יבמות נג ע"א

יבמות נג ע"א - Steinsaltz

that the levirate bond is substantial, and this betrothal is based on the levirate bond. And in this case, the ḥalitza comes and releases the levirate bond. Therefore this type of betrothal does not acquire the ḥalutza. But the Rabbis hold that the levirate bond is not substantial, that is, the bond itself does not create a connection between the yavam and yevama, and that in general, levirate betrothal acquires a yevama as a form of betrothal unrelated to the levirate bond. And consequently, at the outset, if he had said to her: Be betrothed to me by the levirate bond, would this not be effective? Now too, after ḥalitza, even without the bond, it should likewise be effective.

Rav Sherevya suggested a different point of dispute and said: In a case when the woman performed valid ḥalitza, if he later said to her: Be betrothed to me by the levirate bond, everyone agrees that it is not effective, as there is no longer any bond. And here, they disagree with regard to one who performed invalid ḥalitza. One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that invalid ḥalitza exempts her from the levirate bond and disqualifies her from betrothal as a yevama. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that invalid ḥalitza does not fully exempt her, and some element of the levirate bond remains intact and she can therefore be betrothed with the levirate bond.

Rav Ashi said: Everyone agrees that invalid ḥalitza does not exempt her and does not entirely nullify the bond. And here they disagree as to whether a condition is effective with regard to ḥalitza. When the yavam states he is performing ḥalitza on the condition that the yevama give him one hundred dinars, for example, is this condition effective and therefore the ḥalitza is nullified if the condition is not fulfilled? One Sage, i.e., the Rabbis, holds that a condition is effective with regard to ḥalitza. If the yevama fails to comply with the condition, the ḥalitza is ineffective and she can still be betrothed with the levirate bond. And one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that a condition is not effective with regard to ḥalitza, and therefore the ḥalitza is always effective, and the subsequent levirate betrothal is ineffective.

Ravina said: Everyone agrees that a condition is effective with regard to ḥalitza, and here they disagree with regard to a compound condition. One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that we require a compound condition. The man must explicitly stipulate that the ḥalitza should be effective if the condition is upheld, and that it should not be effective if she does not fulfill the condition. If he did not state both the positive and negative sides of the condition it does not take effect, and the ḥalitza is effective and the levirate bond is canceled. Consequently, betrothal by the levirate bond is ineffective. And one Sage, i.e., the Rabbis, holds that we do not require a compound condition. Therefore, the condition applies and cancels the ḥalitza, which leaves the levirate bond intact.

§ The mishna teaches: If the yavam performed ḥalitza and then either performed levirate betrothal, or gave a bill of divorce, or engaged in intercourse, nothing is effective after ḥalitza. The Gemara asks: And let the tanna likewise teach that nothing is effective after intercourse, for he also mentioned the case of one who engaged in intercourse and then proceeded to perform other actions such as levirate betrothal, divorce and ḥalitza. Indeed, Abaye and Rava both say that the mishna should teach: Nothing is effective after intercourse, as this clause is fit to be inserted into the mishna. The Gemara asks: And the tanna of our mishna; why did he not state this? The Gemara explains: The permission for a yevama to marry a member of the public is preferable to him. He preferred to teach cases in which the yevama is permitted to marry any man from the general public as opposed to a situation where she is married to the yavam.

The mishna teaches that all the halakhot with regard to levirate betrothal after levirate betrothal and the like apply both in cases of one yevama to one yavam, as well as in cases of two yevamot to one yavam. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of ben Azzai. As it is taught in a baraita: Ben Azzai says: Levirate betrothal is effective after levirate betrothal in the case of two yevamin and one yevama, but levirate betrothal is not effective after levirate betrothal in the case of two yevamot and one yavam. The tanna of the mishna, in contrast, does not differentiate between the cases.

The mishna further teaches: How so? If he performed levirate betrothal with this one and performed ḥalitza with that one, the first woman requires a bill of divorce to cancel the levirate betrothal. The Gemara suggests: Let us say that this teaching supports the opinion of Shmuel. As Shmuel said: If a yavam performed ḥalitza with the woman who received levirate betrothal, then the rival wife is not exempt as this ḥalitza is invalid. The fact that the Gemara does not state that the ḥalitza be performed with the woman who received levirate betrothal indicates that this ḥalitza is not a valid ḥalitza and would not be sufficient to exempt the rival wife.

And this would constitute a conclusive refutation of Rav Yosef’s opinion, for he holds that it is preferable to perform ḥalitza with the woman who received levirate betrothal and thereby exempt the second woman. As the first woman requires a bill of divorce and therefore is necessarily disqualified from marrying into the priesthood, it is preferable to perform ḥalitza with her as well and consequently leave the second woman eligible to marry a priest. The Gemara refutes this claim: Does the mishna teach: He should perform ḥalitza, which would imply that the yavam should do so ab initio? It teaches that he performed ḥalitza, implying that the ruling in the mishna is after the fact. Therefore, there is no indication in the mishna that the yavam should perform ḥalitza with the second woman, and it is possible that if he were to perform ḥalitza with the first woman he would thereby exempt the second one. It is simply that the particular case discussed by the mishna here concerns a man who performed levirate betrothal with this woman and ḥalitza with that one.

It is further taught in the mishna: If he gave a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one, they require ḥalitza from him. The Gemara suggests: Let us say that it supports the statement of Rabba bar Rav Huna. As Rabba bar Rav Huna said: In cases of invalid ḥalitza, the yevama is required to repeat the ḥalitza with all of the brothers, as that single invalid ḥalitza is insufficient. Similarly, in this case of invalid ḥalitza, it would be necessary to perform ḥalitza with all of the yevamot. The Gemara rejects this suggestion: What is the meaning of require in this context? It means that such women require in general. The plural form does not refer to all the yevamot mentioned in the mishna, but rather it means that all yevamot in similar situations require ḥalitza.

It was taught in the mishna: If he gave a bill of divorce to this one and performed ḥalitza with that one, nothing is effective after ḥalitza. The Gemara suggests: Let us say that this supports the opinion of Shmuel, as it indicates that the yavam should perform ḥalitza with the rival wife rather than the woman who received a bill of divorce. And it would likewise be a conclusive refutation of the opinion of Rav Yosef, who prefers performing ḥalitza with the disqualified woman. The Gemara again rejects this proof: Does it teach: He should perform ḥalitza, a ruling ab initio? It teaches: He performed ḥalitza, which is only after the fact, meaning he acted in that manner in this particular case.

The mishna taught that if he performed ḥalitza with one woman and then performed ḥalitza with another one, or he performed ḥalitza and then proceeded to perform levirate betrothal, nothing is effective after ḥalitza. The Gemara suggests: And let the tanna also teach: Nothing is effective after intercourse, as this is indicated in the mishna as well. The Gemara answers: Indeed, Abaye and Rava both say that it should teach: Nothing is effective after intercourse. The Gemara comments: And the tanna of our mishna did not state this because the permission for a yevama to marry a member of the public is preferable to him, and he therefore specified a case that involves ḥalitza.

§ It was taught in the mishna: Nothing is effective after ḥalitza, both in cases of one yavam to two yevamot, as well as cases of two yevamin to one yevama. The Gemara comments: Granted, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that once a yavam has performed ḥalitza with his yevama, the entire household, the woman who performed ḥalitza as well as her rival wives, is liable due to a prohibition derived from the verse “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9), but the women are not liable to karet due to the prohibition with regard to a brother’s wife. In light of Rabbi Yoḥanan’s ruling, it was necessary to teach us that betrothal does not take effect on the rival wife of the woman who performed ḥalitza, despite the fact that she is only liable for violating a prohibition, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

However, according to Reish Lakish, who said that the entire household, apart from the woman who received ḥalitza, is liable to receive karet, was it necessary to teach us that betrothal does not take effect on forbidden relations for which one is liable to receive karet? According to Reish Lakish, after the yavam performs ḥalitza, the mitzva of levirate marriage is canceled and the karet prohibition against marrying a brother’s wife is once again in force. As all agree that betrothal does not take effect on those liable to receive karet, it is unnecessary for the mishna to teach this ruling.

The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: And according to your reasoning, that the mishna would not be teaching us an apparently obvious halakha, consider the latter clause of the mishna, which teaches that if a yavam engaged in intercourse and another yavam performed levirate betrothal with the same woman, the levirate betrothal is not effective. Now was it necessary to teach us that betrothal is not effective for a married woman? Once a yavam has engaged in relations with a yevama she is his full-fledged wife, and certainly no other betrothal is effective.

Rather, it must be that not every clause in the mishna teaches a novel halakha, and the reasoning of the tanna is as follows: Since he teaches the release of the bond between one yavam and one yevama, he also teaches the case of two yevamot and one yavam, and since he teaches the case of two yevamot and one yavam, he also teaches the case of two yevamin and one yevama. The tanna therefore listed all possible cases even though we do not learn a novel halakha from each and every one.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נג - א

יש זיקה.

והיינו, שכח הזיקה אלים כאילו היא קנויה לו, ולכן ניתן לייחס את מאמר היבמין לזיקה, ולקדשה בזיקת יבמין.

וכיון שכל מה שמהני האי לישנא הוא רק משום שיש זיקה, הרי אם כבר חלץ לה, הואיל ואתאי חליצה - אפקעתיה לזיקה! ושוב לא מצי לקדשה בזיקת יבמין.

ורבנן סברי: אין זיקה. לפי שלא אלימא הזיקה להחשיבה כאילו היא קנויה לו.

והרי מעיקרא, אילו אמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין" - מי לא מהני? השתא נמי, מהני!

והיינו, בהכרח, זה שמהני לישנא "התקדשי לי בזיקת יבמין" מעיקרא, לפני שנחלצה, הוא משום שבכל ענין החשיבו חכמים את קידושי המאמר ביבמה, בלי להתבסס על הזיקה. ואם כן, גם לאחר החליצה, שאין כל קשר ביניהם, גם מועיל הלשון הזאת לקדשה!

רב שרביא אמר: בחליצה כשירה, אי דאמר לה אחריה "התקדשי לי בזיקת יבמין"

- כולי עלמא לא פליגי, דלא מהני, כיון שתחילה יש זיקה, ואילו אחר חליצה, הזיקה אינה קיימת עוד.

