יבמות קג ע"ב

יבמות קג ע"ב - Steinsaltz

is a disadvantage for the righteous, as a righteous individual gains no pleasure from this so-called beneficial act. As it is stated by God to Laban: “Take heed to yourself that you speak not to Jacob either good or bad” (Genesis 31:24). Granted, speak no bad; this is rightly so, i.e., understandable. But speak no good? Why not? Rather, learn from here that even something that would be a good benefit to the wicked like Laban, is a disadvantage for the righteous.

The Gemara asks: Granted, there, in Laban’s words to Jacob, it is understandable that there could be a certain repulsive aspect to a wicked man speaking nicely to a righteous individual, as perhaps he will mention to him the name of the idol he worships and even though he means well, it still would repulse Jacob. But here, what disadvantage is there if she derives benefit from licentious relations with a wicked man?

The Gemara answers: He implants filth in her and contaminates her, as her body accepts his semen. As Rabbi Yoḥanan also said, based on his understanding that the serpent seduced Eve into having sexual relations with him: When the serpent came upon Eve, he infected her with moral contamination, and this contamination remained in all human beings. When the Jewish people stood at Mount Sinai their contamination ceased, whereas with regard to gentiles, who did not stand at Mount Sinai, their contamination never ceased. Therefore, Yael was repulsed by the contamination that she allowed into her body, and she did not benefit from relations with Sisera.

§ It was taught in the mishna that if she performed ḥalitza using a shoe that was not his, the ḥalitza is valid. The Sages taught: From the verse “And remove his shoe from on his foot” (Deuteronomy 25:9), I have derived only that the yavam may wear “his shoe,” i.e., a shoe that belongs to him; from where do I derive that he may wear any person’s shoe? The verse states the words “shoe” and “shoe” twice: “And remove his shoe” (Deuteronomy 25:9), and “The house of he who had his shoe removed” (Deuteronomy 25:10), to teach us that in any case it is acceptable, i.e., the shoes of another person may also be worn for ḥalitza.

But if so, what is the meaning when the verse states: “His shoe,” which seems to indicate that he must own the shoe that he is wearing? It teaches that one must wear “his shoe,” i.e., a shoe that is fitting for him, excluding a shoe so large that he is unable to walk in it, and excluding a shoe so small it does not cover most of his foot, and also excluding a heelless sandal [sandal hamesulyam], a sandal that has only a sole but does not have a heel and is not fit for walking.

The Gemara relates: Abaye was standing before Rav Yosef and a yevama came to perform ḥalitza. Rav Yosef said to Abaye: Give the yavam your sandal so that the ḥalitza may begin. He gave him his left sandal. Rav Yosef said to him: Granted, one can say that the Sages said that it is permitted to perform ḥalitza with the left shoe after the fact, but did they say that it is also permitted ab initio?

He said to him: If so, then also with regard to a sandal that does not belong to him, say that the Sages said that it is permitted after the fact; however, did they say it is permitted as well to perform ḥalitza using another’s shoe ab initio? Rav Yosef said to Abaye: This is what I was saying to you: Give him your sandal and transfer ownership to him by giving it to him as a temporary gift so that it will be his, and therefore the ḥalitza will be performed in an ideal manner, without any question as to its validity.

The mishna taught that if the yevama performed ḥalitza while the yavam was wearing a wooden sandal the ḥalitza is valid. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that it is permitted to use a wooden sandal? Shmuel said: It is the opinion of Rabbi Meir, as we learned in a mishna (Shabbat 65b): One with an amputated leg may go out on Shabbat with his wooden leg, as it has the legal status of a shoe; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Yosei prohibits it, since he does not consider it to have the legal status of a shoe. Alternatively, the father of Shmuel says: Here the mishna is referring to a wooden sandal that is covered in leather, and all agree. This halakha was taught in accordance with all opinions, as even Rabbi Yosei agrees that the leather covering makes it a shoe.

Rav Pappi said in the name of Rava: One should not perform ḥalitza on a yavam wearing a quarantined sandal, i.e., a sandal examined by a priest who found its signs of leprosy to be inconclusive, and places the sandal in isolation for a waiting period of up to two weeks to see if clear indications of leprosy develop. But if she did perform ḥalitza while the yavam was wearing it, her ḥalitza is nevertheless valid after the fact. On the other hand, if the sandal with leprosy is a confirmed sandal, i.e., a sandal that was definitively ruled to have leprosy, one may not perform ḥalitza with it, and if she did perform ḥalitza while the man was wearing it, her ḥalitza is disqualified. As an object with confirmed leprosy must be burned, it is considered halakhically as if it were already burnt, and is consequently considered to lack the qualities of a shoe necessary for ḥalitza.

In contrast, Rav Pappa said in the name of Rava: With regard to both a quarantined sandal and a confirmed sandal the same halakha applies: She may not perform ḥalitza with it ab initio, but if she did perform ḥalitza with it, her ḥalitza is valid.

The Gemara raises an objection to Rav Pappi’s version, from a mishna (Nega’im 13:4): A quarantined house, i.e., one in which a discoloration appeared and was then quarantined by a priest until it could be determined whether it would be deemed a confirmed house of leprosy or not, renders one who touches it ritually impure from within, i.e., if one touches the inside of the house he becomes ritually impure; a house with confirmed leprosy renders one impure not only from touching it inside from within, but additionally from touching it behind, by touching it on the outside; and both this and that, i.e., both a quarantined house and a confirmed house, impart ritual impurity through entering it, as one who enters into either house becomes ritually impure, even if he does not touch the walls.

The Gemara elaborates: And if it enters your mind to say that an item with confirmed leprosy is considered as if it were crushed and not intact due to the requirement to burn it, then in order to contract ritual impurity through entering a house with leprosy, we require that there be a house, as the verse states: “Moreover, one who enters the house…shall be ritually impure” (Leviticus 14:46)? And this requirement is not satisfied here, as the house confirmed with leprosy must be burned and consequently should be considered as if it is crushed and not intact.

The Gemara answers: There it is different, as the verse states: “And he shall break down the house” (Leviticus 14:45), which teaches that even while it is being broken down it is still called a house, until it is totally destroyed. Therefore, although for other purposes, objects that are required to be burned are considered crushed, the verse explicitly teaches that a house confirmed with leprosy is considered intact with regard to its ability to transmit ritual impurity to those who enter it.

Come and hear a proof from the Tosefta (Nega’im 7:3): If a rag that is three fingerbreadths by three fingerbreadths has a spot of leprosy, then even if it does not contain the minimum volume of an olive-bulk, once most of the rag enters a pure house it renders the house ritually impure. What, is it not referring to a rag with confirmed leprosy, implying that one should calculate its measurements even when its leprosy is confirmed and it is destined to be burned? The Gemara rejects this assumption: No, this is referring to a quarantined rag, which does not have to be burned and is consequently considered intact. It can be measured to determine if it has the minimum measurements required for imparting ritual impurity.

The Gemara challenges: If you interpret it so, say the latter clause: If the rag was the volume of several olives, i.e., it was very thick and even a small section of the cloth was equal to an olive-bulk, when one olive-bulk of the rag enters a ritually pure house, even if it is a small portion of the rag, it renders the house ritually impure.

Granted, if you say that the entire baraita is referring to a rag with confirmed leprosy, this is so because a confirmed leper is juxtaposed with and thereby compared to a dead person (Numbers 12:12), and therefore an olive-bulk of the rag causes ritual impurity just as an olive-bulk of a corpse does. But if you say it is speaking about a quarantined rag, why should it be juxtaposed to a dead person? There is no biblical source comparing a quarantined leper to a corpse, and therefore, there is no reason to think that an olive-bulk of a rag transmits ritual impurity. Only if the rag is of the minimum dimensions and the entire rag enters the airspace does it transmit ritual impurity.

The Gemara answers: That is correct; the baraita is referring to a rag with confirmed leprosy, but nevertheless it is not difficult for Rav Pappi. Although generally objects that are required to be burnt are considered crushed even before they are burnt, this is not true with regard to a garment with leprosy. There the halakha for a garment that has confirmed leprosy is different, as the verse states: “And he shall burn the garment” (Leviticus 13:52), which indicates that even when it is being burned, it is still called a garment.

The Gemara asks: If your interpretation above is correct, that a garment with confirmed leprosy can still transmit ritual impurity even though the object is to be burned and should be considered crushed, let us learn from this concerning a sandal that even after it has been definitively determined to have leprosy, it is still considered a shoe and should be eligible for ḥalitza, at least after the fact, in accordance with Rav Pappa’s opinion. The Gemara answers: We cannot derive a halakha of a prohibition from a halakha of ritual impurity, as these different areas of halakha cannot be compared. Therefore, although a garment with leprosy is considered intact with regard to the transmission of ritual impurity, that status cannot act as a source to teach that it is intact for the purpose of ruling that ḥalitza performed with a shoe with confirmed leprosy is valid.

The Gemara cites Rava’s final ruling: Rava said that the halakha is the same for a quarantined sandal, a confirmed sandal, and a sandal of idolatrous worship, i.e., a sandal that was placed on a statue of idolatrous worship; one should not perform ḥalitza with it, and if she did perform ḥalitza with it, her ḥalitza is valid. If, however, he was wearing a sandal that functioned as an offering of idolatrous worship, in that it was brought as a gift to an idol;

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קג - ב

אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, משום שהצדיקים שונאים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאה מהם. ובודאי לא נהנתה יעל מביאתו של סיסרא.

שנאמר שאמר הקדוש ברוך הוא ללבן כשרדף אחרי יעקב: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע".

והשתא, בשלמא שלא ידבר עמו רע לחיי! מובן מדוע אמר לו שלא ידבר עמו רע. אלא טוב אמאי לא ידבר עמו? אלא שמע מינה: טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים, ששונאין הצדיקים את הרשעים, וקצה נפשם בהנאתן ^[75]. ולכן אמר לו שלא ידבר עמו אף טוב, משום שאצל צדיקים רע הוא.

ומקשינן: בשלמא התם, במעשה לבן ויעקב, באמת יתכן שדיבור טוב שידבר עמו לבן רעה היא אצל צדיק.

ומהי הרעה שיכולה להיות?

דלמא מדכר ליה שמא [שמא יזכיר לו שם] דעבודת כוכבים ^[76]. כפי שבאמת היה לבסוף, שאמר לו לבן: "למה גנבת את אלהי" ^[77].

אלא הכא, במעשה סיסרא מאי רעה איכא במה שבא עליה?

ומבארינן: דקא שדי בה [שהטיל בה סיסרא] זוהמא.

דאמר רבי יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה ^[78] הטיל בה זוהמא ^[79]. ישראל שעמדו על הר סיני, ונתקנו שם מכל מום ^[80] פסקה זוהמתן [אותה זוהמא שהטיל הנחש בחוה אמם],

אבל עובדי כוכבים, שלא עמדו בהר סיני לא פסקה זוהמתן.

שנינו במשנתינו: חלצה במנעל שאינו שלו וכו'.

תנו רבנן: כתיב: "וחלצה נעלו". אין לי אלא נעלו של החלוץ עצמו. אבל אם נועל החלוץ נעל של כל אדם אחר מנין שכשרה לחליצה?

תלמוד לומר: מדכתיב פעמיים נעל, נעל. "וחלצה נעלו", "בית חלוץ הנעל", משמע מכל מקום, לרבות אף נעל שאינה שלו.

אם כן, מה תלמוד לומר "נעלו", הרי היה אפשר לכתוב "וחלצה נעל"?

מכאן אנו למדים: נעלו דווקא מנעל הראוי לו כשר לחליצה. פרט למנעל גדול, שאין יכול להלוך בו,

ופרט למנעל קטן, שאינו חופה רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים [שנפחת ^[81]], שאין לו עקב. שכל אלו אינם כשרים לחליצה.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. אתאי יבמה לחלוץ. אמר ליה רב יוסף לאביי: הב ליה ליבם את סנדלך, שתחלוץ אותו היבמה!

יהיב ליה אביי ליבם סנדלא דשמאלא [סנדל של רגל שמאל]. ועשה כך, משום שסבר שסנדל שאינו שלו אינו כשר לכתחילה. וכמבואר להלן.

אמר ליה רב יוסף: אימר דאמור רבנן במתניתין שחליצה בסנדל של שמאל ברגל ימין כשר בדיעבד. אבל לכתחלה מי אמר? ^[82] ואם כן, איך נתת לו לכתחילה סנדל שמאל?

אמר ליה אביי: אי הכי, סנדל שאין שלו נמי, אימר דאמור רבנן שבדיעבד כשר, לכתחלה מי אמור? ^[83] ואם כן, איך אמרת לי לתת ליבם את סנדלי? הרי זה סנדל שאינו של היבם, ורק בדיעבד כשר!

אמר ליה רב יוסף: הכי קאמינא לך: הב ליה את סנדלך ואקני ליה, ^[84] והקנהו לו, שיהא הסנדל שלו, כדי שתהא חליצה כשרה אף לכתחילה ^[85].

שנינו במשנתינו: או בסנדל של עץ וכו' חליצתה כשרה.

מאן הוא התנא שסובר כך?

אמר שמואל: רבי מאיר היא.

דתנן: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אוסר. רואים שרבי מאיר סובר שקב העץ של הקיטע נחשב נעל.

אבוה דשמואל אומר: משנתינו מדברת בסנדל של עץ המחופה עור ודברי הכל היא, שמחופה עור לכולי עלמא נחשב נעל.

אמר רב פפי משמיה דרבא: סנדל [שפרחה בו צרעת] המוסגר, דהיינו, שלא נראו בבגד סימני צרעת גמורים, והסגירו הכהן שבעת ימים, לא תחלוץ בו, שמא תבוא לחלוץ בסנדל המוחלט [להלן יתבאר מהו מוחלט].

ואם חלצה בסנדל המוסגר חליצתה כשרה.

אבל סנדל המוחלט, דהיינו, שנראו בו סימני צרעת גמורים, או שפשה בו הנגע בתוך ימי הסגרו, והוחלט למצורע לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה פסולה.

והטעם, שכיון שצריך שיהא במנעל של חליצה שיעור כדי שיהא חופה את רוב רגלו, הרי מנעל זה פסול, שהרי אין בו שיעור, שכיון שעומד הוא לשריפה בגלל הנגע שבו, הרי הוא כשרוף, ונכתת שיעורו.

אבל סנדל המוסגר, כשר בדיעבד. שהרי אינו עומד לשריפה, ושיעורו קיים. ומכל מקום לכתחילה לא יחלוץ בו, שמא יבואו לחלוץ במוחלט.

רב פפא משמיה דרבא אמר ^[86]: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ בו. ואם חלצה חליצתה כשרה.

מיתיבי: בית המוסגר מטמא מתוכו, דהיינו, אם נגע בכותל שבתוך הבית, למרות שלא נכנס גופו לתוך הבית, שאז היה נטמא משום האי דכתיב "והבא אל הבית יטמא", מכל מקום נטמא ^[87].

ואילו בית מוחלט מטמא מתוכו, ואף מאחוריו, דהיינו, שאף אם נגע באחוריו של הבית ^[88], ולא בתוכו מכל מקום נטמא.

ודבר זה נלמד מן המקראות בתורת כהנים, שמוסגר מטמא מתוכו ולא מאחוריו, ובמוחלט כתיב "טמא הוא", הוסיף לו טומאה אחרת, לומר לך שמטמא אף מאחוריו.

וזה וזה, בין בית מוסגר ובין בית מוחלט מטמאין בביאה. דהיינו, שאם נכנס רובו לתוכו, טמא משום "והבא אל הבית".

ואי סלקא דעתך שהעומד להכתת ככתות דמי, אם כן, גם כאן, הרי הבית כדמכתת דמי, שהרי דינו להנתץ. והא כדי להטמא בעינן "והבא אל הבית" וליכא, שהרי הבית כאילו אינו קיים!

ומתרצינן: שאני התם, דאמר קרא: "ונתץ את הבית". רואים ממקרא זה, שאפילו בשעת נתיצה עדיין קרוי בית.

תא שמע: מטלית המנוגעת, שיש בו גודל של שלש על שלש אצבעות, אף על פי שאין בו שיעור כזית, כגון שהיא טוויה מחוט דק, שנפחה קטן, ושיעורה גדול, כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו. דהיינו, טימאה את כל כלי הבית.

שכך הוא הדין, שמצורע מטמא את אשר בבית בביאתו לבית. וכן בגד ואבן המנוגעים, כולם מטמאין את אשר באוהל. וכיון שנכנס רובה של המטלית, כאילו נכנסה כולה, וטימאה את הבית.

מאי לאו במטלית מוחלטת לצרעת מיירי, ואפילו הכי אמרינן, השלך את המיעוט אחר הרוב, ונחשב כאילו נכנסה כולה לבית ומטמאה. ואם אמרינן שכמאן דמכתתא דמיא, אם כן, חשוב רק מה שנכנס לבית, והרי אין בבית מטלית שיעור ג' על ג', ולא תטמא המטלית את הבית!

ודחינן: לא. הברייתא מדברת במטלית מוסגרת. אבל במוחלטת, באמת אין הולכין אחר הרוב.

ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא: היו בה במטלית שיעור של כמה זיתים, אף שהיה בה רק גודל של שלש על שלש אצבעות, והיינו, כגון שהיתה ארוגה מחוט עבה, שנפחה גדול, ושיעור גודלה קטן, כיון שנכנס ממנה כזית לבית טהור, אף על פי שלא נכנס שיעור בגד לבית, שהרי כל הבגד אינו אלא ג' על ג', והרי לא נכנס רובו לבית מכל מקום טמאתהו.

והשתא, אי אמרת בשלמא שהברייתא מדברת במטלית מוחלטת, היינו דמטמא בכזית אף על פי שאין כאן בגד שלש על שלש, משום שמצורע מוחלט איתקש [הוקש] למת, ומת מטמא בכזית.

והיכן הוקש, דכתיב שאמר אהרן למשה על מרים כשנצטרעה: "אל נא תהי כמת". והיינו, שמרים מוסגרת היתה, ואמר אהרן למשה, אל נא תהא מצורעת מוחלטת, שלא תהא כמת.

אלא אי אמרת שמדובר במטלית מוסגרת, אמאי איתקש למת? הרי לא מצאנו בשום מקום שהוקש מצורע מוסגר למת!

ומתרצינן: אלא, באמת מדובר שם במטלית מוחלטת, ואפילו הכי אמרינן שהמיעוט הולך אחר הרוב לענין טומאה, ולא אמרינן כשכתותי מכתת שעוריה, משום דשאני התם, דאמר קרא: "ושרף את הבגד", משמע, שאפילו בשעת שריפה עדיין קרוי בגד.

ומקשינן: וליגמר מיניה! כלומר, אם כן, נלמד משם אף לענין חליצה, שמנעל המוחלט ייחשב שלם, ולא נאמר שנכתת שעורו!

ומתרצינן: איסור מטומאה לא גמרינן, משום שהלכות טומאה חידוש הם, ואין למדים מהם לדברים אחרים ^[89].

אמר רבא: הלכתא: אחד סנדל המוסגר, ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודת כוכבים, דהיינו, שנועלין אותו לצלם כשמסיעין אותו ממקום למקום לא תחלוץ בהם לכתחילה.

ומכל מקום, אם חלצה בדיעבד חליצתה כשרה.

וטעם פסקו של רבא:

בסנדל המוחלט כדאמרן לעיל, שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד, ולכן לא אומרים שכתותי מכתת שעוריה.

ושל עבודת כוכבים הואיל והסנדל מיועד להליכה, לכן כשר לחליצה. וסנדל נחשב משמשי עבודת כוכבים, ואינו עומד לשריפה, משום שיש לו תקנה על ידי ביטול ^[90]. ואף על פי שאסור ליהנות ממשמשי עבודת כוכבים ^[91], חליצה אינה נחשבת הנאה, שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו ^[92].

אבל סנדל של תקרובת עבודת כוכבים, דהיינו, שהקריבוהו ומסרוהו לפני הצלם לדורון ^[93],

הערות

^[75] כך פירש רש"י. והקשה היעב"ץ, הא הגמרא להלן מפרשת טעמא אחרינא, משום דמדכר שמא דעבודת כוכבים!

^[76] ברש"י במס' נזיר [כ"ג ע"ב] כתב: "דאי מפיש במילי בהדיה, אתי לאשתבועי ליה בשם עבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך".

^[77] עוד הביא היעב"ץ, דאמרינן במס' סנהדרין [ק"ה ע"ב] על ברכותיו של בלעם, כולם חזרו לקללה וכו', עיי"ש. ומכל מקום, משמע מהכא שעבר לבן על ציוויו של הקב"ה. וכן כתב המהרש"א במס' הוריות [י' ע"ב]. ועיי' ביעב"ץ מה שכתב בזה.

^[78] דהכי איתא במס' שבת [קמ"ו ע"א], שכשנתן לה הנחש עצה לאכול מעץ הדעת, בא עליה. דכתיב: "הנחש השיאני" לשון נשואין.

^[79] ביאר המהרש"א, כי האדם נברא בצלם אלקים, ונשמתו מעליונים, וגם גופו ממקום טהור וכו'. וכשבא הנחש על חוה על ידי חטא עץ הדעת, שאמר אטעה את האדם שיאכל וימות ואשא את חוה, בזה הטיל בה זוהמה, שיהיה גם האדם ככל שאר הנבראים, להיות דבק בו צד הטומאה. עד שבאו ישראל להר סיני, ואז פסקה זוהמתן וחזרו להיות בצלם אלקים, כמו שנאמר "אני אמרתי אלהים אתם וגו"'.

^[80] הכי איתא במס' ע"ז [כ"ב ע"ב], כדכתיב: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך".

^[81] לישנא אחרינא, על שם מקומו נקרא "מסוליים". וזהו סנדל שאין לו עקב. רש"י.

^[82] והטעם שאין חליצה כזו כשרה לכתחילה, כתב המאירי, דהיינו משום גזירה שמא יחלוץ ברגל שמאל. וביש"ש כתב, דהיינו כמנעל שאינו כמידת רגלו, שאין חולצין בו לכתחילה.

^[83] וטעמא, גזירה שמא כשיטול מנעל שאינו שלו, יהיה המנעל קטן שאינו חופה את רוב רגלו, או גדול שאינו יכול להלוך בו. רשב"א. והריטב"א כתב, דהיינו משום דכתיב "נעלו", דמשמע שצריך שתהא שלו. אלא שאינה דרשה גמורה, ולכן בדיעבד חליצתה כשרה.

^[84] בבה"ט [סדר חליצה ס"ק ל"ד] כתב, שיתן בעל המנעל את המנעל לראש בין דין במתנה, והוא יתנהו ליבם במתנה. ולאחר החליצה יחזיר היבם את המנעל לראש בין הדין, והוא יחזיר את המנעל לבעליו.

^[85] כתבו האו"ז והמאירי, דאף אם נתנו את הנעל ליבם במתנה על מנת להחזיר, חולצין בה לכתחילה.

^[86] כתב היעב"ץ, דלא משקר חד מינייהו ח"ו, אלא דבאורתא אמר רבא הכי, ובצפרא הדר ביה, כדאיתא דכוותה בריש פרק אין צולין [ביצה כ"ד ע"ב].

^[87] כך הוא הפירוש לפי גירסת רש"י שלפנינו. והב"ח הביא גירסא אחרת, דהך שנטמא מתוכו, היינו שנכנס כולו לבית, אבל לא בדרך ביאה, אלא דרך אחוריו. ועיי' בתוס'.

^[88] כך משמע מרש"י. ובתוס' כתבו, דהיינו שנגע בנגע שמאחוריו של בית. ועיי' ביעב"ץ.

^[89] וכתבו הראשונים, דרב פפא שאמר שחליצתה כשרה, סבירא ליה דכיון שגילתה התורה שבגד המנוגע קרוי בגד, הוי גילוי מילתא דה"ה לענין איסור אינו נחשב ככתות. והכסף משנה [הל' לולב פ"ה ה"ב] כתב, דבאמת אף לרב פפא אין למדים איסור מטומאה. אלא דסבירא ליה דלענין חליצה לא שייך כתותי מכתת שעוריה, לפי שאין לסנדל שיעור קצוב, אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. לפיכך, אף סנדל זה שעומד לשריפה, כיון שחופה את רוב רגלו חליצתה כשרה.

^[90] כך פירש רש"י. וביארו התוס' דבריו, דמיירי בע"ז של גוי קודם ביטול. דכיון דראוי לבטל, לא מכתת שעוריה, אע"פ שלא נתבטל עדיין. ועיי' מה שהאריכו בזה התוס'.

^[91] בגליון הש"ס ציין לתוס' במס' ערכין [דף כ' ע"ב, ד"ה אע"פ], עיי"ש.

^[92] כך כתב רש"י. והיינו, שלפי הסובר שמצות ליהנות ניתנו חליצתה פסולה, היות והוא נהנה מהסנדל בכך שבלבישה זו הוא מקיים מצות חליצה. וביאר הרמב"ן, שכונת רש"י לומר, כיון שאם נפסול את החליצה, לא תהיה לו הנאה בלבישה, ואז הוא לא יעבור על איסור ההנאה מעבודה זרה, לכן פסלינן את החליצה, ולא יעבור על איסור הנאה מעבודה זרה. וביאר בקובץ הערות [סי' ע"ד], שדברי הרמב"ן הם לפי הכלל שאמר רבא, כל דבר איסור שעושה האדם, שמניעת חלותו של המעשה תגרום לכך שלא יהיה במעשהו איסור לא חל המעשה, כדי שלא יעבור האדם העושה את המעשה על איסור. ולכן, גם כאן לא תחול החליצה, כדי שלא יעבור היבם על איסור הנאה מעבודה זרה, כי הרי אם החליצה פסולה, לא תהיה לו הנאה מהלבישה, ונמצא שלא יעבור על איסור.

^[93] כך פירש רש"י. ועיי' ברשב"א מה שהקשה עליו. אבל הרמב"ן [וכן עוד ראשונים] כתב, דהיינו כגון שזבח בהמה לפני הע"ז, ועשה מעורה סנדל. וכן כתב המ"מ [פ"ד ה"כ].

רעה היא אצל צדיקים, שהצדיק אינו נהנה כלל מטובה זו. וראיה לדבר, ממה שנאמר בדברי ה' ללבן: "השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית לא, כד) בשלמא [נניח] רע — לחיי [לחיים, בסדר], שאנחנו מבינים שהזהיר אותו ה' שלא ידבר רע ליעקב, אלא טוב — אמאי [מדוע] לא? אלא שמע מינה [למד מכאן] שטובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים.

ושואלים: בשלמא התם [נניח שם] בדברי לבן ליעקב יש צד מגונה ומאוס כאשר הוא מדבר איתו טובות, דלמא מדכר ליה שמא [שמא יזכיר לו שם] של עבודה זרה בתוך דבריו, שאף שהוא מתכוון לטובה, הרי זה פוגע ביעקב. אלא הכא [כאן], מאי [מה] רעה איכא [יש בכך], והרי נהנית היא?

ומשיבים: דקא שדי [שהוא מטיל] בה זוהמא [זוהמה], שמזהם אותה בזרעו. וזוהמה זו עושה רושם במקבל אותה, שכך גם אמר ר' יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה (וכך פירשו "הנחש השיאני". בראשית ג, יג — לשון אישות), הטיל בה זוהמא וזוהמה זו נשארה בבני האדם, ומזהמת את נפשם, וישראל שעמדו על הר סיני — פסקה זוהמתן שניטלה מהם אותה זוהמה של נחש, גוים שלא עמדו אז בהר סיני במתן תורה — לא פסקה זוהמתן.

א שנינו במשנה: אם חלצה במנעל שאינו שלו — החליצה כשירה. תנו רבנן [שנו חכמים], נאמר: "...וחלצה נעלו מעל רגלו..." (דברים כה, ט) — אין לי אלא אם חלצה את נעלו השייך לו, ואולם אם חלצה נעל של כל אדם שהוא נעול בה, מנין שעשתה כדין — תלמוד לומר: "נעל" ("וחלצה נעלו") "נעל" ("חלוץ הנעל". שם י) מכל מקום, לרבות כל נעל.

ואם כן, מה תלמוד לומר "נעלו", המתייחס לו? — כוונתו "נעלו" — הראוי לו, פרט למנעל גדול שאין הוא יכול להלוך בו, ופרט לקטן שאינו חופה (מכסה) את רוב רגלו, ופרט לסנדל המסוליים שיש לו סוליה בלבד ואין לו עקב, ואינו ראוי להלך בו.

מסופר: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף, אתאי [באה] יבמה לחלוץ. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הב ליה [תן לו] ליבם סנדלך שיחלוץ בו, יהיב ליה סנדלא דשמאלא [נתן לו את הסנדל השמאלי], אמר ליה [לו] רב יוסף: אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שמותר בשל שמאל, הרי זה בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו]?

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], סנדל שאין שלו נמי [גם כן], אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] שאפשר לחלוץ בו בדיעבד, אולם לכתחלה מי אמור [האם אמרו] שמותר לחלוץ בשאינו שלו? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: הכי קאמינא לך [כך אני אמרתי לך, לזאת היתה כוונתי]: הב ליה ואקני ליה [תן לו את סנדלך והקנה לו אותו לפי שעה] שיהא שלו, ועל ידי כך ייעשה הדבר באופן שיהיה כשר לכתחילה.

ב שנינו במשנה שאם חלצה בסנדל של עץ — החליצה כשירה. ושואלים: מאן [מי הוא] התנא הסבור כן? אמר שמואל: דעת ר' מאיר היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הקיטע יוצא בקב שלו בשבת, אלו דברי ר' מאיר, משמע שלדעתו הקב, רגל העץ, חשובה כנעל. ור' יוסי אוסר. ואילו אבוה [אביו] של שמואל אומר: שכאן מדובר בסנדל עץ המחופה עור, ואם כן הלכה זו דברי הכל היא, שגם ר' יוסי מסכים שזה קרוי סנדל.

ג אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: סנדל המוסגר שנראה בו נגע צרעת, אבל עדיין לא החליט הכהן שהוא טמא ממש, אלא שנמצא בשבוע של הסגר — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל המוחלט שפסקו שיש בו נגע צרעת — לא תחלוץ בו, ואם חלצה — חליצתה פסולה. כיון שהסנדל עומד לשריפה, הרי זה כאילו הוא כבר שרוף, ואין בו ממש.

ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט — לא תחלוץ בו לכתחילה, ואם חלצה בו — חליצתה כשרה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: בית המוסגר שנראה בו כנגע צרעת והסגירו את הבית עד שיתברר אם נגע הוא או לא — הרי הוא מטמא מתוכו, שאם נוגעים בתוכו הוא מטמא, ואם היה זה בית שמוחלט כנגוע בצרעת — הרי הוא מטמא מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה, שאם בא אדם לתוך בית זה הרי הוא נטמא, אפילו כשאינו נוגע בקירות.

ואי סלקא דעתך כדמכתת דמי [ואם עולה על דעתך לומר שדבר שהוא מוחלט בצרעת נחשב כאילו שהיה כתות ושבור] — והא בעינן [והרי אנו צריכים] שיתקיים בו: "והבא אל הבית... יטמא" (ויקרא יד, מו) וליכא [ואין כאן], שהרי לשיטה זו הבית נחשב כאילו לא היה קיים!

ומשיבים: שאני התם, דאמר קרא [שונה שם, שאמר הכתוב]: "ונתץ את הבית" (שם, מה), ללמד שאפילו בשעת נתיצה עדיין הוא קרוי בית, עד שייהרס ממש.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר: מטלית שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות, שיש בה נגע צרעת, אף על פי שאין בו שיעור נפח כזית, כיון שנכנס רובה של מטלית לבית טהור — טמאתהו כדין מצורע. מאי לאו [האם לא] מדובר במטלית מוחלטת בנגע צרעת, ומשמע שאנחנו מחשיבים את שיעורה, אפילו כשהיא מוחלטת ומיועדת לשריפה! ודוחים: לא, מדובר פה במטלית מוסגרת.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סופה] של אותה הברייתא: היו בה במטלית שיעור כמה זיתים, כיון שנכנס ממנה כזית (אפילו אם זה מיעוט המטלית) לבית טהור — טמאתהו, ומעתה

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר במטלית מוחלטת — היינו דאיתקש [הרי זה משום שהוקש, הושווה] מצורע מוחלט למת, וכיון שכך, כל כזית ממנה מטמא. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר במטלית מוסגרת, אמאי איתקש [מדוע הוקש, הושווה] למת? וכדי שתטמא צריך שתיכנס המטלית כולה או רובה!

ומשיבים: אכן, מדובר במטלית מוחלטת, ובכל זאת מחשיבים שיש בה שיעור, אולם שאני התם [שונה שם] דין בגד שיש בו נגע, שאמר קרא [הכתוב]: "ושרף את הבגד" (שם יג, נב), לומר שאפילו בשעת שריפה קרוי עדיין בגד.

ושואלים: אם כן, וליגמר מיניה [ונלמד ממנו] גם לגבי סנדל ושאר דברים, שגם לאחר שהוחלט כנגוע בצרעת עדיין נשאר שמו עליו! ומשיבים: איסור מטומאה לא גמרינן [לומדים אנו], שהלכות טומאה שונות מהלכות איסור והיתר ואין ביניהן שוויון.

אמר רבא הלכתא [הלכה] היא: אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל שמוחלט, ואחד סנדל של עבודה זרה, כלומר, סנדל שמנעילים בו פסל של עבודה זרה — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה כשרה. סנדל של תקרובת עבודה זרה, שהביאו אותו כמתנה וקרבן לעבודה זרה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סנדל של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשירה . פירש"י ז"ל הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשרפה קיימי דאית להו תקנתא בבטול ואי משום איסורי הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות נתנו ואע"ג דהכא בעיא לאינסובי ובלא חליצה לא נסבי לה כיון דלא מעכב בה אלא מצוה לאו הנאה היא ולכתחילה לא תחלוץ מפני שנראת כנהנת ועוד דכל למצוה מאיס.
ויש מפרש לכתחילה לא תחלוץ משום דנהנת שנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשירה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה דף כ"ח) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות נתנו אלמא אי נתנו ליהנות כיון שאם יצא נהנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא.

ושל תקרובת עכו"ם.נ"ל כגון שזבח שור לפני' ועשה מעורו סנדל אבל מה שפירש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפני' לשום דורון לא מחוור לי משום דבעיא משתבר כעין פנים כדאיתא בפרק ר' ישמעאל שבמסכת עכו"ם (דף כ"א).

הטיל בה זוהמא. משל לגבורת היצר, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן נחלש ונפסק, כענין משכהו לבית המדרש (סוכה נב, ב) גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ועדיין יצרן גדול, כענין וזרמת סוסים זרמתם, והיינו דאמרינן דקא שדו בה זוהמא וכענין כי חרפה היא לנו (בראשית לד, יד).

נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל נעל ריבה. והא דקתני בסנדל שאינה שלו חליצתה כשרה, דיעבד אין לכתחלה לא וכדאיתא בסמוך, מדרבנן היא, דאי מדאורייתא מנא תיתי דמרבינן נעל של כל אדם [מנעל]. ותמיהא לי מאי טעמא אצרכוה רבנן נעל שלו לכתחלה, דלמאי איכא למיחש אי חליץ בנעל שאינה שלו לכתחלה. ואפשר לומר דלכתחלה גזרה משום קטן או גדול שאין יכול להלך בו או שאינו חופה את רוב רגלו, דכל שאינו שלו אינו עשוי כמדת רגלו ממש.

אחד סנדל המוסגר ואחד סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. פירוש טעמיה דרבא משום דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קרוי בגד. ואף על גב דמטומאה לא גמרינן, שאני הכא דגלויי מלתא בעלמא הוא. וכן פירש רש"י ז"ל (ד"ה חליצתה כשרה) ומיהוא לכתחלה לא תחלוץ דאתי לאיחלופי בשאר הנשרפים כגון סנדל של תקרובת עכו"ם ושל עיר הנדחת.

של עכו"ם לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה. פירש רש"י הואיל ולהלוכא עביד ומשמשי עכו"ם לאו לשריפה קיימי ואית להו תקנתא בבטול, ואי משום איסורי הנאה, מצות לאו ליהנות נתנו. ואי משום שנהנית שנתרת לעלמא בכך, מכל מקום עכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו הנאה היא. ומיהו לכתחילה לא תחלוץ מפני שנראית כנהנית מע"ז. אי נמי משום דכל למצוה מאיס כדאיתא בע"ז (מז, א) גבי דקל של עכו"ם, ויש מפרשים (הביאם הרמב"ן) דלכתחלה לא תחלוץ משום דנהנית שניתרת לינשא על ידי כך, אבל בדיעבד חליצתה כשרה דנהי דעבדה איסורא חליצתה לא מיפסלא בהכי. והרמב"ן נר"ו הקשה לפי זה מהא דגרסינן במסכת ר"ה בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח, א) רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו אלמא טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו, הא אלו ניתנו ליהנות בהן לא יצא. וטעמא דמילתא דכיון דאם לא יצא לא נהנה ולא עבד איסורא אמרי דלא יצא, דכשאתה אומר יצא עכשיו הוא שנהנה. ואם כן הכא הוה לן למימר חליצתה פסולה כדי שלא תהנה ולא תעבור. (עיין עדל"ז שיישב קושיא זו).

של תקרובת עכו"ם. פירש רש"י שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון. ואינו נראה דהא אין הקדש לעכו"ם, ואי משום שהקריבוהו לפניה הא קיימא לן דתקרובת המשתבר בעינן כעין פנים כדאיתא בריש פרק ר' ישמעאל (ע"ז נא, א) אלא הכא כגון ששחטה לשם עבודה זרה ועשה עורה כסנדל.

הב לה ואקני לה קאמינא לך פי' מדרבנן בעלמא לקיים פשוטו של מקרא דכתי' נעלו דאלו מדאורייתא יוצא הוא בשל כל אדם דנעלו הראוי לו קאמר ומפני שפעמים אין סנדל מצוי ליבם אמרי' בסנהדרי' כלי הדייני' שיפורא רצועא וסנדלא וכו' וא"ת והיאך לא היו לרב יוסף כלי הדיינים י"ל דשלא בבית דינו היה ודרך מקרה בא המעשה:

מאי תנא אמר שמואל ר"מ תני לה דהא לר"מ מנעל גמור הוא דשר' ליה בשבת לכתחלה וה"ה דכי אוקימנא במחופה עור אליבא דרבנן דשרי' אפי' לכתחלה דכל שמחופה עור מנעל גמור הוא:

אחד המוסגר וא' המוחלט לא תחלוץ בו פי' או משום דמאיס או משום דלא ליתי לאיחלופי במוחלט דמכתת שיעוריה. ואם חלצה חליצתה כשרה פי' דאפי' מוחלט שעומד לשריפה הכתוב קראו בגד וילפי' איסורא מטומאה דגלוי מילתא בעלמ' הוא:

של תקרובת עבודת כוכבים פרש"י ז"ל שהקריבוהו ומסרוהו לפניה לשם דורון ולא נהירא דהק"ל שאין הקדש לעבוד' כוכבי' ואי משום שהקריבו' לפניה אינו נאסר משום תקרובת עבודת כוכבים אלא כשהוא כעין פנים או שהיא עבודה המשתמרת וכדאית' במ' כל עבודת כוכבים והנכון דהכא כגון ששחט בהמה לעבודת כוכבים לתקרובת ועשו מעורה סנדל:

חלצה בסנדל שאינו שלו בדיעבד מיהא חליצתו כשרה אבל אם חלץ אדם קטן בנעל גדול עד שאינו יכול להלך בו או גדול במנעל קטן שאינו חופה את רוב רגלו או במנעל וסנדל שאין להם עקב חליצתו פסולה וכן אם חלצה מעל רגל שמאלו ואפילו היתה רגל ימינו חתוכה אבל אם חלצה מנעל שמאלי מעל רגלו הימנית חליצתו כשרה:

סנדל שפרחה בו צרעת הן שהוא מוסגר הן שהוא מוחלט לא תחלוץ בה לכתחלה במוסגר שמא יבאו לטעות לחלוץ במוחלט שעומד לשריפה וכל שכן במוחלט עצמו ומכל מקום אם חלצה חליצתה כשרה אף במוחלט ואע"פ שעומד לשריפה והיה לנו לומר כתותי מיכתת שיעורה שאני התם דרחמנא אחשביה דכתיב ושרף את הבגד אפילו בשעת שריפה קראו בגד ואע"פ שאין למדין חליצה מטומאה הא לאו מילף הוא אלא גלויי מילתא בעלמא:

סנדל של ע"ז והוא שנותנין סנדל ברגליה כשמסיעין אותה ממקום למקום אין חולצין בה לכתחלה משום דכל מידי דע"ז למצוה מאיס או שנראית כנהנית מע"ז שהרי ניתרת לינשא בכך אבל אם חלצה חליצתה כשרה שהרי עשויה היא להלוך אחר שמוליכין אותה במנעל זה ואי משום דלשריפה קיימא בדגוי עסיקינן ומשמשי ע"ז יש להם בטילא ואם מאיסור הנאה מצות לאו ליהנות ניתנו והרי מכל מקום אין לה הנאת הגוף מגוף המנעל ומה שהיא ניתרת בכך מאיליו הוא בא והוה ליה כמודר הנאה ממעין שטובל בו בימות הגשמים הואיל ואין לו הנאת הגוף מן המעין אע"פ שהותר בכך לאכילת קדשים וטהרות ומכל מקום בע"ז דישראל כתותי מיכתת שיעורה וחליצתה פסולה ושמא תאמר והרי משחלץ בה שלו היא איפשר ששאלה או שלא נתכון לזכות בה אלא לחליצה:

סנדל של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה שהרי אין לה בטילא וכתותי מיכתת שיעורא ובלבד בשקצעו מתחלה לכך דהוה ליה כשחיטה והויא לה כעין פנים וכן של עיר הנדחת חליצתו פסולה:

שאין לו עקב. פרש"י שול"א וקשה דתנן במסכת כלים (פכ"ו מ"ד) גבי (מנעל) [סנדל] נפסק עקבו ניטל חוטמו וא"כ מה עקב ומה חוטם. ועוד דכתיב וידו אוחזת בעקב עשו והתם לאו שול"א הוא. ועוד דאמרי' במסכת נדה ראתה דם בעקבה טמא משום דקאי נגד התורפה והתם לא שייך לפרש שול"א לכ"נ לר"ת דהוא שאלו"ן:

ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מניין ת"ל נעל מ"מ א"כ מת"ל נעלי נעלו הראוי לו פרט לגדול שא"י להלוך בו, פרוט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו פוט לסנדל המרופט שאין לו עקב. פי' שנפחת ואינו מכסה את העקב שעיקר החליצה אניה אלא בעקב:

אביי הוה יתיב קמי' דר"י אתאי יבמה לחלוץ א"ל הב לי סנדלך יהיב לי' בשמאל א"ל אימור דאמר רבנו בדיעבד לכתחלה מי אמרו, פי' לכתחלה עשה אביי כך מפני שהי' סובר שגם בסנדל שאינו שלו אסור. א"ה סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמר רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור. א"ל אביי הכי קאמינא לך זיל הב לי' ואקני' ליה.

בסנדל של עץ. אוקמוה אבוה דשמואל במחופה עור אבל אם אינו מחופה עור לא מקרי נעל כדילפי' ואנעלך תחש.

אמר רבה הלכתא אחד סנדל המוסגר וא' סנדל המוחלט וא' של עבודת כוכבים [חליצתה כשרה] ושל עיר הנדחת ושל זקן העשוי לפי כבודו לא תחלוץ ואם חלץ חליצתה פסולה. פי' של עבודת כוכבים מיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים דאית ליה תקנתא בביטול ולא מיכתת שיעוריה דאי משום דאסורה בהנאה מצות לאו ליהנות נתנו. אבל בעבודת כוכבים של ישראל דלית לה תקנה בביטול הו"ל כעיר הנדחת דכתותי מכתת שעוריה ואם חלצה חליצה פסולה וגבי לולב של עבודת כוכבים נמי הוי הכי. וכ"ת כיון דחלץ ביה לאו עבודת כוכבים דישראל ואמאי חלי' כשרה ואפשר שלא נתכוון להנות בה אלא לחלוץ א"נ בסנדל של משמשי עבודת כוכבים דק"ל עובד כוכבים שבטל עבודת כוכבים בטל משמשיה וכיון דעבודת כוכבים ביד עובד כוכבים היא אע"פ שהמשמשין ביד ישראל אם בטל העובד כוכבים הע"ז משמשיה נמי בטילי והא דקתני של תקרובת עבודת כוכבים חליצתה פסולה מיירי שנקצעו מתחילה לכך דהו"ל כשחיטה שהיא כעין פנים אבל אם לא נקצעו מתחלה לכך כיון דלאו כעין פנים הוא לא מיתסר משום תקרובת עבודת כוכבים והכי איתא במס' ע"ז פ' ר' ישמעאל דתקרובת עכו"ם לא מתסרא כי אם שהיה כעין פנים ששבר מקל לפניה:

תוספות בד"ה שאין חופה את רוב הרגל אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב כו' עכ"ל לאו מדנקט שאין חופה את רוב הרגל כתבו כך דהא איכא למימר דהיינו רוב הרגל היינו רוב העקב כו' כדאמרינן לעיל גבי שמיטה אלא מסברא דנפשייהו קאמרי דהכא דוקא רוב הרגל נקט דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל:

גמ' סנדל של עץ מאן תנא אמר שמואל רבי מאיר היא כו' והא דקתני ברישא דמתני' באנפיליא חליצתה פסולה היינו משום דלא מגין וכשנויא דרבא דמפליג בין מגין ללא מגין ולמאי דאוקמא אבוה דשמואל נמי מתני' במחופה עור וד"ה צ"ל נמי דמפליג בין מגין ללא מגין דאל"כ לא אתיא רישא דמתני' באנפיליא פסולה כד"ה דהא לא אתיא כר"מ והשתא ניחא דלא תקשי ליה לאבוה דשמואל כדמקשי ליה רבא לעיל לאביי דליפלוג וליתני בדידיה במתני' אדתני ברישא באנפיליא פסולה ליפלוג בסנדל של עץ בד"א דכשר במחופה עור אבל אין מחופה עור פסול דהשתא כיון דכר"מ נמי אתיא לא ה"מ למתני במקום באנפיליא פסולה סנדל של עץ פסול דלר"מ כשר הוא אפילו באינו מחופה עור כיון דמגין וכשנויא דרבא ומיהו לפי זה לעיל בברייתא נמי הוה מצינן לאוקמא בהכי דאתיא ככ"ע ומיירי במחופה עור דהשתא לא תקשי ליפלוג וליתני בדידיה כיון דאתיא נמי כר"מ אלא דרבא נחית לעיל למימר אלא דכר"מ ע"כ אתיא ויש לנו לחלק בין מגין ללא מגין אבל כרבנן אינו מוכרח דאתיא מיהו מצינן למימר דאתיא נמי כרבנן ואיירי במחופה עור כאוקמתא דאבוה דשמואל הכא במתני' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה יהיב ליה דשמאלא במתכוין עבד דלא ס"ל לאביי כו' עכ"ל עיין בנ"י אבל לא רצה לפרש דעבד כן משום דהוה ס"ל דשמאל מותר לכתחלה ומש"ה יהב שמאלא דמה לי ימינא ומה לי שמאלא דלא ניחא ליה לשוייה לאביי דטועה הוה במתני' דקתני לשון דיעבד בכולהו:

בד"ה סנדל המוסגר כו' לא תחלוץ בו כו' משום דלא ליתי למיעבד במוחלט עכ"ל ולא ידענא מי הכריחו לפרש כן דהא ע"כ למ"ד אחד המוסגר ואחד המוחלט לא תחלוץ בו ואם חלצה חליצתה כשירה ליכא לפרש משום דלא ליתי למיעבד כן במוחלט דהא א"נ עבד כן במוחלט חליצתה כשירה ואם נימא שם טעמא אחרינא אשלא תחלוץ במוסגר אמאי לא נימא נמי ההוא טעמא הכא גם למ"ד דאם חלצה במוחלט פסולה:

בד"ה מאי לאו מוחלטת ואפ"ה אמרת שדי מיעוטא בתר רובא כו' ואי כמאן דמכתת דמיא כו' עכ"ל וצ"ע דהא א"נ בדעיילא כולה תקשי ליה כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית בגד ג' על ג' וי"ל בדוחק דמשמע ליה לרש"י כיון דמסיפא לא פריך בפשיטות כיון דכמאן דמכתת דמיא אין כאן בבית שיעור כזית אית ליה לתלמודא דודאי בדעיילא כולה אית לן שום יתורא ללמוד מיניה דמטמא בשיעורו ולא אמרינן ביה כמאן דמכתת דמיא אבל ממאי דלא עייל פריך שפיר אמאי שדינן ליה בתר רובא כיון דכמאן דמכתת דמיא ודו"ק:

תוס' בד"ה סנדל של עבודת כוכבים כו' משום דאפי' נקצץ לולב מן הדקל נתבטל כו' עכ"ל פירוש דודאי אם קצץ הלולב לצרכו דהוי כוונת ביטול והדקל עצמו נתבטל אלא אפילו נקצץ הלולב ממילא בלי כוונת בטול דהדקל אסור מכל מקום הלולב מותר כדאיתא פרק כל הצלמים גבי שפיים דמותרים משום דזריק להו ולא פלח להו ע"ש ולשון נקצץ ממילא בלי כוונה משמע מדלא נקטי קצץ כמו שדקדק הרמב"ן אהא דתנן בסמוך לקמן חרש שנחלץ ולא קתני שחלץ משום דחרש לאו בר כוונה הוא ע"ש:

בא"ד (בדף קד) וא"ת כיון דבבטלה איירי רבא מאי קמבעיא לי' לר"ל כו' עכ"ל אבל אי מיירי רבא בקודם ביטול י"ל דר"ל קמבעיא ליה בבטלה אם שרי ליטול לכתחלה דבקודם בטול קאמר רבא דלא יטול לכתחלה ועיין בתוס' פ' לולב הגזול שהאריכו שם בהך אבעיא דר"ל אפילו אי מיירי רבא בקודם בטול וע"ש:

בשעה שבא נחש על חוה כו'. הוא מבואר כי האדם נברא בצלם אלהים נשמתו מעליונים גם גופו ממקום טהור מקום המזבח שמשם משתיתו של עולם ושהוא יחיד בתחתונים כה' בעליונים שע"כ נברא יחידי וכשבא הנחש על חוה ע"י חטא שאכלו מעץ הדעת כמ"ש הנחש אטעה את האדם שיאכל וימות ואשא את חוה ובזה הטיל בה זוהמא שיהיה גם האדם ככל שאר הנבראים להיות דבק בו צד הטומאה עד שבאו ישראל להר סיני שאז פסקה זוהמתן וחזרו להיות בצלם אלהים כמ"ש אני אמרתי אלהים אתם גו' וק"ל:

תוד"ה מטמא מאחוריו כו' עד ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש הקונטרס ר"ל כדפירש הקונטרס בלשון שני שהיה כתוב ברש"י עוד לשון ב' וז"ל מטמא מתוכו מטמא כל דבר שכולו בתוכו אפי' אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במסכת שבועות דאין זו ביאה ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהו טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית כו':

ד"ה כיון שנכנס וכו' עד הוי כאילו יושב תחת הטמא וכו' נ"ל להגיה כאלו יושב תחתיו הטמא וכו':

גמ' אלא שאני התם דאמר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מטמא כו'. ונ"ב גירסא אחרת ברש"י וז"ל מטמא כל דבר שכולו לתוכו אפילו אין שם ביאה כגון הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו דקי"ל במס' שבועות דאין זו ביאה ואפי' נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כי נכנס כולו מיהא טמא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית דהוי טמא משום בא אל הבית והמוחלט מטמא אף מאחוריו במגע אם נגע בכותל מטמא ע"כ. :

רש"י ד"ה סנדל המוסגר. דלא ליתי למיעבד במוחלט. עי' מהרש"א. ול"נ דאף למ"ד דמוחלט ג"כ כשר בדיעבד מ"מ איכא למיגזר משום סנדל של תקרובת עבודת כוכבים דפסול לכ"ע:

תד"ה מטמא. אם נגע בנגע כו' ומיהו מספקא כו' מוסגר אם נגע בנגע כו'. עי' בר"ש שם שהביא תוספתא דאפי' במוסגר האבנים המנוגעים עצמן מטמאין מאחוריהם. ועי' מל"מ פט"ז מהל' ט"צ ה"ג:

תד"ה כיון. אבל בבית כו'. עתוי"ט פי"ג דנגעים מי"א ד"ה כלים. ובהרע"ב שם מי"ב ד"ה נכנס ראשון:

טובתן ש״ר רעה היא כו'. נ"ב ודבור טוב של רשע נמי רע הוי כדאמד (סנהדרין קה:) כל ברכותיו של אותו רשע נהפכו כו' וכ"א מ"מ נעקרו האמהות מפני שברכום ע"א כו' ומאי דאמר תלמודא הכא דלמא מדכיר כו'. הא והא איתא ודלמא נמי כולה חלא מלתא:

רש"י ד"ה שמה. את אלהי. נ"ב הא לאו בכלל רע דקאזהר ליה קב"ה. דלא קעבר אמימרא דרחמנא כדאודי מנפשה אלא דוגמא נקט רש"י דהוה שכיח שמא דע״ג בפומיה:

רש"י ד"ה חליצתה כשרה. ואי משום איסור הנאה. עי' ערכין כ ע"ב תד"ה אע"פ:

ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. והגם דעשו העגל מ"מ הא דפסקה זוהמתן נשאר. ומה גם דהערב רב הוא שעשו העגל כמ"ש רז"ל. ותו דבשביל קבלת התורה לבד נתקיימו שמים וארץ כמ"ש התוספות פ"ק דע"ז. וראיתי להתוספות בע"ז דף כ"ב שכתבו וז"ל נכרים שלא עמדו על הר סיני ונראה דגרים נמי דפסקה זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו עכ"ל ומוכח דזה חידוש אשר חידשו הם ז"ל וקשה דתלמוד ערוך הוא בשבת דף קמ"ו אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה וכו' וא"כ מה חידשו התוספות ז"ל שוב ראיתי דכבר הקשה על התוספות הרב מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות גם הרב רצוף אהבה יישב דברי התוספות ע"ש באורך. ואפשר לישב קצת ונדקדק לשון התוספות שכתבו ונראה דגרים נמי דפסקא זוהמתן היינו משום דאע"ג דאינהו וכו' ומוכח דהא דגרים פשוט ומה שמחדשים הוא דהטעם דאע"ג דאינהו ואפשר דכונת התוספות דכיון דהוי פלוגתא בשבת שם אמאי נקט בפשיטות סברא זו ועל זה כתבו דכיון דהא דגרים פסקה הוא לכ"ע משום דמזליהו הוו וכמ"ש הרב רצוף אהבה להכי נקט סברא זו שלא להאריך דבזה גרים בכלל ודוק היטב כי קצרתי:

אפי' בשעת נתיצה קרוי בית. עיין מה שחקר הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סי' מ"ג מאי שנא מההיא דאמרינן עבדי שהיה כבר ורמז עוד מאי דשייך לזה ע"ש ודוק הטב:

איסור מטומאה לא גמרינן. וראיתי להעתיק כאן מכ"י א״מ ז״ל שהשיב לשואלו מסוגיא זו ככתבו וכלשונו. בעז״ה יום ה׳ י״א מנחם. יצמיח ישועה והטוב לפ״ק.

ממרחק המקום שלום יקרא הלבבות הקרובות ה"ה הר״ב המופלג חו״ב תורה וגדולה בקנה אחד עולה מפורסם לשם ולתהלה מוה׳ משה כ"ץ נ״י ויופיע אבן פנה מחכמי ק"ק וויסטינעץ. תחלת דינו של אדם על ד״ת שהקשה מע״כ על הב״ח והפ״מג בסי' ל״ט שכתבו טעם על תל"ר ממקוה שנמדד והרי מפורש ביבמות דאיסור מטומאה לא ילפינן ובהשקפה ראשונה רציתי לחלק כמ"ש התו׳ בחולין קלז״א ד״ה אתיא דאף דד"ת מדברי קבלה לא ילפינן זה אינו רק גילוי מלתא וכן היכי שצריך קרא ללימוד דטומאה כמו ביבמות י״ל לגבי טומאה ניתן זה מחמת שהוא חידוש ולא יליף מיני׳ איסורא אבל אם הדין שמצינו בטומאה אמרו חכמים מסברא בעלמא אנו יכולים למידן דגם באיסור הדין כן ודוגמא לזה אמרינן בחולין מד״א וכ"מ בשדרה וגולגולת וכן לטריפות דכיון שמצינו שהוא חסרון לטומאה א״כ ממילא נשמע הדין לטריפות. ולכאורא זה מוכרח ג״כ מה״ד איסור מממונא לא ילפינן ולא רציתי להאריך בזה מחמת שיש לי ענין עמוק ויקצר המצע כו׳ וגם יקשה משאר מקומות אשר לא תקום סברא זאת וכן בברכות ד״כ לגבי המוציא כלאים דפריך מב' דרכים ומשני שב וא״ת שאני ולא תירץ איסור מטומאה לא ילפינן כיון דשם הדין דטומאה מקרא נפקא וכמו דמשני לעיל איסור מממונא ואף שזה יש לדחות אך שנויא דחיקא לא משנינן ואמינא לפרש״י דהלכות טומאה חידוש הוא ובחולין צח"ב מפורש דלחומרא ילפינן מחידוש ולכן לחומרא דת"לר טריפה ילפינן גם מטומאה אבל ביבמות קאי לקולא שיהי׳ חליצה כשירה בסנדל המוחלט אך ז״א למ״ד בחולין ק״ח ופסחים מ״ד דלא ילפינן טכ״ע מבב"ח משום דחדוש הוא. וע״כ דכיון דהחדוש הוא לחומרא ולכן לא גמרינן חומרא דידי׳ בשאר איסורין וכמבואר בפרש״י דפסחים דחומרא שפיר גמרינן דכש״כ הוא אבל בזרוע בשלה החדוש לקולא דמב״מ בטל ואף דכ"ר ולקח מדם הפר ודם השעיר דתרויהו בהדדי נינהו ולא בטלי ולכן קאמר דלא מצי למילף לכל איסורין שיהא בטל מב״מ משום דחדוש הוא הקולא ולא ילפינן מיני׳ הקולא אך לשא״מ דבעי מאה וס' כיון דהחדוש הוא קולא שפיר גמרינן חומרא מיני׳ ולפ״ז קמה וגם נצבה קושיתו דבמקוה החדוש הוא החומרא ואיך ניליף מזה חומרא דידי' אך דלפ״ז מאי מתרץ ביבמות איסור מטומאה לא ילפינן הא החדוש לחומרא ונוכל למילף קולא מיני' ודוחק דהחידוש הוא הקולא שהותרה בצבור וכי״ב. ועתו' סנהדרין כז״א דלא ילפינן טכ״ע מבב״ח דאי תרי כולי יומא שרי וא״כ מפורש מדבריהם דה"ד בב״ח חדוש הוא היינו החומרא וכ״מ בתו׳ מ"ק ח״א בד"ה נפקא דבב״ח חדוש הוא ואף דאי תרי כו' וכמו דאם החידוש הוא קולא לא ילפינן חומרא כן להיפך אם החידוש חומרא ובזה מיושב קא״ז רש״א שהשיא דהתו׳ לכונה אחרת ונכנס בדחוקים ודבריהם סותרים באמת לסוגי׳ דזרוע בשלה אך למעיין היטיב דבריהם מבוארים ועתו' נדרים דד״א ולא רציתי להאריך כי לא יושיענו להציל מקושיא זו עהפמ״ג. ולכן אחזתי בקצרה לשאול מאתו מענה לשון למה תלה יד"נ קושיתו בפר״מ הלא הדבר מבואר כמה פעמים לרוב בש״ס ותו׳ ופוסקים דילפינן איסור מטומאה: ואתחיל מפסחים ט״א ממדורות כושים טמאים וע״ש גבי אין ספק מוציא דפריך מנפל לבור ובד"י ע״א צבור של חמץ דמדמה ל״ב שבילין ובכל הסוגיא דשם ובדי״ד מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טמאה עם הטהורה וע״ש בדל"ג ובכ"מ לרוב במסכת זו. ובחולין ט׳ ע"א להמעיין שם וכן בדף י׳ השוחט בסכין ונמצא פגום מתיב רבא מטבל ועלה חוצץ וע״ש בתו׳ סכין איתרעי ממקוה שנמדד ובד״י ע״ב דמוקמינן אחזקה ופרש״י לאסור ולהתיר כההיא דלעיל ולמד מטומאה. וע"ש בתו׳ ד"ה ודלמא ובדבור שאח"ז. ודמג"ב ולעולא מ״ש מספק טומאה. וביבמות וקדושין רבו המקומות דילפינן איסור מטומאה ונסיים במס׳ נדה ב' ע"ב דפריך לשמאי מחבית של תרומה וע״ש בתו׳ ד״ה דאיכא ובתו׳ ד״ה תל״ר. ובפרק ב׳ דיליף להתיר לבא על אשתו אפי׳ בודאי איסור כרת מטומאת כהן וכן בדין כתם שתולות מב׳ שבילין ומלבד המקומות המבוארים בפוסקים באו״ח וביו״ד ואה״ע דילפינן איסור מטומאה ועתו׳ פסחים יד"ב ד״ה הרי טהור ולכן אמינא דהא דמוכרח ביבמות לחדש איסור מטומאה לא ילפינן היינו רק אליבא דרב פפי משמי׳ דרבא דסנדל המוחלט גם בדיעבד חליצתה פסולה אך אליבא דהלכתא דאמר רבא דבדיעבד חליצתה כשירה וכן פוסק הרמב"ם א"כ לק״מ מטומאה. ומצינו כעין סוגיא זו לאין מספר בכמה מקומות בראשונים ובר״נ ורא״ש ותו'. והאמת העד לעצמו ואו״ש שנת האזינו אמרי כי נעמו לפ״ק. ידידו לנצח הדו״ש הק׳ נתן באאמו״ר הרב וכו׳ מוה׳ יוסף חופ״קק ראדזמין והגליל:

ועתה ראיתי להעיר קצת על דברי אבא מרי ז״ל. מה שהעלה דלהמסקנא כיון שדחה הקושיא ממילא א״צ לחדש דילפינן איסור מטומאה והוא מצוי לרוב בכמה מקומות ואף דבכ״מק מוכיח כן מהס״ד וכמו ברא״ש פא״נ בשם הרמב״ן ובש״ך יו״ד סל״ג ובכ״מ יעש״ב וע׳ שבת לז״א להחזיר תנן וכו׳ ומש״ש בתשובה בענין זה כי״ב ועש״ות פרי תבואה ס״סי כ׳ שהעלה באריכות דלמ״ד איסור מטומאה לא ילפינן א״כ לא יליף גם חזקה מקרא דכנגע ורק מהלכה ואין דנין ק״ו מהלכה ואנן דס"ל איסור מטומאה ילפינן ולא מוכח מידי ועש״ב מ"ש בסוגיא דנדה דרמי חבית אמקוה עדהב״ח שנתן מזה טעם לת״לר ומה שהאריך אי ילפינן מחדוש לחומרא ובסתירת הסוגיות ענוב״י מ״ת חיו״ד סל״ז שהעיר ג"כ בסברא זו דבטכ"ע הוי החידוש לחומרא מה שנאסרו יחד ואף לסוגיא דפסחים מ״ה דאי תרי להו כו' מ״מ אין החידוש בהיתר ולכן לא גמרינן חומרא מיני׳ יע"ש בהשמטות וע' בחולין ל״ד וע' כתובות מו״א שאני מש״ר דחדוש והתם לחומרא. וע' וע׳ שבועות לז״א בתו׳ ד״ה כיון וע׳ בכורות ו״ב ועמ"א או״ח רי״ו בהא דחדוש הוא דדם נעכר ונעשה חלב וע׳ ספ״ק דתמורה תמורת שמו וגופו אין בו אלא חדושו. וע' ירושלמי רפ״ג דסוטה לחדושה יוצאת ודבר שיצא לחדושו אין למדין כו׳ ועתו' פסחים ל״ב סע״ב מיהו קלר״י. והא למ"ד בשבועות כז״ב דשה״ע חדוש הוא טפי מסתבר למילף מע״א כשבת סט׳ דאין קרבן בלא כרת וע״כ דלחומרא ילפינן מחידוש נמי. וע׳ ירו׳ נזיר פ״ו ה״א הוי ידעין דאתפלגין ר״יח ור״ל וע״ש בפ״מ דאע"ג דכל איסורין שבתור׳ מצטרפין בכא״פ שאני אמ״הח דחדוש הוא דמחייב אגידין ועצמות וע"ש דאר״יח אין לוקין עד שיטעום ממשות של איסור ולא יליף מב"בח וע׳ ט״ז יו״ד סי׳ שצ"ז ד״ה ראשונה ואין לומר דלא ילפינן איסור מטומאה וכן שום חיוב או פטור דהא בההיא מתני' ילפינן שחייב לעשות פס״ש וע״כ דחשבינן לי' דמת מעיקרא ויליף מטומאה וע' יריעות האוהל סי׳ ל״א ועכנס״י ז״ב מש״ש בד״הטז. ועש״ות חכ״צ ססי׳ ג׳ שכתב בפשיטות דא״ל דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא אבילות קיל מכל דיני טומאה ועוד דבגמ׳ מדמינן מקוה לחבית ובחבית איסורא הוא ובחולין יא׳ ילפינן כל החזקות מבית המוסגר וז"ב עכ״ל ועש״ות מוהר״ם זיסקנד סי' ל״ג וכ"ת דאיכא חילוק דאיסורא מטומאה לא גמרינן היינו להחמיר או להקל בספק אבל מאי דנקרא ספק גבי טומאה נקרא נמי ספק גבי איסורא וה״ה איפכא וכן מוכח בחולין גבי ישב לו קוץ בוושט עכ"ל. ועלא״ז רש״א בחולין קכא׳ ב׳ ד״ה אביי אמר דהא דלא ילפינן איסור מטומאה היינו להקל ולא להחמיר. ובחולין פו"ב אם אמרו ס״ט יאמרו ספק איסור להתיר ועתו׳ כתובות יג״ב ד"ה מסייע ועבע״טצ צ"ה סק"ו ובשו״ת דאיסור מממונא בחומרא למדין וכן בגילוי מלתא ועבמ״ק ועפר"ח ליו״ד סי' ס״ט דחולין מקדשים לא גמרינן אפי׳ להקל וע׳ שבת לה״א דמייתי מכוורת לשבת ומדמה איסור לטומאה דהוי לחומרא ובזה ניחא קו״התו ד"ה ואפי׳ מהך שרותיא והא י"ל דמתחלה ע״כ דהי׳ סבור רב' דאין לדמות לטומאה שהוא גזה"כ דמטלטלת אלא דומיא דשק ורק שאדם בינוני יוכל לטלטלה ואפי׳ ריקן אבל לבתר דיליף מטומאה וא״כ במידי דלאו כלי קיבול כיון דאפשר מ"מ לטלטלה ע״י י׳ אנשים כיון דמטלטל מלא הוי תורת כלי לשבת ולפ״ז דאפי׳ מטלטל ע"י י׳ אנשים דומיא דשק גדול ג״כ טמא וא״כ לענין שבת דהוי תורת כלי דזה הוי לקולא ובהכי י"ל דלא ילפינן מטומאה וא״ש קותו׳. ועתו׳ חולין סד"א ד"ה שאם וצז"א ד"ה אמר רבא וער״ש אהלות פי״א מ״ז. ועתו׳ בכורות כג"א ד"ה נבילה ושם ע״ב ס״הד ואידך. ועבנו״בי מה״ק חיו״ד ס״כו דלפ״מש התו׳ הכא דכיון דר״י ס"ל כר"ש דנטלפג״מ והא לדידי׳ דבעי למעוטי סרוחה מעיקרא לא שמעינן בנבילה דנטלפג"מ ותירצו דלא אצטריך קרא להתיר סרוחה מעיקרא רק בטומאה דנבילה ולא באכילה יעו"ש וא״כ ס״ל דטומאה חמור מאיסור וזה סותר לדבריהם לעיל ז"ב ד"ה דג דאם שהה מאכל במעי דג מע״לע חשיב עיכול דאינו מטמא אבל לענין איסור לא חשיב עיכול יעו"ש שהעלה דטומאה חמיר רק דבאיסור החמירו יותר מדרבנן דאפושי טומאה לא גזרו. ולכאורא אינו מובן דהרי התו׳ כתבו דלענין אכילה לא צריך קרא כיון דהוי כעפרא ורק לענין טומאה דהו״א מידי דש״ז דסרוחה מעיקרא דטמאה אך י"ל בכוונת קושייתו דהא י"ל כמ״ש התו׳ דע"ז אליבא דעולא דבסברא פליגי בנט"לפג וע״כ דמדאצטריך קרא דנבילה להתיר סרוחה מעיקרא בטומאה וא״כ מוכח דאף שאינו ראוי לגר ונט"לפג דאסור וע״ז תירצו דלא ממעט רק לענין טומאה אבל לענין איסור י״ל דנט״לפג דשרי ובזה תיקשי שפיר דהרי לעיל כתבו דאיסור חמיר. ועבנו"בי שהעלה דלתי׳ ר״ת שם ד"ז דטומאה ואיסור שוין וכן לתי׳ הר״מ מפינטיזא שהביא הרא״ש רק לחד תי׳ שהביאו התו׳ והוא תי' של רה״ג שהביא הרא"ש יש חילוק בין טומאה לאיסור דמד"ת טומאה חמיר יותר. ועתפ״צ חיו״ד עג׳ יעוש"ב ועש״ך יו״ד ספ״ג סק״ל ובאו״ח סתס״ז ט״ז ס״ק י״ד ובמ"א ס״ק י״ח וא״העו לה׳ לט׳ ובל״ה אין להתיר חטה הנמצאת בתרנגולת בפסח דנט״לפג אסור בפסח מטעם משהו אבל בטומאה בעי שיעורא וכתותי מיכתת כו'. וע' חולין פו״ב אם אמרו ספק טומאה לטהר כו' והתם י״ל כסברת הנו״בי דספד״א מדרבנן לחומרא. וע' בנר תמיד לכריתות ז״א דבזה מחולקים בביצה ז״א לל״ק אפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ולל"ב כמאן כר׳ יעקב משמע דגזרו בטומאה ומיושב קוהש״ך יו"ד ספ״ז עהרי״ף דפוסק כל"ק והא בדרבנן אזלינן לקולא די"ל דס"ל כתי׳ א׳ דהר״ש והרמב״ם כל"ב דס״ל כתי׳ ב׳ דהר"ש. ומיהו בלא״ה ל״ל דפלוגתייהו דר״י מסברא דנט״לפג דלטעמי׳ טכ״דא דאם לא כן הי׳ ממילא אסור נט״לפג דמ"מ משהו איכא. ובזה ניחא ג״כ קו"המפ בע״ג דס"ח דפריך מ״ט דר"מ דנט"לפג אסור וא״כ למה פריך מ״ט דר"ש כיון דכן הסברא החיצונה ולפ״ז י״ל דלמאי דמשני דיליף מג״מ ואידך לא אסרה תורה רק קדירה ב״י וא״כ טעכ״דא כיון דליכא חידוש בג״כמ וע״כ מוכרח לומר דר״ש יליף מקרא דנבילה [ומיהו בעיקר קו״המפ עתו׳ ערוכין כח׳ א׳ ד"ה ור״ש מ״ט וכה״ג ברפ״ב דברכות מ"ט דר׳ וכו׳ ועתו׳ סוטה לב׳ א׳ ד״ה בלשונם ותו׳ מגילה יח׳ ב׳ ד"ה דאי וערפא״נ סא׳ ב׳ מ"ט דרי"ח דר״ק איב"ד ומ״ט דר״א דיוצאה בדיינים ואף שמזה יש לדחות למ״ד בתמורה ו"ב אטוי התם בסברא פליגי כו׳ וא"כ רי״ח סובר דאע"למ ורנבי״צ כאביי ועתו׳ דב"מ ד"ה רבא דס"ל כרי״ח. ועבג״ת שער מו' ח״ב סי׳ א׳ ועמ״למ פ"ד מה׳ מלוה ולוה ה״ג ושו״ת יריעות האוהל סי׳ ב׳ ובשו״ת תפארת צבי חיו״ד סי' ס״ג ויש להעיר ג״כ מזה בדהרי״ף דפסק כר"א די״בד וקרא דוחי אחיך עמך לכדר״ע]. ועבנו"בי מ"ת חיו״ד סי׳ נ"ט ועשו״ת בנ"ע חיו״ד סי׳ ל׳ בהג״ה שהעיר מתמורה לא׳ א׳ יעש״ב וע״ש סי׳ ל״ד וע״ש במש"כ השואל דר"ש לשיטתו בנדה וכז"מ באריכות בש״ש מבעקצ"הח ובחמ״ש חיו״ד סי׳ ו׳ ועבדב"ח עיו״ד ותנא תוספאה לחולין מש״שב. ועטע״המ פ"יד מגירושין ופ״יד ממ"א ה"יז וע׳ בית יעקב סימן קע״ב ועתב"ש סי׳ לג׳ ס"ג דכללא הוא בג׳ דאיסור מטומאה לא ילפינן ודוגמא לזה בנזיר מ״ג כו' וע״ש בפירושו לחולין בעובדא דבהמה לחצי׳ פרשה שאין ללמוד מטומאה דחידש הוא ופ׳ פר"ח יו"ד סי׳ כ' ס״ק ה׳ ובר״א יו״ד סי׳ כ״ד אות ד׳ ויוד וסי׳ כ"ט אות ג׳ ובפר״ח נ"ד ס"ק ז׳ עהת״הד שדחה בחסרון שדרה דההוא לענין טומאה איתשל דאטוי אשנויא נסמוך באס״דא וע׳ תשואת חן סי' י"ט ועש"ות כסא דהרסנא סי׳ קז׳ ולהפר״ח דלענין זה חמיר טומאה מאיסור דטומא׳ בעי אין לו עיקר בדאורייתא כו׳ ועש״ות הר הכרמל חחו״מ סי' ג׳ מה״ד בע״ק מהרהר ואינו אומר ע"י כתיבה דבעלמא לכד״ד רק דלענין טומאה גם בכתיבה צריך ליזהר בטהרה יע״ש וע׳ בי״מ דלרש"י משום דחידוש הוא וא״כ טומאה מאיסור ילפינן אך בפ״ק דפסחים לא משמע כן עכ״ל וע׳ פליתי סי׳ ל״ג ס״ק ב׳ וע׳ תו׳ נדה דאפי׳ איתרע חזקה אזלינן בתרה וה״ר מראוהו חי מבערב וע׳ חומת ירושלים סי׳ ס״ח די״ל דטומאה שאני ואף דהש״ס מקשה לשמאי מבודק את החבית דשפיר משני דהוי ודאי אפי׳ דהוי ת״לר ולפ"ז אפי׳ הוי ס׳ קודם שלבש הציצית דמהני כו׳ יע״ש וע״ש סי׳ ע׳ ואע"ג דהספק באיסור ע׳ פ״ק דחולין נבלה ומטמא במשא דאיסור וטומאה תלוים זה בזה יעש״ב {השמטות: ועי׳ נדה חי״א באיסורא לא כו׳ ועי׳ בספר שירי טהרה תשו׳ מ״א מ״ש בזה} וע׳ בנחלת עזריאל ריש נדה בשוחט שלא נט״ק ול"י ה״ש דהוי ת״לר דבשחיטה הוי ג"כ ספק טומאת נבלה ולתי׳ ב' לא ילפי מסוטה רק מסברת חוץ ולתי' א׳ י"ל דבמקוה דהוא טומאה ילפינן מסוטה ולא בחבית. ולכן כיון דמשני התם ת״לר ומשמע דמכח סברא ס״ל כן ואין לחלק בין איסור לטומאה ופריך שפיר ועבס׳ דרך חיים ביו״ד סי׳ ח' ס״א שנתעורר ג״כ בסוגיא דנדה דמאי קושיא מאיסור לטומאה אלא דס״ד שם דמטמא אף בר״ה וע״כ דלאו מסוטה יליף כו׳ יעש״ב. וע"ש סק״ה בפליתי לאביי ורבא דס״ל באשה טעמא אחרינא דאשה מרגשת כו' וא״כ י"ל דל״ד איסור לטומאה ולכך מחלק הרמב״ם בין חבית למקוה יעש"ב ובאמת מסוגיא דהכא ביבמות דע״כ לרב פפי משמי׳ דרבא איסור מטומאה לא גמרינן. ורק לסברת א״מ ז״ל דלמאי דפוסק הרמב״ם דלא כוותי׳ וכדרב פפי משמי׳ דרבא וא״כ אין חלוק לדידי' בין איסור לטומאה ונסתר פלפולו הנ״ל. ואולם עכ"מ פ"ח מלולב ה״ב בסופו דמאן דמכשיר ס״ל דבכה"ג לא שייך מיכתת שעורי׳ כיון דאין לו שיעור יעש״ב. וגם דבכ"מ מוכח דמחלק רבא בין איסור לטומאה ע׳ שבת קכג"א דאמר רבא לאביי מאן דמותיב כו׳ יעש"ה ושם קיב׳ א׳ ותו׳ מט"ב ד״ה לא אמרי ופג״ב ד"ה כי וע"ש נב״ב וקא׳ סע"ב וכה"ג בכמה מקומות. ועש"ות בית אפרים עט״הר בכללי חזקה מהמג״ש בשאלה י"ז וז״ל בשמעתין מוכח דילפינן איסורא מטומאה דהא יליף להתיר לבא על אשתו אפי׳ בודאי ראתה דאיסור כרת הוא מטומאת כהן והתם לאו לענין איסורא לטמאות קאי דהא כבר טימא עצמו אלא לענין אי טמא הוא מצריך טבילה עכ"ל ובז"מ מה שהעיר א״מ ז״ל מהא דולאחותו דלא דחי משום איסור מטומאה ולפ"ז י״ל דלא מיקרי טומאה לענין אי צריך לטבול וע' זבחים עח"ב אך לסברת רש״י משום דהלכות טומאה חדוש הוא אין סברא לחלק בין אם הוא לענין אי רשאי להטמאות אבל באמת נ״ל שלא הביא ראי' זו רק אגב גררא במרוצת הקולמס דהרי כאן הלימוד דהעשה דפסח נדחה בשביל כבוד הבריות וא״כ הלימוד הוא מאיסור ואף דאשמעינן דרשאי לטמאות מפני כבוד הבריות מ״מ הטעם רק מה שידחה עשיית הפסח. ולפלפולא בעלמא י״ל בזה בישוב דהרמב״ם שתמהו כולם עליו דלא הביא הך שנויא דשוא״ת שאני ועש"ות מק״ש סי' ז׳ ושאר מפרשים שהאריכו וער"מ פ"ו מהק"פ ה"ז וביבמות צ׳ ע"ב ועש״ות שמן רוקח ח״א סוף חאו"ח ובחי׳ לברכות ט"ז סע״א ואכ״מ. ולפ"ז א״ש בפשטות דס״ל דלא ילפינן כלל מטומאה ורב לשיטתו דילפינן וע׳ ירו׳ שבת פ"ו ה״ב סנדל שנפסק כו׳ בשם רב הלכה כר״י לענין שבת כשם שהן חלוקין בשבת כך חלוקים בטומאה וע׳ שבת צ"ה סע"א ושם קז״א דמשמע דרב ס״ל דלא ילפינן יעש"ה:

ומש״כ אבי מורי ז"ל דהא דיליף ממקוה הוי כמו גילוי מלתא דבכה"ג חשיב ריעותא עבאו"ה כלל לד' ואחריו נמשך בש״ות שמן רוקח ח״א סי׳ א׳ ובחדושי שמ״ר לביצה סוף די"ד יע"ש בתו׳ וצל״ח לשיטת הבה"ג והעלו דבמידי דתליא בסברא ילפינן איסור מטומאה ועש"ות מק"ש סי׳ ז׳ לכוון כן בפרש"י דיבמות בה"ד ולאו מילף הוא יעש"ב ועש״ות בגדי כהונה חאו״ח סי' א' וב׳ שהאריך עפ"ד הא"וה הנ״ל וה״ר מהא דאזלינן בכ"מ בתר חזקה דילפינן בחולין מטומאת נגעים ועב״ש ססי' ו' שכ"כ להדיא בפשיטות וע׳ בשבת ק"ט סע״א דפריך רנבי״צ אימור דפליגי בטומא׳ וטהר׳ לענין שבת כו' ושם סי׳ ע"א ארני״צ לרבא טומאה אשבת קרמית כו׳. וע״כ דהתם כיון דיש סברא לחלק בין טומאה לשבת לכן לא ילפינן להו בהדדי. ואף דמרבא בעצמו אין להוכיח מסתירת הסוגיא דיבמות די"ל דקיבלה ממנו וכשבת ע״א א׳ ובכמ"ק כה״ג ובאמת הוא מבואר בפשטות בלי שום ראי׳ דלא שייך בגלוי מלתא ודמי להא דכתובות כ׳ ע״ב ש"מ עד ס׳ מידכר מה״ד שאדם זוכרה דהוא בענין מציאות ושם כד׳ ב׳ לענין מעשר מהקדר דהוי גילוי מלתא וכמו לענין בה״פ דמנפח כספ״ב שם וכ״מ וכיבמות ד״ב הואיל ונא׳ בתורה בגד וע׳ שבת כוב' ולא מסתבר לתלות בהכי פלוגתא דרבא ותדרי״ש דהא בשמ"ק ס״ל לרי״ש ג״כ דלא ילפינן מטומאה ורק דהכא הוי רק גילוי מלתא על הוראת בגד וממילא ג״כ בדבר הלמד מסברת חכמים דהוי ג״כ כמו גלוי מלתא [וכן בממונא מאיסורא עש״י דע״י ק"ו ילפינן להו והכ״נ מוכרח מהש״ס לענין טומאה ככריתות טז״ב וירו׳ שבת פ״ז ה"א בק״ו מנדה כו'. וע׳ זבחים טז"א וב ובכ"מ לרוב וכן לענין ג״ש כסוטה ב׳ ע״ב0 דבר דבר מממון וכה״ג ועבאי״ע בנ׳ הסוגיות ועח״צ סכ״א לחלק בין איסור כרת ללאו וערש״י גיטין לר"א ואף דהפקר ב״ד שייך בכל איסורין ועתו׳ ב״מ ספ"ק ד"ה ממונא. וע׳ בגדי כהונה חאה״ע סי׳ ז׳ דלכמה רבוותא הא דלא יליף איסורא מממונא דוקא באיסורא דא״א וע' ברכות יט׳ ב' ואכ״מל בפרט זה] וראיתי לרשום קצת סוגיות הש״ס דמדמין איסור לטומאה מסברת חכמים ברכות כג״א מפכין ושם כה״א דתנן הטמא והמתרץ השיב דיליף מקרא ושם לו״ב אביי לרבא פיטמא כו' ושם לט״א ומט״א אביי אמר כו' בסברא פליגי ושם נ׳ ע"ב אמר רבא מכאן ולהבא כו׳ ונא׳ א׳ דתניא טבל כו' ונג״א דתניא המוציא ויליף מממונא וסא׳ א׳ בטהרות הקילו. וע׳ שבת ה"ב שמן שצף כו׳ וע״ש יא׳ סע"ב ועו׳ סע"א ועט׳ סע״א וע״ש קלו' א׳ וקמד׳ סע״ב וערובין ח' א׳ חצר שהרבים כו׳ ורה״י לשבת דבכה״ג לא הוי מקום סתירה וכפרש״י וכן לגבי בקעה בשבת ו׳ ב׳ ולגבי שבת אפי׳ העיר כולה רה"י כריש ערובין וע׳ תו' פסחים סו' ולטומאה הוי רה"ר וע׳ תו׳ נזיר נז׳ סע״א ור״מ עדיות פ״ב וע׳ תו׳ ערובין טז׳ ב' ד"ה והלכתא וע״ש לה׳ א' ב׳ וע׳ פסחים רד"ג או לבת לרבות ותו׳ פה' א' ד"ה משום וביצה לב׳ א׳ ולד׳ ב׳ ולז׳ ב׳ וחגיגה ט׳ סע"א וכא' ע״ב ובתו' ד״ה כעובי ור״ה י׳ ע״א אמר רבא ולאו ק״ו כו׳. ויומא יג׳ א׳ מו׳ ב' ועברא״ש פיו״כ בחולה בשבת ותשו׳ הרשב״א וב"ח ס׳ שכ"ח דתליא אי טומאה דחוי'. סוכה י׳ ע"א שכן מצינו באהלי טומאה כו׳ ויז' ב׳ יח׳ א׳ ויבמות ז״ב מו׳ ב׳ תו׳ ד״ה תקוני ורש"י ס׳ ע״א ד״ה דוכ"א וע"ש פב׳ ב׳ וכה׳ א׳ וכתובות טו׳ א׳ ותו׳ כו׳ ב׳ ד"ה אנן ועה׳ ב׳ אם בהרת דמייתי מטומאה לממונא דתליא בסברא וכה״ג לקמן עו׳ ב׳ לענין חזקה וע״ש מיתיבי מחט וקדושין סו' א׳ ונט' א׳ ושם ע"ב שאני מחשבה דטומאה וכה״ג ב"ק ה׳ א׳ וגיטין לא״ב תו׳ ד"ה רבא לב״ב ד״ה ר"ש נג׳ א׳ סא׳ א׳ וע׳ תו׳ עח״א ס"הד כגון וע' תו׳ ב״ק יא׳ ב׳ ד"ה גזירה וקדו׳ א' תנן עורות ותו׳ ע״ג נז׳ סע״א ועב"ק ב׳ א׳ וברא"ש וב״ב יב׳ א' ושם כ׳ ע"ב והשתא דאמר רבה וע"ש בתו׳ ד"ה דל"ב שיעורא וע"ש כד׳ א׳ וסו׳ א׳ ופ׳ ע״ב וערשב״ם ופט׳ ב׳ וע״ג נב׳ ב׳ וסח׳ ב׳ ד"ה אלא ועב׳ א׳ ומכות כא' ע"ב ד"ה ואפי׳ וסנהדרין ד׳ א׳ שאלו תלמידיו מטומאה ואף דהתם הוי קולא לגבי בל תוסיף וע״כ משום דתליא בסברא וע׳ עדיות פ"ד סוף מ"ו ונ״ל דתליא בהא דברכות כה׳ א׳ וילפינן מטומאה כיון דתליא בסברא וע׳ זבחים ג׳ א' וב׳ ובז"מ הר״מ דפסח לשם חולין פסול וע״ש יד׳ ב׳ כח׳ א׳ לא׳ א׳ מו' ב׳ נו' א׳ פ' ע"א קו׳ ב׳ וחולין ח' א׳ וט׳ ב׳ מס"ט ברה"ר וכן בצלוחית ושם יו׳ א׳ מה׳ א׳ מז׳ ב׳ ובמכשירין מ״ו דז׳ משקין מכשירין וע״ש בתו׳ ובחביות אמר שמואל משקה הבא לאוכל כו׳ ולגבי טומאה ב״ב יט׳ רקיק אינו ממעט בחלון ומוקי לה שנלושה במ״פ דאין מכשירין וע׳ תויו״ט ב״ב פ״ב בד"ה לא יסמוך וירו׳ ברכות פ"ק ה׳ א׳ שוה לטומאה ולקרבן כו׳ וירו׳ פיאה ספ״ק תמן לענין הכשר זרעים אמרינן כו׳ והכא לענין כלאי כרם כו׳ והוי גילוי מלתא אי בכלל זרעים וירו׳ תרומות פ״ה מלתי׳ אמרה איסור זרות בטלה איסור טומאה לא בטלה וירו׳ חלה פ״ב אין תימר לחלה כש"כ לטומאה אין תימר לטומאה לחלה לא. וע' ירו' שבת פ״ק סוף הלכה א׳ וע״ש בשיו״ק ד״ה פרחי ופ״ג סוף הלכה ב׳ אר"י בשבת אתה מהלך אחר הסיקן ובטומאה כו' ובסוף ה"ז משום דבר״י לענין טומאה אתאמרת דמשמע דכיון דהוי ככסא וממילא מקבל טומאה כמדרס הזב. וע׳ תו' חולין נה׳ א' ד״ה שעורין וכצ"ל לענין חזקה לסולם דהוי ג״כ ממונא מאיסורא וע' ר"פ הבונה תני תקועים חבור לטומאה ופ"יד דשבת כשם שהן חלוקים בשבת כך ח״בט וירו׳ פ״יז ה״ב ראה עד היכן הקילו בשבת כו׳ וע"ש ראה עד היכן החמירו בטומאה וירו' ערובין פ״ג סוף ה״ז ר׳ יונה בעי אף לענין הכשר זרעים כו' או שניא כו' ושם פ״ג ה"ד ואפי׳ כמ״ד טמא מודים הכא ועשיו״ק דשאני טומאת שי״ל עיקר מ"הת אבל תחו׳ דרבנן ספיקו להקל וע׳ ירו׳ פסחים פ"א סוף ה״ג כפה עליו כלי כו' נשמעינה כזית מן המת כו׳ וה״ח אלא שניא היא איסור כו׳ כשם שלא חלקת בין איסור תורה לטומאת תורה כך בין איסור דבריהם לטומאת דבריהם. ובפ״ז סוף ה״ו כשם שהם חלוקין בשבת כך חלוקין בטו׳ וע׳ ירו׳ ר"פ ג׳ שאכלו וסוכה פ״ק ה״יא הרי טיט הנרוק כו' והכא משלים בסוכה כו' ועי׳ תו׳ סוכה יט׳ סע"א ובירו׳ ריש חגיגה ה״א אף בטמא כן ודחי התם ראוי הוא כו׳ וירו' יבמות פי״ב ה״ב כשם שהן חלוקין בשבת כך בט' ופ"ג דגיטין ה״ח ממקוה עתו״מע ועש"ע ואתיא כאלין פלוגתא דתנינן מחט כו׳ וירו׳ הוריות פ״א ה״ו כשם שחלוקין כו׳ [ולמעיין בדברי הפוסקים והאחרונים ימצא לאין מספר לדמות טומאה ואיסור בכה״ג כמו בשוחט שלא נטל קבלה מריש נדה עט"ז יו"ד סי׳ א׳ ושו״ת פרי תבואה סי׳ י״ג ועבחו"מ סל״ד סכ״ג בהג״ה דאפי׳ פסול מה"ת אין לפסלו כ"א בודאי ועקצה״ח שהביא דהט״ז בה׳ שחיטה והכא העמד ממון על חזקתו והרי פסול לפניך וענה״מ ועמ״י ח״ב סי' ט״ו וביו״ד סי׳ ל״ט סי"ג בהג״ה יע״ש בש״ך וב״ח שלמדו מטומאה לענין עגל יונק דזה הוי בתוך שנתו שהוא בענין מציאות ועט"ז סי׳ צ״ג מהא דפ' המפקיד יוציא שתות ליין ויליף איסורא מממונא דהוי כגלוי מלתא. ועט"ז סי׳ ק״ה בספק כבוש שה״ר ממקוה יע״ש בפר״ח ונק״הכ ועש״ות מנחת עני חיו״ד ובאחרונים ועמנח״י סקפ״ח וש״כ סק״ג לסתור דהב״ח כשבא מראה ירוק ולבן מפא״ט דא"צ לשולקן ועש"ות דמנ״ח סנ״ח מש"ש. וע׳ רא״ש במ"ק ובסוף תענית והמחבר בסי׳ שצ"ו יעו״ש ובט"ז ויד אלי׳ ושו״ת עמ״י סי׳ כ״ב ושיבת ציון סי׳ ס״א ותשובת גאוני בתראי סי׳ נ"ו ובשו״ת ר׳ בצלאל האחרון בסי' ט״ז אות ו׳ ודו"ח מרע"א למ״ק יט"א וע׳ ברפ"ז דנגעים בקטן ונולד כו׳ דהתם משום דכתיב והי' וכדמפורש נמי בהוריות י׳ ע״א ולא ילפינן מטומאה רק בדבר הלמד מסברא וע' עק״ד חיו״ד סל״ה אות ל״ב ול״ו אות ס"ג ועמל"מ פ"א מחומ״צ סוף ה״יח דיליף ביטול מטומאה ועט"ז או״ח ס"קג בשם הב״ח וע"ש בברכת דוד ובסי׳ קנ״ח ועמ״א תנ״א סק״ל וענש״א כלל ג׳ ועב״ש סל"ז ססק״ב וענוב״י מ״ק חיו״ד סנ״ה לחלק בין שמא תראה לשמא ראתה מגיטין כח"ב שמא מת כו׳ ועבמ״ת חיו״ד סק״ג ותו׳ קדושין מה״ב ד"ה בפירוש וע״ש בחאו״ח סי׳ ל׳ בד"ה וראי׳ וע״ש בחיו״ד סנ״ג במסוכנת דסירכא נקיט ואתאי כט"ז יו״ד ס"ט ס״ק כ"ד ולמד מטומאה מסברא ומה שפלפל בדשיל״מ כמו להגעיל דצריך הפסד עצים ביו״ד קי״ב מ"מ נ״מ בשבת שאינה יכולה לטבול וכמו דל״ש דשיל״מ בטלטול להצל"ח ורק בספד"ר בחזקת איסור וע׳ בשיבת ציון סי׳ ל״ט. ועשמ״ר חיו"ד סל״ח וע"ש בחאה״ע סי׳ ס׳ ועפמ״א ח״ב ססי׳ מ״א ובח״ג סי״ט באכל טריפה בשוגג מיו"ד סקפ״ה שלא בשעת וסתה ומצאה דם כו'. וע׳ תפ״צ חיו״ד סי׳ ו׳. ועבר״מ פ"ד ממ״א ה״ד כשלא שהה ח׳ ימים וע"כ משום דאיכא לברורי דבכה״ג ספיקו לחומרא מה״ת וכבר נשאלתי דבהא״ט פ״ב ה״ו מבואר דסתם ולד שנשחט תוך ז״י מטמא טומאת נבילה. ואם החמירו מדבריהם לאיסור אכילתו מנין לנו להחמיר לענין טומאה והשבתי דזה הוי תליא בסברא כיון שחששו למיעוט ואלמוהו לדבריהם גם לטומאה ובלא״ה לפמש״ל דהיינו רק לחומרא וא״ש ועתו׳ פסחים טו"א ד״ה ולא״ז רש״א ובע"ב ד״ה נימא וע"ש בפרש״י וע״ש לא״ז רש״א בפרש״י בד״ה ור״י לטעמי׳. וע׳ בג׳ שיטות ד"מב ע״ג ומג״א וערא״ש כלים פרק י״א מ"ד דלר״י טומאה ושבת כי הדדי כו']:

ואולם ראיתי בסגו״ה על נדה ב״א שהביא קצת ממה שהשיב אבא מארי לשואלו מה שראה אצלו תשובה זו בהיותו בביתו לבקש הסכמתו על ספרו וע״ש שדחה דבריו דביבמות הוי חומרא אם יוכל לטעון אח״כ מצות יבום והרגיש בעצמו דכיון שאמר לא חפצתי שוב אינו יכול לייבם וגם שינוי מעשה מחליצה ליבום. ולא ראה להדיא ביבמות ל״א א׳ קולא דאתיא לידי חומרא דלא שכיח לא אמרינן ועשמ״ר ח״א בחיו"ד בתשו׳ משש״ב וגם במש״ש בתו׳ דחולין וע״ש לא״ז רש״א דבעינן שיהי' החומרא מכל צד יעש״ה. ומש״כ שלא ראה דהתו' דחולין במקומו דלא הוי רק אסמכתא דמדאורייתא מב״מ בטל חד בתרי. תמהני דלפי הבנתו מאי קאמר חדוש הוא ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן כיון דעיקר הלימוד אינו מכח הקרא וע״כ כיון דמ״מ חזינן מכח זה דלחומרא ילפינן גם מחידוש. וגם דבשאר מקומות שהביא בתשו׳ מבואר כן להדיא וגם מה שהקשה דבכ"מ דלא ילפינן חד מחברי׳ כמו חולין מקדשים וכה״ג וכן דבר הנאמר בסיני כו׳ וזה מבואר הביטול דהתם אין צד ההשתוות והלימוד כלל אבל הכא רק משום חידוש וגם מש״כ מתו׳ פסחים כד״ב ד״ה אמרת דגם לחומרא אין דנין בחולין מקדשים. והנה קושיתו תפול לפי הבנתו עהש״ס דחולין דמחדוש גמרינן חומרא. וע׳ בפסחים בסוגיא דמשרת דהא כל איסורין גמרינן מנזיר ומבואר דקדשים מחולין גמרינן כיון דהוי לחומרא דילפינן במכש״כ. ותמהני דהתם דיליף חולין ממה דחמור מיני׳ א״כ היכי הוי יליף קולא וכ״מ מדכתו׳ שבועות כו׳ סע"ב ואע״ג דתרומה חול הוא אצל קדשים מ"מ יליף קדשים מתרומה והיינו בק"ו מתרומה דקיל ובר״פ האיש מקדש מה לתרומה שכן חול דהתם בעי למילף לענין שליחות בקדשים ז"ז מה שפלפל בחולין מג״ב בה״ד ולטעמך תמהני כי כבר הוזכר בתשובת א״מ ז״ל ורק שהוא ביאר דבזה לא שייך ג״כ התי׳ לחלק בין חומרא לקולא גם משה״ק דלחומרא מקשינן כבר ראיתי באשל אברהם שהאריך. גם הקושיא מפסחים מד״ב ורבנן מבב"ח כו׳ כבר הרגישו האחרונים וגם כבר יישב זאת א״מ ז״ל בתשובתו וגם מ״ש מהבנ"א שער כ״ז מרוב וחזקה שהביא מהאו"ה ומיישב קוהפ"מא ח״א סי׳ ט״ו ותמהני שכ"ז ביאר גם א״מ ז״ל רק מה שחידש להוסיף דהבנ״א ודהתו׳ דבכורות שהובא שם ג״כ וכבר הבאתי כזאת מכמה אחרונים והב״ש באהע"ז שקיימו זאת מדעת עצמם וע״ע בגו"הל נדה נה״ב ד״ה שמא יעש״ב. ואולם ביסוד דברי הב״ח העלה א״מ ז"ל בתשובה אשר כל עין רואה בשכל הישר יראה שאין ראי׳ זו מכרחת כלל דבמקוה כשנימא השתא דחסרה מירע ג״כ לחזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל הכא אי נימא דקרום זה ריר הוא מאי מסייע הבועא לזה כיון די"ל דהבועא לאו מנקב אתיא ואינו רעותא כלל מעולם ואחר הימים מצאתי בהר הכרמל חיו״ד סי׳ ב׳ שהביא ג״כ לחלק בסברא זו יעש"ב. והצעתי זאת לפני אחד מחכמי הזמן בהיותו עוסק בענין זה וקלסהו וקבעה ג״כ בתשובתו וחתר להביא מקור חדש מענין סמוך מיעוטא למיעוטא וכמדומה שכבר העיר ג״כ מזה בס׳ דרך חיים על יו״ד יעש״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רעה היא. ששונאים הרשעים וקצה נפש צדיק בהנאתן הלכך לאו הנאה היא: שמא דעבודת כוכבים. למה גנבת את אלהי (בראשית לא): נעל מ''מ. חלוץ הנעל: פרט לסנדל המסוליים. הנפחת שאין לו עקב שול''א לישנא אחרינא על שם מקומו נקרא מסוליים לשון מור''י: הב ליה סנדלך. ליבם ותחלוץ בו: יהיב ליה דשמאלא. במתכוין עבד דלא סבירא ליה לאביי דסנדל שאין שלו מותר לכתחלה: אמר ליה. רב יוסף אימר דאמור רבנן במתניתין בשל שמאל בימין חליצתה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור: הב ליה ואקני ליה. שיהא שלו במתנה: סנדל של עץ. דקתני מתני' חליצתה כשרה מני: רבי מאיר היא. דאמר קב הקיטע נעל הוא לצאת בו בשבת: סנדל המוסגר. שפרחה בו הצרעת לא תחלוץ בו בימי הסגרו דלא ליתי למיעבד במוחלט: ואם חלצה חליצתה כשרה. דלאו בר שריפה הוא ושיעוריה קאי: מוחלט חליצתה פסולה. דלשריפה קאי ואנן שיעורא בעינן חופה את רוב רגלו והאי כתותי מיכתת שיעוריה: מטמא מתוכו. במגע ואע''ג דלא נכנס גופו לתוכו דלהוי טמא משום בא אל הבית אם נגע בכותל מטמא: והמוחלט. מטמא אף מאחוריו: מטמאין בביאה. אם נכנס דרך ביאה כיון שנכנס רובו לתוכו טמא משום והבא אל הבית ומקראי נפקא לן בתורת כהנים דמוסגר מטמא מתוכו ולא מן אחוריו ובמוחלט כתיב טמא הוא הוסיף לו טומאה אחרת לומר לך שמטמא מאחוריו: מטלית. בגד המנוגע: שלש על שלש. הוי בגד דחזי לעניים: שאין בה כזית. שחוטה דק: כיון שנכנס רובה לבית טהור טמאתהו. טימאה את כל כלי הבית דמצורע מטמא בביאה וכן בגד ואבן המנוגעת כולן מטמאים באהל והא כיון דעל רובה ככולה דמיא: מאי לאו מוחלטת. ואפילו הכי אמרת שדי מיעוטא בתר רובא והוה ליה כמאן דעיילא כולה ואי כמאן דמכתתא דמיא זיל בתר מה דעייל ואין בבית ג' על ג': היו בה כמה זיתים. ואין בה אלא ג' על ג' אלא שחוטה עבה כיון שנכנס הימנה כזית לבית טימאתו ואע''פ שאין כאן בגד דהא לא על רובה: אי אמרת בשלמא מוחלטת. היינו דמטמא בכזית אפילו אין כאן בגד שלש על שלש משום דמוחלט איתקש למת ומת מטמא בכזית והיכא איתקש דכתיב אל נא תהי כמת שמרים מוסגרת הואי וקאמר ליה אהרן למשה אל נא תחלט שלא תהא כמת: הכי גרסי' אלא שאני התם כו'. ולעולם במוחלט ומשום הכי שדינן מיעוטא בתר רובא לענין טומאה ולא אמרי' כמאן דמכתת דמי דכתיב ושרף: וליגמר מיניה. לענין חליצה להיות חשוב שלם: איסורא מטומאה לא גמרינן. שהלכות טומאה חדוש הוא: של עבודת כוכבים. שנועלים אותו לצלם ברגליו כשמסיעין אותו ממקום למקום: חליצתה כשרה. מוחלט כדאמרן שאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא ושל עבודת כוכבים נמי הואיל להילוכא עביד ומשמשי עבודת כוכבים לאו לשריפה קיימי דאית להו תקנתא בביטול ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו: של תקרובת עבודת כוכבים. שהקריבו ומסרוהו לפניו לשם דורון וקי''ל (ע''ז דף נ.) תקרובת עבודת כוכבים אין לה ביטול עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים הלכך לית ליה תקנתא וכתותי מיכתת שיעורא:

ת''ל נעל מ''מ. אע''ג דדרשינן ליה לעיל דלא נימא תחש אין מידי אחרינא לא שקולים הם ויבואו שניהם וא''ת והיכי דרשינן הנך דרשות מנעל הא איצטריך לגופיה שצריך לקרוא חלוץ הנעל ויש לומר דדרשינן שפיר ממה שצריך לקרות דה''נ דרשינן במתניתין (לקמן דף קד:) מככה עיכובא אע''ג שהוא עיקר קריאה: שאין חופה את רוב הרגל. אבל הכא לא סגי בשמיטת רוב עקב דאין קרוי מנעל אלא כשחופה רוב הרגל אבל לענין חליצה סגי בשמיטת רוב העקב כדאמר לעיל (דף קב.) דחשיב שפיר גילוי כרעיה בהכי: המסוליים. שם סנדל אחד כן דאמר בירושלמי ר' יהושע בן לוי נפק בסולייא בלילי צומא רבה ואמרינן נמי (מדרש רבה ש''ה) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה' וגו' והא דאמר במדרש (שם) ג' דברים שקולים זה כזה חכמה יראה ענוה אר''י דשקולים היינו דהא בלא הא לא סגי אבל ענוה גדולה מכולן: מטמא מאחוריו. פי' אם נגע בנגע מאחוריו של בית ומיהו מספקא לר''י בבית מוסגר אם נגע בנגע שמתוכו בלא ביאה אי חשיב כאחוריו דמוחלט דמטמא בנגיעה או שמא גרע ומתוכו דמוסגר היינו שנכנס כולו לבית כדפירש בקונטרס ובת''כ דריש כנגע נראה לי בבית מתוכו מטמא ואין מטמא מאחוריו והאי קרא במוסגר כתיב משמע שדורש דנגע הנולד בתוך הבית מטמא ולא הנולד מאחוריו: כיון שנכנס רובו לבית טהור טמאתו. אמר ר''י אע''פ שלא ישב שם אלא שהכניסה והוציאה טמא ואע''ג דתנן ומייתינן לה בפרק קמא דקידושין (דף לג:) טמא עובר תחת האילן וטהור יושב טהור היינו דוקא גבי אילן שאין שם מחיצות בעינן שיהא יושב כדכתיב בדד ישב אבל בבית דאיכא מחיצות כאילו יושב תחתיו הטמא ומטמא הבית ואם תאמר דהכא משמע דמצורע מטמא באוהל ובריש מסכת כלים (פ''א מ''ד) אמר למעלה מהן מת שמטמא באהל מה שאין כולן מטמאין והתם לעיל חשיב מצורע בהדייהו ואמר רבינו יהודה דמ''מ מת חמור דאפילו עובר תחת האילן מטמא באהל כל מה שתחת האילן ועוד דמת חמור שמטמא אפי' מה שבבית אחר אם יש בו חלון פותח טפח מה שאין כן במצורע דאין מטמא אלא בבית שנכנס בו דכתיב והבא אל הבית: סנדל של עבודת כוכבים לא תחלוץ. פי' בקונט' דמיירי בעבודת כוכבים של עובד כוכבים וקודם ביטול דכיון דראוי לבטל לא מכתת שיעוריה אף על פי שלא

יבמות קג ע"ב