דף סז - ב
אין חוששין למיעוטא של עוברים שהם זכרים בני קיימא, אלא יש לנו לתלות שהעובר הוא מן הרוב שהן נקבות או נפלים. [1]
ואיבעית אימא: לעולם קסבר רבי שמעון בן יוחי שחוששין למיעוטא של עוברים זכרים בני קייימא.
ודקשיא לך, אם כן, למה יאכלו העבדים מכח שאר הבנים הזכרים, והרי יש לנו לחוש שמא ימצא עובר זכר, ויש לו חלק בעבדים ופוסלם מלאכול בתרומה - לא תיקשי:
דעבדינן ליה לעובר תקנתא, [2] כרב נחמן אמר שמואל [כדמפרש ואזיל], שבוררין לעובר חלק אחר בנכסי האב, ונמצאו העבדים שייכים לאחיו הזכרים בלבד. [3]
דאמר רב נחמן אמר שמואל: יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, הרי בית דין מעמידים להם אפוטרופוס לכל אחד ואחד, ובורר להם [כל אפוטרופוס ליתום שהתמנה עבורו] חלק יפה. [4]
ואם הגדילו היתומים, יכולים הם למחות על אופן החלוקה, ולבטלה, ואין מועילה החלוקה אלא כדי לאכול פירות עד שידילו וימחו.
ורב נחמן דידיה - שלא בשם שמואל - אומר: הגדילו היתומים, אין הם יכולים למחות.
היות דאם כן, שאתה אומר יכולים הם למחות ולבטל את החלוקה - מה כח בית דין יפה!?
ומאחר שביארנו את טעמו של רבי שמעון בן יוחי, שהוא על ידי תקנה שעושים ומעמידים אפוטרופוס לעובר, אם כן, חכמים שנחלקו עליו בברייתא, בהכרח שאפילו על ידי תקנה הוא שנחלקו.
וכיון שכך, יש לנו לדון:
לימא שיטתו דרב נחמן - תנאי היא, ולדעת חכמים אין בית דין עושין תקנה!? [5]
ומשנינן: לא. אין לבאר שדברי רבי שמעון בן יוחי הם על ידי תקנה, עד שתשמע מכאן שלפי חכמים אין עושים תקנה.
אלא דכולי עלמא - בין חכמים ובין רבי שמעון בן יוחי - אית להו דרב נחמן, שעושים תקנה.
ואילו היו רוצים לעשות תקנה זו, היו אפילו חכמים מודים שעושים אותה, ויאכלו העבדים. אלא מדובר כשלא עשו תקנה.
והכא, בחוששין למיעוטא קמיפלגי
כלומר: טעמו של רבי שמעון בן יוחי הוא משום דלא חיישינן למיעוטא, ולא משום תקנה, וכתירוץ הראשון של הגמרא. [6]
שנינו בברייתא: רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: הבת מאכלת, הבן אינו מאכיל:
ומניחה הגמרא שכוונתו לומר שאם היו נקבות, יאכלו כולם, ואם היו זכרים, לא יאכלו עבדי צאן ברזל.
ולפיכך תמהינן:
מאי שנא בן - שנותר עם העובר - דלא מאכיל את העבדים, משום חלקו של עובר שמא ימצא זכר ויש לו חלק בעבדים.
בת נמי [7] - שנותרה עם העובר - לא תאכיל, מפני חלקו של עובר?!
אמר, פירש אביי את דברי רבי ישמעאל ברבי יוסי משום רבי יוסי אביו:
תיקנו חכמים: מי שמת והניח בנים ובנות.
בזמן שהנכסים "מרובין", שיש לבנים ולבנות כדי ליזון מן הנכסים עד שיתבגרו - הבנים יירשו את הנכסים, והבנות ייזונו מן הנכסים, עד שיתבגרו, או עד שיינשאו לאיש [שהרי תנאי כתובה הוא, שייזונו הבנות מן הנכסים עד אז].
ובזמן שהנכסים מועטים מן השיעור הנזכר - הבנות יזונו מן הנכסים, והבנים ישאלו למזונותיהם על הפתחים. הכא - דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: הבת מאכלת - מיירי בבת שעדיין לא בגרה ולא נישאה לאחר, שיש לה זכות לקבלת מזונות מנכסי הירושה.
ובעבדים שהם "נכסים מועטים" [8] עסקינן, שהבת זוכה בהם מתקנת חכמים, ומאכילה אותם בתרומה.
וכגון דאיכא בן בהדי בת [עם הבת], [9] ומתוך כך מסתלק העובר, אם נקבה הוא, מדין ירושה דאורייתא, שהרי הבן קודם לה. ולכן יכולה הבת הקיימת להאכיל את העבדים בתרומה. שהרי:
מה נפשך [בין אם זכר הוא העובר, ובין אם נקבה היא], הרי הבת הילודה לבדה היא זו שזוכה בעבדים מתקנת חכמים, ואילו לעובר אין חלק בעבדים כלל, ואינו פוסלם מלאכול בתרומה -
כי אי האי דמעברא בן הוא [אם העובר שהיא מעוברת הימנו זכר הוא], הרי אין לו חלק בעבדים, היות ולא עדיף העובר מהאי בן דקאי [מהבן האחר שנותר], שאין לו חלק בעבדים הואיל והבת זוכה בהן מתקנת חכמים.
ואי עובר זה בת היא, הרי אין לה חלק בעבדים כלל, כיון שיש בן זכר לפנינו ומסלק את הבנות מירושה של תורה.
שמא תאמר: תזכה אף היא חלק בעבדים מדין "נכסים מועטים", ותפסול את העבדים מלאכול בתרומה על ידי הבת הילודה, זה אינו, שהרי:
אמאי אכלה בת בנכסים מועטים? - בתקנתא דרבנן!
אבל כמה דלא נפק לאויר העולם [עובר שעדיין לא יצא לאויר העולם] לא תקינו לה רבנן זכות בנכסים מועטים. [10]
ותמהינן עלה: במאי אוקימתא לברייתא - בנכסים מועטים.
אם כן, אימא סיפא, בדברי רבי שמעון בן יוחי: שמא ימצא העובר זכר, ואין לבנות במקום בן כלום.
ואם הברייתא עוסקת בנכסים מועטים, הרי אדרבה, נכסים מועטים - דבנות נינהו?! ומשנינן: סיפא - דברי רבי שמעון בן יוחי
- אתאן לנכסים מרובין [מיירי בנכסים מרובין].
ואכתי תמהינן: וכי אטו נכסים מועטים דבנות נינהו, כלומר: וכי עבדי נכסים מועטים כשלהן ממש הם חשובים, שיאכילום בתרומה?!
והאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: יתומין זכרים שקדמו קודם שבאו הבנות לבית דין והעמידום בית דין לנכסים בחזקת בנות [רש"י בסוטה ובכתובות] ומכרו בנכסים מועטים, מה שמכרו מכרו, הרי שלענין מכירה ברשות הבנים הם עומדים, וכיון שכן האיך תאכיל הבת בתרומה, והרי שמא העובר זכר הוא ויש לו חלק בעבדים. [11]
ומכח קושיא זו מבארת הגמרא ביאור אחר בדברי רבי ישמעאל ברבי יוסי: ואלא מאי ה"בת מאכלת" דקתני בדבריו: "אם מאכלת" [12] את עבדי מלוג שלה מכח בניה שיש לה מבעלה ואף שהניח גם עובר שאין יכול להאכילה, ו"הבן - בין זכר בין נקבה - אינו מאכיל" את עבדי צאן הברזל שלו, מפני חלקו של עובר; והרי זה כאילו אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו.
ותמהינן: אי הכי היינו תנא קמא בשם רבי יוסי, שהרי אף הוא אמר: עבדי מלוג יאכלו כדרך שהיא אוכלת, עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר.
ומשנינן: כולה ברייתא רבי ישמעאל ברבי יוסי קתני לה, כלומר: הכי קאמרה הברייתא: וכן היה רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו, הבת מאכלת והבן אינו מאכיל, [מאירי].
מתניתין:
במשנה הקודמת שנינו: "העובר פוסל" את אמו בת ישראל שנתאלמנה או נתגרשה מבעלה מלשוב ולאכול בתרומת בית אביה, וכשם שהילוד פוסל; "ואינו מאכיל" את אמו בת ישראל שניסת לכהן ונתעברה ממנו, ואינו כמו ילוד שהוא מאכיל את אמו.
המשנה שלפנינו, מונה יחד עם העובר עוד אחרים, שהם פוסלים את בת כהן מלאכול בתרומת בית אביה, ומאידך אין בכחם להאכיל בת ישראל בתרומה, כמו הדומים להם שמאכילים.
העובר שעיברה אותו בת כהן מבעלה ישראל, או שעיברה אותו בת ישראל מבעלה הכהן. [13] והיבם כלומר: אשה בת כהן שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבם ישראל להתיבם, או אשה בת ישראל שנתאלמנה מבעלה והיא זקוקה ליבום לאחיו הכהן. [14]
והאירוסין, כלומר: אשה בת כהן שנתארסה לישראל, או אשה בת ישראל שנתארסה לכהן.
והחרש [אינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת] ישראל שנשא אשה בת כהן, ואין נישואיו חלים אלא מתקנת חכמים, או שהיה כהן ונשא את בת ישראל.
הקטן נעשה ראוי לביאה משעה שנעשה בן תשע שנים ויום אחד, אבל בפחות מגיל זה אין ביאתו ביאה לגבי כל התורה.
ובן תשע שנים ויום אחד, פיסקא זו מתבארת בגמרא.
הרי אלו פוסלין את בת הכהן מלאכול בתרומת בית אביה, ולא מאכילין אשה בת ישראל בתרומה כשהם כהנים, [ביאור פיסקא זו לענין בן תשע שנים ויום אחד מתבאר בגמרא].
ואף אם ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד, ספק שאינו, הרי אף הוא לחומרא בכלל הדין האמור בודאי בן תשע.
וכן מה ששנינו: האירוסין פוסלין, הרי דין זה אמור אף בקטן שקידש את האשה ספק הביא שתי שערות וקידושיו קידושין, וספק שלא הביא שתי שערות, ואין קידושיו קידושין, כי הואיל וספק הוא מחמירים בו.
ומתוך ששנינו שני דינים בספיקות לחומרא, מוסיפה עוד המשנה:
נפל הבית עליו ועל אשתו שהיא בת אחיו ומתו שניהם, ולא היו לו בנים והיתה לו אשה אחרת צרתה של בת אחיו, ואין ידוע אי זה - הוא או בת אחיו - מת ראשון.
הואיל וספק הוא, מחמירים בו ואומרים: צרתה של בת אחיו חולצת לאחיו ולא מתייבמת לו.
שהרי ספק הוא אם צרתה זקוקה ומותרת ביבום.
כי אם הבעל מת ראשון ונפלו לפני אחיו ליבום בתו וצרתה, הרי נפטרה צרתה מן היבום ומן החליצה כדין צרת ערוה, ואסורה ביבום כאשת אח שלא במקום מצוה, ולפיכך אינה מתיבמת.
ואם האשה, בתו של היבם, היא זו שמתה קודם לבעלה, הרי שלא נפלה לפני אחיו ליבום אלא צרתה בלבד, וזקוקה היא ליבום, ולפיכך הרי היא חולצת.
גמרא:
שנינו במשנה: העובר פוסל ולא מאכיל:
ומפרשינן טעמא: אי אמו המעוברת בת כהן לישראל היא שמת בעלה, פסיל לה העובר מלשוב לתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה: ושבה אל בית אביה "כנעוריה", ללמדך: אינה שבה לבית אביה אלא בזמן שהיא דומה לנעוריה - פרט למעוברת.
