יבמות נב ע"ב

יבמות נב ע"ב - Steinsaltz

But if he wrote a bill of divorce for a regular woman who has no connection to him, even if he later married her, it is not a valid bill of divorce. This is because at the time of the writing of the bill of divorce, it is not in his power to divorce her, and therefore the bill of divorce is of no consequence. All this is evident, but in light of the above halakhot Rami bar Ḥama inquires: If he wrote a bill of divorce for his yevama and did not give it to her immediately, but only after they were married, what is the halakha? Is it a valid bill of divorce or not? The Gemara clarifies the options: On the one hand, since she is tied to him she is considered like his betrothed; or perhaps, since he has not yet performed levirate betrothal with her, she is not even considered the equivalent of his betrothed, and the bill of divorce is not effective? The Gemara does not have a resolution for this and states that the question shall stand unresolved.

Rav Ḥananya inquires: If he wrote a bill of divorce for his levirate bond, by specifying in the bill of divorce that he is thereby severing the levirate bond between them, but not for his levirate betrothal, or if he wrote a bill of divorce for his levirate betrothal and stated that it is not for his levirate bond, what is the halakha? Is the levirate betrothal superimposed upon the levirate bond, so that they are considered a single, continuous link, and he is like one who divorces half a woman, and one who divorces half a woman has done nothing; or perhaps this stands on its own and that stands on its own, and he can therefore cancel either the levirate bond or the levirate betrothal separately.

The Gemara asks: And why do you not resolve the dilemma from a teaching of Rava? For Rava said: If a yavam gave a bill of divorce for his levirate betrothal, her rival wife is permitted. The levirate betrothal he had previously performed is thereby canceled, which leaves the bond intact, and the rival wife of this yevama remains available for levirate marriage. This indicates that levirate betrothal and the levirate bond are not connected. The Gemara answers: To Rava it is obvious, but to Rav Ḥananya it is a dilemma. What, then, is the halakha? Since no other proof is forthcoming, and Rav Ḥananya does not accept the teaching of Rava, the question remains undecided. The Gemara states that the dilemma shall stand unresolved.

§ It was taught in the mishna: If the yavam performed ḥalitza and then performed levirate betrothal, nothing is effective after ḥalitza and this levirate betrothal is not valid. Rav Yehuda said that Rav said: This is the statement of Rabbi Akiva, who says that betrothal does not take effect on those who are forbidden as they are liable for violating a prohibition. Once he has performed ḥalitza, the woman is forbidden to him due to the prohibition derived from the verse “So shall it be done to the man who does not build his brother’s house” (Deuteronomy 25:9), and betrothal is ineffective. But the Rabbis say something is effective after ḥalitza. Although the woman who performed ḥalitza is forbidden to him, if he does betroth her, his betrothal is effective, as with any regular prohibition.

The Gemara asks: And can you establish that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva? But doesn’t the first clause of the mishna teach: If he gave a bill of divorce and performed levirate betrothal, she requires a bill of divorce and ḥalitza. Now if this is in accordance with Rabbi Akiva’s opinion, once he gave her a bill of divorce, is levirate betrothal effective for her?

But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Akiva says: From where is it derived that if one gives a bill of divorce to his yevama, she is forbidden to him forever and he no longer has the option of marrying her? As it is stated with regard to a woman who was divorced and married another man who subsequently died or divorced her: “Her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife” (Deuteronomy 24:4). Rabbi Akiva emphasizes the words “who sent her away,” implying that he may not remarry her after sending her away. This indicates that there is an instance where a husband may not remarry his wife even if she has not married another, merely because he has given her a bill of divorce. This applies to the case of a yevama where the bill of divorce she receives renders her permanently prohibited to him. According to Rabbi Akiva, once she is rendered prohibited to him, no further action performed by the yavam is effective, so why does the levirate betrothal performed require a bill of divorce?

Rav Ashi said: This is not difficult because the bill of divorce for levirate marriage was established by the Sages and only has the force of rabbinic law, and the aforementioned verse is not a Torah prohibition, but rather a mere support. Therefore there is no Torah prohibition against marrying a yevama who received a bill of divorce, and the levirate betrothal performed afterward is effective according to Rabbi Akiva as well.

With regard to the halakha of betrothal after ḥalitza, the Gemara notes: This halakha is also taught in a baraita as Rabbi Yehuda HaNasi said: These matters were only stated in accordance with the statement of Rabbi Akiva, who considers a yevama who underwent ḥalitza to be prohibited like a forbidden relation. Therefore, any further betrothal is not effective with her, as is the case with forbidden relations. But the Rabbis say something is effective after ḥalitza. And I say: When is betrothal effective after ḥalitza? It is effective when he betrothed for the purpose of marriage, like the regular betrothal of any ordinary woman. But if he betrothed her after ḥalitza and specified that he is doing so for the purpose of levirate marriage, in that case nothing is effective after ḥalitza.

It is taught in another baraita: With regard to one who performs ḥalitza with his yevama and then betroths her, Rabbi Yehuda HaNasi says: If he betrothed her for the purpose of regular marriage she requires a bill of divorce from him; if he betrothed her for the purpose of levirate marriage she does not require a bill of divorce from him. And the Rabbis say: Whether he betrothed her for the purpose of regular marriage, or whether he betrothed her for the purpose of levirate marriage, she requires a bill of divorce from him, as this betrothal is effective.

Rav Yosef said: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s distinction between one who betroths his ḥalutza for the purpose of levirate marriage and one who does so for the purpose of regular marriage? It is because the Sages considered him like one who hoes the property of a convert who died without leaving heirs. The property of such a convert is ownerless, and whoever takes possession of it acquires its title. As one of the methods of taking possession of land is hoeing, if one hoed the property of this convert with the intention of acquiring it, it belongs to him. However, if he hoed the convert’s property while mistakenly thinking that the land was his own, even though he performed an act of acquisition, since he lacked the requisite intention he has not acquired the land. Here too, since the yavam intended to betroth her for the purpose of levirate marriage, and the levirate bond no longer exists, his action is not effective.

Abaye said to him: Are the two situations comparable? There, in the case of hoeing, he does not intend to acquire the land as he works, as he thinks that it is already his, whereas here he does intend to acquire the woman. This case is similar only to the one who hoes the property of this deceased convert while thinking it is that of a different convert. The halakha in that case is that he acquires the land, despite his imprecise knowledge of what he is acquiring. Here too the betrothal should take effect regardless of his error.

Rather, Abaye said that the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis cannot be explained in the above manner. Instead, he suggests: With what are we dealing here? It is a case where he said to his ḥalutza: Be betrothed to me with levirate betrothal. Rabbi Yehuda HaNasi holds that levirate betrothal is superimposed upon the levirate bond, and is therefore only possible when the bond exists, and since ḥalitza comes and releases the levirate bond, levirate betrothal is not effective for her. And the Rabbis hold: This, the levirate bond, stands on its own, and that, levirate betrothal, stands on its own. Although the bond has been canceled, the formula of: Be betrothed to me with levirate betrothal, is effective. At the outset, before ḥalitza, if he had said to her: Be betrothed to me with levirate betrothal, would this not be an effective betrothal despite the lack of connection between the levirate betrothal and the levirate bond? Now too it should be effective, even though she performed ḥalitza.

Rava said: If he said to her: Be betrothed to me with levirate betrothal, everyone agrees that it is effective, and she is acquired. And with what are we dealing here? It is a case where he said to her: Be betrothed to me with the levirate bond, and the dispute is as follows: Rabbi Yehuda HaNasi holds

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

ואם אמר לו לכתוב גט לאשה בעלמא, שיגרשנה לאחר שיכנסנה, אינו גט, מפני שאין בידו עתה לגרשה.

בעי רמי בר חמא: כתב גט שכזה ליבמתו לפני שכנסה, ולאחר שבא עליה, נתנו לה, מהו שתתגרש בו לכשיכנוס אותה?

וצידי הספק הם:

האם נאמר: כיון דאגידא ביה - כארוסתו דמיא, והרי הוא כארוס האומר ללבלר שיכתוב לו גט כדי שיוכל ליתנו לאשתו לכשישאנה, שיכול לכתוב אותו עתה, וליתנו לה כשיכנסנה.

או דלמא, כיון דלא עבד בה מאמר, לא!

כיון שעדיין אינה נחשבת כארוסתו אלא רק כזקוקה לו, ולכן אינו יכול לכתוב אותו עתה, ולגרש בו לאחר שיכנסנה.

תיקו!

[עיין בתוס' שביארו שהשאלה היא אם גט זה פוסלה לכהונה מדין ריח הגט, כי מדאורייתא ודאי אינה מגורשת, שהרי אינו יכול לגרשה עתה מן התורה גם אם יעשה בה מאמר].

בעי רב חנניה: יבם שעשה מאמר ביבמתו, ולאחר מכן כתב גט לזיקתו בלבד, ולא למאמרו.

או שכתב גט למאמרו בלבד, ולא לזיקתו - מהו שתתגרש בגט שכזה?

וצידי הספק הם:

האם נאמר שהיות ועשה בה קידושי מאמר, הרי מאמר עילוי זיקה קא רמי שחל המאמר על הזיקה, והרי זו אישות אחת, שאי אפשר לעקרו חצי ממנה.

ולכן, אם יתן גט למאמר בלבד או לזיקה בלבד הוה ליה כמגרש חצי אשה, שאין היא מגורשת כלל. כי המגרש חצי אשה - לא עשה ולא כלום!

או דלמא, האי מאמר לחודיה קאי. והאי זיקה לחודיה קאי. שאין הם מהווים אישות אחת. ולכן אפשר לתת גט למאמר לחוד ולזיקה לחוד?

ותמהינן: ותפשוט ליה מדרבא!

דאמר רבא: יבמה שעשה בה היבם מאמר, ולאחר מכן מת היבם, שוב אינה יכולה להתייבם לאח אחר, כי יש עליה זיקת שני יבמין: של הראשון, ושל השני שעשה בה מאמר. וגם צרתה אסורה לייבום, לפי שהיא צרה לאשה שיש עליה זיקת שני יבמין.

אבל אם נתן היבם, שעשה בה מאמר, גט למאמרו, ולא לזיקתו, הותרה צרתה לייבום. שהרי שוב אינה צרה לאשה שיש עליה זיקת ב' יבמין.

[והא דבעלת המאמר עצמה אינה מתייבמת, כבר נתבאר לעיל שהוא משום גזירה דלמא מחלפא בבעלת גט גמור לזיקה שלפני מאמר, שאז היא נאסרת לכל האחים]?

ומשנינן: לרבא פשיטא ליה. לרב חנניה מיבעי ליה!

מאי מה הוה עלה דהאי בעיא? -

תיקו!

שנינו במשנה: חלץ ואח"כ עשה מאמר, אין אחר חליצה כלום!

אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי עקיבא, דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, וחלוצה אסורה על החולץ בלאו של "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. וקידושי החולץ יתפסו בחלוצה, על אף איסור לאו שיש עליה.

ומקשינן: ומי מצית מוקמת לה כרבי עקי בא?

והא קתני רישא: נתן גט ואח"כ עשה בה מאמר, צריכה גט וחליצה.

ואי רבי עקיבא היא, הרי כיון דיהב לה גט, מי מהני בה מאמר!?

והתניא: רבי עקיבא אומר: מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית? שהיא יותר גרועה מאשת איש שחוזרת לבעלה אחרי שהתגרשה!

שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה".

המילים "אשר שלחה", מיותרות הן, והן באו ללמד, שיש משלח שאסור לו להחזיר את גרושתו, אפילו כשלא נישאה לאדם אחר. ואיזו היא? - זו יבמה שהתגרשה, שאסור למי שייבמה להחזירה עולמית אחר שיל וח.

וכיון שאסורה עליו בלאו, שוב לא תפסי בה קידושין אליבא דרבי עקיבא. ואם כן, אי אפשר להעמיד את זה ששנינו ברישא: נתן גט ועשה בה מאמר, צריכה גט וחליצה, אליבא דרבי עקיבא. ואם כן, גם את הסיפא של המשנה אי אפשר להעמידה לפי רבי עקיבא!

ומשנינן: אמר רב אשי: גט יבמין, אפילו לרבי עקיבא, מדרבנן הוא. וקרא אסמכתא בעלמא, ולכן תופסים בה קידושין גם אליבא דרבי עקיבא.

תניא נמי הכי, שזה ששנינו "אין אחר חליצה כלום", לדברי רבי עקיבא היא.

דתניא: רבי אומר: אין הדברים הללו שאין אחר חליצה כלום אמורים, אלא לדברי רבי עקיבא, שהיה עושה חלוצה כערוה, שאין תופסין בה קידושין.

אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום.

ואני, [רבי], אומר: אימתי יש תפיסת קידושין אחר חליצה, בזמן שקידשה לשום אישות.

אבל, אם קדשה לשום יבמות [ולקמן יבואר כיצד קידשה], אין אחר חליצה כלום! לפי שאין צד ייבום כלל אחר חליצה, ולפיכך אינה צריכה הימנו גט.

תניא אידך: החולץ ליבמתו, וחזר וקדשה.

רבי אומר: אם קדשה לשום אישות - צריכה הימנו גט.

לשום יבמות - אין צריכה הימנו גט.

וחכמים אומרים: בין שקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות - צריכה הימנו גט.

אמר רב יוסף: מאי טעמא דרבי הסובר שלא מהני קידושי היבם ביבמתו אחרי שנחלצה אם קידשה לשם יבמות? ורי הוא עושה בה מעשה קידושין, ומה איכפת לנו בכוונתו שאומר "לשום יבמות"? עשאוה, כעודר בנכסי הגר שמת, ונכסיו הפקר, אלא שהוא אינו יודע שהם אדמותיו של הגר, אלא כסבור שלו הן, ולכן אינו מתכוון לקנותם בקנין חזקה. דלא קני, על אף שעדר בהם ועשה בפועל את קנין החזקה.

והוא הדין ליבם שהתכוון לקנות את יבמתו [לאחר שנחלצה] בקידושי יבמה, שהיות ונתכוון לקנות מכח ייבומי אחיו, הרי אף על פי שעשה מעשה קידושין הוא אינו קונה [שהרי זיקת היבום כבר פקעה בחליצה].

אמר ליה אביי לרב יוסף: מי דמי קנין היבם לאחר חליצה, לעודר בנכסי הגר וכסבור שהם שלו? והרי התם, לא קא מכוין למיקני, אלא עודר באדמתו בעלמא הוא.

אבל הכא, כשמקדש את חלוצתו לשם יבמות, הרי קא מכוין למיקני. ובכהאי גונא, כיון שעשה מעשה קידושין, ומתכוון לקנותה, לא איכפת לנו אם כוונתו היא משום אישות או משום יבמות?

הא לא דמיא, אלא לעודר בנכסי גר זה, ומתכוון לקנותם, אלא רק טועה בכך, וכסבור של גר אחר הוא, דקני. משום שעושה מעשה קנין ומתכוון לקנות, אע"פ שטועה בקנין עצמו.

אלא, אמר אביי: הכא במאי עסקינן כגון דאמר לה: התקדשי לי במאמר יבמין [ולא במקדשה קידושין רגילים, אלא שכסבור שיכול הוא לקדשה מכח ייבומי אחיו].

רבי סבר, זה שתיקנו חכמים קידושי מאמר, לא תיקנום אלא במקום שקיימת זיקה. היות וגדר התקנה היה: מאמר, עילוי זיקה קא רמי! שיחול המאמר על הזיקה ויחזק אותה.

ולפיכך, כאשר אתאי חליצה - אפקעתה לזיקה. ושוב אינו יכול לעשות מאמר לאחר החליצה, שהרי כל מהותו של המאמר הוא חיזוק הזיקה, כל היא עוד קיימת.

ורבנן סברי: האי זיקה לחודיה קאי. והאי מאמר לחודיה קאי. ולכן, הרי מעיקרא, לפני חליצה, אילו אמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" מי לא מהני לקדשה מבלי לחזק את הזיקה?

השתא נמי, לאחר חליצה, שאין כבר זיקה נמי מהני מאמר.

וזה שאמר לה שמקדשה משום "מאמר יבמין", לא אכפת לנו, לפי שמתכוון לקדשה, ועושה מעשה קידושין.

רבא אמר: אי דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין - כולי עלמא לא פליגי דמהניא.

והכא במאי עסקינן, כגון דאמר לה: התקדשי לי בזיקת יבמין!

והיינו, שמקדשה עתה, לאחר חליצה, מכח זיקת היבמין שעליה, והרי זיקה כזאת אינה עוד קיימת לאחר החליצה.

רבי סבר, זה שמהני מאמר כאשר הוא אומר לה לפני חליצה "התקדשי לי בזיקת יבמין", הוא רק משום שקסבר רבי:

ואם כתב ונתן גט לאשה בעלמא [סתם] שאינה קשורה בו כלל, גם אם אחר כך נשא אותה לאשה — אין זה גט. ומדוע — מפני שאין בידו לגרשה בשעה שנכתב הגט, ולכן אין בו ממש. עד כאן דברים ידועים, ועל פיהם בעי [שאל] רמי בר חמא: אם כתב גט ליבמתו ולא נתן לה, ואחר כך כשכנסה נתנו לה, מהו? האם גט הוא או לא? וצדדי השאלה: כיון דאגידא ביה [שהיא קשורה בו] הרי כארוסתו דמיא [היא נחשבת], או דלמא [שמא] כיון שלא עבד [עשה] בה עדיין מאמר לא נחשבת אף כארוסה, ואין הגט מועיל? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב חנניה: כתב גט ופירש שהוא מנתק בו את זיקתו ליבמתו, ואולם לא את הקשר שביניהם כתוצאה ממאמרו שעשה בה, וכן אם כתב גט למאמרו ופירש שהוא לא לזיקתו, מהו דינו? האם המאמר עילוי [על] הזיקה קא רמי [הוא מוטל, נסמך], והם נחשבים כקשר אחד מתמשך, וממילא הוה ליה [הרי הוא] כמגרש חצי אשה, והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום, או דלמא [שמא] האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לעצמו עומד וזה לעצמו עומד] ויכול לבטל בגט את הזיקה או את המאמר לבדם.

ושואלים: ותפשוט ליה [ותפתור לו] את הבעיה הזו מדברי רבא, שאמר רבא: נתן גט למאמרו — הותרה צרתה, שהמאמר שעשה בה בוטל, ונשאר קשר הזיקה במקומו, ולכן צרתה של יבמה זו מותרת עדיין לייבום, משמע שהמאמר והזיקה אינם קשורים זה בזה! ומשיבים: לרבא פשיטא ליה [היה פשוט לו], ואולם לרב חנניה מיבעיא ליה [היה מסופק לו], ואם כן מאי [מה הוא הדין] בענין זה? וכיון שאין לו הוכחה אחרת ואת דברי רבא שהוא אמורא כמותו אינו מקבל כהוכחה — אין איפוא פתרון לבעיה, ומסכמים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר — אין אחר חליצה כלום, ולמאמר זה אין תוקף כלל. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' עקיבא, שאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון שחלץ לאשה — הרי היא עליו באיסור של "לא יבנה", ולכן אין קידושין תופסים בה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. כי אמנם החלוצה אסורה עליו בלאו, אבל אם מקדש אותה, הקידושין תופסים בה כבשאר חייבי לאוין.

ושואלים: ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה את משנתנו] כדעת ר' עקיבא, והא קתני רישא [והרי שנה בראשה של המשנה]: נתן גט ועשה מאמר — צריכה גט וחליצה. ואי [ואם] דעת ר' עקיבא היא, כיון דיהב [שנתן] לה גט, מי מהני [האם מועיל] בה מאמר?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית ואינו יכול לשאתה שוב לאשה — שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה" (דברים כד, ד), והוא מפרש את המילים המיותרות "אשר שלחה" שהכוונה בהם אחר שילוח, שפעמים אפילו אשה שלא נישאה לאחר, אם נתן לה הראשון גט איננו יכול לשאת אותה שוב, ודבר זה הוא ביבמה, שכיון שנתן לה גט נאסרה עליו עולמית.

אמר רב אשי: מכאן אין הוכחה, כי גט יבמין מדרבנן [מדברי סופרים] הוא, וקרא [והכתוב] שהבאנו הוא רק אסמכתא בעלמא [סמך, רמז, בלבד].

ומעירים לעצם ההלכה שבענין קידושין אחר חליצה: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמר רבי: אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא, שהיה עושה חלוצה כערוה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. ואני אומר לחלק: אימתי יתפסו בה קידושין אחר חליצה — בזמן שקדשה לשום (לשם) אישות בקידושין גמורים כדרך שמקדש אשה סתם ולא במאמר יבמין, אבל קדשה אחר חליצה ופירש שהוא מקדשה לשום יבמות — אין אחר חליצה כלום. שהרי אחר חליצה שוב אין ביניהם זיקת ייבום.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, רבי אומר: אם קדשה לשום אישות — צריכה הימנו גט, ואם קידשה לשום יבמות — אין צריכה הימנו גט. וחכמים אומרים: בין שקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות — צריכה הימנו גט, שהרי הקידושין תופסים בה.

אמר רב יוסף: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי, שהמקדש את חלוצתו לשם ייבום לא תפסו בה קידושין, ואם מקדשה סתם, קידושין תופסים בה — כי עשאוה כמו אדם שעודר בנכסי הגר שמת בלי יורשים, ונכסיו הם עכשיו הפקר, וכל המחזיק בהם זוכה בהם. ואם עודר בנכסי הגר על מנת לזכות בנכסים אלו — קנה, אבל אם היה עודר בנכסי הגר וכסבור בטעות כי האדמות שבהן הוא עודר שלו הן, כיון שלא היתה לו כוונת קנין, אף שעשה מעשה קנין — דלא קני [שאינו קונה]. אף כאן, כיון שהוא התכוון לייבום, וזיקת הייבום אינה קיימת עוד — כל המעשה בטל.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה] הדוגמא שהבאת לענייננו? התם לא קא מכוין למיקני [שם, בעודר וסבור שזה שלו, איננו מתכוון לקנות] נכסים בזמן שעודר, אבל הכא קא מכוין למיקני [מתכוון לקנות] את האשה! הא לא דמיא [זה אינו דומה] אלא לעודר בנכסי גר זה שמת, וכסבור של גר אחר הוא, דקני [שקונה], אף שלא ידע בדיוק מה הוא קונה. ואף כאן יחול קנין הקידושין למרות טעותו.

אלא אמר אביי: אי אפשר לפרש את מחלוקת רבי וחכמים, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], כגון שאמר לה לחלוצה: התקדשי לי במאמר יבמין. רבי סבר: מאמר עילוי [על] זיקה קא רמי [מוטל, נסמך] ואין מקום למאמר אלא במקום שיש זיקה, ומכוח הזיקה, וממילא אתאי [באה] החליצה אפקעתה [והפקיעה] את הזיקה, ולכן אין מאמר יבמין קונה עוד בה. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה לבדו עומד וזה לבדו עומד], שאף שבטלה הזיקה, מכל מקום הנוסח "מאמר יבמין" קונה. וראיה לדבר: מעיקרא [מתחילה, לפני החליצה] אילו אמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — מי [האם] לא מהני [היה מועיל] בתורת קידושין, למרות שאין למאמר קשר לזיקה — השתא נמי מהני [עכשיו גם כן מועיל] למרות שהיא חלוצתו.

רבא אמר: אי [אם] שאמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — כולי עלמא לא פליגי דמהניא [הכל אינם חלוקים שמועיל] והקנין תופס בה. והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין". וזה ביאור המחלוקת: רבי סבר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ובעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' וכו'. וקשיא לן מאי קא מיבעיא לי' אם מדאורייתא קא מבעיא לי' דדלמא כיון דאגידא בי' אע"ג דלא שייכא בגט בר גירושין היא וא"כ היכי אמרינן כיון דלא עבד בה מאמר לא, מאמר בדאורייתא מי קא משמש כלום ואי מדרבנן קא מיבעיא [פשיטא] דגט הוא לפוסלה מן הכהונה דהא אפילו נתן גט כשהיא יבמתו בלא מאמר פסולה לכהונה כשם שפסלה [על עצמו] ועל האחין ועל שאר קרוביו.
ומשמע דמדרבנן קאמר, מי אמרינן כיון דאגידא בי' ואם רצה פוסלה בגט מעתה יש לו יד לכתוב גט ומגורשת מדבריהם או דילמא כי תיקנו רבנן כשהיא יבמה לפוסלה אבל משנשאת כיון שכבר נעשית אשתו ומעיקרא אין לו בה הוי' כלל כאשה דעלמא דמי ואפילו ריח גט אין בו עד שיעשה מאמר דמשעשה בה מאמר ודאי גזרינן דהא לארוסתו דמיא מדרבנן.

הא דאקשי אביי מי דמי התם לא קא מכוין למקני הכא מכוין למקני. נ"ל דהכי פירושא: דודאי האי גברא מידע ידע דמכיון שחלץ לה מותרת היא לינשא לשוק ולכך חלץ הילכך אע"פ שטועה ולית לי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה אלא סובר לחזור ליבמות שלו מ"מ יודע הוא שבקדושין אלו קנה אותה נמצא כעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר הוא דקני אבל דבר פשוט הוא שאין קנין שלא לדעת לא שנא במטלטלין ולא שנא בקרקעות ואותה שאמרו בפרק המניח (בבא קמא דף כ"ט) לוקמה למעלה משלשה ואפילו לא נתכוין לזכות בה משום מפקיר נזקין נגעו בה וכן פר"ש ואין לי להאריך כאן ובתוספות משתבשין בזה.

הא דבעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כו'. קשיא לן מאי קא מבעיא ליה. אי מדאורייתא קא מיבעיא ליה אם כן היכי קאמר כיון דלא עבד בה מאמר לא ואי מדאורייתא מאמר בדאורייתא לא משמש כלום, דמאמר דרבנן הות ומדאורייתא לא מעלה ולא מוריד. ואי מדרבנן מיבעיא ליה פשיטא דגט הוא לפסלה, דהא כשהיא יבמתו אלו נתן לה גט בלא מאמר פסלה עליו ועל האחין ופסולה מן הכהונה. ויש לומר דמדרבנן קאמר והכי קא מיבעיא ליה, כיון דבשעה שאמר לסופר לכתוב לה גט הות אגידה ביה ובת איגרושי היא מדרבנן ואי בעי פסיל לה בגט, מעתה יש לו יד לכתוב לו גט ואף על פי שלא גרשה עד שכנסה ונעשית אשתו גמורה דבר תורה מכל מקום מגורשת היא מדבריהם ופסולה מן הכהונה, או דלמא כי תקינו רבנן גט ולפוסלה הני מילי כשהיא יבמה, אבל משנשאת ונעשית אשתו גמורה ומעיקרא לא היתה לו בה הויה כלל, כאשה דעלמא היא ואפילו ריח הגט אין בו, אלא אם כן עשה בה מאמר. אבל אם עשה בה מאמר פסלה מן הכהונה דגזרינן בה משום ארוסה בעלמא, דמשעשה בה מאמר לארוסה דמיא ומדרבנן. אלא דקשיא לי דהא ודאי דמדבעי להא הא דאמר ללבלר כתוב גט לארוסתי, משמע דמבעיא בעי לה אי דמיא לארוסה לגמרי או לא, כלומר אם גיטו מחוור דבר תורה להתירה לשוק בגט זה, כדרך שהאומר כתוב גט לארוסתי מגרש ומתיר לשוק, דאי לא תימא הכי לא הוה ליה לרמי בר חמא למיסתמא למלתיה והוה לפרושי ליבמתו מהו לפסלה לכהונה. ואל תשיבני בעיא דאביי דלעיל (יבמות נב ע"א) דבעי מרבה נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם מהו, ולא פירש מהו לפוסלה לכהונה, דהתם גט יבמין הוא ועל כרחין לפסולא ולא להתירא קאמר. ועוד קשה לי קצת דהוה ליה לרמי בר חמא למימר ליבמתו עד שלא עשה בה מאמר מהו, כיון דעיקר בעיא בשלא עשה בה מאמר תליא. ומן הדוחק יש לי לומר דרמי בר חמא תרתי בעי וחדא מגו חדא קא בעי והכי קאמר, כיון דאגידה ביה דבר תורה ומן שמיא אקנו לה ניהליה כארוסתו היא, והואיל ובידו להתירה לשוק בחליצה בידו לעשות שליח אפילו על הגט, ושליחות בעל קרי ליה אף על פי שאין בידו להתירה בגט ממש. או דלמא כיון שאין בידו לגרשה בגט ממש כאשה דעלמא היא לגבי גט, ואינו גט להתירה לעלמא אבל לפסלה מיהא הוי גט או דלמא אם לא עשה בה מאמר אפילו לפוסלה לכהונה אינו גט אחר שנשאה ועלתה בתיקו. ולפי מה שפירשתי הוי ספק בשל תורה ולחומרא ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואם אשת כהן היא אסורה לו. אבל לפי הפירוש הראשון הוי ספק בשל דבריהם ולקולא. ומדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין שם) נראה כדברי שהוא ז"ל כתב אמר לסופר כתוב גט לארוסתי כו' כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גרשה בו הרי זה ספק גרושין הואיל ואינה אשה גמורה כשכתבו ע"כ. וצ"ת.

הא דאמרינן זו דברי רבי עקיבא שהיה עושה חלוצה כערוה. לומר שהיה עושה חייבי לאוין כחייבי כריתות לענין קדושין. (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל שפירש בפירושי המשנה שלו (משנה ב) שאם נחלצה שבה ערוה כבתחלה לפני מות אחיו תמיהא לי טובא פה קדש יהאך יאמר דבר זה, שבפירוש אמרו בפרק קמא דמכלתין (י, ב) דחלוצה לר' עקיבא חייבי לאוין היא בפגלותא דריש לקיש ור' יוחנן. והכי נמי משמע בפרק החולץ (יבמות מה, א) גבי הכל מודים בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל, ובהדיא אמרינן הכא זו דברי ר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין.

ובאשה דעלמא פי' שצוה לכתוב גט קודם שיקדש אותה אינו גט כלל דכיון שאין בידו לגרשה אין שליחותו של עכשיו שליחות כלל ולא קרי' ביה וכתב ונתן:

בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא פי' והגט שצוה להם לכתוב עכשיו כשר ומועיל לגרשה בו לאחר יבום מדרבנן מיהת לפסלה לכהונה כ"פ מ"ה הר"ם ולא נתחוור לי מדנקיט לה סתמא גבי ההיא דלעיל דארוסה דמהני אפי' דאורייתא ואי מדרבנן קאמר ה"ל לפרושי ליבמתו מהו לפסלה לכהונה לכך נתחוור לי יותר כדברי מורי הרשב"א ז"ל דאפי' מדאורייתא קאמרי' דאפשר דמהני דכיון דאגידא בי' לפטרה בחליצה וגם הדבר בידו לכנוס ולפטרה בגט שליחותו שליחות הבעל אף על הגט ואעפ"י שאין בידו לגרשה עתה בגט:

או דילמא אדרבה כיון דלא עבד בה מאמר לא פי' דלא הוי שליחות מדאורייתא להכשיר גט זה מן התורה אלא אפי' מדרבנן לא הוי גיטה לפסלה לכהונה דכל כמה דעבד בה מאמר לא קאי בתורת גט כלל ואין שליחותו דהשתא שליחות כלל ולא איפשיט' ולפי פי' זה ספיקא דאורייתא הוא ולחומרא אבל לפי הפי' הראשון הוי ספיקא דרבנן ולקולא:

לרבא פשיטא לי' וכיון דכן ק"ל כרבא דבתרא הוא ופשיטא ליה ומהכא שמעי' דהא דרבא כשנתן גט למאמרו לבדו דכתיבנא בפ"ד אחי':

מתניתין עשה מאמר בזו ומאמר בזו צריכות שני גיטים וחליצה פירוש וחליצה אחד לשתיהן וחולץ לאיזו שירצה ופוטר' צרתה דכיון דתרוייהו חלוצות גרועות נינהו חליצה גרועה פטרה צרתה כדאית בפרק ד' אחי' וכדכתיבנא התם ודכוותא בסיפא דקתני וכן אתה אומר בב' יבמין ויבמה א' נותן כל א' וא' מהן גט וחולץ א' מהן וא"ת א"כ תפשוט מינה דחלוצה פסולה אינה צריכה לחזור על כל האחין ואמאי לא מותבי' מינה לרבא בר ר' הונא אמר רב ואותיבו לעיל ממתני' י"ל דברייתא ניחא לן משום דקתני בה בהדיא וחליצה לא' מהן דאלו בהא איכ' למדחי דה"ק צריכות ב' גיטי' וכן חליצה ל"א מהן ודכוותא בסיפא ב' חליצו' א"נ לעיל קי"ל דרישא דמתניתין משום פלוגתא דר"ג ורבנן ומייתי עלה לברורא וכיון דמייתי לה פרכי' מינה ולא בעי למינטר עד סיפא דמתניתין ומיהו כיון דאיתרצא בריתא דטעמא משום דאין זיקה מתניתין כבריתא דברית' פי' דמתנ' הוא והרמב"ן ז"ל פי' אמאי צריכות ב' גיטי' יגרש לא' מהן שיתן גט למאמרו בפי' ויכנוס אותה וחברתה וכדאמר רבא בפ"ד אחין נתן גט למאמרו הותרה צרתה ובלישנא בתרא אמרי' הותרה אפי' הוא וי"ל דהא פרישנא התם וכדפרש"י ז"ל דהותרה לאחין קאמר אבל לדידיה אפי' צרתה אסורה ואפי' ללישנא בתרא גזירה משום בעלת הגט דעלמא ומיהו אכתי קשה סיפא דקתני וכן אתה אומר בב' יבמי' ויבמה א' כלומר שנותן כל א' מהן גט וחולץ לה א' מהן ואמאי יתן א' מהם גט למאמרו ויכנוס השני אותה או לצרתה ותירץ רבי' ז"ל דאה"נ אלא דמתני' לא אתא לאשמועי' אלא דין גרושי' אם בא להוציאן מה הן צריכות וא"ת א"כ לעיל דפרכי' על הא דאמר ר"ג נותן גט לראשונה וחולץ לה ראשונה תתייבם יבומי אמאי לא פרקי' דאה"נ ור"ג דינא דאם בא להוציאן קתני וי"ל דהתם כיון דר"ג אמר דאין מאמר אחר מאמר ובעי לאלומי מאמר לגמרי ולאפקועי מאמר בתרא אלו הוה ס"ל דראשונה תתיבם אז הוה תני לה בהדיא ולא הוה תני דינא דגרושי' והא דתני סיפא בין יבם א' וב' יבמות בין יבמה א' וב' יבמי' חלץ ועשה מאמר וכו' פרש"י ז"ל דהני תרי מימרי נינהו וה"ק דין האמור למעלה ביבם א' וב' יבמות וה"ה ב' יבמי' ויבמה א' שאם חלץ ועשה מאמר וכו' הכי והכי דינא ואע"ג דהא קתני ברישא דמתני' דין זה ביב' א' ויבמה א' אהדרי' הכא משום דבעי לאפלוגי בין הביאה בתחלה לחליצה בתחלה ולמיתני פלוגתא דרב ורב נחמיא והק' עליו ז"ל כיון דפלוגת' דרבנן ור' נחמיא איתיה אפי' ביבמה א' וב' יבמי' או ביבם א' וב' יבמות אמאי דחיק נפשיה רש"י ז"ל דסיפא מיירי אפי' ביבם א' ויבמ' א' ולפי' פי' דסיפא קתני חלץ לה וכו' על כלה מתני' קאי בין על יבם א' ויבמה א' או בשתי יבמות או בב' יבמין והכי ודאי הוה מסתבר. אבל סוגיי' לקמן מכרעת כפרש"י ז"ל דהא פרכי' עלה חלץ ונתן גט למה ליה דהא פשיטא שאין הגט עושה כלום אחר החליצה דהא מפסלה ומתסר בקרובותיה משום חליצה ופרכי' נמי בעל ועשה מאמר למה לי כלומר דהא פשיטא שאין המאמר של אחר ביאה עושה כלום וש"מ דביבם א' ויבמה א' איירי סיפא דאלו איירי נמי בב' יבמין או בב' יבמות מאי קושי' דהא אצטריך לאשמועי' דב' יבמין ויבמ' א' שאין מאמרו של שני צריך גט ואינו גט של שני לאוסרו בקרובותיה ואשמועינן ביבם א' וב' יבמות שאין מאמרו בשניי' צריך גט ואין גט בשניי' אוסרו בקרובותיה אלא ודאי שזו הכרעה גמורה לפרש"י ז"ל. ומיהו ק"ל אסוגיי' דלקמן מהיכא משמע להו דבעי' הגמ' דמתני' ביבם א' ויבמה אחד דוקא דתקשי להו למה להו למתני חלץ ונתן גט או בעל ועשה מאמר וי"ל דכיון דעיקרא דמתני' דרישא היינו יבם אחד ויבמה אחת שכיח טפי אלא דהדר אשמועי' שכן הדין בב' יבמין או ב' יבמות ניחא לן למימר דכי הדר ואתא למתני פלוגתא דרבא ור' נחמיה דתני לה בעיקרא מימרי דאי רי ביה מעיקר' פלוגתא דר"ג ורבנן דהיינו יבם ויבמה א':

גמרא זו דברי רבי עקיבא שהיה עושה חליצה כערוה פי' לא ערוה ממש למהוי באיסור אשת אח בכר' דהא ודאי אפי' ר"ע מוד' דחייבי לאוין היא משום לא יבנה וכדאית' בהדיא בפ"ק בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל אלא ה"פ שהיא עושה חליצה כערוה לענין תפיסת קדושין שהוא סובר שאין קדושין תופסי' בה ולהכי קתני שאין לאחר חליצה כלום:

מ"ט דר' פי' שהוא מקל לומר שאינה צריכה גט ואפי' מדרבנן אמר ר' יוסף עשאוה כעודר וכו' פי' וחליצה זו ודאי נכסי הפקר היא דיצאה לשוק בחליצה ומיהו כשבא היבם וקדשה לשם יבמות כסבור הוא שיכול ליבמ' עדיין וכו' כל זמן שלא נשאת והוא מתכוין לקנותה מצד זה ולא מצד המקדש יבמה חלוצה לשוק הילכך לא קני דמדין עצמן אין לו בה קנין ולהתפיס לה קדושין בחייבי לאוין לא נתכוון בעדור שלו למקני כלום פי' וכיון דכן לא קנו בנכסי הפקר דליכא דעת אחרת מקנה ולאפוקי היכא דאיכא דעת אחרת מקני דאע"ג דלא נתכוון לקנות אפשר שהוא קונה בחזקתו וכדפריך בחזקת הבתים גבי עובדא דרבי ענן דשקל ברקא דארעא. אבל הכא הא מכוון למקני פי' דאפי' תימא דבהא דעת מקנה דביבמה לא מהני כלו' דבדידיה תלא רחמנא מ"מ הרי נתכוון הוא לקנות' בקדושי' אלו ואמאי לא קניא:

הא לא דמיא אלא לעודר בנכסי הגר וכסבור של גר אחר דקני פי' הא נמי דכוות' היא דחליצה זו נפטרה לשוק והואי כנכסי הגר שראוין לכל אדם ויבם זה שקדשו לשם יבמות סבור כי עדיין הם נכסי אחיו ואגידא ביה מחמתיה שיכול ליבמה כל זמן שלא נשאת ואעפ"י שאינו כן מ"מ כיון דקדושי' תופסי' לו בחליצתו דקדושין תופסי' בחייבי לאוין הרי הוא קונה מכיון שנתכוון לקנות בשום צד:

אלא אמר אביי הב"ע דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין פי' שיהיו קדושי חלין בתורת מאמר יבמין ר' סבר מאמר עלוי זיקא רמי ואתא חליצה:

ואפקעתא לזיקתא פי' דלא תקון רבנן מאמר דידהו אלא בזיקת יבמין בלחוד והכא דליכא זיקא אין שם קדושי' ואפילו מדרבנן ואצ"ל מדאורייתא הילכך לאו כלום קאמר:

ורבנן סברי דמאמר לחודיה קאי פי' דבכל אשה שראויי' להתקדש מן התורה חיילי בה קדושין מדרבנן כעין קדושי יבמי' דרבנן אם פירש שרוצה לקדשה בכך ותהא מקודשת מדרבנן מיהת:

רבא אמר אי דא"ל התקדשי לי במאמר יבמי' דכ"ע ל"פ דמהני מטעמא דאמרן דבמ"ע כשאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין רבי סבר יש זיקה ביבמה ואתא חליצה ואפקעתא לזיקתא פירש וכיון דאין זיקה בזו לא חייל בה קדושיו אפילו מדרבנן דהא קפיד ואמר שתתקדש לו בזיקת יבמי'. ורבנן סברי דאפילו ביבמה אין זיקא חשובה וכיון דאלו אמר לה כשהיא יבמה התקדשי לידי בזיקת יבמין חיילי קידושין דרבנן אע"פ שאין זיקה השתא נמי חיילי שאין כוונתו אלא שיחולו בה קידושין כדרך שחלה בזיקת יבמי' והיינו דאמרינן מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני:

מי שעשה מאמר ביבמתו ואחר כך כתב גט ופירש בו שלמאמרו הוא נותנו ולא לזיקתו וכן אם כתב לה גט ופירש בו שלזיקתו הוא נותנו ולא למאמרו שאלו בסוגיא זו אם נאמר מאמר עלוי זיקה רמי כלומר דבק הוא עם הזיקה ונעשה המאמר והזיקה אחד ואין גט לזה בלא זה שאין זה אלא כמגרש חצי אשה שלא עשה כלום או שמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והרי הגט מועיל למה שנתנו ואם כתבו לזיקתו אסורה על כלם ואם כתבו למאמרו מאי דעבד שקליה והותרה לאחין וקא בעי עלה תיפשוט ליה מדרבא דקאמר בפרק ארבעה אחין ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה כמו שביארנוה שם במשנה התשיעית ותירץ דלרבא פשיטא ליה לרב חנניה מיבעיא ליה ומכל מקום אנן כרבא פסקינן ולמאי דכתביה מהני ומכל מקום תרי לישני איתמרו התם לרבא ללישנא קמא כתב גט למאמרו ולא לזיקתו הותרה צרתה ליבום אבל היא אסורה משום דמיחלפא בבעלת הגט דעלמא וללישנא בתרא הותרה אף היא דמאי דעבד שקליה לפיכך אם רצה לחלוץ חליצת אחת מהן פוטרת צרתה דהא כי הדדי נינהו ואינה צריכה גט שני ואם כתב גט לזיקתו ולא למאמרו צריכה גט וחליצה גט למאמרו וחליצה לזיקתו שאין הגט מפקיע את הזיקה לגמרי ויש פוסקים בה כלישנא קמא כמו שביארנו שם:

כבר ביארנו במשנתנו בנתן גט וחלץ שאין לאחר חליצה כלום ונפטרה לגמרי ופירשנו בה שאפילו בעל אחר כן לשם קדושין אינה צריכה גט וזו היא שאמרו זו דברי ר' עקיבא דחלוצתו בלאו דלא יבנה ואין קדושין תופסין בחייבי לאוין אבל לרבנן יש אחר חליצה כלום כלומר שאם חזר וקדשה קדושין תופסין בה בין בכסף בין בשטר בין בביאה וכן הלכה ולא סוף דבר בקדשה לשם אישות אלא אפילו קדשה לשם יבום שהיה לנו לומר קדושי טעות הן שהוא סבור שיכול הוא ליבמה והרי אין יבום בה אחר שחלצה מקודשת הואיל והחליצה מיהא פסולה כמו שיתבאר למטה לדעת קצת:

החולץ ליבמתו וחזר וקדשה אע"פ שביארנו שהקדושין תופסין בה בין בקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות מכל מקום יש בשמועה הבאה עליה דברים מבולבלים שאני צריך להעמידך עליהם לענין ביאור וכן שיש בה קצת דברים שאנו צריכים להם לענין פסק והוא שאמרו מאי טעמא דר' דקאמר דלשום יבמות מיהא אינה מקודשת עשאוה כעודר בנכסי הגר וסבור שלו הן שאינו קונה מפני שנמצא קונה בטעות ובלא כונה וכן הלכה וכן הדין אף בסבור שהן של גר אבל סבור שהוא קיים או שיש לו יורשים שהרי אין מתכוין לקנות ואף כאן כשכונס לשום יבמות טועה הוא שסבור שיש כאן יבום ואינו כן והקשו מי דמי התם לא מיכוין למיקני כלל הכא מכל מקום מיכוין הוא למיקני והוה ליה כעודר בנכסי הגר וכסבור שהן של גר אחר שמת לו בלא יורש גם כן שהוא קונה וכן הלכה וכן הדין בכל זוכה מן ההפקר שאינו קונה אלא בזמן שנתכון לקנות וכל שנתכון לקנות בין שנתכון לקנות מחמת הפקרו של זה ובין שנתכוין לקנות מחמת הפקרו של אחר כל שהוא מתכוין לקנות קונה ולענין הסוגיא מיהא עדיין תיבעי לך מאי טעמא דרבי דהא הכא מתכוין הוא לקנות ולא חלץ אלא להתירה לעלמא אבל סבור הוא שמותרת לחזור לו ופירש אביי טעם מחלוקתם של רבי וחכמים בקדשה לשום יבמות שרבי אומר אינה צריכה גט ולרבנן צריכה גט כגון שנתן לה כסף ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין שהזכיר לשון מאמר בפירוש ולא שיאמר התקדשי לי לשום יבמות כדקא סלקא דעתין מעיקרא רבי סבר מאמר עילוי זיקה רמי כלומר מאמר שתקנו חכמים לא נתקן אלא היכא דאיכא זיקה והמאמר בא ומיתוסף עליה והכא ליכא זיקה דהא אתיא חליצה ואפקעתה וכי אמר לה אחר חליצה התקדשי לי במאמר יבמין לא כלום הוא ורבנן סברי מאמר לחודיה קאי וזיקה לחודה קיימא ולא שייך מאמר בזיקה כלל וכי היכי דמיקמי חליצה אי אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מהני אע"ג דמאמר לא שייך בזיקה הכי נמי בתר חליצה מהני אע"ג דליכא זיקה ורבא אמר דבמאמר יבמין אף רבי מודה דמהני דאע"ג דפקעה זיקה לא פקע מאמר והכא כשנתן לה ואמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין כלומר התקדשי לי עכשו בפסק זה בכח הזיקה שיש ליבם על יבמתו רבי סבר יש זיקה כלומר ואלו אמר לה בלשון זה קודם חליצה מהני שהזיקה חזקה כל כך שאף לשון קדושין כזה תופש ומצד חוזק הזיקה מהני בה האי לישנא אבל השתא דאתאי חליצה ואפקעתה לזיקה האי לישנא לאו כלום ולרבנן אין זיקה וכי מהני האי לישנא קודם חליצה לאו מכח הזיקה אלא משום דלישנא גופיה מהני והילכך אף השתא דליכא זיקה מהני:

א) א"נ שאני הכא שלא רצה שיחול הגט עד לאחר שכנסה שהרי אמר לכשאכנסנה אגרשנה וא"כ לא הוי גט ישן שהרי כ"ע ידעי דלא חייל עד לבסוף אחרי שכנסה וליכא למימר גיטה קודם לבנה:

ב) וא"ת וכי גרע מגט שהיבם נותן קודם עשיית מאמר דאם נתן גט פסלה על האחין וה"ה לכהונה וי"ל אין שנא ושנא כיון שאינו נותן השתא כי אם לאחר שכנסה:

נתן גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו [ולא לזיקתו] מהו שתפסל עליו בכך מאמר עילויה זיקה רמי פי' כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה ונתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה דכיון שכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לא' מהם הוי ליה כמגרש חצי אשה ולא כלום הוא ומותרת לו או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ומהני. א) והיכא דכתב גט לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו דפקעה זיקה וקיימא בלא יבנה. ואי (קמא) כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה ופשה ליה זיקה כדמעיקרא אבל לו אסורה דמחלפא בבעלת הגט ולהכי קאמר הכא דהוי דומיא דרבא דקאמר נתן גט למאמרו הותרה צרתה דמאי דעבד שקליה אבל היא אסורה דמחלפא בבעלת הגט הכא נמי אמרינן מאי דעביד שקליה לגבי אחיו אבל לדידיה אסורה דמיחלפא בבעלת הגט. ולא נהירא דאדרבה דאם תאסרנה עליו כ"ש וכ"ש על האחין דהא לגבי דידיה אפילו נתן גט להפקיע זיקה ומאמר ליכא כי אם לאו כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואפ"ה אסרתה לה עליה כ"ש לגבי אחין שהיא בכרת אליבא דר"ש בן (לקוניא) [לקיש] בפ"ק. ולא דמי לההיא דלעיל דצרת זיקת שני יבמין דהתם דין הוא שמותרת הצרה דהא לא נאסרה אלא מטעם האחרת שעשה בה בעלה מאמר וכשנתן גט פקע ליה למאמרו וזו שלא עשה בה מידי מותרת לאחין אבל היא אסורה על כולן דמחלפא בבעלת הגט. אבל הכא דליכא אלא חדא שקידש תחלה במאמרו ואח"כ נתן גט אי שרית לה באחיו משום דמאי דעבד שקליה כ"ש לדידיה ואי אסרי' לה עליה משום דמחלפא כ"ש על האחין. וא"כ צ"ל דכי אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כשכתב גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה בין לו בין לאחיו ומייתי ראיה מסוף דברי [רבא] דאמר נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה משום דמחלפא בבעלת הגט ור"ל לאסרה על האחין:

מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה לו לאשה. ומוכח מדקאמר לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ויש לך אחרת אע"ג דלא הוטמאה אסורה ואיזו זו מגרש יבמתו דכיון ששלחה שוב אינה חוזרת:

וכסבור שלו הן דלא קני. וקשה דמשמע הכא דלקניה בעינן כוונה ובב"ק [כ"ט ע"ב] אמרינן לוקמה בלמעלה משלשה ובשלא מתכוין וי"ל דהתם בקנין מטלטלין א"צ כוונה דלא אלים חזקת הבעלים עליהם דהם נכסים שאין להם אחריות ונקנים בקל. אבל בקרקע [אלים] חזקת הבעלים וצריך כוונה לקנותה קודם שתצא מרשות הבעלים:

אלא אמר אביי הב"ע כגון דאמר לה התקדשי במאמר יבמין. והא דאביי קא מתמה לעיל שמן הדין היתה קנויה לו והשתא פשיטא ליה דאינה נקנית ההיא דלעיל היינו טעמא משום דלא אמר לה לשום מאמר יבמין בהדיא ודין הוא שיקנה להיות אשתו:

מתניתין אין אחר חליצה כלום אר"י א"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תב"ל אבל ח"א יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקדשה לשם אישות אבל כנסה לשם יבמות וקדשה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום דכבר פקעה זיקת יבמי':

תניא אידך החולץ יבמתו וחזר וקדשה ר' אומר אם קדשה לשם אישות צריכה ממנו גט לשם יבמות א"צ ממנו גט וח"א בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לש"י צריכה ממנו גט וקיי"ל כר' מח' ולא מחביריו הלכך בין שקדשה לשם אישות בין שקדשה לש"י צריכה ממנו גט ובפלוגתא ד"ר ורבנן אפלגי בה אמוראי רבא אוקמא דפליגי בזיקא דר' סבר יש זיקה ורבנן סברי אין זיקה ורב שרביא אוקמאה בחליצה פסולה כגון שחלץ אחר הגט ר' סבר יש זיקה האי דתפיס מאמר בעלמא בכי האי לישנא משום דיש זיקה והשתא אתא חליצא ואפקעא ול"ל הכי ורבנן סברי אין זיקה אין כח לזיקה ואפ"ה מעיקרא הוי מאמר והשתא נמי מהני דר' סבר פוטרת. ורבנן סברי אינה פוטרת, ורב אשי אמר דכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת וביש תנאי בחליצה קמיפלגי. ובינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצא ובתנאי כפול קמפלגי וכל הני איקמיתא בעלמא ושינוי בלמא נינהו ולא סמכינן עלייהו ולית הל' כחד מינייהו דקיי"ל יש זיקה וקי"ל חליצה פסולה פוטרת וקי"ל אין תנאי בחליצה, וחליצה מוטעת כשירה וחידודים בעלמא הן ואין לסמוך עליהן באלה בתלמוד:

בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידה גביה כארוסתו דמיא או דלמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו:

ואי כתב גט לזיקתו ולא למאמרו למאמרו ולא לזיקתו מהני דקי"ל כרבא דאמר נתן גט למאמרו הותרה צרתה. תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקדשה רבי אומר אם קדשה לשום אישות צריכה הימנו גט לשום יבמות אינה צריכה הימנו גט מ"ט דרבי אמר רב יוסף עשאוה כעודר בנכסי הגר וסבור שלו הן דלא קני א"ל אביי מי דמי התם לא מכוין למקני הכא מכוין למקני הא לא דמי אלא לעודר בנכסי הגר [זה] וכסבור של גר [אחר] הן דקני. אלא אמר אביי הב"ע כגון דא"ל התקדשי לי במאמר יבמין פירוש מעיקרא הוה קס"ד כגון שא"ל בשעת קדושין לשום יבמות והשתא שני אביי כגון שאמר במאמר יבמין א"נ מעיקרא קס"ד שקדשה סתם ומסתמה לשום יבמות קדשה. והראב"ד פירש דמעיקר' דהוה מדמי לה לעודר בנכסי הגר הוא קס"ד כגון דאמר פלונית יבמתי התקדשי לי ולא תלי הקידושין במאמר יבמין וזיקת יבמין ודלמא הכי קאמר פלונית שהיתה יבמתי תתקדשי לי והשתא שני אביי כגון דא"ל התקדשי במאמר יבמין וס"ל לרבנן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי מעיקרא אי א"ל התקדשי לי במאמר מי לא מהני השתא נמי מהני וכיון דקי"ל כרבא דאמר נתן לה גט למאמרו הותרה צרתה אלמא הלכתא כרבנן והיינו דאמר רבא אי דא"ל במאמר יבמין דכ"ע לא פליגי דרבא לטעמיה דאמר הותרה צרתה אלא הכא במ"ע כגון דא"ל התקדשי לי בזיקת יבמין. ר' סבר יש זיקה אתאי חליצה ואפקעיה לזיקה לזיקה ורבנן סברי אין זיקה מעיקרא כו' (וקי"ל יש זיקה):

גמרא אלא אמר אביי הב"ע כגון דא"ל התקדשי לי במאמר יבמין רבי סבר כו' יש להקשות להאי אוקימתא אמאי קאמר רבי דמתני' דקתני חלץ ועשה מאמר אין אחריה כלום אליבא דר"ע מיתנייא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין דהא לדידיה אי נמי כמאן דאמר קידושין תופסין בחייבי לאוין ניחא כיון דקידשה במאמר יבמין ויש לומר משום חלץ ובעל אין אחר חליצה כלום דמשמע אפילו בעל לשם אישות קאמר הכי דלא אתיא אלא כר"ע וק"ל:

תד"ה ליבמתו מהו אין כו' דמבעיא ליה אי כתבו קודם מאמר כו' מהו שיפקיע כו' עכ"ל ואע"ג דהשתא לפירושו נמי בההיא שעתא לא היה בידו להפקיע המאמר מכל מקום בההיא שעתא נמי עביד את דידיה מדרבנן שהיה בידו לאוסרה עליו וליאסר בקרובותיה וק"ל:

רש"י מה"ד מאמר עילוי זיקה כו':

בא"ד אסורה כו' ומותרת לאחיו כו'. נ"ב כך פירש רש"י לפי האיבעיא דעדיין לא ידעינן הא דאמר רבא דדוקא צרה שריא ולא היא משוה דאיחלפא ומ"מ אסורה לו דלא שייך לומר מאי דעבד שקלה שהרי נתן גט על המאמר כדי לפוסלה מעליו ודו"ק ואיכא נ"מ בזה לפי דאמרינן בפרק ד' אחין בלישנא בתרא דהותרה אף היא מ"ה הכא אסורה לו ושריא לאחיו לפרש"י נ"ל:

בד"ה נתן גט כו' זיקת יבמין ג' אחין נשואין כו' כצ"ל:

בד"ה האי לחודה כו' זיקה דלחודה קיימא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מהו צ"ל לינמתו מהו כו' ומאי קאמר נמי או דלמא כו' כצ"ל:

גמרא כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דל"ק. עי' בס' חס"י שהקשה אהא דכ' הנ"י בשם הראב"ד בב"ב גבי הא דרב ענן שקל בידקא בארעיה (שם מא) דשמעינן מהתם דהיכא דאיכא דעת אחרת מקנה והוא ידע אע"ג דהזוכה לא ידע דקנה הא פלוגתייהו דרבי ורבנן משמע דמיירי אף במאמר מדעתה ולרבנן לעיל (יט ב) לא קני מאמר בע"כ וא"כ איכא דעת אחרת מקנה ואפ"ה כיון דליכא דעת זוכה לא מהני ושגה מאד דהא איהו נמי נתכוין לקנותה ואפ"ה מדמי ליה רב יוסף לעודר כו' וסבר שלו משום דדעתו היה לקנותה מכח יבומי אחיו וזה אינו קונה ה"ל כאילו לא נתכוון לקנותה כלל א"כ מה"ט גם דעתא דידה שנתכוונה להקנות א"ע לו מכח יבומי בעלה המת אינו כלום ולכן אין כאן לא דעת קונה ולא דעת מקנה:

שם אלא אמר אביי הב"ע כגון כו'. עי' רש"א שהקשה דלפ"ז אמאי קאמר רבי דמתניתין דחלץ ועשה מאמר אא"כ דוקא אליבא דר"ע מיתניא כו' ואני אומר דאה"נ קאמר אין הדברים כו' אלא לדר"ע (ר"ל כך אמרו רבותי או חבירי) ואני אומר כו' ר"ל וא"כ אתיא מתניתין אליבא דכ"ע וכתירוץ הרש"א פרש"י לעיל (מה) בד"ה אע"ג:

שם רבא אמר אי דא"ל במאמר יבמין כ"ע ל"פ דמהני. פי' משום דהאי לחודא קאי כו' כמוזכר באוקימתא דאביי ואזיל לשיטתיה לעיל דאית ליה דמהני גט למאמרו לחוד:

תד"ה או דלמא. וא"כ ה"נ שריא לדידיה. עי' בנ"י לעיל בפ' ד"א על הך מימרא דרבא:

בא"ד וללישנא דהיא אסורה כו' ה"נ אסורה אפי' לאחיו כו'. ולשון הרא"ש א"כ ה"נ כו' לכאורה הא רבא לא מיירי אלא לענין אחיו וכפרש"י כאן ולעיל (לב) אבל התוס' והרא"ש רצו בכאן אפי' לפי' אחר שהביא הנ"י שם ע"ש:

תד"ה אי אמר. דמהני לשון זיקה שהרי היא זקוקתו כו'. ק"ק דה"ט לא מהני מידי לאחר חליצה שהרי אז אינה זקוקתו ואינה עומדת לפניו עוד:

גמ' ליבמתו מהו. עיין נזיר דף יב ע"א תד"ה מאי טעמא:

גמ'. בעי רמי בר חמא. יעויין בתוס' (ד"ה ליבמתו מהו) שדחו את פרש"י שביאר את הגמרא כפשוטה דמסתפקת בספק דאורייתא לענין כתיבת גט ליבמתו לכשתתגרש בגירושין גמורים לאחר שישאנה. ואמנם אף הרמב"ם ביאר את הגמרא כפרש"י שכ' בפ"ג מהל' גירושין (הל"ו) וז"ל כתבו ליבמתו ואחר שיבמה גירשה הרי זו ספק גירושין הואיל ואינה אשתו גמורה כשכתבו עכ"ל. ושיטת רש"י והרמב"ם קשה בשניים:
א) מאחר שהזקוקה אינה בת גירושין בשעת זיקתה, היאך נחשב היבם בעלים על הגירושין דלעתיד ליצור לה גט לאחר שישאנה³⁸, והרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מפני שאינו הבעלים, ובכן היבם נמי מכיון שאינו בעל האשה לגרשה כשהיא זקוקתו היאך יכול ליצור לה גט לאחר שישאנה, והרי אינו בעליה לגרשה, ואין אדם כותב גט לאשתו שלא באה לעולם כל זמן שאינו בעליה.
ב) היאך יכול ליצור חלות לשמה בגט כשכתבו ליבמתו, והרי אינה עכשיו בת גירושין, והיאך יכול לכתב לה גט לשמה ולשם גירושין בשעה שאינה בת גירושין.
ונראה דס"ל לרש"י ולרמב"ם שלצד האבעיא שיכול היבם לכתב גט ליבמתו מדאורייתא כדי לגרשה לאחר שישאנה, שאיננו כותב גט לאשתו שלא באה לעולם משום שעצם אישות הזיקה ראויה לגט והיבם הוי בעלים לגרשה, אלא שיש מעכב צדדי המחייבו לחלצה ושפוסל גט³⁹. אך אין כאן חסרון אישות ובעלות לענין גירושין אלא רק מניעת מעשה הגירושין בעלמא. ומשו"ה הוי בעלים ויכול לכתוב לה גט. וככה מתורצת הקושיה הראשונה.
ובנוגע לקושיא השניה משמע דס"ל לרש"י ולרמב"ם שיכול היבם לכתב גט לשם גירושין שיעשה לאחר שישאנה, דהיינו ליצור חלות לשמה בגט לאחר זמן. והוא חידוש גדול, וצ"ע בו.
תוס' ד"ה ליבמתו. הר"י והריב"ם פליגי בביאור האבעיא. הר"י ביאר דמיבעיא ליה אי חשיב ריח הגט לפסלה לכהונה או לא. והריב"ם ביאר דמיבעיא ליה אי כתבו קודם מאמר ועשה מאמר וגירש בו מהו שיפקיע את המאמר.
נראה שיש להסתפק לפי הר"י באופן שכתב היבם את הגט לזקוקתו ואחרי שייבמה נתן לה את הגט, האם חל פסול ריח הגט אחרי היבום או לא. ומסתבר דלאחר היבום לא חל פסול ריח הגט אלא רק אחרי מאמר. והביאור משום שכשכתב גט לזיקתו ונתן לה את הגט בשעת הזיקה פסול ריח הגט חל כדאיתא לעיל (דף נב.). וחלות מאמר אינו מפקיע את הזיקה, שהרי לאחר מאמר צריכא חליצה עם גיטה. ולכן פוסלה נמי גט שכתב בשעת הזיקה כשנתנו אחרי המאמר, שהרי הגט חל לזיקה שישנה בה אף אחרי המאמר כמו שחל לזיקה שלפני המאמר⁴⁰. ומאידך אחרי יבום הזיקה פקעה לגמרי, ומסתבר איפוא שגט שכ' בשעת הזיקה לא חל לאישות אחרי היבום, דהויא חלות אישות חדשה דלא באה לעולם בשעת כתיבת הגט, ומשו"ה אינו פוסלה מדין ריח הגט. אך מהראשונים⁴¹ משמע דפירשו דהר"י מיירי אפילו כשנתן את הגט אחרי הייבום ומ"מ פסלה לכהונה, וצ"ע.
ומאידך הריב"ם ביאר דמיירי דכתב הגט למאמרו, וספק הגמרא הוי אי נחשב מאמר לדבר שלא בא לעולם או לא. ונראה דביאור הספק הוא דאי מאמר יוצר חלות אישות חדשה הו"ל מאמר דבר שלא בא לעולם והגט פסול. מאידך אם המאמר חל עילויי הזיקה הגט שכ' לפני כן בשעת הזיקה חלה נמי למאמרו ואינו דשלב"ל. אך לכאורה בזה מסופק ר' חנניה בגמרא דלקמיה, וקשה איפוא למה חילקה הגמרא את הספקות לשנים, וצ"ע.
גמ'. בעי רב חנניה. ניתן לבאר את האבעיא בשני אופנים:
א) דמספקא ליה לר' חנניה האם מאמר חל כחלות אישות בפני עצמה או"ד דחלה כהוספת אישות בזיקה. דאם מאמר מהווה חלות אישות בפני עצמה אפשר ליתן גט למאמר ולא לזיקה או להיפך, ואינו מגרש חצי אשה, משום דאישות דמאמר ואישות דזיקה חלין בפני עצמן דכל אחת מהן ראויה לגט בפני עצמה. ומאידך אם מאמר מהווה תוספת אישות בזיקה, אינו יכול לתת גט למאמר בלי לזיקה או להיפך שהרי חלה חלות אישות אחת הכוללת זיקה ומאמר וא"א לגרש ולתת גט לחצי אישות.
ונראה שאם מאמר אינו אישות דחלה בזיקה אזי הרי היא חלות אישות דכהת"כ. ולכאורה נ"מ לדינים אחרים, כגון בזינתה האם נאסרה מדין סוטה, ואם קידושי אדם אחר תופסין בה או לא. וצ"ע למה לא הזכיר ר' חנניה הנ"מ האלו⁴².
ב) א"נ י"ל דפשיטא לר' חנניה דמאמר מהווה חלות אישות דכהת"כ ואינה חלות אישות דזיקה. ומשו"ה לא הזכיר ר' חנניה הנ"מ האחרות דלעיל. אלא שמסתפק לו לענין גיטין בלבד. דאע"פ דשתי חלויות שונות דאישות חלין בה דהיינו חלות אישות דזיקה וחלות אישות דמאמר, מ"מ יתכן דמצטרפין לחלות אישות אחת, דא"א שיהיה לאיש א' שתי חלויות שונות דאישות באשה אחת. ומשו"ה חייב לתת גט א' לשתיהן וא"א לחלק ביניהן בגיטין. ומרש"י (ד"ה מאמר) משמע שפירש כפירוש זה האחרון ולא כפירוש הראשון, ודו"ק בדבריו.
גמ'. כתב גט לזיקתו ולא למאמרו כו'. מלשון הגמרא משמע דבעצם כתיבת הגט לשמה צריך לכוון לשם זיקה או לשם מאמר. וכן איתא ברש"י (בד"ה מאמר עילוי ובד"ה או"ד כו'). ומשמע מרש"י דצריך להיות מפורש בספירת הדברים שבגט שנכתב הוא עבור הזיקה או עבור המאמר או עבור שניהם ביחד.
גמ'. דאמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה. יעויין בב' לישני דבגמ' לעיל (דף לב.) דלל"ק צרתה הותרה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת גט, ולל"ב היא נמי הותרה. ונראה בביאור המחלוקת, דלל"ק אע"פ שהגט לא חל לזיקה אלא רק למאמר מ"מ נאסרה מפני שנעשה איתה מעשה גירושין, ומעשה גירושין אוסרה אף בלי חלות גירושין בזיקה. ולל"ב הרי היא מותרת משום דס"ל שרק חלות גירושין בזיקה אוסרתה. והנה בכתב ונתן ריח הגט לזיקה הרי היא נאסרת וכדאיתא לעיל (דף נב.). ולל"ק דס"ל דגט למאמר אוסרה י"ל דאף ריח הגט אוסרה מדהוי מעשה גירושין בלי חלות גירושין. ולל"ב צ"ל דשאני בריח הגט דיש מקצת חלות גירושין בזיקה לענין כהונה, ומשו"ה אוסרה, משא"כ בגט למאמרו ולא לזיקתו דליכא חלות גירושין בזיקה כלל ולכן הותרה.
גמ'. ר' עקיבא אומר מנין לנותן גט ליבמתו כו'. לפי מסקנת הגמרא הפסוק שהביא ר"ע אינו אלא אסמכתא מדרבנן בעלמא. אמנם הבאנו למעלה בשיעורים⁴³ שלפי הירושלמי יש תנאים דס"ל דפסול גט ביבמה חל מדאורייתא וכמו הה"א שלפנינו.
ויל"ע, לפי הירושלמי ולפי הה"א דס"ל דגט חל מדין פסול ואיסור מדאורייתא, האם נמי חל מחמתו האיסור ד"לא יבנה"⁴⁴. וספק זה תלוי ביסוד האיסור ד"לא יבנה", האם חל בכל מקום שיש איסור יבום ובכן חל נמי אחרי גט או"ד דחל רק אחרי קיום מצות חליצה ויבום ומשו"ה אינו חל אחרי גט, דגט אע"פ שפוסלה ואוסרה מן התורה מ"מ אינו קיום מצוה.
ועוד יל"ע לפי הה"א דס"ל דחל בגט הלאו ד"לא יוכל" דהיינו הלאו דמחזיר גרושתו דעלמא, האם נמי חל בה פטור היבום דמחזיר גרושתו (לעיל דף יא:)⁴⁵. ומסתבר דלא חל פטור היבום, משום דפטור היבום חל במחזיר גרושתו מחמת שחל בה שם טומאה. ומסתבר ששם טומאה חל במחזיר גרושתו דעלמא משום שנשאת לאחר בדומה לשם טומאה שחל בסוטה שנבעלה לאחר. אך לא חל שם טומאה בנתן גט ליבמתו, דליכא אחר לטמאה. ולפיכך פטור היבום דמחזיר גרושתו לא חל בבעלת הגט.
תוס' ד"ה כעודר. וז"ל אלא בסתם איירי א"נ באמר לה התקדשי לי לשם יבמות ולא משמע בתורת מאמר יבמין כו' עכ"ל. דבריהם מחוסרים ביאור.
ונראה בכוונת התוס' דמיירי דקידשה בקידושין דעלמא ולא במאמר דיבמה, אלא דכשקידשה קסבר דזקוקתו היא, ובאמת אינה זקוקתו אלא פנויה. ויוצא שדעת המקדש היתה לגמור את מקצת האישות דזיקה עם קידושיו. ואליבא דאביי דעתו לגמור אישות מהוה חלות שם דעת המועלת בקידושי פנויה. ואילו לרב יוסף דעת זו אינה מועלת בפנויה, מכיון דחסרה דעת להחיל את כל חלות האישות מעיקרא, דדעתו היתה רק לגמור את מקצת האישות דזיקה, ומשו"ה קידושיו פסולין.
גמ'. אמר אביי הב"ע כגון דאמר לה התקדשי לי במאמר יבמין. יעויין ברא"ש (סי' ו') דמפרש דהמחלוקת היא מדרבנן, לרבי גזרו קנין מאמר רק ביבמה, ואילו אליבא דרבנן גזרו מאמר אף בפנויה. ברם מרש"י ומראשונים אחרים משמע דס"ל דרבי והרבנן פליגי בדאורייתא. ולכן עלינו לבאר את יסוד המחלוקת בין רבי והרבנן גם מדאורייתא. ונראה לבאר אותה בשני דרכים:
בדרך אחד, י"ל דפליגי בספקא דרב חנניה לעיל שהסתפק אי מאמר עילוי זיקה קא רמי או דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, כלומר האם מאמר חל כדי לחזק את הזיקה או"ד דמאמר מהווה חלות אישות בפני עצמה. ואם מאמר חל רק לחזק את הזיקה אזי מאמר לא חל בפנויה. ומאידך אם מאמר מהווה חלות אישות בפני עצמה וחל מדין קידושין אזי חל הוא בפנויה.
ובדרך אחר, י"ל דפליגי רבי והרבנן לפי שיטתם במאמר בעל כרחה (לעיל דף יט:). דרבי סובר דמאמר קונה בעל כרחה כדין ביאת יבמין, ורבנן סוברים דמאמר אינו קונה אלא מדעתה כדין קידושין. והביאור דלרבי מאמר חל מדין יבום ולרבנן מאמר חל מדין קידושין. וה"נ פליגי בחלות מאמר בפנויה, דלרבי אינו חל משום דאינה בת יבום, ולרבנן חל כמו דחל בה קידושין.
גמ'. התקדשי לי בזיקת יבמין רבי סבר יש זיקה כו' ורבנן סברי אין זיקה מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין מי לא מהני השתא נמי מהני. דברי הגמרא לכאורה מרפסין אגרי, ויפלא דמ"ט דרבנן, הרי אמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין, והיא אינה יבמתו וזקוקתו אלא חלוצה ופנויה, והיאך יכול לחול קידושין מדין זיקת יבמין, ואפילו אם נקטינן דאין זיקה, הרי במציאות אינה זקוקתו והיאך יכול לקדשה מדין זיקת יבמין.
ונראה שיש שני אופנים היאך לפרש את המילים "מאמר יבמין" ו"זיקת יבמין".
א) יתכן דלשון ד"מאמר יבמין" ר"ל שמקדשה במעשה מאמר, ו"זיקת יבמין" ר"ל שמקדשה בחלות המאמר. ומשו"ה סובר רבא דלשון "מאמר יבמין" מועיל לקדש פנויה משום דמעשה המאמר הוי מעשה קידושין ומשו"ה בלשון זה מקודשת שהרי קידשה במעשה קידושין דעלמא המועיל בפנויה. משא"כ לשון "זיקת יבמין" דר"ל חלות מאמר. דלמ"ד יש זיקה חלות המאמר חלה בעצם הזיקה דהיינו דהזיקה מתחזקת ע"י המאמר. ומשו"ה הלשון "זיקת יבמין" אינו מועיל בקידושי פנויה דלית בה זיקה. ואילו למ"ד אין זיקה, חלות המאמר אינה חלות בזיקה אלא חלות אישות בפני עצמה הדומה לחלות קידושין דעלמא, ומשו"ה כשמשתמש בלשון "זיקת יבמין" לקדש פנויה הרי היא מקודשת משום דקדשה בחלות קידושין ולא בחלות אישות דזיקה.
ולפי"ז יוצא דאביי פליג עם רבא בהגדרת מעשה המאמר. דלרבא מעשה המאמר מעשה קידושין הוא, ולפיכך סובר דלכ"ע מועיל לשון "מאמר יבמין". ואילו אליבא דאביי, רבי סובר דאפילו מעשה המאמר אינו מעשה קידושין אלא מעשה בפני עצמה, המועיל רק בזקוקה - ויתכן דהוי מעשה יבום וכדמבואר למעלה בשיעורים בביאור שיטת אביי - ומשו"ה אינו מועיל בקידושי פנויה.
ב) ועוד י"ל ד"מאמר יבמין" ר"ל מעשה המאמר דהוי מעשה קידושין, דלרבא לכ"ע מועיל. ואילו "זיקת יבמין" ר"ל עיקר הבעלות של היבם לעשות המאמר. ולמ"ד יש זיקה בעלות היבם לעשות מאמר הויא תוצאת בעלותו בזקוקתו. שהרי ביארנו⁴⁶ דלמ"ד יש זיקה, האישות דזיקה אישות דהיבם עצמו היא ושהוא הבעלים על זקוקתו, דמצד בעלותו יכול הוא לקדשה במאמר. ומשו"ה לשון זה פסול בפנויה. מאידך למ"ד אין זיקה זיקת היבם אינה חלה מצד בעלות היבם אלא משום דהויא המשך אישות המת. וכשעשה מאמר אינו חל משום דהוי בעל הזיקה אלא משום דמאמר הוי חלות קידושין בפני עצמה וכמו קידושין דחל בפנויה. ומשו"ה לשון זה מועיל אף בחלוצה פנויה כמו דמועיל בזקוקה.
ולפי זה יוצא לנו ביאור חדש בשיטת רבי (לעיל יט:) הסובר דהיבם יכול לעשות מאמר בעל כרחה, דהוא משום דהוי בעל הזיקה, ובתורת בעלים יכול לעשות המאמר בעל כרחה, וכל זה משום דרבי סובר יש זיקה⁴⁷. ואילו הרבנן ס"ל אין זיקה ושהיבם אינו הבעלים של הזקוקה, ומשו"ה אינו יכול לעשות מאמר אלא מדעתה⁴⁸.
³⁸ ועיין בשיעורים לעיל (דף לא ב) ד"ה ענין שטרות אות א' דרק בעלים יכולים ליצור שטר ולא איש בעלמא.
³⁹ ויתכן שפסול הוא משום שאין היבמה נפטרת מזיקתה בלי קיום מצות חליצה או יבום, כי עיקר דין היבמה הוי קיום המצוה והפטור חל ממילא. עיין בהקדמה למסכתין (דף ב א) ד"ה מצות יבום וקנין יבום.
⁴⁰ משמע דרבינו זצ"ל פי' את הר"י דמיירי בכגון שכתב את הגט לזיקתו, והספק הוי אי המאמר פוגם את הזיקה ומפקיע את הגט. אך לכאורה יש לפרש את הר"י להיפך דמיירי כשכתב את הגט למאמרו, והספק הוי אי נחשב לדבר שלא בא לעולם או לא, וצ"ע.
⁴¹ תו"י אות ב', תוס' הרא"ש, והרשב"א.
⁴² במשנה (כט א) איתא שמאמר אוסר קרובות על היבם אפילו למ"ד אין זיקה. וצ"ע מהו דין מאמר בדיני אישות אחרים.
⁴³ לעיל (דף נא א) בד"ה מ"ט דר"ג כו'.
⁴⁴ עיין בשיעורים לעיל (דף נ א) ד"ה רש"י ד"ה נתן גט ובעל.
⁴⁵ אם נקטינן דערוה לאחר הנפילה נפטרה לשוק, ואם מחזיר גרושתו לר"ע הויא נמי ערוה גמורה לענין יבום.
⁴⁶ בשיעורים (דף יז ב) ד"ה אין זיקה כו' יש זיקה וע"פ שיטת הרמב"ן בחידושיו (דף נא).
⁴⁷ וכדאיתא בגמרא לקמן (דף נג א).
⁴⁸ ע"ע בשיעורים לעיל (דף יט ב) ד"ה העושה מאמר כו'.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ולאשה בעלמא. וכנסה וגירשה בו אינו גט הואיל כשנכתב לא היה ראוי לגירושין: ליבמתו מהו. כתבו קודם שכנסה וכשכנסה נתנו לה מהו שתתגרש בו: כתב גט לזיקתו ולא למאמרו או למאמרו ולא לזיקתו. והוא עשה בה מאמר תחלה מהו שתיפסל עליו בכך: מאמר עילוי זיקה רמי. כשעשה מאמר נדבק עם הזיקה וניתוסף עליה ואין גט מועיל לזה בלא זה וכיון שנכתב בתוך הגט שלא עשאו אלא לאחד מהן הוה ליה מגרש חצי אשה ולא כלום היא ומותרת לו: או דלמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. ומהני והיכא דכתב לזיקתו ולא למאמרו אסורה עליו ועל אחיו דפקע זיקה וקמה בלא יבנה ואי כתב למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא: נתן גט למאמרו. ולא לזיקתו בארבעה אחין (לעיל לב.) גבי זיקת יבמין ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות כו' וקאמר רבא עלה נתן גט למאמרו ואח''כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה לאחיו השני דאי לאו גט הוה אסורה עליו משום זיקת שני יבמין אלמא האי לחודיה קאי מדאהני גט לאישתרויי צרתה לאחיו השני והוא הדין דהיא גופה נמי שריא לאחיו אלא דמחלפא בבעלת גט גמור לזיקה דמקמי מאמר או לזיקה ומאמר והכי אמרינן בארבעה אחין: זו דברי רבי עקיבא. אחלץ ועשה בה מאמר קאי דקתני לא תפיס מאמר: אחר שילוח. כלומר מדכתיב אשר שלחה קרא יתירא דלא צריך הכי קאמר יש לך משלח שאסור להחזיר אחר שילוח אפילו לא נישאת ואיזו זו יבמה וכיון דבלאו קאי היכי מהני בה תו מאמר: אימתי. יש אחר חליצה תפיסת קידושין: בזמן שקדשה לשום אישות. בקידושין גמורים ולא במאמר יבמין דודאי קידושין תופסין בחייבי לאוין: אבל קדשה לשום יבמות. אינן קידושין שהרי אין כאן צד ייבום והוו להו קידושי טעות: כעודר. חופר וכסבור שלו הן שהיה קרקע הגר סמוך לקרקעו ומת הגר ואין לו יורשין והמחזיק בנכסיו קנה וזה חופר בקרקע הגר וכסבור שזה קרקע שלו ולא נתכוון להחזיק דלא קני והאי נמי סבור שקידושי יבמה תופסין בה ולא נתכוון לקנות אלא מכח ייבומי אחיו והא פקעו להו: התם לא קמיכווין למיקני. דהא סבור שלו הן: הכא מכווין למיקני. מ''מ: הא לא דמיא כו'. אביי הוא דאקשי ואזיל: וכסבור של גר אחר הוא. ומתכוון לקנות מכל מקום והאי נמי קסבר לקנות מכח אחיו ואינו קונה אלא מכחו ומ''מ קנין הוא: מאמר עילוי זיקה רמי. מאמר דתקינו רבנן לכל היבמין לא תקון אלא היכא דקיימא זיקה ואתא מאמר ואיתוסף עלה והכא ליכא למימר הכי דאתיא חליצה מפקעה לזיקה: האי לחודיה קאי כו'. ולא מהני זיקה למאמר הילכך השתא כמעיקרא מעיקרא אילו אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא קני ואף על גב דלא מהניא ליה זיקה דהאי לחודה קיימא השתא נמי מהני:

והרי זה גט [דקאמר היינו] לגרש בו לכתחלה וההיא דכל הגט שכתב זמן דקודם נישואין וגרע טפי מגט ישן דבגט ישן ליכא אלא ייחוד בעלמא לכך אם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אבל התם דכנסה ואיכא ודאי ביאה אינו גט כלל: ולאשה בעלמא אין גט. ואפילו כתוב בו זמן דאחר נשואים כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח ונראה לר''י דהיינו דוקא למ''ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למאן דאמר אדם מקנה הוי גט דבידו לגרשה כמו בשחרור דמהני לוקח עבד על מנת לשחררו וכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו כדאמר בהאשה רבה (לקמן דף צג:) ובקידושין בפרק האומר (דף סג.) וגט שחרור וגט אשה שוים לכל דבר דהא ילפינן לה לה מאשה: ליבמתו מהו. אין לפרש דמיבעיא ליה אם גירשה בגט זה לאחר שיבמה יבומין גמורין אי הוי גט אי לא דפשיטא דאין ניתרת בגט זה לשוק דהא בההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה לשוק על ידי גט זה ומאי קאמר נמי או דלמא כיון דלא עבד בה מאמר לא אי בלא מאמר לא מהני עבד בה מאמר נמי לא מהני להתגרש אחר שתתייבם דמאמר לא הוי אלא מדרבנן ואמר ר''י דלפוסלה מכהונה מיבעיא ליה אי חשיב ריח הגט דפסיל לכהונה אי לא וריב''ם הגיה בפירושיו דמיבעיא ליה אי כתבו קודם מאמר ועשה מאמר וגירש בו מהו שיפקיע את מאמר: או דלמא האי לחודיה קאי כו'. פירש בקונטרס ואי כתב גט למאמרו ולא לזיקתו אסורה לו ומותרת לאחיו דמאמר דעבד ליה שקליה ופשה ליה זיקה כמעיקרא ולר''י נראה דללישנא דאמר רבא הותרה אפילו היא ואם כן הכא נמי שריא לדידיה וללישנא דהיא אסורה דמיחלפא בבעלת הגט הכא נמי אסורה אפי' לאחיו דהא בעלת הגט אסורה על כל האחין והא דשרי רבא צרתה בנתן גט למאמרו משום דבאות משני בתים הן ואפילו היה נותן גט גם לזיקתו היתה צרתה מותרת: כעודר בנכסי הגר. אר''י דמיירי לרב יוסף כגון דאמר לה התקדשי לי סתם ולשם יבמות היינו דגלי אדעתיה שבתורת יבמין מקדשה דאי באמר לה בהדיא במאמר יבמין לא הוי פריך ליה אביי מי דמי דהא אביי קאמר בסמוך דהיכא דאמר לה במאמר יבמין דלא קני לרבי אלא בסתם איירי א''נ באמר לה התקדשי לי לשם יבמות ולא משמע בתורת מאמר יבמין דבמאמר יבמין משמע בתורת מאמר ולא בתורת קידושין אבל לשם יבמות לא משמע בתורת יבמות אלא שסבור שעדיין היא זקוקתו: אי אמר לה התקדשי לי בזיקת מאמר יבמין מי לא מהני. דאפילו למ''ד אין זיקה היינו לענין אחות זקוקתו וכיוצא בה אבל פשיטא דמהני לשון זיקה שהרי היא זקוקתו ועומדת בפניו:

יבמות נב ע"ב

יבמות נב ע"ב - Steinsaltz

דף נב - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד