דף קטו - ב

וחזינהו לאלתר מיד כשהעלום, וקאמרי נמי סימנין מובהקין, דלאו עלייהו אטביעות עין גרידא סמכינן, דחיישינן דלמא אחרים נינהו לפי שהמים משנים את צורת הפנים ואין ניכר כל כך [שיטת רש"י] ^[10], אלא אסימנים סמכינן, שבבירור הכירום יפה ואין כאן מקום לחשוש שאמרו בדדמי ^[11].

ובעיין דעד אחד במלחמה, לא איפשיטא.

מעשה בההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה בעדים. ^[12]

אמר ליה מפקיד לאחר זמן: הב לי שומשמי.

אמר ליה נפקד: שקילתינהו! כבר החזרתים לך.

אמר ליה מפקיד: יש לי סימן מובהק, והא כן וכן הויין, כך וכך סאין היו.

ובחביתא רמיין, ועדיין הן אצלך בחבית, צא ובדוק בה ותמצא כחשבוני.

אמר לו: דידך שקלתינהו. והני, אחריני נינהו ושלי הם.

סבר רב חסדא למימר: כיון דאיכא עדי פקדון וגם סימן שהן שלו, אם כן היינו שני תלמידי חכמים דלעיל, דאמרינן נאמנים להשיא נשותיהן בעדים וסימנים, ולא אמרינן: הנך תלמידי חכמים אזלו לעלמא, והני מתים שהעלו מן המים אחריני נינהו, ואירע שהיו להם סימנים דומים.

והוא הדין כאן, שאין לנו לחשוש אולי הם אחרים, ואירע שיש בהם אותם הסימנים.

אמר ליה רבא: מי דמי הכא להתם? התם בשני תלמידי חכמים קאמרי סימנים וידוע דליכא למיחש לשקרא. ^[13].

הכא, בשומשמי, מאי דאמר ליה מפקיד לנפקד לא חשיב סימן. כי מאי סימנא אית להו ^[14].

ואילימא מאי דקאמר "כן וכן הויין" [כך וכך סאים של שומשומין היו], אין להחשיב זאת לסימן, דאימר חושבנא איכא למימר דאיתרמי, במקרה, כמו החשבון הזה.

אמר ליה מר קשישא בר רב חסדא לרב אשי: ומי חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחרינא נינהו, כאשר הסימן של הראשונות נמצא לפנינו?.

והתנן: מצא כלי וכתוב עליו אות קו"ף אמרינן שכל התבואה הנמצא בה הרי זה קרבן הקדש.

או אם מצא כתוב עליו אות מ"ם הרי זה מעשר.

היה כתוב עליו דל"ת הרי זה דמוע, תרומה וחולין שנתערבו, ואין נאכל אלא לכהן.

אות טי"ת הרי זה טבל.

אות תי"ו הרי זה תרומה.

כיון שבשעת הסכנה שגזרו שלא לקיים מצוות היו כותבין תי"ו תחת תרומה. ומוכח שלא אמרינן שמא פינו אותה תבואה שנתן בה בכתיבת אות זה, ואלו אחרים נינהו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לא חיישינן שמא פינן לראשונות והני אחריני נינהו?

והא אימא סיפא: רבי יוסי אומר: אפילו מצא חבית ישנה וכתוב עליה תרומה, הרי אלו חולין.

שאני אומר: אשתקד מתחילה הוה מלא תרומה, ובשנה אחרת פינה אלמא חייש רבי יוסי לשמא פינן, כיון דדרך הוא שבשנה אחרת משים בו דבר אחר, ומסתבר דרבנן לא פליגי עליה בחך סברא אלא דכולי עלמא חיישינן שמא פינן.

והכא בהא קמיפלגי: מר תנא קמא סבר, אם איתא דפינהו, מיכפר הוה כפר מקנח וגורר היה את האות בזפת, ולכן לא חיישינן דפינהו. ואידך ור' יוסי סבר: אימר, אישתלויי אישתלי, שכח למחוק את הסימן.

אי נמי, לפנחיא ^[15] שבקיה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם מהן.

מעשה ביצחק ריש גלותא ^[1] בר אחתיה דרב ביבי, דהוה קאזיל מעירו קורטבא לאספמיא, ושכיב. ומת באספמיא.

שלחו מהתם, מאספמיא, שליח לקורטבא, להודיע כי איש אחד ששמו יצחק ריש גלותא, בן אחתיה דרב ביבי, הוה קאזיל, הלך, מקורטבא לאספמיא, ושכיב. אבל לא היו העדים שהעידו שהוא הגיע עמהם לאספמיא, וידעו שזה הוא שמו [וגם לא אנשי אספמיא], מכירים שיהא זה אותו יצחק של קורטובא, שיצא ולא חזר ^[2].

והיתה השאלה: מי, האם חיישינן לתרי יצחק המכונים "ריש גלותא", ויצחק זה שמת, איש אחר הוא, ואילו יצחק ריש גלותא שיצא מכאן הלך למקום אחר, ועדיין חי הוא.

או לא חיישינן להכי, ותלינן שיצחק המכונה ריש גלותא שהיה דר בקורטובא הוא המת, הואיל ולא הוחזקו שנים עם אותו השם בעיר אחת. ^[3].

אביי אמר, חיישינן. משום שהשיירות מצויות היו, וקיימא לן במסכת גיטין כי במקום שהשיירות מצויות, אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, חוששין לשני יוסף בן שמעון. ולפיכך, יבדק כל העולם שמא יש יצחק ריש גלותא אחר בסוף העולם.

רבא אמר, כיון שהעדים שראו בו שמת העידו שהוא אותו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא, לא חיישינן הואיל ולא הוחזקו שני יצחק ריש גלותא בקורטובא. ואמרינן כאן נמצא כאן היה, ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע ^[4].

ומביא אביי ראיה לדבריו:

אמר אביי: מנא אמינא לה דחיישינן לשני יוסף בן שמעון?

דההוא גיטא, דאשתכח בנהרדעא והאשה עומדת לפנינו ותובעת את הגט.

וכתיב בגיטא: בצד קלוניא מתא, שם עיר בארץ נהדרעא ^[5] אנא בן חורין מליתן מס אנדרולינאי נהרדעא, פטרית ותרכית ית פלונית אנתתי, שהוא לשון גירושי אשה; ושלחה אבוה דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה לשאול אי חיישינן לאנדרולינאי אחר שכתב גיטא או לא.

ושלח ליה רבי יהודה נשיאה: תיבדק כל ארץ נהרדעא כולה!

אלמא לא אמרינן מקלוניא היה נמצא, ומשם היה, ולא תהא צריכ בדיקה אלא קלוניא עצמה.

ודוחה רבא את הראיה:

ורבא אמר: דאם איתא דכל נהרדעא צריכה בדיקה יבדק כל העולם מיבעי ליה ^[6] שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא והלך לו ^[7] אלא משום כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח הכי, שלא להחזיקו כטועה ושואל דבר שאין צריך. ולעולם אינו צריך בדיקה אלא קלוניא עצמה.

ומביא רבא ראיה לדבריו:

אמר רבא: מנא אמינא לה דלא חיישינן לתרי יצחק, דהנהו תרי שטרי דנפקי במחוזא, וכתיב בהו שמות המלווים בשמות שהם שכיחים שם, כגון חבי בר ננאי, וננאי בר חבי.

ואגבי בהו רבא בר אבוה זוזי!

חייב רבא בר אבוה את הנתבע שהוציא נגדו בעל השטר את שטרו, שיפרע את חובו. ולא קיבל את טענתו שאינו חייב לו, אלא לאדם אחר הנושא גם הוא את השם הזה.

והא השמות חבי בר ננאי, וננאי בר חבי, במחוזא שכיחי טובא, ואפילו הכי גבה בהן המלוה כשהוציא שטר חוב על אחרים, ולא חיישינן שמא אחר היה, ובהכרח הוא משום דאמרינן היות ברשותו נמצאו, שלו היו מתחילתן.

וכיון שלענין ממון, אף על גב שהוחזקו שנים עם אותו השם לא חיישינן שמא השטר של אחר, הוא הדין לענין איסורא כי לא הוחזקו, מיהא, לא חיישינן.

אך אביי דוחה את הראיה:

ואביי אמר: