בזרעו של אהרן, שגם בניו וגם בנותיו אוכלים בשווה — הוי אומר זו תרומה. ומקשים: ואימא [ואמור] בחזה ושוק של השלמים שגם אותם אוכלים כל זרע אהרן, זכרים ונקבות? ומשיבים: אין זה שווה בזרעו של אהרן, שכן אינה בחוזרת. שאם בת כהן נישאה לישראל, ונפרדה מבעלה (בגט או באלמנות) בלא בנים, אף שחוזרת לאכול בתרומה, אינה אוכלת בחזה ושוק.

ומקשים: אם כן, תרומה נמי [גם כן] יש אופן שאינה אוכלת, שכן אינה בחללה! ומשיבים: חללה לאו [לא] כזרעו של אהרן היא נחשבת.

ושואלים על עיקר הדין שבברייתא שמחוסר כיפורים מותר בתרומה: וממאי דהאי [וממה, מניין יודע אתה, שזה, מה שנאמר] "עד אשר יטהר" פירושו: עד דאיכא [שיש] הערב שמש, אימא [אמור]: עד דמייתי [שיביא] כפרה ויהיה טהור טהרה גמורה?

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר (ולא מוחלט) שהם טמאים אבל אינם צריכים להביא קרבן כפרה הכתוב מדבר, דומיא [בדומה] ל"טמא נפש" הנזכר בפסוק קודם, מה טמא נפש דלאו [שאין] בר כפרה הוא, שאינו צריך להביא קרבן כפרה לטהרתו — הני נמי דלאו [אלה, זב ומצורע גם כן שלא] בני כפרה נינהו [הם] וכגון זב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר, שנטהרים בהערב שמש בלבד.

ומקשים: ואימא, הני מילי [ואמור שדברים אלה אמורים] במי דלאו בר [שאינו בן] כפרה שאיננו חייב בקרבן כפרה, וזה די לו בהערב שמש, אבל מי דבר [מי שהוא בן] כפרה וצריך קרבן לגמר טהרתו, שמא אינו אוכל בתרומה עד דמייתי [שמביא] כפרה?!

ותו [ועוד], הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: טבל ועלה מן הטבילה — אוכל במעשר, העריב שמשו — אוכל בתרומה, הביא כפרה — אוכל בקדשים, מנא לן [מניין לנו] חילוקי הדינים הללו?

אמר רבא אמר רב חסדא: תלתא קראי כתיבי [שלושה כתובים נאמרו] לענין טהרה לקדשים; כתיב [נאמר]: "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" (ויקרא כב, ו), משמע הא [הרי] אם רחץ — טהור מיד, ואוכל מיד אחר טבילה. וכתיב [ונאמר]: "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" (שם ז), משמע שצריך הערב שמש. וכתיב [ונאמר]: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם יב, ח), משמע שלפני הבאת קרבנה אין היולדת טהורה. הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר שמעשר יש להחמיר בו יותר? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר שתרומה עדיפא [עדיפה] שכן חומרות יתירות יש בה, שסימנן מחפ"ז: שטמא האוכלה חייב מיתה, וזר האוכלה בשגגה חייב להוסיף עליה חומש, ואין לה פדיון, ואסורה לזרים, מה שאין במעשר.

ושואלים שוב: אדרבה (להיפך) מעשר עדיפא [עדיף] שכן הד"ס ט"ב: שטעון הבאת מקום לירושלים, וצריך וידוי, ואסור לאונן, ואסור לבער ממנו בטומאה, וחייב בביעור, וכולם אינם בתרומה!

ומשיבים: אפילו הכי [כך] עונש מיתה שיש בתרומה עדיפא [עדיף], ומראה שהיא חמורה יותר.

רבא אמר: בלא הנימוק של מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת [גם כן אינך יכול לומר כך], שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק הראשון המדבר על זה שנטהר בטבילה בלבד: "נפש אשר תגע בו" (שם כב, ו), ומהמלה "נפש", למדים: איזהו דבר ששוה בכל נפש — הוי אומר זה מעשר, מה שאין כן בתרומה שהיא לכהנים בלבד.

ומקשים על משנה זו אותה הקושיה: ואכתי, הני מילי היכא דלאו בר [ועדיין דברים אלה אמורים היכן שאיננו בן] כפרה, אבל שמא היכא דבר [היכן שהוא בן] כפרה כמו מצורע מוחלט — לא יאכל בתרומה עד דמייתי [שיביא] כפרה!

אמר אביי: תרי קראי כתיבי [שני כתובים נאמרו] ביולדת; כתיב [נאמר] בה: "עד מלאת ימי טהרה" (שם יב, ד), משמע: כיון שמלאו ימיה והעריב השמש של היום האחרון — טהרה, ואינה צריכה תיקון אחר. וכתיב [ונאמר]: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם ח), הרי שעדיין צריכה לכפרה?! הא כיצד? כאן שדי לה בהערב שמש — לתרומה, כאן שצריכה בנוסף לכך כפרה — לקדשים. ויולדת הרי היא מחוסרת כפרה, ומשמע שלאכילת תרומה די לה בהערב שמש!

ומקשים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני] ונחמיר בתרומה יותר! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] כי קדש חמור, שכן יש בו חומרות יתירות שסימנן פנקעכ"ס: יש בו דין פ יגול, ודין נ ותר, והוא ק רבן לה', וחייבים עליו קרבן מע ילה, וחייבים עליו כרת כשאוכלן בטומאת הגוף, וא ס ור לאונן.

ושואלים שוב: אדרבה (להיפך) תרומה חמורה, שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ"ז (מיתה, ח ומש, פ דיון, ז ר)!

ומשיבים: הנך נפישן [אלה הנימוקים להחמיר בקדשים מרובים]. רבא אמר: גם בלא הטעם של הנך נפישן [אלה מרובים] לא מצית אמרת [אינך יכול לומר] שהפסוק המטהרה מיד נאמר בקדשים, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "וכפר עליה הכהן וטהרה" — מכלל הדברים אתה למד שהיא טמאה במידה מסויימת עד הבאת הקרבן, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שבקדשים מותר מיד בהערב שמש, הלא איקרי כאן [קרא כאן] את האמור בפסוק אחר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (שם ז, יט), משמע שכל דבר שיש בו עדיין כל טומאה אוסר בקדשים. אלא שמע מינה [למד מכאן] שמדובר שם בתרומה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] כי תרומה כתיבא הכא [נאמרה כאן] בכתוב של "עד מלאת ימי טהרה"? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בתחילת דיני הלידה: "דבר אל בני ישראל" (שם יב, ב), ודרשו: אין לי אלא בני ישראל — גיורת ושפחה משוחררת מנין? תלמוד לומר: "אשה" מכל מקום. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בתרומה, וכי גיורת ושפחה בנות מיכל [אכילת] תרומה נינהו [הן]? הלא הן אסורות לכהן, ואין דרך איפוא שתאכלנה תרומה!

אמר רבא: וכי לא מדבר הכתוב גם בתרומה?