הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שהחמר השני בא גם הוא באופן שכלי אומנותו (של מוכר תבואה) בידו, שניכרים הדברים שגם הוא בא למכור את תבואתו, ואף שמגנה את תבואתו, כיון שנראים הדברים שכוונתו בסופו של דבר למכור את תבואתו, וגם הוא משבח את תבואתו של חבירו — יש לחשוש לגומלין, שבעיר אחרת הם הופכים את הדברים, וחבירו משבח את תבואתו שלו, אבל כשאין ראיה לדבר, אין חכמים חוששים לגומלין.

ומעירים: והיכא אתמר [והיכן, על מה נאמר] התירוץ של ר' חמא בר עוקבא — אהא [על זו], דתנן [ששנינו]: הקדר שהוא חבר ועושה כליו בטהרה שהניח קדירותיו וירד לשתות מים מן היאור, ויש לחשוש שבינתיים נגעו אנשים טמאים בקדירות — הקדירות הפנימיות טהורות, והחיצונות טמאות.

ושאלו, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אלו ואלו, הפנימיות והחיצוניות טמאות! אמר ר' חמא בר עוקבא: שם באותה ברייתא המטמאת את הכל, מדובר בשכלי אומנותו של הקדר בידו, ומזה רואים הכל שהוא רוצה למכור עתה את הקדירות, ומפני שיד הכל ממשמשת בהן, שבאים לבדוק הקדירות לפני קנייתן, יש לחשוש שבין הנכנסים לבדוק את הקדירות היה גם אדם טמא.

ושואלים: והתניא [והרי שנויה עוד ברייתא] האומרת: אלו ואלו טהורות! אמר ר' חמא בר עוקבא: שם מדובר בשאין כלי אומנותו בידו שניכר שאינו עסוק עתה במכירה, וכיון שכך אין אנשים זרים נוגעים בהן כלל.

ושואלים: אם כן, ואלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפנימיות טהורות והחיצונות טמאות. היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]? שהרי כפי שאמרנו אם כלי אומנותו בידו — הכל טמא, ואם אינם בידו — הכל טהור!

ומשיבים: מדובר במקרה שאין כלי אומנותו בידו, אלא דסמיכא [שסמוך] המקום שבו הניח את הקדירות לרשות הרבים, ומשום חיפופי (צידי) רשות הרבים. שסמוך לרשות הרבים יש מקום שבו מניחים המוכרים את סחורתם, ופעמים שיש אנשים רבים ברשות הרבים ונדחקים ונכנסים לצדדים, ותוך כדי הילוכם נגעו בקדירות החיצוניות. אבל למקום הקדירות הפנימיות אין נכנסים, שהרי לא גילה שדעתו למכור אותן. עד כאן תירוץ אחד לסתירה שבין מחלוקת ר' יהודה וחכמים בדיני חזקת כהונה ובדיני חמרים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי מחלוקת ר' יהודה ורבנן [וחכמים] אינה בשאלה אם חוששים לגומלין, אלא בשאלה האם מעלין מתרומה ליוחסין קמיפלגי [חלוקים] הם. שלדעת ר' יהודה כל מי שאוכל בתרומה מעלים אותו על סמך זה לכהונה גם לענין יחוס, ולכן נחוצה לדעת ר' יהודה עדות גמורה גם לגבי תרומה. ואילו חכמים סבורים שאין מעלים מתרומה ליוחסין, ומשום כך לגבי תרומה די בעדות כלשהי, ולגבי יוחסין יצטרכו עדות שלימה.

א איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו להעלות משטרות ליוחסין? ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דכתיב ביה [אם נאמר שכתוב בו, בשטר] "אני פלוני כהן חתמתי עד" — אולם במקרה כזה מאן קא מסהיד עילויה [מי מעיד עליו] שהוא כהן? הלא הוא עצמו כתב מה שכתב, ואין כאן עדות כלל!

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דכתיב ביה [שכתוב בו] בשטר "אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני" וחתימו סהדי [וחתמו עדים], והשאלה היא מאי [מה]? האם על המנה, הכסף שבשטר קא מסהדי [הם מעידים], שאין עדותם אלא על עיקר הדבר — על ההלוואה שהיתה שם, או דלמא אכולה מילתא קא מסהדי [שמא על כל הדבר הם מעידים] ומאשרים כל פרט הכתוב בשטר, ואם כן בין השאר הם מעידים גם שהוא כהן. להלכה נחלקו בכך החכמים רב הונא ורב חסדא; חד [אחד מהם] אמר: מעלין משטרות ליוחסין, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מעלין.

כיוצא בזה איבעיא להו [נשאלה להם]: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? שאם ראו אדם שנושא את כפיו ומברך את הציבור בבית הכנסת ככהן, האם אפשר לסמוך על כך גם לגבי יוחסין? ומעירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לשיטת מי שאומר] מעלין מתרומה ליוחסין, ותיבעי למאן דאמר [ותישאל גם לדעת מי שאומר] אין מעלין.

ומסבירים: תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] מעלין מתרומה ליוחסין, שכן אפשר לומר: הני מילי [דברים אלה] אמורים בתרומה, כי אכילת תרומה על ידי זר (שאינו כהן) עון מיתה היא שעונשה מיתה בידי שמים, ואין לחשוד באדם שיעבור עבירה חמורה זו, ולכן נראה שהוא אכן כהן, אבל נשיאות כפים, שאיסור עשה, שזר הנושא את כפיו אינו עובר אלא באיסור עשה, שהרי חובת הכהנים לשאת כפיהם בברכה נאמרה כמצוות עשה, ומכלל העשה נובע גם איסור לזרים לעשות כן, לא, אין אנשים מקפידים כל כך, ויש לחשוש שמא בשל קולתו היחסית של הדבר, יבוא לרמות וישא כפיו אף שאינו כהן, ולכן לא אף יש לחשוש לכך ולא להעלותו על סמך זה ליוחסין. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שמאחר שיש בכך עבירה, אין לחשוד באדם שעובר עבירה, ובודאי יש לומר שכהן הוא.

וכן מצד שני תיבעי למאן דאמר [תישאל השאלה לדעת מי שאומר] אין מעלין מתרומה ליוחסין, שאפשר לומר: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בתרומה דמיתאכלא בצנעא [שנאכלת בצינעה], שייתכן שאדם זה אינו כהן, אבל כיון שהוא עושה את הדבר בצינעה — אינו מתבייש בכך, אבל נשיאות כפים שהיא נעשית בפרהסיא, אי לאו [אם לא] כהן הוא — כולי האי לא מחציף אינש נפשיה [כל כך אין אדם מחציף עצמו] לעבור עבירה בפני הרבים, ואם נשא כפיו משמע שכהן הוא. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], שאם אדם עובר עבירה אינו מקפיד אם זה בצינעה או ברבים, וגם כאן אין לסמוך על מעשהו, כשם שאין סומכים על אכילת תרומה.

ואף בכך נחלקו להלכה רב חסדא ור' אבינא; חד [אחד מהם] אמר: מעלין מנשיאות כפים ליוחסין, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מעלין. ובאותה שאלה אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: מהו להעלות מנשיאות כפים ליוחסין? אמר ליה [לו] רבא: דבר זה הוא פלוגתא [מחלוקת] רב חסדא ור' אבינא.

וחזר ושאל רב נחמן בר יצחק: הלכתא מאי [והלכה מה היא]? אמר ליה [לו]: אנא מתניתא ידענא [אני משנה, ברייתא, יודע אני] ועליה אני סומך; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: גדולה היא החזקה שסומכים עליה, ואין משנים ממנה. שנאמר: "ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (עזרא ב, סא-סג). שמאחר ובגולה נישאו חלק מן הכהנים לבנות הגויים והיו בניהם חללים, לכן משחזרו לארץ והוקם בית המקדש השני, היו צריכים כל הכהנים להוכיח את ייחוסם כדי שיוכלו לשרת בו. ואותם כהנים שלא היה ברשותם אפשרות להוכיח, נדחו מן הכהונה. ונחמיה הוא שמצא פתרון חלקי לבעייתם.

ומפרש ר' יוסי את דבריו: אמר להם נחמיה לאותם כהנים מסופקים: הרי אתם בחזקתכם. במה הייתם אוכלים בגולה כשהייתם בבבל — בקדשי הגבול, כלומר, בתרומה, אף כאן תמשיכו לאכול בקדשי הגבול. אבל לא תאכלו בקדשי הקדשים, כלומר, מן הקרבנות, שהרי לכך אין לכם חזקה, שהרי לא אכלתם קרבנות בגולה. ומכאן נלמד לענייננו, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמעלין מנשיאות כפים ליוחסין, הני [הכהנים הללו] כיון דפרסי ידייהו [שהם פורסים את כפיהם] בברכה — אתי לאסוקינהו [יבואו להעלותם] גם ליוחסין!

ודוחים: שאני הכא דריע חזקייהו [שונה כאן שהורעה חזקתם], שכיון שרואים שאינם אוכלים בקדשי המזבח כשאר הכהנים, יודעים בהם שאינם כהנים ודאיים. ומוסיפים: דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שסומכים על טעם זה שהורעה חזקתם, אזי הרי למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי מעלין מתרומה ליוחסין אפשר היה להקשות עליו מכאן: כיון דאכלי [שהם אוכלים] בתרומה — אתי לאסוקינהו [יבואו להעלותם] ליוחסין! אלא לאו [האם לא] מפני שיש לומר שאין לחשוש לדבר משום דריע חזקייהו [שהורעה חזקתם] מתוך שאינם אוכלים בקדשי קדשים, והכל יודעים בהם שאינם כהנים ודאיים. ולכן אין ללמוד מכאן הלכה לזמן הזה, כאשר כל הכהנים אוכלים רק בתרומה, שאז יתכן שמעלים מתרומה ליוחסין.