אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים בב' רוחות צריך ב' נרות דחיישינן לחשדא ומנלן דחיישינן דתני ר' שמעון בשביל ד' דברים אמרה תורה הנח פאה בסוף שדה מפני החשד כו' אמר רב הונא [נר] שיש לו ב' פיות עולה לב' בני אדם אמר רב מילא קערה שמן והקיפה פתילות עולה מנין פתילות לבני אדם. אלו הן מן המהדרין שצריכין לנר לכל אחד ואחד ואם לא כפה עליה כלי נעשת כמדורה ואפילו לאחד אינו עולה. אמר רבה נר ביתו עדיף מנר חנוכה ומקדוש היום משום שלום ביתו שנאמר (איוב ה׳:כ״ד) וידעת כי שלום אהלך ונר חנוכה עדיף מקדוש היום כדי לפרסומי ניסא.

אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הוויין לו בנים ת"ח הזהיר במזוזה כו'.

דביתהו דרב יוסף הוית מאחרה ומדלקה סמוך לחשיכה בע"ש. אמר רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם וגו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש כלומר בא עמוד האש ועדיין עמוד הענן קיים. סברה לאקדומי טובא תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא בעת שקיעת החמה קודם כמעט תהיה הדלקה:

ולא בשמן שרפה.

אוקמה רב חסדא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקי' דבעי אדלוקי נר של שבת מבעוד יום ונמצא מדליקו ביו"ט ואין מדליקין שמן שרפה ביו"ט דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ותניא כותיה כל השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אבל מדליקין בהן ביו"ט חוץ משמן שריפה שאין שורפין קדשים [פסולין] ביו"ט:

נר חנוכה ונר ביתו נר ביתו עדיף. משמע דאף להדליק אמרי' מקדימין נר ביתו לנר חנוכה שכל התדיר והמשובח מחברו קודם לחברו. אבל ראיתי לבעל הלכות ז"ל שאמר והיכי דקא בעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת דאי אדליק דשבת ברישא (איתסר לי' לאדלוקי דחנוכה משום דקבלת שבת עליה. וכמה רחוק זה הטעם, אם אמרו ביה"כ כן (אם אמר) [בשאמר] זמן, משום שמוסיפין מחול על הקודש ואוכלין ופוסקין מבע"י ויכול הוא להפסיק ולקבל עליו שלא יאכל מבע"י וכיון שאמר זמן הרי קבלו מעתה אבל הדלקת נר שבת אם הדליקו מבע"י מה קיבול שבת יש בכך הרי כדי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה א"ב הדליק נר של שבת לא ידליק נר אחרת ואדרבה לא מפני שהוא שבת הוא מדליק אלא מפני שעדיין אינה שבת מדליק וכי גמר הדלקה קונה שביתה ועוד הרי אמרו בשילהי פרק'ן שלישית להדליק את הנר הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור אלמא בתר הדלקת הנר מותר לצלות דגים ולהדביק פת בתנור דכולהו ודאי מדלקו וזמן דכלהו אינשי להדלקה ובתר הכי מאן דאדליק גופי' מדביק פת בתנור וצולה דג קטן מדלא הויא תקיעה בתריית' דהדלקה ש"מ דכל כה"ג לאו קבלה הוא ושרי:

א"ל אביי אלא מעתה בי"ט לישתרי. ואיכא דקשי' לי' ולימא בי"ט ביומי' ממש הוא דקתני אבל רישא דקתני אין מדליקין גבי שבת כיון דמע"ש הוא מדליק הוי שרי אי לאו משום גזירה דהטייה. ומפרקי רבנן ז"ל דרבה ואביי תרוייהו ס"ל שאין בתרומה משום שריפת קדשים בר'ט שלא אמרו אלא בקדשים שאסור ליהנות מהן בשעת שריפתן דהויא לה הדלקה שלא לצורך אבל תרומה כיון שמותר ליהנות ממנה בשעת שריפה ובדרך הנאתה הוא מבערה אף בר'ט מותר להדליק בה והא דאמרי' לקמן מ"ט לפי שאין שורפין קדשים בי"ט אליבא דר"ח איתמר דהא תניא כוותי' ואע"ג דאיירי עלה אביי ואמר איהו בה טעמא אאין שורפין אמר אבל צאו משום דאיהו סבר (לההוא) [לא דהוא] טעמא דמתני'. וליכא למימר דאביי לא סבר לה כרבה [ולרבה פריך] דאי הוה סבר אביי שיש בשריפת שמן שריפה ביו"ט משום שריפת קדשים מאי הוה קשי' לי' עלי' דרבה אלא מעתה בי"ט לישתרי הא לא שמיעי לי' מיגר דרבה דלית בר משום שריפת קדשים דאיהו לא אמר טעמרן אלא גבי שבת מפני שהוא מדליק מבערב ואין זה שורף בשבת כלל כלום ובודאי אפשר למימר דאביי סבר שאלו הר בו משום שריפת קדשים אף (מעי"ט) [מבע"י] אסור כיון שעיקר השריפה בשבת ובירושל' נמי איכא הכי ולא דמיא להדלק' נר דחולין דהכא הבערה גופי' חשיבא לר מלאכה ולפיכך תאמר דאביי אליבא דרבה אקשי ולאו משום דסבר לי' כותי' אלא מיהו כיון דחזינא לד לר"ת דאית לי' משום שריפת קדשים ואפ"ה מבע"י שרי והוא צריך לדחוקי נפשר ולאוקמי למתני' בי"ט שחל להיות בע"ש א"א לומר דפליג אביי בהא דלפום סוגיין משמע דמלתא ברירא הוא גבייהו לכ"ע דמבע"י לית בה משום שריפת קדשים אע"פ שהוא הולך ודולק בי"ט ובשבת ובירושלמי פליגי אגמ' דילן, והתם נמי פליגי בהך סברא. ומסתברא לי, דאפילו לרב חסדא דאמר משום שריפת קדשים נזירה דרבנן בעלמא הוא דומיא דשארא אבל מדאורייתא שרי לכ"ע ודאמרי' לקמן מה"מ אאין שורפין קדשים אבל שמן שריפה דמתני' ודאי מדרבנן הוא ולא לחלוק בשריפת קדשים דחזינן לכולהו קראי דמייתי לקמן דליכא לאוכוחי מינייהו אלא קדשים שאין אדם נהנה מהן וכ"ש לרב אשי דאמר שבתון עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דהא לאו דיחוי הוא ועיקרא דהך שמעתא איתמר בפ' כיצד צולין אשריפת קדשים דעלמא דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר והוינן בה וניתי עשה ונדחי ל"ת אמר חזקי' וכו' שמעתין התם עיקר והכא משום גררא דהתם, (וגזרי') [וגזירה] בעלמא מדרבנן. ורש"י ז"ל כ' עלה דההיא, ואע"ג דהדלקת נר בי"ט מלאכה המותרת הוא הואיל דהבערת שאר קדשים שאין נהנין נאסרה גם זו לא יצאת מן הכלל. ואיני יודע לטעם זה טעם שאלו הי' הכתוב מפרש שאין שורפין קדשים הי' אפשר בדרך דילמא למימ' שהכל בכלל אבל אם הכתוב מזכיר שלא לחלל י"ט במלאכה שא"צ האיך יהא בכלנה מלאכה הצריכה אלא מדרבנן וכדאמרן. אבל בפ' אין צדין (ביצה כז:) מצאתי שכ' רש"י ז"ל אע"ג דהדלקת הנר בי"ט צורך אכילה הוא ומותר ואפ"ה בשמן שריפה לא מגזירת הכתוב שאין קדשים טמאין מתבערין בי"כי דרחמנא אתשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא פי' לפירושי משום דעיקר כוונתו של אדם בשריפה זי למצוה של גבוה וצורך הדיוט ממילא הוא דאתי ובתוס' מייתי לה מנדרים ונדבות דאיכא מ"ד אין קרבין בי"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה והתם צורך הדיוט נמי הוא דאכלי כהנים ובעלים חלקן וכיון דעיקר המלאכה לשם המצוה ומינה הוא דמתהני הדיוט ולסור ומאן דשרי טעמא מפ' התם שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם ואע"פ שיש צדון אחר רא" זו אפשר שהוא כן כדברי רש"י ז"ל. והא דאמר רבה

גזירה י"ט אטו שבת. אי קשיא מ"ש נוכל פתילות ושמנים דלא גזרינן י"ט אטו שבת א"ל דהתם לא שייכא גזירתן בי"ט כלל אבל שריפת קדשים בי"ט גמי שייכא שמא יבא להבעיר שלא לצורך וכיון שבעיקר האיסור י"ט ושבת שוין אסרו זה עם זה:

הא דאמר רבא נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. תמיה לי דהא ודאי נר ביתו לצורך סעודה קאמר, ואם כן למה ליה משום שלום ביתו תיפוק ליה משום דאפשר לו לקיים את שתיהם דמקדש אריפתא. ואולי נאמר דמצוה מן המובחר לקדש אחמרא וכדאמרינן (פסחים קו, א) קדשהו על היין בכניסתו, אלא דכי חביבא ליה ריפתא אפשר לקדש אריפתא משום חביבותא, ומשום חבוב מצוה מקדש אמידי דחביב ליה טפי, הא היכא דלא חביבא ליה ריפתא טפי מצוה בחמרא, ואפילו הכי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ומקדש אריפתא. והיינו נמי דאיצטריך למימר גבי נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, הא לאו הכי קדוש היום עדיף, משום דקדוש על היין מצוה מן המובחר, ומשום דאפשר לקדש אריפתא הוא דעדיף נר חנוכה, הא לאו הכי קדוש היום עדיף דהוי דאורייתא. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא דאפשר דמקדש אריפתא.
עוד כתב הרב בעל ההלכות ז"ל: והיכא דקא בעי אדלוקי נר שבת ונר חנוכה, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה. ודבריו תמוהין דהדלקה אינה עושה קבלה, דהא תניא בשלהי פרקין (לה, ב) שש תקיעות בערב שבת וכו' שלישית הדליק המדליק וכו' ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ואמרינן נמי התם אמר רבי יוסי בר' יהודה שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק וכו', אלמא הדלקת הנר אינה קבלה. והדין נותן, שאם אין אתה אומר כן מכי אדליק נר ראשון קבלה ואיתסר ליה להדליק נר שני, ונמצא שאסור להדליק שתי נרות בערב שבת. אלא ודאי ליתא, ואדרבא מדליק דשבת ברישא הואיל ועדיף ותדיר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

הא דאמר אביי לרבא: אלא מעתה ביום טוב לישתרי. איכא למידק מאי קא מקשה ליה מיום טוב, דילמא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, וכדמפרש בגמרא עלה לקמן, ורבא נמי אמאי לא מפרש ליה הכין. ויש לומר דאביי ורבא הכא סבירא להו דלא אסרה תורה אלא שריפת קדשים בלבד לפי שהיא הבערה שלא לצורך היום, אבל שמן תרומה שנטמאת כיון שיש לו בו היתר מותר לו לשורפו דהבערה לצורך היום היא. וא"ת והא אוקימנא לקמן (שבת כד, ב) טעמא דמתניתין (שם), משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואיבעיא להו מנא הני מילי ואמר אביי אמר קרא (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אלמא אביי נמי אית ליה דאין שורפין תרומה טמאה ביום טוב. יש לומר דאביי לאו אמתניתין קאי, אלא אאין שורפין קדשים ביום טוב, והא דאוקימנא לקמן טעמא דמתניתין לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, היינו אליבא דרב חסדא, משום דקיימא לן כוותיה דהא תניא כוותיה (לקמן שבת כד, א).
אי נמי יש לומר, דאביי אית ליה דטעמא דמתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואף על פי שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת, ויש מי שסובר כן בירושלמי (פ"ב, ה"א), ומכיון דשמעיה לרבה דאוקי למתניתין בגזירת שמא יטה, ממילא ידע דרבה לית ליה בשמן תרומה שנטמא משום איסור שריפת קדשים, ומשום הכי אקשי ליה לדבריך ביום טוב לישתרי.
אי נמי יש לומר דאביי כרב חסדא סבירא ליה דביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, וטעמא דכולה מתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא מדשמעיה לרבה דדחיק ומוקי לה בההיא גזירה דהוא דבר רחוק שיהא מטה כדי שימהר מעט בשריפה מה שהוא מותר ליהנות בו בשריפתו כשמן דעלמא, ודאי דרבה לית ליה בשמן שריפה טעמא משום שריפת קדשים, דאי אית ליה טפי הוה ליה לאוקומה ביום טוב שחל להיות בערב שבת וכרב חסדא, ומשום הכי אקשי ליה. והיינו נמי דסייעיה נמי לרב חסדא, מדתניא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ומסתמא לכולה מילתא דרב חסדא קא מייתי מינה סייעתא, ולומר דלית ביה משום גזירת הטיה כלל ובשבת דעלמא שרי, והיינו משום האי טעמא דאמרינן דכיון דקא מפרש בברייתא דטעמא משום שריפת קדשים, ממילא אדחי ודאי ההוא טעמא דגזירת הטיה דטעמא קלישתא הוא, ולא מוקי לה רבה למתניתין בההוא טעמא אלא מדלא אשכח טעמא אחרינא לאוקומי ביה למתניתין.
וכיון שכן קיימא לן דבשבת דעלמא מדליקין בו, ואף על גב שדולקת והולכת בשבת, מלאכה היא שנעשית מאליה ולא חיישינן לה, וכדרב חסדא דסבירא ליה הכין. וכתב רבנו הרב ז"ל דמשום כך הכניסו בגמרא הך פיסקא דולא בשמן שריפה באמצע הלכות חנוכה, משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לרבה.

נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם ופרשוהו גדולי הצרפתים למהדרים שעושים נרות כחשבון בני הבית ויש מפרשים אותה לענין בעל הבית ואכסנאי או שאר בני אדם הדרים בבית אחד ונראה לי דוקא שהפיות משני צדדין אבל מצד אחד אין בזה היכר כלל ושמועה זו הם פירשוה בנר של חרס מכוסה שמניחים בה הפתילה דרך נקב וכשנוקבה מצד אחר ומדליק בה פתילה דומה לשני כלים ולדעת זה אף מצד אחד כן וי"מ בה לפי הסוגיא שאפי' אינה מכוסה הואיל והפיות חלוקות זו מזו בין מצד א' בין מב' צדדים עולה לשני בני אדם ולא אמרו במלא קערה שמן שצריכה כסוי כמו שיתבאר אלא מפני שאין לה פיות כמו שיתבאר עכשיו:

מלא קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם שהכסוי עושה אותה כמי שיש לה פיות חלוקות לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואף לאחד אינו עולה וחכמי פורווינצא כתבו בחבוריהם שאם הרחיקם זו מזו כאצבע אינה כמדורה ולאחד מיהא יצא ואלו המנורות של נחשת העשויות בפיות ארוכות והם עגלות הם כשרות לנר חנוכה בלא שום פקפוק אם מצד שהפיות חלוקות אם מצד שיש להם כסוי:

מי שאין לו אלא פרוטה א' לנר ושתי מצות לפניו נר חנוכה ונר שבת ואין הפרוטה כדאי אלא לאחת מהן הרי זה נותנה לנר שבת משום שלום ביתו שלא יהיו בני ביתו יושבים בחשך וי"מ מצד אשתו שהמצוה מסורה לה וכן נר ביתו וקדוש היום כגון שאין לו יין ולא פת הראוי לקדש עליו עכ"ז נר ביתו עדיף אבל נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה קודם משום פרסומי ניסא:

יש לו נר לשתיהן ר"ל לחנוכה ולביתו ונסתפק איזו מהן הדלקתה קודמת יראה לגדולי הדורות שנר שבת קודם שהוא תדיר וכל שאין בה הפקעת פרסום הנס תדיר קודם וגאוני הראשונים מקדימין של חנוכה מצד אחר והוא שלדעתם כי שהדליק בשבת כבר קבלו עליו ואינו רשאי להדליק אחריה נר אחר ואת"ל רשאי אין הדבר יפה ומעולם לא חששנו לכך שאין קבלת שביתה בהדלקת הנר ואם אמרוה ביום הכפרים ובברכת זמן ובמקום שתוספת חול שבו צריך ליזהר בו שלא לימשך אחר אכילה יאמרו בהדלקה שהיא מעשה נשים שמקדימין אותה לפעמים לתור להן מנוחה ולפרוק מעליהן עול מלאכות ועוד שההדלקה אינה קבלת שבת אדרבה מפני שאינה שבת הוא מדליק אבל זמן של יום הכפרים כשאמר זמן הודה שהוא יום קדש אצלו והרי בסוף הפרק אמרו הדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכונה זו למי שהיא עני ואין לו טורח הכנה שיהא מכין סמוך לחשיכה מיעוט הכנתו ואמר שאחר שהדליק המדליק יכול לצלות שבודאי הדליקו בתקיעה זו ומ"מ מי שרצה להקדים נר חנוכה עושה ובלבד שיתכפם להדלקת נר שבת שהרי שעורם משתשקע החמה ובמקום שאי אפשר יהא תוכף לשקיעה כמה שיוכל:

אף במוצאי שבת נחלקו בה קצת מפרשים ומנהגנו להדליק קודם הבדלה ונסעדים בה בהבדלה שבתפלה שמאחר שנתאחרה ההדלקה כ"כ מקדימין אותה כמה שנוכל וזה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר הענין משום פרסומי ניסא ולא לכונה אחרת והדבר נאה:

נר שבת אין ראוי לאחרה עד שעת שקיעת החמה אלא יקדים שעד שלא תכבה שמשו של יום תזרח נרו של לילה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן וכו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד ענן ר"ל שהיה זה בא קודם שישקע חבירו ומ"מ אין להקדימה יותר מדאי שלא תדמה כשרגא בטיהרא אלא קודם שקיעת החמה מעט וי"מ את השמועה בחנוכה ובימי החול שבה שלא יקדים ביותר ולא תאחר עד שתשקע החמה לגמרי אבל בערב שבת מקדמת קודם שקיעת החמה:

לעולם יהא אדם זריז לקיים את המצות ובקלה כבחמורה שאינו יודע מתן שכרן של מצות ומ"מ יהא לבו סמוך שאין השם מקפח שכר כל בריה ושמדתו לשלם מדה כנגד מדה דרך הערה אמרו הרגיל בנר חנוכה דרך חבוב מצוה ובהערה מפורסמת הויין לו בנים תלמידי חכמים לקיים עליו נר מצוה ותורה אור הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכל אלו מדה כנגד מדה וכל עוד שמרבה במצות שכרו מתרבה דרך הערה אמרו ובאחד מגדוליהם שראה באחד והיה רגיל בשתי נרות ר"ל של חנכה ושל שבת בהדור ודרך חבוב ואמר גברי רברבי נפקי מהכא וראה באחד שהיה רגיל באחת בהידור ובחיבוב ואמר גברא רבא נפיק מהכא וכאשר פתר כן היה:

מכיון שכך היא המדה לשלם מדה כנגד מדה ראוי לאדם שיכוין ארחותיו כדי שישתלם במה שראוי דרך הערה אמרו דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן שהבן רחמי האב עליו כדכתיב כרחם אב על בנים ואף הבנים רחמיהם עליו וכמו שאמרו מכניס ומוציא מאכיל ומשקה ומלביש וכשאהב תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שרחמיו עליו ביותר בענין זה וכן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנואתא רבנן שדרך החותן לכבד את חתניו ואף החתנים לחותניהם וכמו שדרשו במדרש תלים אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו ואחר שכבד תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שדרכו לכבדו ביותר כדרך זה וכן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא כלומר שאינו יודע עד שיהא אפשרותו מגיע לכך לישתמען מיליה כצורבא מרבנן שמאחר שנתירא מתלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות הוא נורא ג"כ בפני האחרים שאין לך נורא אלא מי שראוי להוכיח וכמו שאמרו עד שלא חטא אדם נותנין לו יראה והבריות מתביישות הימנו משחטא אין נותנין לו יראה ואין הבריות מתביישות הימנו וכשהוא ירא תלמידי חכמים ודאי למד מהם מה שהוא ראוי להוכיח והבריות מתייראות ומתביישות הימנו:

כבר ביארנו במשנה שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והעמדנוה ביו"ט שחל להיות בערב שבת ומטעם איסור שריפת קדשים ביו"ט הא בשאר שבתות מותר ומ"מ הוזכר בגמ' טעם אחר לאסרה בכל יום טוב ואף בשבת והזכירו הטעם הואיל ומצוה עליו לבערו שמא יטה כדי למהר את ביעורו עד שהקשו על טעם זה א"כ ביום טוב מיהא ר"ל ביום טוב עצמו לשתרי ור"ל בלא הדלקה מבערב שהרי אין דרך להדליק ביום טוב מבעוד יום ונמצאת למד לדעת זה אחר שהקשה לו ביום טוב גופיה לשתרי ולא השיבו מפני שאין שורפים קדשים ביום טוב אחר שהיום טוב אין הדלקתו מבערב והשיבו באיסור זה מגזרת יום טוב אטו שבת בהדלקה מבערב ושמא יטה שלא היית אוסר בשריפת קדשים ביום טוב אלא בשריפה שאינה צורך יום טוב הא שריפה של צורך יום טוב כגון הדלקה היית מתיר אא"כ מגזרת שבת ואע"פ שלא היית גוזר כן בשמנים ופתילות שהוזכרו אין זה כלום ששמנים ופתילות הבדל גדול יש ביניהם ואדם מרגיש באיסורן לשעתו אבל שמן שריפה אינו מרגיש עד שיבערנו ויטה מחמת מהירותו לבערו ומתוך כך יש לגזור בה אטו שבת ואע"פ שבחלה שנטמאת אמרו לא יזיזה ממקומה אע"פ שיש בה צורך יום טוב להסיקה תחת תבשילו טעם הדבר מפני שאין דרך להסיק בבצק וניכר שלצורך שריפה הוא עושה ומ"מ כבר נדחה טעם זה ולא באנו עליה מחשש הטייה שא"כ לדעת זה בי"ט מותר וגזירת שבת אין כאן שהרי גזירה לגזירה היא אלא דבר זה אינו ולא נאסר בשבת כלל הואיל ומבערב שהוא חול מדליק ובי"ט נאסר שיש בהדלקה איסור ביעור ביום טוב ואף לצורך יום טוב ומשנתנו ביום טוב שחל בערב שבת וכן הלכה שהרי נסעדו דברי רב חסדא בתניא כוותיה ובטלו דברי רבה ולמדת שאין התיר לשריפה בי"ט אף לצורך י"ט ומ"מ יש מפרשים דברי רבה בענין שאף הוא סובר שיש איסור בשריפת קדשים בי"ט ומה שאמרו במשנתנו באין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב אף בהדלקה מבערב ושאלוהו בי"ט מיהא לישתרי ובהדלקה מבערב ובא עליה מגזרת יום טוב אטו שבת ושמא תאמר ונגזור מהדלקת ערב להדלקת עצמו של יום טוב אפשר שיש לדמותה למכשירין שאפשר לעשותו מבערב שאסור לעשותן ביום טוב ואעפ"כ אין גוזרין בהם מערב יום טוב ליום טוב ואין זה כלום שמכשירין כל מלאכתם נעשית מבערב אבל זו הרי המלאכה נגמרת והולכת בשבת אלא שאין לגזור לעולם חול אטו יום טוב ומ"מ כבר דחה רב חסדא את טעמו לומר שהדלקה ביום טוב אינה מבעוד יום אלא בעיקר יום טוב ואלו בערב י"ט ודאי מותר ולמדנו משניהם שאין תורת ביעור בהטייה שאלו כן אף בי"ט והדלקה מבערב היה אסור ולא הוצרכנו לגזרתו ומ"מ יש לאסור מטעם שמא יוסיף ביום טוב כמו שביארנו במשנה הא ערב שבת שהוא חול מותר ואע"פ שאין שורפין קדשים בשבת הואיל ומבערב הודלק מותר שאין לחוש להוסיף בו בשבת:

ויש נוטים בה לדעת שלישית לומר ביום טוב מיהא לישתרי ביום טוב עצמו ואע"פ שאסור לשרוף קדשים ביום טוב דוקא במקום טורח כגון שעושה לו מדורה שלא לשום צורך יום טוב ואינו נראה שבודאי כל ביעור נאסר ואף שלא במקום טורח שלא תחלוק בביעור ויש מביאים ראיה לזה ממה שאסרו לטלטל תרומה טמאה ביום טוב בפני עצמה ר"ל שלא עם הטהורה כמו שיתבאר ומפני שאינה ראויה לכלום אף לבערה ואם כדבריך הרי ראויה להאכילה לכלבו ומ"מ למדת לדעת זה שהם סוברים שהביעור בתרומה מיהא הוא בכל מיני ביעור וכן כתבו גדולי הצרפתים בפרק מפנין אלא שזו אינה נראית לגדולי הדורות שאף בחול לדעתם אין ביעור אף בתרומה אלא בשריפה כקדשי' אבל האכלת כלבו אסורה על כל פנים וכן נראה שלא לבזות את התרומה ואף לדעתם הרי אפשר להעמידה ביין שאין ראוי לא לכלב ולא להדלקה אלא שהם מפרשים אותה בזילוף מ"מ עיקר הדברים כאחד מן הראשונים ויש באין באיסור ביעור זה שאף לדעת האומר נדרים ונדבות קרבות ביום טוב דוקא מפני שיש שם איזה דבר ראוי להדיוט לבד אבל ביעור הדלקה אע"פ שההדיוט נהנה בה מ"מ מצות ביעור מעורבת בהנאתו בכל שעת הנאתו וזהו לכם ולא לגבוה:

בד"ה ה"ג חזא כו' ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה כו' עכ"ל ול"ג לקמן דהוה רגיל כמו שהוא בגמרות שלנו ונפיק חד גברא רבה בזכותו שהרי לפירוש ר"ת כבר נפטר אביו דרב שיזבי מדקאמר דבי נשא ולגירסת הר"ן נמי דגרס בקמייתא בשרגי ובבתרייתא בשרגא ניחא נמי דבזכות נר של שבת שהוא תדיר טפי והות רגילה ביה האשה ודו"ק:

בד"ה גזירה כו' דאביי ורבא לקמן כו' ולית להו האי גזירה אלא קיימי כו' עכ"ל ר"ל דלית להו טעמא דאין מדליקין בשמן טמאה של תרומה משום גזירה דקדשים דאין שורפין ביו"ט כפירש"י לקמן אלא דקיימי אדינא דאמר אין שורפין קדשים ביו"ט מה"ט אבל בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט לא הוה ידיע ליה לאביי ולהכי פריך אלא מעתה ביו"ט לישתרי והשתא שפיר גרסינן בתרוייהו רבה או רבא דהכא בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט קאמר דגזור יו"ט אטו שבת והתם אדינא דאין שורפין קדשים ביו"ט קאי לפרושי ולית ליה גזירה תרומה אטו קדשים ודברי מהרש"ל אינן מבוררין לי בזה וק"ל:

בא"ד ולפי זה מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר כו' עכ"ל דלתירוצם שכתבו דלא קאי אביי לקמן אטעמא דאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט אלא אדינא דאין שורפין קדשים הרי שלא ידע אביי לפרש בענין אחר וא"כ אין לשון אלא מעתה מתיישב ודו"ק:

הרגיל בנר הויין כו'. בכל אינך אמר לשון הזהיר במזוזה בטלית בקידוש משום דבכל הנך האיש מוזהר עליהן ביותר משא"כ בנר דעיקר המצוה באשה לא קאמר גבי איש רק הרגיל דהיינו מרגיל את אשתו להיות רגילה בנר ולגבי האשה הא תנן לקמן במתני' לשון זהירות על ג' דברים נשים כו' על שאינן זהירות כו. ודו"ק:

הזהיר בקידוש כו'. זה השכר נמי הוה מן הדומה דעיקר קידוש היום הוא ביין כדאמרי' זכור את יום השבת וגו' זכרהו על היין דכתיב ביה זכרו כיין לבנון כמ"ש התוס' בפ' ע"פ ודו"ק:

אמר תרי גברי כו'. כתבו התוס' דה"ג חזא דהוו רגילי כו' פירוש הבעל והאשה כו' ולקמן גרסי' חזא דהוה רגילה האשה לבדה כו' עכ"ל והוא דחוק דמשמע בעברם שם באמש בליל שבת ראו הרבה נרות דולקים אבל אינו דומה דבעברם שם ברחוב ראו מי שהדליקם וע"כ נראה לפרש ולקיים גירסת כל הספרים אלא דרב הונא ראה שהיו רגילים בבית רבי אבין בשרגי טובא בין בליל שבת ובין בחנוכה אפילו בחול אמר תרי גברי כו' אבל רב חסדא לא ראה דהוו רגילין אלא באחד מהם או בשבת או בחנוכה לא אמר אלא גברא רבה כו' וק"ל:

משלים כו'. פירוש עמוד ענן בא ביום לנחותם הדרך ועמוד אש בא בלילה להאיר להם ומייתי כמו דעמוד אש מקדים לבא ביום בעוד עמוד ענן קיים כן יש להקדים בעוד יום נר שבת גם שלא בא רק להאיר בלילה:

דדחיל הוה איהו גופיה כו' מעלת מדת האהבה בכ"מ ודאי דהיא יותר גדולה מן היראה אלא כיון דכבר הוא רחים רבנן הרי הוא ודאי כבר ת"ח דאל"כ לא היה אוהב את הרבנן כדאמרינן פרק אלו עוברין (פסחים דף מח) גדולה שנאה ששונאין ע"ה לת"ח כו' וקאמר שם דאמר ר' עקיבא כשהייתי ע"ה אמרתי אנשכנו לת"ח כחמור כו' וקאמר דזוכה נמי דרחים רבנן בבנין רבנן ודו"ק:

בגמ' א"ר חנינא מסורא מאי טעם קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב וכו' כן נ"ל להגיה ודו"ק:

בתוס' ד"ה הדר פשטה כו' ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה דמצי למיעבד תרווייהו וכו' ר"ל ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח ולא אמרינן כיון דפרסומי ניסא עדיף ליקדמא לקרות בשל חנוכה משום דבקריאת ס"ת כיון דמצי למיעבד תרווייהו ואין צריכין לדחות זו את זו ועבדינן תרוייהו ראוי להקדים תדיד אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו וצריכין אנו לדחות האחד אז אמרינן פרסומי ניסא עדיף ודחינן התדיר דלענין קדימה תדיד קודם ועדיף אבל לענין דחייה פרסומי ניסא עדיף ועיין באשר"י ותמצא מבואר:

ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וכו' הקשה הר' אליעזר וכו' ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו וכו' פירוש דלקמן בדף שאחד זה איתא שם בגמ' אמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומפרשין שם התוספות דר"ל דכיון דאוסר לשרוף קדשים ביום טוב אסרו נמי שריפה דהיינו שמן שנטמא להדליק ביום טוב גזירה אטו שריפת קדשים ואמרינן שם מנא הני מי לי דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה אביי מעולת שבת בשבתו ורבא יליף מקרא דהוא לבדו וא"כ משמע דס"ל לאביי ורבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה הוי מטעם דגזרינן אטו שריפה דקדשים והכא מפרש רבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דגזרינן אטו שבת וזה נמי פירוש התוספות שמקשים בתר הכי אך קשה מאי פריך הכא אביי וכו' והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו וכו' פירוש דאביי מפיק לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו וגזרינן שאין מדליקין בשמן שריפה גזירה אטו שריפת קדשים:

בא"ד ונראה לפרש וכו' ולית להו האי גזירה וכו' פירוש דלעולם רבא ואביי סבירא להו כמו שהשיבו רבא לאביי הכא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הוי משום דגזרינן יו"ט אטו שבת ולית להו האי גזירה דלקמן דקאמר דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וגזרינן שמן שריפה אטו קדשים לית להו אותה גזירה והא דקאמר אביי לקמן טעמא מקרא דעולת שבת בשבתו ורבא מקרא דהוא לבדו לא קיימי למיהב טעמו למתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה דהא סבירא ליה דטעמא הוי דגזרינן אטו שבת כדקאמר הכא אלא דקאי בעלמא לפרושי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא דגמרא קבע לה הכא אמאי דקאמר לקמן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דקאמר מנא הני מילי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומייתי עלה טעמא דחזקיה ואביי ורבא דקאמרי טעמייהו בעלמא למילף דאין שורפין קדשים ביום טוב אבל טעמא דקאמר אמתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב זה לא אתי כרבא וכאביי אלא אותו טעם אתי אליביה דרב חסדא דקאמר הכא אלא חכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקינן וכו' ודו"ק:

תוס' בד"ה והדר פשטה כו' תרווייהו ותדיר קודם אבל כו' כצ"ל:

בד"ה גזירה י"ט כו' ולית להו האי גזירה כו'. נ"ב פי' דשמא יטה וסבירא להו כרב חסדא כל זאת ליתא אלא כו' (עיין במהרש"א):

גמרא משום שלום ביתו. ופירש"י שב"ב מצטערין לכאורה מאי איריא ב"ב אף הוא בעצמו נמי יצטער. ואולי יכוון רבא במלת ביתו על אשתו וכדלקמן (קיח:) ור"ל משום דאיתא לקמן על ג"ע נשים מתות כו' ובהדלקת הנר. לכן אם לא תדליק אתיא לאנצויי עמו:

שם א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד כו'. (ברכות ח:):

שם רח"א כו' הכא ביו"ט שח"ל ע"ש עסקינן כו'. כהאי לישנא איתא בריש ביצה באוקימתא דרבה. והתם פירושו דעיקר איסורא הוא בי"ט שח"ל אחר השבת אבל באמת בכל יו"ט אסורה כדמסיק שם (וכן בח"ר לקמן (קמ"ט) הביא בשם הרמב"י לפרש כה"ג הא דאמר שם הכא במראה של מתכת עסקינן ע"ש) ולכן יל"פ גם הכא על כוונה זו. ולעולם בכל ע"ש אסור. וכדמסיק מ"ט א"מ בש"ש לפי שא"מ בש"ש ביו"ט (כגי' מהר"ם וכ"ה לשון הרע"ב) ור"ל וגזרינן אטו יו"ט. וזה דלא כהתוס' לקמן בד"ה ת"כ דר"ח [ובזה נדחו גם דבריהם לקמן נ"ד סד"ה והתנן] :

רש"י ד"ה ומפני ביטול עניים. שלא היו יודעים מתי מקצה אותה. כ"נ דצ"ל:

[שם ד"ה עמוד הענן. משלים אורו. ביפה"ת כ' שעמוד הענן אינו לאורה ועי' לעיל (כב:) תוד"ה וכי לאורה] :

תוס' ד"ה דבי נשא. אתא אבוה כו'. ונ"ל ליישב אליבא דר"ת. דבאבוה דקאמר היינו אבוה דגבלא:

תד"ה גזירה. והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו. וגם פליג עליה ר"ח חבירו. עמש"כ ע"ד דהכא במנחות (קו) בס"ד:

גמ' הות מאחרה ומדלקה לה. נ"ב, כלומר לעצמה לקיום מצותה. או לנרה של שבת שנר לשון נקבה הוא לפעמים בלשון גמרא כמש"ל בנ"ח:

תוס' ד"ה דבי נשא. נ"ב בסוף פרק אין צדין מוכח כפי' תוס' (ופי' ראשון של רש"י) גבי אתתיה דר"א וביבמות (נ"ח ב' ס"ו א') בהדיא דבי נשא הוא האב:

וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים. הא דנקיט עוֹבְרִים וְשָׁבִים ולא אמר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים? נראה לי בס"ד רצונו לומר עוֹבְרִים בתחילת קציר השדה שלו וראו שלא נתן פאה, ומזדמן שאותם בני אדם עצמם שָׁבִים בסוף קצירת השדה ורואה שקוצר הכל ואינו משייר פאה, אז בודאי לא סלקא דעתייהו שנתן באמצע, כי אומרים יש זריזין שנותנים בתחילה ויש עצלנים שנותנין בסוף, וזה לא מן הזריזין ולא מן העצלנים בודאי שלא נתן פאה כלל ומקללין אותו.

תָּבוֹא מְאֵרָה עַל אָדָם, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ. נראה לי בס"ד הטעם שיוצא מפיהם לשון זה של מארה דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים בסוד הפסוק (ויקרא יט, ט) לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, כי סאה ה"ס [הוא סוד] המלכות שהיא אחרונה שבי' ספירות וכו' עיין שם. וידוע שהמלכות נקראת 'מראה' וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (במדבר יב, ו) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע 'בַּמַּרְאָה' וְלֹא בְּחִידוֹת. וכן איתא בזוהר הקדוש (בראשית דף וא"ו) על פסוק אִישׁ מַרְאֶה עיין שם. ולכן זה הנחשד שלא נתן פאה שהיא תיקון המלכות הנקראת 'מראה' יאמרו תָּבוֹא לוֹ מְאֵרָה, שתתהפך אותיות מַּרְאָה עליו לאותיות מְאֵרָה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שהברכה היא בסוד מֵאָה דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מֵאָה ברכאן כמנין לֶךְ לְךָ הנזכר בפסוק (בראשית י"ב א') וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, יעוין שם. ולכך תיקנו מאה ברכות דכל יום כדי להמשיך מן מאה ברכאן. ופרשתי בס"ד הטעם למספר מֵאָה [100] כי שם הוי"ה דע"ב הוא עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן שם ס"ג גם כן עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן הוא בשם מ"ה ולכן כתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' דייקא, נמצא ברכה של זרע הארץ היא בסוד מֵאָה ככתוב (שם) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ואם כן זה שלא נתן מן הברכה שלו שהיא סוד מֵאָה את חלק העני הנקרא רי"ש, יבא אות ר' הרומז לעני במלואו ויהיה תוך אותיות מֵאָה ויהיה בזה צירוף מְאֵרָה. אי נמי חוֹק פֵּאָה [200] עולה מספר ר' לכן יבא אות ר' תוך 'מֵאָה' ויהיה 'מְאֵרָה' בר מינן. אי נמי נראה לי בס"ד זה שלא נתן פאה שגזל העניים עשה מעשה נחש שרצה לגזול את חוה מן אדם הראשון על ידי עצתו, ואז פּ' של פֵּאָה תתחבר עם אות שלפניה ואחריה שהם ע"ץ ויהיה צירוף צֶפַע שהוא הנחש שנקרא צֶפַע, וכמו שנאמר(ישעיהו יד, כט) מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, ולפי זה אות פ' של פֵּאָה תהיה מספר מ"ר [240] כי צֶפַע [240] מספרו מ"ר, ותתחבר עם אותיות א"ה של פאה הנשארים ויהיה בזה אותיות מְאֵרָה בר מינן! או יובן בס"ד אומרים תָּבוֹא מְאֵרָה כי בהפוך אתוון רַמָּאָהּ, כלומר אדם זה תבא לו מְאֵרָה כי הוא רַמָּאָהּ שאומר שנתן פֵּאָה ואינו כך:

הָרָגִיל בְּנֵר, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. לפי גרסת תלמוד שבידינו דגריס נר סתם קאי על נֵר שַׁבָּת. ונראה לי בס"ד טעם לזה כי נֵר שַׁבָּת כפול שתים א' כנגד האיש וא' כנגד האשה לכך זוכה לבנים תלמידי חכמים שיוצאין ממנו ומאשתו, ולא אמר שזוכה להיות הוּא תלמיד חכם. ולגרסת תלמוד של בעל עין יעקב דגריס להדיה נֵר חֲנֻכָּה, נראה לי בס"ד הטעם דאמר 'בָּנִים' תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ולא אמר שיהא 'הוּא עַצְמוֹ' תַּלְמִיד חָכָם? על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות כי בחנוכה עיקר התוספת וההארה למעלה הוא בשורש האשה ולא בשורש האיש, לכן יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שתשמח בהם האשה יותר מן האיש, ככתוב בבן חכם (משלי כג, כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ, שהוסיף גילה לאם על השמחה מה שאין כן באב אמר שמחה בלבד אבל האם שמחה וגילה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה יש שמנה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר חייב וזכאי טמא וטהור, ונר חנוכה הוא שמונה, לכך יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שעוסקין בתורה שיש בה שמנה דרגין. או יובן בס"ד התורה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, ותיבת אוֹר היא תיבה כ"ה בתורה, כי מן תיבת בְּרֵאשִׁית עד תיבת אוֹר הוא כ"ה, גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, ולכן הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה יהיה לו בנים שזוכין לתורה שהיא מעלת חן ומופעת אוֹר שהוא תיבת כ"ה, וזה נרמז בצירוף 'חנוכה' שהוא 'חן וכ"ה' ודוק:

הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה. נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמזוזה ה"ס [הוא סוד] המלכות רחל עקרת הבית, לכך מְזוּזָה [65] מספרה שם אדנ"י [65] שהוא במלכות והוא מספר כל"ה [65], וידוע שהמלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם פ"ך דמצנפ"ך שכל חלק הוא נ"ו, לכן אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. והנה במתוק הגבורה שהיא נ"ו תהיה אותיות נא שהוא רמז לניתוק, והיינו הוא"ו יתחלק לאותיות א"ה. לכך הָרָגִיל בִּמְזוּזָה שבזה ממתק הגבורות שהם נ"ו יזכה לְדִירָה נָאָה, על שם המיתוק שעושה מן אותיות נ"ו אותיות נאה. ומ"ש הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵי יַיִן, נראה לי בס"ד הזהיר בו לקדש על כוס מלא על כל גדותיו בשופע יהיה עשיר, שימצא לו היין בביתו בשופע שימלא גרבי יין לביתו, והא דאמר גַרְבֵי ולא אמר חָבִיּוֹת? נראה לי דאם יקדש על כוס מלא על כל גדותיו הרי זה עושה עיטור לכוס היין, לכך מדה כנגד מדה זוכה לְגַרְבֵי יַיִן [65] שהוא מספר עִטּוּר [285], דהיינו יַיִן [65] מספר ע' ו'גַרְבֵי' מספר [215] רט"ו וצירוף שניהם יהיה אותיות עִטּוּר [285].

רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא. חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא. נראה לי מלת 'טוּבָא' קאי על שְׁרָגָא שהיה רגיל להדליק נרות הרבה לכבוד שבת, דרך משל במקום שולחן ידליק שבעה והחיוב הוא רק שנים, גם עוד כל חדרים ומקומות שבחצר מדליק בהם אולי יהיה להם איזה עסק שם בלילה, וכיון דעבדי טפי מחיובא לכך אמר שיזכו לבנים חכמים.

אָמַר: תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. הא דקראם בשם 'רַבְרְבֵי' נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת מן 'רַב וְרַבִּי' וזהו רַ"בְ רְבֵ"י, והיינו כי חכמי ארץ ישראל מכונים בשם רַבִּי וחכמי בבל בשם רַב כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל רַב מבבל וכל רַבִּי מארץ ישראל. וידוע כי יש עדיפות בחכמי ארץ ישראל מה שאין בחכמי בבל, כי חכמי ארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה מה שאין כן בחכמי בבל, ויש עדיפות בחכמי בבל שהם חריפים יותר מחכמי ארץ ישראל, לכן קראם 'רַבְרְבֵי' כלומר שיהיו חכמים גדולים שיהיה להם עדיפות של רַב הנמצא בחכמי בבל בחריפות ויהיה להם עדיפות של רַבִּי הנמצא בחכמי ארץ ישראל. ונראה לי בס"ד הטעם שברכם בשני בנים חכמים ואביא לדוגמה מעשה בחסיד אחד שהלך לעיר אחת ונתאכסן אצל בעל הבית שבת אחת, וכשחזר לביתו אמר לו אשתו אצל מי נתאכסנת בשבת, אמר לה בבית פלוני, אמר לו מה ראית חדוש אצלם, אמר לה ראיי אשת בעל הבית עיניה יפות וידיה נקיות, אמר לו אפילו בי אינך מסתכל ואיך נסתכלת בה, אמר לה חס וחלילה לא נסתכלתי אך אמרתי עיניה יפות כונתי על שתי נרות דשבת שהם כנגד שתי עינים והיו יפות מאד לכבוד שבת, וידיה נקיות רצונו לומר התבשיל שהוא מעשה ידיה הוה חשוב וטוב מאד נקי ובר, נמצא שתי נרות כנגד שני עינים. וידוע שתלמידי חכמים נקראים 'עֵינַיִם' ולכך כיון שראם נזהרין הרבה בנרות שבת דחיוב שהם כנגד ב' עינים בירכם בשני חכמים הנקראים 'עֵינַיִם' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר טו, כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה, אלו תלמידי חכמים.

דְּבִיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ. אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף: תְּנִינָא: (שמות יג, כב) "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה", סָבְרָה לְאַקְדוּמָהּ. אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא: תְּנִינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר. מקשים למה לא הזהירה כפירוש, שהיה צריך לומר לה לאו שפיר עבדת ולא תעשי כן עוד? וכן יש להבין כזאת עוד כמו שאמר הַהוּא סָבָא? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף לד) שצריך לומר שלשה דברים אלו 'בניחותא' כי היכי דלקבלן מיניה, לכן נזהר רַב יוֹסֵף להוכיחה בדרך כבוד, כמו בן עם אביו ותלמיד עם רבו אם רואה שעושה שלא כדין לא יאמר לו 'לא טוב עשית!' אלא יאמר לו 'כך שנינו' או 'כך למדתנו' וכן נהג כאן דרך כבוד כי היכי דיתקבלו דבריו כמו שאמרו חכמינו ז"ל.

אָמַר רָבָא: דְּרָחִים רַבָּנָן, הֲווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנָן. נראה לי בס"ד האהבה קבועה תמיד בלב לכן הוה ליה בנין שהם קבועים אצל אביהם תמיד, אבל מוֹקִיר זהו לפרקים לכך הוה ליה חַתְנְוָתָא רַבָּנָן שהם באים אצלו לפרקים, ומאן דְּדָחִיל הוא גופו הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן כי דְּדָחִיל כל שכן דְּמוֹקִיר, וְיִרְאָהּ וְכָבוֹד [248] עולה מספר רמ"ח כמנין איברי הגוף כולו שהוא רמ"ח איברים, לכך איהו גוּפֵיהּ הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן.

גמ' אמר רבא דרחים רבנן. עי' מכות יו"ד ע"א:

משום פרסומי ניסא עיין מג"א סי' תרפ"ד סק"ב ומחצית השקל בע"כ לא העלה ארוכה לק' שב יעקב ע"ש ואין להאריך:

דבי נשא דרב שיזבי עיין תוס' ועיינתי בארוך ערך נשא כ' שהוא מלשון כי נשני אלקים עמלי ובית אבי ואשה הנושאת לבעל שוכחת בית אביה ע"ש וא"כ תינח שכבר נשאה כגון אשכח לגבלא דבי נשא דלקמן פ' מי שהחשיך אך הכא בשמעתין דקאמר נפיק מיניה רב שיזבי משמע עדיין לא התחתן ואפ"ה קרי לי' בי נשא והרי עדיין לא שכחה בית אבי' וצ"ל שכבר מת אבי' ופשיטא שהיא שכוחה וממילא צדקו דברי ר"ת בכתובה אם אבי' חי והרי עדיין לא שכחה בית אבי' כותבים בית אבי' ואל"ה כותבים בי נשא והכי קיימ"ל:

ובלבד שלא יקדים עיין סוף פרישה ליו"ד דמהכא מייתי ראי' הרבנית אשת הפרישה דגם ביו"ט תדליק בעי"ט ולא ביו"ט ועיין בהרז"ה בפי' השני בסמוך גבי שמן שריפה ביו"ט תבין דשייך לסמוך לכאן הך פסקא בשמן שריפה ומיושב ק' תוס' ד"ה איבעי להו ועמ"ש לקמן אי"ה:

בגמרא אמר רבא פשיטא לי נר ביתו כו' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו. וקשיא לי כיון דע"כ הא דאבעיא ליה לרבא בנר חנוכה וקידוש היום איירי בשיש לו נר ביתו דאל"כ הא פשיטא ליה דנר ביתו קודם משניהם אע"כ בשיש לו ואם כן האיך פשוט ליה דנר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא וא"כ נדחה ק"ה מפני נ"ח ואמאי לא סגיא ליה באותו נר ביתו שיש לו שיוצא ג"כ ע"י נ"ח כדאיתא לעיל דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודי ואע"ג דרבא אמר לעיל שצריך נר אחרת להשתמש לאורה היינו היכא דאפשר משא"כ הכא דלא אפשר כיון שאין לו א"כ למה נדחה ק"ה בכדי כיון שיוכל לצאת ידי חובתו בנר של שבת ובשלמא לעיל בנר חנוכה ונר שבת לא מצינן למידק כה"ג דאפשר דה"ק דכיון דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו אע"פ שאינו עושה מצות נ"ח מן המובחר שצריך להניחה מבחוץ משא"כ הכא דמסיק רבא דנ"ח עדיף מק"ה ודאי קשה ואפשר לפרש מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל דאפשר לקדש אריפת':

אמנם בלימוד הישיבה העליתי דשפיר מתוקמי כולהו מלתיה דרבא דאיירי שיש לו שמנים הפסולות לנר שבת וכשרות לנ"ח כדמסקינן לעיל ויש לו ג"כ שמן שריפה דפסול לנ"ח כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכשר לנר שבת כדאמרי' בסמוך דהלכה כרב חסדא דמוקי למתני ב"ט שחל להיות ע"ש א"כ לפ"ז בכה"ג אי אפשר לקיים שניהם בנר אחד מאותן שתי שמנים וא"כ שפיר מתוקמא מילתא דרבא דקאמר נ"ח קודם לק"ה אע"ג דיש לו נר של שבת משמן שריפה אפ"ה כיון דאינו כשר לנ"ח מטעמא דפרישית א"כ צריך לקנות נ"ח אחר ממילא נדחה ק"ה כך העליתי בישיבה לפילפולא בעלמא ובזה נתיישב הא דמייתי הך פיסקא דשמן שרפה באמצע פרקים דדיני חנוכה כמו שהקשו התוספות לקמן באידך אבעיא בהזכרת חנוכה בבה"מ ולמאי דפרישית א"ש דהאי שקלא וטריא דשמן שרפה נפקא מיניה נמי לנר חנוכה ונר ביתו וק"ה ודוק:

שם דביתהו דרב יוסף הוי מאחרה ומדלקה אמר לה ר"י לא ימיש עמוד הענן כו' פירש"י קרא יתירא הוא כו' עד אלמא אורח ארעא בהכי עכ"ל. לכאורה נראה דוחק לומר דקרא יתירא אתא לאשמעינן אורח ארעא ור"י נמי מאי מייתי מאורח ארעא לענין איסור הדלקה דהוי מדינא ולולי פירש"י היה נ"ל דהא לא ימיש דרשא גמורה היא לענין שבת דהא האי קרא בפ' בשלח כתיב ולעיל מיניה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. ולכאורה הו"ל למיכתב קרא דלא ימיש בפ' בא בתחילת נסיעתן מרעמסס לסוכות אע"כ דה"ט לפי שיצאו ישראל ממצרים היה בחמשה בשבת כדאיתא לקמן בפרק ר"ע ובאותו יום נסעו מרעמסס לסוכות. ולפ"ז נסיעתן מסוכות לאיתם היה בע"ש כמ"ש רש"י להדיא בפי' החומש בקרא דויסעו מסוכות ע"ש אם כן לפ"ז א"ש דלא שייך למיכתב קרא דלא ימיש אלא בנסיעתם מסוכות לאיתם שהיה בע"ש ובא ללמד שיש להקדים קבלת שבת שלכך היה עמוד אש מקדים בעוד היום כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי יותר ובעיקר מילתא דרב יוסף במאי דקאמר תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר עיין בתוספת פרק תפלת השחר דף כ"ז בד"ה דרב צלי של שבת בע"ש ע"ש ובחידושינו:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת כו' הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזירה י"ט אטו שבת ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו כו' עכ"ל. ונראה דלא קשיא להו אסוגיא דהכא אמאי איצטריך רבה לטעמ' דגזירה ולא מפיק לה מקרא דהוא לבדו כדלקמן דודאי הכא דקאי אשמן שרפה דמתני' דאיירי שמדליק מבע"י בע"ש או בעי"ט א"כ תו לא שייך האי טעמא דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט לכן הוצרך רבה לטעמא דגזרה שמא יטה ובי"ט גזירה אטו שבת אלא דעיקר קושיית ה"ר אליעזר היינו לאידך גיסא דכיון דמסיק הכא טעמא דשמא יטה וגזרה י"ט אטו שבת א"כ אמאי איצטריך לפ' לקמן טעמא דמתניתין מקרא דהוא לבדו דמה"ט לא אסור אלא כשמדליק בליל י"ט ותיפוק ליה דאפילו מבע"י אסור משום גזירה י"ט אטו שבת וע"ז השיב רבי' שמואל שפיר דלקמן גרס רבא והכא רבה ודוק ועי' בסמוך:

בא"ד אך קשה מאי פריך הכא אביי כו' ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי כו' עכ"ל. כאן ודאי יש להקשות מאי קשיא להתוספת עליה דאביי הא מצינן למימר דאביי שפיר מקשה אלא מעתה בי"ט לישתרו כשמדליק בעוד היום בעי"ט . ובאמת משמע ליה דהא דקתני לקמן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט איירי דומיא דשבת וא"כ שפיר מקשי ליה לרבה. מיהו אביי גופיה דמפרש לקמן טעמא דמתני' מעולת שבת בשבתו היינו לפי האמת דאביי לית ליה כלל הך סברא דגזרה שבת אטו י"ט ולא גזרה דשמא יטה אלא כדרב חסדא דתני' כוותיה וא"כ בין בבא דרישא דקתני ולא בשמן שריפה ובין בבא דסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הכל במדליק בי"ט עצמו איירי להכי איצטריך למילף מקרא דעולת שבת בשבתו. ונראה שזה טעמו של רבינו שמואל דגרס לקמן רבא לכאורה לא הועיל כלום בזה דהא אכתי קשה מדאביי וע"כ צריך לפרש כמ"ש התוספת כאן דנראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמתני' אלא אקדשים בעלמא וא"כ שפיר מצ"ל דגרסי' נמי לקמן רבה אבל למאי דפרישית א"ש דרבינו שמואל לא חייש להך קושיא אדאביי מטעמא דפרישית וזה קצת כתירוץ השני שכתבו התוס' בשם הרשב"א מיהו התוס' עצמם שכתבו ונראה לפרש ולא ניחא להו בתירוצם השני שפי הרשב"א או כמו שכתבתי היינו משום דל' אלא מעתה אינו מדוקדק כ"כ כיון דאכתי לא נחתינן לשינויא דר"ח:

אמנם לענ"ד נראה לפרש ל' אלא מעתה בענין אחר דאביי גופה לא אסיק אדעתיה הך גזירה די"ט אטו שבת והיינו כמו שהקשו התוספות דא"כ בכל שמנים לגזור. ועוד דבפרק כל הכלים מסקינן להדיא דלא גזרו י"ט אטו שבת אלא ב"ש בלבד ועוד דלאביי גופא בפ"ק דביצה גבי פירות הנושרין משמע דלא גזרינן י"ט אטו שבת היכא דשבת גופיה אינו אלא משום גזרה לכך היה נראה לאביי לפרש איפכא דעיקר טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה היינו כשמדליק בליל י"ט עצמו דהכי אורחא דמילת' להדליק בלילה בי"ט ומכ"ש בשמן שריפה דאפשר דאיסורא נמי איכא להדליקה ביום כשאפשר להדליק בלילה דכשמדליק ביום הוי כמפסיד התרומה שמדליקה שלא כדרך הנאתה דשרגא בטיהרא מאי מהני ודוקא בשבת היה מותר להדליק בשמן שריפה בעוד היום כיון דלא אפשר להדליק בלילה אלא דאפ"ה אסרו להדליק בשמן שריפה בשבת דגזרינן שבת אטו י"ט שמדליקין בלילה ובכה"ג לא הוי גזרה לגזרה דכולא חדא גזרה היא דליכא מידי דבי"ט אסור ובשבת שרי ומאן דחזי דמדליקין בשמן שריפה בשבת אתי למיטעי דכ"ש דמדליקין בי"ט והשתא לפ"ז א"ש טובא לשון אלא מעתה דקאמר אביי לרבה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

אמנם עיינתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דאביי הוי סבר דלרבה אי הוי אסור להדליק בשמן תרומה בי"ט עצמו ממילא הוי אסור נמי להדליק אפילו מבע"י כיון שדולקת והולכת בלילה הוי כשריפת קדשים בי"ט וכתב דבירושלמי איכא מאן דסבר הכי כו' ע"ש:

מיהו לענ"ד אי אפשר לומר כן דהא ודאי טעמא דמאן דאוסר בירושלמי היינו משום שסובר דשריפת קדשים לאו משום מלאכת הבערה אסורה אלא משום דגזרת הכתוב הוא שלא יתבערו בי"ט וכדמשמע קצת בל' רש"י ז"ל בפ"ג דביצה גבי חלה שנטמאת משא"כ בתלמודא דידן דמשמע לקמן דשריפת קדשים היינו משום איסור הבערה דהוי מלאכה גמורה כמו שהאריכו תוס' בזה לקמן וכדמשמע נמי לקמן מלישנא דרב אשי דמפרש טעמא דאין שורפין קדשים בי"ט משום דהו"ל עשה ולא תעשה וע"כ היינו לאו דלא תעשה כל מלאכה. וא"כ לפ"ז לא שייך לאסור מבע"י דמ"ש מכל המלאכות שמותר להתחיל בע"ש אע"פ שנגמרת בשבת וצ"ע ודוק היטב:

שם ר"ח אמר כו' אלא הכא בי"ט שחל להיות ע"ש עסקינן כו'. וקשיא לי נהי דסבר ר"ח דלשמא יטה לא חיישינן אפ"ה מאי דוחקא לאוקמי סתם ל' המשנה בי"ט שחל להיות ע"ש דוקא ונדחק ג"כ לפרש דסיפא דמתני' דקתני אין מדליקין מה טעם קאמר ואמאי לא מפרש למתני' כפשטא דגזרינן בכל ע"ש דעלמא אטו י"ט שחל להיות ע"ש דהא אשכחן דגזרינן כה"ג בריש ביצה לרבה דמפרש טעמא משום הכנה וגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט שחל להיות אחר השבת ויש ליישב דשאני התם דאיסור הכנה דאורייתא משא"כ הכא דשריפת תרומה בי"ט לא מיתסר אלא משום דגזרינן תרומה אטו קדשים מש"ה לא שייך לגזור שבת דעלמא אטו י"ט שחל להיות ע"ש ומה"ט גופא לא ניחא לי' לר"ח לאוקמי בהאי ענינא שכתבתי בסמוך אליבא דאביי דגזרינן שבת אטו י"ט דמשמע ליה דאכתי הו"ל גזרה לגזרה כיון דתרומה גופא לא מיתסר אלא משום קדשים כנ"ל ודו"ק :

גמ'. ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לשרפו גזרה שמא יטה. וברש"י ד"ה שמצוה עליו לבערו דלמא אתי לידי תקלה דאכילה. ולקמן (דף כ"ה ע"א) פירש"י שמצוה לבערו משום דדמיא לקודש ועוד משום תקלה. הרי שפי' רש"י תרי טעמי וכאן החליט רש"י וכתב משום תקלה. ונראה דסובר רש"י ששריפת קדשים שנטמאו הוא ג"כ דוקא ביום כמו נותר וכן הוא בספרי ולא כדמשמע מדברי הרמב"ם בסוף הל' פסולי המוקדשין פי"ט ה' ה' דדוקא נותר ופיגול הוא דנשרפין ביום ומעתה אי מצות שריפת התרומה הוא משום דדמי לקודש א"כ בלילה ליכא מצוה בשריפתה. אלא שאם מדליקה ביום לא איכפת לן במה שדולקת בלילה וממילא דולקת אבל שיטה בלילה כדי למהר שריפתה אפי' ישכח שהוא שבת מ"מ כיון שהוא לילה לא יטה למהר שריפתה שזה המהירות הוי כמו ששורף בלילה ואין שריפת קדשים בלילה ולכן פירש"י כאן שמצות שריפת תרומה לא משום לתא דקודש אלא משום תקלה [וע' עוד לקמן]:

אלא מעתה ביו"ט לשתרי גזרה וכו' ור"ח אמר וכו'. הנה באיסור שמן שריפה ביו"ט דלרבה משום גזרה אטו שבת ולרב חסדא משום דאין שורפין קדשים ביו"ט וסיפא דמתני' פירושא דרישא היא. הנה מלבד החומרא דרבה יותר מרב חסדא בכל שבתות השנה ביו"ט עצמו ג"כ מחמיר רבה טפי דאילו לרב חסדא אין האיסור אלא בליל יו"ט אבל מבעו"י שרי שהוא מבעירו בחול וממיל' דולק ביו"ט ולרב' דאמ' גזר' יו"ט אטו שבת אסו' גם מבעו"י:

ולפי זה נוכל לומר דגם רבה סבר אין מדליקין בש"ש ביו"ט והא דמקשה ליה אביי אלא מעתה ביום טוב לשתרי היינו מבעו"י וסיפא דקתני אין מדליקין לרבה דלא פירושא קמפרש א"כ מסתמא דומיא דשמן שריפה דרישא דשבת דאסור היינו מבעו"י ה"נ אין מדליקין דסיפא היינו מבעו"י ואהא הקשה דמבעו"י לשתרי ומשני גזירה יו"ט אטו שבת:

ולפי זה לא הקשו התוס' כלום בד"ה גזרה יו"ט אטו שבת מה שהק' הר' אליעזר דהכא מפרש רבה משום גזרה ולקמן מפיק מקרא וכו' וכן בדף כ"ד ע"א ד"ה גזרה יו"ט וכו' שהקשו מהא דתנן וכו' ועל החלה שנטמאת וכו' דהתם לא שייך בה למגזר יו"ט אטו שבת וכו' ג"כ לא הקשו כלום:

אמנם על כרחין רבה לית ליה הך דאין שורפין וכו' דאי אית ליה א"כ לא הקשה אביי כלום לרבה דביו"ט לשתרי ועיין בתוס' מ"ש בשם הרשב"א דעיקר הקושיא שע"כ ביו"ט ג"כ הטעם משום שמא יטה דאל"כ לא שייך הכא במס' שבת דיני יום טוב. והנה נוכל לומר דבודאי ביום טוב עצמו שייך אין שורפין ביו"ט אבל להדליק בעיו"ט מבעו"י לא שייך אין שורפין שהוא אינו שורפו ביו"ט אלא מדליקו מעיו"ט וממילא הוא מתבער ביום טוב הן אמת שדעת הירושלמי שגם זה אסור מן, התורה מטעם שאין קדשים מתבערים ביו"ט ורוצה ליתן טעם שאין מדליקין בשמן שריפה בשבת לפי שאף שמדליקו בע"ש מ"מ מתבער הוא בשבת אמנם תלמודא דידן בודאי לא ס"ל טעם זה דאל"כ הרי טעם שמן שריפה פשוט ולא הוצרכו רבה ורב חסדא לטעמים שלהם אבל זה ודאי שהמטה הנר בשבת הרי הוא מדליק בשבת שהרי הוא חייב משום מבעיר וכן לפי זה המטה הנר ביו"ט הרי הוא כמבעיר ביו"ט אלא שביו"ט אין איסור להבעיר הנר אבל כשמדליק שמן שריפה מעיו"ט אנו חוששין מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה בי"ט ונמצא מבעיר קדשים ביו"ט. וא"כ הרי הטעם דסיפא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הוא ממש הטעם שמא יטה כמו רישא דבמה אין מדליקין ושייך שפיר כאן בפרק זה ונסתר קושיית אביי:

ולכן נלע"ד דאביי לא ס"ל כסברת הירושלמי דתרומה כיון שנטמאת הוי כמו שעבר זמנה ויהי' שריפתן בין ביום ובין בלילה אלא ס"ל דלא שייך בתרומה עבר זמנה ואי ס"ד דילפי' תרומה מקדשים א"כ כשם שקדשים אין נשרפין אלא ביום כך תרומה לא תשרף אלא ביום. אלא כיון שהוא מדליקה ביום אף שהיא דולקת כל הלילה לא מיקרי מבעיר בלילה וכמו שפירשתי לעיל בדברי רש"י. ואמנם אי אמרי' שמא יטה א"כ בכל יום יהי' אסור לשרוף שמן שריפה שיומשך דליקתו בלינה שמא יטה ונמצא שורף בלילה ואין שורפין קדשים בלילה: ומאי איריא שבת אפי' חול כה"ג שיומשך אורו בלילה ג"כ אסור ושפיר הקשה ביום טוב לשתרי אפי' ביום טוב עצמו ונמצא גם הקושיות של התוס' עולים כהוגן:

ועוד נלע"ד דעל כרחין אי אמרי' דתרומה לא שייך עבר מצותה ואי ילפינן לה מקדשים ממילא אינה נשרפת בלילה א"כ לא שייך כלל למגזר בשבת שמא יטה שהרי עיקר החשש שישכח שהוא שבת ויטה. אבל על כרחין לא ישכח שהוא לילה ואיך יטה כדי למהר שריפתה והרי רואה שהוא לילה ואין שריפת תרומה בלילה ואם ישכח שהוא תרומה א"כ למה יהי' בהול לשרפו ולמה יטה. אלא ודאי דלרבה אין בתרומה לתא דקדשים כלל. ומה שאומר שמצוה עליו לבערו היינו משום תקלה כפירש"י ודו"ק:

ובזה אין אנו צריכים לסברת הרשב"א בתוס' שעיקר קושית אלא מעתה הוא שאין מקום למשנת אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט כאן במס' שבת ולדידי אלא מעתה היינו דמדברי רבה מוכח דלא גזרינן משום לתא דקדשים:

אמנם בעיקר הוכחה שהוכחתי דע"כ ליתא משום לתא דקדשים דאל"כ לא שייך בליל שבת שמא יטה יש לדחות. דלפי הנראה אף דיש בו משום לתא דקדשים היינו לענין ביעורו ביום טוב אבל לענין שריפתו בלילה לא גזרינן תרומה אטו קדשים והוא ע"פ מ"ש בהג"ה של משנה למלך פ"א מה' יו"ט דאף דגם באיסור לאו עבדו הרחקה כמו באיסור כרת מ"מ היינו דוקא באיסור לאו שיש בו מלקות אבל אם אין בו מלקות לא עבדו הרחקה ומעתה שריפת קדשים ביום של יו"ט שיש בו מלקות משום לא תעשה כל מלאכה עבדו הרחקה בשריפת תרומה ביום אבל שריפת תרומה בלילה לא גזרו אטו קדשים דגם שריפת קדשים בלילה ליכא מלקות ואין כאן רק לאו הבא מכלל עשה ביום הוא שורף ולא בלילה.

אמנם בירושלמי משמע דגם לענין לילה מדמינן תרומה לקדשים וז"ל מעתה אין מדליקין שמן שריפה על שם שאין שורפין את הקדשים בלילה וכו' עד כאן שנטמאה נמי שעבר זמנו ע"ש וקשה הן אמת שמועיל תירוצו דלא גזרו לענין שריפת תרומה בלילה אטו קדשים משום שאפילו קדשים עצמם אם עבר זמנם מותרים לשרוף בלילה אבל אכתי גוף ההנאה המותרת בתרומה טמאה למה לא גזרו אטו קדשים טמאים אותן שהיו מותרים קודם שנטמאו שיהנה מהם גם אחר שנטמאו כמו תרומה:

ונראה דדעת הירושלמי לא משום דגזרינן תרומה אטו קדשים אלא סובר שתרומה כיון שאיקרי קודש דינו כקודש ומדאורייתא אסור לבערו ביום טוב וכמו כן הי' אסור מן התורה לבערו בלילה אלמלא שע"י טומאתו מיקרי עבר זמנו אבל לאסרו בהנאה מן התורה אי אפשר כמבואר בסוגיא כאן דאמרה תורה בשעת ביעורי' ליתהני מיניה:

אלא דאם יסבור הירושלמי שתרומה מדאורייתא אינה נשרפת ביו"ט א"כ קשה הא דאמרי' שם אמר ר' אבוה שנה לי ר' יונתן בן עכמאי בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקתן והנה לקמן יתבאר דלהכי מהני כשנתן לתוכו שמן חול דשוב ליכא למיחש לא משום לתא דקדשים ולא משום שמא יטה וכמו שיבואר שם. וכל זה אי תרומה משום גזירה דקדשים אם הוא מן התורה אין שום תועלת לא בנתינת שמן של חול ולא במה שהוא עם חשיכה:

אמנם חוץ לשיטת הירושלמי נראה עפ"י מ"ש לעיל דלהכי לא גזרו שריפת תרומה בלילה אטו קדשים דהא גם בשריפת קדשים בלילה ליכא מלקות וכמ"ש הג"ה של משנה למלך שהבאתי לעיל דבדבר שאין באיסור לאו מלקות לא עבדו הרחקה. ומעתה גם באיסור הנאת קדשים טמאים הוא רק ק"ו ממעשר הקל כמבואר בתוס' [לקמן דף כ"ה ע"א ד"ה ביו"ט וכו'] ואין מזהירין מן הדין ולית בי' מלקות ואף דהיקשא הוא מ"מ לדעת הרמב"ם ליכא בשום איסור הנאה מלקות וכבר מבואר זה אצלנו במקום אחר וא"כ קדשים שהיו מותרים קודם שנטמאו וכבר יצאו מידי מעילה שוב אף שנטמאו ואסורים בהנאה מן התורה מ"מ מעילה לית בהו ועל שאר איסורי הנאה אף שהם בל"ת ליכא מלקות ולכך לא גזרו תרומה אטו קדשים:

תוס' ד"ה גזירה וכו' וא"ת בכל השמנים שאין מדליקין בהם נגזור יו"ט אטו שבת וי"ל וכו' ולענ"ד נראה במה שיש לדקדק עוד דאיך שייך לגזור בהדלקת נר יו"ט אטו שבת הא סתם הדלקת נר יו"ט הוא בליל יו"ט עצמו ואיך שייך לאסור אטו שבת ואטו מי שייך הדלקה בליל שבת כלל. ולגזור ליל י"ט אטו הדלקת ע"ש מבע"י לא גזרו רק בדדמי ולגזור ערב יום טוב אטו ע"ש י"ל הדלקה בעיו"ט מבע'"י מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ועוד כיון שבלילה ליכא למיגזר ואם נאסור מבע"י ונתיר בלילה הוה לי' מלתא דרבנן כחוכא. וכל זה בשאר שמנים אבל בשמן שריפה אי אפשר בלילה בלא"ה משום שאין שורפין קדשים ביו"ט ולהכי דוקא בשמן שריפה גזרו יו"ט אטו שבת ולא בשאר שמנים:

בא"ד אא"ב דמיירי ביו"ט שחל להיות בע"ש וטעמא לפי וכו' דהא מה שייך יו"ט למיתני הכא וכו'. יש להקשות ואטו לרב חסדא מי ניחא הן אמת דמשנה דלקמן אין מדליקין וכו' שייכא להך מתני' לפרש טעמא ולא בשמן שריפה. אבל היא גופה קשיא. מה מקום ללא בשמן שריפה במס' שבת כיון שאין הטעם משום שבת כלל אלא דמיירי ביו"ט שחל להיות ע"ש והטעם משום איסור יו"ט ולא משום איסור שבת ומה מקום לדין זה כלל:

וכבר רציתי לומר שעל משנתינו לא קשיא שבא להשמיענו דין לדיני שבת והוא עפ"י מה שמבואר בדברי רמ"א באו"ח סי' רס"ד סעיף א בהגה דאם יש נר אחד מדברים המותרים מותר להשתמש אצל נרות האחרים שהם משמנים האסורים דשוב לא גזרינן שמא יטה כיון שיש נר א' יפה. והנה הא ודאי דבשמן שריפה לכל מר כדאית ליה רבה ור"ח לא מהני מה שיש נרות אחרים דלר"ח שמיירי ביו"ט לענין איסור שריפת קדשים ביו"ט מה מועיל מה שיש עוד נרות ואפי' לרבה שהטעם שמא יטה מ"מ הרי אין חשש הטיה זו בשביל חשכת אור הנר אלא הטעם משום שמצוה לבערו וזה שייך אפי' יש עוד הרבה נרות. וקמ"ל משנתינו דגם שאר שמנים דומיא דזה ולאפוקי מדעת רמ"א:

ולדעת רמ"א ג"כ יש לתרץ ואדרבה שאר שמנים מיירי דליכא נר אחר ואז הוה אמינא שיהא מותר אפי' שמן שריפה אפי' ביו"ט שחל ע"ש. והוא ע'"פ המתבאר בירושלמי שהבאתי לעיל אמר ר' אבוה שנה לי וכו' בת כהן שהיתה עומדת ע"ש עם חשיכה ובידה נר ובתוכו שמן שריפה הרי זו מוספת לתוכו שמן חול כל שהוא ומדלקתן. והנה דברי הירושלמי צריכין ביאור. דמה מועיל שמן כל שהוא ובין לטעם רבה ובין לטעם רב חסדא אין תועלת וק"ו לדעת הירושלמי עצמו שמה שדולק בליל שבת אף שהודלק מבע"י מקרי מתבער בשבת ואסור לבער קדשים ביו"ט וק"ו בשבת. ומה שרצה המפרש בתוספות שם לפרש הטעם משום ביטול הם דברי תימה דמה מועיל ביטול שמן כל שהוא ואטו בכל שהוא יש כדי ביטול:

ואמרתי שכוונת הירושלמי עפ"י דברי התוס' לקמן (דף כ"ד ע"ב) בד"ה לפי וכו' דבתרומה לא שייך איסור שמן שריפה ביו"ט שהרי הוא נהנה ומשתמש לאורו ולא גרע משמן חולין אלא שגזרו תרומה אטו קדשים ע"ש. ואמרתי שפירושו שהגזירה היא שהרואה לא ידע שמדליק לצורך הנאתו ויסבור שאינו מדליקו רק למצותו לשרפו ויאמר כשם ששריפת תרומה מותרת למצותו הה"ד שריפת קדשים. וזה שייך אם אינו נותן לתוכו שמן חול אבל אם מערב לתוכו שמן חול ודאי ניכר שמדליקו להנאתו דאי למצותו למה נותן עוד שמן חול לשרפו חנם אלא שלהנאת אורו הוא צריך ומוסיף שמן שידלק יותר יפה או יותר זמן ארוך זהו טעם של הירושלמי: ואחד מהתלמידים אמר שגם לטעמי' דרבה ג"כ ניחא. שהרי אם הי' רוצה זה לחוש לתקלה ולמהר הבערתו לא הי' מוסיף בו שמן חול שהרי על ידי זה ידלק זמן יותר אלא ודאי שאינו חושש למהר להדליקו וא"כ ליכא חשש שמא יטה: והנה יש לנו לדקדק עוד בדברי הירושלמי דקאמר שהיתה עומדת עם חשיכה למאי הלכתא קאמר עם חשיכה. וסתם הוה ליה למימר מהו להדליק בשמן שריפה על ידי תערובות של חול כל שהוא ולכן נלענ"ד שדברי התלמיד הנ"ל נכונים שטעם שמא יטה הוא בשביל האדם עצמו וכשנותן לתוכו שמן חול א"כ אין דעתו שיכלה מהר ולא יטה. אבל מה שאמרתי אני להסיר בזה חשש לתא דקדשים. שהרואה שזה נותן לתוכו שמן חול ידע שכוונתו להנאת אורו. ואטו הרוא' יראה שעירב לתוכו שמן חול ולכן נלע"ד שהירושלמי חשש לשני הסברות, לחשש לתא דקדשים ולחשש שמא יטה וכשמדליק ע"ש עם חשיכה ואין שם נר אחר. וכבר הוא עם חשיכה ששוב לא יוכל להדליק נר אחר שכבר בודאי ניכר שמדליקו לאורו שהרי נר של שבת חובה ויצאנו מחשש שריפת קדשים וע"י עירוב שמן חול יצאנו מחשש הטיה ולכן התיר וזהו דעת הירושלמי אבל בבבלי לא נזכר היתר זה וגם כל הפוסקים לא הזכירו. ומעתה אומר אני שדבר זה רמזה משנתינו לרב חסדא ושנה פסול שמן שריפה ביו"ט שחל בע"ש ואז אף שבודאי מדליקו להנאתו שהרי נר שבת חובה ואפי' הכי אין מדליקין ושלא תימא דמיירי שיש עוד נר אחר וא"כ לכך אסור שאינו ניכר שהודלק להנאתו לפי שכבר יש לו נר אחר. להכי שנאו בין שאר שמנים ואלו השמנים ודאי מיירי שאין לו נר אחר דאל"כ היה מותר כדברי רמ"א ודומיא דהכי מיירי שמן שריפה ואפילו הכי אסור:

אמר רבא דרחים רבנן וכו'. הראשונים פירשו בזה יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליריאיו כי הנה מאן דרחים רבנן שכרו דהו"ל בנין רבנן ואפשר שלא יהיו לו בנים וכן מאן דמוקיר דשכרו הוא דליהוו ליה חתנוותא רבנן אפשר דלא יהיו לו בנות. אך מאן דדחיל אין נגרע משכרו דהוי צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי משתמען מילוהי כצורבא מרבנן ונמצא דעדיף מאן דדחיל מאינך דבכל אופן אין נגרע משכרו. וז"ש יראו את ה' דהיינו לירא מהת"ח כמ"ש את ה' לרבות ת"ח ודוקא טוב לכם להיות יראים מהת"ח ועדיף מחלוקות אחרות רחים ומוקיר ונ"ט כי אין מחסור ליריאיו דבמוקיר ורחים זמנין דמשכחת דלא יתקיים השכר כגון דאין לו בנים או בנות אבל דדחיל תמיד שכרו אתו וז"ש כי אין מחסור ליריאיו ע"כ דברי הראשונים. ובזה אפשר לרמוז פסוק את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם הכונה את האלהים ת"ח ירא ואת מצותיו שמור. וחלוקת היראה היא העולה כי זה כל האדם כלומר ביראת ת"ח כלם שוים שיש להם שכר דהוא צ"מ ואי לאו משתמען מילוהי ותדיר בא בשכרו משא"כ רחים ומוקיר כאמור:

א"ר הונא הרגיל בנר וכו' אפשר דהכונה דמדליק הרבה יותר מן החיוב ורגיל בזה דהכי אמרו בהנהו עובדי בסמוך דהוו רגילי בשרגא טובא והיינו דבהא נקט הרגיל ולא זהיר כהני דבסמוך דהנהו זהיר במצוות גופיהו והכא מיירי דמוסיף על חיובו ורגיל בזה ואפשר דזה כונת הכתוב כי נר מצוה ותורה אור הכונה כי נר המדליק נר יחידי לשבת וחנוכה הוא מצוה שמקיים מצותו וחיובו אבל לזכות לתורה דליהוו ליה בנין רבנן צריך להוסיף נרות וז"ש ותורה לזכות לתורה אור צריך שיהיה אור נוסף על הנר של חיוב ועמ"ש רש"י ופר"ח סי' תרע"א:

הויין ליה בנים תלמידי חכמים דקדק הרב פר"ח סי' תרע"א דאמאי אין שכרו שיהיה הוא ת"ח וכו' ע"ש ואפשר דמשום דמצות הדלקת הנר חיובא רמיא טפי על האשה והיא הדלקה עושה על כן יש להם שכר טוב בנים ת"ח פרי הבטן אשה יראת ה' ותגל יולדתו שהיא מתעסקת במצוה:

אמר לה רב יוסף תניא לא ימיש וכו' לפי מ"ש מור"ם ומהריק"ש בי"ד סי' רמ"ו דחייבת האשה ללמוד הדינים השיכים לה אתי שפיר דרב יוסף וההוא סבא לא אמרו לה הדין דלא תקדים ולא תאחר סתם רק אמרו לה הברית' כי מצוה עליה לשנותה דשייך לה:

(כג ב רש"י) ד"ה דבי נשא אביו וא"ד חמיו.—עי' ב"ב יב ב שהתוס' שם נסתפקו בזה, אבל ביבמות (מה א וקי"ז ב) מוכח דבי נשא היינו בית אביו, וכן משמע לקמן (קנו רע"א). ועי' בנחלת שבעה סי' יב אות מ"א, שפירש "דבי נשיה" דשם "בי נשי של אביה", דהיינו אבי אשתו, וכן הגיה בפרש"י שם, ובורכא הוא.