והכא, בחליצה פסולה קמיפלגי, רבי וחכמים

וכגון בחליצה אחר הגט, שסוברים חכמים שלא הפקיעה החליצה הפסולה את כל הזיקה, ולכן אפשר עדיין לקדשה במאמר יבמים.

מר רבי סבר: חליצה פסולה פוטרת, ולא נשארה מהזיקה כלום, ולכן אי אפשר לקדשה בלשון שכזאת.

ומר רבנן סבר: חליצה פסולה אינה פוטרת לגמרי, אלא נשארה עוד זיקה, כך שאפשר לקדשה בלשון הזאת.

רב אשי אמר: דכולי עלמא סברי שחליצה פסולה אינה פוטרת.

והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי.

האם יתכן להתנות את החליצה בתשלום, כך שאם יחלוץ ולא ישלמו לו לא תתפוס החליצה.

וכגון שעשה כאן חליצה בתנאי, ולאחריה קידשה בכסף, ואמר לה בלשון הזאת.

מר חכמים סבר, שיש תנאי בחליצה, ואם לא תשלם לו לא חלה החליצה, ונשארה הזיקה כמות שהיא, ולכן יכול לקדשה בזיקת יבמין.

ומר רבי סבר, אין תנאי בחליצה, וחלה החליצה ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמים [ועיין בתוס' שהקשו אם כן שיחלקו ביבמה רגילה, שלא חלץ לה ולא התנה בחליצתה, עיין בביאורם].

רבינא אמר: דכולי עלמא יש תנאי בחליצה,

והכא, בתנאי כפול קמיפלגי, אם יש בו צורך כדי להתנות את החליצה בתשלום.

מר סבר: בעינן תנאי כפול לבטל את החליצה אם האשה לא תקיים את התנאי, ופה שלא התנה חלה החליצה גם אם לא שילמה לו, ופקעה הזיקה, ואינו יכול לקדשה בזיקת יבמין.

ומר סבר: לא בעינן תנאי כפול. וכיון שלא שילמה, לא חלה החליצה ויכול לקדשה בזיקת יבמין.

שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר, ונתן גט ובעל - אין אחר החליצה כלום.

והוינן בה: וניתני נמי: אין אחר ביאה כלום!

אביי ורבא דאמרי תרוייהו, אכן תני, היו שונים בעצמם כך: אין אחר ביאה כלום.

ותנא דידן, מדוע הוא אמר "אין אחר חליצה כלום", ולא "אין אחר ביאה כלום"?

כי את התרת יבמה לשוק על ידי חליצה עדיפא ליה לומר, וממנה אתה למד שגם אחרי ביאה אין כלום, והיה לו טירחה לכפול דבריו.

שנינו במשנה, לאחר שאמרה יש מאמר אחר מאמר:

אחד יבמה אחת, אחד שתי יבמות.

מתניתין האומרת שגם בשתי יבמות יש מאמר אחר מאמר, היא דלא כבן עזאי -

דתניא, בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת. ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד.

עוד שנינו במשנה:

כיצד יש חליצה אחר מאמר?

מאמר לזו וחלץ לזו - הראשונה צריכה הימנו [בעלת המאמר] גט.

ומשמע שרק באופן הזה פוטרת החליצה של השניה את הראשונה מלחלוץ.

אבל אם היה חולץ לבעלת המאמר, לא היתה יוצאת השניה ללא חליצה גם בה, היות וחליצת בעלת המאמר היא חליצה פסולה, כי היא אינה פוטרת אותה לשוק מבלי שיצטרך להוסיף ולפוטרה גם בגט למאמרו.

לימא, מסייע ליה לשון המשנה שלא נקטה את החליצה בבעלת המאמר, לשמואל, שאמר אם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרתה בחליצתה!?

וכן ממה שחולץ לשניה שאינה פסולה לכהונה, ואינו חולץ לבעלת המאמר שנפסלת לכהונה בגט - תהוי תיובתא דרב יוסף, שאוסר לפסול לכהונה כשאין הכרח בדבר, וכמו שהביא בשם רבי, שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו!

ומשנינן: מי קתני חולץ לשניה עד שתלמד מכאן שכך צריך לעשות!?

חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד. ואין להביא ממנו ראיה.

עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו וגט לזו - צריכות הימנו חליצה.

ומדייקת הגמרא מלשון "צריכות", שהוא לשון רבים, ששתיהן צריכות חליצה, ואין האחת נפטרת בחליצת השניה, כיון שחליצת שתיהן "רעועה" אין אחת יוצאת בחליצתה של השניה:

ולפי המשך המשנה, האומרת שכך יש לנהוג בשני יבמין ויבמה אחת, הרי שניהם צריכים לחלוץ לה.

לימא, מסייע ליה משנתנו לרבה בר רב הונא.

דאמר רבה בר רב הונא: חליצה פסולה - צריכה לחזר על כל האחין!

ודחינן מאי "צריכות" - צריכות דעלמא.

עוד שנינו במשנה: נתן גט לזו, וחלץ לזו - אין אחר חליצה כלום.

והוינן בה: לימא, מסייע ליה משנתנו, שמשמע ממנה שדוקא בגלל שחלץ לשניה ולא לבעלת הגט אין אחר הגט כלום, אבל אם יחלוץ לבעלת הגט, שחליצתה פסולה, היא תצטרך גם גט בנוסף לחליצה, הרי היא מסייעת לשמואל.

דאמר שמואל: חלץ לבעלת הגט - לא נפטרה צרתה. כי חליצתה של בעלת הגט היא חליצה פסולה.

ואו שתאמר [לפי תוס'], שמשנתנו היא תיובתא דרב יוסף!

שמשמע ממנה שהוא חולץ לכתחילה לשניה ופוסל אותה בכך לכהונה, ואינו חולץ לבעלת הגט, ואילו לפי רב יוסף שנה לנו רבי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו, ולא היה לו לפסול לכהונה בשעה שחברתה פסולה, ויכול לחלוץ לה.

ודחינן לשני הצדדים: מי קתני חולץ לכתחילה, עד שמלמד אותנו התנא שכך יש לעשות?

חלץ קתני, שהוא לשון דיעבד!

שנינו במשנה: חלץ וחלץ או חלץ - אין אחר חליצה כלום!

והוינן בה: וליתני נמי בסוף הענין של בעל ועשה דברים נוספים: אין אחר ביאה כלום!

אביי ורבא דאמרי תרוייהו, תני: אין אחר ביאה כלום.

ותנא דידן שלא שנה זאת, אלא בחליצה, היות והתרת יבמה לשוק עדיפא ליה. וכמו שנתבאר לעיל.

שנינו במשנה: בין יבם אחד לשתי יבמות כו'.

בשלמא לרבי יוחנן, דאמר, כולה ביתא, של האחים והיבמות לאחר החליצה של אחד האחים, בלאו של "לא יבנה" קאי -

שפיר איצטריך התנא לאשמועינן בחלץ לזו ועשה מאמר בזו, דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכרבי עקיבא.

אלא לריש לקיש, דאמר: כולה ביתא בכרת של אשת אח קאי, ורק החולץ ניתק לו הכרת ללאו, תיקשי:

וכי איצטריך התנא לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות?

אמר לך ריש לקיש: וליטעמיך נמי תיקשי:

סיפא דקתני: בעל ועשה מאמר, אין אחר הבעילה כלום - וכי איצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין באשת איש?

אלא, איידי דתנא התרת יבם אחד ויבמה אחת, ששם יש לחדש גם לריש לקיש שאין קידושין תופסים לחולץ בחלוצה, שהיא בלאו בלבד לחולץ, תנא נמי שתי יבמות ויבם אחד.

ואיידי דתנא שתי יבמות ויבם אחד, תנא נמי שתי יבמין ויבמה אחת.

יש זיקה, שהזיקה כשלעצמה יוצרת קשר הלכתי בין היבם והיבמה, והמאמר הוא כנסמך לזיקה. וכאן אתאי [באה] החליצה אפקעתיה [והפקיעה] את הזיקה, ולכן המאמר איננו קונה. ואילו רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין זיקה, כלומר, הזיקה כשלעצמה אינה יוצרת קשר בין היבם והיבמה, והמאמר קונה בגדר קידושין, ולא בגלל הזיקה. ולכן, מעיקרא [מתחילה] אילו אמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין" מי [האם] לא מהני [היה מועיל] אפילו כשאין זיקה, השתא נמי מהני [עכשיו לאחר חליצה הוא גם כן מועיל].

רב שרביא אמר הסבר אחר: בשנעשתה באשה חליצה כשירה, אי [אם] שאמר לה אחר כך "התקדשי לי בזיקת יבמין" — כולי עלמא לא פליגי דלא מהני [הכל אינם חלוקים שאינו מועיל] שהרי בטלה הזיקה. והכא [וכאן], בשנעשתה בה חליצה פסולה, קמיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, רבי] סבר שחליצה פסולה פוטרת, וכיון שהיא פוטרת, אף שצריך עוד להשלימה כדי להתירה לשוק, מכל מקום בטלה הזיקה על ידי חליצה זו, ואינה יכולה להתקדש עוד בזיקת יבמין. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר שחליצה פסולה אינה פוטרת פטור גמור, ונמצא קשר הזיקה עומד בעינו ויכולה להתקדש בזיקת יבמין.

רב אשי אמר: דכולי עלמא [שלדעת הכל] חליצה פסולה אינה פוטרת פטור גמור. והכא [וכאן] מדובר באופן שעשה חליצה והתנה שלא תועיל אלא בתנאי מסויים ואותו תנאי לא התקיים, ובשאלה האם יש תנאי בחליצה קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר [חכם זה, חכמים] סבר שיש תנאי בחליצה, וכיון שבטל התנאי, בטלה החליצה ויכול עוד לקדש בזיקת יבמים. ומר [וחכם זה, רבי] סבר שאין תנאי בחליצה, ולכן לא התבטלה החליצה, ומאמר אחריה אינו מועיל.

רבינא אמר: דכולי עלמא [שלדעת הכל] יש תנאי בחליצה, והכא [וכאן] בתנאי כפול קמיפלגי [חלוקים הם] — מר [חכם זה, רבי] סבר כי בעינן [צריכים אנו] שאותו תנאי יהיה תנאי כפול, שעליו להתנות בפירוש שאם יתקיים התנאי תהא זו חליצה, ואם לא יתקיים — לא תהיה זו חליצה. ואם לא כפל בתנאי גם את צד החיוב וגם את צד השלילה — התנאי אינו חל, וכיון שלא נעשה תנאי כפול תהא זו חליצה ושוב אין כאן זיקה, ולכן אין קידושין תופסים בה בזיקת יבמים. ומר [וחכם זה, חכמים] סבר שלא בעינן [צריכים אנו] שיהיה תנאי זה תנאי כפול ולכן התנאי חל וביטל את החליצה, ונשארה הזיקה במקומה.

א שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר ונתן גט ובעל — אין אחר חליצה כלום. ושואלים: וניתני נמי [ושישנה גם כן] אין אחר ביאה כלום, שהרי שנה שם גם מקרה של בעל ועשה מאמר וכו', ואומרים: אכן אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תני [שנה] אין אחר ביאה כלום וראוי שייכתב הדבר. ושואלים: והתנא דידן [שלנו] מדוע באמת לא שנה זאת? ומסבירים: התרת יבמה לשוק עדיפא ליה [עדיפה לו], כלומר, התנא העדיף דווקא אותם מקרים שבהם היבמה מותרת לשוק.

ב שנינו במשנה: אחד יבמה אחת אחד שתי יבמות, הדין שווה בכל האופנים אם נעשה מאמר אחר מאמר וכיוצא בהם. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת בן עזאי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], בן עזאי אומר: יש מאמר אחר מאמר בשני יבמין ויבמה אחת, ואין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד. ואילו התנא במשנתנו איננו מחלק בין זו לזו.

ג שנינו במשנה: כיצד בשתי יבמות ליבם אחד? — עשה מאמר לזו וחלץ לזו — הראשונה צריכה גט. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לשמואל, שאמר שמואל: חלץ לבעלת מאמר — לא נפטרה צרתה על ידי חליצה זו, שהיא חליצה פסולה.

וכן תהיה זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב יוסף שחלק על כך, ולדבריו היה יכול לפטור את השניה בחליצת בעלת המאמר, שנפסלה כבר על ידי הגט, ודוחים: מי קתני [האם שנה] "חולץ" לאחרת, שאז משמעות הלשון היא שיש לעשות כך מלכתחילה? "חלץ" קתני [שנה], משמע דיעבד, ולא שהוא חייב לחלוץ לשניה, ושמא גם אם היה חולץ לראשונה היתה חליצתו חליצה לפטור את השניה, אלא שבמקרה זה אנו עוסקים כשעשה מאמר בזו וחלץ לזו.

ד שנינו: נתן גט לזו וגט לזו — צריכות הימנו חליצה. ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לרבה בר רב הונא. שאמר רבה בר רב הונא: חליצה פסולה — צריכה לחזר על כל האחין. כלומר, שלא די בחליצה הפסולה האחת. ואף כאן משמע שכל היבמות צריכות חליצה, כיון שלא היתה זו חליצה כשרה. ודוחים: מאי [מה פירוש] "צריכות" שנאמר פה — כוונתו: צריכות דעלמא [בכלל] שאין לשון הריבוי מתייחסת דווקא ליבמות הנזכרות במשנתנו, אלא לומר שכל היבמות במקרה כזה צריכות חליצה.

ה עוד שנינו במשנה: גט לזו וחלץ לזו — אין אחר חליצה כלום. ומציעים: ממה שלא נקט באופן שחלץ לבעלת הגט, אלא שחלץ לאחרת, לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] הדבר לשמואל, שזה שעשה בה מעשה, שוב לא יחלוץ לה אלא לצרתה! ותהוי [ותהיה זאת] תיובתא [קושיה חמורה על] רב יוסף! ודוחים: מי קתני [האם שנה] בלשון הוראה לכתחילה "חולץ" לזו? "חלץ" קתני [שנה] לשון דיעבד בלבד, שבאותו מקרה עשה כך.

ו עוד שנינו במשנה: חלץ וחלץ או חלץ ועשה מאמר וכו' — אין אחר חליצה כלום. ושואלים: וליתני נמי [ושישנה גם כן] אין אחר ביאה כלום! ואומרים: אכן, אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תני [שנה] אין אחר ביאה כלום. ומסבירים: והתנא דידן [שלנו] שלא שנה זאת — התרת יבמה לשוק עדיפא ליה [עדיפה לו] ולכן הזכיר שעשה חליצה.

ז שנינו במשנה שאין אחר חליצה כלום, ואין המאמר תופס בה בין יבם אחד לשתי יבמות, בין שני יבמים ליבמה אחת. ומעירים: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוחנן, שאמר: לאחר שחלץ אדם ליבמתו כולה ביתא בלאו קאי [כל הבית נשי אחיו, באיסור לא תעשה עומד עליו], שגם זו שחלץ לה וגם צרותיה אסורות עליו רק באיסור לאו ("לא יבנה") לאחר חליצה, ושוב אין בהן איסור כרת של אשת אח, משום כך איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] שאין קדושין תופסין בצרת החלוצה אף שהיא בכלל חייבי לאוין, וזה כדעת ר' עקיבא.

אלא לדעת ריש לקיש שאמר: כולה ביתא [כל הבית הזה] באיסור כרת קאי [עומד] עכשיו, שכיון שחלץ שוב אין בטל היתר הייבום, וחוזר איסור אשת אח, האם איצטריך לאשמועינן [היה צריך להשמיענו] שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות, והלא הוא דבר ידוע לכל!

אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה רוצה לדייק ממה שהמשנה אומרת לנו דין שהוא לכאורה פשוט, סיפא דקתני [בסופה של אותה משנה ששנה בה] בעל ועשה בה יבם אחר מאמר אין במאמר כלום — וכי איצטריך לאשמועינן [צריך היה להשמיע לנו] שאין קדושין תופסין באשת איש, שהרי לאחר שבעל את היבמה ונעשתה אשתו שוב אין קידושין של אחר תופסים בה?

אלא חייב אתה לומר שלא בכל דברי המשנה כאן יש מן החידוש, והטעם ששנה בדרך זו: איידי דתנא [מתוך ששנה] קודם התרת יבם אחד ויבמה אחת, תנא נמי [שנה גם כן] שתי יבמות ויבם אחד, ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] שתי יבמות ויבם אחד, תנא נמי [שנה גם כן] שני יבמין ויבמה אחת, ופירש את כל המקרים למרות שאין בכל אחד מהם חידוש הלכה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מר סבר חליצה פסולה פוטרת. איפשר לפרש פוטרת צרתה וכגון שחלץ לצרה [אחר שנתן לה גט] ועשה מאמר בזו אי נמי חלץ [אחר הגט] ועשה מאמר באחת דכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסה בה בזיקת יבמות כלום ומר סבר אינה פוטרת צרתה וכיון דאשתיירא זיקה בצרתה אכתי איתא לזיקה ואפילו בה תפשי בה קדושי. ורבינו ז"ל פי' פוטרת שאינו צריכה לחזר על כל האחין.
והא דאוקמה רבינא דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר כמו שפירש"י ז"ל אבל אנן קיימא לן (לקמן יבמות דף ק"ו) חליצה מוטעת כשרה ובפרק המדיר (כתובות דף ע"ד) משמע דכולי עלמא אין תנאי בחליצה כיוצא בו בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל הלכתא אין אותיות נקנית במסירה ובתוספות דוחקין יש תנאי בחליצה לענין זה שתשאר בה צד זיקה למתפס בה מאמר ובעיא גט ולאו מילתא היא כלל.

לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובת' דרב יוסף. פי' או תהוי תיובתא דרב יוסף דתיובתא, וסייעתה ליתא. דאי חליצה פסולה לא פטר צרה ע"כ שופך מי בורו ולא אמר ר"י לא ישפוך אלא בששתיהן כשרות לו ואחת מהן כשרה לעלמא ואחת פסולה.
ורבינו חננאל ז"ל גורס ותהוי תיובתי' דר"י ותו לא מידי. [וה"פ] תהוי תיובתיה דר"י דאמר עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קנה והכי נמי כי עשה בה מאמר כסבור הוא קני קנין גמור ולא קני ונמצא שחליצתה כשרה ואמאי אינה פוטרת ולא ידענא ליה להאי פירושא דא"כ כל מאמר דיבמה וכל גט תקשי לי' לר"י.

והא דאמרינן לימא מסייע לי' לרבה בר רב הונא. מדקתני צריכות ומשמע לי' דשתיהן חולצות וליכא לאקשויי מינה לשמואל דכל מקום שחליצת שתיהן שוה יש לומר אף לשמואל לא פטרה דבזיקתן שוה לא שמעינן לי' לשמואל כלום כמו שפרשתי כבר ומשמע מהא דלרבה דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ה"ה שצריכה לחזר על כל הצרות כלומר דלא פטרה צרתה אע"פ שזיקת שתיהן שוה אבל אחת מהן מעולה מחברתה מודה בה רבה כמו שכתבני בפ"ד אחין.

הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו קאי וכו'. כבר כתבתי גרסת רבנו חננאל ז"ל בפרק ראשון (דף י"א) דאיהו אמר בבא על יבמתו דבין הוא בין אחין חייבין על צרה בלאו ולדידי' אתיא שפיר שמעתין אבל לדברי הספרים שגורסין וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה בעשה רישא דקתני הכא אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה והך סיפא דחליצה חייבי לאוין קתני וכי אקשינן הכא איצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור מחייבי לאוין איצטריך מתניתין לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין היכא דחלץ וכל שכן יבם דקתני דחייבי עשה נינהו דאיצטריך לאשמועינן כר' ישבב דאמר באו ונצוח על עקיבא בן יוסף שהי' אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חיובי עשה אלא לריש לקיש אמאי איצטריך כלל למתני חייבי כריתות וכדאמרינן בכתובות (דף למ"ד) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי אתי וחייבי לאוין אמר ולא חייבי עשה וכו' ההיא משום דריש לקיש איתמר בספיקא בלישנא דהניחא אבל לר' יוחנן ודאי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' חייבי עשה נמי ותנן נמי הכא סתמא כותי'. [ואי קשיא כיון דתני חייבי עשה] דהיינו אין אחר ביאה כלום דחייבי עשה כל שכן שאין אחר חליצה כלום דהוה לה כולה ביתא חייבי לאוין הא לאו מילתא דמתניתין סידרא דיבום קתני דהא חייבי לאוין עצמן חני והדר חני כמה זימני וכיון דאיצטריך רישא למתנינהו כדברי ר' עקיבא תנא סדרא דכולהו ואנן לא מקשינן אלא לריש לקיש דחייבי כריתות לא הוה לי' למיתני הכא כלל דלאו דברי ר' עקיבא היא אלא דברי הכל ומתרץ דסדרא דיבום נקט בין בחייבי לאוין בין בחייבי כריתות כנ"ל כדי לקיים גרסת כל הנוסחאות שבפ' ראשון.
ויש מפרש דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום לר' יוחנן אתיא כר' ושקדשה לשום יבמות ולפיכך אין קדושין אלו כלום והכי אקשינן הניחא לר' יוחנן דאמר כולא בלאו איצטריך לאשמועינן בחליצה דאפי' קדשה לשום אישות אין קדושין תופסין בה דחייבי לאוין נינהו אלא לריש לקיש כולא למה לי וזה פירוש מוקצה מחמת דוחק ואינו כלום.

מר סבר חליצת פסולה פוטרת ומר סבר חליצת פסולה אינה פוטרת. קשיא להו לרבוותא ז"ל היאך אפשר לומר דחליצה פסולה אינה פוטרת דאי בחליצה לא מיפטרא במאי קא מיפטרא. ותירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סי' ע"ד) בשנפלה לפני שני יבמין וקא מיפלגי בפלוגתא דרב ושמואל (לעיל יבמות כו, ב) רבי סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין ובחליצה דחד מיפטרה ונפקעה זיקתה לגמרי, ורבנן סברי כרב דאמר צריכה לחזר על כל האחין ועדיין זיקתה קיימת כמו שכתב בהלכות ואף על גב דאמר רב אשי דכולי עלמא לא פליגי דחליצה פסולה אינה פוטרת, לא שמעינן מינה דהלכתא כרב, דרב אשי להני תנאי קאמר. (עיין תוס' חד מקמאי). ורבינא נמי דאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר, דהא קיימא לן לענין הלכתא דאין תנאי בחליצה כדאסיקנא בכתובות פרק המדיר (כתובות עד, א) ולקמן במכלתין בפרק מצות חליצה (יבמות קו, א)) וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה ה"ג). וכיוצא בה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל לענין הלכתא קיימא לן דאין אותיות נקנית במסירה. וכן בפרק בתרא דיומא (עח, ב) דכ"ע מנעל הוא והיינו להנהו תנאי. ויש מפרשים אותה בשתי יבמות ובהא פליגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה, וכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסי בה קדושי בזיקת יבמות, לא באותה שחלץ ולא בצרתה. ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום כדעת אבא יוסי בר חנן דלקמן (יבמות נג ע"ב), וכיון דאישתיירא זיקה בהאי ביתא, אפילו בדידיה נמי תפסי בה קדושין בזיקת יבמות (עיין תוס' חד מקמאי).

הכי גרסינן לימא מסייע ליה לשמואל ותהוי תיובתיה דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. וכן גירסת רש"י ז"ל ופי' מסייעא ליה לשמואל או תהוי תיובתיה דרב יוסף, אבל אי אפשר לפרש דתהוי סיעתא דמשואל ותיובתא דרב יוסף דאי חליצה פסולה לא פטרה על כרחו הוא צריך לשפוט מי בורו (וכן כתב הרמב"ן).

הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתה בלאו קאי שפיר. לגירסת (ר"ת) [ר"ח. וכן הוא לעיל (יבמות יא, א)] ז"ל דגריס בפרקין קמא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בבא על יבמתו וחזר הוא או האחין על צרתה חד אמר בכרת וחד אמר בלאו שמעתין דהכא אתיא שפיר. אבל לגרסת הספרים דגרסי התם וחד אמר בעשה, במתניתין דהכא איכא חייבי לאוין וחייבי עשה, דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה, וסיפא דקתני אין אחר חליצה כלום קתני חייבי לאוין, והוה ליה למימר בשלמא לרבי יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו או בעשה קאי, אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור וחייבי לאוין דהיינו חלץ אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בה, וכל שכן דאצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב דאמר (כתובות כט, ב) בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה.

אלא לריש לקיש אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות. דהא כולה מתניתין לאשמועינן כחו דר' עקיבא אצטריכא וחייבי כריתות כולי עלמא מודו בה דאין קדושין תופסין בהן ולא אצטריך. ואי קשיא לך אם כן לר' יוחנן גופיה למה ליה דתני חייבי לאוין השתא חייבי עשה לא תפסי בהו קדושי כדקתני אין לאחר ביאה כלום חייבי לאוין לא כל שכן. יש לומר דמשום סדרא דמתניתין נקט להו ולר' עקיבא אצטריך כי היכי דקתני חייבי לאוין והרי תנא להו כמה זמני, אבל חייבי כריתות הוה סלקא דעתך דכיון דלא אצטריך לר' עקיבא, משום סדרא דמתניתין בלחוד לא תני ליה. ואהדר ליה דאף הן משום סדרא דמתניתין תני להו כדתני חייבי מיתות בית דין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל, א) ובקדושין פרק האומר (סד, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי וחייבי לאוין קאמר ולא חייבי עשה שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה כו'. דאלמא מספקא לן אי אית ליה לר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה ותנא דמתניתין נמי סתם כותיה. יש לומר משום דריש לקיש קאמר ליה בלשון ספיקא אבל לר' יוחנן ודאי פשיטא לן דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר.

רב שרביא אמר בחליצה כשרה אי אמר לה בזיקת יבמים דעכ"פ מהני' פי' ואפי' למ"ד אין זיקא ולא דמי ליבמה דהתם אפי' למ"ד אין זיקא יש זיקא קצת דלא סגיא בלא הכי. ויש שפי' דטעמא דרב שרביא משום דסבר דבין לר' בין לרבנן יש זיקא דכיון דלעיל נקטי' להדיא דמ"ד אין זיקא מהני אי בעי רב שרביא למיסתר ה"ט הוה מפרש לה בהדיא ונכון הוא:

והכא בחליצה פסולה קמפ' פי' שנתן גט וחלץ. מר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת פי' ואכתי איכא זיקא וחיילי קדושיה ופירש רב אלפס ז"ל בב' יבמין והיינו דפליגי דמר סבר דחליצה פסולה אינה פוטר' מכל האחי' דקסבר צריכ' חליצה לחזר על כל האחי' ומ"ד פוטרת סבר דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחי' ובחליצה דחדא מיפקעא זיקת כל האחין לגמרי והא דהדר אמר רב אשי דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ואע"ג דפסקי' לעיל דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין לא תיקשי לן דרב אשי אליבא דהני תנאי קמאי:

ויש גורסי' בדרב אשי דכ"ע חליצה פסולה פוטרת ומיהו ודאי לתרי גרסאי' ליכא הכרחה בעיקרא דמילתא ושפיר מצי למימר דכ"ע חליצה פסול' פוטרת או דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ואין הכונה לומר אלא דלא פליגי בהא ודכוותא בתלמודא. י"מ דהכא מיירי בב' יבמות שחלץ לא' בהן אחר שנתן גט לחברתה דמר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה ומר סבר חליצה פסולה אינו פוטרת וכיון דאיכא אכתי בהאי ביתא כלל כי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין חיילי קדושי' וי"מ אפי' ביבם א' ויבמה א' שנתן גט וחלץ או שעשה מאמר וחלץ מר סבר חליצ פסול' פוטרת דכשחלץ אחר הגט בחליצ' נפטרה לגמרי שלא גזרו חליצה אחר גט אטו חליצ' אחר חליצה כדאי' בריש פרקי' ומר סבר גזרו בה גט כסברא דאבא חנן בר יוסי דלקמן הילכך אכתי איכא זיקא דרבנן עד שיתן גט ובחליצה אחר מאמר פליגי דאע"ג דלכ"ע צריכה גט למאמרו מר סבר דבחליצה פוטרת זיקתו לגמרי ואע"ג דמדרבנן לא משתריא לשוק עד שיתן גט ומר סבר דכל כמה שלא נתן גט למאמרו חשבי' כאלו עדין זיקתא קיימת ואינו מחוור דבחליצה אחר מאמר דכ"ע מפקעא חליצה לזיקתו ואין הגט אלא למאמרו וכ"ש בחליצה אחר הגט שאין הגט אלא משום גזירה בעלמא ואפי' תימא דגזרו בה כדקסבר אבא חנן בר יוסף לקמן:

והכא דיש תנאי בחליצה קא מפ' מר סבר יש תנאי בחליצה פי' שאם לא נתקיים התנאי בטלה החליצה דקסבר חליצה מוטעת פסולה ופלוגתא דר' ורבנן כשלא נתקיים התנאי רבנן סברי יש תנאי בחליצ' ואכתי איכא לזיקא ור' סבר אין תנאי בחליצ' וחלי' כשר' היא דאפקעת' לזיק' וא"ת וליפליגו בהדי' דיש תנאי בחליצ' אליב' דר"א ובחליצ' פסולה אליבא דר' שרביא ובתנאי כפול אליבא דרבינא י"ל דאיידי דאיפליגו על ר"מ בקדשה לשם אישות נקטוה לפלוגתיהו כשקדשה לשם יבמות כנ"ל:

רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה פי' וחליצה מוטעת פסולה ואע"ג דקי"ל דחליצה מוטעת כשרה כבר פרש"י ז"ל דרב אשי אליבא דהני תנאי אמר לה ויש להו כיוצא בזה בפ' גט פשוט דכ"ע אותיות נקנות במסירה כלומר אליבא דהנהו תנאי דאלו אליבא דהלכתא הקי"ל שאין אותיות נקנות במסירה ובהא ודאי לא מצי רבינא לומר דלכ"ע אין תנאי בחליצה דא"כ אפי' כשהיה התנאי כפול אינו תנאי והיכי אמרי' דפליגי בתנאי כפול. ובתוס' פי' דהא דאמר רבינא דכ"ע יש תנאי בחליצה לאו לבטולי חליצה לגמרי דודאי חליצה מוטעת נפטרה להתירה לשוק אלא ה"ק שמועיל התנאי שלא להפקיע הזיקא לגמרי ושיוכל לקדשה לשם יבמות ורב אשי דאמר דכ"ע דחליצה פוטרות ה"ק דנהי דפוטרו' לשוק אינה פוטרת לגמרי ושלא נפקעה זיקת יבמי' ואם בא לקדשה בזיקת יבמין מקודשת ולהכי לא מצי למימר דכ"ע חליצה פסולה פוטר' דאם כן דחליצה פסולה פוטרת לגמרי מכל זיקא היאך ליפליגו ביש תנאי בחליצה לאפקועי הזיקא לגמרי דהא לענין התירא לשוק דכ"ע חליצה בתנאי כשרה ואלו בחליצה פסולה יש מחלוקת אפי' להתירה לשוק וכיון שכן אם אתה אומר דלכ"ע חליצה פסולה פוטרת אפי' מכל זיקא כ"ש דחליצה בתנאי מפקע' כל זיקא לגמרי להכי אצטריך לומר דלכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרות לגמרי מידי זיקא שיוכל לקדש לשם יבמות ומר סבר דהא אפי' להני תנאי כ"פ התוס' רב יהודה ז"ל ונראה שהיא שיטה דחוקה ואין צריך אליה:

מתניתין דלא כבן עזאי וכו' פירוש מתניתין דקתני הכא דב' יבמות ויבם אחד שעשה מאמר בשתיהן צריכות שני גיטין דלא כבן עזאי דקאמר שאין מאמר אחר מאמר בב' יבמות ויבם אחד לפום נסחאות דכלהו ספרים אבל יש שגורס בדברי בן עזאי יש מאמר אחר מאמר ובב' יבמות ויבם אחד ואין מאמר אחר מאמר בב' יבמים ויבמה א' פרש"י ז"ל דלההיא נסחא רישא דהכא שפיר אתיא בן עזאי ועל סיפא ה"ל לאתויי בגמ' ולפי' הכריע הוא ז"ל כגרס' ר"י ויש מקשי' עליו ז"ל דהא סייעת' דמייתי גמרא בסמוך לרבא בר רב הונא לא מרישא גופא היא אלא מדיוק' דקתני סיפא שכן הדין בב' יבמי' ויבמה א' שצריכי' שניה' לחלוץ לה וכדפרש"י ז"ל גופיה ואמאי לא אמרי' לה בגמ' על סיפא וי"ל דלענין סייעתא שפיר נקטיה רישא דמפרש בהדיא על סמך דסיפא אבל כי אתינא לאסוקי מתני' מסברא דחד לית ליה למנקט אלא פסקא דלא אתיא כההוא תנא:

מאמר לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה ותהוי תיובת' דרב יוסף פי' קס"ד דדוק' קתני חלץ לזו ומאמר לזו ומ"ה סגי לתרוייהו בחליצה זו שאלו חלץ לבעלת מאמ' עצמה לא היתה נפטרה צרה ולהכי אמרי' דמסייע ליה לשמואל ודקאמרי' ותהוי תיובת' דרב יוסף ה"פ או תהוי תיובת' דרב יוסף כלומ' דאת"ל דהא דקתני וחלץ לזו לאו דוקא דה"ה דסגיא בחליצת בעלת המאמ' לפטו' צרתה א"כ כי קתני שחלץ לצרתה נקטה לרבותא דאפי' לדידה מצי חלוץ ושופך מי בורו בחנם ואתיא דלא כרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכי' לו אבל א"א לפרש ותהוי תיובתא דרב יוסף כפשוטיה דהא אם איתא דחלץ לזו דוקא קתני ומסייע לשמואל בחליצת המאמר לא הוי תיובתא דרב יוסף דע"כ הוא צריך לשפוך מי בורו אלא ודאי כדאמרן וכפר"י ז"ל:

גט לזו וגט לזו צריכות ממנו חליצה לימא מסייע ליה לרבא בר רב הונא דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחי' פרש"י ז"ל דכיון דקתני צריכות משמע כי שתיהן צריכות לחלוץ ודכוותא קתני סיפא וכן בב' יבמין ויבמה א' שנתנו שניהם גט שצריכין שניהם לחלוץ אותה ומשום דחליצה פסול' צריכה לחזר על כל האחין. וי"מ דמגופא שמעי' לה דכיון דבב' יבמו' שחליצ' כל א' מהן גרועה לא פטר' חליצה גרועה לצרתה סברא הויה דבב' יבמין לא פטר חד לחבריה ולא עבד שליחותיה ונכון הוא:

מאי צריכות צריכו' דעלמ' ק"ל למה לן כולי האי לימא דה"ק צריכות שתיהן לחליצה א' מהן דלא מיפטר' בגיטה י"ל דא"כ פשיטא דצריכות חליצה והכי ה"ל למתני חולץ לא' מהן לאשמועי' דסגיא לתרוייהו מחליצת א' מהן:

הניחא לר' יוחנן דאמר כוליה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסי' בחייבי לאוין מכאן הקשה ר"ח ז"ל על גרש"י ז"ל דפ"ק גבי הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין על צרתה דגריס ר' יוחנן אמ' בעשה דא"כ הא איכא במתני' חייבי עשה דקתני בב' יבמות שאין אחר ביאה של א' מהן כלום והיינו כר"ע דסבר אין קדושי' תופסי' אפי' בחייבי עשה וכר' ישבב וא"כ הוה לן למימ' הכא אצטריך לאשמועינן אין קדושין תופסין בחייבי לאוין וחייבי עשה וי"ל דהא ל"ק דתלמודא עיקר נקטיה פי' בחייבי לאוין דהיינו אחר חליצה שהיא חייבי לאוין אפי' לר' יוחנן אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בהן ועוד הקש' דא"כ דאחר ביאה בב' יבמות חייבי עשה הוא כיון דתני שאין אחר ביאה כלום ואע"ג דהוו חייבי עשה למה ליה למתני שאין אחר חליצה כלום שהיא חייבי לאוין. וכ"ת דתני להו משום סדרא דמתני' וגם בזו י"ל דל"ק דלר' יוחנן אפי' בחייבי לאוין איכא רבותא הילכך אע"ג דמחייבי עשה דתני שמעינן ליה מ"מ תני אף חייבי לאוין משום סדרא דמתני' אבל בחייבי כריתו' דפשיטא ליה לר"ע שאין קדושין תופסין בהן קס"ד דלא ה"ל למתני משום סדרא דמתני' ועוד אר"ת ז"ל דאם איתא לגרש"י ז"ל הא קתני במתני' שאין קדושין תופסין בחייבי עשה ואשכחן תנא דסתם לן לר"ע כר' ישבב ואלו במ' כתובות ובמ' קדושין מספקא לן אפי' בדר' ישבב גופיה אליבא דר' עקיבא אי לאפוקי מדר' סימאי בלחוד אתא ולרבות חייבי לאוין דכהונ' או סברא דנפשיה קאמר ולרבות אפילו חייבי עשה ומאי מספקא לן דאי ר' ישבב לא קאמר לה סתם מתני' מני ויש דוחי' דלא מספקא לן התם אליבא דר' יוחנן אלא אליבא דר"ל דהויא מתני' חייבי כריתות וליתא דא"כ הוה לן לאתויי התם האי מתני' למימר דאתיא כר"ל אלא ודאי הגרס' הנכונה שם ר' יוחנן אמר לכלהו וכדכתיבנ' התם בס"ד:

רב שרביא אמר אי דאמר לה בזיקת יבמין כולי עלמא לא פליגי דלא מהני כך היא הגירסא הנכונה ומשום דיש זיקה ואי חלץ לה חליצה כשרה ודאי אפקעתה לזיקה לגמרי ותו לא מהני והכא בחליצה פסולה קא מיפלגי ר"ל שאינה בת יבום כגון שבאה אחר הגט או אחר מאמר רבי סבר חליצה פסולה פוטרת ר"ל פוטרת לגמרי ככשרה ומפקעת הזיקה לגמרי ואי אמר לה התקדשי בזיקת יבמין לא מהני ורבנן סברי אינה פוטרת ואם תאמר היאך איפשר שאינה פוטרת ואם כן במאי מיפטרא ועוד דהא בכוליה פירקין אמרו שפוטרת אנו מפרשים אינה פוטרת ככשרה שתפקיע את הזיקה לגמרי וכי אמר לה התקדשי בזיקת יבמין מהני ומכל מקום גדולי הפוסקים פירשוה דרב שרביא סבר דרבי ורבנן בפלוגתא דרב ושמואל קא מיפלגי וכגון שנפלה לפני שני יבמין דמאן דאמר אינה פוטרת סבירא ליה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין והילכך קדשה בתורת יבמות קודם חליצת אחין צריכה ממנו גט דאכתי אגידא באחים ולא איפקעה זיקה לגמרי ומאן דאמר פוטרת סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין דלמיפטר נפשה מיהא חליצה גמורה היא ואע"ג דלהאי פירושא אתיא דרבנן כרב ואנן פסקינן כשמואל הני כולהו אוקמאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו והא דאמר רב אשי נמי לכולי עלמא אינה פוטרת פירושו דכולי עלמא אהני תנאי וכדקאמר בבתרא קע"ג א' דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה ואין הלכה כן אלא דאהנהו תנאי קאמר וכן רבים בתלמוד ורבינא נמי קאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה וקיימא לן דאין תנאי כדאיתה בהמדיר ע"ד א' ויש בתירוצו של רב שרביא פירושים אחרים ואין צורך לכתבם ומיהו רב אשי אוקים פלוגתיהו ביש תנאי בחליצה כגון שאומרים לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז דרבי סבר אין תנאי ואפילו לא נתנה הויא חליצה ותו לא תפיס בה מאמר ורבנן סברי יש תנאי וכל שלא קיימתהו מאמרו מועיל והלכתא אין תנאי ואע"ג דרבנן דהכא אמרי יש תנאי אוקימתא בעלמא הוא ורבינא נמי דקאמר דכולי עלמא יש תנאי פירושו אהני תנאי כדכתיבנא ומכל מקום יש מפרשים תנאי זה כגון שגנבה את כיסו ואמר לה על מנת שתחזירי לי את כיסי דעד כאן לא אמרינן חליצה מוטעית כשרה ואין תנאי אלא כשהתנה עליה דבר שלא נתחייבה בו דמציא אמרה משטה הייתי בך אבל כל שהתנה דבר שאף בלא תנאו היתה חייבת לעשותו הרי זה תנאי ומיהו רבינא פירשה דיש תנאי אלא דהכא לא כפליה לתנאיה וסבר רבי דהואיל ולא כפליה לתנאיה אינו תנאי ואע"ג דלא מקיימא ליה חליצה כשרה היא וכי הדר וקדשה בזיקת יבמין לא כלום הוא ולרבנן לא בעינן תנאי כפול:

זהו ביאורה של שמועה דרך קצרה והעולה ממנה הוא שכל שאמר ליבמתו קודם חליצה התקדשי לי במאמר יבמין או בזיקת יבמין מהני ואחר חליצה במאמר יבמין מהני דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כרבא בזיקת יבמין לא מהני ומכל מקום יש פוסקים דוקא בחליצה כשרה אבל בפסולה מהני כרבנן אליבא דרב שרביא ואם חלץ לה חליצה כשרה על תנאי ולא נתקיים קיימא לן דאין תנאי בחליצה ואם קדשה בזיקת יבמין לא מהני ומכל מקום יש פוסקים דבמילתא דרמיא עלה יש תנאי ואם קדשה עד שלא נתקיים התנאי בזיקת יבמין הוו קידושי ואפילו היכא דלא כפליה לתנאיה דהא לרבנן אליבא דרבינא אף במקום שיש תנאי בחליצה לא בעינן תנאי כפול:

כבר ביארנו במשנתנו בשתי יבמות שאם עשה מאמר לזו וחלץ לזו הראשונה ר"ל בעלת המאמר צריכה גט למאמרו ואין צורך עוד לחליצה שהרי חליצת האחרת פוטרתה וזו היא לדעת שמואל שפסקנו כמותו במה שאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה חלץ לצרה נפטרה בעלת מאמר ושמא תאמר שזו חולקת על רב יוסף שאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו והא הכא דחלץ לחברתה וקמייתא בעיא גיטא ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ואין אומרים שיחלוץ לראשונה ותהא חברתה כשרה אינו כן שלא אמרה רב יוסף אלא בשאחת כשרה לעלמא ואחת פסולה לעלמא ר"ל לכהונה ושתיהן כשרות לא שנמצאת כל אחת מהן חליצה כשרה לפטור אף צרתה הילכך אם בא לחלוץ חולץ לפסולה ולא לכשרה כדי שלא תפסל לכהונה אבל בזמן שאחת כשרה לו ואחת פסולה לו מודה הוא שלא נפטרה הצרה אלא בחליצה כשרה ואף כאן הואיל ועשה מאמר באחת מהן נתקלשה זיקתה שהרי אין חליצה לבד מספקת לה ואין חליצתה פוטרת הצרה ועל כל פנים צריך לחלוץ לצרה וזה שתירצוה בגמרא בדרך אחרת לומר מי קתני חולץ כלומר דהכי דינא חלץ קתני בדיעבד הא דינא לאו הכי הוא אלא דין הוא שיחלוץ לבעלת המאמר ודלא כשמואל דחייה בעלמא הוא כדי לדחות סייעתא דשמואל ולאוקומה למתניתין אליבא דרב יוסף וקא סלקא דעתיה דרב יוסף לא סבירא ליה כשמואל דאי כשמואל סבירא ליה על כל פנים צריך הוא לשפוך ומכל מקום לענין פסק אליבא דתרוייהו מיתוקמא ושאר דברים שבסוגיא אין צורך בהם לענין פסק אלא אידך פירושא היא זיל גמור וכבר נתפרשו כל צרכן בפירושי גדולי הרבנים:

ועתה נשלם פרק רבן גמליאל תהלה לאל:

א) ועוד דקאמר לעיל דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ובשלהי מתני' אמרינן אין אחר חליצה כלום וכן הא דקאמר רב אשי דכו"ע חליצה פסולה אינה פוטרת היינו לענין דחייל מאמר אבתרה:

לימא מסייעא ליה לרבה בר רב הונא פי' לעיל בהאי פרקא:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו תני אין אחר ביאה כלום ותנא דידן התרת יבמה לשוק עדיפא ליה והקשה הר' נתנאל למאי קאמר ותנא דידן הא אמר תני במתני' וא"כ אינו כ"א מגיה המשנה ואין זה תנא אחר ותירץ דה"ג תנא אין אחר ביאה כלום דברייתא היא בתוספתא א) והשתא ניחא דקאמר ותנא דידן דלא תני במתני' הכי ומשני התרת יבמה לשוק עדיפא ליה וכו':

רב שרביא אמר בחליצה פסולה קא מיפלגי רבי סבר חליצה פסולה פוטרת ורבנן סברי חליצה פסולה אינה פוטרת [פי' רבי סבר דפוטרת] ושריא לעלמא ודחי' לה מהאי ביתה ואין (כלל) [כאן] יבמות כלל. ולפיכך אינה צריכה הימנו גט ורבנן סברי אינה פוטרת ולא אידחיא מהאי ביתא ויש כאן יבמות. והרב אלפס פי' דבחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין קמיפלגי וס"ל לרבנן צריכה לחזר על כל האחין וכל זה סיוע למפסק הלכתא כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר אחר כל האחין דהא רבנן קיימי כותיה אעפ"י שפסק הרב אלפס דכל הני טעמי דאתמר (בהו) [גבי] פלוגתא דרבי ורבנן לא סמכינן עלייהו איכא מינייהו דסמכינן כגון האי טעמי דאיתמר לעיל מתוקמי' כרבי דלא סמכינן אדרבנן דקי"ל דיש זיקה כדפרישנא. רב [אשי] אמר ביש תנאי בחליצה קא מיפלגי רבי סבר אין תנאי בחליצה ורבנן סברי יש תנאי בחליצה וכיון דלא נתקיים התנאי אין כאן חליצה ויש כאן יבמות רבינא אמר דכ"ע דיש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי דרבנן סברי דלא בעי תנאי כפול ואע"ג דלא כפילנא לתנאיה התנאי תנאי וצריך לקיימו וכיון שלא קיימו אין כאן חליצה ויש כאן יבמות. הכי אוקימנא דרב אסי ורבינא הוו להו לרבנן דלא כהלכתא דק"ל אין תנאי בחליצה דתניא חליצה מוטעת כשרה ואוקימנא בפרק המדיר דאין תנאי בחליצה. דמכדי כל תנאי מהיכא גמרינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומי ע"י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאיה תנאה. ומיהו מעקרא קס"ד בפ' המדיר דהיינו טעמא דחליצה מוטעת כשירה דכיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה ולהאי טעמא אי אדכר תנאיה בשעת חליצה הוי תנאיה תנאה ואפ"ה הלכתא כטעמא בתראה כהאי מסקנא ואפי' אידכר התנאי בשעת חליצה לא הוי תנאיה תנאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח:

הא דתנן מאמר לזו וחלץ לזו צריכה גט ואמר עלה בגמ' לימא (תהוי תיובתא) [מסייע ליה] לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרת צרתה ותיובתא דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו מי קתני חולץ חלץ קאמר דיעבד וכיון דקי"ל כשמואל לכתחלה נמי אית ליה למעבד אם עשה מעשה לזו חולץ לאחרת ונפטרת בעלת מאמר אבל אם חלץ לבעלת מאמר לא נפטרת צרה וכי חליץ לאחרת לא הוי תיובתא דרב יוסף כלומר לית ליה לשמואל דאם חלץ לבעלת מאמר נפטרת צרתה וה"ל למחלץ לבעלת מאמר שאחרים פסולין לה בלא חליצה ולא לצרתה שאחרים כשירים לה בלא חליצה והשתא נפסלה לאחרים בחליצה זו ג):

גמ' מר סבר חליצה פסולה פוטרת ומ"ס חליצה פסולה אינה פוטרת הקשה הרי"ף היכי אמרו רבנן חליצה פסולה אינה פוטרת דהא כוליה פרקין חליצה פסולה פוטרת דתנן אין אחר חליצה כלום ועוד אי לאו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וקשה לדבריו דמאי קא קשיא ליה דהא איכא אבא יוסי בן חנן לקמן דסבר דיש אחר חליצה פסולה כלום דגזר חליצה משום ביאה ואמאי לא נימא נמי דרבנן דפליגי עליה דרבי סברי כוותיה דאבא יוסי בן חנן:

גמרא מי קתני חולץ חלץ קתני דיעבד. יש לדקדק השתא נמי בדיעבד קתני חלץ מדלא נקט שחלץ בדיעבד לבעלת מאמר ולבעלת גט ע"כ דמסייע לשמואל דלא נפטרה צרתה ומיהו תיובתא לדרב יוסף ודאי ליכא דאע"ג דליתא לדשמואל בחלץ בדיעבד לא שייך הא דלא ישפוך כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תד"ה רבינא כו' ליפלגו לענין התרה לשוק כו' עכ"ל ולמאי דפליגי בחליצה פסולה אם פוטרת לא שייך למימר דליפליגי בהתרה לשוק דא"כ במה תפטר לשוק וכי כל הני תחלוץ ותיזל ודו"ק:

בד"ה סד"א ליגזור מאמר כו' תימה מה צריך לטעם זה דלעיל כו' עכ"ל ק"ק דלפי טעם זה אמאי לא קשיא להו נמי מאי קא מקשה לעיל לר"ל איצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות אימא דודאי שפיר משום האי טעמא דסד"א לגזור מאמר דבתר כו' ויש ליישב דאפי' לר' עקיבא ליכא למיטעי אלא בחייבי לאוין אבל בחייבי כריתות לא טעי וליכא למיגזר במאמר דבתר כו' ועוד דמרישא בחייבי לאוין שמעינן ליה דלא גזור וכ"ש בחייבי כריתות ודו"ק:

תוס' ד"ה רבינא אמר וכו' ועוד אדמיפלגי ביש תנאי בחליצה לענין מאמר שאחריה וכו'. האי ועוד הוי כמו ועוד תימה אחרת וקאי אדלעיל דקאמר תימה לר"י וכו' שבתחלת הדבור:

גמ' פיסקא אחת יבמה אחת ואחת שתי יבמות נמחק וצ"ל הפיסקא כיצד עשה בה מאמר כו'. :

גמרא ותנא דידן התרת יבמה לשוק עדיפא ליה. נ"ל דהיינו משום דס"ל כא"ש דמצות חליצה קודמת וכדאמרי' בריש מכלתין (ג) ועי' לעיל (לט ב) תד"ה אמר:

רש"י ד"ה והכא בתנאי כפול. והאי דלא כפלי' אם תתני כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה רבינא. ואר"י דלענין כו'. לדבריו מיושב שפיר הא דקאמר ר"א דכ"ע ח"פ א"פ דאי כפשוטו דיש תנאי כו' היינו דלא הוי חליצה כלל כיון דלא נתקיים התנאי א"כ אפי' תימא דח"פ פוטרת מ"מ הכא הוי כמו שלא היתה חליצה כלל והיה יכול לומר דכ"ע ח"פ פוטרת עי' ברא"ש וניחא נמי הא דפריך לקמן בסה"ע איצטרך לאשמועינן אין ק"ת בח"כ ולא משני דאשמעינן דאפי' היתה החליצה על תנאי כדמוקי לה הכא אלא ודאי דלכ"ע פשיטא דא"ת בחליצה מדאורייתא רק הכא גזרו דמהני מאמר משום גזירה אטו ביאה דמהני אליבא דרבנן דר"ע:

תוס' ד"ה רבינא. ז"ל דחליצה מוטעת כשרה דאין תנאי בחליצה דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן דאפשר לקיימו ע"י שליח עכ"ל. ויעויין בתוס' כתובות (דף עד. ד"ה תנאי) דכתבו שאין זו גזיה"כ בעלמא אלא סברא הוא וז"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיימו ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשווי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח, לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דתוס' סבורים דלמנות שליח ולהתנות תנאי הרי הם מזכויות דבעל המעשה, ובקנינים דעלמא או בקידושין ובגירושין משום שיש שם בעלים יש להם זכות למנות שליח ולהתנות תנאי. משא"כ בחליצה דחלה בכוונה בעלמא ובלי חלות שם דעת בעלים⁴⁹, ומשו"ה החולץ והחלוצה אינם יכולים למנות שלוחים או להתנות תנאים. וביאור הגר"ח זצ"ל הוא שלא כהאחרונים דס"ל דהטעם דאין ממנין שליח בחליצה הוא משום שהחולץ צריך לנעול נעל על רגלו והויא מצוה שבגופו שאין למנות עליה שליח. ומאידך החלוצה שרק עושה מעשה חליצה בעלמא ואינה עושה מצוה שבגופה יכולה למנות שליח. ואילו לפי הגר"ח זצ"ל בין החולץ ובין החלוצה אינם בעלים על החליצה ומשו"ה שניהם אינם ממנים שלוחים וגם אינם מתנים תנאים.
והנה תנאים חלים בנדרים (נדרים דף יד:), ובנדרים ליכא שליחות (נדרים דף עב:). וצ"ע א"כ היאך מתנים תנאים בנדרים, והרי מתנגד הוא לכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. אך לפי שיטת התוס' וכפי ביאור הגר"ח זצ"ל אין כאן קושיא, שהרי יש בעלים בנדרים, דהנודר בעל הנדר הוא משום שהנדר חל רק מדעתו, אלא דנדר הוי מצוה שבגופו ומשו"ה אינו ממנה שליח, ומ"מ יש תנאי בנדרים שרק במקום דליכא בעלים חל הכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי, אך אם הפקעת השליחות הויא משום דהויא מצוה שבגופו ומ"מ הוי בעלים אזי יכול להתנות תנאי אע"פ שאינו יכול למנות שליח.
אמנם הגר"ח זצ"ל אמר דיתכן אחרת די"ל דתנאים חלים בנדרים לא משום פרשת תנאי בני גד ובני ראובן אלא מגזיה"כ המיוחדת דאדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כו.), דמשו"ה ארבעה נדרים התירו חכמים, נדרי זרוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסין (נדרים דף כ:). ולכן לא חל בנדרים הכלל דמילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי דכלל זה חל בתנאי בני גד ובני ראובן בלבד. ולפי"ז יוצא שבתנאי נדרים לא צריך הנודר להתנות תנאי כפי כל דיני תנאי בני גד ובני ראובן כגון בתנאי כפול, בתנאי קודם למעשה, וכדומה.
וכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' חליצה ויבום הל' כ"ד) וז"ל חליצה מוטעת פסולה, כיצד כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה, או שאמר לה חלוץ לה שזו מצוה היא ואינה מפסדת עליך כלום ואם תרצה אח"כ לייבם תייבם כו' עכ"ל. ובמגיד משנה מובא שהרשב"א חולק על הרמב"ם באופן השני וסובר שהחליצה כשרה. וסברתו דבשלמא באופן הראשון שברמב"ם החליצה פסולה מפני שלא התכוון החולץ להתירה, ובלי כוונה היתר החליצה פסולה. ואילו באופן השני שאכן התכוון החולץ להתירה, אלא שטעה בטעות בעלמא, שסבור שאח"כ יוכל לקדשה ולא ידע שתהיה אסורה בלאו דלא יבנה, החליצה כשרה, דליכא דין טעות בחליצה. ולכאורה שיטת הרשב"א צ"ע, דמ"ש דליכא דין טעות בחליצה משאר מעשי קנין קידושין וגירושין שטעות פוסלתם, ואילו חליצה מוטעת כשרה. ואי אפשר ללמוד שטעות אינו חל במקום דליכא דין תנאי בני גד ובני ראובן, דדין טעות אינו תלוי בדיני תנאי בני גד ובני ראובן, וא"כ אע"פ דליכא חלות תנאי בחליצה מפני דליתא בשליחות, מ"מ למה לא חל דין טעות.
אך לפי יסוד הגר"ח זצ"ל אף שיטת הרשב"א מבוארת, שדין טעות הפוסלת מעשה וחלות בכהת"כ חל רק כשיש טעות בדעת בעל המעשה כגון טעות בדעת המקנה והקונה או המקדש אשה והמגרשה. משא"כ בחליצה, דליתא בה בעלים, שאף החולץ אינו בעל החליצה, שאינו אלא עושה מעשה חליצה בעלמא וחלות החליצה חלה ממילא משמים. ומאחר שאינו בעל החלות ליכא בכוונתו דיני טעות, ואף שחלץ בכוונה מוטעת וכגון שלא ידע שתיאסר עליו באיסור לא יבנה, חליצתו כשרה.
בא"ד. ואר"י דלענין התרה לשוק לכ"ע הויא חליצה כדקי"ל דאין תנאי בחליצה אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקעא לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין קאמר דיש תנאי עכ"ל. דבריהם תמוהים, דאם הועילה החליצה להתירה לשוק היאך קונה בה מאמר יבמין, הרי אינה עוד יבמה.
ונראה דתוס' סבורים שאפילו אחרי החליצה הרי היא עדיין זקוקה, ומשו"ה מאמר חל בה. דהחליצה הועילה להקליש את הזיקה לענין דהותרה לאחר לקדשה, ומשנתקדשה לאדם אחר פקעה הזיקה הקלשא. ברם הזיקה פקעה רק כשקידשה אחר דחלות הקידושין שלו מפקיעין את הזיקה הקלשא דהחולץ. אבל לפני שהאחר מקדשה, הרי היא עוד זקוקה בזיקה קלשא, ואסורה היא בזנות באיסור יבמה לשוק. ולפי התוס' הוא הדין בכל אופן דחליצה פסולה, דעדיין זקוקה היא בזיקה קלשא, ולכן מאמר עוד תופס בה, אמנם אם נתקדשה לאדם אחר הקידושין מפקיעין זיקתה לגמרי, ואז אין מאמר תופס בה.
ויעויין ברי"ף שפירש דחליצה פסולה דסוגיין מיירי באופן דצריכה לחזר על כל האחין. ונראה שהרי"ף דייק לפרש הכי משום דסובר דכל זמן דצריכה לחזר על כל האחין הרי היא עדיין זקוקה לכל בית היבמין, ואפילו לזה שחלצה הרי היא עוד זקוקתו במקצת זיקה קלשא ומשו"ה עדיין בת מאמר היא. ואילו בחליצה פסולה באופן דהחלוצה נפטרה אלא דצריכים לחזר על הצרות, אין מאמר תופס בחלוצה משום דזיקתה פקעה לגמרי שהרי הותרה לשוק, ולאו בת מאמר היא.
מאידך יעויין בחידושי הרמב"ן דנקט דחליצה פסולה דסוגיין מיירי בכגון דצריכים לחזור על כל הצרות, ושיטתו דאע"פ דהחלוצה הותרה לשוק, מ"מ עדיין זקוקה בזיקה קלשא, אלא דקידושי אחר מפקיעין את הזיקה, ולכן כל זמן שלא נתקדשה לאחר מאמר דהחולץ תופס בה. ושיטתו כשיטת התוס' ושלא כהרי"ף.
ועלינו להבין מהו הגדר של הזיקה הקלשא הזו שחלה בחלוצה שחלצה חליצה פסולה והותרה לשוק ועכ"ז עדיין זקוקה היא דלכאורה הוא דבר תמוה. ונראה שחליצה פסולה הועילה להפקיע את זיקת האישות שהיתה בה, אך עוד זקוקה היא למצות חליצה, שעוד לא קיימוה⁵⁰. ומשום שזקוקה עדיין למצוה משו"ה חל בה מאמר. ברם משנתקדשה, הקידושין דהמקדש מפקיעין את הזיקה למצוה, ותו אינה ראויה למאמר.
וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' יבום הל' י"ב) וז"ל נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ל. ועיין במגיד משנה (הלי"א) שהרשב"א חולק על הרמב"ם, והקשה שאם חליצה פסולה התירה את החלוצה ורק צריכים לחזור על צרותיה כדי לפוטרן, היאך תחזור החלוצה על האחין, הרי כבר הותרה לשוק וא"כ החיזור של החלוצה על האחין אינו מועיל, שהרי אינה עוד זקוקה ואינה ראויה לחליצה.
ונראה שהביאור ברמב"ם הוא שחליצה פסולה מתירתה רק כדי שתינשא לשוק. אמנם כל זמן שלא נישאת עדיין זקוקה היא למצוה, ואסורה בזנות באיסור של יבמה לשוק, משום שרק חלות נישואין מפקיעה את זיקתה למצוה. וכך מדוייק בלשון הרמב"ם שכתב ש"הותרה להנשא לזר", ומשמע דבזנות אסורה דעדיין זקוקה היא. ומכיון שמותרת רק להנשא ועדיין זקוקה בזיקה קלשא למצוה משו"ה יכולים שאר האחים לחזור ולחולצה ולגמור את מצות החליצה, ובכך להתירה עם צרותיה⁵¹.
⁴⁹ ועיין עוד בחידושי הגר"ח הלוי זצ"ל על הרמב"ם (פ"ד מהל' יבום הלט"ז).
⁵⁰ עיין בשיעורים לתחילת המסכת ד"ה הקדמה: מצות יבום וקנין יבום אות י"ג.
⁵¹ ע"ע בשיעורים לעיל (דף כז ב) ד"ה שיטת הרמב"ם בחליצה פסולה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

יש זיקה. האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתאי חליצתה פקעתה וליכא למימר הכי: אין זיקה. אין כח לזיקה ואפי' הכי מעיקרא הוי מאמר: רב שרביא אמר. אי דאמר לה בזיקת יבמין כ''ע לא פליגי דלא מהני דיש זיקה ואתיא חליצה ואפקעתה: והכא בחליצה פסולה. כגון שחלץ אחר הגט קמיפלגי רבנן סברי לא אפקעתה שפיר ויש אחריה כלום הלכך קני מאמר: יש תנאי בחליצה. שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז רבי סבר אין תנאי מועיל בחליצה ואפילו לא נתנה לו אין תנאי מועיל והוי חליצה הלכך לא תפיס מאמר שעשה בלשון זיקת יבמין אבתרה דהא אפקעתה לזיקתו ולרבנן יש תנאי וכל כמה דלא קיימא לא פקע זיקה וכי אמר לה התקדשי לי ע''י כסף זה בזיקת יבמין קני: ה''ג רבינא אמר דכ''ע יש תנאי בחליצה. אע''ג דקי''ל (לקמן דף קו.) חליצה מוטעת כשירה הני תנאי לא סבירא להו: והכא בתנאי כפול קמיפלגי. וכגון דלא כפליה לתנאי לרבי בעינן תנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן והאי דלא כפליה אם תתני תהא חליצה ואם לא תתני לא תהא חליצה לא הוי תנאי לבטולי לחליצה: וניתני נמי אין לאחר ביאה כלום. דהא ביאה שייכא למימר בסיפא דקתני או בעל ועשה מאמר ונתן גט וחלץ דהא או או קתני ובבעל ועשה מאמר או בבעל ונתן גט מאי חליצה איכא: תני אין לאחר ביאה כלום. ולא צריך למיתני נמי אין לאחר חליצה כלום דכיון דתנא אין אחר ביאה כלום ה''ה נמי דאין אחר חליצה כלום ולישנא קלילא הוא למיתני חדא או ביאה או חליצה: ותנא דידן. דלא נקט ביאה ואע''ג דאיירי בה בסיפא משום דהיתר יבמה לשוק חביבא ליה לאורויי ומינה שמעינן דאין אחר ביאה כלום וטריחא לתנא למיתני תרתי אין אחר ביאה ואין אחר חליצה כלום: מתניתין. דקתני אחת שתי יבמות עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטין: דלא כבן עזאי. דאמר אין מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד ומתני' בשתי יבמות ויבם אחד קא מיירי וללישנא בתרא דגרסינן למילתיה דבן עזאי איפכא קיימא הך אתקפתא אסיפא דמתני' דקתני בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמין ויבמה אחת ומיסתברא כלישנא קמא דא''כ לא הוה לן לאיתויי הך אתקפתא הכא אלא בגמרא דסיפא דלקמן: לימא מסייע ליה לשמואל. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי מדלא נקט חליצה אבעלת מאמר מסייע לשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דכיון דבעי גט למאמרו לא הויא חליצה מעלייתא לאפוקי זיקה דחברתה: ותיובתא דרב יוסף. דאמר בהחולץ (לעיל דף מד.) לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם דהא הכא דחלץ לחברתה וקמייתא בעיא גט ונמצא פוסל את שתיהן מן הכהונה ולא אמרינן ליחלוץ לקמייתא ותהא חברתה כשירה: צריכות. משמע חליצה לכל אחת דכיון דחליצת שתיהן רעועה אין אחת מהן פוטרת חברתה וקתני סיפא וכן שני יבמין ליבמה אחת דאם נתן זה גט וזה גט צריכה חליצה משניהן: לימא מסייע ליה לרבה כו': ה''ג גט לזו וחלץ לזו לימא מסייע ליה לשמואל. מדלא נקט חליצה לבעלת הגט אלא לחברתה מסייע ליה לשמואל דאמר בפ' ד' אחין חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה: וליתני נמי אין אחר ביאה כלום. בסיפא דקתני או בעל ובעל או בעל ועשה מאמר כו' דהא משום הכי נקט לה דהתם לא שייך למיתני אין אחר חליצה כלום דהא ליכא חליצה: כולה ביתא. כל האחין על החלוצה ועל צרתה בלאו בעלמא כחולץ עצמו דשליחות דידהו עבד: איצטריך לאשמועינן. מתני' חלץ לזו ועשה מאמר בזו אינו כלום דאע''ג דלאו בעלמא היא גביה לא תפסי קידושין וסתים לן בכולן כר' עקיבא וכן בשני יבמין ויבמה אחת: אלא לר''ש בן לקיש דאמר. בפ''ק (דף י:) כוליה ביתא בכרת קאי לבד מחולץ בחלוצה אבל חולץ לגבי צרה וכל האחין בין בחלוצה בין בצרה בכרת מאי איצטריך למיתני גבי ב' יבמות ויבם אחד וב' יבמין ויבמה אחת דאין מאמר השני תופס אחר חליצה: וליטעמיך סיפא. בב' יבמין ויבמה אחת דקתני בעל הראשון ועשה השני מאמר אין אחר ביאה כלום מי איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בא''א הרי כנסה וכאשתו היא לכל דבר: אלא איידי דתני התרת יבם ויבמה אחת. דאיצטריך לאשמועינן אפילו לר''ל דאין מאמר אחר חליצה דהא ליתא גביה אלא בלאו דלא יבנה ואיצטריך למיסתמיה כרבי עקיבא תנא נמי כו':

רבינא אמר דכ''ע יש תנאי בחליצה. תימא לר''י דהני אמוראי אתו דלא כהלכתא דקי''ל בפרק מצות חליצה (לקמן דף קו.) ובהמדיר (כתובות דף עד. ושם) דחליצה מוטעת כשירה דאין תנאי בחליצה משום דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן דאיפשר לקיימו ע''י שליח דאי סבירא להו דאין תנאי לא הוה להו לאוקמי פלוגתא דרבי ורבנן בהכי ועוד אדמיפלגי ביש תנאי בחליצה לענין מאמר שאחריה ליפלגו לענין התרה לשוק ואר''י דלענין התרה לשוק לכ''ע הויא חליצה כדקי''ל דאין תנאי בחליצה אלא לענין דהויא חליצה פסולה דלא מפקע לה זיקה לגמרי שלא יועיל אחריה מאמר בלשון זיקת יבמין קאמר דיש תנאי ושוב מצא ר''י בשם ר''ת: לימא מסייע ליה לשמואל ותיובתא לרב יוסף. אמאמר לזו וחלץ לזו קאי ואם תאמר אמאי הוי תיובתא לרב יוסף דהא דאין חולץ לבעלת מאמר משום דשמואל דחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה וי''ל דה''ק לימא מסייע ליה לשמואל או תיהוי תיובתא דרב יוסף דאי לא תסייע לשמואל ומיפטרה צרה בחליצת בעלת מאמר א''כ האי דנקט מאמר לזו וחלץ לזו לאשמועינן דחולץ לאיזו שירצה לאפוקי מדרב יוסף דקאמר לא ישפוך מי בורו ואחרים צריכים לו: איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. אע''ג דכבר אשמועינן לעיל קתני לה נמי הכא אגב שאר גווני כיון דלאו מילתא דפשיטא היא: איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין באשת איש. פירוש דקתני סיפא וכן בשני יבמין ויבמה אחת ותימא דלמא הא דנקט בעל ועשה מאמר משום שתי יבמות ויבם אחד נקטיה: סלקא דעתך אמינא ליגזור מאמר דבתר חליצה כו'. תימה מה צריך לטעם זה דלעיל הוה ניחא לר' יוחנן דאיצטריך לאשמועי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אע''ג דכבר אשמועינן ליה מרישא והכי נמי תינח ליה הכא מהאי טעמא גופיה:

יבמות נג ע"א

יבמות נג ע"א - Steinsaltz

דף נג - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד