ואסקיניה [והעלינו אותו] שוב לכהונה, כי עד אחד מועיל לבטל את הקול. ואתו בי תרי ואמרי [ובאו שני עדים ואמרו]: בן גרושה או בן חלוצה הוא, ואחתיניה [ושוב הורדנו אותו] מכהונתו, שהרי שני עדים ביטלו את עדות העד האחד. ואתא [ובא] עד אחד אחר כך ואמר: ידענא ביה [יודע אני בו] שכהן הוא, ואנו מניחים עוד דכולי עלמא [שלדעת הכל] שני עדים אלה שהעידו להכשירו מצטרפין לעדות אף שלא העידו בבת אחת. ואם כן יש עליו עדות שהוא כהן כשר, וצריך היה להחזיר אותו לחזקת כהונתו.

והכא [וכאן] בבעיה של מיחש לזילותא דבי דינא קמיפלגי [חשש לזלזול כבוד בית הדין חלוקים הם]; התנא קמא [הראשון] סבר כי כיון דאחתיניה [שהורדנו אותו], שוב לא מסקינן ליה [מעלים אותו], כי חיישינן לזילותא דבי דינא [חוששים אנו לזלזול כבוד בית הדין], שאם מעלים ומורידים אותו ושוב חוזרים ומעלים אותו נראה הדבר כמעשה משחק, וכאילו אין בית הדין יודעים מה הם עושים. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה [אנו הורדנו אותו ואנו מעלים אותו], ולזילותא דבי דינא לא חיישינן [ולזלזול כבוד בית הדין אין אנו חוששים], אלא עושים את הכל על פי הראיות.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה] רב אשי: אי הכי [אם כך] שזה טעם המחלוקת, מדוע צריך להעמיד את הכל בעד אחד? אפילו תרי ותרי נמי [שניים ושניים גם כן], אם יבואו שני עדים ויורידוהו על פיהם, ויבואו שניים אחרים ויעידו שיש להעלותו, גם אז יהיה קיים אותו חשש עצמו!

אלא אמר רב אשי: במצטרפין לעדות קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, המחלוקת היא בנושא שאותו הנחנו קודם כמוסכם, בשאלה האם שני עדים המעידים בנפרד מצטרפים לעדות, ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של אותם תנאים] שנחלקו במפורש בשאלה זו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין עדותן של עדים מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד את הדבר. ר' יהושע בן קרחה אמר: אפילו ראו את המעשה בזה אחר זה עדותם מצטרפת. וכן אין עדותן של עדים מתקיימת בבית־דין עד שיעידו שניהם כאחד,

ר' נתן אומר: אין צורך שיעידו יחד, אלא שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו, והעדויות מצטרפות. ובמחלוקת זו של תנא קמא ור' נתן נחלקו גם ר' אליעזר ורבן שמעון בן גמליאל. ר' אליעזר סבור כר' יהושע בן קרחה שאין עדות העד האחרון האומר שכהן הוא מועילה, כיון שאינה מצטרפת לעדות העד הראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבור כי יש לצרף עדות זו שנאמרה באחרונה לעדות שנאמרה בראשונה ומעמידים אותו על חזקתו, שהרי בן כהנים הוא.

א משנה האשה שנחבשה (נאסרה) בידי גוים, אם נאסרה על ידי (לצורך) ממון, שלקחו אותה כעין משכון עד שישלם בעלה ממון שהוא חייב — מותרת לבעלה אפילו הוא כהן, שאין חוששים שנהגו בה מנהג הפקר ובעלו אותה. משום שהם יודעים שבעלה צריך לפדות אותה, ואם יבעלו אותה, שמא שוב לא ירצה לחיות איתה ולא יהיה לו איפוא ענין רב בתשלום חובו. אבל אם נחבשה על ידי נפשות, שנידונה למוות — אסורה לבעלה, שמא נהגו בה מנהג הפקר, והיא התרצתה להם.

ב גמרא אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: לא שנו הלכה זו במשנתנו אלא בזמן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם ואף הגויים עושים כדין, אבל כאשר יד אומות העולם תקיפה על עצמן (בלשון נקיה, והכוונה היא שידם תקיפה על ישראל) אפילו אם נחבשה על ידי ממון — אסורה לבעלה, שאין הם חוששים לנהוג בה מנהג הפקר.

מתיב [מקשה] על כך רבא ממה ששנינו: העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה (נמסרה כמשכון) באשקלון, וריחקוה בני משפחתה, שחששו שנבעלה שם, ועדיה שהיו עמה מעידים אותה שלא נסתרה ושלא נטמאה. ואמרו להם חכמים לבני המשפחה: אם אתם מאמינים שהורהנה — האמינו לעדים שאומרים שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אי [אין] אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה — אל תאמינו שהורהנה כלל. ועל כל פנים היא כשירה.

ומכאן לעניננו: והא [והרי] אשקלון שהיא מערי הפלישתים ויד אומות העולם תקיפה על עצמן, שהרי עיר גויים היתה, וקתני [ושנה] שם: