ואין להן טענת בתולים. כלומר, אין הבעל יכול לטעון כנגדן שהוטעה ושנשאן בחזקת בתולות.

וכן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד — כתובתן מנה בלבד, ואין להן (עליהן) טענת בתולין כדי להפסידן כתובת־המנה, מפני שכשנשא אותן היו בחזקת בעולות.

א גמרא אמר רב יהודה אמר רב: קטן הבא על הגדולה — עשאה מוכת עץ, למרות שאין ביאת קטן נחשבת לביאה גמורה. וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את הדבר הזה לפני] שמואל, אמר לי: אין מוכת עץ בבשר, כלומר, על ידי בשר, על ידי ביאה, אין האשה נקראת מוכת עץ.

ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא באפי נפשה [יש ששונים את המימרה הזו בפני עצמה], ובאופן זה: קטן הבא על הגדולה, רב אמר: עשאה מוכת עץ, ושמואל אמר: אין מוכת עץ בבשר.

מתיב [מקשה] רב אושעיא, שנינו במשנתנו: גדול שבא על הקטנה, וקטן הבא על הגדולה, ומוכת עץ — כתובתן מאתים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מוכת עץ כתובתה מנה. וכיון שמבדילים בין ביאת קטן ומוכת עץ משמע שלדעת חכמים קטן הבא על הגדולה, אינה נעשית בכך מוכת עץ!

אמר רבא לתרץ את שיטת רב: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את המשנה: גדול הבא על הקטנה — ולא כלום אין זו נחשבת ביאה כלל, מכיון שבפחות מכאן, בפחות מגיל שלוש, הרי זה כנותן אצבע בעין דמי [נחשב], שכשם שכשדמעה יוצאת בשל כך מן העין, דמעה אחרת חדשה באה תחתיה, כך גם הבתולים נקרעים וחוזרים. וקטן הבא על הגדולה — עשאה מוכת עץ. ובדין מוכת עץ גופא [עצמה] פלוגתא [מחלוקת] היא בין ר' מאיר ורבנן [וחכמים], שלר' מאיר — כתובתה מאתים, ולחכמים — כתובתה מנה.

אמר רמי בר חמא: מחלוקת זו, היא דווקא כשהכיר בה, כלומר, שידע קודם לכן שהיא מוכת עץ, שר' מאיר מדמי לה [מדמה אותה] לבוגרת, שגם היא בתוליה מתמעטים עם הגיל, ואינה עוד בתולה בשלימות, ובכל זאת כתובתה מאתיים. ורבנן מדמו לה [וחכמים מדמים אותה] לבעולה, וכתובתה מנה, אבל אם לא הכיר בה וחשב שהיא בתולה גמורה — דברי הכל לא מגיע לה ולא כלום. שכאשר הדבר מתגלה, אין לה כתובה כלל, לפי שהיה זה מקח טעות.

ושואלים: ור' מאיר, אמאי מדמי לה [מדוע מדמה אותה] לבוגרת, נדמייה [שידמה אותה] לבעולה! ומשיבים: יש הבדל, והוא: שהבעולה — איתעביד [נעשה] בה מעשה בידי אדם, ואילו הא [זו], מוכת עץ — לא איתעביד [נעשה] בה מעשה בידי אדם. ומצד שני אפשר לשאול: ורבנן, אדמדמו לה [וחכמים, עד שהם מדמים אותה] לבעולה, נדמייה [נדמה אותה] לבוגרת? ומשיבים: בוגרת לא איתעביד [נעשה] בה מעשה כלל, אלא בדרך הטבע השתנה גופה, הא [זו, מוכת עץ] — איתעביד [נעשה] בה מעשה.

וכל זה לענין הגדרתה, אבל לדעת רמי בר חמא אם לא הכיר בה והיא הטעתה אותו שהיא בתולה גמורה — לדברי הכל לא מגיע לה ולא כלום. מתיב [מקשה] על כך רב נחמן, ממה ששנינו, היא האשה אומרת: מוכת עץ אני, שמודה שאינה בתולה, אבל טוענת שהסיבה היא משום שהיא מוכת עץ, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את, כלומר, נבעלת על ידי איש — רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת. והרי כאן מדובר במקרה שלא הכיר בה, ובכל זאת סבורים רבן גמליאל ור' אליעזר שנאמנת על כל פנים לקבל מנה, שהרי בוודאי היא טוענת שמגיעה לה כתובה. ואם כן מוכח מכאן שאין הכל מודים שאינה מקבלת ולא כלום כאשר לא הכיר בה.

אלא אמר רבא, כך יש לפרש: בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — לדעת ר' מאיר כתובתה מאתים, ואין זה נחשב כמקח טעות כלל. ולדעת רבנן [חכמים], אם הכיר בה — מקבלת מנה כבעולה, לא הכיר בה — ולא כלום, שמקח טעות הוא, שהרי נשאה בתורת בתולה. והמשנה שדנה במקרה שהאשה אומרת שהיא מוכת עץ, הריהי כדעת ר' מאיר.

ומעירים: והדר ביה [וחזר בו] רבא מדבריו אלה, ואף לדעתו לשיטת חכמים, בין הכיר בה, בין לא הכיר — כתובתה מנה, ולשיטת ר' מאיר — מאתים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: כיצד הוצאת שם רע האמורה בתורה? בא הבעל לבית דין, ואמר לאבי האשה: פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים. אם יש עדים שזינתה תחתיו — יש לה כתובה מנה. ומיד תוהים על הברייתא: אם יש עדים שזינתה תחתיו, בין זמן האירוסין לנישואין — הלא בת (כלומר, חייבת) סקילה היא, כדין אשה שנבעלה לאחר מרצונה בהיותה ארוסה, ואין איפוא מקום כלל לדבר על כתובה המגיעה לה! אלא יש לתקן, והכי קאמר [כך אמר]: אם יש עדים שזינתה תחתיו, כאשר היתה כבר ארוסה — הרי דינה בסקילה. אם זינתה מעיקרא [מתחילה] לפני האירוסין — יש לה כתובה מנה, כדין בעולה.

ואמר רב חייא בר אבין אמר רב ששת: זאת אומרת שאשה שכנסה כשהיא בחזקת בתולה ונמצאת בעולה — יש לה על כל פנים כתובה מנה. ומתיב [ומקשה] רב נחמן על דברי רב ששת ממה ששנינו: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני, כלומר, לאחר האירוסין נאנסתי ונסתחפה שדהו. שכיון שהדבר אירע כאשר היתה ארוסה לו, הרי הוא כאדם שקרה לו אסון משמים, כגון זה שבא שטפון וסחף את שדהו ונמצא מפסיד, ואינו יכול להאשים אדם בכך, והוא אומר: לא כי, אלא עד שלא אירסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות, שהתכוונתי לשאת בתולה דווקא. וכיון שנמצאה בעולה לית [אין] לה כתובה כלל?

ואמר להו [להם] רב חייא בר אבין: אפשר רב עמרם וכל גדולי הדור יתבי [יושבים] כי [כאשר] אמר רב ששת להא שמעתא [את המימרה הזו] וקשיא להו [והיה קשה להם] קושיית רב נחמן, ושני [ותירצו]: מאי [מה פירוש] "מקח טעות" — נמי [גם כן] הכוונה היא ממאתים, שכיון שאינה בתולה לא מגיע לה סכום זה. אבל מנה על כל פנים אית [יש] לה, ואת אמרת לית [ואתה אומר שאין] לה כתובה כלל ואין מקום כלל לדברי רב ששת.

ואמר רבא: מאן דקא מותיב, שפיר קא מותיב [מי שמקשה, רב נחמן שהקשה קושיה זו, יפה הוא מקשה], כי טענת מקח טעות — לגמרי משמע, שרוצה לבטל את הקידושין מעיקרם. ושואלים: אם כן, אלא קשיא הך [קשה זו] ששנינו בברייתא המדברת על מוציא שם רע, שאם נשאה בחזקת שהיא בתולה ונמצאה בעולה, יש לה על כל פנים מנה? על כן תריץ, ואימא הכי [תרץ, ישב את הדבר ואמור כך] את לשון הברייתא: אם יש עדים שזינתה תחתיו — הרי זו בסקילה. זינתה מעיקרא [מתחילה] — ולא כלום, לא מגיע לה דבר, שהיה זה מקח טעות. ואם לא הכיר בה ונמצאת מוכת עץ — יש לה כתובה מנה. זה היה תירוצו של רבא לאותו ענין.

ויש לשאול לענייננו: והא [והרי] רבא עצמו הוא שאמר שלדעת רבנן [חכמים] מוכת עץ אם לא הכיר בה שלא היתה בתולה — לא מגיע לה ולא כלום! אלא שמע מינה הדר ביה [למד מכאן שחזר בו] רבא מהסברה ההיא וגם הוא סבור, שאף לחכמים אם לא הכיר בה, על כל פנים מגיע לה מנה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: כנסה בעלה הראשון לשום (לשם) נישואין, אפילו אם יש לה עדים המעידים שלא נסתרה (נתייחדה עמו), אי נמי [או גם כן] מעידים הם שנסתרה, אולם אף לדבריהם לא שהתה עמו כדי ביאה, ואחר כך מת בעלה הראשון, או שגירשה, וחזרה ונשאה לאחר — מכל מקום אין השני יכול לטעון טענת בתולים, כלומר, אינו יכול לומר שחשב שבתולה היא ונתברר לו שאינו כן, ורוצה להפסידה את כתובתה. שהרי כנסה ראשון והוא צריך להביא בחשבון שאשה לאחר כניסה בעולה היא.