הערות

^[1] ראה שיטת רש"י לקמן במשנה סא עמוד א וב, ובמה שנתבאר שם בהערות; ובסוגיא לקמן סח ב, מבואר עוד לימוד על אשה הנבעלת לאסור לה שהיא פסולה לכהונה, ראה שם.

^[2] פשוטן של דברים הוא, שאף בת הכהן היא כהנת, ומדין זה אוכלת היא בתרומה, וכך נקטו הקרן אורה והערוך לנר, ראה דבריהם על התוספות נז א ד"ה ואי. אלא שיש מן האחרונים שכתבו, שאף בת כהן אינה אוכלת אלא מפני שהיא ברשות אביה.

^[3] פשוטן של דברים, שאין לאשה דין עצמי של אכילה בתרומה, שהרי למדנו דין אכילתן בתרומה ממה שאמרה תורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", ובכלל דין זה אף העבדים והבהמה, שהאדון הוא זה שמאכילם בתרומה, וכדין העבד כן דין האשה, וזו היא דעת הקרן אורה והערוך לנר, ראה דבריהם בדף נז א על דברי התוספות ד"ה ואי. אולם יש מן האחרונים שהוכיחו, שאין אכילת האשה שוה לאכילת עבד ושפחה, אלא דין עצמי יש באשת כהן המאכילתה בתרומה, וזו היא דעת הקובץ הערות בתוספות שם. ועיין עוד בחזון איש כאן, ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי שהאריכו בענין זה.

^[4] כן הוכיחו אחרונים מכמה מקומות, שאף בתרומת בעלה אינה אוכלת. וראה לקמן נז א בקרן אורה ערוך לנר רש"ש וקובץ הערות שדנו בדבר, למה תהא נפסלת, הואיל ומחמת שם חללות עצמה אין כאן לכאורה אלא רק ענין של "זרות", ולא פסול לאכילת תרומה, ואם כן האשה שאוכלת מחמת קנין כספו של כהן, אין לה חסרון של זרה, ולמה לא תאכל בתרומה? וראה עוד בזה בקהלות יעקב הנדמ"ח סימן מ.

הערות

^[5] כתבו התוספות: אע"ג דפשיטא הוא, קתני ליה, דהכי אורחא בכל דוכתי.

^[6] לשון רש"י: וכן הבא על אחת מכל העריות באחת מכל הביאות הללו. משמע שנתכוין לומר כל הביאות ממש שנזכרו במשנה, שוגג ומזיד, אונס ורצון, גמר ביאה והעראה, כדרכה ושלא כדרכה, כל אלו נוהגים אף במה שאמור בהמשך המשנה. ומיהו על ממזרת ונתינה לישראל אי אפשר לפרש כן, שהרי פירשה רש"י לענין עונש, ואי אפשר שייענש האנוס. וראה עוד בדברי רש"י אלו בהערות בסוגיא לקמן נו ב.

^[7] כתב רש"י בד"ה פסלה [לפי גירסת המהרש"ל]: וגרושה [שנבעלה לכהן הדיוט] מיפסלא מתרומה דבי נשא אם היא בת כהן, דשויה חללה. ביאור הדברים: גבי גרושה אי אפשר לדון בה פסול לענין כהונה, שהרי פסולה ועומדת אפילו לכהן הדיוט, ומה שאמרה המשנה "פסלה" לגבי גרושה וחלוצה היינו שפסלה מתרומת בית אביה, אבל לכהונה כבר פסולה היא קודם ביאתו; אבל באלמנה שלא נפסלה מתחילה אלא לכהן גדול, מתפרש לשון "פסלה" אף לענין פיסולה לכהן הדיוט כיון שנעשית חללה.

^[8] רש"י לקמן עח ב. ראה בהערות שם בביאור ענין הנתינה ביתר אריכות.

^[9] כתב רש"י: "ממזרת ונתינה - לאו אפסולה לכהונה קאי, דהא פסולה וקיימא", כלומר: אי אפשר לומר שנזכרה ביאת ישראל בממזרת ונתינה במשנתנו לענין פסול לכהונה [וכפי שהיה משמע בפשטות מלשון המשנה בסופה: ממזרת ונתינה לישראל וכו' פסלה], כיון שכבר פסולה היא קודם הביאה ואפילו לישראל. "ולענין תרומה דבי נשא, נמי ליכא למימר", כלומר: ואף אי אפשר לפרש לשון "פסלה" האמור במשנתנו לענין תרומה, שתיאסר מלאכול בתרומת בית אביה [וכגרושה שנבעלה לכהן, כמו שכתב רש"י לעיל והובא בהערה לעיל], כי הממזרת פסולה היא מלאכול בתרומת בית אביה אף קודם שנבעלה [ראה טעם הדבר בקובץ הערות אות שצט, ובקהלות יעקב הנדמ"ח ריש סימן לט] ; ואף בנתינה "לאפסולה מן התרומה לא שייך בנתינה כלל" [לשון הריטב"א, וראה בדברי המגיה בריטב"א הנדמ"ח, שהאריך בביאור הדברים]. "ועוד, ביאת כשר - מאי מגרעא לה". כלומר: ואף אם שייך היה בממזרת ובנתינה קודם שנבעלה לישראל תרומה דבי נשא, מכל מקום ביאה זו שנבעלה עכשיו אי אפשר שיפסלנה מאותה תרומה [כיון שאין היא מפסולי כהונה שתיעשה "חללה" ותיפסל], כי אינך יכול לפוסלה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", שהרי הוא הכשר והיא הפסולה, ולא אמרה תורה אלא "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", ולא כשהוא כשר והיא הזרה. "אלא לענין העראה [והוא הדין ביאה שלא כדרכה] נקטה, ולמילקי עליה" כלומר: לא נזכרו הממזרת והנתינה במשנתנו, אלא ללמדך, שלא חילק בין ביאה לביאה לענין מלקות ולא לענין פסול, ולשון "פסלה" אינו עולה עליהן.

^[10] בתוספות במעילה ב א ד"ה ששחטן, מבואר, שדין זה של רבי חייא הוי רבותא טפי מן האמור במשנה, ונתנו טעם למה לא שנינו במשנה את חידושו של רבי חייא, ראה שם.

^[11] הוכיחו התוספות מסוגייתנו, שהבא על יבמתו בלא קישוי ["משמש מת"] לא קנאה, ראה בדבריהם סגנון הוכחתם, וראה עוד בקרן אורה מה שכתב על דבריהם.

^[12] רש"י כתב: אלא בישן, שנתקשה כשהוא ישן, ומשמע מלשונו, שאף לפי אוקימתא זו מיירי שהדביקוהו על הערוה, אלא מתוך שהקשתה הגמרא שאין קישוי אלא לדעת, על זה מוסיפה הגמרא שהיה ישן ונתקשה בשנתו ולא מדעתו.