|
⎯
טקסט הדף
דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אלא איפוך אריא וגנבי בידי שמים צינים ופחים בידי אדם רבא אמר טעמא דרבי נחוניא בן הקנה מהכא {ויקרא כ-ד} ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם מה מיתה שלכם פטור מן התשלומין אף כרת שלי פטור מן התשלומין מאי איכא בין רבא לאביי איכא בינייהו זר שאכל תרומה לאביי פטור ולרבא חייב ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב אלמא דמעידנא דאגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוה עד דאכיל ליה הכא נמי בעידנא דאגביה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה היכי דמי אי דמצי לאהדורה ניהדר אי לא מצי לאהדורה אמאי חייב לא צריכא דמצי לאהדורה ע''י הדחק רב פפא אמר כגון שתחב לו חבירו משקין של תרומה לתוך פיו רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו
⎯
רש"י
דין ד' מיתות. עונש דוגמתם: נופל מן הגג. דומה לנסקל שדוחפין אותו מבית הסקילה לארץ דגבוה ב' קומות היה כדאמרי' בנגמר הדין (סנהדרין דף מה.): חיה דורסתו. ארי מפילו לארץ והורגו בדריסה: נחש מכישו. והארס שורפו: נמסר למלכות. והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת סייף: סרונכי. אסכרא והוא בגרון מלנ''ט: מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב''ד: ושמתי אני את פני והכרתי. למדנו שהכרת במקום מיתה וחילופה: זר שאכל תרומה. במזיד הוא במיתה בידי שמים ולא בכרת כרת הוא וזרעו נענשין דכתיב (ויקרא כ) ערירים יהיו: לאביי פטור. מתשלומין דנפקא ליה מאסון בידי שמים וכל אסון במשמע בין במיתה בין בכרת: ולאביי פטור. בתמיה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין אבל היכא דאכיל תרומה דגזילה מי מיפטר הא כיון דאגבהה קניה וחייב בתשלומין ואפילו תישרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה: שתחב לו חברו. דלא אגבהה ולא קניה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבליעתו מתחייב דמי הניית מעיו ולא דמי כולה ובההיא שעתא חיוב מיתה נמי איכא: איבעי ליה לאהדורה. וכי לא אהדרה מההיא שעתא איהו מזיק לה דראשון לאו מידי עבד ולא נתחייב לכהן כלום: ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב. מיתה אנוס הוא: ע''י הדחק. דאי נמי אהדרה ממאסה ולא חזיא לבעלים הלכך מגזל לא גזלה אמאי קא מחייבת ליה בתשלומין אהנאת גרונו ומעיו ההיא שעתא חיוב מיתה איכא: משקין של תרומה. ולא תדחקה לשנויה בבית הבליעה אלא מכיון שתחבה לתוך פיו אימאסא לה ולא מצית לאיחיובי משום גזילה דהא לא חזיא למידי אלא אהניית גרונו ומעיו מיחייב ומיתה ותשלומין באים כאחד:
⎯
תוספות
דין ד' מיתות לא בטלו. וא''ת והא אמר בהשוכר את הפועלים (ב''מ פג:) בההוא דזקפוהו אע''פ שהיה חייב סקילה שבעלו הוא ובנו נערה המאורסה וי''ל בשבעל בנו תחלה ואח''כ הוא דהוי בעולה והרי הוא בחנק אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועובדי עבודת כוכבים שמתים על מטותם ויש לומר דע''י תשובה הקב''ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ובפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז: ושם) דפריך והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר: זר שאכל תרומה לאביי פטור. ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה (פסחים דף לג.) דחייב גזירת הכתוב הוא וא''ת לאביי דפטר חייבי מיתות בידי שמים אי ר' נחוניא ס''ל כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי תניא בפרק כל שעה (פסחים דף כט. ושם) האוכל חמץ של הקדש במועד יש אומרים לא מעל ואמרינן מאן י''א רבי נחוניא בן הקנה והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש דלא שייך קים ליה דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש א''כ בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב ולא הוה לן למימר דקים ליה בדרבה מיניה וכ''ת במיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן דקים ליה בדרבה מיניה אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא א''כ הא דתנן התם (שם דף לא:) האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמ' במזיד פטור דקים ליה בדרבה מיניה כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי ליפטר משום כרת דפסח דאפי' בשוגג אמרי' דקים ליה בדרבה מיניה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף לה.) אלא ע''כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וה''ה כי איכא כרת ולא אמרינן דוקא במיתה דגלי גלי אבל כי איכא כרת לא וי''ל דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומין דידיה כפרה ולא ממונא כדאמרינן במסכת תרומות (פ''ו מ''א) דאם רצה כהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה ואפילו אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן ולכך לא שייך קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מכפרה אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש ותדע דבתרומה חייב משום דכפרה הוא ולא משום כיון דגלי גלי דהא לרבא דלא פטר במיתה מטעם דקים ליה בדרבה מיניה מאי טעמא לא מיפטר אוכל תרומת חמץ בפסח אלא ודאי משום כפרה הוא. וא''ת והא דתנן בפרק נושאין (יבמות דף צט:) כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ושחררו זה את זה וכן ספק בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון דאמרינן אם אכלו בתרומה אין משלמין קרן וחומש ואמאי כיון דכפרה הוא ליחייבו מספק וי''ל דודאי צריכין להפריש אבל אין נותנין לכהן ולפי זה צריך לומר שהכפרה תלויה בהפרשה והא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו: ולאביי פטור והאמר רב חסדא כו'. הכי נמי הוה מצי לאקשויי אמתניתין דכל שעה (פסחים דף לא:) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה דמוקמינן לה כרבי נחוניא בן הקנה: אי דמצי לאהדורה ניהדרה. וכי לא מיהדר חייב דמיתה לא פטרה ליה דלא אתיא עד דבלע לגמרי: ואי דלא מצי לאהדורה אמאי חייב. פירש בקונטרס אמאי חייב מיתה וקשה לר''י דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב דהשתא ודאי חייב מיתה אע''ג דלא מצי לאהדורה וממון נמי לא מיחייב כיון דלא מצי לאהדורה אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה ונראה לר''י דה''פ אמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו ואהנאתו לא מיחייב דאע''ג דאמרי' (ב''ק דף קיא:) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' היינו דוקא לפי שהדבר הגזול ישנו בעולם בשעה שזה שני גוזלו אבל הכא דבשעה שזה נהנה ממנו כבר הוא אבוד מן העולם שהוא במקום דלא אפשר לאהדוריה אין לו על השני כלום. וריצב''א מפרש כשיטת רש''י ופשיטא ליה להש''ס דאיירי כשתוחב לו בע''כ דכשתוחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנאה מיד להתחייב באונסין ואין באין כאחד דמסתמא מניחה בפיו ואח''כ תוחב לו באצבעו או בכוש ואת''ל שהוא בראש הכוש מתחלתו ועד גמר בית הבליעה מ''מ קונה אותו בפיו להתחייב באונסים אע''ג דיכול לנתקו ולהביאו אצלו דדוקא לענין הגט אמרי' היכא דיכול לנתקו דלא הוי גט משום דבעינן כריתות והא אגידא ביה אבל לענין זכיה אשכחן בפ''ק דב''מ (דף ט. ושם) טלית חציה על גבי קרקע וחציה על גבי העמוד והגביה חציה שעל גבי קרקע דלא קני מטעם שיכול לנתקה ולהביאה אצלו וכיון שאינו זוכה מטעם זה ה''ה דאינו מגרע זכיית האחר שהוא מונח בתוך ידו או בתוך פיו מטעם זה ועוד דלכל הפחות קונה מחצה כמו שנים שהגביהו מציאה ולכך פשיטא ליה להש''ס דבאונס מיירי וה''פ אנוס הוא ופטור ממיתה וממון דאנן סהדי דלא ניחא ליה באכילת איסור: לא צריכא דמצי לאהדורה על ידי הדחק. והשתא ליכא למימר דניהדרה דאין מרויחין בעלים בכך דכבר נמאסו הלכך ליכא חיוב ממון אלא ע''י הנאת מעיו ואז באין כאחד ואע''ג שחבירו גזלה הואיל ויכול להחזירה הויא כמו שהיא בעין והרי הוא בולעה ונהנה בה ואם תאמר והא אמרינן בפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה לא משום דלא חזיא דנהי דבפניו לא חזיא] שלא בפניו מיחזא חזיא א''כ אי הוה מהדר לה הויא חזיא וי''ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כי אם שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינה שוה פרוטה ואפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ''מ כיון דשוין כל שהוא אז מיחייב בכל כדאמרינן התם (ב''ק דף כ:) משום דא''ל את גרמת לי היקפא יתירתא מיחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכולי עלמא בכל וריצב''א פי' דמיירי אפי' באוכלין דלא מאיסי וכיון דתחב לו בבית הבליעה ובלע ונהנה מיד חשוב באין כאחת אע''פ שאין כאחד ממש כדאשכחן בסוף פרק ד' אחין (יבמות דף לג. ושם) דמפרש בעל מום ששמש בטומאה דאתו בהדי הדדי כגון שחתך אצבעו בסכין טמאה אע''פ שאי אפשר שלא יגע בסכין קודם שיחתוך.: רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים כו': פ''ה דסבירא ליה לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור ופליג אדרבא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י. ושם) פלוני בא על בת פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה. פי' ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובתה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ואין נראה דאי חשיב אכילת תרומה וקריעת שיראין ממון לזה ונפשות לזה א''כ תקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד (ב''ק דף לד: ושם)
+
רשב"אאלא איפוך, ארי וגנבי בידי שמים. דכל שאינו יכול להשמר ממנו הוי בידי שמים, וצנים פחים בידי אדם, שבבחירתו ופשיעתו הוא ניזוק. ואם תאמר אם כן אסון דבידי אדם מנלן, דאם אסון יהיה בידי שמים הוא מעתה בארי וגנבי. יש לומר, דאביי אליבא דר' נחוניא לא מפרש אסון ממש, אלא דין אסון, ומיתת בית דין בידי שמים וכן פירש רש"י ז"ל. מודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב. ואי קשיא לך, מאי למימרא, פשיטא דלא עדיף יום הכפורים לר' נחוניא משבת לרבנן. יש לומר, דהא קא משמע לן, דהואיל ואפשר דגחין ואכיל, לא אמרינן הגבהה צורך אכילה וכבת אחת דמי,וכדאיתא בסמוך, הרמב"ן נ"ר. אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב. פירש רש"י ז"ל: אמאי חייב כרת, אנוס הוא. ולפי פירושו, הוה מצי לתרוצי שתחב לו מדעתו. ולי נראה לפרש, אמאי חייב בתשלומין לרבא, והכי קאמר: אי דמצי לאהדורי ניהדרה ואמאי פטור לאביי, ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב לרבא. רב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו. פירוש: שאכל אפילו תרומה שלו. וכתב רש"י ז"ל: ואף על גב דמיתה לאו משום ממונא דניזק הויא ליה, מפטר, דסבירא ליה לרב אשי מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ופלוגתא היא. ואינו מחוור דאם כן דהא שייכא בההיא פלוגתא למאן דמחייב, תקשי ליה ההיא דתנן בבא קמא (לד, א) הוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור. ורבא נמי דאית ליה הכי בפרק קמא דסנהדרין (י, א) פלוני בא על בתו של פלוני והוזמו נהרגין ומשלמין מיתה לזה ותשלומין לזה, לותביה מההיא מתניתין. ועוד, דאם כן מאי האי דאמרינן לאביי פטור לרבא חייב, דמשמע הא בחלב כי האי גוונא אפילו לרבא פטור, והא רבא אמר ממון לזה ונפשות לזה חייב, סבירא ליה כדאיתא התם בסנהדרין. +
