אפוטרופוס (ממונה על נכסיו), או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת — הרי זה לא יצא לחירות. שאף שהעבד נראה בכל אלה נוהג מנהג בן חורין, אין זו הוכחה שהוא בן חורין, וייתכן שעדיין הוא עבד. ולענייננו נלמד מכאן, שייתכן שעבד למד תורה עד שידע לקרוא בבית הכנסת, ובודאי למד בבית הספר! ודוחים: התם דאיקרי [שם מדובר שקרא] העבד מדעתו, וייתכן שהעבד למד מעצמו לקרוא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] — הרי זה דווקא באופן דקא נהיג ביה [שהוא נוהג בו] מנהג בנים, ששולח אותו לבית הספר, ואין נוהגים כך בעבדים.

א מה שאמרו במשנה שנאמן להעיד על זכרון ילדות שהלך פלוני לטבול לאכול בתרומה, מסבירים כי הוא נאמן דווקא בתרומה דרבנן [שמדברי חכמים], שבתרומה שהיא רק מדברי סופרים, האמינו חכמים לעדותו ורשאי לחלוק בתרומה זו. ב עוד שנינו במשנה, שנאמן להעיד שהיה פלוני חולק עמנו על הגורן. ושואלים: ודלמא [ושמא] עבד כהן הוא? ולכן רשאי לחלוק בתרומה! ועונים: חייבים לומר כי תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנה כדעת מי שאומר] שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולכן זה שחלקו לו תרומה לבד, ודאי אינו עבד כהן אלא כהן. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ביחס לוולדות: בן כהן ובן שפחה שנתערבו בלידתם, אם בא אחד מהם לחלוק בגורן לבדו — אין חולקים לו, כיון שיתכן שהוא בן השפחה, ואין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול הוא, כל אחד מהם, לבוא ולקחת תרומה, שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי.

ומסבירים את טעמי השיטות: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ומשום כך אסר לתת תרומה בפרהסיה לעבד כהן (אלא אם כן רבו עמו) שמא יסמכו על כך להעיד עליו שכהן הוא. ואילו במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן לא חשש אם נותנים לו תרומה גם אם אין רבו עמו.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: מימי לא העדתי (לא נזדמן לי להעיד) בבית דין. פעם אחת בלבד העדתי והעלו עבד לכהונה על פי. ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! השתא [עכשיו הרי] ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, כמסופר בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכל טבל (חולין ז, א), הצדיקים עצמם לא כל שכן שאין תקלה באה על ידם!

ומסבירים: אלא, יש לתקן ולגרוס: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי, ולבסוף לא העלו. ומסבירים כיצד אירע הדבר: חזא באתריה [ראה במקומו] של ר' יוסי שאותו עבד חלק בתרומה בגורן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר' יהודה על עובדה זו, אלא שבאותו מקום שימשה זאת הוכחה לענין יוחסין, שהרי במקום זה חולקים לעבד רק בנוכחות רבו, ולפיכך לא ידעו שהוא עבד, ולכן כמעט אירעה תקלה על ידו.

ג עוד שנינו במשנה שנאמן להעיד בגדלותו שהמקום הזה בית הפרס הוא (מקום שיש בו חשש טומאה, כגון שהיה שם קבר ונחרש ונתפזרו העצמות בכל השדה). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, הלא כשראה זאת היה קטן? — משום שטומאת בית הפרס היא רק דרבנן [מדברי סופרים]. שאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בבית הפרס והולך, כלומר, מותר לאדם ללכת בתוך בית הפרס ולנפוח בפיו לפני הליכתו בעפר, כדי לבדוק אם יש לפניו עצם קטנה מן המת, ואינו צריך לחשוש עוד לטומאה. וכן רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שעברו ודרסו בו אנשים — טהור, ואין חוששים עוד לטומאה. מאי טעמא [מה טעם] — אי אפשר לעצם כשעורה (שבגלל האפשרות שנמצאת העצם שם, המקום טמא) שלא נידש ברגל ונתמעט משיעורו. ומזה שסומכים על דברים כגון אלה לטהר את בית הפרס, הרי זו הוכחה שטומאת בית הפרס אינה מן התורה, אלא רק חשש מדברי סופרים, ולכן די אף בעדות כזו של קטן והגדיל כדי לנהוג במקום זה כבית הפרס.

ד וכן נאמן להעיד בגדלותו שעד כאן היינו באין בשבת. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה שאיסור תחומין, שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, הוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ולכן האמינוהו חכמים בדבריהם.

ה ועוד שנינו: אין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", או "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אינו נאמן — משום שאפוקי ממונא לא מפקינן [להוציא ממון מאדם על פי עדות זו אין מוציאים].

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמן התינוק לומר בהיותו גדול: כך אמר לי אבא כשהייתי קטן: "משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה". ותחילה מבררים את הלשון: טהורה וטמאה סלקא דעתך [עולה על דעתך], וכי ענין של טהרה וטומאה יש במשפחה? אלא הכוונה היא כי משפחה זו כשרה, ומשפחה זו פסולה.

וכן נאמן להעיד "שאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני", כאשר יבואר. ו"שהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן". ונאמן להעיד בזה דווקא על ידי עצמו, כלומר, שהוא אומר שהוא עצמו היה מוליך תרומה, אבל לא על ידי אחר, שמעיד שראה שאחרים הוליכו תרומה לאותו אדם. שבמה שאירע בו הוא יודע את הדברים בודאות, אבל לגבי אחרים אין עדותו של הקטן מספיקה. ובכל העדויות הללו כולן, אם היה גוי ונתגייר, או עבד ונשתחרר — אין נאמנים על מה שראו כשלא היו כשרים להעיד. ואין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים.

ושואלים: ר' יוחנן בן ברוקא אהייא [על איזו], לאיזה ענין הוא מתייחס? אילימא אסיפא [אם תאמר שהוא חולק על סופה] של הברייתא, שאין נאמנות לקטן להעיד על דרך של פלוני, תמוה הוא: הלא אפוקי ממונא [הוצאת ממון] הוא, וכיצד נאמנים להעיד על כך? אלא ודאי ארישא [על ראשה] של הברייתא הוא חולק. שנאמר וכולם, אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר — אין נאמנין. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אף הם נאמנין.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: התנא קמא [הראשון] סבר: כיון שגוי הוא, לא הוה דייק [היה מדייק], שבהיותו גוי לא היה הדבר נוגע לו, ואין לסמוך עליו שדקדק בהם בשעתו. ור' יוחנן בן ברוקא סבר: כיון דדעתיה לאיגיורי [שדעתו היתה להתגייר], מידק הוה דייק [מדייק היה] גם בדברים אלה, שהתעניין בדברים הנוגעים ליהודים ודקדק בהם.

ועוד מסבירים: מאי [מה היא] "קצצה" זו שהזכרנו? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: כיצד קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, כלומר, אשה שיש בה פסול משפחה — באין בני משפחה ומביאין חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה, כדי לפרסם את הדבר לרבים, ואומרים: אחינו בית ישראל שמעו! אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, וכדי להבליט את הדבר בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, כלומר, סימן שיהיה לדורות הבאים שלא יתערב זרעו בזרעינו, וכשמתאסף קהל גדול לקחת פירות מתפרסם הדבר. וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה.