והא [והרי] אמר רב כהנא: לא שנו שאם אין מקפיד עליו אינו חוצץ אלא כשמכוסה רובו, אבל אם מכוסה כולו — חוצץ מדין תורה, אפילו אם אינו מקפיד! ומשיבים: שאני [שונה] עובר דהיינו רביתיה [שזהו טבע גידולו], שמאחר וזהו מקום גידולו, אין לומר שרחם אמו מהווה חציצה עבורו, ולכן נחשב לו כאילו הוא עצמו טבל.

כי אתא [כאשר בא] רבינא מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: לענין יוחסין, באומות, בעודם גויים, הלך אחר הזכר, ואם נישאו לאחר שנתגיירו — הלך אחר הפגום שבשניהם. ומסבירים: באומות הלך אחר הזכר — כדתניא [כמו ששנינו בברייתא]: מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית והוליד בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד ואיננו קרוי כנעני שאסור לקיימו בארץ — שנאמר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" (ויקרא כה, מה).

יכול אפילו אחד מן הכנענים שבא על אחת מן האומות והוליד ממנה בן, שאתה רשאי לקנותו בעבד — תלמוד לומר: "אשר הולידו בארצכם" (שם), לומר: מן הנולדים בארצכם, שאמם ודאי כנענית, שכן מדרך האשה שלא לצאת ממקומה, ואם נולד בארץ ודאי שאמו היא הכנענית ומותר לקנותו, ולא מן הגרים בארצכם, כלומר, לא מבני הכנענים שנולדו בחוץ לארץ (ואמם מן האומות ואינה כנענית, שאם היתה כנענית לא היתה יוצאת ממקומה) והיו גרים בארץ, שבאו לגור בארץ אצל אביהם, שאותם אסור להחזיק אפילו כעבדים מכיון שמתייחסים אחרי אביהם הכנעני. שמסתבר שלא בא הכתוב לאסור אלא את זה שאביו כנעני.

שנינו שאם נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם. ושואלים: במאי [במה, באיזה מקרה מדובר כאן]? אילימא [אם תאמר] במצרי שנשא עמונית — מאי [מה] פגום שבשניהם אית [יש] בה? שכיון שההלכה היא עמוני ולא עמונית הרי היא איננה פגומה כלל! אלא מדובר בעמוני שנשא מצרית. ואז, אי [אם] הילד זכר הוי [הוא] — שדייה בתר [הטל אותו אחר] אביו העמוני, וייחשב כעמוני ופסול לבוא בקהל לעולם, אי [אם] נקבה הוי [היא] — שדייה בתר [הטל אותה אחר] המצרית ותיחשב כמצרית שניה.

א משנה ממזרין ונתינין (בני הגבעונים שנתגיירו בזמן יהושע) אסורין לבוא בקהל, ואיסורן איסור עולם לכל דורותיהם, אחד זכרים ואחד נקבות.

ב גמרא אמר ריש לקיש: ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת. כיצד? יליף [לומד] "עשירי" "עשירי" בגזירה שווה מעמוני ומואבי, שנאמר בממזר: "לא יבוא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'" (דברים כג, ג), ונאמר בעמוני ומואבי: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה'" (שם ד), וכך הוא לומד: מה להלן בעמוני ומואבי נקבות מותרות — אף כאן נקבות מותרות.

ומקשים: אי [או] מה להלן בעמוני, הנקבות מותרות מיד, אף כאן בממזר יהיו מותרות מיד! ומשיבים: כי אהני [כאשר הועילה] הגזירה שוה, הרי זה מדור עשירי ואילך.

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממזרים ונתינין אסורין, ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] לריש לקיש, משום שהוא סבור שיש מחלוקת בדבר; הא [זה] דברי ריש לקיש, כמאן דאמר דון מינה ומינה [כדעת מי שאומר למד ממנה וממנה], כלומר, כאשר למדים דבר מדבר בגזירה שווה אין זה מוגבל רק לפרט אחד, אלא ממשיכים להשוות את שני הנושאים ככל האפשר גם בצדדים אחרים. וכן כאן, אף שעיקר הגזירה־שווה היתה לאסור ממזר איסור עולם, אולם ממשיכים עוד ולומדים היתר הנקיבה לאחר עשרה דורות.

הא כמאן דאמר דון מינה ואוקי באתרא [זה, משנתנו, כמי שאומר למד ממנה והעמד במקומה], ולכן אפשר ללמוד דבר חדש רק למקומו, לענין מוגדר אחד, ואין ללמוד ממנו לענין אחר.

מובא כי שאלו את ר' אליעזר: ממזרת לאחר עשרה דרי [דורות] מהו דינה? אמר להם: מי יתן לי דור שלישי לממזרים, ואטהרנו, כלומר, שאין הדבר שייך. ומעירים: אלמא קסבר ממזרא לא חיי [מכאן שסבור הוא שממזר איננו חי], שמשמים גורמים לו שימות, ולכן אין שאלה זו מעשית. וכן אמר רב הונא: ממזרא לא חיי [ממזר אינו חי].

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: ממזרין אסורין ואיסורן איסור עולם וכיצד יתכן הדבר אם אינו חי עד שיהיו ממנו אפילו שלושה דורות! אמר ר' זירא: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מאת רב יהודה: דידיע [מי שידוע כממזר] — חיי [חי] הוא, כיון שאין חשש שיתערבו בו, ואולם זה דלא ידיע [שאינו ידוע] — לא חיי [אינו חי], אלא משמים ממיתים אותו כדי שלא יתערבו בו. דידיע ולא ידיע [שידוע ואינו ידוע בבירור] אם ממזר הוא — עד תלתא דרי חיי [שלושה דורות חי], טפי [יותר מזה] — לא חיי [אינו חי].

מסופר: ההוא דהוי בשבבותיה [אדם אחד שהיה בשכנותו] של ר' אמי ולאחר בירור אכריז עליה דממזרא הוה [הכריז עליו שממזר הוא]. בכי ואזיל [היה בוכה והולך], אמר ליה [לו] ר' אמי: אין לך להצטער כל כך, שיש בכך גם יתרון כי חיים נתתי לך, שהרי כפי שהסברנו כאשר הממזר מפורסם הוא יכול לחיות.

ג אמר רב חנא בר אדא: נתינים — דוד המלך הוא שגזר עליהם שיהיו פסולים לבוא בקהל, שנאמר: "ויקרא המלך לגבענים ויאמר אליהם והגבענים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי" (שמואל ב' כא, ב), שאפשר ללמוד מכאן שדוד הוא שקבע שאינם כבני ישראל, ולא יבואו בקהל ישראל, למרות שהתגיירו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזר עלייהו [עליהם]? כדי להסביר את הדבר מביאים את כל השתלשלות הדברים. דכתיב [שנאמר]: "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה" (שם כא, א). שנה ראשונה אמר להם דוד לבני ישראל: שמא עובדי עבודה זרה יש בכם, וחטא זה הוא שגורם לעצירת גשמים, דכתיב [שנאמר]: "ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם. וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'" (דברים יא, טז-יז). בדקו, ולא מצאו עוברי עבירה זו.

שנה שניה שלא ירדו גשמים אמר להם: שמא עוברי עבירה בזנות יש בכם, דכתיב [שנאמר]: "וימנעו רבבים ומלקוש לוא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם" (ירמיהו ג, ג) מלמד שבגלל זנות יש עצירת גשמים. בדקו, ולא מצאו.

שנה שלישית אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם, שמפרסמים ברבים שהם נותנים צדקה ובאמת אין נותנין, דכתיב [שנאמר]: "נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר" (משלי כה, יד), שמכלל זה נלמד גם שהמתהלל במתת שקר גורם שלא יהיה גשם. בדקו, ולא מצאו.

כיון שבדקו בכל ישראל אותם דברים שגורמים לעצירת גשם ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: "ויבקש דוד את פני ה'" (שמואל ב' כא, א). ושואלים מאי היא [מה הוא] כיצד עשה זאת? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים.

שואלים: מאי משמע [מה המשמעות], איך משתמע הדבר מהכתוב שמדובר באורים ותומים? אמר ר' אלעזר: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה "פני" "פני". כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויבקש דוד את פני ה'" וכתיב התם [ונאמר שם]: "ושאל לו במשפט האורים לפני ה'" (במדבר כז, כא), משמע שזה הוא הקרוי "לפני ה'".

בהמשך אותו ענין נאמר: "ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבענים" (שמואל ב' כא, א), ומסבירים: "אל שאול" — שנענשו ישראל על שלא נספד כהלכה, "ואל בית הדמים" — "על אשר המית את הגבענים", ותוהים: וכי היכן מצינו בשאול שהמית את הגבעונים? ומסבירים: אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו הכהנים מספיקין להם, לגבעונים, מים ומזון בשכר עבודתם, מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו הוא עצמו הרגן.

ותוהים: קא תבע [תובע] הקדוש ברוך הוא מצד אחד אל שאול שלא נספד כהלכה וקא תבע [ותובע] מצד שני על אשר המית הגבעונים ונענשים על חטאיו?! ומשיבים: אין [כן] הוא, וכך צריך להיות, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו" (צפניה ב, ג), באשר משפטו לדין ולחובה — שם פעלו להזכיר את פעלו הטוב של האדם.

אמר דוד: לגבי הספדו של שאול, נפקו להו [יצאו להם כבר]