ריטב"אומי שנתחייב סקילה כו' או חיה דורסתו ואע"ג דאמרי' בפרק השוכר את הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהוא בסקילה אפ"ה לא מת אלא בתלוי' דהיינו חנק וי"ל דדילמא לא הי' נידון על אותה עבירה בעה"ז עברה אחת שהיא בחנק ויש מתרצין דסבירא לן הכא כמ"ד כל הנסקלין נתלין וא"צ: אי רוצים לאהדורי מהדרי' פי' וכיון דלא אהדרי נעשה עליו גזלן לאלתר ומחייב בנפשו לא הוי עד דאכל ליה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב אנוס הוא ובדין הוא דמצי לאוקמי כשתחב לו בגרונו חבירו לרצונו אלא דניחא ליה לתרוצי לפום אוקימת' דהא ודאי לישנ' דתחב לו חבירו לא לאונסו משמע: לא צריכ' דמצי לאהדורי ע"י הדחק פירוש ואי מהדר ליה מאיס ולא חזי למידי הלכך אין לחייבו משום גזל אלא על הנאת גרונו ובני מעיו וה"ל מיתה ותשלומין הבאים כאחד כן פירש רש"י ז"ל וא"ת אפילו על הנאת גרונו ובני מעיו ליכא לחייבו כלל ואפילו לרבא וכיון דמאיס ולא חזי לבעלים ה"ל זה נהנה וזה לא חסר שפטור תרצו התוספת דמ"מ חזו לכלבים ומגו דמחייב להאי פורתא מחייב לכולהו הנאה כדאמרינן בפ' כיצד גבי הדר בחצר של חבירו שלא מדעתו כיון דחסרי דשוואתו מגלגלין עליו את הכל ויש מפרשים דקא איירי באוכלין דלא מאיסי ואפ"ה כיון דלא מצי לאהדורי אלא בצער וע"י הדחק לא הוי גזלן וחייבו על הנאת גרונו בלבד דהוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר הלכך לרבא חייב: רב פפא אמר כגון שתחב לו משקין בבית הבליעה פירוש דכיון דהכניסן לתוך פיו נמאסו ואין כאן גזל ואין חיוב אלא הנאת גרונו והא אתי' כפי' רש"י ז"ל לעיל דהכא ודאי זה אינו חסר הוא: רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חבירו וא"ת א"כ היאך פטור הוא הא הוי מחייב לזה ולתשלומין לזה היא דכיון שהוא חייב מיתה בידי שמים כאחד חשיבא לאפוקי שחייב לזה מיתת ב"ד ולזה ממון שהוא חייב כדאמרינן במכות בפ"ק הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים שהזימו לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ומשלמין ממון ומיתה לעידי הבעל וממון לבעל שהפסיד כתובת' והא דאמר בפרק בן סורר ומורה רודף שהי' רודף אחר חבירו להורגו ושבר את הכלים בין של הנרדף ובין של כל אדם פטור שאני התם דרודף חייב מיתה לכל העולם שניתן להם להציל נפשו של נרדף בנפשו של רודף והכי מפרשי ההיא דאמרינן בב"ק גדיש דחד ועבד דחד וכדפרישית התם בס"ד: +
המאירימכיון שביארנו שהכרת אינו מפקיע תשלומין אין צריך לומר שמיתה בידי שמים אינה מפקעת תשלומין מעתה זה שאכל תרומה במזיד שהוא במיתה בידי שמים משלם ולא סוף דבר בשהגביהה ואכלה שהרי כל שהוא כן מדאגבהיה קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה והרי אף במיתת בית דין כל שאין מיתה ותשלומין באין כאחד חייב אלא אף בשלא הגביהה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו ולא סוף דבר לתוך פיו ממש שהרי הואיל והיה יכול להחזירה ולא החזירה קנאה לשלם את כלה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעא ונמצא שאין מיתה ותשלומין באין כאחד אלא אף בשתחב לו בבית הבליעה שאין לו עוד להחזירה וחייב התוחב אלא שזה משלם בכדי מה שנהנה גרונו ומעיו וחייב מיתה ומכל מקום דוקא בשיכול להחזירה על ידי הדחק שאם אין יכול להחזירה אף על ידי הדחק אין לו חיוב מיתה שהרי אנוס הוא ויש גורסין בסוגיא זו סוף סוף כיון דלעסיה קנייה ואין צורך בכך שהרי פיו קונה לו אף בלא לעיסה אלא שהם מפרשים שעד שלא לעסה אין מחשבתו נכרת אם רוצה לקנותה אם לאו וכן אם תחב לו חברו משקין של תרומה לתוך פיו הואיל ומשקין מיהא אין דרך לחזרתם והתוחב חייב מכל מקום לכשיבלעם חייב זה בכדי הנאת גרונו ומעיו אע"פ שחייב במיתת שמים באותה שעה: זר שאכל תרומה שלו שנפלה לו מבית אבי אמו כהן וקרע שיראין של חברו באכילתו כגון שהיתה התרומה כרוכה בשיראין וקרעם בלעיסתו אין צריך לומר שהוא חייב שהרי אף במיתת בית דין כיוצא בה חייב שמיתה לזה ותשלומין לזה הוא: ולענין ביאור מה שתירץ רב אשי בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראין של חברו הוא מפני שהוא סובר שמיתה לאחד ותשלומין לאחד פטור וגדולי המפרשים כתבו שכיוצא בה במיתת בית דין פטור שמיתה ותשלומין לאחד הוא שהרי איסור התרומה אין בעליה גורמין אותה ואין לנו אם היא של בעל השיראין אם היא של אחר: +
הרא"הרב אשי אמר בזר שאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו פירש"י ז"ל וקסב' מית' לזה וממון לזה פטור. ובמסכ' סנהדרין בפ"ק אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדי' והזימום לעידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון. חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמין ממון. ממון לזה דהיינו בעל. ונפשות לזה לעידי הבעל שהיו באין להרגן. פירש"י ז"ל דקסבר רב יוסף מיתה לזה וממון לזה חייב אלמא קסבר דפלוגתא היא. והכי נמי התם בפרק בן סורר ומורה דאמרינן ר' יוחנן בן שאול אומר רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל נהרג עליו. מאי טעמיה דר' יוחנן בן שאול. דכתי' כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר. וכתיב בתריה אם אסון יהיה. ואפי' הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון יענש. אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. הכא נמי משכחת לה יענש ביכול להציל באחד מאיבריו. אלא אי אמרת יכול להציל באחד מאיבריו נמי ניתן להצילו בנפשו אמאי יענש. ואמרי' דילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה. כלומר והיינו טעמא דחייב. ומהדרי' לא שנא דאמר רבה רודף שהיה רודף אחר חבירו כו'. הא דאמרינן לא שנא ופשטינן ליה מדרבה דהוא רבה בר נחמני פליג' אדרב יוסף וקסבר רבה מיתה לזה ותשלומין לזה פטור וליתא דהא מתני' היא דתנן יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו. כיצד שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו. והא התם דמיתה לחד ותשלומין לאח' שהוא חייב תשלומין לבעל הגדיש וחייב מיתה לשמים לפי שהדליק בשבת שהרי היה אפשר להזיק זה בשאר ימים ולא ידליק בשבת. מה שאין כן בתרומה שאי אפשר להזיק' באכילה שלא יתחייב מיתה ולא להתחייב מיתה עליה אלא במזיק' באכילה. ואם כן בפלוגתא דאמוראי תיהוי הא תיובתיה דרב יוסף. ותו תיובתיה מההיא דתנן היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור. והא התם דמיתה לזה וממון לזה שהוא חייב מיתה לעבד ותשלומין על הגדיש ואמרינן דפטור. ורבינו תם ז"ל פירש דוודאי בכל התורה כול' מיתה לזה וממון לזה פטור. דהא קרא הוא דכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש. הא אם יהיה אסון לא יענש. והא התם דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לאשה ותשלומין לבעל ואפי' הכי פטור. ודקא קשיא לן ההיא דהתם דרב יוסף דמתחייב. שאני התם גבי עדים זוממין דהתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמ' לעשות לאחיו ואי אפשר לקיים בהם כאשר זמם לזה ולא לזה. דמה חזית והם מחייבין ממון לבעל ונפשו' לעידי הבעל וצריך לקיים בהם כאשר זמם על שניהם. ואע"ג דברישא בעידי הבעל שהוזמו נהרגין ואין משלמין ממון. דשאני התם דעלה דידה בלחוד הוא דמיחייבי הני תרתי הוי מיתה וממון לאחד. וכיון דמקיימינן בהו כאשר זמם בעיקר העדות דהיינו מיתה בהכי סגי לן. אבל בסיפא דהוי מיתה לזה וממון לזה בעינן לקיומי בהו כאשר זמם לעשות לאחיו בכל חד וחד. ושתי תשובות בדבר חדא דמאי שנא עדים זוממי' אטו בקרא כתיב לקיים תרווייהו ואי לא אפשר לקיומי בהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו תיהוי לה עדות שאי אתה יכול להזימה ותיבטל. ומאי דקאמר נמי דמקרא שמעינן לה הא ליתה דאם כן כי קא מקשינן התם בפרק בן סורר דלמא שאני התם דמיתה לזה וממון לזה. ואמרינן לא שנא ומייתינן ראיה מדרבה. אדמייתי ליה מדרבה לייתי ליה מקרא ועדיפא לי'. אלא כלך לדרך זה דאדרב' בכל התורה מיתה לזה ותשלומין לזה חייב כדרב יוסף. מיהו לא חשבינן מיתה לזה וממון לזה אלא כי הא דהתם דעדים זוממין שהם חייבין מיתה לעידי הבעל שהיו באין להרגן וממון לבעל. אבל כשהוא מתחייב מיתה לשמים הא מיתה וממון לאחד חשבינן לה. והיינו הא דרב אשי דהכא דהיא מיתה לשמים. ומתני' דשורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק הגדיש בשבת פטור. וההיא דהתם דבן סורר ומורה דאמר רבה רודף שהיה רודף כו'. ההיא כמית' ותשלומין לאחד חשבינן לה. שהרי ניתן להצילו בנפשו וכל הקודם להרגו זכה. וכיון שכן הרי הוא חייב מיתה לכל העולם. ולא גרסינן עלה התם ולא שנא לן. דמשמע דלא שני לן מיתה וממון לאחד. למיתה לזה וממון לזה למימרא דדא ודא אחת היא. דהא ליתא אלא ולא היא דגרסינן כלומר ולא היא דהא לא הויא מיתה לזה וממון לזה אלא מיתה ותשלומין לאחד לפי שהוא רודף כדפרי' ומייתי ליה מדרבה. ומתני' נמי דהתם דהיה גדי סמוך לו ועבד כפות לו ונשרף עמו פטור היינו טעמא נמי לפי שהוא רוצח והוא מתחייב מיתה לכל העולם והיינו דחשיב לן מיתה וממון לאחד. ומאי דקא מסתייע מקרא מדכתיב ולא יהיה אסון ענש יענש הא אם יהי' אסון לא יענש. והא התם ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דהוא רוצח דהא מוקמת לה ביכול להציל באחד מאיבריו וכי אתית למימר דיכול להציל באחת מאיבריו ניתן להצילו בנפשו. יש לומר התם נמי כיון דאשה וולדות חד גופ' הוא כמית' ותשלומין לאחד חשיב והיינו דכי איכא אסון דאש' מיפטר. והא דאמרינן עלה התם דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. לאו משום אשה אלא משום חבירו שמתעצם עמו. דהא אנן קשיא לן עלה התם כי ליכא אסון דאש' נמי כיון דמתעצם עם חבירו להרגו דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר ליפטר שהרי ניתן להצילו בנפשו והרי מתחייב בנפשו אלא לאו וודאי תיפשוט מינה דיכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו. והתם אמרינן ביכול להציל באחד מאבריו לא ניתן להצילו בנפשו ועלה אתינן למידחי מאיבריו והיינו דלא ניתן להצילו בנפשו. ועלה אתינן למידחי דילמא שאני התם דממון לזה ונפשות לזה. דגבי ההוא גברא דקא מינצי בהדי' ממון לאחד ונפשות לאחר הוא. אבל כי איכא אסון דאשה אע"ג דיכול להציל באחד מאיבריו ולא ניתן להצילו בנפשו. לגבי אשה וולדות נפשות וממון לאחד חשבינן לה. וכי תימא וכי איכא אסון אמאי יענש שהרי רודף אחר חבירו הוא. יש לומר לר' יונתן בן שאול ביכול להציל באחד מאיבריו. ולרבנן נמי אפשר דלית להו לר' אלעזר דאמר התם במצות שבמית' הכתוב מדבר. אלא לאו איכא אסון דאש' אף על פי שאינו חייב מית' שהרי לא נתכוןלהרוג כלל פטור והו' לי' חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר ופטור כך פירשו בתוספות: +
שיטה מקובצת מי שנתחייב סקילה וכו'. ואף על גב דאמרינן בפרק הפועלים הוא ובנו בעלו נערה המאורסה שהיא בסקילה ואפילו הכי לא מת אלא בתליה דהיינו חנק יש לומר דדילמא לא היה נידון על אותה עבירה בעוה"ז אלא על עבירה אחרת שהיא בחנק. ויש מתרצים דסבירא לן הכא כמאן דאמר כל הנסקלין נתלין ואין צורך. הריטב"א ז"ל: רבא אמר מהכא ואם העלם יעלימו וכו'. ואיכא למידק אמאי לא מייתי מדכתיב לעיל מהאי קרא ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי וגו' דהא ודאי לא מיירי באותו שרגמוהו כבר אלא במי שלא רגמוהו אלמא שהכרת במקום מיתה. ויש לומר דכיון דפירשו המפרשים ז"ל דמאי דכתיב ואני אתן את פני וגו' מיירי כשעבר בלא עדים והתראה כיון שכן אין הכרת במקום מיתה ממש שהרי לא נתחייב עדיין מיתה לכך מייתי מדכתיב ואם העלם יעלימו וגו' דמיירי שהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה כבר ולא מיירי שהעלימו עיניהם שלא יבא לב"ד ויתחייב מדכתיב לעיל עם הארץ ירגמוהו ושוב כתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' אלמא דהעלימו עיניהם לאחר שנתחייב מיתה בב"ד מעתה שמעינן שפיר דכרת במקום מיתה וזהו שכתב רש"י ז"ל מן האיש ההוא. שהוא חייב מיתת ב"ד. ע"כ. ואם תאמר אכתי מאי מייתי דילמא משום דכתיב ושמתי אני את פני וגו' ובמשפחתו והכרתי אותו וגו' דהיינו כרת גדול דהוא ומשפחתו הוא דהויא במקום מיתה אבל כרת דידיה לחודיה מנלן דהויא במקום מיתה. ויש לומר דהמשפחה אינו בהכרת כמו שכתב רש"י ז"ל בפי' החומש הילכך שפיר מייתי ראיה דוהכרתי עליה דידיה בלחודיה קאי ואפשר דלהכי קצר רש"י ז"ל הכתוב וכתב ושמתי אני את פני והכרתי וגו' ע"כ. ודע דהא דאמרינן אמרה תורה כרת וכו' אינו מאמר התורה דקרא לא איירי לענין תשלומין כלל אלא אנחנו שלמדנו כן וכן פרש"י ז"ל. והלימוד היינו מדאיירי קרא בעונשיה ולא באונס המעלימים עיניהם אלמא דלא הפסידו כלום במה שהעלימו עיניהם דהכרת הוא במקום המיתה ממש וחלופה כנ"ל: זר שאכל תרומה לאביי פטור מתוך פרש"י ז"ל התם בפרק כל שעה [פסחים כט א'] משמע דכי אמרינן גבי כרת קלב"מ הני מילי במזיד אבל בשוגג לא דכתב שם גבי הא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן יש אומרים ר' נחוניא בן הקנה וכו'. וכתב ז"ל יש טועים דקשיא להו כי פטר רבי נחוניא במזיד פטר דבר כרת הוא והכא בשוגג עסקינן מדקתני מעל וטעות הוא זה דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא דלא ידע שהיא של הקדש ע"כ. אלמא משמע דסבירא ליה דדוקא במזיד אמרינן קלב"מ ולא בשוגג ואף על גב דלקמן תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגגים למזידין דמקיש מכה אדם למכה בהמה וליכא מאן דפליג עליה דהא לקמן פריך תלמודא מי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה מכל מקום איכא למימר דכי מקיש תנא דבי חזקיה למכה בהמה ה"מ מכה אדם דהויא מיתת בית דין אבל כרת לא מקיש הילכך לא פטור כרת מתשלומין אלא במזיד אבל התוספות ז"ל לא פירשו כן התם בפרק כל שעה דאין חילוק בין כרת למיתת בית דין אליבא דרבי נחוניא וכי היכי דבמיתת בית דין קי"ל כתנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד הכי נמי לפטור משום כרת בפסח דאפילו בשוגג נמי אמרינן דקלב"מ כדאמרינן לקמן בפרקין כדכתיבנא אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ וה"ה נמי כי איכא כרת ומעתה קשיא דתניא נמי בפרק כל שעה [פסחים כט א'] האוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל ואמרינן מאן י"א רבי נחוניא והא כיון דגלי רחמנא גבי קדש לא אמרינן קלב"ם ה"ה נמי כי איכא כרת ואמאי פטור ליחייב ויש לתרץ דההיא דהאוכל תרומת חמץ מיירי בשוגג בשניהם בתרומה ובחמץ ולהכי אמרינן כיון דגלי רחמנא בשוגג דתרומה דלא אמרינן קלב"מ ה"ה נמי בשוגג דחמץ בפסח אבל אידך דהאוכל חמץ של הקדש מיירי (שוגג) דגבי חמץ מזיד הוא וגבי הקדש שוגג הוא וכן פרש"י ז"ל וכדכתיבנא ואיברא דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ ודלא כפירוש רש"י ז"ל. ומיהו לא אמרינן כיון דגלי רחמנא בחדא דפטור משום דקלב"מ דה"ה באידך אלא כששניהם שוים אבל משוגג למזיד לא אמרינן והילכך בההיא דהאוכל תרומת חמץ כיון דהויא שוגג בשניהם להכי אמרינן משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה בשוגג דכרת דחמץ לא אמרינן קלב"מ אבל בההיא דהאוכל חמץ של הקדש לא אמרינן משום דגלי רחמנא בשוגג דקדש דלא אמרינן קלב"מ דה"ה במזיד דחמץ לא אמרינן קלב"מ דיפה כח המזיד לגבי הכי דלא ליתי השוגג וליבטליניה לדינא דמזיד הילכך דיניה דמזיד בדוכתיה קאי ואמרינן ביה קלב"מ אף על גב דגלי רחמנא בשוגג דקודש דלא אמרינן ביה קלב"מ ולהכי האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא. ומיהו אכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דס"ל לר' נחוניא כרבי דאמר הזיד במעילה במיתה הא קמן דאפילו במזיד גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ דהא לאביי מיתה בידי שמים פוטרת ואפילו הכי משלם מה שפגם וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מעילה ואין לך לומר דלא פסק הרב ז"ל כן אלא משום דקי"ל דלא כרבי נחוניא דהא בפרק ששי מהלכות תרומות פסק הרב ז"ל זר שאכל תרומה בזדון וכו' חייב מיתה בידי שמים ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל וכו'. ואילו בפרק א' מהלכות מעילה פסק הרב ז"ל וז"ל כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן הקדש וכו' ע"כ. אלמא דאפילו גבי מלקות דקיימא לן דאין אדם לוקה ומשלם גזר הכתוב וגלי במעילה דישלם וילקה וכ"ש גבי מיתה בידי שמים אפילו תימא דאמרינן ביה קים ליה בדרבה מיניה. ומעתה קשיא אי רבי נחוניא ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה אפילו תימא דהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד דמיירי בשוגג בששגג על הקדש והזיד על החמץ מכל מקום כיון דגלי רחמנא דאפילו אי הזיד נמי על הקדש דישלם מה שפגם וכדכתיבנא ולא שייך קלב"מ דאם לא כן אין לך אדם שמועל בהקדש אם כן בפסח נמי דאיכא כרת ליחייב דממזיד למזיד שפיר אמרינן כיון דגלי גלי דכיון דאלימא כח תשלומי ההקדש דלא יפטרנו המיתה בידי שמים ה"ה נמי הכרת וכ"ת דלאו משום עדיפותיה דתשלומי ההקדש הוא דאמרינן דלא פטריה המיתה בקלב"מ אלא משום דגריע כח המיתה של הקדש ולכך לא יפטור התשלומין ומעתה יש לנו לומר דבמיתה דהקדש דוקא גלי רחמנא דלא אמרינן קלב"מ אבל התם דהוי בפסח דאיכא כרת לא גלי קרא אם כן הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומפרש בגמרא במזיד פטור דקלב"מ כרבי נחוניא והשתא בשוגג נמי לפטור משום כרת דפסח דאפילו בשוגג אמרינן קלב"מ אלא ע"כ משום דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרינן קלב"מ ה"ה כי איכא כרת ואין לחלק כדכתיבנא לעיל דכך לי מזיד כמו שוגג ושוגג כמזיד כנ"ל קושית התוספות ז"ל ואם לא תפרש כן היה להם להקשות בקוצר מההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל לרבי נחוניא לההיא דאמרינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כיון דאית ליה לאביי דמיתה בידי שמים פוטר ואין חילוק בין שוגג למזיד ואית ליה לרבי נחוניא כר' דהזיד במעילה במיתה ובמאי דכתיבנא ניחא. ותירצו בתוספות דשאני שוגג דתרומה משום דתשלומי כפרה ולא ממונא וכו' ככתוב בתוס' ועוד תירץ ר"י התם בפרק כל שעה דההיא דאמרינן האוכל חמץ של הקדש לא מעל אתיא כרבנן דסברי הזיד במעילה באזהרה ולא במיתה ואם תשאל אכתי איכא לאקשויי כיון דגלי רחמנא גבי קדש דאפילו היכא דלקי ממש לא מפטר מתשלומין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעילה גלי נמי דאפילו בכרת לא מפטר. תשובתך אין לדמות מלקות לכרת אבל למיתה בידי שמים אם איתא דפוטר לרבי נחוניא כמו כרת שפיר מדמינן להו אהדדי ולשיטת רש"י ז"ל ניחא הכל דשוגג דכרת לא פטר כלל וכן מיתה בידי שמים לדעת אביי וכדכתיבנא לעיל וההיא דמתניתין האוכל חמץ של הקדש מיירי בדהזיד בחמץ של פסח וכדפרישנא לעיל התם וההיא דהאוכל תרומת חמץ בפסח מיירי בשוגג בשתיהן בתרומה ובחמץ והראשונים דחו כל זה דע"כ צריכין אנו לטעמי דתשלומי תרומה כפרה דהא לרבא יליף אסון אסון ובמיתה בידי שמים לא אמרי' קלב"מ א"כ אמאי אוכל תרומת חמץ חייב כרת כיון דאיכא לפטור דלא שייך למימר כיון דמיתה בידי שמים שלה אינו פוטרו הכי נמי כרת דהא מיתה אינה פוטרת בשום מקום ואין לך לחייבו מטעם שוגג דשוגג דכרת אינו פוטר וכשיטתו של רש"י ז"ל דהא לרבא כיון דגמר ליה מדכתיב ושמתי אני את פני וגו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם וכו' אם כן יש לנו להשוות כרת למיתת בית דין וכי היכי בע"כ חייבי מיתות שוגגים פטורין הן מן התשלומין וכדתני דבי חזקיה הני חייבי כריתות הילכך אין לנו לומר לדעת רבא אלא משום דתשלומי תרומה הוי כפרה ומעתה אף לאביי תתרץ כן זאת היא מסקנת התוספות ז"ל. וה"ר שמשון בעל תוספות שאנ"ץ ז"ל דחה זה עיין במסכת תרומות ובפ"ז דקידושין: ולאביי פטור והאמר רב חסדא וכו'. ואם תאמר לרבא נמי קשיא דדוקא בתרומה חייב אבל בחלב פטור והא מדאגביה וכו' ליתא דלרבא בכרת פטור היכא דאתו כאחת כגון מדליק גדיש ביום הכפורים והרבה חייבי כריתות דשייכי בהו תשלומין כאחת. שיטה ישנה. ועוד איכא למידק ומאי פריך מרב חסדא אטו גברא אגברא קא רמית ונראה דלכך כתב רש"י ז"ל ולאביי פטור. בתמיהה נהי נמי דמיתה בידי שמים פוטרת מתשלומין והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר הא כיון דאגבהה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לה. ע"כ. פי' לפירושו ז"ל דהא דפריך תלמודא ולאביי פטור וכו' לאו לאביי פריך דהא לאביי איכא למימר שפיר דמיתה פוטרת מהתשלומין ונפקא מינה למידי אחרינא דמצינן לתרוצי מתניתין דפרק כל שעה דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש וכו' אפילו לרבי נחוניא והיינו דכיון דגלי דמיתה בידי שמים אינה פוטרת גבי תרומה אף על גב דפוטרת בעלמא ה"ה כי איכא כרת אבל לרבא דסבירא ליה דמיתה בידי שמים אינה פוטרת ע"כ פירוש דמתניתין דפרק כל שעה לא תתפרש כן ויש לנו לפרש דס"ל לפי מדה משלם עיין בפרש"י ז"ל בפירושו על המשנה פרק ז' ממסכת תרומות וכיון שכן אי הוה קאמר תלמודא מיתה בידי שמים פוטרת איכא בינייהו לאביי פוטר לרבא אינו פוטר לא הוה קשיא לן ולא מידי אבל השתא דקאמר זר שאכל תרומה לאביי פטור וכו' קשיא ליה לאביי פטור והא אמר רב חסדא וכו' כנ"ל. ועוד איכא למידק מאי פריך מחולין לתרומה דילמא שאני חולין דכיון דאשתני אשתני ומ"ה מעידנא דאגבהיה קנייה דכיון דיצא מרשות בעליו ונכנס ברשות אחר הרי הוא באחריותן של אחר אבל תרומה איכא למימר כל היכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא ואפילו אגבהיה לא יצא שם תרומה מעליה והרי היא בקדושתה ולכך לא יתחייב עד שהוא אוכלו ואז ודאי תשלומין ומיתה באים כאחד. ויש לומר דלכך כתב רש"י ז"ל והיכא דאכיל תרומה דגזלה מי מפטר וכו' פירוש דלא אמרינן כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתיה אלא בקדש אבל בתרומה דיש לה בעלים דהכהנים הם בעליהם שפיר מיקרי גזולה בידו להתחייב בתשלומין אם תשרף כנ"ל. ומצאתי תוספת לשון ברש"י ז"ל כתב יד ישן וז"ל ואף על גב דלענין הקדש לא קאי ברשותיה כדאמרינן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינם שלו וזה לפי שאינם ברשותו מיהו מתחייב משעת הגבהה באחריותה ע"כ. וכל זה רמוז בלשונו הקצר הכתוב בפירושנו וז"ל הא כיון דאגבהיה קנייה וחייב בתשלומין ואפילו תשרף וכו'. ועוד איכא למידק ומאי פריך והא בקל יש למצא שיבא מיתה ותשלומין כאחד כדאיתא בגמרא וי"ל דמ"ה פריך הכי משום דאין התשלומין שוין דמעיקרא סברינן למימר דלרבא משלם דמי תרומה מעליא כאשר גזלה ולאביי פוטר דמיתה בידי שמים דאית ביה דקלב"מ מתרצינן לה אין לה כאן תשלומין גמורים ואינו משלם אלא דמי הנאות מעיו וזה הוא שכתב רש"י ז"ל בסמוך שתחב לו חבירו. דלא אגבהיה ולא קנייה ולא מיחייב בתשלומין אלא בבלעתו וכו' כנ"ל: מודה רבי נחוניא וכו'. קשיא לי מאי קא משמע לן אטו ר' נחוניא מחמיר ביום הכפורים טפי ממאי דמחמרי רבנן בשבת הא יום הכפורים כשבת לדברי חכמים קאמר ולגבי שבת תניא לקמן הגונב כיס בשבת חייב משום האי טעמא דכיון דאגבהיה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל ליה. ואפשר דקא משמע לן דהואיל ואפשר דגחין ואכיל לא אמרינן הגבהה צורך אכילה היא וההוא דלקמן הא אוקימנא כבן עזאי או כשעמד וטעמא אחרינא הוא דהגבהה ראשונה לאו מההוא הוצאה היא כלל ומ"מ הוה ליה לאשמועינן בשבת לרבנן אלא דרבי נחוניא ודאי מיקל בתשלומין טפי מרבנן ולהכי נקט אליביה. א"נ דפשיטא ליה מלתא. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו מודה ר' נחוניא כו'. תימא מאי שנא רבי נחוניא דנקט אפילו רבנן הוה מצי למינקט דהא לכ"ע ואפילו לרבנן דסברי דאין אדם מת ומשלם הכין הוא דינא ואם כן לימא מודה רבנן דלא אמרינן אין אדם מת ומשלם אלא היכא דבאין כאחד אבל היכא דלא באין כאחד חייב. ויש לומר דרבי נחוניא עדיפא ליה למימר דאפילו רבי נחוניא דהוה מיקל בתשלומין דקא סבר אין אדם נכרת ומשלם אית ליה דהיכא דלא באין כאחד חייב וכ"ש לרבנן והאי דנקט חלב קמשמע לן טעמא דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל א"נ טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ: אלמא מעידנא דאגבהיה קנייה וכו'. פירוש קשיא ליה לתלמודא דמאי פירכא היא זו הא כיון דאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בגונב חלבו של חבירו ואכלו שהוא חייב וכו' ולא קצר ואמר מודה רבי נחוניא באוכל חלבו של חבירו וכו' אלמא דהכי קאמר דמעיקרא גנב החלב ומשך אותו לרשותו ושוב נמלך ומעתה אין כאן קושיא דשאני ההיא דכיון שמשך אותו לרשותו הרי נתחייב בתשלומין ושוב כשנמלך ואכלו לא נפטר מהתשלומין שקדם לו זמן רב אבל הכא שמעולם לא נתחייב בתשלומין אלא השתא שאכלו לא אמרינן מכי אגבהיה קנייה וכו' לכך האריך תלמודא וקאמר אלמא דמעידנא דאגבהיה קנייה וכו' פירוש אף על גב דמהדרי וקאמר בגונב חלבו של חבירו ואכלו וכו' לא שמעינן הכי וכדכתיבנא. מכל מקום מדיהיב טעמא למילתיה שכבר נתחייב בגניבה וכו' משמע הכין דאי מעיקרא גנב החלב ומשך אותו ושוב נמלך ואכלו וכדכתיבנא לא היה צריך להאי טעמא כלל כנזכר לעיל: הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו וכו'. יש מקשים דהוה ליה לתרוצי כדלקמן כגון דגחין ואכיל ליה דלמטה הוי כלבוד. והרא"ה ז"ל תירץ דליכא לתרוצי הכין דאכתי איכא טעמא דאי בעי לאהדורי מצי מהדר ליה ע"כ. פירוש לפירושו דמעיקרא כי משני כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו אמסקנא סמיך. סוף סוף כיון דעלסיה קנייה וכו' הוצרך להאריך ולומר סוף סוף וכו' לרמז דאפילו תימא שתחב אותו לתוך פיו לתוך בית הבליעה סוף סוף אכתי קדים קנייה למיתה וכדכתיבנא וכדקתני בתר הכי אי דמצי לאהדורי נהדר וכדבעינן למהדר למכתב בס"ד ושייך שפיר לשון עליסה אכסיסה דבית הבליעה כן נראה לי: וז"ל שיטה ישנה כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו וכו'. אי דמצי לאהדוריה כי לא אהדריה לאלתר מיחייב בכולה גזלה דחבירו לא עשה ולא כלום ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע ליה אי דלא מצי לאהדוריה אנוס הוא ומיתה לא מיחייב נמי ואם תאמר והא הוה ליה חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר דפטורי יש לומר חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין ודבר אחר מחייב כגון הכא שהוא אנוס שחבירו תוחב לתוך פיו דחייבי מיתות שוגגין מהיכא נפקא לן דפטירי ממכה בהמה ישלמנה דמה מכה בהמה אף בשוגג אף מכה אדם לא תחלוק בפיטורו ובמכה בהמה הרי אתה חולק בחיובו באונס כדאמרינן בפרק המניח גבי נשברה כדו מחייב הוה ר"מ אפי' אזנה בידו ומקשי' ואמאי אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה וכו'. ע"כ: ולפי שיטתו של רש"י ז"ל דס"ל דלרבי נחוניא אין השוגג פטור דדוקא מיתה בידי אדם הוא דפוטר השוגג שלו ולא כרת ומיתה בידי שמים וכדכתיבנא לעיל אין כאן קושיא דמעיקרא כלל ועוד כתוב בשיטה ישנה לא צריכא דמצי לאהדוריה על ידי הדחק דלענין מיתה חייב כי בלע לה מדלא אהדרה ולענין תשלומין כי לא אהדרה לא מחייב דאי (לא) אהדרה נמי היתה נפסדת ומאוסה מיהו כי בלע לה חייב מן הדין על הנאת גרונו ואף ע"ג שחבירו המאיס אותה דתחבה בבית בליעתו דאי אהדרה היתה נפסדת איהו נמי קא איתהני ולדידיה לא היתה מאוסה ולמאי דאיתהני מחייב ואתיא מיתה ופטרה ליה לדברי אביי ואף על גב דראשון נמי חייב על הכל אם ירצה בעל התרומה ליטול ממנו כדאמרינן בפ' הגוזל זוטא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא חבירו ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומיהו אם ירצה לגבות מזה האוכל הנאת גרונו ואשמעינן אביי דפטור ואם תאמר היכי אמרינן הכא דאי אהדריה נמי היתה נפסדת והא אמרינן בפרק בהמה המקשה גבי טומאה בלועה נהי דלא חזי לגר בפניו שלא בפניו מיהא חזיא ליה וליתא דלמכור אינה ראויה ועוד שיש דברים שנפסדין לגמרי ויש שאינם נפסדים כל כך ואם תאמר ולישני ליה כגון דלא מצי לאהדוריה ודקאמרת אמאי חייב כגון שתחבה לו חבירו במצותו וברצונו יש לומר אע"פ כן היה פטור ממיתה כיון שחבירו הניחה לו ותחבה לו וכו'. וכדכתיבנא לעיל זה דרך פרש"י ז"ל ורב פפא אוקמה כגון שתחב לו משקין דאפי' אי אהדריה אע"פ שלא תחבה לו אלא בפיו היו נפסדים מיהו אהנאת גופו וגרונו קא מחייב. ורבינו אפרים ז"ל פירש כגון שתחב לו חברו תרומה שלו שלא הגיעה עדיין ליד כהן ותנן האוכל תרומה במזיד משלם את הקרן פי' אע"פ דמדאורייתא אינו חייב בתשלומין אלא בשוגג דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה רבנן הם הקונסים באוכל במזיד שישלם את הקרן הילכך זה שתחב אינו חייב בתשלומין דהא לא עבד איסורא והך דעבד איסורא ואכל קנסוהו רבנן ודלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן ומקשינן אי דמצי לאהדריה נהדריה ולאלתר מיחייב משום דלא אהדריה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לה וכו' כגון דמצי לאהדוריה ע"י הדחק ואע"ג דהוה מצי לאהדוריה כיון דלא הוה מצי לאהדורי אלא על ידי הדחק הוו להו מיתה ותשלומין באין כאחד ופטור מיהו לא חשבינן ליה אנוס כיון דאי בעי מצי לאהדורי. כגון שתחב לו משקין ומכי מטו לפומיה ממאסו דכנבלעין דמו ואע"ג דאי הוה שדי להו היה פטור הכא דלא שדנהו ובלע להו מיחייב דהא איתהני ופטור מן התשלומין דכמיתה ותשלומין כאחד דמי והא דלא אוקמה בשתחב לו לעצמו דכיון דסוף סוף אכיל להו מחייבינן ליה בתשלומין משעת הגבהה והא דלא אוקמה בשתחב לו תרומה ולא מצי לאהדורה אבל ברצונו תחבה לו ובמצותו אפשר שא"כ כבר נתחייב בהגבהת חבירו א"נ דהוא הדין דאנוס הוא כדכתבינן לעיל ע"כ. ולקמן גבי הא דמשני תלמודא דאי בעי גחין כתב נמי הרא"ה ז"ל בזה והתם בדוכתיה אכתוב לשונו ז"ל בס"ד: +
מהרש"א - חידושי הלכותבד"ה דין ד' מיתות כו' והא בר נחש הוא לפי שהחמיר עליו יותר עכ"ל דלא היה עליו אלא דין הריגה דקילא מהכשת נחש שהוא חיוב שריפה וק"ל: בד"ה זר שאכל כו' ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה כו' דחייב גזירת כו' עכ"ל דבריהם צריכין ביאור מאי קשיא להו משוגג דתרומה לאביי דהא לא פטר אביי אלא מזיד דמיתה משום דקלב"מ וכן מאי קשיא להו הזיד במעילה לרבי כו' דחיוב דמעילה נמי אינו אלא בשוגג כדמוכח סוגיא דפרק כל שעה אבל סמכו עצמם בזה אמה שכתבו לקמן בדבור זה דאפילו בשוגג אמרינן דקלב"מ כו' כדאמרינן לקמן דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין כיון שבמזיד קלב"מ ואהא קשיא להו לאביי דקאמר לרבי נחוניא דחיוב מיתה בידי שמים פוטר מתשלומין כמו מיתת ב"ד ליפטור נמי בשוגג דתרומה מה"ט וכן לרבי דהזיד במעילה במיתה לא ליחייב נמי אשוגג ואהא תירצו דגזירת הכתוב בהו שיהיה שוגג חייב בהו בתשלומין דגלי בהו קרא חיוב תשלומין וע"כ דלא שייך קלב"מ בשוגג דידהו כמ"ש לקמן דאל"כ לא תמצא מעילה בהקדש וכן חיוב תשלומין בתרומה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל: בא"ד א"כ הא דתנן התם האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם כו' עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי עכ"ל ולא הבנתי דבריו דהא קושטא הוא דהתוס' הקשו כן ומה שיש לדקדק בזה דמאי קשיא להו מהך דהקדש דלא מעל דאימא דאיירי בהזיד בכרת דחמץ אבל הך דהאוכל תרומת חמץ איירי דשגג גם בכרת דחמץ ושפיר נימא כיון דגלי במיתה גלי נמי בכרת וכן נראה מפרש"י שם כתבנו בזה ליישב בחדושנו בפ' כל שעה ע"ש ודו"ק: בד"ה לא צריכא כו' ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור כו' כדאמרינן התם משום דא"ל את גרמת כו' עכ"ל ר"ל דזה נהנה דבמעיו נהנה מהם פרוטה אלא שזה לא חסר פרוטה דהא אי אהדרי' ע"י הדחק לא היה שוה פרוטה צריך זה לשלם כל הנאתו כדאמרינן התם בפרק כיצד הרגל במקיף את חבירו מד' רוחותיו דמשום היקפא יתירה צריך לשלם לו ההנאה כפי' התוס' שם וכן בדר בבית חבירו שלא מדעתו בבית דלא עביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר אלא משום דחסר ממנו שחרירותא דביתא צריך לשלם כל הנאה מיהו יש לגמגם בראיה זו התם חסר מיניה מיהת פרוטה ולכך צריך לשלם לו כל ההנאה משא"כ הכא שהרי לא חסר ממנו פרוטה כלל ודו"ק: בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא כו' פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובתה ונפשות לזה שאומרים שבא עליה כו' עכ"ל כצ"ל וכפרש"י התם דבנערה מאורסה איירי וה"ל ממון לזה לאב דכל שבח נעוריה לאביה ונפשות לזה דבועל ונערה מקטלו אבל בנשואה כיון דעלה מיקטלי לא משלמי לה ממון מיהו ק"ק למה נקטו התוס' נפשות לזה שאומר שבא עליה ה"ל למנקט נמי נפשות לזה משום הנערה דמקטלה ויש ליישב דלא פסיקא ליה דמיירי בנערה אלא ה"ה בקטנה מאורסה שקיבל אביה קדושין דלא מיקטלה ולא הוה נפשות לזה בקטנה אלא לזה שאומר שבא עליה מיהו בבוגרת ע"כ דליכא לאוקמא כיון דעלה מיקטלי לא הוה משלמי לה ממון דמה"ט לא איירי בנשואה כפירוש רש"י שם ואהא שכתבו התוס' ופליג אדרבא כו' כתב מהרש"ל ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה דחייב כו' וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה כו' עכ"ל והוא דתוק דרבא יהיה פליג לפי סברת רבה בפרק בן סורר ולא לפי סברתו אבל הנראה דאף לשיטת רש"י דוקא בכה"ג שאכל תרומה. שלו וקרע שיראין של חבירו מקרי נפשות לזה וממון לזה משום דחיוב מיתה לא בא לו משל חבירו אבל אם אכל תרומה של חבירו (א) וקרע ג"כ שיראין של אותו איש מקרי שפיר ממון ונפשות לחד דמשל אחד בא לו חיוב נפשות וחיוב ממון וה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו דמקרי ממון ונפשות לחד אע"ג דמיתה לשמים הוא וכה"ג קאמרינן לקמן [כתובות דף לה ע"ב] בהדי דמחייה קרע שיראים דיליה והשתא בכה"ג באכל תרומה של חבירו וגם קרע שיראין של אותו איש דהוה לכ"ע ממון ונפשות לחד פליגי אביי ורבא אף לפי סברת רב' דלאביי הוא פטור דקלב"מ לרבי נחוניא ולרבא חייב ורב אשי דנקט בכה"ג דממון לזה ונפשות לזה לרבותא נקט לה דאפילו בכה"ג פטור לאביי לר' נחוניא משום דנפשות לזה וממון לזה פטור ס"ל ודו"ק: בא"ד (דף לא ע"א) וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה ותשלומין לזה חייב ועבד כפות לו וכו' עכ"ל ולפירושו צריך לומר הך דהדליק את הגדיש ודשמעתין דקרע שיראין דפטור היינו משום דלא מקרי מיתה לזה ותשלומין לזה כיון דהמיתה לשמים ולא בשביל אדם כמ"ש התוס' לעיל אבל לפי' ר"ת ניחא הך דהדליק הגדיש ודשמעתין בלא"ה וק"ל: +
מהרש"א - חידושי אגדותדין ארבע מיתות לא בטלו כו'. כתבו התוס' אבל קשה דחזינן כמה עבריינים ועע"ז שמתים על מטתן וי"ל דע"י כו' או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחיים כו' עכ"ל ע"ש וכן י"ל בהיפך דחזינן כמה צדיקים גמורים כמו ר"ע שמתים במיתות משונות דנפרע ממנו מיעוט עבירותיו בחייו כדי לזכותם לעוה"ב וק"ל: +
מהר"םתוס' ד"ה דין ארבע מיתות וכו' עד שהחמיר עליו יותר. פירוש מיתתו היה בסייף ונחש במקום שריפה א"כ נידון במיתה חמורה יותר ממה שהיה חייב: ד"ה לא צריכא כו' עד את גרמת לי הקיפא יתירה. קאי אמי שד' שדות של חבירו מקיפים שדהו מד' רוחות וגדר החיצון סביב מד' רוחותיו שגם אותו הפנימי חייב לשלם לו אע"פ שזה נהנה וכו' משום דא"ל חסר אני שאתה גרמת לי במה ששדך באמצע הקיפא יתירה ולכך חייב לשלם כל מה שההנהו או משום שחרוריתא דאשיתא קאי אחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דזה נהנה וזה לא חסר דאי מחסר ליה בשחרורי הכתלים חייב לשלם כל השכירות משלם: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה ע"י הדחק כו' ולא אחזיא לבעלה כו'. ונ"ב ס"א לבעלים: בא"ד אהנאת גרונו ומעיו כצ"ל: תוס' בד"ה זר שאכל תרומה כו' לרבי דאמר במיתה דחייב כו'. נ"ב פי' במזיד אפ"ה בשוגג מעל ודחייב דקאמר התוס' קאי על שגגי תרומות ושגגי הקדש וק"ל: בא"ד דתנן התם האוכל תרומה כו'. נ"ב והוא הדין דקשה מתניתא דהאוכל חמץ של הקדש כו' אמתני' דהאוכל תרומת חמץ אי ר' נחוניא סבר כרבי ודו"ק. (עיין במהרש"א): בד"ה לא צריכא כו' דשלא בפניו מיחזא חזייא כו'. נ"ב פי' כשלא ראה שבלעה אינה מאוסה לפניו אח"כ אם מחזירה וחזיא הוא וק"ל: בד"ה רב אשי אמר כו' ופליג אדרבא כו'. נ"ב ותימה א"כ מאי איכא בין רבא לאביי מאחר דס"ל לרבא ממון לזה ונפשות לזה חייב ובפ"ק דסנהדרין גרסי' להדיא רבא כמו הכא כמו שכתבו התוס' לקמן וצ"ל דא"ב אליבא מאן דס"ל ממון לזה ונפשות לזה פטור כמו לרבה בפ' בן סורר ומורה ודו"ק. (עיין במהרש"א): +
מהר"ם שיףגמ' סוף סוף כיון דלעסיה קנייה. לאו לעסיה דוקא רק ר"ל כיון דלא מהדריה והולך ולעסיה קנייה ודו"ק: בא"ד והא כיון דגלי רחמנא גבי הקדש כו'. לפירש"י שם לא קשה מידי שפירש יש אומרים לא מעל דאיירי ודאי באוכל קודש בשגגה לענין הקדש מדקתני לא מעל דמעילה לא שייך אלא בשוגג אבל לענין חמץ הוא מזיד וחייב כרת בשביל אכילתו חמץ בפסח ודאי גלי קרא גבי שוגג דתרומה והקדש דלא פטרי להו הא דקים לי' בדרבה מני' במזיד אבל במזיד ודאי פטור מתשלומין כדקאמר לאביי פטור וה"ה אם קים ליה בדרבה מניה מחמת דבר אחר שאוכל חמץ במזיד והאי דהאוכל תרומת חמץ בפסח דבשוגג משלם קרן וחומש איירי בשגג בתרוייהו אף לענין חמץ וכפירש"י שם בהדיא אבל להתוספות נראה לפרש בענין אחד בשוין [אוכל תרומת חמץ ואוכל חמץ של הקדש] וק"ל. ומה שלא הקשו בפשיטות הך מתני' דאוכל תרומת חמץ בפסח לחודיה לרבא אמאי בשוגג משלם קרן וחומש וכותדע דבסמוך (ל) וק"ל: בא"ד ואע"ג שחבירו גזלו כו'. זה לפירוש ר"י דלעיל דפריך אנוס הוא ואמאי חייב ממון והרי הוא לא גזלו כו' וק"ל. משא"כ לפירש"י לא קשה מידי דסוף סוף חייב לשלם כיון שנהנה: בא"ד או משום שחרוריתא דאשיתא כו'. אע"פ שיש לחלק קצת דהתם מחסר ממנו שוה פרוטה לכך מגלגלין עליו הכל משא"כ הכא אף דההנאה לגבי דידי' הוא שוה פרוטה מ"מ לזה לא מחסר פרוטה וק"ל: בא"ד פירוש ממון לבת שרצו להפסיד לה כתובה ונפשות לזה שאומר שבא עליה ולפ"ז צ"ל דאיירי שנאנסה וכן משמע הלשון בא על בת פלוני משא"כ במימרא דרב יוסף בסמוך קאמר שזינתה משמע ברצון וכן משמע ממ"ש בסמוך שהיו יכולין להעיד עליו בלא הבת ועל הבת בלא עליו דמשמע בת בלא עליו לא הוי אלא ממון לא נפשות [וע"כ דאיירי באונס] אע"ג דנקטו לישנא פלונית זינתה. אבל זה לא יתכן דא"כ אמאי רצו להפסידה כתובתה הא אפילו אשת כהן לא מפסדא כתובתה באונס כמו שכתבו התוס' פ"ק דף ט' בד"ה אי למיתב לה כתובה ולכן צ"ל כפירש"י שם בסנהדרין ממון לאב דבנערה איירי שהכתובה לאביה. ולפי"ז מ"ש ונפשות לזה שאומר שבא עליה אע"ג דהוי נפשות משום דידה נמי כיון שזינתה ברצון מ"מ זה מקרי קצת ממון ונפשות לאחד אע"פ שהתשלומין לאב ומיתה לדידה מ"מ הכל בא על ידה וכן בסמוך צ"ל ליישוב ר"י כיון דבלאו דידה נתחייבו מיתה ע"י עדותן אדידיה דהיינו פלוני בא כו' אע"ג דעל ידה נמי קים ליה בדרבה מני' מ"מ מחייבי' להו ממון בשבילה ודו"ק (ע): בא"ד והוא שהדליק את הגדיש כו'. בלא פירש"י לא קשה מגדיש ארבא דסנהדרין דהתם הוי מיתה בשביל שמים וחשיב הכל לאחד אבל לפירש"י דכתב וס"ל לרב אשי מיתה לזה כו' משמע דמיקרי הכא מיתה לזה ותשלומין לזה ורב אשי הוא דס"ל כן אבל רבא פליג וק"ל: בא"ד והתם על הזמה אחת בא להם הכל. שהזימו עידי האב לעידי הבעל: בא"ד דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר כו'. מבואר היטב בעיונך שם בגמרא וק"ל: בא"ד וריב"א אומר כו'. והכא ובגדיש מקרי הכל לאחד כיון דמיתה לשמים ולכך פטור ודו"ק: +
רש"שתד"ה זר (בסופו). ולפ"ז צ"ל דהכפרה תלויה בהפרשה כו'. לכאורה ה"נ דזה תלוי בפלוגתת רבי וראב"ש בתו"כ ובירושלמי אי הפרשה מקדשה או נתינה דוקא. הביאם הר"ש ברפ"ו דתרומות ע"ש. אבל ק"ל ע"ד דהרי מצינו בבכורות ספ"ק דס"ל לר"א שם במשנה דאם מת הפטר חמור אחר הפרשת השה טרם נתינתו לכהן יקבר. הרי דס"ל דאינו פדוי עד שתגיע השה ליד כהן ואפ"ה ס"ל התם בברייתא בספק פ"ח דמפריש טלה והוא שלו. וא"כ ה"נ איכא למימר אף דבודאי זר אינו מתכפר עד שיתן ליד כהן מ"מ בספק סגי ליה בהפרשה בעלמא. לכן נ"ל דכרוך ותני וכוונתם דסגי בהפרשה. ונ"מ דלאחר הפרשה יכול הכהן למחול. ולפ"ז אתיא ככ"ע דאף למ"ד דאינה מתקדשת עד שתגיע ליד כהן מ"מ היכא דא"צ ליתנה לכהן כגון דמחל או בספק. מתקדשת מיד בהפרשה דומיא דפ"ח: תד"ה ואי דלא. אלא על הנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא קלב"מ. וכן פרש"י בד"ה ע"י הדחק. ועי' בשלהי פרק גיד הנשה פלוגתת ריו"ח ור"ל ותבין כוונתם: תד"ה לא צריכא. וריצב"א פי' כו' וכיון כו' ונהנה מיד חשיב באין כאחת כו'. בסברא זו לכאורה י"ל מה שגמגמו התוס' בבכורות (יח) בסד"ה אפשר לצמצם בהא דיצאו שנים בעשירי כו' דאי אמרת א"א לצמצם לא א"ש ע"ש. אבל ז"א דא"כ לא א"ש מאי דקאמרי חכמים במשנה שם א"א לצמצם. אלא כוונת הריצב"א משום דצורך בליעה היא (כדלקמן שעקירה צורך הנחה היא) וכן ההיא דפ' ד' אחין הנגיעה צורך החיתוך היא. דא"א לחיתוך בלא נגיעה: תד"ה רב אשי. פירוש ממון לאב כו'. כן הגיה המהרש"א. אולם מש"כ דהא דלא כתבו נפשות לזה משום הנערה דלא פסיקא להו כו' אלא ה"ה בקטנה מאורסה כו'. תמוה דהא פיתוי קטנה אונס הוא. וא"כ לא הוו מפסדי הכתובה דאנוסה יש לה כתובה אפי' באשת כהן: ומש"כ עוד דגם לשיטת רש"י בקרע שיראין של בעל התרומה מיקרי ממון ונפשות לחד דה"ל כגונב חלבו של חבירו ואכלו. לכאורה ג"כ תמוה דא"כ מאי מקשו התוס' ממדליק גדיש בשבת. אבל י"ל דבתרומה ובחלב האיסור הוא מצד עצמם לבד. אבל בגדיש אין האיסור אלא בהצטרפות השבת ולכן מיקרי מיתה לזה היינו משום שבת. ותשלומין לזה לבעל הגדיש ודו"ק: בא"ד (בד' הסמוך) דהא אר"י בפ"ק דסנהדרין כו' פי' לבעל שרצו להפסידו כתובה. ומפרש"י שם משמע דהיינו מאה כסף שרצו לחייבו: בא"ד וריב"א אומר דבכ"מ מיתה לזה כו'. בב"ק (כב ב) בד"ה בגדי הביאו זה בשם הרר"י בר מרדכי: בא"ד וחייב מיתה לכה"ע אף לבעל הגדי כו'. כ"נ דצ"ל וע"ש בתוס'. ולמהר"ם שם בתוס' אישתמיטו דברי התוספות שלפנינו. ואנכי קיימתים שם מסברא: +
הגהות יעב"ץתד"ה דין כו' או זכות כו' נ"ב ראיה מתלמידו של ר"א שנתחייב שרפה ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש (עירובין נ"ד א'): +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגרתוס' ד"ה ואי וכו' דדוקא לענין הגט. תמוה לי הא להדיא איתא כן בב"מ ז ע"א וצלע"ג: ד"ה לא צריכא וכו' מ"מ כיון דשוין כל שהוא. עי' בב"ק דף כ ע"ב תוד"ה הא איתהנית: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא ולאביי פטור והאר"ח מודה רנב"ה כו' שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב. גמרא ה"נ בעידנא דאגבי' קני' מתחייב בנפשיה לא הוי עד דאכיל. גמרא היכי דמי אי דמצי לאהדורי נהדרי. תד"ה ואי כו', דדוקא לענין הגט. רש"י ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה אנוס הוא. תד"ה ר"א אמר, א"כ תקשי לרבא הא דתנן בהמניח והוא שהדליק את הגדיש כו'. +
חידושי חת"סושמתי אני את פני וגו'. י"ל רבנן מוקי קרא בניתן להצילו בנפשו בהריגת בנו למולך וקמ"ל דאע"ג שיכול להציל בא' מאיבריו פטור. ורנבה"ק ס"ל כר"י בן שאול דיכול להציל בא' מאיבריו חייב ומוקי לקרא בכרת. ובזה מיושב דאמרי' לקמן דרב אסי אמר זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראי' של חבירו א"ב וס"ל ממון לזה ומיתה לזה פטור דלא כרבא והקשה מהרש"ל א"כ אכתי תיקשי לרבא מאי בינייהו. והא"ש דנהי דרבא ס"ל להלכתא דממון לזה ומיתה לזה חייב והיינו מקרא דאם לא יהי' אסון. מ"מ ר"י בן שאול דס"ל יכול להציל בא' מאיבריו אין ניתן להצילו בנפשו וחייב בתשלומין מוקי לקרא דלא יהי' אסון ביכול להציל כו' ולעולם ממון לזה ומיתה לזה פטור ורנבה"ק כוותי' ס"ל וא"כ לדידי' א"ש דקרע שיראי' של חבירו איכא בינייהו וק"ל: איכא בינייהו זר שאכל תרומה. והיינו בלא אתרו בי' למלקות דאילו אתרו בי' לוקה ומיפטר מטעם מלקות וכן פסק רמב"ם פ"ו מתרומות. והתימה אש"ס דסנהדרין פ"ג ע"ב דא"ל ר"כ ור"א לרב לימא מר במיתה ומאי קושי' דרב באתרו בי' ולוקה ומיפטר ממיתה ככל חייבי כריתות שלקו וברייתא בלא אתרו בי' למלקות ואז חייב מיתה ולא לקי וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל דבמגילה אין בין יוה"כ לשבת אמר רבא התם אמרי בי רב חנינא כו' היינו בי רב ממש הרי קמן דס"ל לרב דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו וה"ה חייבי מיתה בידי שמים ושפיר הקשו לימא מר נמי דחייב מיתה עם המלקות וצ"ע: זר שאכל תרומה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם מוקי לפסחי' תרומת חמץ משום לאו דחמץ ובארתי טעמו לעיל ע"ש. והנה רש"י מייתי בפסחים גבי חמץ של הקדש יש טועים מקשי' נ"ל דהני לא ס"ל לשנויי כמ"ש תוס' כחזקי' דחייבי כריתות שוגגי' פטורי' דא"כ תיקשי להו קו' תוס' דשמעתין לימא כיון דגלי גלי ולא ס"ל כתי' תוס' דשמעתי' דכפרה שאני וע"כ דלא כחזקי'. ולא ס"ל נמי כתי' רש"י דהזיד בחמץ דס"ל אי הי' מזיד על החמץ דבכרת א"כ אינו שב מידיעתו גם על המעילה ולא שייך קרבן. דאפי' למ"ד מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם היינו מפני שהוא דבר אחר שאינו תאב לו ואיכא למימר לחלב נתאוה ולא לדם. משא"כ הכא שנתאוה לחתיכה זו שיש בה כרת ה"נ הי' אוכלה אי הי' יודע שיש בה מיתה משום מעילה וע"כ בשגג נמי בחמץ ויפה הקשו: ולאביי פטור והאר"ח הגונב חלבו כו'. הקשו בתוס' דה"ל לאקשויי הכי אמתני' דפסחי' ואולי י"ל דנהי דאתי' כריה"ג דמותר בהנאה מ"מ מודה הוא דעובר בבל יראה והקונה חמץ בפסח לוקה אלא שבשעת ביעורו מתהני מיני' אבל אסור לקנות חמץ בפסח. וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובשוגג אפי' אביי מודה דל"מ כמ"ש תוס' בתמורה. נמצא בשגג בחמץ לא קנאו מדאגבה ולק"מ קו' הש"ס אמתני' דפסחים. ובדרושי בסוגי' דתרומת חמץ הארכתי בזה בתכלית הביאור בעזהי"ת וכאן אין להאריך יותר: הגונב חלבו כו'. יל"ד דהו"ל למימר הגונב לחמו של חברו ביום הכיפורים ואכלו. דהרי מיוה"כ מיירי פלוגתתם שרנבה"ק עושה יה"כ כשבת. והל"ל בגונב לחם ביוה"כ. וי"ל דהנה רש"י פי' בשמעתין דהחיוב בא אהנאת גרונו ומעיו ובאמת פליגי בהא ר"י ור"ל בחולין ס"פ ג"ה דלר' יוחנן כל חייבי האיסורי' בא על הנאת גרון. ומשו"ה אם עבר מקום הגרון והקיאו וחזר ובלעו חייב שתים. ולר"ל הנאה במעיו בעי'. וא"כ כוונת רש"י דשמעתין גרונו לר' יוחנן ומעיו לריש לקיש. ואנן קיי"ל כר"י כי כן פסק הרמב"ם. ולכאורה יש מקום לומר דלענין חיוב יוה"כ לכ"ע אכילה במעיו בעי'. דהא נשתנה בשיעורו מכל איסורי תורה שהם בכזית ואוכל ביוה"כ בכותבת משום דבעי' יתובי דעתא א"כ ה"נ י"ל בעי' אכילה במעיו דוקא. ומצאתי ס' זו במפרש לירושלמי פ"ח דתרומו' דהוה ס"ד לחלק בין יוה"כ לשארי איסורי' מטעם הנ"ל. וי"ל ש"ס דילן ס"ל להאמת כן דהרי ביומא ע"ט רצה להשוות שיעור בהמ"ז ליוה"כ ומבואר בתשו' מהר"ם א"ש ח"ב תשו' כ"ז דבהמ"ז ותעני' אכילה במעיו בעי' ע"ש ברא"ש דברכו' דסמיך עליו הגאון הנ"ל. והשתא אי הוה אשמועי' בגונב לחמו של חבירו ביה"כ חייב ה"א לאו משום דאגבהי' קניא דליתא. דהרי מצי לאהדורי. אלא משום דבבליעתו קני' וחיובא לא מחייב אלא במעיו. משא"כ אוכל חלבו של חברו או זר שאכל תרומה תרוויי' בהדדי קאתי. לכן קמ"ל ר"ח אפי' באוכל חלבו משום דמדאגבי' קניא להתחייב באחריות אונסי' אע"ג דהו"מ לאהדורי מ"מ כיון דסוף סוף לא אהדרי' מתחיל החיוב תשלומי' משעת הגבהה. ועיי' לקמן ל"ד ע"ב היתה פרה שאולה לו כו' ועמ"ש מג"א סי' תקפ"ו סק"ה. ומ"ש שם וכן מצינו בחמץ הוא לכאורה ראי' לסתור. דהתם איצטריך קרא להכי לא ימצא עיי' בפסחים ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין כו' עד סוף שמעתין וצ"ע ואין כאן מקומו: כגון שתחב לו חבירו כו'. בפסחים כ"ט ע"א יליף שאור דאכילה משאור דראי'. הקשו תוס' דהא מדאגבי' קני'. הנה לכאורה א"א לומר שתחבו לו העכו"ם בעל כרחו לתוך בית בליעתו היכי דלא הו"מ לאהדורי דז"א דבלא"ה פטור דאונס הוא. אך משכחת לי' שתחבו לו ברצונו. ואפי' לפמ"ש תוס' דקנאו באויר פיו. י"ל דקנאו מהעכו"ם בכסף ולא נתן לו כסף ולמ"ד ישראל מעכו"ם בכסף ולא במשיכה. א"כ אין הישראל קנאו באויר פיו דלא נתן כסף. ואי לאו דשל אחרי' אתה רואה ואוכל הי' חייב בהנאת גרונו והשתא לא מחייב. אבל מ"מ לא נ"ל. דנהי דכ' תוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דבשעה שזה נהנה כבר הוא אבוד מן העולם כו' עכ"ל היינו שלא יתחייב ממון לבעליו שכבר הוא אבוד מהם ומכל אדם. אבל עכ"פ הוא קנאו להיות שלו ונמצא אוכל חמץ של עצמו. הגע עצמך הזורק דבר לים ובא בר אמוראה והצילו לעצמו באופן דאינו צריך להחזירו לבעליו. מ"מ הוא קנאו ושלו הוא. ע"כ הי' נ"ל דא"א ליישב קו' תוס' דפסחים בהכי. שוב מצאתי שעמד בזה הראב"ד בס' תמים דעים סי' רמ"ה. והבנתי מדבריו דמיירי שהעכו"ם תחבו לו בע"כ למקום דהו"מ לאהדורי ע"י הדחק ומיקני' לא קני' בע"כ. ואי משום דלא אהדרי' איננו מחויב לדחוק עצמו להוציא בלעו מפיו בשביל ממונו של זה. ומ"מ משום אי' חמץ הי' חייב להוציאו ע"י הדחק. וכיון דשל עכו"ם אתה רואה פטור אף על זה. ועדיין צ"ע דמרש"י ותוס' דשמעתין משמע דמחויב להחזיר ממונו של חבירו אפי' היכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק ורק משום דממאס ולא שוה פרוטה לא מחייב לשלומי. ומ"מ כיון דלא אהדרי' קנאו הוא והו"ל חמץ שלו וצ"ע: ואי דלא מצי לאהדורה כו'. עיי' תוס' דעת ריצב"א עפ"י שיטת רש"י דפטור גם מממון משום דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור עיי' סמ"ע סי' רל"ד סק"ד ועיי' מג"א סי' ר"ד ס"ק כ"ו. ומ"מ נ"ל בעבריין לאכול איסורי' בלא"ה ליתא להנ"ל ומחייב ממון רק מיתה פטור. ומשו"ה לא פסיקא לי' לרש"י לפרש פטור מממון. והנה בתי' הש"ס דמצי לאהדורי ע"י הדחק אית כאן ג' שיטות. תוס' ס"ל מקום חיוב ממון בא לו במקום הנאת מעיו שהוא מקום חיוב האיסורי' ג"כ ולאו דוקא מעיו שהוא שיטת ריש לקיש ספג"ה אלא לאפוקי מקום בליעת הדחק. אלא היכי דלא מצי לאהדורי כלל שם הוא חיוב שניהם. וריצב"א ס"ל דמיירי שפיר באית בי' טפי משוה פרוטה והוי חיוב ממון במקום בליעת הדחק ומקום חיוב האיסורי' הוא כמעט אחר זה המקום ומ"מ מקרי בת א'. ור"ת שבגליון תוס' ס"ל גם מקום חיוב האיסורי' הוה במקום בליעת הדחק דהנאת גרונו שם הוא והיינו כר' יוחנן ס"פ ג"ה הנ"ל ועיי' לשון גליון משמע אפי' אינו שוה מתחילה אלא פרוטה מצומצם ועכשיו נתמעט מפרוטה חייב משום תחלתו באונס וסופו ברצון עמג"א הנ"ל: בזר שאכל תרומה משלו כו'. בדרוש אמרתי דלרבא דמפיק לי' ממולך היכן רמיזא התם תשלומי ממון בשלמא אביי יליף אסון אסון והתם מיירי מדמי ולדות אבל לרבא גבי מולך מאי שייכי' דממון התם. אלא קרא כתי' כי יתן מזרעו למולך ודרשי' זרעו בן בנו. ומשכחת שהזקן העביר נכדו באש למולך ונשרפו בגדיו באש ומחייב ליורשי נכדו לשלם השיראי' ומחייב נמי מיתה משום ע"ז מולך ואמרה תורה והכרתי אותו במקום מיתה שלכם מה מיתה שלכם הי' פטור מתשלומי שיראי' ה"ה בכרת שלי כנלע"ד. ולפ"ז אע"ג דבעלמא ס"ל לרבא מיתה לזה וממון לזה חייב מ"מ אליבא דרנבה"ק מודה ומיושב קו' תוס': +
פני יהושעבגמרא רבא אמר טעמא דר' נחוניא בן הקנה מהכא וכו' אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם ואע"ג דהאי קרא גבי מולך כתיב דלא שייך ביה חיוב ופטור תשלומין אפי' במיתות ב"ד. אפ"ה בע"כ הקישן הכתוב לאותה מיתת ב"ד דשייך תשלומין. ויותר נ"ל דהקישא דקרא היינו כגון שבשעה שהעבירו למולך קרע שיראין של חבירו וכשינויא דרב אשי בסמוך. או אפי' בשרף שיראין של בנו ועודו חי כדאיתא בסנה' גבי משוורתא דפוריא ע"ש ברש"י. או שהעביר בן בנו וכשיטת התוס' בסמוך דלא שני לן בין שיראין של אותו אדם עצמו ובין שיראין של אחרים כמו שאבאר באריכות. ואין להקשות א"כ מנ"ל דפליגי אביי ורבא כלל דלמא רבא נמי אית ליה דאביי דיליף מאסון אלא דאיצטריך ליה דרשא דהכא לחייב אפי' היכא דדמי למיתה לזה ותשלומין לזה בהאי עניינא דמודה רבא כמ"ש התוס' בסמוך אלא דא"א לומר כן דא"כ היא גופה מנ"ל לרבא דר' נחוניא יליף האי דרשא דכרת שלי כמיתה שלכם דהא ליכא למימר דרבא סובר דדרשא פשוטה הוא דהא לרבנן דפליגי אדר"נ ע"כ ל"ל האי דרשא אע"כ דרבא ל"ל כלל דרשא דאסון אי משום דג"ש לא שמיעא ליה כלל אפי' לר"נ ואפי' את"ל דפשטא דקרא הכי משמע מדכתיב בל' אסון אפ"ה סובר רבא כאתקפתא דר' אדא לעיל דאיכא למימר דיעקב לא אזהר במידי דבידי שמים כדפרישית לעיל דע"כ ה"נ סברי רבנן דפליגי אדר' נחוניא וכה"ג צ"ל נמי אליבא דאביי מנ"ל דטעמא דר' נחוניא מאסון ופטור אפי' במיתות בידי שמים דילמא ר' נחוניא לית ליה האי דרשא דאסון כמו רבנן וטעמא דר' נחוניא כדרבא אע"כ דאביי לא משמע ליה כלל דרשא דרבא כנ"ל והוצרכתי להאריך לאפוקי מהשגת מהרש"א על מהרש"ל שאפרש בסמוך בלשון תוספות בד"ה רב אשי: בתוספות בד"ה זר שאכל תרומה וכו' ואוכל תרומה בשוגג וכו'. מכל דברי תוספות בזה הדיבור מבואר דפשיטא להתוספות דלרבי נחוניא פטור מתשלומין אפי' בשגגת כרת ושגגת מיתה בידי שמים דלגמרי משוה יוה"כ לשבת ובשבת פשיטא לן לכ"ע דל"ש בין שוגג למזיד מדתנא דבי חזקיה וכ"כ בעל המאור אבל כבר כתבתי לעיל בשמעתין שאין זה שיטת רש"י דלהדיא כתב בפסחים דף כ"ח דר' נחוניא מודה בחייבי כריתות שוגגין דחייבים בתשלומין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ויותר מבואר בל' רש"י בפסחים דף ל"א דמוכח להאי סברא ממתני' גופא דקתני האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג חייב בתשלומין ומדלא קתני בחמץ גרידא ע"כ דמשום סיפא נקט דבמזיד פטור אפילו שגג בחמץ ולאשמעינן דמיתה בידי שמים נמי פטור לרבי נחוניא והיינו אליבא דאביי דהתם נמי אביי נקיט לה כמ"ש הרא"ה ז"ל ואם כן ודאי ממילא שמעינן דמשום שגגת חמץ לא מיפטר משום דר' נחוניא דלא איירי אלא במזיד. ובאמת שיטת הרמב"ן צ"ע דאיהו נמי קאי בשיטת רש"י דמפרש לההיא דפסחים דף ל"א אליבא דרבא דמיתה בידי שמים חייב בתשלומין התם משום מזיד דחמץ איירי וא"כ קשה ליתני חמץ בעלמא ולשיטת התוס' דהכא דר' נחוניא פוטר אפילו בשוגג א"ש טפי דקתני התם בתרומת חמץ ולא בחמץ גרידא דאתא לאשמעי' דאע"ג דבעלמא שוגג פטור לר' נחוניא אפ"ה מודה בחמץ של תרומה דכיון דגלי גלי ולמסקנת התוספות בסוף הדיבור משום דשגגת תרומה משום כפרה ודוק ובעיקר הטעם לשיטת רש"י וסייעתו דמודה רבי נחוניא בשוגג דחייבי כריתות לא ראיתי לשום מפורש טעם מספיק אמאי הא ילפינן אסון אסון ונלע"ד דההיא דאסון אסון לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מילתא בעלמא כדפרישית דל' אסון משמע אפי' מיתה בידי שמים וכן משמע להדיא מל' רש"י בפסחים דף כ"ח והשתא א"ש דהא בהאי קרא דאם יהיה אסון לא איירי אלא במזיד משא"כ שוגג דאפי' בחייבי מיתות ב"ד לאו מקרא דאסון ילפינן אלא מדתנא דבי חזקיה דיליף מכה אדם ומכה בהמה וכו' והתם ודאי לא איירי אלא ממיתת ב"ד וא"כ כרת ומיתה בידי שמים מנ"ל לפטור בשוגג כנ"ל נכון. אלא תינח לאביי אבל לרבא דיליף טעמא דרבי נחוניא מכרת שלי כמיתה שלכם משמע דלגמרי איתקש אפי' בשוגג ואם נאמר דרש"י לא פירש כן אלא אליבא דאביי דאליביה מוקמינן הסוגיא דפסחים דף כ"ח ודף ל"א אם כן תיקשי מאי אמרינן הכא מאי בינייהו. הא איכא שגגת חייבי כריתות דלאביי חייב ולרבא פטור. וכן אם נאמר דשיטת רש"י וסייעתו דלר' נחוניא בשגגת כרת ומיתה בידי שמים חייב דילפינן כולהו משגגת תרומה בבנין אב דהא נמי קשה הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר וכדפרישית והנראה מזה דלרבא נמי כיון דכתיב ואם העלם יעלימו וכו' והכרתי אותו אלמא דלא איירי האי קרא אלא במזיד וההיא איתקש למיתה בידי אדם משא"כ שוגג לא איתקש כן נ"ל נכון: בא"ד וא"ת לאביי וכו' אי ר' נחוניא ס"ל כר' וכו' עכ"ל. ולכאורה משמע דלאביי ר' נחוניא לא ס"ל כרבי דאלת"ה אדדחיק בשמעתין לאשכוחי מאי בינייהו דלא משכח לה בזר שאכל תרומה דמשום דמעידנא דאגבהיה קני ואמאי לא קאמר דאיכא הזיד במעילה והיינו ממש האי ברייתא דפסחים דף כ"ח ובהזיד במעילה שפיר אשכחן דחיוב מיתה ותשלומין באין כא' דמעידנא דקניה נתחייב במעילה כמבואר במסכת מעילה אלא דעיקר קושית התוספות דלקושטא דמילתא הא מוקמינן לענין הקדש בפסחים דף כ"ח אליביה דר' והיינו כאביי וכן מתני' דפסחים דף ל"א ע"כ מיתוקמא כר' לסברת התוספות עכשיו כדפרישית דמדנקט תרומת חמץ ולא נקט חמץ גרידא ע"כ דאתא לאשמעינן דכיון דגלי קרא בשגגת תרומה דחייב גלי נמי דבכל ענין אפי' בדאיכא בהדה שגגת חמץ וכיוצא בו. ולפ"ז ממילא מוכח דאתיא כאביי. וא"כ מקשו שפיר. ונראה לי ברור שלזה נתכוין מהרש"ל שכתב דבפשיטות מצי לאקשויי מתניתין דתרומת חמץ אברייתא דחמץ הקדש וכתב ע"ז מהרש"א ז"ל שדבריו אינן מובנים ולמאי דפרישית א"ש דעיקר כוונתו על מ"ש התוספות כאן לאביי אי ס"ל כרבה ע"ז כתב מהרש"ל דבפשיטות מצי לאקשויי אוקימתא דמתני' אאוקימתא דברייתא דהתם מוכח להדיא דר' נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי וכאביי כן נ"ל ודוק היטב: בד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי לאקשויי אמתני' דכל שעה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאמתני' לא מצי לאקשויי כיון דמתני' איירי בשוגג דחייב. א"כ איכא לאוקמי דאיירי שהוא שוגג בתרומה וכסבור שהם חולין שלו וא"כ לא שייך לומר דקניא בהגבהתו כיון שהוא שוגג ולא נתכווין לקנותו דהתירא ניחא ליה דליקני ולא שייך לומר נמי כיון דגזליה ע"כ קאי ברשותו לענין אחריו' שאם תשרף יתחייב באחריות דמהיכי תיתי הא לאו גזלן הוא כיון שהוא שוגג ובהדיא אמרינן לקמן כסבורין של אביהם היא וטבחוה אין משלמין אלא דמי בשר בזול וה"נ דכוותיה משא"כ לאביי דאיירי במזיד מקשה שפיר כנ"ל: בד"ה רב אשי כו' ופליג אדרבא עכ"ל. וכתב מהרש"ל יש לתמוה דלמאי שכתבו התוס' בסוף הדיבור דגרסינן רבא בפ"ק דסנהדרין וא"כ לרבא חייב בכה"ג בתשלומין דהו"ל מיתה לזה לפרש"י וא"כ מאי איכא בין אביי לרבא ותירץ דאיכא בינייהו למאן דלית ליה דרבא ומהרש"א תמה עליו דרבא יחלוק על אביי אליבא דמאן דלא ס"ל כוותיה ולמאי דפרישית לעיל אין כאן קושיא שכתבתי דבלא"ה ע"כ לית ליה לרבא כלל האי דרשא דאסון ולכך הוצרך לומר דטעמא דר' נחוניא מקרא אחרינא אף אם לא יהיה שום נפקא מיניה אלא דסתמא דתלמודא בעי לאשכוחי שום נ"מ לדינא לדידן למאן דלית ליה האי דרבא פ"ק דסנהדרין. ובעיקר דברי התוס' שכתבו לדקדק מלשון רש"י מדכתב וס"ל לר' אשי כו' דבעי למימר לאפוקי מדרבא דפ"ק דסנהדרין מתוך כך הקשו עליו. ולא ידעתי מנא להו דהא מצינן למימר דמ"ש רש"י ז"ל ורב אשי ס"ל כו' היינו לאפוקי ממאי דמקשה הש"ס בפרק בן סורר דף ע"ד אמילתא דר' יונתן בן שאול דלמא שאני התם דהוי מיתה לזה ותשלומין לזה ועוד דלכאורה משמע דרבנן דפליגי אדרבי יונתן ב"ש היינו משום דס"ל דלא מצינן למילף מהאי ילפותא דיליף ריב"ש. משום דשאני התם דהוי מיתה לזה וכו' וס"ל דחייב. ואף שאין זה מוכרח כ"כ אכתי הוצרך רש"י לפרש דרב אשי ס"ל הכי וצ"ע: שם ופליג אדרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין פלוני וכו' הא דלא משמע להו כוונת רש"י דר"א פליג אדרב יוסף שהביא רשב"א בזה הדיבור. דאיתמר נמי בפ"ק דסנהדרין מקמי האי מימרא דרבא. נראה לכאורה דהא פשיטא להו להתוס' עכשיו דההיא לא דמי כלל לדרב אשי דההיא דרב יוסף איירי בשחזר הבעל והביא עדים והזימו לעידי האב ונתחייבו העדים ממון ונפשות בשביל שני בני אדם שהמה בעלי דינים נפרדים שעדי הבעל תובעים עסקי נפשות והבעל תובע עסקי ממון מעדי האב שבאו להזים העדים שהביא הוא וע"י כך רצו להפסידו. משא"כ בדרב אשי שעל אכילת תרומה אין לו שום בעל דין שמתחייב מיתה על ידו וא"כ לא משמע דפליג רב אשי אדרב יוסף ומדכתב רש"י ורב אשי ס"ל כו' ע"כ משמע להתוספות שכוונת רש"י דר' אשי פליג אדרבא דהתם נמי אין לו שני בעלי דינים שהרי אין להם עסק עם האב כלל לפי מה שהגיה מהרש"א דממון לזה היינו לאב ואפ"ה קרי להו ממון לזה כיון שאינו נותן הממון לזה הבעל דין שנתחייב מיתה על ידו א"כ כ"ש בההיא דרב אשי יש לו לחייב מה"ט ועמ"ש בסמוך: בא"ד ממון לזה ונפשות לוה פי' ממון לבת שרצו להפסידה כתובתה כו' עכ"ל. כן הוא בספרים שלפנינו ומהרש"א הגיה פי' ממון לאב שרצו להפסיד לו כתובה וכתב שכן מפורש בל' רש"י בסנהדרין בפ"ק ולפ"ז קשיא לי טובא אי מקרי כה"ג ממון לזה ונפשות לזה אע"ג דנתחייב מיתה וממון בשבילה כיון שאביה נוטל הממון כדמסיק מהרש"א להדיא א"כ קשיא מתני' דלקמן דפטור בבא על בת בתו ובת בנו ובת אשתו דקפסיק ותני אפי' היכא שיש לה אב וקנסה לאביה אפ"ה פטור משום דקי"ל ב"מ וכה"ג כל השקלא וטריא בסוגיא דלקמן דמקשה הש"ס והא קי"ל דאין לוקה ומשלם ומאי קושיא והא מצינן לאוקמי מתניתין בדיש לה אב דקנסה לאביה ונהי דלמסקנת התוס' כאן לפי' ר"י א"ש דמחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולפר"ת נמי א"ש דדוקא גבי עדות מיקרי כה"ג ממון לזה מ"מ לסברת התוס' עכשיו בשיטת רש"י כפי הגהת מהרש"ל קשיא לרבא פ"ק דסנהדרין סוגיא דהכא לענין קנס נערה לכך היה נ"ל לכאורה ליישב גירסת הספרים שלפנינו דלשיטת התוס' עכשיו בכוונת רש"י ע"כ היו צריכין לפרש ההיא דפ"ק דסנהדרין דלאו משום שהממון לאביה מיקרי ממון לזה. אלא אפילו אם דמי הכתובה שלה נמי מיקרי ממון לזה ונפשות לזה כיון דבלא דידה נמי היה חיוב נפשות בשביל הבועל שאומרים העדים שבא עליה וא"כ כ"ש שיש לחייב ממון בההיא דרב אשי לבעל השיראין כיון דבלא"ה חייב נפשות כך אפשר לפרש. ומ"ש רש"י בסנהדרין דממון לזה היינו משום שהאב נוטל הממון היינו למסקנת ר"י בשיטת רש"י דתלוי הכל בשני מעשים כגון פלוני בא על בתו דהו"ל כשני עדות וא"כ בקנס דנערה שבא ע"י מעשה א' ליכא למ"ד דמיקרי ממון לזה אף שנוטל האב. כך היה נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע. ובלא"ה קשיא לי להאי פירושא דממון לזה דסנהדרין היינו לאב שרצו להפסידו כתובתה ומה זכות יש לו לאב בכתובת בתו דמאן יימר שתתאלמן או תתגרש בעודה ארוסה דהא באירסה אביה ונשאת קי"ל דלעצמה דבתר גוביינא אזלינן ויותר מזה נ"ל פשוט דרשות ביד הבת בעודה ארוסה למכור כתובתה בטובת הנאה שלה והממון שלה כדמוכח בב"ק דף פ"ט דאפי' לגבי הבעל שזוכה בפירות אין לו במעות טובת הנאה דהו"ל פרי דפרי כ"ש באב שאין לו פירות וצ"ע: קונטרס אחרון בא"ד ואין נראה וכו' תיקשי ליה לרבא הא דתנן בהמניח את הכד והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור עכ"ל. פירוש שאם נאמר דרבא דפ"ק דסנהדרין פליג אדרב אשי וס"ל דבאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו חייב דמיקרי ממון לזה אע"ג דבאכילת תרומה לא נתחייב מיתה בשביל שום אדם אלא רע לשמים מיקרי ואפילו אכל תרומה של חבירו נמי לא איכפת ליה לבעל התרומה באכילת איסור דכך לו תביעת ממון חולין כמו תביעת תרומה א"כ בהדליק הגדיש נמי ליחייב דהו"ל ממון לזה ונפשות לזה כיון שלא נתחייב מיתה בשביל תביעת אדם דלא איכפת ליה לבעל הגדיש אם הדליק בשבת או בחול אע"כ דאפ"ה פטור דלא שייך לחלק בכה"ג אלא דלא מחייבינן משום ממון לזה ונפשות לזה אא"כ נתחייב מיתה בשביל שום אדם בדבר שבינו לחבירו ונתחייב ממון לאדם אחר כגון ההיא דרבא פ"ק דסנהדרין או כפי' מהרש"א או כפירושי שכתבתי בסמוך וא"כ שפיר מודה רבא בהא דרב אשי באכל תרומה ל"ש שלו ול"ש של חבירו וקרע שיראין ל"ש של בעל התרומה ול"ש של אדם אחר בכל ענין מודו כ"ע דפטור דלא קרי נפשות לזה כיון דאכילת תרומה לאו מדברי' שבינו לחבירו הוא אלא רע לשמים ולא קרינן בכה"ג נפשות לזה וא"כ מקשו שפיר לרש"י דכתב וס"ל לרב אשי כו' ולדידהו כ"ע מודו. כ"ז נראה מבואר מל' התוס' דמדמו הדליק הגדיש לאכל תרומה שלו וקרע שיראין של חבירו אע"ג דהכא תרי גברי נינהו והתם איסור שבת נעשה בממון של בעל הגדיש אפ"ה אין לחלק בזה בשום ענין ודלא כמו שעלה בדעת מהרש"א לחלק בין תרומה שלו או תרומה של בעל השיראין וכ"כ התוס' להדיא בב"ק דף כ"ב גבי גדי דחד ועבדא דחד דלא ידע ר"י לחלק מאי רבותא יש בין עבד שלו בין של אדם אחר או לשני בני אדם והיינו כדפרישית ואף אם יש איזה רבותא לחלק אפ"ה לענין תרומה דלא איכפת ליה לבעל התרומה בין אכילת איסור לאכילת היתר לא שייך לחלק ביניהם ולומר דבכה"ג מיקרי ממון ונפשות דחד ודוק היטב: +
הפלאהתוספות ד"ה דין ד' מיתות וכו'. לכאורה היה נראה מדקאמר אע"פ שבטלו ד' מיתות משמע דוקא במקום שאם היה בית המקדש קיים היה חייב מיתה כגון בעדים והתראה אבל בלא התראה לא דאל"כ הוי ליה למימר אף בזמן שבית המקדש קיים בלא התראה דחייב דין ד' מיתות. וכן משמע מפשטיה דקרא בכל חייבי מיתות בית דין דבמזיד בלא התראה נידונין בכרת. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' דחזינן כמה עובדי ע"ז וכו' דהא האידנא ליכא התראה. מיהו זה אינו כדמוכח מהאי דפרק אחד דיני ממונות דלא היה עדים והתראה. וכן כתבו התוס' שם בהדיא. ולפ"ז צ"ל דבכל כריתות דכתב גבי חייבי מיתות היינו שמת בחמשים כדין כרת או לפירש"י דכל כרת הוא ערירי. אבל עכ"פ נידון בדין ד' מיתות. ולפ"ז נראה דאתי שפיר טפי הא דקאמר לקמן דאיכא בינייהו בין אביי לרבא מיתה בידי שמים דלרבא מיתה בידי שמים אינו פוטר היינו דמוכח כן לדידיה מדכתבה רחמנא במולך דכרת פוטר מתשלומין אע"ג דאיכא נמי דין ד' מיתות דהוא בידי שמים אינו פטור אלא משום כרת. ובזה אמרתי פירוש הפסוק בהושע סימן י"ד תאשם שומרון כי מרתה באלהי' בחרב יפולו עולליהם ירטשו וגו' דשומרון היה לה דין עיר הנדחת דדינו בסייף וכיון דנתחייבו בדין ד' מיתות ובכרת דהיא ערירי לכך בחרב יפולו במקום סייף ועולליהם ירטשו בדין ערירי. וק"ל: בגמרא מאי איכא וכו' המ"ל דאיכא בינייהו כרת ומלקות דמצריך הש"ס לקמן דף ל"ז תרי קראי למיתה וממון ומיתה ומלקות א"כ לאביי דיליף אסון מאסון דכתיב גבי תשלומין. לכאורה ליכא למילף מיני' מיתה בידי שמים ומלקות או כרת ומלקות אבל לרבא דיליף מכרת שלי כמיתה שלכם אין חילוק כלל. וא"כ בכל חייבי כריתות דאית בהו מלקות איכא בינייהו אי לקי או לא ואפילו אי נימא דס"ל לר"נ בה"ק כר' יצחק דחייבי כריתות לאו בכלל מלקות כדמשמע מסוגיא דמגילה דף י"ז ע"ב וכמ"ש לעיל אפ"ה נ"מ אם נתחייב מלקות משום דבר אחר בשעה שנתחייב כרת. ואפשר דלאביי נמי דיליף אסון אסון אפ"ה אין גזירה שוה למחצה. א"נ יש לומר דלפי הצריכותא לקמן דמלקות ומיתה דהוי אמינא לחייב מלקות ומיתה משום דהוי כמיתה אריכתא לא שייך הכא סברא זו בכרת או במיתה בידי שמים ושפיר ילפינן דפטור ממלקות כמו בכרת ותשלומין. אך לפ"ז אכתי למה הוצרך לדחוקי לאשכוחי חיוב מיתה וממון כאחד בתחב לו חבירו כדלקמן בסמוך הוי ליה לאשכוחי במלקות ומיתה כאחד דלא שייך מדאגביה קניא לגבי מלקות ומשכחת גווני טובה כגון זר שאכל מליקה כדאמרינן ביבמות דף ל"ג או תרומת חמץ לפני זמנו דהוא בלאו וכיוצא בו. וצ"ע. תוס' ד"ה זר שאכל תרומה וכו' והשתא בשוגג נמי לפטור וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלפענ"ד לתרץ דהתם מוקמינן למתניתין כר' יוסי הגלילי ור' יוסי הגלילי לית ליה איסור חל על איסור אפילו באיסור מוסיף לפירש"י בחולין דף ק"א ע"ב א"כ יש לומר דלא חל איסור חמץ על איסור תרומה דע"כ ל"ל שנתחמץ קודם ואחר כך הפרישו לתרומה לא מיבעיא לר' הונא בריה דר' יהושע בפסחים דף ל"ג דאין חל עליה שם תרומה כלל משום דאין שיריה ניכרים ואפילו לר' נחמן דס"ל דהיכא דלא אחמיץ במחובר חל שם תרומה מ"מ אי אפשר לומר דמיירי בהכי דא"כ איך חל אחר כך איסור תרומה שיתחייב חומש על איסור אכילת חמץ ובמתניתין שם תנן בשוגג משלם קרן וחומש וגם אין לומר דבתחלה לא חל איסור חמץ על איסור טבל וכשהפריש תרומה חל איסור חמץ ואיסור תרומה בבת אחת דהא משמע בחולין שם דריה"ג ל"ל אפילו איסור בבת אחת ועל כרחך מיירי שנתחמץ לאחר שהפריש תרומה ואם כן לא חל איסור חמץ וליכא למיפטר משום שגגת כרת דחמץ ובמזיד פטור שם משום מיתה בידי שמים דתרומה כפירש"י שם ואפילו לשיטת התוס' בחולין דמודה ר' יוסי הגלילי באיסור מוסיף מ"מ הכא אין לומר דחמץ הוי איסור מוסיף לכהנים דהא מתניתין שם מיירי בתרומה טמאה כדקתני ומדמי עצים כפירש"י שם א"כ אסורה אף לכהנים וליכא איסור מוסיף ולא נקט חמץ אלא לאשמעינן היתר הנאה בחמץ כפירש"י שם. ודוק: עוד נלענ"ד דהא צריך להבין מ"ש התוס' דהטעם בתרומת חמץ דחייב בשוגג משום דגלי גלי דהיכא גלי קרא הא אמרינן בסמוך דלא משכחת זר שאכל תרומה אלא בתחב לו חבירו ומצי לאהדורי על ידי הדחק דאל"ה כיון דאגביה קניה א"כ דילמא קרא דמחייב אוכל תרומה בשוגג היינו בלא תחב לו דמדאגבהי קניה. אבל בתחב לו חבירו דילמא באמת פטור משום חייבי מיתות שוגגין. ואין לומר דמוכח דגלי קרא בחומש דאינו מתחייב חומש אלא בשעת אכילה זה אינו דיש לומר דחומש שאני משום דבמקום קרבן קאי כדאמרינן בשבת דף ס"ט ע"ב ונראה דלפמ"ש לקמן בתוס' ד"ה ולאביי וכו' דבמפריש תרומה משלו ועדיין לא נתנו לכהן לא שייך מדאגביה קניה וכמו שיבואר בס"ד. א"כ מדילפינן בב"מ דף נ"ו מקרא דאפילו חומשא דחומשא משלם מדכתיב חמישיתיו על שם שמשלם חמישיות הרבה הרי דמשמע שעדיין לא נתן לכהן החומש כשאוכלו ולא שייך מדאגביה קניה כיון דלא זכה בו הכהן עדיין ואפ"ה מתחייב ושפיר מוכח דגלי קרא. ולפ"ז יש לתרץ קושיות התוס' דהא דלא אמרינן באוכל חמץ הקדש כיון דגלי גלי דבהקדש שפיר שייך לומר כיון דאגביה קניה ולא אתי כאחד. משא"כ התם בפסחים דף כ"ט מיירי באמת ע"כ שתחב לו חבירו שבא בבת אחת. ודוק: וראיתי בספ"י שכתב דלפמ"ש התוס' דרבי נחוניא בן הקנה ס"ל כרבי א"כ המ"ל דאיכא בינייהו הזיד במעילה דמעידנא דאגביה נתחייב במעילה כדאיתא במסכת מעילה. ותמהני מאוד דהא כתבו התוס' בפסחים דף ל"ג בהדיא דלרבי דס"ל חיוב מיתה במעילה אינו אלא באכילה דומיא דתרומה א"כ אכתי קשה דמעידניה דאגביה קניא ואף לפמ"ש שם בחידושיו דרש"י ל"ל סברת התוס' שם מ"מ על התוס' לא קשיא מידי. וק"ל: תוס' ד"ה ולאביי פטור וכו' ה"נ הוי מצי וכו'. לולי דבריהם היה נראה לעניות דעתי לתרץ דהא הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות חמץ דהקונה חמץ בפסח לוקה משום בל יראה א"כ לא שייך לומר מדאגביה קניה וכבר נתחייב משעת הגבהה דאין לחייבו על ההגבהה משום דאיכא מלקות דבל יראה בשעה שקנאו רק דבשעת אכילה כבר הוי ליה בל יראה לאו שאין בו מעשה כמ"ש הרמב"ם שם וכדאיתא בפסחים דף צ"ה והכי ס"ל לר' יוסי הגלילי בסוף מכות דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה אלא דפטור מטעם מיתה דתרומה כרבי נחוניא בן הקנה. ונראה דס"ל להתוספות דע"כ מיירי שהוא שוגג על החמץ דאל"ה למה ליה למימר כרבי נחוניא בן הקנה ומשום מיתה דתרומה כפירש"י שם תיפוק ליה משום מלקות דחמץ. ודוחק לומר שהוא שוגג באיסור אכילה דחמץ והזיד באיסור דבל יראה. אך זה הוא לפי שיטתם דלעיל אבל לפמ"ש לעיל דלר' יוסי הגלילי שם דמוקי מתניתין כותיה לא חל כלל איסור חמץ על איסור תרומה טמאה שפיר יש לומר דהזיד בחמץ ונהי דלענין אכילה לא חל על איסור אכילה דתרומה אבל אכתי איכא משום בל יראה בשעת הגבהה (ואין לומר דע"כ רבי נחוניא בן הקנה ס"ל כריש לקיש דלוקה ומשלם דאל"כ למה ליה לפטורי מטעם כרת תיפוק ליה מטעם מלקות. זה אינו חדא דלר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין אין הכרח דיש לומר בשוגג א"נ דס"ל כר' יצחק דליכא מלקות בחייבי כריתות. וכ"ש דאתי שפיר לפמ"ש לעיל דלרבי נחוניא בן הקנה כי היכא דפוטר כרת מתשלומין הכי נמי פוטר כרת ממלקות וליכא מלקות כלל) ודוק ובזה נלענ"ד דאתא שפיר טפי דלפי דבריהם ז"ל דצ"ל בפסחים שם נמי שתחב לו חבירו וכו' דאינו מחייב רק על הנאת מעיו קשה דהא קי"ל בי"ד סימן קי"ט דבאיסור דאורייתא אינו משלם הנאת מעיו דלא חשיב הנאה בשלמא הכא דמוקי שתחב לו חבירו ע"כ צ"ל משום דמזיד שאני דניחא ליה בהנאה זו אבל בפסחים דמיירי נמי בשוגג אי ס"ד דמיירי שתחב לו חבירו ליכא הנאה כלל ודוחק לומר דתשלומין תרומה בשוגג שאני דכפרה הוא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהתם אין צ"ל כלל דמיירי בתחב לו חבירו ודוק: עוד נלענ"ד דיש לומר לפמ"ש הראב"ד בפ"ו מהלכות מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאו מתחת ידו א"כ מאי מקשה הש"ס מדאגביה קניא דשפיר המ"ל בתרומה שהפריש ולא נתן עדיין לכהן דכיון שעדיין ברשותו לא שייך לומר מדאגביה קניא. וצ"ל דפשיטא ליה דלא מיירי בהכי דא"כ כיון דלא זכה בו כהן א"כ הוי ליה ממון שאין לו תובעים וע"כ לא שייך ביה חיובא אלא בבא לצאת ידי שמים ובזה לא מיפטר מטעם קים ליה בדרבה מיניה כדס"ל לרבא עצמו בב"מ דף צ"א דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו דהיינו לצאת ידי שמים. א"כ לא שייך איכא בינייהו אליבא דרבא דאפילו אי הוי ס"ל הכא כאביי לא שייך קים ליה בדרבה מיניה. א"כ יש לומר דבפסחים שם דאזיל הסוגיא התם אליבא דאביי דס"ל התם לפי דמים משלם ואביי גופיה פליג התם על רבא בב"מ שפיר יש לומר בתרומה שלא נתנו עדיין לכהן וכדמשמע שם לישנא דברייתא בד"א במפריש תרומה והחמיצה וכו'. ודוק: ואפשר לומר דס"ל להתוספות דאפילו בתרומה שלו אכתי שייך קושיא שניה כיון דלעסיה קניה דאפילו בתחב עצמו לתוך גרונו מ"מ כיון דממאיס כפירש"י הכא א"כ כבר נתחייב לשלם כדין מזיק תרומה. ובזה נכון נמי מה שיש לדקדק דלא הקשו התוספות מאוכל חמץ של הקדש בפסחים דף כ"ט דקאמר שם דפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דהתם יש לומר בגיזבר דלא קניה בהגבהה והתם לא שייך לומר דנתחייב כשלעסו מטעם מזיק דקי"ל מזיק הקדש דפטור. וק"ל: ובחידושי פסחים הארכנו בזה: תוס' ד"ה ואי לא וכו' קשה לר"י דלוקי וכו'. צריך להבין הא דפסיקא להו דאף דלא עביד מידי כיון שתחבו מרצונו חייב על הנאתו ועמדו בזה המפרשים ז"ל. ונלע"ד טעמם משום דהרי בכל העריות מוזהרין הנשים כאנשים אף דאשה קרקע עולם ולא עבדה מידי אלא כיון דברצונה נעשית קרינן בה הנפשות העושות. וה"נ ממש הכא אע"ג דלא עביד מידי מ"מ כיון דברצונו הוא חייב. מיהו הא קשה לי דמשמע דאלו היה התחיבה באונס אפילו אם ברצונו בלעו אין בו חיוב כיון דאי אפשר לאהדורי וכן הוא באמת לתירוץ ריצב"א הא אמרינן בפסחים דף כ"ה ע"ב דכל היכא דלא אפשר וקא מכיון אסור לר"ש ואפילו לר"י דפסחים שם ואפילו ללישנא בתרא לרבא ומשמע דאסור וחייב קאמר. א"כ מה בכך דלא מצי לאהדורי מ"מ כיון דמכוין לבלעו ברצון חייב ואי אפשר לחייבו ממון דיכול לומר שברצון בולעו וקים ליה בדרבה מיניה. וכ"ש לפמ"ש דעיקר הקושיא הוא לרבא כנ"ל וס"ל שם דאזלינן בתר כוונה. וצ"ל דס"ל להתוס' דמשום כוונה לחוד אינו חייב מיתה וצ"ע: בא"ד דאע"ג דאמרינן גזל ולא נתייאשו וכו'. לא הבנתי דבריהם בזה דלמה לא הוי ליה יאוש כיון דלא מצי לאהדורי הוי ליה כזוטו של ים ולאחר יאוש בודאי פטור כדאיתא בריש פרק הגוזל ומאכיל. ואפשר דס"ל דכיון דאין הבעלים שם הוי ליה יאוש שלא מדעת דקי"ל דלא הוי יאוש והכי ס"ל לאביי גופיה. אך לפמ"ש לעיל דעיקר הקושיא לרבא דלאביי הוי מצי למימר במפריש תרומה משלו ולא נתנו עדיין לכהן א"כ הא רבא ס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש ושפיר יש לומר דהוי לאחר יאוש ופריך שפיר. ואפשר דזה בכלל דבריהם שכתבו דבשעה שזה נהנה כבר אבוד מן העולם ולשיטתייהו אזלי שכתבו בב"מ דף כ"ב ע"ב ד"ה איסורא וכו' דבכה"ג אפילו לאביי הוי יאוש אפילו שלא מדעת ע"ש. מיהו הא קשה לי דלמה ליה לאוקמי כלל בגזל הוי ליה לאוקמי במכירה דהא אמרינן בפרק מרובה דף ע' באומר עקוץ לך תאינה וכו' דפטור מלשלם כיון דנתחייב מיתה א"כ משכחת בישראל שאמר לכהן מכור לי תרומה ויתחבנה בגרונו נמצא בתחיבה בלא מצי לאהדורי פטור מלשלם משום חיוב המיתה. ונלענ"ד דצ"ל דס"ל להתוס' נמי כסברת ריצב"א דאף שאגדו בידו כבר קנהו כשהוא בפיו אלא דס"ל דאפ"ה לא מחייב מחמת גזל כיון דלא עביד מידי קודם הבליעה ואין לחייבו אלא משום שנהנה כמ"ש התוס'. משא"כ במכר לו תרומה קנהו מיד ומתחייב בממון קודם חיוב המיתה דאינה אלא בשעת הנאה ובליעה. מיהו אכתי קשה דהוי ליה לאוקמי במכירה והתנה עמו בפירוש שלא יקנה עד שעת הבליעה. ובזה הוי עדיף טפי דלא הוי צריך לומר כלל שתחב לו אלא שמכרו לו והתנה שלא יקנה עד שעת הבליעה. ואפשר לומר דבכה"ג שאין המכירה חלה אלא א"כ עביד איסורא באכילת האיסור א"כ הוי ליה מקח שנעשה באיסור דאינו מועיל לרבא דס"ל בריש תמורה כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכבר כתבתי דעיקר הקושיא הוא לרבא. ועיין בתוס' ריש תמורה ובש"ך סימן ר"ט ודוק: בד"ה לא צריכא וכו' כדאשכחן בסוף ארבעה אחין וכו' שחתך אצבעו וכו'. והתוס' ביבמות שם כתבו דמשכחת שהיה אצבעו חתוכה עד משהו האחרון ע"ש ונראה דאפ"ה אתי שפיר הוכחת הריצב"א משום דאי אפשר שלא יגע הסכין משהו קודם שנחתך. אמנם לולי דבריהם היה נלענ"ד הא דקאמר הש"ס שם דוקא שחתך אצבעו ולא נקיט שאר מומין כגון פגם באזנו או בעינו או בשפתו. ותו קשה דלמה ליה למימר בסכין טמאה הא קי"ל דאבר מן החי מטמא א"כ ממילא נטמא מן האבר בשעת פרישתו דהא שם קאמר דמשכחת איסור בבת אחת אליבא דר' יוסי ושמעינן לר' יוסי עצמו בפרק בהמה המקשה דף ע"ג ע"ב דס"ל הכי שבשעת פרישתו נטמא אם לא בניתז בכל כחו ע"ש וא"כ שפיר בא לגמרי בבת אחת. אלא שהתוס' כתבו שם בד"ה שבשעת פרישתו וכו' דכשהסכין מפסיק לא נטמא בשעת פרישתו אך זהו כשהסכין לאו בר קבולי טומאה אבל כשהסכין בר קבולי טומאה כדאיתא בריש חולין נטמא הסכין ונטמא הוא מן הסכין. ולפ"ז יש לומר דבאמת הא דקאמר שם שחתך אצבעו בסכין טמאה היינו סכין שהוא בר קבולי טומאה (וכדמצינו בכמה דוכתין לשון זה בפרק במה אשה בירית טהורה וכבלים טמאים דהיינו שהם בני קבולי טומאה ובפרק ר' עקיבא מנין לספינה שהיא טהורה) ולא שהיה טמא מקודם וא"כ שפיר באים בבת אחת דבשעת פרישתו נטמא הסכין ונטמא האדם ונעשה בעל מום בבת אחת והיינו דנקיט אצבעו שהוא אבר שלם ומטמא. ועוד נלענ"ד דנכון בזה דעת הראב"ד בהשגות בהלכות טומאת מת פרק חמישי דאינו חייב על ביאת מקדש ושימש בטומאה אלא על טומאה שהנזיר מגלח עליו ולא על כלים הנוגעים במת. וצ"ל בדוחק לדידיה דהא דקאמר שם בסכין טמאה חייב משום טמא ששימש היינו לאו דוקא חיובא אלא דעכ"פ איסורא איכא ולפמ"ש אתי שפיר דבחבורין אף הראב"ד מודה כמ"ש שם המשנה למלך וה"נ נטמא האדם מן האבר ע"י הסכין בחבורין ודוק: בד"ה רב אשי וכו' ופליג אדרבא וכו'. עיין מהרש"א שהקשה דא"כ מאי איכא בינייהו בן אביי לרבא. וכן הקשה בספר שיטה מקובצת בשם הרשב"א ז"ל וכ"ש לפמ"ש לעיל דע"כ קושיות הגמרא מאי בינייהו הוא לרבא דוקא א"כ יותר קשה דלא משני רב אשי מידי אליבא דרבא. ונלענ"ד ליישב לפמ"ש התוס' בסמוך בסוף הדיבור בשיטת ר"י דמוכח דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב והוא מפרק בן סורר ומורה דבעי לחייב כשאין אסון באשה אע"ג דהוי ליה רודף משום דהוי ליה מיתה לזה שרצה להרגו ותשלומין לבעל. ויש לומר דמזה נפקא ליה לרבא באמת דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב א"כ הוכחה זה אינו אלא למאי דקי"ל דהיכא דניתן להצילו בנפשו פטור מתשלומין אע"ג דלא נהרג משום דקי"ל דאפילו חייבי מיתות שוגגין פטורין כמו שפירש"י להדיא בסנהדרין דף ע"ג ע"ב א"כ לפמ"ש לעיל דרבי נחוניא בן הקנה ע"כ ס"ל דחייבי מיתות שוגגין חייבין. כדמוכח מילפותא דאביי דאסון אסון דס"ל דאי אסון ממש ליכא למילף כלל. כמ"ש לעיל בשם הרשב"א והרא"ה זלה"ה ולמ"ד דין אסון ע"כ חייבי מיתות שוגגין חייבין כדלקמן א"כ ממילא דברודף לא שייך כלל קים ליה בדרבה מיניה וליכא הוכחה דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב. וממילא דאיכא בינייהו דאי הוי אמר כאביי הוי פטור במיתה לזה ותשלומין לזה לרבי נחוניא בן הקנה וכ"ש לפמ"ש לעיל דגם לטעמא דרבא דיליף מואם העלם יעלימו וכו' מוכח ג"כ ע"כ דסבירא ליה לר' נחוניא בן הקנה דחייבי מיתות שוגגין חייבין. א"כ אליבא דרבי נחוניא בן הקנה שפיר קאמר רב אשי דאיכא בינייהו בקרע שיראין של חבירו. ועמ"ש לקמן ישוב אחר יותר מרווח לענ"ד. ודוק: בא"ד ממון לזה וכו' פי' ממון לבת וכו'. הנה מהרש"א ז"ל הגיה ממון לאביה כפירוש רש"י בסנהדרין. ובספר פני יהושע מקשה דמאי זכות לאב מאן יימר שתתגרש מן האירוסין או תתאלמן. ולע"ד נראה דלא קשה מידי דאיכא למימר שכבר נתגרשה והעדים מעידים שזינתה קודם הגירושין והצריכו האב להחזיר הכתובה או כשעדיין לא גבה. ותו דנראה לי דאפילו לא נתגרשה עדיין יכול האב למכור זכותו בטובת הנאה אם תתגרש כיון דזכות בתו דידיה הוא. גם מ"ש שם בספר פני יהושע דהיא יכולה למכור זכותה בטובת הנאה אם לא תתגרש עד לאחר הנשואין צ"ע כיון דבשעת אירוסין אינו שלה עדיין כדקאמר לקמן דף ל"ט ע"ב שלי דאבהו הוי וה"ל כמו מוכר דבר שלא בא לעולם דלא מהני וכן משמע לעיל בר"פ בתוס' ד"ה ועל אשת אחיו וכו'. מיהו בירושלמי מוקי כשבא עליה עד שלא מת וכו' הרי דס"ל דלא מועיל המחילה במפותה כיון דבשעה שבא עליה לא היה שלה ואם נימא דהיא יכולה למכור בטובת הנאה הוא הדין דהוי מועיל המחילה והדרא קושיות התוס' שם לדוכתיה דאי לעצמה תקשי ליה דמחלה וממ"נ וכו'. ואין להביא ראיה ממ"ש התוס' לקמן דף מ"ג ע"ב ד"ה ומגבא וכו' דמהני מחילתה קודם נשואין היינו דתקנת חכמים היה כן דבשעת נשואין יכולה לימחול. אך נראה דאכתי יש לקיים הגירסא ממון לבת כגון שהיתה יתומה שמת אביה לאחר שקדשה ואפילו למ"ש מהרש"א דהיכי דחייב נמי מיתה בשבילה פטור מתשלומין אם הוא שלה מ"מ יש לומר בקטנה ויתומה דלא רצו לחייבה מיתה כמ"ש מהרש"א. אך לע"ד צ"ע דאם נימא דמיירי בקטנה כמ"ש מהרש"א א"כ הרי קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא ולא הפסידה כתובתה ולשיטת הרמב"ם דס"ל להלכתא דפיתוי קטנה לאו אונס הוא אתי שפיר אך אין זה שיטת התוספות לעיל דף ט"דס"ל דפיתוי קטנה אונס הוא. וצ"ע. והנה בספר פני יהושע הקשה לפי גירסת מהרש"א בשיטת רש"י בסנהדרין דאף שהמיתה בשבילה כיון שהאב זוכה בממון הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. א"כ בסיפא דמתניתין בחייבי מיתות דפטור מתשלומין אמאי הא הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה. ודוחק לאוקמי סיפא דמתניתין ביתומה או בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה כמ"ש התוס' לעיל בר"פ ד"ה והבא על אשת אחיו וכו'. וכ"ש לרב פפא דאוקמי במפותה דמחלה וע"כ דקנסא לאביה. ותו קשה הא דלא הקשו התוס' על רש"י דמיתה לשמים הוי ליה ממון לזה ונפשות לזה דבחייבי מיתות נמי דבסיפא הוי ליה מיתה לשמים ואמאי פטור מתשלומין. ונלענ"ד לתרץ דבאמת הא דמיתה לזה ותשלומין לזה חייב אע"ג דה"ל לגבי ממון עדות שאי אתה יכול להזימן דלגבי עדים שיצטרכו לשלם לו כשיוזמו הוי ליה מיתה ותשלומין לאחד ויפטרו מתשלומין. אלא דזה אינו דבממון לא בעינן עדות שאי אתה יכול להזימן דלא בעינן כלל דרישה וחקירה. ועיין בש"ך ח"מ סימן ל"ח א"כ ממילא בקנס דבעינן דרישה וחקירה ועדות שיכול להזימן ע"כ פטור מקנס אף במיתה לזה וקנס לזה דמ"מ לגבי העדים יהיה מיתה וממון לאחד וכיון דאינהו פטורין איהו נמי פטור מקנס ודוק: |