גיהוץ שלנו בבבל, שמעבירים אבן רכה על הבגד לשפשפו הוא ככיבוס שלהם בארץ ישראל, שרק אז מגיעים אנו לאותה דרגה של נקיון הבגד. ואין אנו יודעים לכבס בגדים במים כפי שהם עושים. ואי אמרת ניעבד [ואם אתה אומר שנעשה אנו] גיהוץ ואחר כך נבדוק — מעברא ליה חומרתא [מעבירה אותו, את כתם הדם, האבן] שבה משפשפים בשעת הגיהוץ. ולכן אין אנו יכולים לבדוק בדיקה זו.

ועוד מעשה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו]: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה ליה [לו] האשה הנתבעת: רבי, עדיין בתולה אני. אמר להן: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה לצורך נסיון. הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין, ומצא שהבעולה — היה ריחה של החבית נודף מפיה, והבתולה — אין ריחה נודף. לאחר מכן אף את זו האשה שטענה שהיא בתולה הושיבה ולא היה ריחה נודף. אמר לו לבעל: מסתבר שצודקת היא ובתולה היא — לך, זכה במקחך.

ושואלים: מאחר שידע רבן גמליאל דרך זו של בדיקה, ונבדוק מעיקרא בגווה [ושיבדוק מתחילה בה] ומדוע לא בדק מיד את האשה, וניסה תחילה בשתי השפחות? ומסבירים: גמרא הוה שמיע ליה [מסורת היה לו משמיעה], ואולם מעשה לא הוה חזי [ראה] שהדבר אמנם כן הוא, וסבר דלמא [שמא] לא קים ליה [ברור לו] בגווה דמלתא שפיר [בתוך, בפרטי, הדבר יפה], שאי אפשר להבחין היטב בבדיקה זו, ולאו אורח ארעא לזלזולי [ואין זו דרך ארץ לזלזל] בבנות ישראל ולהושיבן כך, וכיון שניסה וראה שהבדיקה עולה יפה — בדק באופן זה אף את האשה ההיא.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל הזקן, אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, ממשפחת דורקטי אני, שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים. בדק רבן גמליאל בקרובותיה אם אמנם נכון הדבר לגבי המשפחה, ומצא כדבריה. אמר לו: לך, זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי, שאין לך בעיות עם דמים אלה.

ומסבירים: מאי [ומה היא לשון] "דורקטי" — כעין קיצור של המלים: דור קטוע. ומעירים: אמר ר' חנינא: תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש. כלומר, דברי תנחומים אלה אין בהם ממש, משום שבאמת יש חסרון באשה זו. דתני [ששנה] ר' חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה. ותנא [ושנה החכם] משום (משמו של) ר' מאיר: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובים. ואשה זו שאין לה דמים — מן הסתם גם לא יהיו לה בנים מרובים.

אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בגירסת הדברים. ר' ירמיה בר אבא אמר: "זכה במקחך" אמר ליה [לו], ור' יוסי בר אבין אמר: "נתחייב במקחך" אמר ליה [לו]: ומבררים: בשלמא למאן שאמר [נניח לשיטת מי שאומר] "נתחייב" — היינו [זהו] שאמר ר' חנינא שתנחומים של הבל הם, משום שאשה זו שדמיה מעטים יש פגם בפריון שלה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "זכה", מאי זכותא [מה הזכות שבכך]? ומשיבים: יש בכך זכות מצד אחר, דלא אתי [שאינו בא] על ידה לידי ספק נדה, שהרי אין לה דם נידה.

ועוד מסופר מעין אלה: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבי, אמר ליה [לו]: רבי בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי עדיין בתולה הייתי. ומעירים: שבזמן מעשה זה שני [שנות] בצורת הוה [היו] השנים ההן, ראה רבי שפניהם שחורים מפני הרעב. צוה עליהן והכניסום למרחץ, והאכילום והשקום, והכניסום לחדר ושם בחדר בעל האיש ומצא דם. אמר לו: לך, זכה במקחך. שלא מצא עד אז דם משום ששניהם היו חלושים מאד. קרי [קרא] רבי עליהם מקרא זה: "צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ" (איכה ד, ח), עד שאין הדם יצא מהם.

א משנה בתולה — כתובתה מאתים זוז, ואלמנה — כתובתה מנה (מאה זוז). בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין, כל עוד היא בתולה — כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים, שהרי לא נישאו, והן עדיין בחזקת בתולות.

ב גמרא מסבירים: מאי [מה הוא לשון] "אלמנה" — אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: "אלמנה" — על שם מנה. שהוא כעין נוטריקון "אל מנה" — שמקבלת רק מנה. ושואלים: אם כן, אלמנה מן האירוסין שכתובתה כאמור מאתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע נקראת אף היא אלמנה! ומשיבים: איידי דהא קרי לה [כיון שזו, מן הנישואין, קוראים אותה] אלמנה, הא נמי קרי לה [זו, מן האירוסין, גם כן קוראים אותה] אלמנה.

ושואלים: זה הסבר למנהג דורות אחרונים, אבל אלמנה דכתיבא באורייתא [שנאמרה בתורה], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז לא היתה תקנה זו של כתובת אלמנה! ומשיבים: אף בתורה קראו לה כך, על שם שעתידין רבנן דמתקני [חכמים שיתקנו] לה כתובה של מנה. ותוהים: ומי כתב קרא [והאם נאמר מקרא] על שם העתיד? ומשיבים: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך קדמת אשור" (בראשית ב, יד), ותנא [ושנה] רב יוסף: אשור זו העיר סליקא. ויש לשאול ומי הואי [והאם היתה] עיר זו בזמן התורה? אלא נאמר כן בתורה משום שעתידה להיות עיר זו. הכא נמי [כאן גם כן] נקראה "אלמנה" משום שעתידה אשה כזו לקבל כתובה בשווי של מנה.

כיון שהזכרנו את דברי רב חנא בגדתאה, מזכירים דרשה אחרת משמו, ואמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: מטר — משקה, מרוה, ומזבל, ומעדן את הפירות, וממשיך (מוסיף, מרבה אותם). אמר רבא בר ר' ישמעאל, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים דבר זה — שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך" (תהלים סה, יא). "תלמיה רוה" — משקה ומרוה, "ברביבים תמוגגנה" — מזבל, "צמחה תברך" — מעדן, וממשיך.

אמר ר' אלעזר מדרש בדרך דומה: מזבח הוא כעין נוטריקון של מזיח (מזיז) את החטאים, ומזין, שבזכותו ניזונים הכל, מחבב את ישראל על אביהם שבשמים, ומכפר. ושואלים: היינו [זהו] מכפר היינו [זהו] מזיח, שהרי לשניהם אותה משמעות! ומסבירים: אין הדבר כן, מזיח פירושו שהוא מזיז ומסלק את הגזירות, ומכפר הוא לעונות.

ועוד מביאים מה שאמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: תמרי [תמרים] יש בהן כמה מעלות, שהן: משחנן [מחממות], משבען [משביעות], משלשלן [משלשלות], מאשרן ולא מפנקן [מחזקות ואינן מפנקות]. אמר רב: אכל תמרים — אל יורה הלכה, משום שהתמרים יש בהן כדי לשכר. מיתיבי [מקשים] על כך: תמרים, שחרית וערבית — יפות לאוכל אותן, במנחה — רעות לאוכל אותן, בצהרים — אין כמותן לטוב, ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה (דאגה), וחולי מעים, ומחלת התחתוניות (טחורים). הרי שתמרים בדרך כלל טובים הם!

ומשיבים: זו איננה סתירה, מי אמרינן דלא מעלו [האם אמרנו שאינן מעולות]? עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא [מעולות הן, ולפי שעה גורמות הן טירדה ושכרות]. מידי דהוה אחמרא [כשם שהוא הדבר לגבי יין]. שאמר מר [החכם]: השותה רביעית יין — אל יורה, למרות שהוא משקה טוב. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — כשאוכל אותן מקמי נהמא [לפני הלחם], יכולות הן להזיק והן משכרות. הא [זה] — כשאוכל אותן לבתר נהמא [אחרי הלחם], ואז מעולות הן. שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תמרי מקמי נהמא [התמרים שאוכלים לפני הלחם] — הן כי נרגא לדיקולא [כמו גרזן לדקל], כלומר, מזיקות ביותר. אבל האוכלם בתר נהמא [אחרי הלחם] — הרי הן כי עברא לדשא [כמו בריח לדלת] שמחזקות ומועילות.

כיון שהוזכרה המלה דשא, ועסקנו בדרשות של מילים, מביאים דרשה על המלה דשא [דלת], אמר רבא, הוא נוטריקון של המילים: דרך שם, כלומר, דרך שם נכנסים. דרגא [סולם, מדרגה] — אמר רבא, נוטריקון: דרך גג. פוריא [מיטה] — אמר רב פפא: אף זו כלשון קיצור, מפני שפרין ורבין עליה. אמר רב נחמן בר יצחק: