חולץ — לא! ובודאי מפני שאינה יכולה לקרוא! ודוחים: לא, מדובר שם בפקחת ואחר כך נתחרשה, שאין תוקף בחליצתה כדי להפקיע את זיקת ייבום שמן התורה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו: שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות (זרות זו לזו), אחת פקחת ואחת חרשת, מת פקח בעל החרשת, מה יעשה הפקח בעל הפקחת? — כונס את החרשת, ואם רוצה אחר כך להוציא — יוציא. מת הפקח בעל הפקחת, מה יעשה הפקח בעל החרשת? או חולץ או מייבם.

מאי לאו [האם לא], מכיון שהוא פקח מעיקרא [מתחילתו] היא נמי [גם כן] חרשת מעיקרא [מתחילתה], שמדובר במקרים דומים זה לזה, וקתני [ושנה] לגבי החרשת כונס — אין [כן], אבל חולץ — לא שנה, משמע שאפילו לחרשת מתחילתה אין תקנה בחליצה! ודוחים: מידי איריא [וכי שייכים הדברים] ומוכרחים להיות דומים? הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמו שישנה וזו כמו שישנה], שמדובר בבעל שהוא פיקח מתחילתו, אבל החרשת לא היתה חרשת מתחילתה.

איתיביה [הקשה לו] ממקור אחר: שני אחין, אחד פקח ואחד חרש, נשואין שתי אחיות, אחת פקחת ואחת חרשת. מת חרש בעל חרשת, מה יעשה פקח בעל פקחת? — תצא החרשת משום אחות אשה.

מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת? — מוציא את אשתו החרשת בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם. כי אינו יכול לכונסה מפני שהיתה אחות אשתו במקצת, ואינה נפטרת בחליצה מפני שאין תוקף בחליצת החרש מכדי לדחות לגמרי זיקת ייבום שמן התורה.

וכי תימא [ואם תאמר] הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בפקח ואחר כך נתחרש — אולם שכזה מי מצי מפיק [האם יכול הוא להוציא את אשתו]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נתחרשה אשתו — יוציא, אם נשתטית — לא יוציא שאם אין בה דעת כלל, אין יכולים לגרשה. אם נתחרש הוא, או נשתטה — לא יוציא עולמית, מפני שנישואיו כשהיה פיקח היה להם תוקף, אבל כעת אין לו דעת גמורה לגרשה.

אלא לאו [האם לא] מדובר בחרש מעיקרא [מתחילה], ומאחר שהוא חרש מעיקרא [מתחילתו] — היא נמי [גם כן] חרשת מעיקרא [מתחילתה], ומאחר שהאחיות שמדובר בהן כאן היו חרשות מעיקרא [מתחילה] כפי שהוכחנו, נכריות ( זרות זו לזו) נמי [גם כן] חרשות מעיקרא [מתחילה] היו, ותנן [ושנינו במשנה] לגבי הנכריות שכונס — אין [כן], חולץ — לא! אישתיק [שתק] רבה, ולא מצא תשובה לשאלה.

כי אתא לקמיה [כאשר בא אביי לפני] רב יוסף וסיפר לו את הענין, אמר ליה [לו]: מאי טעמא תותביה מהא [מה טעם אתה מקשה לו מזו] שהרי יכול הוא לשנויי [לתרץ] לך: אחיות שמדובר בהן היו חרשות מעיקרא [מתחילה] ואילו לענין נכריות מדובר בפקחות ואחר כך נתחרשו.

אלא איבעי לך לאותביה מהא [היה לך להקשות לו מזו] ששנינו: שני אחין חרשין נשואין שתי אחיות פקחות, או שתי אחיות חרשות, או שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת. וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פקח ואחד חרש — הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום. ואם היו נכריות — יכנוסו, ואם רצו להוציא — יוציאו.

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר בפקחים ולבסוף נתחרשו, אולם במקרה זה מי מצי מפקי [האם יכולים הם להוציא]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: נשתטית — לא יוציא, נתחרש הוא או נשתטה — לא יוציא עולמית!

אלא לאו [האם לא] מדובר על אלה שהיו חרשין מעיקרא [מתחילה], ומאחר שהן חרשין מעיקרא [מתחילה] — אינהו נמי [הן גם כן] חרשות מעיקרא [מתחילה], וקתני [ושנה] שם: אם היו נכריות — יכנוסו. ונדייק: יכנוסו — אין [כן], יחלצו — לא, משמע שאין חליצה לחרשת! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

א שנינו במשנה: קטנה וחרשת שהיו נשואות לאחד — אין ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. אמר רב נחמן; אשכחתיה [מצאתי אותו] את רב אדא בר אהבה ואת רב חנא חתניה [חתנו], דיתבי וקמקוו אקוותא בשוקא [שיושבים ומקשים קושיות זה לזה בשוק] של פומבדיתא, ואמרי [והיו אומרים]: הא דתנן [זו ששנינו] במשנתנו כי קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה — הני מילי [דברים אלה אמורים] — כשנפלה ליה [לו] מאחיו הפקח, דלא ידעינן [שאין אנו יודעים] בפיקח זה אי [אם] בקטנה ניחא ליה [נוח לו] יותר אי בחרשת ניחא ליה [או בחרשת נוח לו] יותר;

אי [אם] בקטנה ניחא ליה [נוח לו] דאתיא [שתבוא] לכלל דיעה כשתגדל, אי [או] בחרשת ניחא [נוח לו] כיון שגדולה היא, ובת ביאה היא עכשיו. ולכן לא ברור לנו במי מהן נתכוון לקנין שלם יותר, ומשום כך אין ייבום של אחת פוטר את צרתה. אבל אם נפלה מאחיו החרש — ודאי בחרשת ניחא ליה [נוח לו], כיון שבת ביאה היא ובת מיניה [מינו] היא, ומן הסתם התכוון לקנותה קנין שלם יותר.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אפילו נפלה ליה [לו] מאחיו חרש נמי מספקא ליה [גם כן מסופק לו] לפי שעיקר הספק אינו תלוי במחשבתו של הבעל, אלא במהות הקנין בשתי אלה.

ושואלים: כיצד תקנתן של קטנה וחרשת אלה? אמר רב חסדא אמר רב: כונס את החרשת ומוציאה אחר כך בגט, ואינו יכול לקיימה, משום שחליצת הקטנה אחר כך תפסול אותה וקטנה תמתין עד שתגדיל, ותחלוץ.

אמר רב חסדא: שמע מינה [למד מכאן], מדבריו אלה של רב, כי קסבר [סבור] רב: חרשת הריהי בנישואיה קנויה ומשויירת, כלומר, קניינה הוא קנין בלתי גמור, קטנה — קנויה ואינה קנויה, שהיא ספק קנויה קנין גמור, ספק אינה קנויה כלל. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר להיפך כי חרשת קנויה ואינה קנויה, קטנה קנויה ומשויירת, אם כן חרשת אמאי [מדוע] כונס ומוציאה בגט?