א משנה מצות חליצה כך היא נעשית: בא הוא ויבמתו לבית דין, והן, החכמים שבבית הדין, משיאין לו עצה ההוגנת לו, אם לייבם או לחלוץ, שנאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" (דברים כה, ח),

ואם החליטו לחלוץ, היא אומרת: "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי" (שם ז), והוא אומר: "לא חפצתי לקחתה" (שם ח). ובלשון הקדש היו אומרים דברים אלה ולא בשפה אחרת. אחר כך "ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו" (שם ט), וצריך שיהיה זה רוק הנראה לדיינים. "וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" (שם). עד כאן היו מקרין (מקריאים) להם את מה שעליהם לומר.

וכשהקרא פעם ר' הורקנוס תחת האלה בכפר עיטם, וגמר להקריא את כל הפרשה, הוחזקו, כלומר, נעשה מנהג, להיות גומרין את כל הפרשה. ואומרים: "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" (שם, י). מצוה זו, לומר "בית חלוץ הנעל", היא בדיינים, ולא מצוה בתלמידים, כלומר, שאר הנמצאים במקום. ר' יהודה אומר: מצוה על כל העומדים שם לומר "חלוץ הנעל".

ב גמרא אמר רב יהודה, מצות חליצה כך סדרה: קוראה היא ("מאן יבמי" וגו'), ואחר כך קורא הוא ("לא חפצתי לקחתה"), וחולצת, ורוקקה (יורקת), וקוראה ("ככה ייעשה" וגו'). ושואלים: מאי קמשמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא מתניתין [משנתנו] היא! ומשיבים: הא קמשמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאמנם מצוה הכי [כך] היא, אבל היא אינה בכלל חובה מעכבת, ואי אפיך [ואם הפך] את הסדר, לית לן [אין לנו] בה איסור, אף שלא עשה כראוי.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, ובין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

ג אמר אביי בפרטי דינים אלה: האי מאן דמקרי [מי שמקריא] ליבם וליבמה את גט (נוסח) חליצה, שלא ליקרי לדידה [יקריא לה] "לא" לחודיה [לעצמו] ו"אבה יבמי" לחודיה [לעצמו], מפני שאופן קריאה כזה משמע שהוא קורא: אבה יבמי. אלא יקריא ברציפות "לא אבה יבמי", כדי שכוונת הדברים תהא ברורה.

ולא ליקרי לדידיה [יקריא לו, ליבם] "לא" לחודיה [לעצמו] ואחר כך "חפצתי" לחודיה [לעצמו], שכן באופן זה משמע מדבריו "חפצתי לקחתה", אלא יקריא בבת אחת "לא חפצתי לקחתה". רבא אמר: אפסוקי מילתא [הפסקת דבר] בלבד היא, ואפסוקי מילתא [והפסקה בדבר] אחד שלם (שהוא בעצם רק הפסקת נשימה בלבד) לית לן [אין לנו] בה כל צד חשש.

מסופר: רב אשי אשכחיה [מצא אותו] את רב כהנא דקמצטער ומקרי [שהוא מצטער, מתייגע, ומקריא] לה ליבמה אחת, שתאמר "לא אבה יבמי" בבת אחת, כיון שהיבמה לא הבינה והיתה משבשת את הדברים, והוא רצה שתגיד את שלוש המילים כאחת, אמר ליה [לו] רב אשי: וכי לא סבר ליה מר להא [האם אין אדוני סבור לזה] שאמר רבא, שדבר זה אינו מעכב?

אמר ליה [לו]: למרות שחלק רבא על אביי בענין "לא חפצתי לקחתה", מודה רבא ב"לא אבה יבמי", שקריאה זו היא עיקר הענין, ודבר זה צריכה היא לומר כראוי. ועוד אמר אביי: האי מאן דכתב גיטא דחליצתא [מי שכותב שטר חליצה] — ליכתוב הכי [שיכתוב כך]: אקרינוה לדידה [הקראנו לה] מן "מאן יבמי" עד "אבה יבמי", ואקרינוהו לדידיה [והקראנו לו] מן "לא" עד "לקחתה", ואקרינוה לדידה [והקראנו לה] מן "ככה" ועד "חלוץ הנעל".

מר זוטרא היה משרטט אותה, שהיה עושה שורות בקלף כמו שכותבים תורה, וכתיב לכולא [וכותב את כל] הפרשה, כדי שתהיה לנגד עיני המשתתפים במעמד החליצה. מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר אידי: והא [והרי] דבר זה לא ניתן ליכתב לעצמו! שהתורה ניתנה להיכתב רק בשלימותה, ואסור לכתוב חלקים מן התורה כשאין מצוה לכותבם לעצמם. ומעירים: אף על פי כן הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של מר זוטרא, שכיון שיש כאן צד מצוה ואינו כותב לשם פרשה מיוחדת לעצמה — מותר לכתוב.

ד אמר אביי: אם רקקה היבמה, וקלטתו (סחבה אותו) הרוח ולא הגיע הרוק אל מול פני היבם — לא עשתה ולא כלום. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "וירקה בפניו" (שם ט) בעינן [צריכים אנו]. הלכך [על כן], אם הוא ארוך (גבוה) והיא גוצה (נמוכת קומה) וקלטתהו הרוח — איכא [יש, מתקיים] "בפניו", שהרי מרגע שיצא הרוק מפיה, היה זה מול היבם ("בפניו"). אבל היא ארוכה והוא גוץ — בעינן [צריכים אנו] עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל [שיבוא הרוק אל מול פניו ואחר כך ילך] ברוח. ואם היתה גבוהה ממנו והרוק ניתק מפיה ועף ברוח לפני שהגיע לגובה פניו — לא יצאה ידי חובה.

אמר רבא: אכלה תומא [שום] ורקתה (ירקה), אכלה גרגישתא (אדמה), סוג חימר שהיו לועסים לרפואה, ורקתה (ירקה) בגלל כך — לא עשתה ולא כלום, שאין זו קרויה יריקה. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — "וירקה" מעצמה בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין כאן], שהרי היא יורקת רק בגלל דבר אחר שגורם לה להצטברות רוק בפה. ואמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא [צריכים הדיינים לראות את הרוק כאשר הוא יוצא מפי] היבמה ולא די בעובדה שירקה רוק על הארץ. דכתיב [שנאמר]: "לעיני הזקנים... וירקה", ללמד שהיריקה צריכה להיות לעיני הזקנים.

ה שנינו במשנה על מה שנאמר "ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל" — מצוה בדיינין וכו' ולא בתלמידים. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון, ובאתה (באה) יבמה לחלוץ, ואמר לנו ר' טרפון, ענו כולכם: "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל", "חלוץ הנעל"