לא פסל את הראשונה בביאתה של השניה, וכן אם היו שתי חרשות — אין ביאת השניה על ידי היבם פוסלת את הראשונה, כיון שביאת שתיהן שווה. ולכן: אם היתה הראשונה קנויה לבעלה — קנויה היא גם ליבם, ואם לאו, שאינה אשת אחיו — הרי נעשתה כאשתו, ואין ביאת השניה פוסלתה, ואף שאסור היה לו מהספק לבוא עליה.

אם היו קטנה וחרשת; בא יבם על הקטנה, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — הרי זה פסל את הקטנה, כפי שהסברנו, גזירה משום זה שבא תחילה על החרשת.

בא יבם על החרשת, וחזר ובא על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — פסל את החרשת, שכן נישואיהם אינם נישואין גמורים. וביאת היבם איננה נחשבת לביאה הקונה ופוטרת, ולכן הביאה השניה פוסלת את הראשונה.

היתה אחת פקחת ואחת חרשת ובא יבם על הפקחת, וחזר ובא על החרשת, או שבא אחיו על החרשת — לא פסל את הפקחת, הואיל וקניינה לבעלה הוא קניין גמור, וביאת היבם עליה קנתה אותה לו קניין גמור ונפטרה צרתה, וביאתו על החרשת היתה בעילת זנות.

בא יבם על החרשת וחזר ובא על הפקחת, או שבא אחיו על הפקחת — הרי זה פסל את החרשת, הואיל ואין קניינה קניין שלם, וביאת צרתה הפיקחת דוחה אותה ופוסלתה.

היו לאח המת שתי נשים, אחת גדולה ואחת קטנה, שנישואיה מדברי סופרים בלבד, ובא יבם על הגדולה, וחזר ובא אחר כך על הקטנה, או שבא אחיו על הקטנה — לא פסל את הגדולה, שהרי ביאת הגדולה בנישואיה ביאה גמורה היתה ופטרה את צרתה. אם בא יבם על הקטנה וחזר ובא על הגדולה. או שבא אחיו על הגדולה — פסל את הקטנה. ר' אלעזר אומר: מלמדין הקטנה שתמאן בו ותעקור נישואיה מעיקרם, ותהא אף הקטנה מותרת לכל אדם.

א גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אלעזר, שמלמדים את הקטנה שתמאן בו. וכן אמר האמורא ר' אלעזר בן פדת: הלכה כר' אלעזר בן שמוע, התנא במשנתנו.

ואומרת הגמרא: וצריכא [והוצרכה] הלכה זו להיאמר גם במקרה זה וגם במקרה הראשון — בשתי אחיות נשואות ואחת מהן קטנה ונפלה הגדולה לייבום לפני בעל הקטנה. דאי איתמר בהא קמייתא [שאילו היה נאמר פסק הלכה זה רק במקרה זה הראשון], הייתי אומר: בהך קאמר [בזו אומר] שמואל הלכה כר' אליעזר — משום שלא קיים מצות ייבום בגדולה, וכדי שיוכל לקיים בה מצות ייבום, מלמדים את הקטנה למאן בו, אבל בהא [בזו] דאיקיים [שהתקיימה] מצות ייבום בגדולה — אימא תרוייהו לפקו [אמור ששתיהן תצאנה] בגט.

ולהיפך, אי אשמעינן בהא [אילו היה משמיע לנו רק בזו], הייתי אומר: משום שהגדולה מכל מקום רמיא קמיה [מוטלת לפניו] לייבום, ומשום כך הייתי אומר מוטב שיידחו נישואיה של הקטנה על ידי מיאון. אבל אידך [האחרת]— לא, שכל זמן שלא מיאנה הרי היא אחות אשתו, ואין בה חובת ייבום כלל. על כן צריכא [צריך] שייאמר פסק הלכה זה בשני המקרים.

ב משנה יבם קטן, שבא על יבמה שגם היא קטנה — יגדלו זה עם זה יחד, כזוג נשוי. ואינו יכול לגרשה, שהרי קטן הוא. אם בא על יבמה גדולה — תגדלנו, תמתין לו עד שיגדל, ואינו יכול לפוטרה קודם לכן.

היבמה שכנסה היבם לשם ייבום, ואמרה בתוך שלשים יום לכניסתה "לא נבעלתי" — כופין אותו שיחלוץ לה. ואם אמרה זאת לאחר שלשים יום, והוא אומר שבא עליה — מבקשין הימנו שיחלוץ לה, לפי שיש מקום להאמין לו שבא עליה. ובזמן שהוא מודה שלא בא עליה — אפילו לאחר שנים עשר חדש כופין אותו שיחלוץ לה.

אשה הנודרת הנאה מיבמה, שנדרה עוד בחיי בעלה שלא תיהנה ממנו כל הנאה — כופין אותו שיחלוץ לה, שהרי אסור לה להיבעל לו, וממילא אין לה תקנה אלא בחליצה. אם נדרה ממנו הנאה לאחר מיתת בעלה — רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה. ואם נתכוונה לכך, שרצתה לפטור עצמה לעתיד, לאחר מות בעלה, מחובת הייבום — אפילו נדרה בחיי בעלה, רק מבקשין הימנו שיחלוץ לה.

ג גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כדעת ר' מאיר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטן וקטנה — לא חולצין ולא מתייבמין, אלו דברי ר' מאיר. וטעמו: שמא יימצא הקטן סריס, או הקטנה תימצא איילונית, ואז אין מצוות ייבום חלה עליהם, אבל יש בכך איסור ערות אשת אח. ואילו כאן נראה, שמניחים לקטן ולקטנה לחיות זה עם זו!

ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, שכן כי [כאשר] אמר ר' מאיר את דינו לאיסור, הרי זה במקרה של גדולה לקטן, וקטנה לגדול, דחד מינייהו [שלגבי אחד מהם] ביאה דאיסורא [של איסור] הוא, שהרי יש כאן ספק איסור ערוה, ואם כי הקטן אינו חייב, מכל מקום השותף המבוגר חייב על איסור ביאת ערוה גם עם שותף קטן. אבל קטן הבא על הקטנה דתרוייהו כי הדדי נינהו [ששניהם זה כמו זה הם], ושניהם עדיין אינם חייבים במצוות, בזה לא אמר.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנתנו: בא הקטן על יבמה גדולה — תגדלנו, ומשמע גם במקרה שאחד מהם גדול! אמר ר' חנינא חוזאה: בא — שאני [שונה], שאם כבר בא עליה, אף שלכתחילה אינו מייבם — מוטב שתגדלנו. ומקשים: והא [והרי] תגדלנו קאמר [אמר], משמע שיחיו יחד כל הזמן חיי נישואין אף שכל ביאה וביאה דאיסורא [של חשש איסור] הוא לדעת ר' מאיר! אלא מחוורתא [מחוור, ברור] כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' מאיר היא.

לעצם הענין שואלים, ובאמת מדוע יוכל הקטן לייבם? קרי [קרא] כאן עליו את הכתוב "להקים לאחיו שם" (דברים כה, ז), והאי לאו בר הכי הוא [וזה הקטן אינו מסוגל לכך], שהרי אינו יכול להוליד! אמר אביי, אמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה) — לרבות כל דהו [שהוא], אפילו זה שאינו מוליד.

רבא אמר: בלאו הכי נמי לא מצית אמרת [גם בלא נימוק זה אינך יכול לומר] שיש חשש איסור בדבר זה, שכן מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שריא [האם יש דבר, מקרה בייבום, שעכשיו היא אסורה לו ולאחר זמן תהיה מותרת]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: כל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה לייבום "יבמה יבא עליה" (שם), וכגון שיש סיבה הלכתית שאסור לו לייבם — הרי היא נעשית לאחיו כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה לעולם.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור כך גם כן], שתהיה אסורה לעולם אם נפלה לפני יבם קטן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "כי ישבו אחים יחדו" (שם ה), משמע שדין זה חל בכל האחים החיים יחדיו באותו זמן, אפילו היה האח בן יום אחד.

ד שנינו במשנה שיבמה שאמרה בתוך שלשים יום "לא נבעלתי" — כופים אותו שיחלוץ, ואם אמרה לאחר שלושים — מבקשים הימנו שיחלוץ. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור שעד תלתין יומין [שלושים יום] מוקים איניש אנפשיה [מעמיד אדם את עצמו ומתאפק] ואינו בא על אשה שהוא חי איתה?

אמר ר' יוחנן: דעת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: טענת בתולים, שיכול אדם לבוא לבית דין ולטעון שכנס אשה בחזקת שהיא בתולה, ובעלה, ומצא שאיננה בתולה — כל שלשים יום מן החופה, במשך כל תקופה זו, יכול לטעון זאת, כיון שעד אז יכול להיות שלא בעל והוא בא וטען טענה זו מיד לאחר בעילה ראשונה, אלו דברי ר' מאיר.

ר' יוסי אומר: אם נסתרה, כלומר, אם היו במקום צנוע הראוי לביאה — יכול לטעון טענת בתולים רק לאלתר (מיד), אבל אם לא נסתרה ולא היו יחד — יכול לטעון כן אף לאחר כמה שנים. משמע, שר' מאיר הוא הסבור כי עד שלושים יום אפשר לומר שאדם לא בא על אשתו.

רבה אמר: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יוסי. אלא, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' יוסי התם [שם] אלא בארוסתו דגיס [שגס לבו, רגיל] בה, ולכן אם יתייחד עימה בודאי יבוא עליה. אבל אשת אחיו, היבמה שהיתה אשת אחיו —