יבמות קכ ע"א

יבמות קכ ע"א - Steinsaltz

The Gemara responds that Rabbi Elazar’s reasoning could make a practical difference with regard to allowing the rival wife to marry before the woman herself, i.e., the woman who testified that her husband died, remarries. If you say that according to Rabbi Elazar, one rival wife may testify for another, then although the woman who testified that her husband died has not married, we allow her rival wife to marry. Since the woman’s report is deemed credible with regard to herself, it is also deemed credible with regard to her rival wife. However, if you say that Rabbi Elazar’s reasoning is due to the presumption that she would not cause herself injury, then if she has actually married we may allow her rival wife to marry, but if she has not married, we may not allow her rival wife to marry, in case she lied in order to cause harm to her rival wife.

What is the basis of Rabbi Elazar’s ruling? The Gemara suggests: Come and hear a resolution based upon the wording of the baraita itself: Rabbi Elazar says: Since they were permitted to marry the brothers-in-law, they are now permitted to marry any man. Granted, if you say that his reason is because she would not cause herself injury, this is the reason that if she has actually married, as in this case, where each woman entered into levirate marriage, we may allow her rival wife to marry.

But if you say the reason is because one rival wife may testify for another, then although she herself has not married, it should still be permitted for her rival wife to marry, and it would be unnecessary for Rabbi Elazar to state his opinion in a case where the women had already entered into levirate marriage. Rather, conclude from this that Rabbi Elazar’s reason is because she has already married, and she would not cause herself injury by marrying if her original husband had not died.

The Gemara rejects that and suggests that Rabbi Elazar stated his opinion to the Rabbis in accordance with their own statement, as follows: According to my own opinion, one rival wife may testify for another, and although she, herself, has not married, nevertheless we may allow her rival wife to marry. But even according to your own opinion, admit, in any event, that where she has actually married we may allow her rival wife to marry because she would not cause injury to herself. But the Rabbis, rejecting this, say that she acts upon the premise: “Let me die with the Philistines” (Judges 16:30), i.e., a woman may even harm herself by remarrying while her original husband is still alive, in order to harm her rival wife by causing her to remarry as well.

The Gemara suggests another solution. Come and hear the following baraita: In the case of a woman who went with her husband to a country overseas, and who later came and said: My husband died, she is permitted to marry and collect the widow’s compensation from her marriage contract, but her rival wife is prohibited from doing so. Rabbi Elazar says: Since she is permitted to marry, her rival wife is also permitted. This indicates that Rabbi Elazar holds that the rival wife is permitted to marry because the wife who testified that her husband has died is permitted to do so, even if the latter has not actually remarried yet. The Gemara rejects this proof: Say that Rabbi Elazar means: Since she was permitted and has married.

The Gemara asks: If Rabbi Elazar’s reason is that she would not cause herself injury, how can her rival wife be permitted to marry? Let us be concerned that perhaps she, i.e., the woman who claimed that the husband was dead, came with a bill of divorce and is therefore permitted to remarry though the husband is alive. And the fact that she says this, i.e., that her husband is dead, is intended only to injure her rival wife, who will remarry, thinking that the husband is dead, and will suffer the severe consequences of adultery.

The Gemara then validates this concern. If she actually married an Israelite, which is permitted for a divorced woman, then indeed one must consider the possibility that she is actually divorced and not widowed, and the rival wife is not permitted to marry. However, here we are dealing with a case where she married a priest, who is prohibited from marrying a divorced woman, and therefore she must actually be a widow, as she would not damage herself by entering into a forbidden marriage.

MISHNA: One may testify that a man died only if he can testify about seeing the countenance [partzuf ] of the face with the nose, as this allows one to identify the individual with certainty. Although there are distinguishing marks [simanim] on his body and his personal belongings, which appear to indicate his identity, one may not rely on these as identification. Furthermore, one may not testify that a person died until his soul actually departs. And even if one saw him cut open and severely wounded, or crucified, or with a wild animal eating parts of him, he may not testify that he died. Additionally, one may testify to someone’s death only when the body was witnessed up to three days following death and not after that, since the appearance may change due to decomposition.

Rabbi Yehuda ben Bava says: One cannot establish general guidelines for this matter because not every person, nor every place, nor every hour is identical. Decomposition is not uniform. It occurs at different rates in different situations.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: If the witnesses saw his forehead but not the countenance of the face, or if they saw the countenance of the face but not his forehead, they may not testify that it is he, until they see both of them with the nose. Abaye said, and some say it was Rav Kahana who said: What is the verse from which it is derived that one may testify that a man died only if one sees his face? The verse is: “The show of their face does witness against them” (Isaiah 3:9), which indicates that one clearly recognizes another only upon seeing his face.

The Gemara relates that Abba bar Marta, who is also known as Abba bar Minyumi, had been loaned money by members of the Exilarch’s house. Since he did not want to be seen by these violent people, he brought wax [kira], stuck it to a strip of worn-out fabric, and stuck all of that to his forehead in order to alter his appearance. He passed before them and they did not recognize him [beshakru]. This shows how much a person’s face changes when the appearance of his forehead is altered.

§ We learned in the mishna that, although there are distinguishing marks on a dead person’s body and clothing, one may not rely on these as identification. The Gemara asks: Is this to say that distinguishing marks are not recognized as valid identification by Torah law, and while a rabbinic ordinance allows one to rely upon them to remedy certain situations, for testimony about a person’s death, the Sages require the stringencies of Torah law?

But the Gemara raises a contradiction, based upon the following baraita: If an agent charged with delivering a bill of divorce to a woman lost it, and then he found it tied to a purse, or a money bag [arnekei], or a ring, or if it was found among his personal belongings, even after a long time, it is valid, i.e., one may rely upon the distinguishing marks on these objects to positively identify the document, and the agent may then deliver it to the woman. This indicates that distinguishing marks are sufficient to identify an object even by Torah law.

Abaye said: This is not difficult. That baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Mahavai, while this mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis; as it is taught in a baraita: One may not testify about a person’s identity based upon the position of a mole on his body. Rabbi Eliezer ben Mahavai says: One may testify based on a mole. What, is it not about this issue that they disagree: One Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, and one Sage, the anonymous first tanna, representing the majority of the Rabbis, holds that distinguishing marks are recognized as a means of identification only by rabbinic law and are therefore insufficient to permit a Torah prohibition?

Rava said: It is possible that everyone agrees that distinguishing marks are recognized as valid identification by Torah law, and here they are disagreeing about whether such a mole is commonly found on his peer, i.e., anyone very similar to him, which would undermine its usefulness as a means of identification. One Sage, the anonymous first tanna, holds that such a mole is commonly found on his peer and therefore is not sufficient for identification. And one Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that it is not commonly found on his peer and is therefore an unambiguous distinguishing mark sufficient for identification.

And there are those who say otherwise: Here they are disagreeing about whether a mole is likely to change in appearance and size after death. One Sage, the anonymous first tanna, holds that it is likely to change after death. It is insufficient for identification because it may have looked different when the person was alive. And one Sage, Rabbi Eliezer ben Mahavai, holds that it is not likely to change after death and is reliable for identification. This marks the end of one version of the discussion about this issue.

And there are those who say that Rava said: Everyone agrees that distinguishing marks are relied upon by rabbinic law. However, this is referring to ordinary distinguishing marks. Marks that are exceptionally unusual may be relied upon even according to Torah law. And here, in the dispute between the Rabbis and Rabbi Eliezer ben Mahavai, it is about whether a mole

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קכ - א

ומשנינן: הנפקא מינה היא כגון במקרה של משנתנו, שהלכו אשה ובעלה למדינת הים, ובאה הצרה ממדינת הים, ואמרה מת בעלי.

האם על סמך עדותה של זו נאפשר ונתיר לאינסובי לצרה לשוק, מקמי, לפני שנישאת דידה [היא עצמה, המעידה]. כי:

אי אמרת שטעמו של רבי אלעזר הוא מחמת שצרה מעידה לחברתה, הרי אף על גב דלא אינסיב, שלא נישאה האשה המעידה, ואם יבוא הבעל היא לא תתקלקל, בכל זאת מנסבינן לה לצרה על פי עדותה של זאת.

ולא חיישינן שהיות והיא שונאתה היא תרצה לקלקלה.

אבל אי אמרת שמודה רבי אלעזר דחיישינן מתוך ששונאתה תרצה לקלקלה, וטעמו במשנתנו הוא משום דהיא [המעידה] לא מקלקלא נפשה, ובהכרח שהיא נישאת כדין, שבאמת מת הבעל.

הרי דוקא אם כבר אינסיב [האשה המעידה], מנסבינן לה לצרה. שאז אמרינן, אם לא שאכן מת הבעל של המעידה היא לא היתה נשאת ומקלקלת עצמה [לכשיבא בעלה] הן לבעלה והן למי שנשאת לו. ובהכרח כי זה שאומרת שהוא מת, זה לא מפני שהיא רוצה לקלקל את צרתה.

אבל, אי לא אינסיב המעידה, חיישינן להכי, ולא מנסבינן לה לצרה, כי שמא מתוך שנאתה היא רוצה לקלקלה.

ולכן מסתפק רבא מאי, מהו טעמו של רבי אלעזר.

תא שמע, מביאה הגמרא ראיה ממתניתין.

דתנן: רבי אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין, הותרו לכל אדם. ולא חלק רבי אלעזר ברישא אלא רק בסיפא, בנתייבמו.

אי אמרת בשלמא שטעמו של רבי אלעזר הוא משום דהיא לא מקלקלא נפשה.

היינו, שפיר פליג דוקא בסיפא, וקאמר "הואיל והותרו ליבמין".

דרק בכי אינסיב המעידה, אז מנסבינן לה לצרה.

אלא אי אמרת דטעמו של רבי אלעזר הוא משום דצרה מעידה לחברתה, ואפילו לא נישאת המעידה, עדותה מועילה כלפי חברתה, הרי אף על גב דלא אינסיב, נמי היא נאמנת, ואם כן, אמאי פליג רק בסיפא, ליפלוג ברישא נמי.

אלא, שמע מינה, דטעמא דרבי אלעזר משום דאינסיב הוא ולא מקלקלא נפשה.

ודחינן: באמת פליג רבי אלעזר גם ברישא.

ורבי אלעזר, לדבריהם דרבנן קאמר להו.

לדידי, צרה מעידה לחברתה, ואף על גב דלא אינסיב מנסבינן לה דלא חיישינן שמתוך שנאתה תרצה לקלקלה.

אלא לדידכו, שאתם חוששים לכך, אודו לי מיהת, דהיכא דאינסיב המעידה, מנסבינן לה לצרה, משום שבהכרח היא אומרת אמת שמת הבעל, היות דהיא לא מקלקלא נפשה.

ורבנן, הטעם שהם חולקים אפילו בדאינסיב, כי שמא המעידה "תמות נפשי עם פלשתים" הוא דקעבדה, וכדי לקלקל צרתה היא ניסת, שיודעת שאנו נוכיח מזה שמת הבעל, שלא היתה מקלקלת עצמה, ונתיר לצרתה להנשא, וכשיבוא הבעל תתקלקל.

ואפילו שהיא גם כן תתקלקל, לא איכפת לה, כי העיקר אצלה הוא רצונה שתתקלקל צרתה.

תא שמע ממתניתין לעיל קיח א, דקתני:

האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאה ואמרה מת בעלי, תנשא, ותטול כתובתה, וצרתה אסורה.

רבי אלעזר אומר: הואיל והותרה היא, הותרה נמי צרתה.

ומשמע שמשעת היתר הצרה המעידה [שהיא הותרה מיד כשאומרת מת], מתירים גם לצרתה להינשא, ואע"ג שעדיין לא נישאה צרתה המעידה, היות שצרה מעידה לחברתה.

ודחינן: באמת אין צרה מעידה לחברתה.

ואימא, שכוונת המשנה היא לומר, הואיל והותרה ונשאת.

וטעמו, היות שנישאת לא מקלקלת נפשה.

והוינן בה: אי טעמו של רבי אלעזר הוא משום שלא מקלקלא נפשה, ובאמת מת הוא, ליחוש דילמא הצרה המעידה, בגיטא אתאי, שהיא התגרשה ממנו בגט, ולה מותר להנשא, שהרי יש לה גט מהבעל, אך באמת חי הוא.

והאי דקאמרה הכי, זה שאמרה מת בעלי [ולא הוציאה את הגט כדי לינשא], היות ולקלקלה לצרה היא מיכוונה, שנתיר גם לצרתה להינשא, ותנשא לשוק שלא כדין, ואז תתקלקל, כשיבוא הבעל.

וכדי שנאמין לה שמת בעלה ונתיר את צרתה בעדותה, היא החביאה את הגט, מתוך מטרה להוכיח מכך שהיא עצמה נישאת לאחר בתורת אלמנה, שאכן מת בעלה.

והיא עצמה אינה מתקלקלת. כי לכשיבוא בעלה היא תוציא את הגט ותראה לכל שהיתה מותרת להינשא.

ואם כן, יש לחוש שמא כדי לקלקל צרתה היא מעידה שמת הבעל.

ואמנם במשנה, בנתייבמו, אין חשש זה שמא באה בגט תחת ידה.

כי אם יש לה גט, היא לא היתה מחביאתו ואומרת מת בעלי ומתייבמת לאחי בעלה כדי לקלקל צרתה, היות שאז גם היא מתקלקלת כשיבוא בעלה, כי יתברר שהתייבמה שלא כדין, היות שבעלה חי. ואם תוציא הגט, היא תצא מאחיו משום אשת אח שהתגרשה.

ובהכרח, שבאמת מת הבעל, כי היא לא מקלקלה נפשה.

אבל בנשאת לשוק, דאיכא למיחש להכי, שמא באה בגט והיא עצמה לא מתקלקלת גם כשיבוא הבעל, ליחוש!

ומשנינן: אי בדאינסיב הצרה המעידה לישראל, הכי נמי שלא היינו מתירים צרתה, משום דאיכא למיחש שהבעל חי, והיא לא מתקלקלת כשיבא הבעל לפי שיש לה גט. וכדי לקלקל צרתה היא אומרת מת בעלי, כדי שתינשא צרתה שלא כדין.

הכא במאי עסקינן, דאינסיב לכהן. שאם יבוא בעלה, היא תהיה מקולקלת כל זמן שלא מראה הגט את הגט, לפי שאשת איש היא, ונישאת שלא כדין.

ואם תוציא גיטה, ותראה שהיתה מותרת להינשא, היא ממה נפשך נפסלת על בעלה, מחמת גרושה לכהן.

ולכן, אז יש ראיה שהיא דוברת אמת. כי כיון שנישאת, ודאי לנו שהיא לא מקלקלא נפשה, וודאי בעלה, מת הוא.

וממשנה זו עד סוף הפרק הנידון הוא בדיני עדות מיתה.

מתניתין:

אין מעידין על אדם שמת אלא על פי פרצוף וצורת פנים דהיינו לחיים [תויו"ט]. עם החוטם.

אבל אם לא ראוהו בפרצוף פניו, או שניטל חוטמו, אינם יכולים להכירו ולזהותו בבירור, ואין מעידין להשיא את אשתו, שמא אין זה בעלה. ^[22]

ואע"פ שיש למת סימנים בגופו ובכליו [בגדיו], אינם יכולים לזהותו על פי הסימנים ולהעיד עליו שהוא מת כדי להשיא את אשתו.

אין מעידין עליו שמת אפילו כשראוהו גוסס וקרוב למות, אלא עד שתצא נפשו ממש.

ואפילו ראוהו מגוייד, מנותח מלא פצעים וחבורות חרב [רש"י], או צלוב תלוי על עץ הצליבה, או שראו שהחיה דורסתו ואוכלת בו.

כיון שלא ראו שיצאה נפשו ממש, אינם יכולים להעיד שמת.

אין מעידין אלא אם כן הכירוהו עד ג' ימים ממיתתו,

אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים, חיישינן שמא נשתנה מראית פניו ואין זה האדם שהם סבורים. ^[23]

רבי יהודה בן בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, שיש לך אדם שממהר להתנפח משאר אדם, כגון אדם שמן.

ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר.

ויש לך שעה שהעולם חם, והמת ממהר להסריח ולהשתנות.

ולקמן הגמרא מסתפקת האם רבי יהודה בא להחמיר על דברי תנא קמא שאפילו תוך שלשה ימים פעמים אינם יכולים להעיד, או שהוא בא להקל, שאפילו יותר משלשה [רש"י].

גמרא:

תנו רבנן: הכירוהו רק לפי הפדחת, המצח, ולא הכירוהו על פי פרצוף פנים.

או הכירוהו על פי פרצוף פנים, ולא על פי הפדחת -

אין מעידין עליו, עד שיהו שניהם, הפדחת עם פרצוף הפנים, עם החוטם.

אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מאי סמך יש לכך מקרא?

דכתיב בספר ישעיהו [פרק ג] "הכרת פניהם ענתה בם".

אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי, הוה מסקי היו נושים ביה, דבי, אנשי ביתו של רישא גלותא, זוזי שהיה חייב להם.

אייתי קירא, הביא אבא בר מרתא שעוה, דבק בבלייתא, הדביקה לשעוה במטלית העשויה מבגד בלוי, דבק, הדביק את השעוה והמטלית באפותיה, במצחו, חלף קמייהו, עבר לפני נושיו, ולא בשקרוה. לא הכירוהו, ולא הציקו לו.

שנינו במשנה שאין מעידים על אדם אלא אם הכירוהו לפי פרצוף הפנים עם החוטם. ומבלעדי זאת, אין הם מעידים עליו אע"פ שיש סימנין בגופו.

והוינן בה: למימרא, האם יש לנו לומר דסימנין כעדות של בירור הם לאו דאורייתא.

ורמינהי סתירה לכך ממה ששנינו במסכת גיטין [כז ב] ובמסכת בבא מציעא [כז ב]:

מי שמביא גט לאשה, ואבד לו הגט לפני שנתן אותו לה, ואחר כך מצאו לגט כשהוא קשור בכיס שלו, ובארנקי ובטבעת שלו.

או שנמצא הגט בין כליו של מביא הגט, אפילו הוא נמצא לאחר זמן מרובה - הרי הוא גט כשר!

ואין לחשוש שמא הכיס או הארנק והטבעת אינם שלו, וכמו כן הגט הזה אינו הגט שלו, היות והוא מכיר את כליו לפי הסימנים שיש לו בהם.

ומוכח שסומכים על סימנים אפילו להתיר אשת איש, ולמה לא יסמכו על סימנים שנמצאים על גוף המת כדי להתיר את אשתו להנשא!?

אמר אביי, לא קשיא:

הא, הדין שסומכים על סימנים בגט שנאבד, הוא לפי רבי אליעזר בן מהבאי, שמתיר לסמוך עליהם גם בהכרת המת.

ואילו הא, משנתנו, לדברי רבנן החולקים עליו, היא.

דתניא: אין מעידין על השומא, שהיא כתם על העור, כדי להתיר את אשת המת על סמך הסימן הזה.

רבי אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין.

מאי לאו, בהא קמיפלגי -

דמר, רבי אליעזר בן מהבאי, סבר: סימנין - ההסתמכות עליהם כבירור גמור, היא דין דאורייתא, בין בעדות מיתה, ובין בהשבת אבידה.

ומר, רבנן, סבר: סימנין - דרבנן. ומדאורייתא אי אפשר לסמוך עליהם.

אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דאורייתא הם.

ונלמד דין זה מהשבת אבידה בסימנים, שדרשו זאת חכמים מהכתוב בפרשת אבידה [במסכת בבא מציעא כז א].

ואילו הכא, שנחלקו בדבר, הוא בשומא, האם היא מצויה היא להיות גם בבן גילו של אדם זה [שנולד באותו הפרק ובאותו המזל], קמיפלגי.

מר סבר: שומא מצויה היא גם בבן גילו, ואין היא סימן לבעל השומא, כי שמא בן גילו הוא.

ומר סבר: אינה מצויה בבן גילו. ולכן אפשר לסמוך עליה כמו על שאר הסימנים.

ואיכא דאמרי:

הכא בשומא, האם העשויה היא להשתנות מהמראה שלה בשעת מיתה, לאחר מיתה, קמיפלגי.

מר סבר: עשויה מראה של השומא להשתנות לאחר מיתה, ואין לסמוך עליה, שהרי יתכן והיא השתנתה, ואינה מוכיחה עליו.

ומר סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. ולכן היא סימן שאפשר לסמוך עליו.

ואיכא דאמרי -

אמר רבא: דכולי עלמא - סימנין דרבנן.

הערות

^[22] כתב המאירי שמשנתינו מדברת בעדים המעידים על פי הראיה שראוהו מת שבזה אנו חוקרים אותם כדי שיעמדו בבירור שזה הוא, ומת ממש [וכמ"ש המשנה]. אבל בעד המעיד מפי עד אחר [וכמבואר במשנה לק' קכ"א: וקכב. דמתני'] מכיון שאינו מעיד אלא מפי השמועה אין לנו לחקרו, אלא מתירין אותה לינשא משום עיגונא כיון דהוה מילתא דעבידא לאגלויי. וכן מתוך חומר שהחמרת בסופה הקלת בתחילתה.

^[23] מלישנא דמתני' דקתני פרצוף פנים וחוטם משמע דמיירי בנחבל בפניו אלא שחלק זה קיים וכתב ר"ת [בתוד"ה אין] דנראה פשוט דאם לא נחבל בפניו אדם ניכר אפי' יותר מג' ימים ואינו משתנה כ"כ. ועדיין יש להסתפק במשנה [כשנחבל בפניו] אי מיירי שראו ראשו לחוד או ראו ראשו וגופו ובתחילה רצה ר"ת לחדש דמיירי בראו ראשו לחוד אבל כשכל גופו שלם לא בעינן פדחת וחטם ואפי' על פי סימנים בינונים נאמן, [ע"פ ביאור ה"עצי ארזים" מובא בהערות הריטב"א הערה 56 אות ד'] ומסתפק בזה ר"ת דשמא המשנה מדברת אפילו בראו גופו שלם ואפ"ה בעינן פרצוף פנים וחוטם וע"י סמנים אינו נאמן [ודלא כמו שהיה סבור בתחילה] ומ"מ ע"י טביעות עין נאמן [לפי ביאור שו"ת מהרח"ש המובא בשב שמעתתא ז' פרק י"ג]. וכתב ר"ת דאפי' את"ל דלא כמו שחידשתי והיכא שנחבל בפניו בעי ג' ימים אפי' גופו שלם ולא מהני טביעות עין וסימנים, אפ"ה היכא דנחבל בפניו וגופו שלם אפי' יש לנו ספק שמא ראוהו יותר מג' ימים ממיתתו כיון שנשאר גופו שלם אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא ובזה נקיל כדברי. היוצא לדינא: כשאינו נחבל בפניו אפי' ראוהו יותר מג' ימים מהני להעיד עליו נחבל בפניו ואין גופו שלם רק בודאי ראוהו בתוך ג' ימים מהני.

לאנסובי [להשיא] את הצרה מקמי דידה [לפניה], אם באה אשה ומעידה שמת בעלה ויש לה צרה, האם אפשר לסמוך על עדות זו ולהשיא את הצרה לפני שהיא עצמה נישאת. וצדדי השאלה: אי אמרת [אם אומר אתה] שצרה מעידה לחברתה, אם כן אף על גב [אף על פי] שלא אינסיב [נישאה] בעצמה — מנסבינן לה לצרה [משיאים אנו את צרתה], שכיון שמאמינים לה לגבי עצמה — מאמינים גם לענין צרתה. אבל אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה], הרי אם אינסיב [נישאה היא] — מנסבינן לה [משיאים אותה] את הצרה, אי [אם] לא אינסיב [נישאה] — לא מנסבינן לה [אין משיאים אותה], שמא התכוונה רק לשקר ולקלקל לצרתה.

ואם כן, מאי [מה] הדין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו שר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו לכל אדם. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם הוא שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה] — היינו [זהו] הטעם דכי אינסיב [שכאשר היא נישאת], מנסבינן לה [משיאים אותה את הצרה],

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום שצרה מעידה לחברתה — אף על גב [אף על פי] שלא אינסיב [נישאה] נמי [גם כן] היו צריכים להתיר את הגיסה, ומדוע מוזכר כאן שהתייבמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי טעמא [הטעם] של ר' אלעזר משום דאינסיב [שכבר נישאה] הוא והיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה].

ודוחים: אפשר לומר כי ר' אלעזר לדבריהם לפי שיטתם של חכמים קאמר להו [אמר להם], וכך יש להבין: לדידי [לשיטתי, לדעתי], צרה מעידה לחברתה, ואף על גב [ואף על פי] שלא אינסיב [נישאה] — מנסבינן לה [משיאים אותה את הצרה], אלא אף אתם לדידכו אודו [לשיטתכם הודו] לי מיהת [לפחות] דהיכא דאינסיב, מנסבינן לה [שבמקום שנישאה, משיאים אותה את הצרה] משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה]. ורבנן [וחכמים] שאינם מקבלים טענה זו, אומרים כי "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל) הוא דקעבדה [שעושה], שנוח לה לקלקל לעצמה, ובלבד שתקלקל בכך את צרתה.

ומציעים שוב, תא שמע [בוא ושמע], פתרון ממה ששנינו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה: "מת בעלי" — תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרה היא — הותרה נמי [גם כן] צרתה. ומכאן שר' אלעזר סבור שצרה מעידה לחברתה אפילו אם היא עדיין לא נישאה! ודוחים: אין זו ראיה גמורה, אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: הואיל והותרה וכבר נשאת.

ושואלים לגוף הענין: אם טעמו של ר' אלעזר הוא משום שאינה מקלקלת לעצמה, מדוע סומכים על נישואיה של זו שהעידה כדי להתיר את צרתה, וליחוש דלמא בגיטא אתאי [ונחשוש שמא אותה אשה שהעידה, בגט באה] שגרש אותה בעלה, ולכן מה שנישאה לאחר הוא משום הגט הזה, והאי דקאמרה הכי [וזה שהיא אומרת כך] שמת הבעל — לקלקלא [לקלקל] לצרה היא מיכוונה [מתכוונת]. שכן, היא עצמה יכולה להינשא ואיננה חוששת כלל, שהרי גרושה היא, וגם אם יבוא הבעל — לא יפגע בה הדבר, ואילו צרתה לא תהא לה תקנה!

ומשיבים: אכן, אי דאינסיב [אם מדובר שנישאה] לישראל שגם גרושה מותרת לו — הכי נמי [כך הוא גם כן], ויש חשש שמשקרת ולא תותר הצרה. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], דאינסיב [שנישאה] לכהן האסור בגרושה, ולכן ודאי אמת אמרה שאלמנה היא, שלא תקלקל לעצמה בנישואי איסור.

א משנה אין מעידין על איש שמת אלא אם כן יכולים להעיד על פרצוף פנים עם החוטם, שרק אם ראו את פניו בשלימות, יכולים לזהותו בוודאות. ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם לשם זיהוי. ועוד: אין מעידין על אדם שמת אלא עד שתצא נפשו ממש. ואפילו ראוהו שהוא מגוייד (חתוך ופצוע), או צלוב (תלוי על הצלב), וכן אם החיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. ועוד: אין מעידין אלא אם ראו אותו עד שלשה ימים לאחר המוות ולא יותר, שאז מתחיל הריקבון, ושמא השתנתה צורתו.

ר' יהודה בן בבא אומר: אין לקבוע כלל בדבר כיון שלא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, שתהליך שינוי הצורה אינו אחיד, ולא בכל מקרה הוא מתרחש באותו פרק זמן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: ראו העדים פדחת (מצח) ולא פרצוף פנים, או פרצוף פנים ולא פדחת — אין מעידין שהכירו אותו, עד שיהו רואים את שניהם, עם החוטם. אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיה ג, ט) ומכאן שרק על פי קלסתר הפנים אפשר להכיר אדם בוודאות.

וכעין ראיה לדבר מספרים: אבא בר מרתא שהוא קרוי גם אבא בר מניומי על שם אביו, הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף], וכיון שהם היו אנשים אלימים, חשש להיראות בפניהם. מה עשה — אייתי קירא, דבק בבלייתא, דבק באפותיה [הביא שעווה, הדביק אותה על בלאות בד, הדביק על מצחו את הכל] כדי לשנות את מראהו. חלף קמייהו [עבר לפניהם] ולא בשקרוהו [הכירוהו], ומכאן ראיה עד כמה משתנים פניו של אדם על ידי שינוי במצחו.

ג שנינו במשנה שאין מעידים על אדם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. ושואלים: למימרא [האם יש לומר] להסיק מכאן שסימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה], כלומר, ההסתמכות על סימנים אינה משום שהתורה קבעה שזוהי דרך של זיהוי אמיתי, אלא שבכמה עניינים אמרו חכמים מפני תקנת הבריות שאפשר לסמוך על כך, ולעומת זאת הם החמירו בעדות אשה שלא לסמוך על סימנים.

ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: שליח שהביא גט לאשה, ואיבד את הגט, אם מצאו קשור בכיס וכן בארנקי (ארנק) וכן בטבעת או שנמצא מאוחר יותר בין כליו (בגדיו), אפילו מצאו לאחר זמן מרובה — כשר. וסומכים על הסימנים של הכיס או הארנק ומתירים את קשר האישות שמן התורה על ידי גט זה. משמע איפוא שסומכים על סימנים דבר תורה!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] דעת ר' אליעזר בן מהבאי, הא רבנן [זו דעת חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מעידין על זהות אדם על פי השומא (יבלת) שהיתה בו במקום מסויים. ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר [שחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי] סבר כי סימנין דאורייתא [מן התורה] הם, ולכן אפשר לסמוך על הסימן של השומא, ומר סבר [וחכם זה, חכמים] כי סימנין כאמצעי זיהוי הם רק דרבנן [מדברי סופרים] ולכן אין סומכים על סימן זה כדי להתיר איסור מן התורה.

אמר רבא: יש לדחות, דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין הם דאורייתא [מן התורה], ואילו הכא [כאן] המחלוקת היא בבעיה אחרת, ובשאלה האם שומא מצויה בבן גילו (באדם הדומה לו מאוד) קמיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, חכמים] סבר: שומא מצויה גם בבן גילו, ולכן אין זה נחשב כסימן מובהק, ומר [וחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי] סבר: אינה מצויה בבן גילו ולכן הוא סימן מובהק.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] באופן אחר: הכא [כאן] בשאלה אם שומא העשויה להשתנות במראיתה ובגודלה לאחר מיתה קמיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, חכמים] סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ולכן יש לחשוש ששומא זו שראו היתה שונה בחיי האיש ואין זה האיש שהכירו. ומר [וחכם זה, ר' אליעזר] סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. עד כאן גירסה אחת של הדיון בבעיה זו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין שיש לסמוך עליהם הם דרבנן [מדברי סופרים], אלא שסימנים אלה הם סימנים רגילים, שאינם מובהקים ומיוחדים ביותר, ולכן יש לפקפק אם הם הוכחה גמורה, אבל בסימן מובהק ומיוחד סומכים להתיר אף איסור מן התורה. והכא [וכאן], חכמים ור' אליעזר בן מהבאי, בשאלה האם שומא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סימנים דאורייתא. אפרש במקומו בפרק ואלו מציאות (ב"מ דף כ"ז) בסיעתא דשמיא.

משנה אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוט' פרישנ' בגמ' דצורת פדחת ופרצוף פני' וחוטם וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא בשאין שם אלא הפרצוף אבל אם היה כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא יפה ע"י סימני הגוף ועוד דשמא בסימני' הוא דאמרי' הכי אבל ע"י טביעות עינא ניכר הוא יפה כיון שכל גופו ואפילו לאחר כמה ימים ואין זה נכון בעיני רבותי' ז"ל דהא מתני' סתמא קתני אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומילתא פסיקת' קתני ואפי' כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני ואפי' יש סימני' בגופו משמ' כי אעפ"י שגופו שלם ויש להם בו סימני' אין מעידין עליו אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידי' עליו בכ"מ שבגופו וכדאמ' לעיל בפ' האשה שלום גבי עובדא דשני ת"ח דאמרי' סימני' כלומ' בסימני' מובהקי' והכי מוכח בגמר' מהאי דאמרי' דאפליגו בשומא סימן מובהק:

עוד כתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל גבי הא דתנן שאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים היכא שאינו בפני' נר' דסברא פשוטא הוא שיכולי' להעיד עליו ואפי' לאחר כמה ימים כי אינו משתנה כ"כ וגם זה אינו מחוור בעיני רבותי' ז"ל דהא מילתא פסיקתא קתני שאין מעידי' עליו אלא עד ג' ימים ואפי' כשלא נחבל בפנים משמ' ועוד דאיבעי' לן בגמ' ר' יהודה בן בבא אי לקולא פליג אי לחומר' ואתינן למפשט מההוא דעבר בדגלת ואסבה רבה לדביתהו אפומא דשושבינא לאחר ח' ימים ואי אמרת לחומרא פליג ר' יהודה אינהו דעביד כמאן ואמאי לא אוקימנ' דדילמא דההו' עובדא הוה בחבל שאינו בפנים דמודה רבנן שמעידי' עליו לאחר כמה ימים אלא ודאי ש"מ דבין נחבל ובין שלם אין מעידים עליו לאחר ג' ימים כי אעפ"י שנדמה להו שזהו ראובן שמא נתפח ונשתנית צורתו ונדמה שהוא ראובן ואינו אלא שמעון והיכא דאשכוח ונדמ' להם ע"י פרצוף עם החוטם שהוא ראובן ומי' לא ידעינן אם ראוהו עתה תוך ג' ימים ומעידים עליו או אם הוא לאחר ג' שאין מעידים עליו כתבו בתוס' וז"ל ויכול לומר דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלות אלא תוך ג' ימים ע"כ ונראין דבריהם דכיון דחששא דשנוי פרצוף לאחר ג' חשש' בעלמא מפני שיש מקצת מתים משתנים לאחר ג' עכשו שהדבר ספק אם הוא לאחר ג' אין לנו לחוש ולהכחיש הראיה הניכרת לנו ויש חוששים להחמיר אף בזו ואומר שלדברי התוס' היכא שיצא קול מת איש פלוני ולאחר ג' מצאו מת ובאו עדים והכירוהו שהוא אותו פלוני לפי פרצוף פניו או בסימניו בטביעות עינים כי יכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ שאם הקול היה אמת אין אנו צריכים עדות אחרת ואם לא היה הקול אמת הרי אינו לאחר ג':

ואיבעית אימא דכ"ע סימני' דרבנן וא"ת א"כ מתני' דנמצאו קשורי בכיס כמאן י"ל דההיא בסי' מובהק א"נ דהכא אליבא דהני תנאי קא אמרי בלחוד:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין אלא לאחר שלשה ימים אפילו ראוהו מגויד וצלוב על הצלב והחיה אוכלת בו אין מעידים עד שתצא נפשו ר' יודה בן בבא אומר לא כל הארץ ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות נפל למים בין שיש להן סוף בין שאין להן סוף הרי אשתו אסורה אמר ר' מאיר מעשה באחד שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים אמר ר' יוסה מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהן שוב מעשה באסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אמר הר"ם פי' פרצוף צורה וכאשר עמד המת שלשה ימים לא יעידו על צורת פניו לפי שהיא תשתנה ויתדמה כזולתו ואמרו חיה אוכלת ממנו כאשר אכלה מעינו לא ימות האדם בהסרתו אולם אם ראוהו אוכל מח קדקדו או בשר לבו מעיד שהוא מת ור' יהודה בן בבא יחלוק הענינים כמו שתראה והנה יתילד מחלוקיו קלות פעם קולא ופעם חומרא בסמיכות לדברי חכמים ומים שיש להם סוף הוא נהר מה כאשר יעמוד האדם עליו אפשר שיתפשט עינו בכולו ומים שאין להם סוף מה שלא אפשר האדם שיקיף בו ראותו כאשר יעיין בו ור' מאיר [לא] יכריע ביניהם וחכמים יאמרו מים שאין להם סוף וכבר עומד שם שעור גדול וחכמים אומרים אין מביאין ראיה ממעשה נסים ודין מים שאין להם סוף אשתו אסורה כמו שביארנו אבל אם נשאת לא תצא והלכה כחכמים בכל המאמר ובמה שזכר ר' יוסי גם כן:

אמר המאירי אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם כו' צריך שתדע שכל שבא עד אחד אפילו אשה ואפילו עבד או שפחה ואמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה או עבד משיאין את האשה על פיו אפילו שמע עד מפי עד ואחר שאין זה מעיד אלא מפי השמועה אין לנו לחקור בעדותו כלום אלא מתירין אותה משום עיגונא הואיל ודבר העשוי ליגלות הוא וכן שמתוך חומר שהחמרת לה בסופה להתקלקל בשלשה עשר דבר הקלת לה בתחלתה ששני הטעמים מצטרפים בה כמו שהתבאר צ"ד א' ומכל מקום כל שבא זה העד הן אשה הן עבד או שפחה הן אפילו עד כשר הן אפילו שני עדים כשרים והעידו מפי הראיה ר"ל שהעיד העד שראהו מת או העדים שראוהו מת אנו חוקרים בענינו היאך ראה ועל אי זה ענין הוא מעיד ואם ראינוהו מעיד בדבר ברור מקבלין הימנו ואם ראינוהו מעיד לפי הדמיון אינו עדות כלל ומתוך כך אמרו במשנה זו שאם העיד שמצאו מת או הרוג כשהוא בא ומעיד מצאתי פלוני מת או הרוג שואלין לו היאך הוא מכיר שזהו פלוני ואם ראינוהו סומך על סימנין שיש לו בגופו ובכליו אין זה כלום עד שיעיד על פרצוף פנים ר"ל שתי הלחיים עם החוטם ופירשו בגמרא שאף הפדחת בכלל ר"ל שאין עדות זה כלום אלא בעדות פרצוף פנים עם החוטם והפדחת שהוא המצח ואין משגיחין על הפה והעינים כלל שהכרתו תלויה מכל וכל באלו השלש ר"ל פדחת וחוטם ולחיים אבל עדות מדרך סימן אינו כלום אלא אם כן הוא סימן מובהק על הדרך שיתבאר בגמרא:

ואחר כך מפרש שאם אמר ראיתיו שלם והכרתיו שהוא הוא בלא פקפוק ולא ראהו מת לגמרי אלא שהניחו בדרך שהסברא נותנת שימות לשעתו אין זה כלום אפילו ראהו מגויד ר"ל מחותך ומלא חבורות על ידי חרב והוא מלשון גדו אילנא ויש מפרשין אותו מלשון גידים כלומר שנחתכו גידיו בגידים שהדם שופע ממנו ויש גורסין מגוייר ברי"ש מלשון גירי כלומר שהוא נדקר כלו בחצים או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו אינו כלום עד שיעיד שיצאה נפשו וראהו מת לגמרי ודוקא בכגון אלו שהזכיר שכל אלו איפשר שהוא חי מהם אבל כל שידוע בודאי שאי איפשר לו לחיות כגון שחיה אוכלת לבו או מוחו או שנשחטו בו רוב שנים אע"פ שעדין חי הוא מעידין עליו כמו שיתבאר:

ואחר כך מפרש עד אי זה זמן יש לסמוך על הכרתו ואומר שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים כגון שנמצא אדם הרוג ואין מכירין אותו ועד שהם מחזרים ומשתדלים בהכרתו עברו שלשה למיתתו ובא זה ואומר להם שהוא מכירו אין עדותו כלום שהמת משתנה לאחר שלשה ונהפכה צורתו עד שנדמית לו כצורתו של זה ומכל מקום אם יצא קול במיתתו של זה ואחר שלשה ליציאת הקול מצאוהו מת והכירוהו מעידין עליו שמא הקול יצא קודם מעשה ומה נפשך אם הקול אמת הרי מת ואם אינו אמת הרי מכירין אותו ויש לדון שהוא תוך שלשה:

ר' יהודה בן בבא אומר לא כל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות שיש אדם עב ושמן וחם וממהר להסריח ולהשתנות תוך שלשה ויש שאין משתנה אף לאחר שלשה ויש לך מקום ושעה שהאויר חם ביותר והמת ממהר להסריח ולהשתנות ויש בהפך ומכל מקום לתנא קמא לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ורוב בני אדם שיעורן לענין זה שלשה ימים והלכה כתנא קמא:

נפל למים בין יש להם סוף בין אין להם סוף אשתו אסורה כלומר שראוהו טובע במים ולא ראוהו יוצא והם סבורים עליו שמת בתוך המים לא סוף דבר במים שאין להם סוף והם המים שאין עינו של אדם שולטת בראיית ארבע רוחותיו שאשתו אסורה שהרי איפשר שהלך תחת המים עד מקום שכלתה מדת ראייתו ויצא אלא אפילו במים שיש להם סוף כגון פלג מים שראיית עינו שולטת לראות ארבע רוחותיו בסקירה אחת ואי אפשר שיצא שלא יראהו אעפ"כ אשתו אסורה שמא יצא ולא הרגיש דברי ר' מאיר והביא מעשה לחזוק דבריו באחד שנפל לבור גדול שהוא מים שיש להם סוף ועלה לאחר שלשה ור' יוסי חולק עליו לומר שזה שאירע אי זה ענין היה או מצא מחילה ונכנס בה או איזה ענין שנזדמן לו דרך נס ואין למדין הימנו אבל כל שטבע במים שיש להם סוף מעידין עליו אחר שנשתהא שם בכדי שאי אפשר לו עוד לחיות בתוך המים אבל במים שאין להם סוף ודאי אינו עדות עד שיראוהו מת והביא אף הוא מעשה לחזוק דבריו בסומא אחד שירד לטבול במערה שהם מים שיש להם סוף וירד מושכו ר"ל אותו שהיה מתייר את הסומא אחריו וטבעו ונשתהו שיעור שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ואחר כך הביא מעשה לחזוק שבמים שאין להם סוף מיהא אין מעידין עד שיראוהו מת או שיתברר להם כן באחד ששלשלוהו ר"ל שהורידוהו לים הגדול בחבלים וכשהיו מעלין אותו לא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים אם מן הארכובה ולמעלה תנשא שהרי אי אפשר לו לחיות ומכל מקום פירשוה בתלמוד המערב דוקא לאחר שנים עשר חדש מן הארכובה ולמטה לא תנשא שאיפשר שיצא לו למקום אחר ויחיה והלכה כר' יוסי ומכל מקום אף זו דוקא בשלשלוהו ר"ל שקשרו חבל ברגלו והורידוהו אבל אם נפל לים או השליכוהו ואחר כך השליכו מצודה בים ועלה במצודתם אחד מאבריו אין משיאין את אשתו שמא מאדם אחר הוא וגדולי המחברים שכתבו השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו אבר דברים מתמיהים הם אלא שגדולי הדור מישבים אותם בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם:

ומה שאמרו למטה במשנה שמעידין לאור הנר ולאור הלבנה נשתנה מקומה לפי הסדר וראויה היתה לכלול במשנה זו ובחלק זה והענין הוא שאע"פ שלא ראה פרצוף פניו ביום אלא לאור הנר או לאור הלבנה מעיד עליו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל סימן שהוא מובהק דנין בו מן התורה בין באיסורין בין בממון אבל סימן שאינו מובהק הוא שנסתפקו עליו אם הוא מן התורה עד שנדון בו לכל דבר אם הוא מדרבנן שלא לדון בו אלא בממון ולא באיסורין ולשיטת גדולי הפוסקים הלכה שהסימן שאינו מובהק אינו אלא מדרבנן ודנין בו לענין חזרת אבדה אבל לא לענין הכשר גט שנאבד ולא לענין עדות על המת ויש סימן שאינו כלום אפילו לענין אבדה מעתה שליח שהיה מביא את הגט ואבד הימנו ואחר כך מצאו קשור בכיס או בארנקי או בטבעת והוא מכיר הכיס והארנקי והטבעת שהם שלו אלא שלא היה זכור על הגט אם קשרו בתוכו אם לאו כשר אפילו לזמן מרובה שכל כיוצא בזה סימן מובהק הוא שיש לומר מי הוא שבא וקשר גט בכיסו אלא ודאי הוא הוא שאבד הימנו ושמא תאמר הרי יש לחוש שמא השאיל כיסו או טבעתו או ארנקי שלו לאחר וקשר בו גט זה וכשהחזירו שכחו ונמצא סימן זה סימן שאינו מובהק ואע"פ שמחזירין בהם לענין אבידה מכל מקום לענין גט אין ראוי לומר כן ודאי בכלים אחרים כך הוא אבל כלים אלו אין אדם מצוי להשאילם שהטבעת מתוך שהיו חותמים בו היו חוששים בשאלתו לזיוף וכיס וארנקי דרכן של בני אדם לנחש שלא להשאילם והרי הם סימן מובהק להכשיר מתוכם אף הגט וכן הדין אם מצאו אחר ופגע בשליח ונתן השליח סימן בכיס ובארנקי ובטבעת שמכשירין את הגט בחזרתם או שמצא הבעל הגט קשור בכיסו של שליח הולכה וליתיה לשליח דלישייליה וכשר לגרש בו ואין חוששין שמא השאיל השליח את כיסו לאדם אחר וקשר בו את הגט הא בשאר כלים אע"פ שמחזירין אותם אין מכשירין את הגט:

אף לענין עדות אשה אין מעידין בסימן שאינו מובהק ולא סוף דבר במה שאינו סימן כלל כגון גופא דאריך וגוץ שכמה בני אדם מהם גדולים מהם קטנים ואינו סימן כלל וכן בכליו שאמר חיורי וסומקי שכמה בגדים הם סומקי וחיורי ואף לענין אבדה אין מחזירין והיאך מעידין בכך אלא אפילו בסימן גמור אלא שאינו מובהק כגון שאמר הכרתיו בשומא שהיתה לו במקום פלוני וכן בכליו במדת רחב ואורך אין זה כלום והוא הדין ליתרת או לחסרון אבר שכלם סימן שאינו מובהק הם והרבה כיוצא בהם ואם כן אין עדות אלא בהכרה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו על ידי מעשה שבראוהו לאחר שלשה ומכירו אלא שאין סומכין על הכרתו אם יש שם יתרת או חסרון אבר סומכין עליו הואיל ואין אלו משתנים לאחר מיתה אבל לא בשומא מפני שעשויה להשתנות זהו פסק הנראה לנו בדין זה ויש חולקין לפסוק סימנין דאוריתא ר"ל אף בשאינו מובהק ובלבד בשאין עשוי להשתנות ויש מסתפקין בדבר עד שכתבו בעדות אשה שאין משיאין ואם נשאת אין מוציאין ועיקר הדברים כמו שכתבנו וביאור הסוגיא לשיטתנו למימרא דסימנין לאו דאוריתא ר"ל שאינו מובהק וכדקאמרת דיש לו סימנין בגופו או בכליו אין מעידין ורמינהו מצאו קשור כו' כשר והוא ודאי אינו סימן מובהק שהרי אינו בגוף הגט ותירץ הא ר' אלעזר דקאמר מעידין על השומא אע"פ שאינו סימן מובהק הא רבנן דאמרי אין מעידין על השומא מאי לאו בהא קא מיפלגי דמר סבר דאורייתא כו' אמר רבא דכולי עלמא דאוריתא אלא שבשומא זה שאמר שאין מעידין הוא מפני שאין דנין אותה בסימן כלל מפני שמצויה היא תמיד בבן גילו ר"ל במי שנולד באותו רגע עמו והוא ענין נמצא בספרי משפטי התכונה אי נמי מפני שעשויה להשתנות הא כל שאינו כן דנין בה ואיכא דאמרי דכולי עלמא דרבנן ובשומא זה שאמר שמעידין הוא מפני שהוא דנה בסימן מובהק ושאלו בה ללישנא קמא דרבא דסימן שאינו מובהק דאוריתא היאך נפרש משנתנו שלא התירה בסימני גופו וכליו ותירץ גופו דאריך וגוץ שאינו סימן כלל בכליו דחיישינן לשאלה ומצאו קשור דלא חיישינן לשאלה הוא מפני שאותם הכלים אין דרכן בהשאלה ואיבעית אימא שאין חוששין אף בשאר כלים לשאלה וכליו דמתניתין שלא הכשירו בהם בחיורי ואוכמי שאינו סימן כלל ומכל מקום ללישנא בתרא אף במדת ארכו ורחבו אינו כלום:

טמויי הוא דלא מטמא הא מחייא לא חיי. וא"ת מנא ליה למידק הכי הא גוסס קתני דלא שייך למידק הכי דהא ודאי אין מעידין על הגוסס וי"ל דלא דמי לגוסס כי נמי חיי אצטריך לאשמעינן דלא מטמא והגם דכהן מוזהר מליגע בו כדנפקא לן מקרא בפרק ג' מינין [דף מג ע"א] להחלו משנעשה חלל (אבל במזיד) אבל מגוייד אי מחייא חיי לא אצטריך לאשמעינן דלא מטמא:

מתניתין אין מעידין אלא על פרצף פנים עם החוטם אע"פ שיש סמנים בגופו ובכליו ואין מעידים אלא עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגוייך או צלוב על הצליבה או חיה אוכלת בו ואין מעידין אלא עד ג' ימים. ר' יהודה בן בבא אומר לא ככל האדם ולא כל המקומות ולא כל השעות שוות. פי' אין מעידין על האיש שמת אא"כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולים להכי רשזהו אבל אם לא ראוהו בפרצווף פניו או שניטל חוטמו אין מעידין להשיא את אשתו שמא אינו הוא. ואפי' ראוהו מגוייד. פי' מנותח ומלא פצעים וחבורות כמו גודו אילנא או צלוב על הצליבה או חיה דורסה ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו בו עד שתצא נפשו. ואין מעידין אא"כ ראוהו תוך ג' ימים למיתתו אבל לא לאחר ג' ימים שמא נשתנו מראה פניו ואינו זה שהם סבורים ריב"נ ואמר לא כל האדם שוין שיש לך אדם שממהר לנפוח משאר בני אדם כגון אדם שמן. ויש לך מקום שהחמה זורחת בו יותר משאר מקומות והמת ממהר נהסריח ולהתנות. ויש לך שעה שהעולם חם והמת מתקלקל מהרה. וקמן בעי אי לחומרא פליג אי לקולא:

ת"ר פדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידים עד שיהא שניהם עם החוטם. פי' פדחת הוא המצח. אמר אביי ואיתימא רב כהנא מאי קראה הכרת פניהם ענתה בם:

אעפ"י שיש סמנים בגופו וכו' ת"ר אין מעידין על השומא. ר"א ב"א אומר מעידין על השומא אמר רבא דכ"ע סימנא דרבנן והכא בשומא סימן מובהק הוא ור' אליעזר בן מהבאי סבר שומא סימן מובהק הוא. פי' מה שאנו מחזירים אחר סמנים אינו מדאורייתא דנליף מינה לאיסורא. אלא תקון דרבנן הוא ולא ילפינן מינה לאיסור תורה שאם הקילו בממון לא מקיל באיסור א"א:

הא דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אפי' שיש סימנים בגופו ובכליו. דוקא בסימן שאינו מובהק אבל בסימן מובהק מעידים דסימן מובהק כעדים דמי:

גרסי' בפ' מי שאחזו אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו א"ר זירא אי קשיא לי הא קשיא לי אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הרי יכול להגיד מתוך הכתב. א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם מיתיבי כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות. קתני מיהא עדות. אמר רב ששת [בעדות אשה] דאקילו ביה רבנן. שמעינן מהא דמפי כתבם בעדות אשה כשר. ומיהו לא דמי האי מפי כתבם דגיטין למפי כתבם דירושה שכתב רב אלפס [גרסינן בירושלמי] מצא כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכו' דבההיא דגיטין מיירי כגון שכתב לפניו בשטר איש פלוני מת ובההיא מכשרי' אבל בנמצא כתוב בשטר איש פלוני מת לא אפשר דלא מכשר וה"ר אלפס כתב ולא פסק הלכה כדברי מי:

בד"ה הכרת פניהם כו' וה"נ משמע דאברייתא לחודא קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו כו' עכ"ל כצ"ל והד"א ועיין בתוס' בפ' יש בכור:

בד"ה מצאו קשור בכיס כו' ע"י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי עכ"ל ר"ל דאי הוה מיירי על ידי טביעת עין לא ה"ל למנקט כלל כיס וארנקי דמה לי שיש לו טביעת עין בכיס ובארנקי ומה לי שיש לו טביעת עין בגט גופיה וה"ה נמי אי הוה מיירי כשיש לו סימן בכיס וארנקי לא ה"ל למנקט אלא כשיש לו סימן בגט גופיה ולא ה"ל למנקט כיס וארנקי כלל אבל נקט כיס וארנקי שזהו הסימן גופיה שהגט קשור בו ואין צריך סימן אחר לא בגט ולא בכיס ובארנקי וק"ל:

רש"י בד"ה סימנין דאורייתא כו' בכלל היתה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אין מעידין כו' אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים ותשובת כו' כצ"ל. ונ"ב פי' ולקולא עיין באשר"י:

ד"ה ודבק כו' ובירושלמי דהכא כצ"ל:

גמ' לא כל האדם. כעין זה פסחים מח ע"ב:

הוי מסקי בי׳ ר"ג זוזי וכו׳ [וע' בשבת קכ״א ע״ב רש״י ד"ה הוי שדי רוקא ועיו"ד סרמ״ב סכ״ט בהג״ה ובמ״א סי׳ שי"ו ס״ק כ״ה וע' ברכות נ"א א׳ השתא דאמרת כו׳ וע׳ מעילה כז"ב ונדרים מט"ב כל מילי לא תפלוט כו' בר מקרא ודייסא יעש״ה] וע״ש באגודה מכאן משמע מי שיש לו ואינו משלם חובשין אותו והביאו א"ז רמ״א בחו"מ סצ"ז ס״ז בהג"ה והב״י הביא דהריב"ש דהני דבי ר"ג דלא הוי מעלי' וכר״פ מי שאחזו ברב עמרם. ול״נ משבת נה״א לוכחינהו מר לבי ר״ג כו׳. וע׳ בכורות דל״ו בפרש״י שבע״י ד״ה בעלי תריסין בשם הערוך וע' תענית כד״א אתו עבדי דנשיאה כו׳ וערש״י בע״י ד"ה בריוני יעש״ה. ועכ״מ צא״ב דבי ר"נ ר״ג כו' משום פריצותא דעבדי כו' יעו"ש. ועשו״ת גאונים קדמונים סי׳ מ״ח כיון דאיכא דלא קפיד עלי׳ כו׳ ואינהו נמי לגבי אחרינא כיון דלית להו ארעתא סגיאין איכא משום מצוה ומשום אהבה כו' יעש״ה ומזה מבואר ג״כ דקאי ער"ג בעצמו ומזה דלא כי״מ שכ׳ הרשב״ם ב״ב לו״א ורמב״ם פי״ג מטוען ה״י וע' בערובין יא״ב לא תימא להו כו׳ והתם הוי גם ר"נ חתנא דר״ג בר פלוגתי׳ וערש״י שם לט״ב ועפ״ז דסוטה ה״ו בירו׳ ויומא פ״ו ה״א והאתיין מייבלין אגרא גבי ר"ג א"ל ע"י שזרעו של דוד אינון עבדי לי׳ כמנהג אבהתהון ועב״א סצ"ז דא"ז השגה דבגמ׳ מבואר להדיא דר״ג בעצמו דהוי מצער לי׳ וע׳ בהגהות הגרא"ו לחו"מ שחשדוהו שהי׳ לו ובשביל שאמר צמ"ר הימנוהו. ואולם בכנה״ג בהגהותיו לב״י דהיכי שאין ידוע שיש לו והוא נו״נ באמונה כל ימיו נשבע שאין לו יעו"ש ורק היכי שיש אומדנות והכא משמע שחבשוהו קודם השבת שלא להשמט מהם. וע' בשבת קי״ט תיתי לי דכי אתא צמ"ר וכו׳. ועראנ״ח פ״ו ובאחרונים ובעובדא דיבמות שצערוהו שלא ידעו אותו וכרב ספרא דרמי לי׳ סודרי׳ ומה שהתנכר מפניהם י״ל כב״ב ט״א בריב"ע שלא רצה להנות מכה״ת וביומא לה״ב וכר״ט בנדרים סד״א ועבירו׳ בפ״ד דשביעית שהובא דר"ט בענין אחר וי״ל שהי׳ מרחיק עצמו שלא יצטרך לזה ועב"ק נט״ב באלעזר זעירא דא״ל גברא רבה אנא וע״ש בח"א א״ז רש"א. ול״נ שהכונה בה״ד צו״מר שבקוהו מה״ד בב״ק קטז״א לא יהבינן זימנא לבני כלה בכלה ערש״׳ והכ״נ י״ל שבאו לשמוע פירקא דר״ג בשבת ע׳ יומא עה"א ר״ג איקלע להגרוניא כו׳. וע׳ שבועות מ״א באמר פרוע ואי צ״מר הוא לא מזדקקינן לי׳ ועכני"ח סצ"ה בשכנגדו ת״ח לענין ש״ה דלא עבדינן תקנתא לתקנתא וגם לדעת קצת פוסקים דכשהלוה ת״ח וצריך ספריו מניחין לו וכש"כ ס״ת ועב״ק יז״ב וע' שבות יעקב ח״א סקס״ז וערצ״ב ס״א בהג"ה ועבסי' רצ״א ס״א בהג"ה בהמפקיד כספים בע״ש סמוך לבהש״מ דאם הנפקד ת״ח עד אחר שיבדיל [וע׳ ראנ״ח במים עמוקים סי' ע׳ דאף דילפינן מקרא דצריך לחוש לחשדא מ״מ היכי דאיכא למיתלי׳ לכף זכות אין לחוש לדידן דקיי״ל כחכמים דר״מ בע״א יב״א בזמן שהדרך מיוחד לאותו מקום מותר יעש״ב וע' קרית חנה סמ״ב ומ״ד יעש״ב ונ"ל דלגבי אב״מ לא הי׳ הוכחה כלל שיש לו מעות ורק דבר"ג אזלי בשיטתייהו כדאיתא בב״ק נט"ב סבור יהורא הוא וחבשוהו עד דאמר שמואל הלכתא בששים ושבקוהו וע"כ דס״ל כר״מ דמ״מ איכא למיחש לחשדא אף שאין הדרך מיוחדת לאותו מקום ולכך לדידן אף באתרא דלא ידעי לי׳ דליכא למיחש ליוהרא. וע׳ בירושלמי ערלה פ״א מ״ו ר׳ יוסי אומר אף יתכוון ללקוט מ״ט דר״י שכן דרך ב״א להיות מדיל בגפנים. וע' בשמ"ר ח"ב סי׳ י״ד אות ד׳ דהירושלמי לא בא ליתן טעם על גוף ההיתר דביטול וכמבואר בבבלי בהנזקין חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה א' רק בדל״ש שי״כ משום מה״ע כשרואין אותו לוקטו מערב וליכא מ"ע דהרואה יאמר מדיל הוא יעש"ב. וע' סוטה לו״ב וח״א לעשות צרכיו נכנס כו׳ ועשו"ת הרלב"ח סי׳ קכ״ו שתמה דאף במקום שמורה פשטות המקרא שחטאו כמו בדוד ושלמה דרכם לדון לזכות. ולפ״ז תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן כיון שנתייחד אך בל"ה י"ל דתליא בפלוגתא אי בע"ת או צ"ג עדיף לפמ״ש א"ז רש״א דקאי על בעל תשובה במחשבה ולא בפועל כו׳ ועירו' כתובות פ״ק סוף ה״א דפריך כיון דחזקה דאאמב״ס ומפסידה אפי׳ אינו מעמיד שושבינין ומשני מפני החשד כיון שנהגו כו' ובזמ״ק א״ז רש״א בברכות ג"ב אהא פריך ות״ל משום חשד ומזיקין וכן ה"ד ות"ל משום חשד ומפולת ולא פריך מחשד לחוד דודאי בסתם ליכא חשדא אלא במקום סכנה אבל מן הסתם דנין לכ״א לכף זכות וליכא חשדא ג"כ וכנ"ל מהראנ״ח יע״ש בחי׳ משש״ב:]

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לאינסובי לצרה בעלמא מקמי דידה. האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה מת בעלי והיתה לה כאן צרה אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא: הואיל והותרה היא. אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואע''ג דעדיין היא לא ניסת: ליחוש דלמא בגיטא אתאי. אי טעמא דר''א לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא אלא משום דלא מקלקלא נפשה ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה ואמרה מת בעלי וכדי שתנשא גם צרתה ואיהי לא מקלקלא דבשלמא במתני' היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי דאי נמי בגיטא אתאי איקלקלא שנשאת לאחי בעלה אבל לשוק ליחוש: דאינסיב לכהן. דאי אתי בעלה ומיבעי לה לאחוויי גיטא מיפסלא אכהן ונפקא: מתני' אין מעידים. על האיש שמת אא''כ ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו שיכולין להכירו שזהו אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו אין מעידין עליו להשיא את אשתו שמא אין הוא: ואפי' ראוהו מגוייד. לשון גודו אילנא (דניאל ד) מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב: או צלוב. על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו: אין מעידין. עד שיראו שתצא נפשו: ואין מעידים אלא עד ג' ימים. אם ראוהו בתוך ג' ימים למיתתו מעידין עליו אבל אם לא ראוהו עד לאחר ג' ימים חיישינן שמא נשתנו מראית פניו ואין זה שהם סבורים: רבי יהודה בן בבא אומר לא כל האדם כו'. יש לך אדם שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר ואדם מת ממהר להסריח ולהשתנות ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח ובגמ' בעי לחומרא פליג או לקולא פליג: גמ' פדחת. מצח: הכרת פניהם ענתה בם. העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים: קירא. שעוה: דבק בבלייתא. הדביקה במעט מטלית בלויה: בלייתא. בגד בלוי: באפותיה. במצחו: מצאו קשור. המביא גט לאשה ואבד הימנו: בין כליו. בין כלי ביתו ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהן שלו כשר ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאיניש אחרינא הוה והאי גט אחר הוא אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס ובארנקי ואפי' למישרי איסור אשת איש דאורייתא אלמא סימנין דאורייתא: שומא. ורוא''ה : סימנין דאורייתא. אף השמלה בכלל היתה כו' בפ' ואלו מציאות (ב''מ דף כז.): בן גילו. שנולד בפרק אחד ובמזל אחד ור''א בן מהבאי סבר אין שומא מצויה בבן גילו: להשתנות. ממראה: סימנין דרבנן. ולא דריש אף השמלה לסימן אלא לתובעין דהתם פלוגתא היא:

אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים. פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר''ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע''י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע''י טביעות עין ניכר היטב ע''י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא ותשובת ר''ת כתובה בספר הישר: הכרת פניהם ענתה בם. פירוש שצריך פדחת של פניהם להכי מייתי האי קרא דכתיב הכרת פניהם ענתה בם דמשמע שצריך הכרה לבד מן הפנים ועל פי' הקונט' קשיא דבפ' יש בכור (בכורות מו: ושם) מייתי לה אברייתא דהכא ולא על המשנה דהתם והכא נמי משמע דאברייתא לחודה קאי דמייתי עובדא ודבק קירא באפותיה היינו על מצחו ובירושלמי דהכא משמע דאחוטם קאי: מצאו קשור בכיס ובארנקי כו'. וא''ת מאי קושיא דלמא הכא שאני דמכירו לגט או לכיס בטביעות עין דאפי' עם הארץ אית ליה טביעות עין כדאמר בגט פשוט (ב''ב קסח.) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה ויש לו להיות נאמן במגו שיכול לומר לא איבדתיו מעולם וי''ל כגון דאיכא עדים שאיבדו דהשתא ליכא מגו א''נ במצאו אחר ומחזירו ע''י סימן זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי: שנמצא בין כליו. ואע''ג דרבים מצוים שם ואם נמצא בקרקע היה לחוש ליוסף בן שמעון אחר השתא שמצאו בין כליו אין לחוש שנתנו אחר שם אלא הוא: אמר רבא דכולי עלמא סימנין דרבנן. ואם תאמר ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמא וי''ל דמעיקרא ס''ד דאדם אחר מצאו כדפרישית ולכך בעי למיפשט מינה דסימנין דאורייתא אבל השתא סבר דמיירי שמצאו בעצמו ומכיר הכיס בטביעות עין ונאמן במגו שיוכל לומר לא אבדתיו אי נמי שיש עדים שהארנקי וכיס וטבעת שלו וידוע שם א''נ דחשיבי כיס וטבעת סימן מובהק:

יבמות קכ ע"א