מה לי לשקר, שאילו היתה רוצה לשקר הלא היתה יכולה לומר שנחבאה. או דלמא לא אמרינן [שמא אין אנו אומרים] נימוק זה?

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] ענין זה מההוא [מאותו] מעשה, דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה [שאדם אחד השכיר לו חמור לחבירו], אמר ליה [לו] לשוכר: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים] ועלול החמור לטבוע, ולכן זיל באורחא [לך בדרך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים], ואזל איהו באורחא [והלך הוא בדרך] של נהר פקוד ומית חמרא [ומת החמור].

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר ליה [לו] הנתבע: אין [כן], באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], מיהו [אולם] לא הוו מיא [היו שם מים], והחמור מת מסיבה אחרת. אמר רבא: במקרה כזה אפשר לסמוך עליו מפני הנימוק של "מה לי לשקר" שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר ליה [לו] אביי: "מה לי לשקר" במקום עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כלומר, אין הטענה הזו של מיגו, מתוך שהיה יכול לשקר ולא שיקר, מועילה אלא כשאין עדות ודאית לגבי העובדות, אבל כאן, כיון שברור לנו שבדרך של נהר פקוד יש מים, אין לסמוך על דבריו, למרות הטיעון של "מה לי לשקר". ואם כן גם כאן אנו יכולים לומר שכיון שאנו יודעים שהנשים שנשבו ודאי נבעלו, אין סומכים על האשה מכוח מיגו.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] ודאי איכא [יש] עדים שיכולים להעיד דאיכא מיא [שיש מים] בדרך הזו, ואולם הכא [כאן] באשה האומרת לא נחבאתי ולא נטמאתי, האם ודאי איטמי [נטמאה]? הלא רק חששא [חשש] הוא ובמקום של חששא [חשש] בלבד — אמרינן [אנו אומרים], סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר".

א שנינו במשנה שאם יש עדים שלא נטמאו נשי העיר על ידי החיילים, אפילו היו אותם עדים עבד ואפילו שפחה — נאמנין. ושואלים: ואפילו שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: מי שגירש את אשתו על תנאי, ועדיין לא התקיים התנאי, לא תתייחד האשה עמו אלא על פי עדים, שיש לחשוש שמא יבוא עליה ואם אחר־כך יתקיים התנאי נמצא שהיתה כבר מגורשת כשבא עליה, והגט נפסל.

ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה מותר לה להתייחד כי הם מספיקים לזה, חוץ משפחתה. וטעם הדבר: מפני שלבה גס בשפחתה, שמפני שרגילה בה וקרובה אליה, לא תימנע מלהיבעל אף ששפחתה נמצאת שם. משמע ששפחתה שלה אינה נאמנת לומר שלא נבעלה! אמר רב פפי: יש לחלק, כי בשבויה הקילו. כיון שכל האיסור אינו אלא מפני חשש, הקילו חכמים בדיני שבויה, וסמכו אפילו על עדות שפחה שלה.

רב פפא אמר, יש לתרץ באופן אחר: הא [זה] שאין השפחה נאמנת ואפילו בשבויה, הרי זה דווקא בשפחה דידה [שלה], הא [זה] שאמרו שאפילו על פי שפחה, הרי זה בשפחה דידיה [שלו], שלענין זה היא נאמנת.

ותוהים: וכי שפחה דידה [שלה] לא מהימנא [אינה נאמנת]? הא קתני [הרי שנה] אין אדם מעיד על עצמו, ומכאן נדייק: רק הוא עצמו בלבד אינו נאמן הא [הרי] שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]! ודוחים: אפשר לומר כי שפחתה נמי [גם כן] כעצמה דמי [נחשבת].

רב אשי אמר: הא והא [זה וזה] מדובר בשפחה דידה [שלה], ויש להבדיל בין הדינים; שפחה מיחזא חזיא ושתקה [רואה ושותקת], אבל אינה מעידה שקר. ולכן, התם [שם] בענין גט ששתיקתה של השפחה מתירתה, שגם אם תשתוק ולא תספר שראתה שנבעלה — מותרת האשה על פי הגט, לכן לא מהימנא [אין השפחה נאמנת] שמא ראתה שנבעלה ולא סיפרה. אבל הכא [כאן] ששתיקתה אוסרתה, שכל עוד אינה מעידה עליה שהיא טהורה, הרי היא בחזקת בעולה — מהימנא [נאמנת].

ושואלים: השתא נמי אתיא ומשקרא [עכשיו גם כן תבוא ותשקר] לטובת גבירתה! ומשיבים: תרתי [שתי] עבירות היא לא עבדה [תעשה], שגם להעלים את האמת, וגם לספר שקר, לזה אין אנו חוששים. ולכן אם באה וסיפרה שגבירתה לא נטמאה — הריהי נאמנת. ומביאים ראיה לדבר שאין חוששים להעלמת העובדות ולשקר יחד.

כי הא [כמו מעשה זה] שמרי בר איסק, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה חנא בר איסק, אתא ליה אחא [בא לו אח] מבי חוזאה שהוא מחוז רחוק מן הישוב היהודי העיקרי בבבל, כלומר, בא אדם וטען שהוא אחיו. אמר ליה [לו]: פלוג [חלוק] לי חלק בנכסי דאבא [אבינו שמת]! שבהיותו צעיר נטלו אביו והביאו לבי חוזאה וגדלו שם, ומת שם אביו, וחזר זה לתבוע חלקו בירושת האב. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [איני מכיר אותך]. אתא לקמיה [בא אותו אח לפני] רב חסדא לטעון. אמר ליה [לו] רב חסדא: שפיר קאמר לך [יפה אמר לך], כלומר, טענה זו יש לה ביסוס, דכתיב [שנאמר]: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (בראשית מב, ח), מלמד שיצא יוסף מארץ כנען בלא חתימת זקן ובא כשפגשו אותו בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ואם כן יש בסיס לטענתו שאינו מכיר אותך.

אמר ליה [לו] רב חסדא: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ומסתפינו מיניה, דגברא אלמא [והם מפחדים ממנו, שאדם אלים] הוא ולכן לא יעידו לטובתי. אמר ליה [לו] רב חסדא לדידיה [לו], לנתבע: זיל אייתינהו את דלאו אחוך [לך הבא אתה עדים שלא אחיך] הוא. אמר ליה [לו] הנתבע: וכי דינא הכי [הדין כך]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה וזה שרוצה להוציא ממני חלק מירושת האב, צריך להוכיח את דבריו! אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך [כך אני דן אותך ואת כל האלימים חבריך], שאני הופך את חובת הראיה עליך. והרי יש לחשוש השתא נמי אתו ומשקרי [עכשיו גם כן יבואו העדים וישקרו מפני הפחד ממנו], אלא שיש לומר: תרתי [שתי עבירות] לא עבדי [יעשו]; גם להעלים את האמת וגם לשקר. הרי שסומכים על נימוק זה ואפילו במקום שחוששים לעדות שקר.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה, עדות השפחה, תלוי במחלוקת תנאים], ששנינו: זו העדות שהשבויה לא נטמאה — איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, כל אלו נאמנים בה, אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הכל נאמנין להעיד על השבויה, חוץ מהימנה [ממנה, היא עצמה] ובעלה.

ומעירים: לפי פירושם של רב פפי ושל רב אשי תנאי [מחלוקת תנאים] ודאי היא, שהרי מפורש שיש ברייתא האומרת שלא הכל נאמנים להעיד עליה. אלא שיש עוד לברר האם זו שאמר רב פפא שיש לחלק בין שפחה שלה ושלו, מי לימא תנאי [האם יש לומר שמחלוקת תנאים] היא, האם שפחה שלה נאמנת או שנאמר שאין מחלוקת בין הברייתות, וברייתא אחת מדברת בשפחה שלו וברייתא שניה בשפחה שלה.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא שאין סתירה מכאן לדבריו, כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא שאומרת שהכל נאמנים להעיד ואפילו שפחתה, מדובר במסיחה לפי תומה שמתוך דבריה שמדברת לתומה מתברר הענין. אבל לעדות אין שפחתה נאמנת.

ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: רב חנן קרטיגנאה [מהעיר קרטגו] משתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שר' יהושע בן לוי מישתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני רבי באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגויים. כאשר יצאתי לשאוב מים — דעתי על אמי, וכאשר יצאתי ללקט עצים — דעתי על אמי, ולא נפרדתי ממנה כלל. והשיאה רבי לכהונה על פיו של הבן. שלא נתכוון כלל להעיד שלא נתייחדה, אלא כיון שאמר זאת לפי תומו — הרי הוא נאמן, אפילו שבדרך כלל הוא פסול להעיד לה משום קרוב. ובכגון זה גם שפחתה נאמנת.

ב משנה אמר ר' זכריה בן הקצב הכהן, בלשון שבועה: המעון הזה (מעון השכינה)! לא זזה ידה של אשתי מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו, ויודע אני בה שלא אנסוה וטהורה היא. אמרו לו: אף על פי כן, אין אדם מעיד על עצמו, וכיון שכלל הוא שאשתו כגופו, לכן אין עדותך מתקבלת, ואשתך אסורה לך.

ג גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: ואף על פי כן, למרות שאסרו את אשתו עליו מפני שכהן היה, לא גירש אותה, אלא ייחד לה בית בחצרו שתגור בו, אבל הקפיד שלא להתייחד עמה, וכשהיא יוצאה מן הבית יוצאה בראש בניה והילדים מבדילים בינה ובינו, וכשהיא נכנסת לבית נכנסת בסוף בניה, כך שלעולם לא היו שניהם ביחידות.

בעי [שאל] אביי: מהו לעשות בגרושה כן? האם כהן שגירש את אשתו יוכל לסמוך על כך שתגור בחצירו ושהילדים יהיו נמצאים תמיד במקום באופן שלא יתייחדו? וצדדי השאלה: התם [שם] הוא בר' זכריה בן הקצב, הותר הדבר משום שבשבויה הקילו, שהרי עיקר האיסור אינו אלא משום חשש בלבד, אבל הכא [כאן] בגרושה שאסורה לכהן מן התורה — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המגרש את אשתו — לא תנשא האשה לאדם אחר בשכונתו, ותגור שם, שיש לחשוש שמפני הקירבה שהיתה ביניהם יבואו לידי עבירה.