א משנה שתי נשים שנשבו, ויש עדים על כך, זאת, אחת מהן, אומרת: "נשביתי וטהורה אני", וזאת אומרת: "נשביתי וטהורה אני" — אינן נאמנות. ובזמן שהן מעידות זו את זו, שכל אחת אומרת על חברתה שהיא טהורה — הרי אלו נאמנות.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: שתי שבויות, שאחת מהן אמרה: "אני טמאה וחברתי טהורה" — הרי היא נאמנת לגמרי. אמרה: "אני טהורה וחברתי טמאה" — אינה נאמנת, לא על עצמה ולא על חברתה. אמרה: "אני וחברתי טמאה" — נאמנת בעדותה על עצמה ואינה נאמנת על חברתה. "אני וחברתי טהורה" — נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה.

ומבררים את הברייתא, אמר מר [החכם]: האומרת "אני טהורה וחברתי טמאה" — אינה נאמנת. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דליכא [אם שאין] עדים שנשבו, על עצמה אמאי לא מהימנא [מדוע אינה נאמנת]? הלא בעצם "נשביתי וטהורה אני" קאמרה [היא אומרת] ויש להאמין לה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר! אלא פשיטא דאיכא [פשוט שיש] עדים שנשבו, ולכן אינה נאמנת אף לגבי עצמה.

אימא מציעתא [אמור את האמצע] של הברייתא הזאת: האומרת "אני וחברתי טמאה" — נאמנת על עצמה ואינה נאמנת על חברתה. ואי דאיכא [ואם שיש] עדים שנשבו — אמאי לא מהימנא [מדוע אינה נאמנת] לגבי חברתה לומר שנטמאה בשבייה, הלא משעה שנשבית שוב אין לה כבר חזקת כשרות? אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן במקרה דליכא [שאין] עדים ולכן אינה נאמנת לומר על חברתה, באין עדים אחרים, שנשבתה ונטמאה.

אם כך אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: האומרת "אני וחברתי טהורה" — נאמנת על חברתה ואינה נאמנת על עצמה. ואי [ואם] מדובר כאן דליכא [שאין] עדים שנשבו — על עצמה אמאי לא מהימנא [מדוע אינה נאמנת]? אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן דאיכא [שיש] עדים,

ואם כן יש להסביר הברייתא הזו בצורה תמוהה: רישא וסיפא [ראשה וסופה] מדובר דאיכא [שיש] עדים, ואילו מציעתא דליכא [אמצעה שאין] עדים! אמר אביי: אין [כן], אף שהדבר אינו רגיל, יש לפרש כך: רישא וסיפא [ראשה וסופה] — דאיכא [שיש] עדים, מציעתא [ואמצעה] — דליכא [שאין] עדים.

רב פפא אמר: אפשר לפרש כי כל הברייתא כולה עוסקת באופן דאיכא [שיש] עדים, ואולם איכא [ויש] עד אחד דקא אפיך [שהופך], שאומר בניגוד לדברי האשה המעידה. כיצד? אמרה: "אני טמאה וחברתי טהורה" ואמר לה עד אחד: "את טהורה וחברתך טמאה". הרי אז, איהי [היא] בעדותה לגבי עצמה, שויתא לנפשה חתיכה דאיסורא [עשתה את עצמה חתיכת איסור] שאף שאמר העד שהיא טהורה, מכל מקום כיון שהודתה שהיא טמאה — הרי היא אוסרת את עצמה. ואילו חברתה — משתריא אפומא דידה [מותרת על פיה שלה], שהרי היא מעידה עליה שהיא טהורה ולענין זה נאמנת גם אשה, למרות שיש מי שמכחיש אותה.

ואם אמרה: "אני טהורה וחברתי טמאה" ואמר לה עד אחד: "את טמאה וחברתך טהורה", איהי [היא], כיון דאיכא [שיש] עדים שמעידים שנשבית — לאו כל כמינה [אין ביכולתה] להתיר את עצמה בדבריה בלבד, ואילו חברתה — משתריא אפומא [מותרת על פי] העד.

אמרה: "אני וחברתי טמאה", ואמר לה עד אחד: "את וחברתך טהורה", איהי שויתא לנפשה חתיכה דאיסורה [היא עשתה את עצמה חתיכת איסור], וטמאה, ואילו חברתא [החברה] משתריא אפומא [מותרת על פי] העד, שעד אחד נאמן בשבויה למרות ההכחשה, ושואלים: אם הדברים מוסברים באופן זה, הא תו [הלכה זו, שני המקרים האחרונים, עוד] למה לי? היינו רישא [הרי היא ההלכה שבראש], ומה החידוש בשני המקרים האחרים? שהרי משני המקרים הראשונים כבר למדנו את העקרונות — שאם אומרת על עצמה שנטמאה, היא נאסרת משום "חתיכה דאיסורא", ושעדות עד אחר לטהרת חברתה מתקבלת למרות שהוכחשה!

ומסבירים את המקרה בו היא אומרת ששתיהן טמאות, מהו דתימא [שתאמר]: הני תרוייהו [אלו שתיהן] באמת טהורות נינהו [הן], וכדברי העד, והאי דקאמרה הכי [וזו שהיא אומרת כך] ששתיהן טמאות — משום "תמת נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל) היא דקא עבדה [שעושה], כלומר, שרוצה לקלקל לחברתה, וכדי שיאמינו לה אומרת גם על עצמה שטמאה היא, ונאמר שאינה נאמנת אף על עצמה שטמאה היא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מתחשבים בחשש זה.

ובמקרה השני כשאומרת "אני וחברתי טהורה" ואמר לה עד אחד "את וחברתך טמאה", איהי [היא] כיון דאיכא [שיש] עדים שנשבית — לאו כל כמינה [אין זה ביכולתה] לטהר את עצמה. חברתה משתריא אפומא דידה [מותרת על פיה שלה]. ושואלים: הא תו [הלכה זו עוד] למה לי? היינו רישא דרישא [הרי זו התחלה של ההתחלה], שהרי שם כבר למדנו שחברתה טהורה על פיה למרות שהעד מכחישה, ומה מחדש כאן?

ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: כי מהימנא [כאשר היא נאמנת] הרי זה במקום דפסלה נפשה [שהיא פוסלת את עצמה], אבל במקום דמכשרא נפשה [שמכשירה גם את עצמה] אימא לא מהימנא [אמור שאינה נאמנת] גם על חברתה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בזה דנים בעדות לגופה, ואין חוששים.

ג משנה וכן שני אנשים שאין משפחתם ידועה לנו, זה אומר "כהן אני" וזה אומר "כהן אני" — אינן נאמנין ואינם מאכילים אותם תרומה, ובזמן שהן מעידין זה את זה, שכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן — הרי אלו נאמנין. ר' יהודה חולק ואומר: אין מעלין לכהונה על פי עד אחד, אלא צריכים שני עדים לכך. אמר ר' אלעזר: אימתי אין סומכים על עד אחד — במקום שיש עוררין על כך שהוא כהן. אבל במקום שאין עוררין — מעלין לכהונה על פי עד אחד. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן הסגן: מעלין לכהונה על פי עד אחד.

ד גמרא כל הני [אלה] למה לי, כלומר, מדוע צריך לפרט במשניות שבפרקנו את המקרים השונים כאשר כולן מבוססות על כלל אחד שהפה שאסר הוא הפה שהתיר! ומשיבים: צריכי [צריכים] כל אלה להיאמר, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק את המקרה שבו מודה ר' יהושע במי שאמר לחבירו שהשדה היה שייך לאביו והוא קנה אותו ממנו, אפשר היה לחשוב שרק משום דאיכא דררא דממונא [שיש גרר של ממון], שמכיון שיש לו כאן הפסד ממון במה שהוא מודה בתחילת דבריו ששל אביו של התובע היה, אנו מאמינים לו שקנה מאביו, משום שלא היה מספר דבר זה אם לא היה אמת, אבל במקרה של עדים, שאומרים שחתימתם היתה פסולה, דליכא דררא דממונא [שאין כאן גרר של ממון], שהרי אין הם עצמם מפסידים דבר בהודאתם, אימא [אמור] שלא נאמין להם במה שחוזרים ואומרים אנוסים היינו אלא רק לתחילת דבריהם שמעידים על אמינות חתימתם.

ואי תנא [ואם היה שונה] במקרה של העדים היינו אומרים שהם נאמנים משום דלעלמא [שעדותם מכוונת לעולם], שהם מעידים עבור אחרים, אבל איהו, דלנפשיה [הוא, שמעיד על דבר שנוגע לעצמו], שאומר שלקח את השדה מן האב,