כי תניא [כאשר שנוייה הברייתא] ההיא הרי זה בברכת המזון להצטרף לשלושה לזימון, שאף האבל שהוא חייב בזימון כאחר, יכול להיות ממנין השלושה, ואולם כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן שאין האבלים מן המנין — הרי זה בשורה, כשעושים שורה לנחם את האבלים, ואין שורה בפחות מעשרה, ועל זה אמר כי אין האבלים נמנים ביניהם.

ומקשים: ואלא הא [זו] שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: מברכים ברכת חתנים בעשרה, וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה, ואין אבלים בה מן המנין. כיון שנזכרת כאן ברכה — ברכה בשורה מי איכא [האם יש]? אלא ודאי ר' יוחנן לא לשורה התכוון! ומשיבים: אלא כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן הרי זה ברחבה, בברכה שאומרים ברחבה שליד בית הקברות, כאשר עורכים שם סעודת ההבראה ומברכים ברכות שונות לנחמת האבלים, ושם אין אבלים ממנין עשרה.

ומקשים ואלא הא [זו] שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה ימים של חתונה, וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה כל שבעה, ואין אבלים מן המנין. ואם נפרש כפי שהסברנו שברכת אבלים היא ברכה ברחבה — ברכת רחבה כל שבעה מי איכא [האם יש]? הלוא עושים אותה רק פעם אחת, כאשר חוזרים מהלוויית המת! ומשיבים: משכחת לה [מוצא אתה אותה] בזמן שהיו שם פנים חדשות, כלומר, כשבאו אנשים שלא היו שם בשעת הלווייה, ובשבילם נאמרים מחדש דברי הספד וניחום ובתוך זה גם הברכה הנאמרת ברחבה.

א מספרים, כי הא [כמו מעשה זה] שרב חייא בר אבא מקרי בניה [מלמד המקרא לבניו] של ריש לקיש הוה [היה], ואמרי לה [ויש אומרים] כי מתני בריה [מלמד המשנה לבניו] של ריש לקיש הוה [היה]. שכיב ליה ינוקא [מת לו ילד] לרב חייא בר אבא. יומא קמא [יום ראשון] לא אזל [הלך] ריש לקיש לגביה [אליו] לנחמו. למחר דבריה [למחרתו, לקח אותו] את יהודה בר נחמני מתורגמניה [מתורגמנו] לנחם את רב חייא בר אבא. אמר ליה [לו] ריש לקיש למתורגמן: קום אימא מלתא כל קביל ינוקא [עמוד אמור דבר כנגד, בענין, התינוק]. פתח ואמר פסוק זה, נאמר: "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו" (דברים לב, יט), כלומר, דור שאבות מנאצים להקדוש ברוך, הוא כועס על בניהם ועל בנותיהם והם מתים כשהם קטנים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאותו ילד שמת לא תינוק היה אלא בחור הוה [היה]. והכי קאמר ליה [וכך אמר לו], פסוק זה: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיה ט, טז). ומסבירים: מאי [מה כוונתו בנאמר] "בכל זאת... ועוד ידו נטויה"? אמר רב חנן בר רב: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, שהיא נכנסת להיבעל, אלא שאין לאדם לדבר בדברים אלה שלא לצורך, שכל המנבל פיו, ומוציא דבר נבלה מפיו, אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה בכל זאת נהפך עליו לרעה.

לעיקר הדבר בין בנוסח זה ובין בנוסח זה, שואלים: אתא לנחומי [הוא בא לנחם] — והרי צעורי קמצער ליה [מצער הוא אותו] בדברים אלה, שאומר לו שמפני חטאיו מת הילד! ומשיבים: המנחם לא רצה לומר שמפני חטאיו שלו מת התינוק, אלא הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: חשיב את לאתפוסי אדרא [חשוב אתה להיתפס על עוון הדור], שדווקא הצדיקים נענשים בעוונות דור חוטא.

לאחר מכן אמר ליה [לו] ריש לקיש: קום אימא מלתא [עמוד אמור דבר] כנגד שבחו של הקדוש ברוך הוא. פתח ואמר המספיד: "האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר. ברוך אתה ה' מחיה המתים".

ועוד אמר ליה [לו]: קום אימא מלתא [עמוד אמור דבר] כנגד אבלים, פתח ואמר: "אחינו המיוגעים, המדוכאין באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת; זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית". כלומר, המוות הוא דבר הקיים מששת ימי בראשית והכל יודעים שזה גורלו של אדם, רבים שתו את "כוס התרעלה" של המוות, ורבים ישתו, כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים. אחינו, בעל נחמות ינחם אתכם. ברוך מנחם אבלים".

אמר אביי כהערה לגבי נוסח זה: "רבים שתו" — לימא [שיאמר], "רבים ישתו" — לא לימא [אל יאמר] וכן "משתה ראשונים" — לימא [שיאמר], "משתה אחרונים" — לא לימא [אל יאמר], ומדוע — שאמר ר' שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה [שנה החכם משמו] של ר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן ואל יפרש אפשרויות של פורענות שבעתיד. אמר רב יוסף: מאי קרא [מה הכתוב, הכתוב] המלמד על כך — שמתחילה אמר הנביא "כסדם היינו לעמרה דמינו" (ישעיה א, ט). מאי אהדר ליה [ומה החזיר, השיב לו לנביא]? — "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמורה" (ישעיה א, י). כלומר, כיון שרק עשה השוואה לרעה ("כסדום"), נפתח הפתח והדבר הזה מגיע אחר כך לידי ממשות ("קציני סדום").

ועוד אמר ליה [לו] ריש לקיש למתורגמן: קום אימא מלתא [עמוד אמור דבר] כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר: "אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). אחינו, בעל הגמול ישלם לכם גמולכם. ברוך אתה משלם הגמול".

אמר ליה [לו] עוד: קום אימא מלתא [עמוד אמור דבר] כנגד כל ישראל. פתח ואמר: "רבון העולמים, פדה והצל, מלט, הושע עמך ישראל מן הדבר, ומן החרב, ומן הביזה, ומן השדפון, ומן הירקון, ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם, טרם נקרא ואתה תענה. ברוך אתה עוצר המגפה". ולענייננו למדנו שפעמים מברכים כמה ברכות לא רק ביום הקבורה אלא לאחר מכן.

ב כיון שדובר כאן בנחמת אבלים, מביאים מה שאמר עולא ואמרי לה [ויש אומרים] כי במתניתא תנא [בברייתא היא שנוייה]: עשרה כוסות של יין תקנו חכמים לשתות בבית האבל: שלשה מהם שותים קודם אכילה, כדי לפתוח את בני מעיו שיהיה לו תיאבון לאכול. שלשה שותים בתוך האכילה, כדי לשרות אכילה שבמעיו של האבל, כדי שהאוכל יתעכל היטב. וארבעה שותים לאחר אכילה: אחד כנגד ברכת "הזן" שבברכת המזון, ואחד כנגד ברכת הארץ שבה, ואחד כנגד ברכת "בונה ירושלים", ואחד כנגד ברכת "הטוב והמטיב". שעל כל ברכה שותה את הכוס ומיד מוזגים לו כוס לצורך הברכה שלאחריה.

לאחר זמן הוסיפו עליהם ארבעה כוסות נוספים: אחד כנגד חזני (שמשי) העיר שמתעסקים בהלוויית המת ובשאר צורכי הציבור. ואחד כנגד פרנסי העיר שהיו מסייעים במימון קבורת עניים ובתקנתם. ואחד כנגד בית המקדש כזכרון לבית המקדש שנחרב. ואחד כנגד רבן גמליאל. התחילו באופן זה, בריבוי שתיית יין, והיו שותין ומשתכרין, כיון ששתו כוסות רבות כל כך. החזירו הדבר ליושנה, שלא ישתו יותר מעשר.

ומסבירים: מאי [מה] ענין זה של רבן גמליאל שהיו מזכירים אותו לטוב בבית האבל? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בראשונה היתה הוצאת המת לקבורה, כלומר, הוצאות הקבורה, קשה לקרוביו יותר ממיתתו, כי היו נוהגים בכל מיני פאר, והיה הדבר גורם להוצאות מרובות מאד והיה הדבר מכביד ביותר, עד שהיו מניחים אותו ובורחין. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות (זלזול) בעצמו, וציווה והוציאוהו בכלי פשתן ולא בבגדים מפוארים ובאופן מפואר. ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן, ועל ידי כך הוקל העול הרבה, ומשום כך הזכירו אותו לשבח. אמר רב פפא: והאידנא [ובזמננו, בדורנו] נהוג עלמא [נוהג העולם, נוהגים] אפילו בצרדא בר זוזא [בבד פשוט שעולה זוז אחד] לקבור את המת, ואין מקפידים בבגדים.

ג ושוב אנו חוזרים לענין הראשון, לעצם הבעיות המרכזיות של המסכת. אמר ר' אלעזר: