כיון דחזו דמזלזלי בהו [שראו שמזלזלים הכהנים בהן, באלמנות] תקינו להו מאתן [תיקנו להן מאתים] זוז בכתובתן, כדי להחשיבן. כיון דחזו דקא פרשין מינייהו [שראו שהיו החתנים פורשים מהן] מלשאת אלמנות הכהנים, דאמרי [שהיו אומרים]: עד דנסבינן [שאנו נושאים] אלמנת כהנים ומתחייבים בכתובה מאתים — ניזיל ניסיב [נלך ונישא] בתולה בת ישראל, באותו סכום של כתובה, ולא היו נושאים את אלמנות הכהנים. על כן אהדרינהו למלתייהו [החזירון לדבריהן, לדינן] כמקודם. ואם כן, המשנה והתוספתא מדברות על זמנים שונים, ותקנות שונות באותו נושא.

א שנינו שבית דין של כהנים תיקנו כתובה כפולה לבתולות כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא בית דין של כהנים בלבד אמרו, אלא אפילו משפחות המיוחסות בישראל, אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין — עושין, והרשות בידם.

מיתיבי [מקשים] על כך: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין, כגון בת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל — עושין. ונדייק: כאן מדובר דווקא בבת ישראל לכהן, ובת כהן לישראל הוא דאיכא [שיש] צד כהונה במשפחת החתן או הכלה. אבל לכאורה בת ישראל לישראל — לא!

ומשיבים: בלשון לא מבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], וכך יש להבין: לא מבעיא [נצרכה] לומר בת ישראל לישראל, דלא מצי אמר [שאין הוא, החתן, יכול לומר] לה: עלויי קא מעלינן ליך [מעלה אני אותך במעלות הייחוס] על ידי שאני נושא אותך, ולכן מובן שבנות משפחה מיוחסת תרצנה כתובה גדולה יותר, אבל בת ישראל לכהן, דמצי אמר [שיכול הכהן לומר] לה: עלויי קא מעלינן ליך [מעלה אני אותך בייחוס], שהרי את נעשית אשת כהן בנישואיך לי, אימא [אמור] שלא יוכלו בנות משפחות מיוחסות לגבות מהבעל כתובה מרובה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בת ישראל לכהן ממשפחה מיוחסת יכולה לעשות כן, וכל שכן בת ישראל לישראל.

ב משנה הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת: משארסתני (לאחר שארסתני) נאנסתי, ונסתחפה שדהו. כלומר, ההפסד הוא שלך, כי ברשותך אירע לי הדבר, והרי זה כאילו שטפון סחף את שדך. והוא אומר: לא כי, לא כך היה המעשה, אלא עד שלא ארסתיך נאנסת, והיה מקחי מקח טעות, שרציתי לשאת בתולה — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת היא. ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, כלומר, אין סומכים על דבריה, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס (לפני שהתארסה), ואנו מניחים שהטעתו בזה, עד שתביא ראיה לדבריה שהדבר אירע לאחר האירוסין.

ג גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: הבא לחבירו ואומר: "מנה לי בידך", כלומר, אתה חייב לי מנה, והלה (הנתבע) אומר: איני יודע. רב יהודה ורב הונא אמרי [אומרים]: במקרה כזה חייב הנתבע, שכיון שאינו מכחיש — חייב לשלם. ורב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור. ומסבירים את טעמיהם: רב הונא ורב יהודה אמרי [אומרים]: חייב, וטעמם: ברי (ודאי) ושמא — ברי עדיף, ומכיון שהתובע טוען טענת ודאי והנתבע אינו טוען טענת ודאי, אלא טענת שמא — טענת ברי עדיפה. רב נחמן ור' יוחנן אמרי [אומרים]: פטור, ומדוע — אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], וכיון שהממון נמצא אצל הנתבע, והתובע אינו יכול להביא ראיה, והוא בא רק בטענה בלבד — אין מוציאים ממון בלא ראיה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [הלכה זו] של רב הונא ורב יהודה — מקורה בדברי שמואל היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אשה פנוייה שהיתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה, כלומר, ממי נתעברת? והיא אומרת: עובר זה מאיש פלוני, וכהן הוא ובודאי כשר הוא ביחוסו — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת לומר שהעובר כשר. ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן גמליאל.

ואמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים] אמרת לן משמיה [אמרת לנו משמו] של שמואל: הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה. שאף במחלוקת במשנתנו, שהיא הראשונה בסדרת מחלוקות לענין טענות שונות, הלכה כדבריו. ושואלים: מאי [מה החידוש] אף בראשונה? במה שונה הלכה זו? ומסבירים: אף על גב דאיכא למימר [אף על פי שיש מקום לומר] במשנתנו אוקי ממונא [העמד את הממון] בחזקת מריה [בעליו], וכיון שהממון של הכתובה הוא בחזקת הבעל, והאשה היא הבאה להוציא ממנו — בכל זאת אמר רבן גמליאל כי טענת ברי של האשה עדיף מטענת שמא של הבעל. שהרי הוא אינו יודע בוודאות מתי נאנסה ואין טענתו אלא טענת שמא.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי רב יהודה ורב הונא דאמרי [שאומרים, סבורים הם] כדעת רבן גמליאל, שטענת ודאי עדיפה מטענת שמא אפילו להוציא ממון מחזקתו, והדין עם התובע. ואילו רב נחמן ור' יוחנן דאמרי [שאומרים] כדעת ר' יהושע שאין מוציאים ממון בטענה בלבד?

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב נחמן: אנא דאמרי [אני, מה שאמרתי], זה אפילו כדעת רבן גמליאל. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] בטענות שבין האיש והאשה, אלא משום דאיכא [שיש] טענת מגו [מתוך], שיש חיזוק לדברי האשה על ידי טענת "מיגו", שמתוך שהיתה האשה יכולה לטעון שלא נאנסה כלל, אלא שהיא מוכת עץ, ולא היתה מגנה את עצמה בכך לפני בעלה, ומתוך שלא טענה כך, אלא הודתה שנאנסה, ודאי אמת בפיה ועלינו להאמין לדבריה. אבל הכא [כאן] כשתובע ממון מחבירו מאי [מה, איזה] מגו איכא [יש] שנבוא להאמינו על פי דבריו בלבד? ולכן יודה אף רבן גמליאל שבתביעה זו אין להאמין לטענת הודאי להוציא ממון המוחזק.

אי נמי [או גם כן] אפשר לחלק בדרך אחרת: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן גמליאל התם [שם] במשנתנו אלא דאמרינן אוקמה אחזקה [שאומרים אנו העמד אותה, את האשה, על חזקתה] וחזקתה שהיא מתחילתה בתולה, והבעל שטוען שלא היתה בתולה עוד לפני הנישואין הוא המנסה להוציא אותה מחזקת הבתולים שלה, אבל הכא, מאי [כאן, מה, איזו] חזקה אית ליה להאי [יש לו לזה] שתובע ממון חבירו? ולכן אף רבן גמליאל יודה שאין טענת הוודאי שלו מועילה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא כדקא משנינן [כך גם כן מסתבר לומר כפי שאנו מתרצים] שגם רב נחמן הוא שאמר כשיטת רבן גמליאל,