ואי אמו המעוברת בת ישראל לכהן היא שמת בעלה, לא מאכיל לה העובר בתרומה, ומשום שאמרה תורה: "ויליד" ביתו הם יאכלו בלחמו, וקרינן ביה "יאכילו בלחמו", ללמדך: ילוד הוא שמאכיל, אבל שאינו ילוד אינו מאכיל.
שנינו במשנה: היבם וכו' פוסלין ולא מאכילין:
ומפרשינן טעמא: אי בת כהן לישראל היא, פסיל לה היבם מתרומת בית אביה, הואיל ואמרה תורה "ושבה" אל בית אביה.
מי שבידה לשוב לבית אביה - פרט לשומרת יבם, שאינה יכולה לשוב, כיון שזקוקה היא ליבום.
ואי בת ישראל לכהן היא, לא מאכיל לה היבם הכהן בתרומה עד שלא כנסה, הואיל: וכהן כי יקנה נפש "קנין כספו" הוא יאכל בו אמר רחמנא, והא קנין דאחיו הוא
שנינו במשנה: והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:
בת כהן שנישאה לישראל, שהוא פוסלה מתרומת בית אביה, נלמד ממה שאמרה תורה: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה, ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל.
הרי למדת: עד שלא שבה לבית אביה אינה אוכלת בתרומה.
ואף שאין אנו צריכים למקרא זה, שהרי אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", פירשו חז"ל, שאין פסוק זה בא ללמד שהנישאת לאיש זר הרי היא נפסלת בתרומה, שהרי יש לנו ללומדו מן הכתוב: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה.
ולא בא כתוב זה אלא ללמד על הנבעלת לאיש זר ופסול, שהיא נפסלת מלאכול בתרומה, [וכפי שמבואר כל זה בגמרא לקמן בדף זה].
ומכל מקום, כיון שאם לא הכתוב "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה", היינו מפרשים את הפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" על הנישאת לישראל, מביאה הגמרא כאן מקרא זה כדי ללמד פרטי דינים בדין בת כהן שנישאת לישראל [תוספות].
ומפרשינן טעמא: אי ארוסתו בת כהן לישראל היא, פסיל לה הארוס הישראל מתרומת בית אביה,
הערות
[1] עוברים מתים. תוספות כאן, ובבא בתרא דף קמב א. לשון רש"י [בעמוד א ד"ה כולן] הוא: ולא חיישינן לחלקו של עובר, דשמא נקבה היא ואין לה חלק במקום בן. ואם תמצי לומר זכר הוא, שמא תפיל, שכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ויש שמפילות. סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקבות, הוו להו זכרים הראויים לירש מיעוטא ולמיעוטא לא חיישינן. ולכאורה כרך רש"י בדבריו שני ענינים נפרדים: א. ספק ספיקא הוא, כי ספק זכר הוא העובר ספק נקבה, ואפילו תמצי לומר שהעובר זכר הוא, שמא נפל הוא. ב. מיעוטא הוא, ולמיעוטא לא חיישינן, שהרי קיימא לן: זיל בתר רובא. ובספר "שב שמעעתתא" שמעתתא א פרק יח דן בדבר, האם טעם הדין הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, או משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב להוכיח מלשון הגמרא "חיישינן למיעוטא", וכן מלשון רש"י, שעיקר הטעם הוא משום הכלל שהולכים אחר הרוב, ולא משום הכלל שיש להקל בספק ספיקא. וכתב עוד להוכיח כן, שאם תימצי לומר משום ספק ספיקא הוא, אם כן אין מקום לדיון הגמרא אם חיישינן למיעוטא או לא חיישינן למיעוטא, שהרי אף לרבי מאיר הסובר שבעלמא חיישינן למיעוטא, מודה הוא שבמקום ספק ספיקא אין לחוש, וכמו שהוכיח שם. ובטעם הדבר שאין אנו באים לדונו מדין ספק ספיקא, כתב בשב שמעתתא שם, כי הואיל וספק מפילות "אינו ספק שקול", שהרי יש רוב שיולדות בני קיימא כנגד ספק זה, שוב אין מצטרף הספק הזה לספק ספיקא.
[2] בביאור לשון "תקנתא", ראה מה שכתבו התוספות קידושין מב א ד"ה יתומים, ובתוספות הרא"ש כאן.
[3] אבל היכא דכולן נקבות, לא מצינו למעבד תקנתא, כי שמא יהא העובר זכר ויהא הכל שלו, רש"י. נמצא, שלפי ה"איבעית אימא" אין אנו צריכים לתרץ "חדא, ועוד - קאמר", אלא בדוקא הוא שאמר רבי שמעון בן יוחי "שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום הבן כלום", שאם לא כן, היינו עושים תקנה, ונותנים את העבדים לנקבות, ובוררין לעובר חלק אחר.
[4] ראה נמוקי יוסף בביאור הלשון "בורר להם חלק יפה".
[5] רש"י כתב: לימא דרב נחמן תנאי היא, מכלל דתנא קמא דאמר: עבדי צאן ברזל לא יאכלו, אפילו בתקנתא קאמר, ולית ליה דרב נחמן, ואינן רשאין לחלוק עד שיגדילו.
[6] האור שמח הלכות נחלות [א יג] כתב על פי הסוגיא בנדה [מד א], לבאר ביאור אחר בדברי רבי שמעון בן יוחי, וליישב את שתי קושיות הגמרא: א. למה לי כשהניח נקבות לטעם "שמא ימצא עובר זכר", והרי תיפוק ליה דנקבה נמי פסלה; ב. למה כשהניח בנים זכרים יאכלו העבדים, אף שיש לומר "שמא ימצא עובר זכר" - עובר יש לו זכיה ואינו מאכיל את עבדיו. ואולם גם אינו פוסל את אחיו מלהאכיל. [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות]. ולפיכך: הניח האב נקבות, הרי העובר פוסלם דוקא משום "שמא ימצא עובר זכר", ולו בלבד שייכים העבדים. ואם הניח זכרים, הרי האחים מאכילים אותו בתרומה, ואין חלק העובר פוסלם. ובחידושי רבינו חיים הלוי הלכות תרומות [ח ד] כתב על פי אותה סוגיא לבאר דברי רשב"י, דסבר עובר אין לו זכות ממון בנכסים, ואין לו אלא שם יורש להפקיע את הבאים אחריו בסדר הירושה מלירש [וכבר נזכרה סברא זו לעיל בהערות] ; ולפיכך: אם הניח נקבות אין אוכלים העבדים, כי שמא ימצא עובר זכר שהוא קודם להם בסדר הירושה [אבל אם אף היא נקבה, אינה מעכבת על אחיותיה מלרשת את העבדים]. ואם הניח זכרים יאכלו העבדים, כי אף אם זכר הוא העובר, אין הוא מעכב עליהם מלירש את העבדים. ובסוגייתנו אפשר שמודה ביסוד הגר"ח שיש מקום לומר שעובר יש לו שם יורש להפקיע את המאוחרים מן הירושה. אלא שכל זה הוא כשהעובר הוא - דרך משל - בן המת והאחרים הם אחי המת, אבל כשהעובר הוא בן ואחיותיו קיימות, אף דבעלמא בן קודם לבת, מכל מקום אין זה כבן ואח אלא דין קדימה בעלמא [וכמו שכתבו אחרונים, כיון שבן ובת שוים בקורבתם למת], וכיון שכן, אם הבן אין לו זכות בנכסים וכעובר זכר במקום נקבות, אין העובר מעכב על אחיותיו מלירש את העבדים ; ומטעם זה הוצרכה סוגייתנו לפרש דברי רשב"י באופן אחר.
[7] ואדרבה, כיון שאפילו אם נקבה היא העובר יש לה חלק בעבדים, כל שכן שלא תאכיל הבת את העבדים.
[8] שלא היה בנכסים יותר משיעור כדי מזונות לבת עד שתיבגר, כי אם היה יותר משיעור זה [אף שאין בהם כדי שיעור מזונות לזה ולזה עד שייבגרו] הרי יש גם לעובר חלק במה שנותר, והוא אינו אוכל, וממילא פוסל את העבדים.
[9] כלומר: הכי קאמר רבי יוסי: הבת שנותרה עם הבן מלבד העובר, הרי היא מאכלת את העבדים בתרומה; אבל הבן שנותר לבדו עם העובר הרי זה אינו מאכיל.
[10] אם היתה נותרת הבת לבדה עם העובר, לא היתה היא יכולה להאכיל את העבדים בתרומה, כי העובר הרי יש לו ירושה בנכסים מדאורייתא, ואף שאם בן זכר הוא אכן מפסיד הוא את חלקו לטובת הבת מדין נכסים מועטים, מכל מקום אם נקבה היא לא תיקנו חכמים לנקבה שתתן נכסים מועטים לאחותה אף כשהיא עצמה אינה זכאית בתקנת נכסים מועטים כיון שעדיין לא יצאה לאויר העולם. ולפיכך הוצרכה הגמרא לומר שנותר בן עם הבת, שמתוך כך נסתלק העובר מן העבדים אם נקבה היא כי הבן קודם לו, ועל הצד שזכר הוא העובר הרי מפסיד הוא את חלקו לטובת אחותו מדין נכסים מועטים. הקרן אורה הביא בשם הרשב"א לפרש מה שמועיל תקנת חכמים ד"נכסים מועטים" להתיר להאכיל עבדים בתרומה דאורייתא, שהוא משום "יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה"; והקרן אורה דידיה אמר: "הפקר בית דין הפקר".
[11] כתבו התוספות שני ביאורים בלשון "קדמו": א. קדמו קודם שהחזיקו בית דין בנכסים לצורך הבנות, וכפירוש רש"י בסוטה ובכתובות; ב. קדמו קודם שאכלו הבנות. ולפי הביאור השני, ביאור קושיית הגמרא היא: שאין נכסים מועטים חשובים כשל הבנות אפילו אחר שהחזיקו בהם, ואם כן אין יכולות הם להאכיל בתרומה. אבל לפירוש רש"י נתקשו התוספות, שאם כן משמע, כי לאחר שהחזיקו בהם בנות שלהן הם חשובים, ואם כן הרי יש לפרש משנתנו כגון שכבר החזיקו בהם הבנות?! וביארו: דמשמע ליה דבת אוכלת מיד אחר מיתת הבעל בלא החזקה על פי בית דין, ועל זה מקשה: אמאי יאכילו בתרומה ; וראה עוד בריטב"א הנדמ"ח עמוד תשח הערה 214 עוד ארבע ישובים בשיטת רש"י בשם הראשונים והאחרונים.
[12] ביאור לשון "בת" כתב הריטב"א: פירוש, דהאי "בת" דקתני: היינו האם דקרינן לה "בת כהן", והכי קאמר: בת כהן שנישאת לישראל ויש לה בן והיא מעוברת, הבת הזאת שהזכרנו מאכלת עבדי מלוג שלה; ולשון המאירי: רצה לומר אותה בת ישראל שנשאת לכהן, [ביאור דבריו, שהברייתא הפותחת במלים: "הניח בנים", ודאי שהמשך היא למשנה שנאמר בה: בת ישראל שנישאת לכהן ומת וכו', ועל אותה בת אמרו שמאכלת]. והיעב"ץ כתב: כדכתיב "ובחיקו תשכב ותהי לו כבת", קרי ביה לבית, וכן הוא אומר "לקחה מרדכי לו לבת, [מגילה יג א].
[13] כתב רש"י: העובר פוסל, בת כהן "שניסת לישראל" ומת והניחה מעוברת; וראה גם ברש"י במשנה הקודמת: שהעובר פוסל, פוסלה מלשוב לבית אביה כנעוריה, ומבואר שמפרש את הענין בבת כהן שניסת לישראל. ובפשוטו, לאו בדוקא הוא, כי עובר מישראל פוסל אף אשה שנתעברה ממנו בזנות כשהיא בבית אביה, וכמו ששנינו לקמן במשנה הבאה: ישראל שבא על בת כהן וכו' עיברה לא תאכל בתרומה. ולפי מה שכתב רבי אהרן קוטלר זצ"ל [אוסף חידו"ת סימן יא ד"ה והנה אמרינן, וד"ה ונראה דבזרע], שדין פסול זרע מישראל כשניסת לו והניח בן או עובר, ודין פסול זרע מישראל כשלא ניסת לו, שני דינים נפרדים הם, ראה שם היטב; ניחא שפיר דברי רש"י, כי רש"י סובר שמשנה זו מלמדתנו: עובר פוסל בנישואין, והמשנה דלקמן מלמדתנו: עובר פוסל בזנות.
[14] נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: בת כהן שומרת ליבם ישראל, פסלה מתרומת אביה, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינו מאכילה; ולשון המאירי הוא: אם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו, אלא שנזדקקה ליבם ישראל, אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ; וראה מה שנתבאר בהערה על הגמרא המבארת פיסקא זו.
יתומים קטנים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה ואם הגדילו אין יכולין למחות וכבר ביארנוה בשני של קדושין מ"ב א' ויש למדין מכאן שדין אפוטרופוס לחלק אף מה שאין ראוי ליחלק כעבדים ואינה ראיה שהרי בזו איפשר לברור לעובר קרקע כנגד עבדים שהרי אמרו שמוכרין להם עבדים ולוקחין קרקע כדאיתה בפרק השולח:
כבר ידעת שבנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות ניזונות ובמועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא שאם קדמו יתומים ומכרו בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו יש למדים מכאן שאפילו קדמו הבנות וגבו הנכסים בבית דין אם עמדו הבנים קודם שאכלום ומכרו מה שמכרו מכרו שאם לא כן היה להם לתרץ כאן שמגבין להם העבדים ושוב אין היתומים יכולין למכור ואף בתוספות כתבוה כן בפרק מי שמת ק"מ א' ואין נראה כן שמאחר שזכו בהם מכח בית דין אין להם כלום בנכסים וראיה זו יש לומר שאי אפשר להגבותם כלם לנקבות הילודות משום מזונות דשמא העובר נקבה היא:
לענין ביאור הצעה של שמועה כך היא הניח בנים אלו ואלו אוכלין ר"ל באשת כהן ואפילו היא בת ישראל והיא אוכלת בשביל בניה ועבדיה כמותה ועבדי צאן ברזל בשביל בנים הניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין היא אינה אוכלת דעובר אינו מאכיל וכן הדין בעבדיה ואף עבדי צאן ברזל לא יאכלו שאין העובר מאכיל הניח בנים והניחה מעוברת היא אוכלת בשביל בנים ועבדיה כמותה עבדי צאן ברזל לא יאכלו מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל מצד שהוא במעי זרה וכל שכן שאינו מאכיל דברי ר' יוסי ר' ישמעאל אומר הבת מאכלת הבן אינו מאכיל כדמפרש לקמיה ר' שמעון אומר זכרים יאכלו כלם נקבות לא יאכלו ואין גורסין כלם זכרים אלא כך פירושו אם יש שם זכר בין הנולדים יאכלו עבדי צאן ברזל בשביל אותו הבן ואין חוששין לחלקו של עובר אבל אם כל הנולדים נקבות לא יאכלו שמא העובר זכר ואין לבנות בעבדים כלום עד שיאכלו מכחן וקא בעי תיפוק לי' דנקבה נמי פסלה הואיל ואין זכר בין הנולדים שהרי אף אם העובר נקבה יורשת עמהן ותירץ דאין הכי נמי וחדא ועוד קאמר ואמאי דקאמר זכרים יאכלו קא מקשה והא איכא עובר כלומר ויש לחוש שמא זכר הוא ויורש עם הזכרים הנולדים ויפסלו משום חלקו ותירץ קא סבר אין חוששין למיעוט ורוב נשים יולדות מקצת זכרים ומקצת נקבות וקצת נשים מפילות וכי מצרפת קצת נקבות בקצת הפלה הוה ליה לידת בנים מיעוטא שהרי נמצא רוב עוברין שבמעי אמן או נקבות או נפלים הילכך אין חוששין לחלקו של עובר ויאכלו בשביל הזכרים הנולדים ואפילו תמצא לומר דליחוש למיעוטא סמכינן אדרב נחמן לברור שאר נכסים לחלקו של עובר וכל העבדים מגיעין לחלק הנולדים אבל בכלן נקבות אין כאן תקנה זו שמא העובר זכר והכל שלו ומקשה לימא דרב נחמן תנאי היא דהא לר' יוסי לא יאכלו אלמא לא סמיך אתקנתא דרב נחמן ותירץ דכולי עלמא אית להו תקנתא דרב נחמן ואי עבוד הכי הכי נמי דמהני ואכלי הואיל וביררו משאר הנכסים לחלקו של עובר אלא הכא בדלא עבוד ולר' יוסי לא אכלי דחייש למיעוטא ואע"ג דבחליצת קטנה אשכחן דר' יוסי לא חייש למיעוטא וקטנה לדעתו חולצת ואין חוששין שמא תמצא אילונית כדאיתה בהדיא בפרק מצות חליצה ק"ה ב' התם משום דאי אתי אליהו ואמר לאו אילונית היא משגחינן ביה כדאיתה בהחולץ מ"א ב' ומה שאמרו בראשון של כתובות י"ד ב' בתינוקת שירדה למלאת מים מן המעין ואמר ר' יוסי אם רוב העיר משיאין לכהונה וכו' התם משום דאיכא תרי רובי אי נמי פירושא דר' יוסי חייש למיעוטא דהכא כלומר דלא חשיב ליה מיעוטא והשתא הדר לפרושי מאי דקאמר ר' ישמעאל הבת מאכלת כו' וקא בעי מאי שנא דכי הניח בן עם זה העובר אינו מאכיל מפני חלקו של עובר וכי הניח בת עם העובר יאכלו והלא אם תלד בת יש לה חלק בה וכל שכן שמא תלד זכר ויהא הכל שלו ואוקמה בשעבדי צאן ברזל אלו נכסים מועטין דתקינו רבנן דליהוו לנקבות וכגון דאיכא בן בתוך הנולדים דמדאוריתא לדידיה הוו ומדרבנן הוא דזכו בהו נקבות הילכך הבת מאכלת דאי האי עובר זכר הוא לא עדיף מהאי דאיתיליד ואי נקבה היא הואיל ומתקנתא דרבנן הוא דזכיא כל דלא איתילידא לא פסלא וסיפא דקאמר שמא ימצא עובר זכר ואין לבנות במקום בן כלום בנכסים מרובין ומקשי ליה ואפילו במועטין הרי אם קדמו ומכרו מכרו והילכך קיימי להו ברשותיה אלא מאי הבת דקתני האם ר"ל אותה בת ישראל שנשאת לכהן כלומר שהיא מאכלת בעבדי מלוג שלה אם יש לה בנים כדרך שהיא אוכלת והבן אינו מאכיל בעבדי צאן ברזל מפני חלקו של עובר וכההיא דר' יוסי וכלה ר' ישמעאל היא כלומר דהכי קאמר וכן היה ר' ישמעאל אומר וכו':
המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר העובר והיבם הארוסים והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע אי זה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמת אמר הר"ם פוסלין ולא מאכילין ענינו שהיא אם היתה בת ישראל מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן או מאורסת לכהן או בעלה כהן חרש או בן תשע שנים ויום אחד לא תאכל בתרומה כי הם לא יקנו קנין שלם ואם היתה בת כהן מעוברת מישראל ושאר הדברים הנזכרים נפסלו מלאכול בתרומה שאם יבאו יקנו קצת קנין ואמרו לבן ט' שנים ויום אחד שהעקר אצלנו בן ט' שנים ויום אחד פוסל אמנם זה בפסול כהונה כמו שיהיה חלל ט' שנים ויום אחד ובא על הנכרית פסלה מלאכול בתרומה או תהיה גרושה וחלוצה ובא עליה גם כן בן ט' שנים ויום אחד שהיא גם כן נפסלה ונפסלה מן הכהונה ואם נפל הספק אם הוא בן ט' שנים או פחות מבן תשע שנים פסל מן התרומה ומן הכהונה כמו שביארנו אבל מספק וכן כאשר בא על יבמתו ונפל הספק אם הוא בן ט' שנים ויום אחד וקנה על מה שיתבאר או הוא פחות ואין ביאתו ביאה או כאשר חלץ האיש ליבמתו ונפל הספק אם הביא שתי שערות והחליצה נעשית או לא וידון בזה כלו לחומרא והוא אמרו חולצת ולא מתיבמת כי היו שם הלכות ישפטו זה הדין אחר זה חזרו אל מין ממיני הספקות והוא אמרו נפל הבית עליו ועל בת אחיו אשר לא יודע מי מת קודם כי אם ידענו שמתה בת אחיו תחלה היתה צרתה לאחיו כמו שקדם לנו וכלן שמתו וכו' וכן אם ידענו שהוא מת קודם היתה צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכאשר התחדש הספק חולצת ולא מתיבמת:
אמר המאירי העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין פי' כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת הבעל ואין לה זרע ממנו אינה אוכלת עוד בתרומה ואם יש לה זרע ממנו אוכלת בשביל אותו זרע בין שהוא זכר בין שהוא נקבה אפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע של זרע עד כמה דורות ובת כהן הנשאת לישראל ומת הבעל ואין לה זרע ממנו חוזרת לאכילת תרומה ואם יש לה זרע ממנו נפסלה בשביל הזרע על הדרך שהזכרנו וביאר עכשו שכל אלו פוסלין בבת כהן הנשאת לישראל שלא לשוב לאכילת תרומה בבית אביה ואין מאכילין בבת ישראל הנשאת לכהן:
ופי' העובר שאם היתה בת כהן לישראל ומת והניחה מעוברת ואין לה עוד זרע אותו העובר פוסלה מן התרומה ונחשב זרע לפסול ואם היתה בת ישראל לכהן אין העובר מאכילה שלא נחשב זרע להאכיל:
ופי' היבם שאם היתה בת כהן הנשאת לישראל ומת ואין לה זרע ממנו אלא שנזדקקה ליבם ישראל אותה זיקת ישראל פוסלת מן התרומה עד שיחלוץ אפילו היבם קטן שבקטנים ואם היתה בת ישראל ונשאת לכהן ונזדקקה ליבם אין זיקת יבם כהן מאכילה אפילו היה גדול שבגדולים עד שיכנוס:
ופי' האירוסין שאם היתה בת כהן ונתארסה לישראל נפסלה מן התרומה מצד אירוסי הישראל עד שתתגרש או תתאלמן שהרי יש לו בה קנין ובת ישראל לכהן אינו מאכילה עד שיכנוס וזו אינה תורה שהרי דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שגזרו בה שמא תאכיל לבני בית אביה:
ופי' החרש שאם היתה בת כהן ונשאת לישראל חרש נפסלה אפילו מן האירוסין מפני שקנאה מן התורה אע"פ שאינו בן דעת ואם היתה בת ישראל ונתארסה או נשאת לכהן חרש אינה אוכלת הואיל ובשעת כניסה היה חרש הא אם כנסה כשהוא פקח ונתחרש לאחר נשואין אוכלת כמו שביארנו בפרק הבא על יבמתו:
ופי' בן תשע שנים ויום אחד אתה צריך לפרש פוסלין בדרך אחד ולא מאכילין בדרך אחרת ואתה מפרש פוסלין בין בבת כהן בין בבת ישראל ובבעילת פסול לומר שכל שנבעלה לפסול לה כגון עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר או אלמנה שבא עליה כהן גדול או גרושה שבא עליה כהן הדיוט פסולה לכהונה משום זונה אפילו לא היה הבא עליה גדול הואיל והוא בן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה הא בפחות מבן תשע אין ביאתו ביאה ואינה פוסלת ואין מאכילין אתה מפרש שאם היתה בת ישראל הנשאת לכהן בן תשע שנים ויום אחד אינה אוכלת בשביל בעל זה לפי שאינו קונה עד שיגדיל ואע"פ שאם היה הוא גדול אפילו היתה היא קטנה כל שהיא מבת שלש ויום אחד אוכלת בתרומה אין הדבר מתהפך וכן אם היא זקקה ליבם כהן בן תשע שנים ויום אחד ובא עליה שקנאה אינו מאכילה שאין ביאתו אלא כמאמר בגדול:
ואמר אחר כן שאם היה ספק בן תשע ספק אינו בן תשע דנין להחמיר ופוסל ואינו מאכיל וכן בענין אירוסין ספק הביא שתי שערות וקדושיו קדושין ספק לא הביא ואין קדושיו קדושין דנין להחמיר ופוסלין ואין מאכילין ואם אירעו ספיקות אלו לענין חליצה כגון שחלץ היבם ונסתפקו אם הביא שתי שערות והחליצה כשרה או לא הביא ואין החליצה כלום חולצת ולא מתיבמת ומכל מקום לא הוזכרה במשנתנו אלא לענין תרומה ושתיהן ר"ל ספק בן תשע וספק הביא שתי שערות חוזרות למה שסמוך להן ר"ל שאף אלו פוסלין ולא מאכילין והא דנפל הבית מילתא אחריתי הלא באפי נפשה והוא שנתגלגל מזו לספיקא אחרת לענין חליצה ואמר שאם נשא ראובן בתו של שמעון אחיו ולו אשה אחרת ונפל הבית על ראובן ועל בת אחיו שהיא אשתו ונשארה השניה זקוקה לשמעון ואין ידוע אם ראובן מת תחלה ובשעת הזיקה היתה זו צרת ערוה ודינה כערוה או שמא בת האח מתה תחלה ובשעת זיקה לא היתה צרת ערוה ומותרת לו להתיבם הרי צרה זו חולצת ולא מתיבמת ואלו ואלו לא פוסלין ולא מאכילין:
משנה האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין ואם אינן ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין כיצד היה ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נתחתך העובר במעיה תאכל היה כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב מבואר לר"ם:
אמר המאירי האונס והמפתה והשוטה ר"ל שאם היא בת כהן ואנסה ישראל או פיתה לא נפסלה בביאתו דפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה ואישות אין כאן שתהא פסולה בו כבת כהן הנשאת לישראל והוא שאמר ואם אינן ראויים לבא בקהל הרי אלו פוסלין בביאתן אף בלא אישות שהרי נבעלה לפסול לה ונעשית זונה הא כל שאינן פסולין אין פוסלין בביאתן וכן אם היא בת ישראל ואנסה כהן או פתה אין מאכילה שאין באונס ופתוי קנין וכן אם היא בת כהן ונשאת לישראל שוטה לא נפסלה שאין כאן אישות כלל ואם היא בת ישראל ונשאת לכהן שוטה אינה אוכלת שאין כאן קנין כלל:
ומכל מקום חדש קצת דינין בדברים אלו והוא שבבת כהן שאנסה ישראל או פיתה או נשאת לישראל שוטה אם נתעברה העובר פוסלה וכל שכן אם ילדתו הא אם נתחתך העובר אוכלת והוא הדין לילדתו ומת ובת ישראל שאנסה כהן או פתה או נשאת לכהן שוטה אפילו עיברה ממנו אינה אוכלת שאין העובר מאכיל הא אם ילדתו אוכלת בשביל בנה אע"פ שלא היו נשואי אביו נשואין דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ונמצא כחו של בן גדול משל אב שהבן מאכיל את אמו בלא נשואין ואין אביו מאכילה בלא נשואין ודוקא בשלא יצא עליה קול מאחר אלא הכל לועזים עליה בכהן זה שאם לא כן הואיל ואין כאן צד אישות שמא מאחר עיברה וכדאסיקנא בגמרא דמתניתין בדלא דיימא מעלמא ומכל מקום יש פוסקים בה אע"ג דדיימא נמי מעלמא כמו שיתבאר:
משנה העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו בן הרי זה עבד אם היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' אמרו פוסל משום ביאה מפני שהוא כאשר בא על אשה עשאה זונה ונפסלה מן הכהונה מפני שהוא אינו ראוי לבא בישראל ולזה בעילתו בעילת זנות ואינו פוסל משום זרע כמו שיתבאר לפי שהעקר אין חייס לעבדים:
אמר המאירי העבד פוסל משום ביאה כלומר שהרי האשה נעשית זונה בביאתו ונפסלה לכהונה ולתרומה אבל כל שאין שם פסול ביאה אינו פוסל משום זרע וכיצד הוא דבר זה ר"ל שאינו פוסל משום זרע הרי בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן ונכבש אותו הבן על השפחה ר"ל שנדבק בה וילדה לו בן והרי אותו בן הנולד מן השפחה עבד שהרי שפחה ונכרית ולדה כמוה ואינו מתיחס אחר האב כלל וכן אביו שילדה בת כהן לישראל כבר מת ונמצא שאין לכהנת זו זרע מן הישראל אלא עבד זה שהוא בן בנה ואמר שאינו מעכבה שלא לשוב לתרומת אביה שהרי אינו מתיחס אחר אביו כלל עד שיהא קרוי זרע שלה ולמדת שאינו פוסל משום זרע וכל שכן אף בת ישראל שנשאת לכהן והוליד ממנה בן ואותו בן הוליד בן מן השפחה ומת הבן הראשון שילדתו בת הישראל לכהן אין עבד זה מאכיל את אם אמו ולמדת שאף זה לא פוסל ולא מאכיל:
משנה ממזר פוסל ומאכיל כיצד בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בת הלכה הבת ונשאת לעבד או נשאת לנכרי וילדה ממנו בן הרי זה ממזר אם היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אמר הר"ם זאת ההלכה על דעת מי שיאמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר הרבה בתלמוד המשא ומתן בזה דפסקו גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש ובין באונס בין ברצון:
אמר המאירי ממזר פוסל ומאכיל דבר זה אינו אלא לדעת האומר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וכבר ידעת שאין הלכה כן אלא שלענין ביאור כך היא הצעה של משנה בת ישראל שנשאת לכהן וילדה ממנו בת ונשאת הבת לעבד או נכרי וילדה ממנו בן שהוא ממזר לדעת זה ומתה הבת הרי אמה של בת שהיתה אשת הכהן אוכלת בתרומה אע"פ שמת הבעל והבת אוכלת בשביל ממזר זה שהוא בן בתה והרי שהממזר מאכיל ואם היתה אם אמו בת כהן לישראל ומת הבעל והבת והיתה ראויה לחזור לבית אביה הרי ממזר זה שהוא בן בתה מעכבה ולא נקטה בבת כהן הנשאת לישראל ובא עליה כהן והוליד ממנה בן שהוא ממזר שיהא הממזר מאכיל שהרי נפסלה בביאתו של זה הואיל ונבעלה לפסול לה ומכל מקום אע"פ שמשנתנו שלא כהלכה דהא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אתה מוצא בה צד אחר לענין פסק והוא שבמקום נשאת לעבד או לנכרי אתה שונה נשאת לממזר או לאחד מחייבי כריתות וילדה ממנו בן ומכאן כתבו בקצת חדושין שהממזר אוכל בתרומה הואיל ואינו חלל שאם לא כן הואיל ואינו אוכל היאך יאכיל ואי אפשר לומר כן שהרי אמרו בראש הפרק והרי ממזר דאינו אוכל ומאכיל ואף גדולי ספרד ראיתי שכתבו שהממזר אינו אוכל אלא שהם מתמיהים בה היאך הוא מאכיל ומכל מקום אין כאן תימה ומצינו כיוצא בה שהרי אם היתה לזקנה בת מן הכהן והבת נשאת לישראל או אפילו נתחללה אין הבת אוכלת והאם אוכלת בשבילה:
משנה כהן גדול פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה אמר הר"ם מן העקרים אשר אצלנו כל זמן שישאר לכהנת זרע מישראל והיו זכרים או נקבות לא תאכל בתרומה ולשון סיפרא ובן אין לה אין לי אלא בנה בתה ובן בנה מנין תלמוד לומר וזרע אין לה עיין עליה ר"ל תדון על זרע הזרע כאשר תמצאה ועל זה ההיקש בעצמו אם היתה ישראלית לכהן כל מה שימצא לו זרע הזרע אחריו תאכל בתרומה:
אמר המאירי כהן גדול פעמים שפוסל כלומר כשם שמצינו שזרע פסול מאכיל כך לפעמים אף זרע שהוא כהן פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כהן גדול ומשמש על גבי המזבח ומאכיל את אמו ופוסל את אם אמו אפילו מתה אמו שהיא בת הזקנה והרי זו אומרת לא כבני כהן גדול שפוסלני מן התרומה כלומר אל ירבו כמותו שנוח לי בזרע פסול שמאכילני מזרע כהונה שפוסלני וכבני לאו דוקא אלא בן בני וכבר ביארנו שבני בנים כבנים ואף כבני בנות ובגמרא אמרוה בלשון מבואר יותר והוא שהזקנה אומרת הריני כפרת בן בתי כוזא ממזר שמאכילני בתרומה כלומר יהי רצון שאהא אני כפרת משכבו להיות תחתיו והזכיר בו כוזא שהוא כלי קטן ופחות ואיני כפרת בן בתי כדא כהן גדול שפוסלני מן התרומה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו שהיבם פוסל ואינו מאכיל אנו מפרשים פוסל אף מן האירוסין ולא מאכיל אף מן הנשואין וכדאסיקנא בפירקין דלעיל נ"ו א' דמן האירוסין לא אכלה בביאה פחותה אבל מן הנשואין אכלה בביאה פחותה של יבם אלמא דבלא שום ביאה מיהא אף מן הנשואין שכבר אכלה בחיי הבעל אינה אוכלת כשהיא שומרת יבם ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו בפרק אע"פ ששומרת יבם מן הנשואין אוכלת כשהיא שומרת יבם מדקתני התם נ"ז א' עשתה ששה חדשים ר"ל מאותם י"ב שנותנין לבתולה בפני הבעל ר"ל הארוס וששה בפני היבם ואפילו כלם בפני הבעל או כלם בפני היבם אינה אוכלת והקשו שם השתא כלם בפני הבעל אמרת לא בפני היבם מיבעיא ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני והם גורסים שם כלם בפני הבעל חסר יום אחד שעשתה לפני יבם כלומר שלא אכלה בחיי הבעל שהרי לא הגיע זמן וקא דייקי למילתייהו מדקתני התם היבם אינו מאכיל ר"ל שאינו מאכיל בתחלה דהיינו כשלא אכלה עם בעלה שהרי חסר מהן יום אחד אבל אם אכלה עם בעלה תאכל עם היבם דאי לאו הכי מאי האי דקתני היבם אינו מאכיל ליתני שומרת יבם אינה אוכלת דבשלמא הכא משום עובר ואירוסין דפוסלין ולא מאכילין תנא ליה יבם דפוסל ולא מאכיל אבל התם מדלא קתני שומרת יבם אלמא דכל שאכלה בחיי הבעל אוכלת וכבר ביארנו שם שאין הגירסא כדבריהם וראיה ברורה לדברינו זו שכתבנו כאן ואין בה פקפוק:
206ימים לסיום הש״ס