבה קאמר לה והוה סגי ליה בהכי אלא מה שהוסיף לומר למטה מג' וכדרבא אתא לשנויי נמי דמגרר ויוצא דאשמועינן אגד יד לאו שמיה אגד כדרבא ומהאי טעמא נקט למטה מג' דלמעלה הוה שמיה אגד דבתר גופיה גרירא ואין כאן חיוב שבת אבל לענין קניה לא ה"ל למנקט למטה מג' דאין חילוק בין למעלה מג' ובין למטה מג' כמו שהקשו התוספות לעיל לפ"ה אבל מהרש"ל כתב שהם דברי התוס' בעצמן לאמתת הענין כו' הא בלא"ה בעינן למטה מג' מאחר דבא לשנויי כו' עכ"ל ע"ש ואין דבריו מובנים לי דמשום הך קושיא לא הוה איצטריך לשנויי למטה משלשה דלענין קנין אין חילוק וכמ"ש התוספות לעיל ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' לפלוג ונתני בדידה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה רב אשי אמר כו' ואתא לשנויי דמגרר ויוצא כו'. נ"ב ומ"מ נראה לפרש דלאו דוקא בא לשנויי הא לחוד דא"כ איך סידר בעל התלמוד שינויא דרב אשי בין הני שינויי דכולהו משני הא דאקשי לעיל דאפקא להיכא כו' לכן נ"ל דהוא נמי מפרש הך קושיא לעולם דאפקי' לר"ה ואיסור גניבה איכא מאחר שתפס בידיו ואיירי ג"כ שהוא נשאר בפנים כדי שיהיה מיושב נמי במאי דמצריך מגרר ויוצא ודו"ק ולפי זה מאי שמסקי התוס' ודוקא צירף למטה כו' הוא דברי התוס' מעצמם לאמיתה הענין ולאו דברי התרצן הוא דמשום הכי משני בפחות מג' כו' הא בלאו הכי בעינא פחות מג' מאחר דבא לשנויי הא קושיא גופא לעולם דאפקיה לר"ה כו' ודו"ק היטב:

גמ' ודאפקי' להיכא. יש לראות אם לקישרו ומיהו לפי מ"ש התוס' בסמוך בד"ה רב אשי לפירוש ר"ת דמשני רב אשי תירוץ אחר על דאפקי' להיכא אע"ג שמשני מגרר איצטריכא ליה בענין אחר [משמע לכאורה דאינו תלוי קושית דאפקי' להיכא בהד שינויא דמגרר איצטריכא ליה וכו'] מיהו אם הוא מקושר אתיא בפשיטות טפי דמסדר רב אשי אחר קושיא דאפקיה להיכא אע"ג דרב אשי קאי אמגרר איצטריכא ליה וק"ל:

גמ' רב אשי אמר כגון שצירף ידו כו'. אפשר לפרש לשון צירף שצירף ידו השניה לגרר בתוכה מידו אחת כן משמע קצת מלשון התוס' שכתבו כשצירף ידו למעלה מג'. או לשון צירף שצירף ידו אצל הקרקע לפחות מג' כן משמע מלשון רש"י [שכתב] ולהכי משני כשצירף וכו'. או לשון צירף שצירף ידו למפתן הבית וכמ"ש הטור דאם הרחיק ידו מן המפתן א"כ איסור שבת בא תיכף שנקלט באויר תוך ג' חוץ למפתן דהוי כלבוד וקנין גניבה בא אח"כ כשבא לתוך ידו ולא נפטר משום קים ליה בדרבה מני' אא"כ בבא בבת אחת ממש ודו"ק (צ):
בתד"ה מגרר וכו' דלכתף פטור נראה לו חידוש טפי מחידוש דמגרר. לכאורה אף דלא הוי חידוש טפי רק דשוין מ"מ פריך שפיר דלפלוג בדידיה וק"ל:
בתד"ה אלא במיצעי וכו' דרך מחתרת וכו'. ותלמודא דמשני במיצעי משום קנין דלא קני במשיכה אלא במיצעי דבעי מיתנא שאין דרכו להגביה אבל משום חיובא דשבת מצי איירי בזוטרי ובאופן דחייב משום הוצאה כגון במחתרת:
בתד"ה רב אשי אמר וכו' וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות כו'. ועוד דאין צריך כו'. ואין לפרש ראיה דכדרבא אשבת וקנין באמת פשיטא מונתן בידה כו' דאשבת אין צריך ראיה כיון שהוא פחות מג' הוי כלבוד אף שאין ידו חשובה כד':

בא"ד כגון שאסקופה גבוה ג' כו'. דאי לא"ה א"כ הגביה ג' טפחים ואתיא הקנין קודם חיוב שבת וכפירש"י דלהכי משני כשצירף ר"ל לפחות מג' דלא תהוי וכו':

בא"ד והוי מייתי מדרבא אקנין ואשבת. ודאי אקנין א"צ ראיה [לכאורה אף לפירש"י] כיון שהגביה ג' אלא ר"ל אפילו לפי סברת רש"י שמביא ראיה אקנין והיה אפשר לומר דלא מיקרי הגבהה אא"כ הגביה לאויר מן הארץ משא"כ כשאסקופה גבוה ג' שצירף ידו והיד למעלה מג' מהקרקע [אפשר דלא הוי הגבהה והיה צריך לאתויי מדרבא דידו של אדם חשובה כד' לזה כתבו והוי מייתי ראיה אשבת ואקנין וק"ל:

בא"ד וכולה מלתא אשבת וכו'. וקנין פשיטא דונתן בידה וכו' רק לענין שבת אוקי לה או למטה מג' ומשום לבוד או אף למעלה מג' וכדרבא וק"ל. ולעולם אתי לשנויי [אקושיא] דאפקא להיכא אי ר"ה איסור גניבה ליכא לזה אמר כשצירף ידו דהשתא איכא איסור גניבה:

בא"ד ור"ת וכו' לאשמעינן דאגד יד וכו'. אע"פ שאגוד בידו כי הוא תופס הכיס בידו והוא עומד בפנים וה"א דשדיי' בתר גופו ולא מיחייב משום שבת משא"כ לכל הפירושים דלעיל איירי כשהוא עומד ג"כ בחוץ. ולפירוש ר"ת מתרץ רב אשי עכ"פ נמי קושיא ודאפקי' להיכא רק הא דנקיט פחות מג' לתרוצי נמי מגרר איצטריכא ליה דמשום קנין לא צריך דהא מצי מוקי לה למעלה מג' ובאסקופה גבוה ג' כמ"ש לעיל [אף אם נאמר כרש"י] ועוד דלר"ת אין חילוק [בהגבהה] בין פחות מג' או גבוה ג' וכמ"ש לעיל ע"א בד"ה נימא הגבהה צורך הוצאה היא [וא"כ אפילו בלמטה מג' אכתי היה הגבהה מקודם אם לא שהאסקופה היה גבוה] ולענין שבת אף בגבוה ג' מחייב דידו של אדם חשיבא אלא לכך נקיט בפחות מג' משום דלמעלה מג' אגד יד שמיה אגד כדאיתא במשנה הראשונה דשבת פשט העני את ידו לפנים וכו' פשט בעה"ב וכו' וכדמקשה בהמצניע ומשני לה התם למעלה מג' וכו'. ומ"ש בח"ש [דלא כתבו זה דלמעלה מג' שמיה אגד רק לאמיתת הענין אבל בלא זה צ"ל דמיירי למטה מג'] היינו משום שחשב רש"ל כיון [דעכ"פ השתא] דתלמודא לא מייתי אותו דרבא דידו של אדם חשיבא כו' א"כ ע"כ צריך לאוקמי למטה מג' מטעם לבוד ודו"ק:
בתד"ה ברה"ר נמי קני כו' דקתני סיפא איכא נמי למידק כו' כצ"ל ודו"ק:
בתד"ה ורמינהו כו' ארישא כו'. דא"ל דברישא ניחא ליה דשאני הכא דרביי' קרא נערה הנערה ועל חייבי כריתות קשה ליה מנ"ל לרבויי דלמא איצטריך חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אע"ג דתפסי בהו קדושין כיון דבעלמא לקי ה"א דלא משלם ומנ"ל חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אלמא קסבר עולא כו' (ק) דא"כ לא משני עולא מידי בהא דכאן אחותו נערה כו' דאכתי קשה אמאי משלם חייבי כריתות [כיון דלא תפסי בהו קדושין ועיקר התירוץ דממונא משלם חסר מן הספר]:

תד"ה מהלך. דהתם מקום חיובא הוא כו'. עי' מהרש"א. ועמש"כ בס"ד בשבת (צא ב) בד"ה עד שיוציא:

תד"ה אלא. וי"ל דאפשר כו' אפי' בזוטרי כו'. מש"כ המהרש"א דהכא נמי ה"מ לאוקמי בכה"ג כו'. לא נהירא דא"כ לא הוה רבותא כלל וכדפריך אי ברברבי אורחיה הוא:

תוס' ד"ה רב אשי וכו' דקניא ליה ידו. עי' בב"ק כט ע"ב תוד"ה אלא אמר רב אשי:

גמרא ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקיי"ל דאין לוקה ומשלם.
הקשה לי חכם אחד לפמ"ש תוס' יבמות (דף נט) בחד תירוצא דלא מחייב קנס על העראה אפי' למ"ד העראה זו הכנסת עטרה א"כ נימא דהמלקות על העראה והממון על גמר ביאה, וכבר כתובה קושיא זו בהקדמת פ"י בשם חתנו ז"ל וכתב שם לתרץ דמ"מ על גמר נמי מחויב מלקות ולא פקע מניה המלקות עד גמר ביאה וכדאיתא כה"ג בירושלמי גבי מדליק גדיש בשבת דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה עוי"ש.
ולא מתחוור לי תירוצו דגבי מדליק גדיש כיון דיש עליו חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת, נהי דאין הב"ד דנין על שבולת השניי' דכבר נתחייב על שבולת הראשונה מ"מ הוי כמו חייבי מיתות שוגגין משא"כ הכא גבי מלקות לר"י דסבר חייבי מלקות שוגגין חייב למאי צריך לאוקמי הכא בלא אתרו הא אף באתרו ה"ל כמו לא אתרו דהא מיד בהעראה חל המלקות שעל ההתראה ושוב הוי גמר ביאה כעובר בלא התראה.
אבל בעיני אין התחלה לקושיא זו דהרי בסנהדרין (דף עג) גבי ניתן להצילו בנפשו דפרכינן אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה מא"ל, אף דהתם ג"כ שייך לומר דעל העראה זו חייב מיתה דניתן להצילו בנפשו, והקנס על הגמר ביאה דהא התם ל"ש סברת הירושלמי הנ"ל דהא על הגמר ליכא ח"מ כיון דכבר אהנו מעשיו לא ניתן להצילו בנפשו, וזהו באמת קושי' לתוס' ביבמות שם והניחו בקושי', עכ"פ לא ידענו מההוקשה להרב ז"ל על סוגיא זו יותר ממה דקשה על סוגי' דסנהדרין.
ובאמת לענ"ד נראה ליישב קושי' תוס' ביבמות הנ"ל דהרי הדין דאם אחד הערה בה בהכנ"ע וחזר אחר ובא עליה ליכא קנס כיון דכבר הוסרו הבתולים ע"י הראשון והוי כבא על בעולה, אלא דבאדם אחד שהוא המערה והגומר בזה גזה"כ לחייב קנס על הגמר אחרי שהוא בעצמו השיר הבתולים ע"י העראה שלו, וכמ"ש התוס' להדיא ביבמות, וכיון שכן מיושב היטב סוגי' דידן וסוגי' דסנהדרין דהכי פרכינן כיון דבשעת העראתו נתחייב מיתה דניתן להצילו בנפשו או דנתחייב מלקות בחייבי לאוין שוב א"א שיהיה העראתו זו מביאתו לידי חיוב ממון והוי כלא הערה הוא אלא כאלו נעשה ע"י אחר וממילא א"א לחייבו ממון על הגמר כיון דנעשה כבר בעולה ע"י העראה ואם אתה מחייבו ממון זהו מכח שגם העראה הי' ממנו א"כ המעשה שלו בהעראה משוי לי' חיוב ממון, ושפיר פרכינן הא אין אדם מת ומשלם ואינו לוקה ומשלם, וכסברא זו ממש כתבו תוס' גיטין (דנ"ג ע"ב) ד"ה מנסך בסוף הדיבור, והוא נכון מאוד בעזה"י, (אב"ה אבאר דברים אלו קצת לפני קטני הבנה כמוני, הניעני לזה רב אחד פה כי ראיתיו שונה דברים אלו בכתב יד ולא עמד על עיקרן ואבא מארי זצוק"ל רצונו בזה, דהרי זה יכול לומר לה אסוף ביאה הרי את בעולה לפניך ע"י העראה שקדמך, ואי דהכי חייביה רחמנא דכל שהוא בעצמו עשה בה מעשה העראה, מתחייב אסוף ביאה אף שכבר איננה בתולה, ע"ז מביא הדמיון מהתוס' בגיטין, דהנה דין הגזלן דמעשה הגזילה מביאה עליו החיוב תשלומין אלא דכל שהגזל בעין אף דהוזק בהיזק שאינו ניכר יכול לומר לו הרי שלך לפניך, זולת אם הגזלן עצמו עשה בו מעשה הנזק כי אז אף אם הנזק נעשה באופן שאינו חייב עליו (או בהיה שוה בשעת הגזילה סלע ובשעת הנזק דינר) מ"מ א"י לומר הש"ל וחייב לשלם (וכשוי' בשעת הגזילה), והרי הכא האי לחודיה והאי לחודיה אינו מביא עליו החיוב, דאלו עשה מעשה הגזל בעצמו ולא עשה מעשה הנזק בעצמו (אלא אחר היה מזיק) לא היה חייב ואלו עשה מעשה הנזק בעצמו (באופן שפטור מטעם מזיק) אחרי שאחר גזלו נמי לא היה חייב, ומהראוי א"כ שגם בעשה שניהם לא יהא חייב, אלא דהכי חייביה רחמנא, דחייב אמעשה גזילה אם בעצמו עושה אח"כ מעשה הנזק, עד שתאמר דמעשה הנזק אינו דבר המחייבו אך הוא תנאי החיוב, ונ"ד דומה בדומה בדין האונס ומפתה דמעשה גמר ביאה מביאה עליו חיוב תשלומי קנס, אלא דכל שנעשית בעולה מקדם ע"י העראה אינו חייב זולת אם זה הבועל בעצמו עשה בה מעשה השרת בתולים בהעראה כי אז אף דעל העראתו אינו חייב מ"מ חייב אמעשה דגמר ביאה, והרי האי לחודי' והאי לחודי' אינו מביא עליו החיוב, דאלו עשה מעשה השרת בתולים בהעראה לבד לא היה חייב, ואלו עשה מעשה גמר ביאה אחרי שאחר קדם לו לעשות מעשה השרה ע"י העראה נמי לא היה חייב, ומהראוי א"כ שגם בעשה שניהם לא יהא חייב אלא דהכי חייביה רחמנא דחייב אמעשה גמר ביאה אם בעצמו השיר בתוליה ע"י העראתו, עד שתאמר דמעשה העראה אינו מחייב אך הוא תנאי החיוב, וכיון דכתבו התוס' דאם גזל היין בהגבהה וניסכו אח"כ כיון דעל הניסוך קלב"מ יכול לומר לו הש"ל דהוי כאלו נסכו אחר, הרי מבואר לך דגם אם הי' חייב מיתה רק בשעת עשיית מעשה תנאי המחייב, אף דבשעת עשיית דבר המחייב לא הי' עליו חיוב מיתה פטור מתשלומין ויכול לומר הש"ל דהוי כאלו לא הוא עשה מעשה הניסוך כ"א כאלו אחר עשאו א"כ ה"ה בנ"ד כיון דבשעת עשיית מעשה תנאי המחייב היינו בשעת העראה הי' חייב מיתה או מלקות פטור מתשלומין ויכול לומר הרי את בעולה לפניך דהוי כאלו לא הוא עשה מעשה העראה כ"א כאלו אחר עשאה, והרי הדברים עמוקים וישרים).
תו הקשה בהקדמת הפ"י לעולא דס"ל ממונא משלם מלקי לא לקי נימא אידי ואידי באחותו נערה דבהעראה דעדיין ליכא חיוב ממון חייב מלקות ובגמר דבא חיוב ממון אף דעדיין חיוב מלקות עליו על הגמר מ"מ הא אמרי' ממונא משלם והניח בצ"ע.
ובדברינו הנ"ל מיושב גם זאת דהכא א"א לחייב מלקות על העראה דאם נחייבהו מלקות אי אפשר שההעראה יגרום חיוב ממון והוי כהערה אחר ואינו מחויב קנס על הגמר דהיא כבעולה וכיון שכן דע"י מלקות דהעראה ידחה החיוב ממון הדרי לכללא דממונא משלם ולא לקי, והא דאצטריך בזרק חץ וקרע שיראין לטעמא דא"א לעקירה בלא הנחה אבל בלא"ה חייב על השיראין התם מעשה השיראין לא יגרום חיוב מיתה דאלו לא קרע השיראין כלל ג"כ הי' חייב המיתה א"כ מעשה השיראין מחייבי' רק ממון ולא גורמים חיוב מיתה, אבל הכא ההעראה א"י לגרום ב' חיובים ואם ילקה לא יגרום לחיוב קנס וממילא הדין דדחינן להמלקות מקמי ממון.
ועל קושי' זו י"ל עוד דס"ל כהך לישנא דבמעביר סכין וקרע שיראין ג"כ פטורים דא"א להנחה בלא עקירה אף היכא דמצי לאהדורי, א"כ הכא דא"א להגמר ביאה בלא ההתחלה א"כ מתחיל החיוב ממון מיד בשעת העראה.
אולם מה דתמוה לי הוא בהיפוך לאידך תירוצא דתוס' דהחיוב קנס על העראה ולפום הך סברא החיוב קנס רק על העראה ולא על הגמר דהיא נעשית בעולה תחילה בהעראה ומה"ת לומר גזה"כ, א"כ יקשה על עולא דלוקי אידי ואידי באחותו נערה אלא דבשעת העראה דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם ואחר העראה דפקע חיוב ממון חייב מלקות דאף דדיינינן למעשה דידיה בהעראה כאלו עשאו אחר מ"מ חייב מלקות על הגמר דהחיוב ג"כ על בעולה, וצריך אני לרב בזה.

גמרא ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו כו' וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם.
וא"ת מכדי הכא בקנס קיימינן והא קנסא ילפינן שפיר ממש"ר דלוקה ומשלם, ובתוס' תמהו כן.
וי"ל דממש"ר ליכא למילף אלא כההיא דמש"ר דשני העונשי' מצד אותו מעשה שהחמירה תורה לקנסו ואמרינן היכא דהתורה החמירה לקנוס על מעשה זו החמירה התורה לענשו על מעשה זו בממון ומלקות, וזהו דלר"מ ילפי' מעדים זוממים דג"כ המלקות ותשלומים שניהם מכח מעשה דעדות שקר, דחמיר דקנסה תורה על זה, משא"כ הכא דעונש מלקות אינו ענין לאותו מעשה שקנסה תורה דהא בנערה דעלמא איכא קנס ולא מלקות והמלקות הוא משום איסור עריות דאינו ענין להקנס בכה"ג י"ל דליכא למילף ממש"ר.
ואף דהתוס' כתבו בדיבור הקודם דפירכת הש"ס על מתני' דהכא דילקה ולא לשלם ובזה יקשה דהא מלקות א"א לפטור מעונש הקנס דזה מצינו למילף ממש"ר דעונש הקנס הוא אף במקום מלקות, מ"מ י"ל דס"ל דמלקות חמירא, ואם נחייב אותו בקנס לא יהיה אפשר לחייבו מלקות משום עריות דלענין עונש עריות א"א לחייבו במקום דמחייבין אותו משום רשעה אחרת ואמרינן דמלקי לקי דהיא החמורה ולא משלם להקנס, דעכ"פ א"א לעונשו בשתים וכנ"ל והבן.
ועל תירוץ ריצב"א שבתוספות דכדי רשעתו משמע ממון ומלקות וכו' קשה לי דהא תינח למ"ד עדים זוממין קנסא אבל למ"ד ע"ז ממונא ילפי' בעלמא בקנס ממש"ר דלוקה ומשלם וא"כ ישאר הקושיא דמאי דפרכי' דלמא מתני' כמ"ד ע"ז ממונא וממילא בקנס לוקה ומשלם וצ"ע.
ומה שכתבו עוד אע"ג דעדים זוממים נמי בדיבורייהו מחייבי נראה דאין קושייתם דנימא ג"כ בעדים זוממים לוקה ומשלם דהא י"ל בפשוטו דע"ז א"א למילף דהוי ממונא ולא ילפי' ממש"ר ובקנסות דעלמא ג"כ ליכא למילף ממש"ר דהוי חידוש אלא דכוונת התוס' דאם איתא דע"ז הוי דיבור בעלמא ממילא מש"ר לא הוי חידוש במה דחייבה התורה על דיבור בעלמא כיון דמצינו כיוצא בזה בע"ז, וכההיא דפסחים (דף מז ע"ב) דבב"ח לא הוי חידוש דהאי לחודיה שרי כיון דמצינו כן עוד כיוצא בזה בכלאים:

תד"ה אלמא בתוס' ישנים, ועוד מדמסיק עולא תחת תחת.
תמוה לי הא למסקנא י"ל דעולא סבר באמת דחייבי מלקות שוגגים חייב לשלם, והא דלא מוקי מתני' דהכא בלא אתרו ומתני' דמכות באתרו, היינו דמגז"ש דתחת תחת הדין דהכא דאף באתרו בי' ממונח משלם וא"כ ליכא למילף מנערה הנערה דהוא דמיירי בלא אתרו גם המהרש"א כתב לקמן דעולא ע"כ סבר דחייבי מלקות שוגגים פטורים מתשלומין מדלא משני כאן באתרו, וידי קצרה מהבין דבריהם הקדושים:

תד"ה שכן יש וכו', אין בהם כרת אלא לאו גרידא.
קשה לי דזה הי' ניחא לדברי ר"י בתוס' דלעיל ד"ה אלמא קסבר וכו' דהכי פרכי' מה להנך שיש בהם צד הקל בלאוין דקיל שאין בהם כרת אבל באחותו ואינך דהלאוין חמירי שיש בהם כרת יהיה הדין דלוקין ואין משלמין, ואינו מספיק שנויא דעולא על אחותו ואי דנערה נערה רבי מ"מ נוקי הקרא חד לעשה ולאוין הקלים כגון ממזרת וכדומה וחד ללאו שיש בו כרת דהיינו נדה, ומנ"ל שאר חייבי כריתות דאין בהם הוי' (ולפמ"ש לעיל כיון דאפשר דהקרא אתי' ליבמה לשוק לאורויי דל"צ שיש בה הויה אבל בנדה פטור דבלאו החמור לוקה ואינו משלם או דקאי רק על נדה לאורויי דממונא משלם ולא לקי אבל ביבמה לשוק ליכא קנס כיון דלית בה הוי' ואמרינן שקולי' הם הי מפקת, מ"מ י"ל דעכ"פ יקשה לר"ע דחד לעשה וחד לכל ח"ל דלית בהו הוי' אבל בנדה נימא דבלאו החמור מלקי לקי ממונא לא משלם דבזה לא שייך שקולים הם דטוב יותר לאוקמי קרא בח"ל ממה דנוקמי רק בחדא מלתא בנדה כמש"ל).
אבל לר"ת לשיטתו שבתוס' הנ"ל דפירכת הש"ס אלמא קסבר עולא דנוקי קרא דנערה בלא אתרו בי' וכן לדברי ר"ת שבתוס' ישנים דאלמא קסבר עולא היינו ממה דפריך בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם, יקשה דמה פרכינן מה להנך שיש בהם צד הקל דלמא באמת קסבר עולא כן דרק בלאוין הקלי' אמרינן ממונא משלם ולא הו"מ לאוקמי הכא בלא אתרו דמ"מ יקשה על מתני' דמכות בממזרת ואינך דהוי לאוין הקלים נימא ממונא משלם וכן הקושי' דעולא בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם הקושיא עכ"פ על ממזרת ואינך לאוין הקלים דנימא דממונא דבושת ופגם משלם מלקי לא לקי, ואפשר לדחוק וליישב.

אלא עולא תחת תחת גמר כתיב הכא תחת אשר עינה וכו'.
מה שהשיג מהרש"א על מהרש"ל במחכ"ת לחנם השיג דלא שייך בזה אין גז"ש למחצה דהגז"ש הוא רק בכל מקום דאיכא ממונא ומלקות הדין דממונא משלם וממילא זה רק בנדה משא"כ חייבי לאוין הי' ס"ד דליכא כאן ממון כלל מקרא דלו תהיה בראוי' לקיימה ופשוט.
גם על תירוצו דמהרש"א דעולא לא דריש רק חד נערה, קשה לי ממ"ש תוס' לקמן (דף לה ע"ב) ד"ה מתני' וכו' דר"פ מצי לשנויי כעולא והא ר"פ ס"ל להדיא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי ח"כ.
גם מ"ש המהרש"א אי מכה מכה ממיתות ב"ד זה תמוה הא מכה מכה לא ילפי' ממיתות ב"ד רק בהיקשא דהכאת בהמה.
עוד שם במהרש"א דהתם מרבוי דהנערה שפיר כ' תוס' דלית לן לפלוגי לרבות חייבי כריתות טפי מחייבי מיתות לפ"ז יקשה ממ"ש תוס' לעיל ד"ה אלמא קסבר עולא דאין זה דיוק דאיכא למימר דעולא ס' כר"ל, ומאי הקשו דכיון דמהריבוי מהנערה אין חילוק בינה למיתות ב"ד א"כ בתו נמי.
ואפשר לומר שדברי תוס' הם דברי הר"י כמ"ש בתירוצם שם ונראה להר"י, והר"י לא ס"ל הך סברא דכיון דתרווייהו חד אית להו דנרבי מנערה אפי' מיתות ב"ד דהרי בדברי תוס' ד"ה הכ"מ בבא על הנדה וכו' תימא לר"י וכו' ובקונטרס פירש. ותימא מנ"ל וכו' משמע דהר"י דוחה פירש"י משום הך קושיא אלא דכתבו ונראה להרשב"א לתרץ וכו' אבל הר"י לא סבר כן וקושית מהרש"א כאן על סתימת דברי תוס' דהא לשיטת הרשב"א דלעיל יקשה אפילו בתו נמי ולא ניחא ליה למהרש"א דדברי תוס' דכאן קאי דוקא להר"י ובדרשותי הארכתי בעזה"י.

גמרא אלמא קסבר ר' יוחנן כו' מלקי לקי ממונא לא משלם מנ"ל לר"י האי.
וא"ת דלעיל בעי מנ"ל לעולא דממונא משלם מלקי לא לקי והכא על ר"י בעי אפכא וראיתי שבת"י הקשו כן, וי"ל לפי' ר"ת הנ"ל דצד הקל היינו דהם חייבי לאוין שאין בהם כרת מרווח הסוגיא היטב, דפירכת הש"ס לר"י ממנ"פ אם ממונא חמור נימא דממונא משלם ואם מלקות חמור נילף מחובל ועדים זוממים דנידון בקלה, ואי דפרכת מה להנך שיש בהם צד קל מ"מ נילף עכ"פ דבלאוין שאין בהם כרת דממונא משלם ותיקשי לר"י דמה משני כאן דאתרו בי' מ"מ בחייבי לאוין השנויי' במתני' דמכות יקשה דנימא דממונא משלם דנילף מחובל וע"ז.

תד"ה שלא השם דלא מסתבר שלא יהיו חייבים ממון ומלקות.
וא"ת הא להדיא מפורש בפ"ק דסנהדרין (דף ט') דבהביא האב עדים והזימו לעידי הבעל דנהרגין ולא משלמין אף דרצו לחייב האשה מיתה וממון להפסיד כתובתה, (אב"ה וכ"כ בספר פ"י) וי"ל דהתם מה דמפסידים האשה הכתיבה אינו בכלל עונש דא"כ האיך דנים אותה ב' רשעיות אלא הטעם דכיון שזינתה ממילא פקע כתובה דאדעתא דהכי לא נתחייב הבעל וא"כ העדים לא היו מחייבים אותו ב' רשעיות משא"כ במש"ר דבאו לחייב אותו ב' רשעיות בזה סברת התוס' דגם הם מחוייבים כך.
ועדיין קשה לי בהא דאמרינן התם בסנהדרין דבהוזמו עידי האב נהרגים ומשלמין ממון דמיתה לזה וממון לזה דהיינו שהיו רוצים לחייב הבעל מאה כסף, ואמאי לא אמרינן דנהרגים ולוקין ומשלמין דעל שרצו לחייבו הבעל מלקות וממון יחייבו הם, ולזה נלע"ד דכוונת התוס' רק דלר"מ כיון דיליף דלוקין ומשלמין ממוש"ר אף אם מחד קרא הי' ראוי דלוקין ומשלמין כמו מש"ר דהא ר"מ יליף משם לדעלמא, אבל לדידן באמת ס"ל לתוס' דגם בכה"ג אין לוקין ומשלמין.
והנה מסוגיא דסנהדרין הנ"ל מבואר דבמעידים שפלוני הוציא ש"ר דמשלמין ואין לוקין כדאמרינן נהרגין ומשלמין ממון אבל לא דנהרגין ולוקין, ולכאורה טעמא בעי דנהי דבעדים זוממים קיי"ל דממונא משלם מלקי לא לקי, היינו דלא לקי על לאו דלא תענה אבל בעדים שהוציא ש"ר דמדין כאשר זמם אתינן אמאי מקיימים כאשר זמם בממון ולא מקיימים כאשר זמם שרצו לחייב הבעל מלקות.
ואפשר דקיי"ל כטעמא דר"א בכתובות דע"ז ממונא משלם היינו כיון דלאו בני התראה נינהו ועי' פירש"י שם דהיכא דאפשר לקיים הזמה בממון לא לקי כיון דלא התרו וזה שייך בכה"ג דהעידו שהוציא ש"ר, אך הא משמע דאלו הי' הדין דממון לזה ונפשות לזה ג"כ לא מחייבי תרתי היו עידי האב נהרגין ולא משלמין ואמאי לא נימא בהיפוך דמשלמין ולא נהרגים כיון דלא אתרו בהו בוחרים יותר בחיוב תשלומין, ואפשר כיון דהוי הזמה לגבי תרי גברי בוחרים יותר החמור ומקיים לההזמה במה דרצו לחייב לעידי הבעל מיתה דבהזמה זו ליכא צד ממון:

בתוספות בד"ה מהלך כעומד וכו' הלכתא גמירי לה וכו' ולא ילפינן מינה וכו' עכ"ל. ועיין במהרש"א ולענ"ד לא ידעתי מה הוצרכו התוס' לזה דהא בלא"ה ליכא למילף ממעביר לענין מוציא מרה"י לרה"ר דהא קי"ל בכולא תלמודא דאפי' בק"ו לא ילפינן מהלכה וכ"ש בבנין אב דלא ילפינן וע"כ דסברת התוס' דכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא ולענ"ד אין זה מוכרח דכיון דמעביר לא ילפינן ממשכן כדמשמע בהזורק אלא הלכתא גמירי לה וממילא דאע"ג דמהלך כעומד דמי אפ"ה בהכי חייבי' רחמנא כשהעביר ד"א בר"ה ואדרבא דאפילו בעומד לפוש מספקא להו בפ"ק דשבת דף ה' ע"ב אליבא דבן עזאי אי מחייב במעביר. משא"כ לענין הוצאה מרה"י לר"ה דמקרא דמשכן ילפינן שפיר קאמר בן עזאי מסברא דיליה דלא מחייב כשהעביר דרך סטיו דהא מקשינן התם לרבנן היכא אשכחן כה"ג דחייב. ונהי דמעיקרא בעו לדמויי התם אליבא דרבנן למעביר היינו דלמאי דאית להו מהלך לאו כעומד דמי אשכחן כה"ג דחייב במעביר וגילוי מלתא בעלמא הוא משא"כ לבן עזאי דמסברא פשיטא ליה דמהלך כעומד דמי ופשיטא ליה נמי דמרה"י לר"ה בתר עקירה אחרונה אזלינן אם כן לית ליה למילף ממעביר. דהתם בהכי חייביה רחמנא ומהלכתא לא ילפינן כדפרישית ודו"ק:

בגמרא אבל זורק מאי פטור לפלוג וליתני בדידה וכו' וק"ל אי הוי תני זורק דפטור הו"א דדוקא בזורק פטור מתשלומין דמעיקרא מתחיל חיוב סקילה דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר ליה משא"כ במגרר ויוצא דמצי מהדר ליה וא"כ חיוב שבת ותשלומין באין כא' סד"א דחייב קמ"ל בכה"ג דבאין כא' נמי פטור מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דלישנא קמא לא משמע ליה רבותא בין זורק למעביר א"כ א"ש דהכא לל"ק פריך כמ"ש התוס' לעיל וכה"ג יש ליישב בשיטת הרא"ה ז"ל שכתבתי לעיל דלענין שבת לא שייך לחלק בהנך סברות ע"ש:

בתוספות בד"ה מגרר ויוצא איצטריכ' ליה וכו' משום דלכתף פטור נראה לו יותר חידוש מחידוש דמגרר עכ"ל. בהא דמגרר הוי חידוש טפי מזורק לא הוצרכו לפרש דהא דמודה בן עזאי בזורק הכי שמיעא ליה בהדיא לבן עזאי גופא בברייתא בפ"ק דשבת. אלא דלסברת המקשה מגרר כ"ש דליכא שום חידוש לענין שבת וע"כ דלא נקט לה אלא לאשכוחי פטור תשלומין מש"ה מקשה שפיר דליתני זורק דהוי רבותא טפי לענין תשלומין כמ"ש התוס' בד"ה אבל זורק וע"ז משני שפיר דתני מגרר דהוי רבותא טפי לענין חיוב שבת משא"כ לענין עמד לכתף דלא שמעינן לה בפ"ק דשבת אלא ממימרא דאמוראי ודאי הו"ל למיתני טפי ממגרר דליכא רבותא כ"כ כיון דמוקמינן לה במיצעי ומ"ש מהרש"א דאפילו אי הוו שווין נמי הו"ל למיתני טפי לכתף דהו"ל בדידיה לענ"ד לאו קושיא היא כיון דחידוש דמגרר לא שמעינן לה מחידוש דלכתף וא"כ לא שייך להקשות ליפלוג בדידיה כיון דאיכא למימר דהתנא בעי לאשמעינן טפי האי חידושא דאטו כי רוכלא ליתני כל חילוקי איסור שבת אגב גררא לכך הוצרכו התוס' לפרש דקים ליה לתלמודא דחידוש דמגרר לא משמע חידוש כלל אפילו אגב אורחא לגבי חידוש דמכתף דבמכתף הא איצטריך לן לאשמעינן מיהא ממימרא דאמוראי משא"כ חידוש דמגרר להאי דמוקמינן לה במיצעי לא הוי חידוש דסברא פשוטה היא ודוקא לגבי זורק דלא הוי נמי שום רבותא דהא שמעינן ליה לבן עזאי בדוכתא אחריתי בהדיא משני הש"ס שפיר דחידוש דמגרר הוי מיהא רבותא טפי לאשמעינן אגב גררא כנ"ל וזה ברור:

בד"ה אי דאפקיה וכו' ובגט משום עגונא עכ"ל. עיין מ"ש בזה בחדושינו בגיטין בריש פרק הזורק:

בד"ה רב אשי אמר כגון שצירף וכו' פי' בקונטרס וכו' וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות מקום ד' דלענין שבת לקנין עכ"ל. ולענ"ד שפיר כתב רש"י דהא בהא תליא דלפמ"ש התוס' בפ"ק דשבת דף ד' דהא דבעינן בשבת מקום ד' היינו משום דמסתמא כך היה במשכן שהיו נוטלין החפצים מתוך התיבה שהוא מקום ד' וכן בהנחה או כמ"ש שם ר"ת דנפקא לן מקרא דאל יצא איש ממקומו דהיינו נמי מקום החפץ ואשמעינן רבא דהנחת ידו של אדם נמי חשוב כמו מקום ד' וע"כ היינו משום דדרך בני אדם להניח חפציו בידו לפי שעה עד שיצניע וכדכתיב נמי וצרת הכסף בידיך והיינו דמסקינן התם דאע"ג דלא אחשביה לידו אפ"ה הוי כמקום חשוב והיינו נמי כדפרישית דהכי אורחא דמילתא. ולפ"ז לענין קנין נמי ענייני משיכה והגבהה בין למ"ד מדאורייתא ובין למ"ד מדרבנן לכ"ע בעינן מידי דאורחא בכך כדאמרינן להדיא בפ' הספינה דף פ"ה וא"כ ממילא שמעינן דכיון שדרך בני אדם להניח חפצו בידו עד שיצניע הוי קנין בהכי והו"ל כמו הגבהה ומשיכה כ"א במאי דאורחיה וכן למ"ד משיכה דאורייתא קרינן שפיר כה"ג וכי תמכור לעמיתך או קנה מיד עמיתך משא"כ אי לאו מימרא דרבא לענין שבת הו"א דידו של אדם לא חשיב שינוי רשות ולא קרינן מיד עמיתך אלא בדבר שהוא ניכר שינוי ביד הלוקח וכן למ"ד דרבנן הו"א דידו של אדם לא חשיב שינוי רשות ולא קרינן מיד עמיתך אלא בדבר אחר דידו לא מיקרי דבר שדרכו בכך כיון שאינו אלא לפי שעה שיניח במקום אחר להצניע וכיון דאשמעינן רבא דאפ"ה מקרי מקום חשוב לפי שדרכו בכך וכך היה במשכן א"כ ה"ה לענין הקנאה כנ"ל וקושיא השניה כבר כתבתי לעיל בשמעתין ע"ש:

בא"ד ונראה כגירסת ריב"ם שמצא בספרי אשכנז וכו' וכולה מילתא אשבת קאי. עיין במהרש"א דעיקר מילתא דצירוף היינו לענין גניבה אלא הא דמסיק למטה מג'. אי נמי כדרבא היינו לענין שבת. ובודאי שלזה כיוונו התוס' אבל קשיא לי טובא אמאי הוצרך רב אשי לאסוקי הא מילתא הכא דאיירי למטה מג'. א"נ כדרבא לענין חיוב שבת בידו ות"ל דמשנה שלימה שנינו בריש שבת פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בע"ה והוציא העני חייב ומוקמינן לה התם נמי כגון ששלשל ידו למטה מג' ורבא מסיק בשינויא אחרינא דידו של אדם חשובה וכו' נהי דהתם איכא אוקימתא אחריתי דאחרים היא דלא בעינן מקום ד' א"כ ברייתא דהכא נמי איכא לאוקמי בכה"ג ומאי איצטריך ליה לרב אשי לאסוקי טעמא דברייתא טפי מטעמא דמתני' דשבת אבל לשיטת רש"י ז"ל אתי שפיר וצ"ע ודו"ק:

בגמרא פיסקא הבא על אחותו ורמינהו אלו הן הלוקין וכו' וקי"ל דאין לוקה ומשלם. לכאורה נ"ל דעיקר קושית הש"ס אהאי בבא דחייבי כריתות דמסיים בהו אע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ואתא לאפוקי מדר' נחוניא ב"ה כדאיתא לעיל בגמר' ואהא מקשה דנהי דלא מיפטר מתשלומין מצד חייבי כריתות אכתי ליפטרו מצד חיוב מלקות שבהן. ומאי מסיק נמי בסיפא דחייבי מיתות ב"ד פטורים מתשלומין שנאמר אם לא יהיה אסון ה"נ הא כתיב כדי רשעתו ואי משום דחייבי לאוין מרבינן מריבוי' דנערה הנערה א"כ הו"ל לאתויי בהדיא במתני' קרא דהנערה. ועוד דאכתי מאי קתני אע"פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב"ד ולאפוקי מדר' נחוניא דאכתי אפילו אי בעלמא חייבי כריתות פטורים מתשלומין אפ"ה איכא לרבויי מהנערה כמ"ש התוספות לעיל גבי לאפוקי מדר' נחוניא. ואף שהרשב"א כתב שם ליישב כבר כתבתי שם מה שיש לדקדק בזה והעליתי שם ג"כ דכולהו אלישנא דמתני' קאי דקתני אף ע"פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב"ד ומייתי נמי קרא דאסון א"כ משמע להדיא דלא שייך פטור תשלומין אלא בחייבי מיתות ב"ד והיינו דמקשה הכא נהי דמצד כרת לא פטירי אכתי לפטרו מצד מלקות. משא"כ למאי דמסקינן אליבא דעולא דתחת תחת גמיר א"ש דודאי אי הוי בהו צד פטור תשלומין משום חיוב כרת כר' נחוניא לא הוי שייך לרבויי מג"ש דתחת תחת ממוציא ש"ר דעיקר ג"ש דתחת תחת אינו אלא לענין מלקות דומיא דמוציא ש"ר משא"כ חייבי כריתות לא שייך לענין מוציא ש"ר ומכ"ש לר' יוחנן דמוקי בדלא אתרו ביה נמצא דלענין חייבי כריתות לרבי נחוניא לא שייך הא מילתא. דחייבי כריתות לא צריכי התראה. והיינו דמוקי ר' יוחנן בדלא אתרו ביה ולא מוקי לה בשוגג. אע"כ דעיקר מילתא אלישנא דמתני' קאי דקתני אע"פ שהן בהכרת והיינו בדלא אתרו ביה משא"כ אי איירי מתני' משום ריבוי דהנערה הו"ל למיתני בהדיא ועוד עכ"פ הו"ל למיתני אע"פ שהן בהכרת ובמלקות ולעולא ולר' יוחנן א"ש כנ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה ורמינהו וכו' ארישא דמתני' הו"מ למיפרך וכו' אלא נטר הכא וכו' למיפרך מרישא דמתני' דהתם וכו'. לכאורה יש לתמוה דאדרבא הו"ל לאקשויי מרישא דהכא כיון דאמתני' דהכא קאי ועוד דלפירוש ר"י בסמוך עיקר קושית המקשה אמתני' דהכא דהתם פשיטא דאיכא לאוקמי בבוגרת או בנשואה. מיהו לפי' ר"י בלא"ה לא מצי לאקשויי ארישא דבא על הממזרת דשאני התם דכתיב נערה הנערה משא"כ מחייבי כריתות מקשה שפיר כמ"ש ר"י בד"ה אלמא קסבר עולא וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם אע"כ דדיוקא דתוס' הכא בשיטת ר"ת ז"ל קאי בד"ה אלמא. ולפר"ת ע"כ צ"ל דהמקשה דהכא דקאמר וקי"ל דאין לוקה ומשלם סבר דהיכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקי לא לקי כדי ליישב שם קושיית מהרש"א וכמו שאפרש שם ולפ"ז עיקר קושיית המקשה אמתני' דמכות. וא"כ שפיר מסקו הכא דניחא ליה למיפרך מרישא דמתני' דהתם כיון דעיקר הקושיא אמתני' דהתם כנ"ל נכון ודו"ק.וכל זה לשיטת התוספות אמנם לפמ"ש בסמוך עיקר הקושיא מבבא דסיפא כמ"ש באריכות. מיהו לשיטת הרמב"ם שכתב דבא על הממזרת ליכא מלקות אלא כשנשאה דרך אישות וה"ה לשאר חייבי לאוין א"כ בלא"ה לא שייך להקשות כלל מבבא דרישא והא דמקשה הש"ס לקמן דף ל"ה ע"ב אי ר' יצחק קשיא ממזרת איישב שם בטוב טעם בעזה"י ע"ש ודו"ק:

גמרא ודאפקיה להיכא וכו'. לכאורה אין שייכות הך קושיא להך סוגיא דהכא. ונלענ"ד לישב ע"פ דעת הראב"ד בח"מ סימן רס"ח דארבע אמות אינן קונין אלא בעומד ולא במהלך לפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' ד"ה אי דאפקיה וכו' אע"ג דאיכא למ"ד בפ"ק דבבא מציעא דארבע אמות קונות וכו' דאכתי חיוב שבת בא קודם הקנין דאינה קונה עד שיעמוד משא"כ בחיוב שבת לבן עזאי דס"ל דמהלך כעומד דמי דמוקי הברייתא כוותיה אבל אי הוה מצי מוקי ליה כרבנן לא קשה מידי דחיוב שבת אינו בא עד שיעמוד ואז בא ג"כ הקנין ביחד ממש מטעם ארבע אמות לדעת הראב"ד ז"ל. ודוק:

ועוד נלענ"ד דאתי שפיר טפי לפמ"ש בחידושי מסכת שבת באורך דלבן עזאי דס"ל דמהלך כעומד דמי וידו נייח א"כ לא משכחת כלל מוציא לרשות הרבים שיתחייב כיון דאתא פלגא דחפץ לרשות הרבים כבר נח ועדיין אגדו בפנים ואפילו חזר והוציא לא מהני כדפירש"י בשבת דף צ"א ע"ב עד שיוציא כל הקופה בתחלה. וכן כתב הה"מ דכשנח באמצע והחפץ היה מקצתו ברשות הרבים כיון דאגד כלי שמיה אגד פטור. ולא משכחת אלא שהיה חפץ לפניו דכשיצא כל החפץ עדיין הוא ברשות אחרת ובזה לא אמרינן מהלך כעומד דכיון שגופו ברשות אחרת לא נייח והכרחנו שם באריכות. והנה דעת פוסקים בח"מ סימן רמ"ג דכשהחפץ קודם לאדם כבר קנה החפץ ד' אמות ושוב אינו קונה בד' אמותיו. ולפ"ז אתי שפיר דבל"ז הוי מצי למימר מטעם ד' אמות אבל כיון דמוקי כבן עזאי א"כ ע"כ צ"ל שהוציא החפץ קודם וא"כ כבר קנה החפץ ארבע אמות ואינו קונה בד' אמותיו ודוק:

ולפ"ז נראה נכון מה שדקדקנו לעיל לפמ"ש התוס' דהך קושיא אינו ללישנא דלא מצי מיהדר ליה ואמאי לא מקשי גם להך לישנא משום דהוי ליה לפלוגה בזורק דלא מצי מיהדר ליה ולפי דברינו אתא שפיר דהוי מצי למימר מטעם קנין ארבע אמות וא"כ ליכא למימר בזורק משום הך קושיא דאפקיה להיכא דבזורק ליכא קנין ארבע אמות. וקושיות הש"ס דלפלוג בזורק אינו אלא לפי מאי דמוקי כבן עזאי דע"כ לאו מטעם קנין כמ"ש לעיל בשני אופנים ע"כ צ"ל כדמשני בצידי רשות הרבים ומטעם קנין משיכה שפיר הוי מצי למימר בזורק וכל זה אינו אלא ללישנא דאי אפשר להנחה בלא עקירא. אבל ללישנא דלא מצי לאהדורי דאין צריך לאוקמי כבן עזאי לא קשה מידי. ודוק:

תוס' ד"ה אי דאפקיה וכו' אע"ג דאיכא למ"ד וכו'. והנה הש"ך בח"מ סימן רמ"ג השיב על דבריהם ז"ל דיש לומר דהקושיא למ"ד בבבא מציעא דאין ד' אמות קונות ברשות הרבים ואין הכרח לומר דבגנב לא תקנו ד' אמות. ולע"ד נראה דעכ"פ מוכרח לומר כן דהא מקשה בסמוך אי בזוטרי לאו אורחא וכתב מהרש"א בתוס' ד"ה אלא במיצעי דעיקר הקושיא כיון דלאו אורחא אינו קונה במשיכה. וכן הוא בש"ס ב"ב דף פ"ז. וא"כ קשה הא כתבו התוס' שם בב"ב דלמאן דמשני הכא בקיבלה לתוך ידו לא מקשה מידי דידו מטעם חצירו קונה ואפילו דבר שדרכו בהגבהה וא"כ הא קאמר בהדיא בריש בבא מציעא דף י"א דאף למ"ד דאין ד' אמות קונות ברשות הרבים הא דאמר שם ד' אמות קונות בכל מקום לאתויי צידי רשות הרבים וא"כ למאי דמשני הכא בצידי רשות הרבים ממילא הוא קונה מטעם ד' אמות וא"כ אפילו בזוטרי נמי. ודוחק גדול לומר דכשמשני בצידי רשות הרבים הדר ביה מאוקימתא קמייתא דמיירי במיצעי דהוי ליה למימר אלא. וגם דוחק לומר דסוגיא דב"ב לא אתיא אלא אליבא דרבינא הכא. וכ"ש דקשה לפי שיטת ריצב"א לקמן בתוס' ד"ה וברה"ר וכו' דאביי פליג על רבינא א"כ קשה על אביי דמשני התם במידי דבעי מיתנא הא ע"כ לא מיירי ברשות הרבים דהא ס"ל משיכה אינו קונה ברשות הרבים וע"כ בצידי רשות הרבים וא"כ הוא קונה בלא זה מטעם ד' אמות. אלא ע"כ דלא תקנו ד' אמות בגנב. ודוק:

עוד נלענ"ד דמוכח דלא כש"ך דאי ס"ד דלמ"ד ד' אמות קונות ברשות הרבים מצי לאוקמי בד' אמות א"כ קשה מאי מקשה אר' יוחנן בפרק המצניע דף צ"א דס"ל אגד כלי שמיה אגד מהך ברייתא דנתחייב בגניבה קודם דילמא ס"ל דמשיכה לא קניא ברשות הרבים ומשום קנין ד' אמות אפילו ברשות הרבים (א"נ בצידי רשות הרבים ובזוטרי דדרכו בהגבהה ודרך מחתרת כמ"ש תוס' ד"ה אלא במיצעי וכו') א"כ כיון דקנין ד' אמות לא עדיף מחצירו ור' יוחנן גופיה ס"ל בפרק המוכר את הספינה דף פ"ד דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה מטעם חצירו א"כ כל שלא קנה הכיס לא קנה המעות וכיון דהכיס חציו ברשות היחיד לא קנהו כדמשני שם בנסכא א"כ לא קנה המעות ג"כ ובא בפעם אחת משיוציא הכיס. אלא ע"כ צ"ל דלא שייך קנין ד' אמות בגנב. מיהו לפמ"ש לעיל דהא דמקשה הכא דאפקיה להיכא היינו לבתר דמשני דברייתא אתיא כבן עזאי דלדידיה אי אפשר לומר מטעם קנין ד' אמות אלא משום משיכה אתא שפיר גם התם דע"כ הקנין מטעם משיכה אך לפמ"ש לעיל בתוספות ד"ה שעקירה וכו" דע"כ הקושיא שם הוא ללישנא דאי בעי ליהדר לא מצי לאהדורי. ולדידיה אין הכרח לאוקמי כבן עזאי כמ"ש התוס' בד"ה הכא נמי נימא הגבהה צורך וכו'. ללישנא דאי בעי ליהדר וכו' לא פריך מידי. א"כ אין הכרח לאוקמי כבן עזאי ושפיר הוי מצי לאוקמי מטעם קנין ד' אמות וע"כ צ"ל דאין ד' אמות קונה בגנב ודוק היטב:

תוס' ד"ה אלא במיצעי וכו' כגון שמוציאו דרך מחתרת וכו'. וכתב מהרש"א דהא דפריך דאי בזוטרי לאו אורחא הוא דהיינו משום קושיא דהתם דכיון דלאו אורחא אינו קונה במשיכה. ולפ"ז צ"ל דהא דמשני דקמ"ל משום דה"א אין דרך הוצאה בכך אע"ג דבמחתרת הוא דרך הוצאה בכך מ"מ כיון דאין בזה קנין א"כ מסתמא מיירי שלא הוציאו דרך מחתרת. ולפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' בד"ה מגרר וכו' דלא משני לעיל דמגרר ויוצא איצטריך ליה דלפמ"ש לעיל דבקנין ד' אמות דהוי כחצירו אין חילוק בין דרכו בהגבהה א"כ יש לומר דלא שייך לומר דמגרר ויוצא קמ"ל אלא לבתר דאוקמי כבן עזאי דכבר כתבנו לעיל דלדידיה אי אפשר לאוקמי מטעם קנין ד' אמות והיינו דמקשה בתר הכי ודאפקיה להיכא. א"כ שפיר צ"ל דהקנין במיצעי ושלא בדרך מחתרת ושפיר קמ"ל משא"כ לעיל דה"א דקונה מטעם ד' אמות ושפיר יש לומר במחתרת לא שייך לשנויי מגרר ויוצא איצטריך ליה וק"ל:

אך דברי מהרש"א ז"ל דחוקים. ולולי דבריו יש ליישב בפשטות קושיתו דהא דלא משני הכא דרך מחתרת משום הך גופא דא"כ תקשי מאי קמ"ל דמגרר ויוצא. ואין זה דוחק דע"כ צ"ל במאי דמשני הש"ס במיצעי אע"ג דאיכא למיטעי ברברבי אלא משום דסמך תנא דברייתא על זה דמסתמא מיירי במיצעי. ה"נ יש לומר דמסתמא לא מיירי דרך מחתרת. ולפ"ז צ"ל דרב ביבי בר אביי דמקשה בב"ב שם דהוי מוקי בדרך מחתרת כמ"ש התוס' א"כ לא שייך מגרר ויוצא קמ"ל צ"ל דס"ל באמת כלישנא דאהדורי. ובזה מתורץ יותר מה שהקשינו לעיל בתוס' ד"ה שעקירה וכו' בהא דמקשי רב ביבי בר אביי בשבת לר' יוחנן דאמר אגד כלי שמיה אגד דאין הקושיא אלא ללישנא דאהדורי כמ"ש שם. משום דרב ביבי בר אביי לשיטתיה אזיל בבבא בתרא שם דע"כ צריך לומר כלישנא דאהדורי דמוכרח מה ברייתא כנ"ל ושפיר מקשי לרבי יוחנן. ודוק:

גמרא הבא על אחותו וכו'. ורמינהו וכו'. תוספות ד"ה ורמינהו וכו' ארישא דמתניתין הוי מצי למיפרך וכו'. ובאמת לקמן דף ל"ה ע"ב מקשה הש"ס לרבה דאמר חידוש הוא וכו' אי כר' יצחק קשיא ממזרת ולולי דבריהם ז"ל יש ליישב בפשטות לפמ"ש תוס' ד"ה וקי"ל וכו' דעיקר קושיות הש"ס הוא אמתניתין דידן א"כ לפמ"ש תוס' ד"ה אלמא קסבר עולא וכו' וא"ת וכו' ונראה לר"י דע"כ וכו' הרי דעיקר קושיות הש"ס הכא אמתניתין דידן דמנ"ל לרבויא חייבי כריתות דודאי יותר איכא לאוקמי קרא לחייבי לאוין דמשלם ולא לקי מדנוקי קרא לחייבי כריתות דאית ביה תרתי חדא דלא תפסי קידושין ומלקות גם כן. א"כ אתי שפיר דלהכי מקשה אסיפא דוקא דמנ"ל בחייבי כריתות אבל לר' יצחק דס"ל חייבי כריתות אינם בכלל מלקות ודאי דיותר איכא לאוקמי רבויא דקרא על חייבי כריתות אף דלא תפסי קידושין דהא ולו תהיה לאשה לא מייתרא. כמ"ש התוספות לעיל דף כ"ט ע"ב ד"ה וחד לאתויא וכו' מדנוקי קרא לחייבי לאוין כיון דקי"ל דאין לוקה ומשלם בכל מקום וכ"ש לפמ"ש לקמן דף ל"ה ע"ב דר' יצחק ס"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ודאי דאיכא לאוקמי יותר קרא לרבות חייבי כריתות דאין בהו מלקות מדנוקי קרא על חייבי לאוין דאית בהו תרתי מלקות ולא תפסי בהו נמי קידושין א"כ עיקר הקושיא על ממזרת והיינו דקאמר אי כר' יצחק קשיא ממזרת. וק"ל: ועיין במהרש"א לקמן:

עוד נלענ"ד דיש לומר דמרישא לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר דהוי ליה מלקות לזה וממון לזה דמלקות בשבילה וממון לאב. והא דפטור בחייבי מיתות בסיפא דמתניתין יש לומר דמיתה שאני והיינו דילפא מתניתין מאם אסון יהיה וגומר וכמ"ש התוס' לעיל דף ל"א דהתם נמי הוי מיתה לזה ותשלומין לזה מיתה בשביל האשה ודמי ולדות לבעל. ואע"ג דכתבו תוספות לעיל דיש לומר דכיון דהולדות בגוף האשה חשיב מיתה ותשלומין לאחד מ"מ ודאי דהכא עדיף טפי דהוי גוף אחד ומעשה אחת רק שהתשלומין לאב משא"כ במלקות דנפקא מכדי רשעתו יש לומר כיון דקנסא לאביה חייב דליכא למילף ממיתה כדאיתא לקמן דף ל"ז ע"א ולהכי הוצרך להקשות מסיפא דקתני והבא על אשת אחיו וכתבו התוס' לעיל דהיינו בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה דאי לאביה קשה בתו ע"ש והוי ליה ממון ומלקות לאחד. אך דלקמן דקושיות הש"ס הוא אליבא דרבה דס"ל בסנהדרין דף ע"ד דרודף ששיבר כלים דפטור והתם ליכא למילף מאסון כנ"ל דהא הוי ליה שני מעשים. וכן כתב בספר פני יהושע לעיל בתוס' דף ל"א דלרבה ליכא למילף מאסון דפטור וע"כ דס"ל מצד הסברא כן. דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור וא"כ הוא הדין במלקות ושפיר פריך ממזרת. ודוק:

ולפ"ז צ"ל הא דמשני עולא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ע"כ ס"ל כרבה דמלקות לזה וממון לזה פטור דאל"ה לא קשה אלא מאשת אחיו. עוד נלענ"ד בדרך זה באופן אחר ע"פ מ"ש לעיל דף ל"א בתוס' שם דטעמא דסיפא דמתניתין דפטור מקנס בחייבי מיתות אע"ג דהוי ממון לאב ומיתה בשבילה משום דבקנס בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולגבי עדים הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד והוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה ולפ"ז יש לומר דבמלקות וממון דאמר לקמן דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממים לתשלומין שפיר הוי הקנס יכול להזימה ממילא חייב בקנס משום דהוי ליה מלקות לזה וממון לאב ולכך הוצרך להקשות מסיפא דבאשת אחיו דמיירי ע"כ בנתארסה ונתגרשה דהקנס לעצמה כנ"ל והוי ליה מלקות ותשלומין לאחד. ובזה אתא שפיר דעולא דס"ל בכל מקום דממון משלם מלקי לא לקי ועיקר הקושיא היא על מתניתין דמכות שפיר קשיא ליה אפילו על אחותו דאמאי לקי דהא העדים נפטרו ממלקות ובמלקות בעינן עדות שאתה יכול להזימה. ובזה אתא שפיר דלקמן לרבה מקשי מממזרת דהא סבירא ליה ברודף דממון לזה ומיתה לזה פטור והתם לא שייך משום עדות שאתה יכול להזימה דברודף אין צריך עדות כלל וע"כ דס"ל דבלא"ה אין חילוק דאפילו מיתה לזה ותשלומין לזה פטור פריך שפיר. ולפ"ז מתוץ ממילא מה שהקשו התוס' ד"ה אלמא קסבר עולא וכו' דדילמא משום רבויא דקרא הכא דהא לפמ"ש ודאי דאיכא לאוקמי קרא בשאר חייבי כריתות דהוי ליה מלקות לזה ותשלומין לזה ומנ"ל באשת אחיו. ודוק היטב:

מיהו לפמ"ש לקמן בס"ד בדף ל"ג דהא דריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין היינו דוקא במקום מלקות דלא תענה אבל כשהעידו על מלקות וממון מלקי לקי ולא משלמי זה התירוץ אינו וצ"ל כתירוצי קמאי הנ"ל: