ומציא עקרא [ויכולה לעקור]! שהרי יכולה היא למאן ביבם כפי שממאנת בבעל. אלא כך צריך לומר: ביאה ומאמר שהוא היבם קעביד [עושה] בה — מציא עקרא [יכולה היא לעקור], ואילו זיקה, דרחמנא רמא עלה [שהתורה הטילה עליה] ואינה תלויה ברצונו של אדם — לא מציא עקרא [אינה יכולה לעקור]. ואילו עולא אמר: הקטנה ממאנת אף לזיקתו של היבם. מאי טעמא [מה הטעם], כלומר, כיצד היא עושה זאת — לא על ידי ביטול הזיקה, שהרי דבר שציוותה התורה אין לה כוח לעקור, אלא במיאון זה נישואי קמאי קא עקרא [את הנישואין הראשונים היא עוקרת], שמגלה דעתה שאינה רוצה בנישואיה עם הבעל, וכיון שנעקרים נישואין אלה, ממילא אינה זקוקה לאחיו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא ממה ששנינו: כל קטנה שהיא עבור היבם איסור ערוה, שיכולה למאן ולא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? תמאן השתא [עכשיו] ותעקרינהו לנישואי קמאי [ותעקור בכך את הנישואין הראשונים] מעיקרם, ונמצא שלא היתה הצרה כלל צרת ערוה, ותתייבם צרתה! ומשיבים: צרת ערוה שאני [שונה], שלא יועיל הדבר מפני גזירת חכמים. דתני [ששנה] רמי בר יחזקאל ברייתא זו: מיאנה בבעל — מותרת לאביו, שהנישואין בטלו ואין היא יותר כלתו. מיאנה ביבם — אסורה לאביו.

אלמא [מכאן] שהוא סבור שמכיון שבשעת נפילה שלה לייבום הריהי נראית ככלתו ולא היה מובן לאנשים שהמיאון שלה שלאחר מכן יעקור את הנישואין הראשונים שלה, גזרו שלא ישאנה עוד, הכא נמי [כאן גם כן] צריך לומר כיון שבשעת נפילה נראית כצרת בתו, ואף שמעיקר הדין ביטל המיאון את האיסור מעיקרו, גזרו משום מראית העין.

א אמר רב: מיאנה ביבם זה — אסורה לזה לאחיו. מידי דהוה [כמו שהדין הוא] ביחס לבעלת הגט, כלומר, יבמה שנתן לה אחד מן היבמים גט, ובעלת הגט, לאו [האם לא] כיון דאיתסרא [שנאסרה] לה לחד [לאחד], לזה שנתן לה גט, איתסרא להו לכולהו [נאסרה להם לכולם], הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה].

ושמואל אמר: מיאנה בזה — מותרת לזה, ולא דמיא [ואינה דומה] לבעלת הגט. כי בעלת הגט, הוא דקא עביד [זה שהוא שעושה] בה מעשה זה של גט, ובזה הוא אוסר אותה גם על אחיו, ואילו הכא [כאן], כשממאנת ביבם, היא קעבדא ביה [שעושה בו] מעשה, דאמרה [שאומרת]: "לא רעינא בך ולא צבינא בך [איני חפצה בך ואיני רוצה בך]", ומלשון זו של מיאון משמע: בך הוא דלא רעינא [שאין אני חפצה], הא בחברך רעינא [הרי, אבל, בחברך חפצה אני].

רב אסי אמר: מיאנה ביבם זה — מותרת אפילו לו, אם תתחרט. ושואלים: לימא [האם לומר] שכשיטת ר' אושעיא סבירא ליה [סבור הוא], שאמר ר' אושעיא: אינה ממאנת לזיקתו, וכיון שכך, הזיקה עדיין קיימת ולא התבטלה על ידי המיאון, ולכן הוא מותר בה. ודוחים: בחד יבם [ביבם אחד] שלא היו לו אחים, הכי נמי [כך גם כן] דמציא עקרא [שהיא יכולה לעקור את הזיקה] וכעולא, ואולם הכא [כאן], בשני יבמין עסקינן [עוסקים אנו] שאין מיאון לחצי זיקה, וכיון שהיא ממאנת ביבם אחד בלבד, אין המיאון הזה מבטל את הזיקה, ומאחר שהזיקה קיימת היא מותרת אף לזה שמיאנה בו.

מספרים: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מיאנה בזה מותרת לאחין, ולא הודו לו. ושואלים: מאן [מי] הם אלה שלא הודו לו? אמר אביי: רב הוא זה שלא הודה לו. רבא אמר: ר' אושעיא הוא זה שלא הודה לו, שהרי סבור הוא שאין מיאון עוקר את הזיקה. ואמרי לה [ויש אומרים] שרב אסי הוא זה שלא הודה לו, שהרי לרב אסי היא מותרת אף לזה שמיאנה בו.

ב שנינו במשנה, שבית שמאי אומרים: בפניו, בפני הבעל בלבד, היא ממאנת. ובית הלל אומרים אפילו שלא בפניו. תניא [שנויה ברייתא], אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא מעשה היה בפישון הגמל (נוהג הגמלים) שמיאנה אשתו שלא בפניו, משמע שאפשר לעשות כן! אמרו להן בית שמאי לבית הלל: פישון הגמל במדה כפושה (גרועה) מדד, שהיה אוכל מפירות נכסי אשתו יתר על המידה ולא נהג בה כראוי, ולפיכך מדדו לו חכמים במדה כפושה (שאינה הגונה). והיתה זו עקירת הנישואין על ידי חכמים, ולא מיאון רגיל.

ושואלים: הלא מדקא אכיל פירי [מכיוון שהוא היה אוכל פירות], פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמדובר במקרה שנשואה היא, שהלא אין אכילת פירות בנכסי ארוסה, ואם כן, האמרי [הרי שאומרים] בית שמאי שהנשואה לא ממאנה [אינה ממאנת]! ומשיבים לדעת בית שמאי: תרי קיטרי עבדו ביה [שני קשרים עשו בו], כלומר, עשו בו שני דברים לרעתו שלא כרגיל: בזה שמיאנה שלא בפניו, ובזה שמיאנה כשהיא נשואה.

ג עוד שנינו במשנה, שבית שמאי אומרים: המיאון נעשה רק בפני בית דין, ובית הלל אומרים: גם שלא בפני בית דין. תנן התם [שנינו שם במשנה]: החליצה והמיאונין — בשלשה. ונברר: מאן [מי הוא] התנא הסבור כך? אמר רבה: כדעת בית שמאי היא, שהם אומרים שמיאון הוא בבית דין דווקא. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שזו שיטת בית הלל. וכיצד? עד כאן לא שמענו כי קאמרי [שאמרו] בית הלל אלא דלא בעינן [שאיננו צריכים] דווקא דיינים מומחין במיאון, אבל מכל מקום שיהיו במיאון שלשה אנשים כשרים, שהם "בית דין של הדיוטות" בעינן [צריכים אנו].

וכדתניא [כפי ששנינו בברייתא], בית שמאי אומרים: מיאון נעשה בפני בית דין, ובית הלל אומרים: בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ואלו ואלו מודים שצריך מכל מקום שיהיו שלשה. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון מכשירין בשנים. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג.

ד שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: תמאן, ותמתין עד שתגדיל, ותמאן ותינשא לאחר. ושואלים: למה לה למאן פעם נוספת? והא [והרי] כבר מיאנה חדא זימנא [פעם אחת]! אמר שמואל: הכוונה היא עד שתגדיל ותאמר: "רוצה אני במיאונים הראשונים", שמא התחרטה בינתיים.

עולא אמר: תרתי קתני [שני דברים שנה כאן]: או שתמאן ותגדיל ותיארס, ולא תתארס כשהיא קטנה כדי שלא תמאן שוב, או שתמאן ותנשא לאלתר (מיד), ואז לא תוכל למאן — לבית שמאי שסוברים שנשואה לא ממאנת.

ומקשים: בשלמא [נניח לשיטת] עולא, היינו דקתני [זהו ששנה] "עד שתגדיל ותנשא", כלומר, עד שתגדיל או עד שתינשא. אלא לדברי שמואל — הלא "עד שתגדיל ותאמר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] סגנון זה לשיטתו.

ה משנה אי זו היא קטנה שצריכה למאן — כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה, כלומר, מרצונה. אבל אם השיאוה שלא לדעתה — אינה צריכה למאן כלל, ויוצאת אפילו בלא מיאון. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: כל תינוקת שהיא קטנה כל כך שאינה יכולה לשמור קידושיה — אינה צריכה למאן, שלא תיקנו מיאון אלא לבת דעת במקצת.

ר' אלעזר אומר כלל בדבר: אין מעשה קטנה כלום, ונישואי קטנה בעצם אינם תופסים, אלא דינה כאילו היתה מפותה על ידי הבעל. ולכן, בת ישראל קטנה שהשיאוה אימה ואחיה לכהן — לא תאכל בתרומה בשל נישואין אלו, כדרך שאוכלת כל בת ישראל גדולה הנשואה לכהן, ובת כהן קטנה הנשואה לישראל — תאכל בתרומה, שהרי זה כאילו לא נישאה כלל.

ר' אליעזר בן יעקב אומר כלל אחר: כל עכבה (עיכוב) שיש בדבר זה שהיא נגרמת מן האיש — כאילו היא אשתו, כל עכבה שאינה מן האיש — כאילו אינה אשתו. וכאשר יבואר בגמרא.

ו גמרא אמר רב יהודה, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: בראשונה היו כותבין גט מיאון בסגנון זה: "לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה [אין אני חפצה בו ואין אני רוצה בו ואין אני רוצה להינשא לו] ". כיון דחזו דנפיש דיבורא [שראו שהורחב הדיבור] בזה, אמרי [אמרו] חכמים: