יבמות נא ע"א

יבמות נא ע"א - Steinsaltz

What is the reason for the ruling of Rabban Gamliel that a bill of divorce is not effective after a bill of divorce? It is because he is uncertain with regard to a bill of divorce whether it effectively precludes levirate marriage or whether it does not preclude levirate marriage. Similarly, he is uncertain with regard to levirate betrothal, whether it effectively acquires the yevama or does not acquire her at all. The Gemara clarifies: With regard to a bill of divorce, he is uncertain as to whether it precludes levirate marriage or does not preclude it. If the first bill of divorce precludes levirate marriage, what did he do by giving the latter bill of divorce, as it has no substance? Alternatively, if the first bill of divorce does not preclude levirate marriage, neither does the latter preclude levirate marriage.

Likewise, with regard to levirate betrothal, he is uncertain as to whether it acquires the yevama or does not acquire her. If the first levirate betrothal effectively acquires the yevama, what does the last one accomplish? And if the first one does not acquire her, the last one also does not acquire her. For this reason Rabban Gamliel maintains that a bill of divorce is not effective after a bill of divorce was given, and similarly levirate betrothal is not effective after levirate betrothal was performed.

Abaye raised an objection to his opinion from a baraita: And Rabban Gamliel concedes that a bill of divorce is effective after levirate betrothal and levirate betrothal is effective after a bill of divorce. If a yavam gave a bill of divorce to one yevama and then performed levirate betrothal with the other, or the reverse, both actions would be effective. And he also concedes that a bill of divorce is effective after intercourse and levirate betrothal such that if the yavam engaged in levirate betrothal with one yevama, engaged in intercourse with a second, and gave a bill of divorce to a third, the bill of divorce is effective and he is prohibited from marrying the relatives of the third yevama. And he concedes that levirate betrothal is effective after intercourse and a bill of divorce, such that if he gave a bill of divorce to one woman, engaged in intercourse with a second, and performed levirate betrothal with a third, the levirate betrothal is effective and the third woman requires a bill of divorce.

And if Rabban Gamliel is uncertain with regard to the efficacy of levirate betrothal or a bill of divorce, then the third action should never be effective. Either the initial levirate betrothal or bill of divorce was completely effective, in which case any subsequent action is not effective, or these actions are not effective at all and the intercourse that followed them should be like intercourse performed at the beginning, and it should serve to acquire the yevama completely, and any actions performed afterward with the rival wife should be of no account. For we learned in the mishna: With regard to intercourse, when it is at the beginning, nothing is effective after it. Consequently, Rabban Gamliel’s ruling is difficult.

Rather, Abaye said: Actually, it is obvious to Rabban Gamliel that a bill of divorce precludes levirate marriage, and that levirate betrothal acquires the yevama. Nevertheless, the Sages said that with regard to this yevama, in one respect a bill of divorce is effective for her, and in another respect levirate betrothal is effective for her, but they are not effective in the same manner. Therefore, a bill of divorce given after a bill of divorce does not preclude levirate marriage, as the first bill of divorce has already precluded it for him as much as he can preclude it by means of a bill of divorce. And levirate betrothal performed after levirate betrothal does not acquire her, as the first levirate betrothal has acquired her for him as much as possible. However, with regard to a bill of divorce after levirate betrothal, and levirate betrothal after a bill of divorce, this action precludes levirate marriage and that action acquires the yevama. Since the acquisition of levirate betrothal and the nullification of a bill of divorce work in different ways, there can be both an acquisition and a nullification, and therefore one can be effective after the other.

However, the Rabbis maintain that the Sages instituted for each and every one of the brothers-in-law both the nullification of a bill of divorce and the acquisition of levirate betrothal for a yevama, and they decreed that these should be effective for each of the yevamot. Therefore the strength of the first bill of divorce or levirate betrothal is equal to that of the second one, and both are effective.

Abaye proceeds to explain the rest of Rabban Gamliel’s teaching in the baraita: And this invalid intercourse, i.e., intercourse that was performed after a disqualifying action, such as levirate betrothal or a bill of divorce, is superior to levirate betrothal and also inferior to levirate betrothal: It is preferable to levirate betrothal in the following respect: whereas levirate betrothal after levirate betrothal is not effective at all, intercourse after levirate betrothal is effective, because intercourse acquires a yevama according to Torah law. And it is inferior to levirate betrothal, for whereas levirate betrothal after a bill of divorce according to Rabban Gamliel acquires the entire remainder of the woman left by the bill of divorce, such that any further levirate betrothal would be ineffective, intercourse after a bill of divorce does not acquire the entire remainder of the woman left by the bill of divorce, as it is not considered valid intercourse, and a subsequent levirate betrothal is effective.

§ The Sages taught: How, i.e., in what case, did Rabban Gamliel say that a bill of divorce is not effective after a bill of divorce? In the case of two yevamot who happened before one yavam and he gave a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one. Rabban Gamliel says: He performs ḥalitza with the first one and is forbidden to marry her relatives, as she is his ḥalutza, and he is permitted to marry the relatives of the second one. Because the bill of divorce he gave the second woman is of no consequence at all, she is merely the rival wife of his ḥalutza, and he is therefore permitted to marry her relatives.

But the Rabbis say: If he gave a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one, he is forbidden to marry the relatives of both of them, and he must perform ḥalitza with one of them. And you would say the same with regard to two yevamim and one yevama. If the two yevamin gave one yevama a bill of divorce, one after the other, Rabban Gamliel maintains that the bill of divorce of the second yavam is of no account, and he is therefore permitted to marry her relatives, whereas the Rabbis hold that it is effective in that it renders him forbidden to her relatives.

How, with regard to what circumstance, did Rabban Gamliel say that there is no levirate betrothal after levirate betrothal? In a case of two yevamot who happened before one yavam, and he performed levirate betrothal with this one and levirate betrothal with that one, Rabban Gamliel says: He gives a bill of divorce to the first one and performs ḥalitza with her, and is forbidden to her relatives, but he is permitted to the relatives of the second one, as the levirate betrothal performed with the rival wife is ineffective. But the Rabbis say: He gives a bill of divorce to both of them, as the levirate betrothal is effective for both women, and he is forbidden to the relatives of both of them; and as for ḥalitza, he must perform it with one of them. And you would say the same with regard to two yevamim and one yevama. If the first yavam performed levirate betrothal with the yevama, and the second yavam consequently performed levirate betrothal with her, they are both required to give her a bill of divorce and both are forbidden to marry her relatives.

The Master said above in the baraita: He gives a bill of divorce to this one and a bill of divorce to that one. Rabban Gamliel says: He performs ḥalitza with the first one and is forbidden to marry her relatives, and he is permitted to marry the relatives of the second one. The Gemara asks: Shall we say that this is a conclusive refutation of the statement of Shmuel? For Shmuel said: If he performed ḥalitza with the woman who received a bill of divorce, the rival wife is not exempted by this invalid ḥalitza. The yavam must therefore repeat the ḥalitza with the rival wife as well. This appears to contradict the baraita, where Rabban Gamliel rules that he has to perform ḥalitza with only one of the yevamot.

The Gemara answers: Shmuel could have said to you: When I said my above teaching, it was in accordance with the opinion of the one who said that the levirate bond is substantial, and he must therefore perform a valid ḥalitza in order to cancel this bond. A ḥalitza performed with a woman who received a bill of divorce is not powerful enough to completely cancel the bond of the rival wife who did not performed ḥalitza. But Rabban Gamliel holds that the levirate bond is not substantial, and therefore any ḥalitza that releases one of the women also serves to release the other.

The Gemara asks: But if so, from the fact that Rabban Gamliel holds that the levirate bond is not substantial,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נא - א

אמר רבא: מאי טעמא דרבן גמליאל, שאמר אין גט אחר גט בשתי יבמות או בשני יבמים, ואין הגט השני אוסר את היבם בקרובותיה?

משום דמספקא ליה לרבן גמליאל, שני ספיקות:

הספק האחד, גט ביבמה, אי דחי, אי לא דחי. והספק השני, מאמר ביבמה, אי קני, אי לא קני.

ולפיכך, בגט, שהוא מסתפק בו אי דחי, אי לא דחי, הרי יש לומר, ממה נפשך:

אי קמא דחי לה -

אם כן, גט בתרא - מאי קעביד!?

והרי היא נדחתה ממנו כבר בגט הראשון. וכיון שאינו מועיל כלום, אין קרובותיה נאסרות עליו כקרובות גרושתו.

אי קמא לא דחי, משום שאין כח לגט לדחות יבמה -

הרי גט בתרא - נמי לא דחי!

ולכן אין היא נחשבת כגרושתו, להאסר בקרובותיה.

וכמו כן יש לומר ממה נפשך, לגבי מאמר, שמסתפק בו רבן גמליאל אי קני, אי לא קני.

אי קמא קני - מאמר בתרא מאי קעביד?

ואי קמא לא קני - בתרא נמי לא קני!

איתיביה אביי לרבא:

האיך אתה סבור לומר שטעמו של רבן גמליאל, הוא משום שהוא מסתפק אם גט דחי או לא, ואם מאמר קני או לא!?

והא תניא: ומודה רבן גמליאל:

א. שיש גט אחר מאמר.

שאם עשה מאמר בזו, ונתן גט לזו - פסל הגט את הראשונה, שעשה בה מאמר, ואסור בקרובות שתיהן, הן של בעלת המאמר, והן של בעלת הגט.

ב. ומאמר אחר הגט.

שאם נתן גט לזו, ועשה מאמר בזו, צריכה בעלת המאמר גט.

ג. וגט אחר ביאה ומאמר.

שאם עשה מאמר בזו, ובעל את זו, ונתן גט לשלישית - מהני הגט לשלישית לאסור אותו בקרובותיה [והבעילה לא הועילה, משום שהבעילה ליבמה השניה היתה בפסול, עקב המאמר שעשה קודם לכן בראשונה].

ד. ומאמר אחר ביאה וגט.

שאם נתן גט לראשונה, ובא על השניה, ועשה מאמר בשלישית - מועיל המאמר לאסור את קרובותיה, ולהצריכה גט ממנו.

ומכאן מוכיח אביי:

ואי מספקא ליה לרבן גמליאל אם מאמר קונה, תיקשי, מדוע מועיל גט שנתן לה אחר ביאה ומאמר, לאוסרו בקרובותיה?

וכמו כן אם הוא מסתפק אם גט דוחה, מדוע מועיל המאמר לאוסרו בקרובותיה ולהצריכה גט, אחרי שכבר היתה ביאה וגט?

תהוי הך ביאה אמצעית, שבין הגט למאמר, או בין המאמר לגט, כביאה דלכתחילה [כביאה שנעשתה בתחילה, שלא נעשה דבר לפניה], ותקני האי ביאה לגמרי, ואמאי מהני גט או מאמר לאחריה?

דהא תנן: הבעילה - בזמן שהיא בתחילה אין אחריה כלום! וכאן, אי אמרת דמספקא ליה לרבן גמליאל הרי הביאה האמצעית הזאת צריכה להחשב כביאה בתחילה שאין לאחריה דבר. כי ממה נפשך: אם המאמר הראשון מהני לקנות לגמרי את היבמה הראשונה, תו לא מהני הביאה השניה והגט שבשלישית מידי.

ואם מאמר שנעשה בראשונה לא קני מידי, הרי הביאה שנעשתה בשניה ביאה כשרה היא, והיא נחשבת כנעשית בתחילה, כי למאמר שלפניה אין כל משמעות [על הצד שאינו קונה מידי, אליבא דרבן גמליאל]. ואם כן, תו לא מהני גט בשלישית מידי. כי אחרי בעילה כשרה אין כלום.

וכן למאמר הנעשה בשלישית, אין כל תוקף אי מספקא ליה לרבן גמליאל בגט אי דחי. כי גם כאן נאמר ממה נפשך:

אי גט קמא לא דחי מידי, הביאה בשניה ביאה כשרה היא, ואין אחריה כלום, ולא מהני המאמר הנעשה לאחריה ביבמה השלישית.

אלא, אמר אביי: לעולם פשיטא ליה לרבן גמליאל דגט דדחי במקצת ומאמר דקני מקצת.

והלכך, ביאה שאחר גט, או שאחר מאמר, אינה בתחילה. ולפיכך יש אחריה כלום.

ולפי זה, יש גט אחר מאמר, ויש מאמר אחר גט. ומאי טעמא אמר רבן גמליאל דאין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר, על אף שגט אינו דוחה לגמרי, ומאמר אינו קונה אלא במקצת?

מיהו, אמור רבנן - הא יבמה, בחד צד מהני בה גט לדחות במקצת. ובחד צד מהני בה מאמר לקנותה במקצת.

ולכן גט אחר גט, לא דחי. דהא דחה ליה גט קמא את כל חלק המקצת שבכח גט יבמין לדחות.

וכמו כן מאמר אחר מאמר לא קני, דהא קני ליה מאמר קמא את כל המקצת שביכולת המאמר לקנות.

אבל, גט אחר מאמר, ומאמר אחר הגט -

האי מילתא, גט קא דחי. והאי מילתא, מאמר, קני.

ולכן, אין המקצת שדוחה הגט, מונע לקנות את המקצת השני, שנקנה על ידי המאמר.

ורבנן החולקים על רבן גמליאל, וסוברים יש גט אחר גט, סברי:

כל חד וחד מן היבמים, תקינו ליה רבנן הן גט והן מאמר, ותיקנו זאת בכל יבמה ויבמה.

ןלכן אין לכל אחד אלא את כוחו העצמי, ןאין הגט שלו יכול לדחות את כל כח הגט של שאר היבמים, ואין מאמרו יכול לדחות את כח המאמר של שאר היבמים.

והוא הדין שאין ליבם אחד כח לדחות את כחם של השאר בצרותיה של היבמה, ולא מועיל לו אלא מה שהוא עשה [גט או חליצה] באותה יבמה שהוא עשה בלבד.

וחוזרת הגמרא להסביר את דברי רבן גמליאל: שאחר מאמר, ויש מאמר אחר אחר ביאה וגט -

זה היות והאי ביאה אמצעית שהיא פסולה - עדיפא ממאמר מחד, וגריעא ממאמר, מאידך.

ומבארת הגמרא: עדיפא ממאמר -

דאילו מאמר אחר מאמר לא מהני. ואילו ביאה אחר מאמר מהני, וכדקתני שיש גט אחר ביאה ומאמר.

וגריעא ממאמר -

דאילו מאמר אחר הגט קני המאמר לכוליה שיורא דגט, ולא יועיל מאמר בשלישית.

ואילו ביאה אחר הגט, לא קניא ליה הביאה לכוליה שיורא דגט. ויש מאמר אחר ביאה וגט.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, המבארת את דברי רבן גמליאל, במחלוקתו עם חכמים, שלא התבארו במשנה:

תנו רבנן:

א. כיצד אמר רבן גמליאל "אין גט אחר גט"?

כגון, שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ונתן גט לזו וגט לזו -

רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה בלבד, ואסור בקרובותיה של זאת שנתן לה את הגט ראשונה וחלץ לה, ומותר בקרובות שניה, לפי שלא הועיל הגט כלום לשניה.

ואם יחלוץ לשניה גם תיפטר הראשונה, הראשונה מפני שלא הועיל הגט בשניה. אלא עצה טובה נתנו לו, שלא יאסר מחמת חליצתו אלא בקרובות הראשונה, שבין כה וכה אסור בהן בגלל שגירש אותה בגט.

וחכמים אומרים: נתן גט לזו וגט לזו - אסור בקרובות שתיהן, וחליצה לאחת מהן.

וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת.

שאם שניהם נתנו גט, רק הראשון חולץ ורק הוא נאסר בקרובותיה, ולחכמים שניהם נאסרים בקרובותיה.

ב. כיצד אמר רבן גמליאל "אין מאמר אחר מאמר"?

שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ועשה מאמר בזו ומאמר בזו -

רבן גמליאל אומר: נותן גט לראשונה וחולץ לה, ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה. ולקמן יבואר למה לא ייבם.

וחכמים אומרים: נותן גט לשתיהן, ואסור בקרובות שתיהן, וחליצה לאחת מהן.

וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת.

אמר מר: נותן גט לזו וגט לזו -

רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה, ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה.

לימא, תיהוי תיובתא דשמואל!

דאמר שמואל: חלץ לבעלת הגט, כיון שמחמת הגט הוקלשה זיקתה של בעלת הגט - לא נפטרה צרה בחליצה זו, שזיקתה לא הוקלשה, והרי הוא צריך לחזור ולחלוץ לצרתה.

והרי בנתן גט לאחת וחזר ונתן גט לשניה, לרבן גמליאל לא עשה הגט השני דבר לשניה, נמצא שזיקתה של הראשונה נפגעה מהגט ואילו זיקתה של השניה לא נחלשה, ובכל אופן אמר רבן גמליאל שיחלוץ רק לראשונה, ויפטור בכך את השניה!

ומשנינן: אמר לך שמואל: כי אמרי אנא שחליצה של זיקה שנחלשה אינה פוטרת זיקה של השניה שלא נחלשה, אליבא דמאן דאמר יש זיקה, ^[1] אומר אני זאת. שהוא סובר שאלימא הזיקה ליצור קשר של אישות בין היבם ליבמתו, ולכן אי אפשר שחליצה לזיקה שנחלשה, תעלה גם לזיקה שנשארה בחוזקה.

ורבן גמליאל סבר אין זיקה, וקל להפקיעה בחליצה כל דהו.

ומדייקת הגמרא: ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה -

הערות

^[1] נחלקו הראשונים אימתי היא חליצה פסולה. שיטת רש"י והרמב"ם היא, שבכל מקום שאינו יכול לייבם, החליצה היא פסולה, וצריכה אז לחלוץ מכל האחים. ואילו שיטת התוס' היא שרק במקום שקלשה הזיקה, כמו באחות זקוקתו, ובעלת הגט, ובעלת מאמר. והגמרא תולה את דין חליצה פסולה בשאלה אם יש זיקה או אין זיקה. והיינו, שלמאן דאמר יש זיקה יש מצב של אישות בין היבמים ליבמה, ורק חליצה כשירה יכולה להחשב כאילו כולם חלצו לה והתירו בכך את מצב האישות שביניהם, אבל חליצה פסולה אינה מועילה כלפי מצב האישות שיש לכל אחד ואחד מהיבמים בה, והיא צריכה לחלוץ מכל אחד, כדי להתיר את זיקתה הפרטית אליו. והרמב"ן [כאן] מבאר את נידון הגמרא אם יש גט אחר גט בשני אחיך או בשתי צרות, בשאלה אם יש זיקה או אין זיקה. כי למאן דאמר יש זיקה די בגט של אחד היבמים כדי להפקיע את קידושי האח המת, ושוב לא שייך לתת גט נוסף. אבל למאן דאמר יש זיקה יתכן שהגט הוא לזיקת היבם אל יבמתו ולא לקידושי האח המת, ולכן שייך שגם היבם השני יתן גט לזיקתו שלו אל היבמה. ומבאר הרמב"ן שחליצה כשירה דיה בחליצת אחד האחים להתיר את כל הזיקות של כל היבמים אליה, היות וחליצה כשרה נחשבת כיבום [במקום יבום היא עומדת] לענין זה, ולכן היא מפקיעה את כל הזיקה, אבל בחליצה פסולה, שהיא במקום שאינו יכול לייבם, עשאוה חכמים כמו גט, והגט אינו מועיל [למאן דאמר יש זיקה!] אלא להוריד את זיקת היבם האישית אל היבמה, שהוא מצב של אישות בין היבם ליבמה, ולא להפקיע את קידושי האח המת, ולכן צריכים כל האחים לחלוץ לה, להתירה מזיקתה האישית אליהם.

מאי טעמא [מה הטעם] של רבן גמליאל שאמר אין גט אחר גט — דמספקא ליה [שמסופק לו] בענין גט שניתן ליבמה אי דחי אי לא דחי [אם דוחה או לא דוחה] לגמרי. וכן מסופק לו לגבי המאמר אי קני אי לא קני [אם קונה או לא קונה]. ומפרשים: גט, אי דחי אי לא דחי [אם דוחה או לא דוחה], ומכל מקום אי קמא דחי [אם הגט הראשון דוחה] — בתרא מאי קעביד [האחרון, השני, מה הוא עושה], ולכן אין בו ממש. וכן אי קמא לא דחי [אם הגט הראשון אינו דוחה] — בתרא נמי לא דחי [האחרון גם כן אינו דוחה], ולכן בכל מקרה גט אחר גט אין בו ולא כלום.

וכיוצא בו מאמר אי קני אי לא קני [אם קונה או לא קונה], אי קמא קני [אם המאמר הראשון קונה] — בתרא מאי קעביד [האחרון, השני, מה הוא עושה], ואי קמא לא קני [ואם הראשון אינו קונה] — בתרא נמי לא קני [האחרון גם כן אינו קונה], ולכן אין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר.

איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: ומודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר, שעשה מאמר ביבמה אחת ונתן לשניה גט, וכן מודה שיש מאמר אחר הגט, שנתן ליבמה אחת גט ועשה בשניה מאמר. וכן מודה שיש גט אחר ביאה ומאמר, כגון שבא על יבמה אחת, ועשה מאמר בשניה, ונתן גט לשלישית, ומאמר אחר ביאה וגט.

ומעתה, ואי מספקא ליה [ואם מסופק לו] לרבן גמליאל מה כוחו של המאמר, אם נאמר שמאמר קונה — לא תועיל ביאה כלל, ואם המאמר אינו קונה כלל, תהוי [תהיה] ביאה זו שאחרי המאמר כביאה שמ לכתחלה, והביאה הזאת תקני [תקנה] ביבמה זו קנין גמור, ולא יהא ערך לגט שנתן אחר כך לצרתה, דהא תנן [שהרי שנינו במשנתנו]: הבעילה, בזמן שהיא בתחלה — אין אחריה כלום ולכן לא היה צריך להורות כהלכה זו.

אלא אמר אביי ודאי יש לרבן גמליאל דעה משלו לגבי תוקף המאמר, ולעולם תפרש כך: פשיטא ליה [פשוט לו] לרבן גמליאל בגט דדחי [שהוא דוחה] ובמאמר דקני [שהוא קונה]. מיהו, אמור רבנן [ומכל מקום אמרו חכמים]: הא [זו] היבמה, בחד צד מהני [בצד אחד מועיל] בה הגט, ובחד צד מהני [ובצד אחד מועיל] בה המאמר, אבל אין אחיזתם ותפיסתם בה באותו אופן. ולכן, גט אחר גט לא דחי [אינו דוחה] דהא דחה ליה קמא [שהרי דחה לו הגט הראשון] כל מה שאפשר לדחות בגט. ומאמר אחר מאמר לא קני [קונה] דהא קני ליה קמא [שהרי קנה לו המאמר הראשון]. ואילו גט אחר מאמר ומאמר אחר הגט, האי מילתא קא דחי והאי מילתא קא קני [דבר זה דוחה ודבר זה קונה], שכיון שאין הקנייה במאמר והדחייה בגט באותו אופן, הרי יש כאן גם קנין וגם דחייה, ולכן מועילים הם ותופסים בזה אחר זה.

ואילו רבנן [חכמים] סבורים: כל חד וחד תקינו ליה רבנן [אחד ואחד מהיבמים תיקנו לו חכמים] גם דחיית גט וגם תפיסת מאמר ביבמה, ותיקנו שיהו אלה תופסים בכל אחת מן היבמות. ולכן ככוחו של גט ראשון, כוחו של גט שני.

ועוד מסביר הוא את המשך דברי רבן גמליאל בברייתא, והאי [וזו] ביאה פסולה, ביאה שהיה בה פסול, שנעשתה שלא כראוי (כגון שנעשתה אחר הגט) — עדיפא [עדיפה] ממאמר וגריעא [וגם גרועה] ממאמר: עדיפא היא ממאמר בצד מסויים, שאילו מאמר אחר מאמר לא מהני [מועיל] כלל לדעת רבן גמליאל, ואילו ביאה אחר מאמר מהני [מועילה], שהרי היא קנין מן התורה. וגריעא [וגרועה] ממאמר, שאילו מאמר אחר הגט לדעת רבן גמליאל קני לכוליה שיורא [קונה את כל שיורו] של הגט שבאותו צד שבו לא דחה הגט דחייה גמורה קונה המאמר, ומאמר זה תופס. ואילו ביאה אחר הגט לא קניא ליה לכוליה שיורא [אינה קונה את כל שיורו] של הגט ומועיל מאמר אחריה, ואינה כביאה כשרה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד (באיזה אופן) אמר רבן גמליאל אין גט אחר גט? — שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ונתן גט לזו וגט לזו. רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה, ואסור בקרובותיה, שהרי היא חלוצתו, ומותר לגמרי בקרובות השניה, משום שהגט שנתן לשניה אינו נחשב כלל, והרי היא רק צרת חלוצתו, ולכן מותר בקרובותיה.

וחכמים אומרים: נתן גט לזו וגט לזו — אסור בקרובות שתיהן, וחליצה עושה לאחת מהן. וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת, שאם נתנו לה שני היבמים גט בזה אחר זה, לרבן גמליאל הגט של היבם השני אינו נחשב כלל, והוא מותר בקרובותיה. ולדעת חכמים הגט הועיל במשהו, ולכן הוא נאסר בקרובותיה.

כיצד (באיזה אופן) אמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר? — שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד, ועשה מאמר בזו ומאמר בזו, רבן גמליאל אומר: נותן גט לראשונה וחולץ לה, ואסור בקרובותיה, ומותר בקרובות השניה, שכן המאמר שעשה בצרה אינו נחשב. וחכמים אומרים: נותן גט לשתיהן, משום שהמאמר נחשב לגבי שתיהן, ואסור בקרובות שתיהן, וחליצה עושה לאחת מהן. וכן אתה אומר בשני יבמים ויבמה אחת, שאם עשה בה הראשון מאמר, ואחר כך עשה בה השני מאמר — שניהם צריכים לתת גט, ושניהם אסורים בקרובותיה.

ומבררים: אמר מר [החכם] בברייתא: נותן גט לזו וגט לזו, רבן גמליאל אומר: חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה, ומותר בקרובות שניה. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] לשמואל, שאמר שמואל: אם חלץ לבעלת הגט, ליבמה שקודם לכן נתן לה גט — לא נפטרה צרה על ידי חליצה זו, שלא היתה זו חליצה כשרה. ולכן צריך לחזור ולחלוץ גם לצרה. ואילו בברייתא זו נאמר שחולץ לאחת מהן!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] שמואל: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] מה שאמרתי, הרי זה אליבא דמאן דאמר [על פי שיטת מי שאומר] יש זיקה, וכיון שיש זיקה לשתי היבמות — אין הזיקה פוקעת אלא על ידי חליצה מעולה, וחליצה זו שלאחר הגט אין בכוחה להפקיע לגמרי את זיקתה של הצרה שלא חלצו לה. ואילו רבן גמליאל סבר שאין זיקה,

ולכן די בחליצת אחת כדי לפטור ממילא גם את השניה. ושואלים: אם כן, מאחר שרבן גמליאל סבר שאין זיקה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But if so, from the fact that Rabban Gamliel holds that the levirate bond is not substantial,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור"ג סבר אין זיקה. ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל דאע"ג דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעל' הגט פוטרת צרתה היינו טעמא משום דתרוייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט כך כתב רש"י ז"ל וכבר פירשתי כן בפרק ד' אחין דהיכא דזיקתן שוה לא שמעינן ליה לשמואל בהדיא.
ואקשי' ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה וקתני סיפא וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת לימא תיהוי תיובת' דרבה וכו' דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וה"ה דמרישא נמי הוי תיובת' דכיון דלרבנן חליצה לאחת מהן אלמא חליצה פסולה פטרה צרתה וכיון דפטרה צרתה כ"ש דפטרה נפשה מאחין כדמוכח התם בפ"ד אחין (דף כ"ז) ולקמן נמי בפרקין איתמר דלרבה בר רב הונא חליצה פסולה לא פטרה צרתה אפילו במקום שזיקתן שוה אלא כיון דאיכא דדמי לה לדרבה מדדמי לה מקשינן ולא מקשינן בכ"ש.

והא דאמרינן ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. פירש"י ז"ל דקס"ד דכי היכי דפליגי רבנן אדר"ג בגט אחר גט הכי נמי פליגי בזיקה ואע"ג דממלתייהו לא שמעינן.
ולי נראה דקס"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור"ג ביש זיקה היא דר"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימא דאגידי בכלא בית וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית כאלו נתן אף לצרה ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום וכן מאמר על קדושי אחיו רמי אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו והיינו דאמרי בשילהי שמעתא והכא בגט אחר גט ומאמר אחר מאמר פליגי כלומר בטעמא דנפשייהו אם ראוי לתקן גט לכל אחת ואחת וכן מאמר אע"פ שאין זיקתן אלא בקדושי אח שמת.
וכן נראה לי טעם חליצה פסולה שצריכה לחזר משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קדושין הראשונים של אח דומיא דגט שכשהיא ראוי' לביאה והביאה של זו פוטרת על כרחנו אף צרה [פוטרת] דחליצה במקום יבום קיימא אבל כשאינה ראוי' ביבום עשאוה כמגרש בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושי' בעצמה, וכן באחין.

אמר רבא מאי טעמיה דר"ג. מסתברא דהא דלא בעי טעמא לרבנן, משום דפשיטא הוא דהדין נותן דכיון דלא הופקעה זיקת הבית לגמרי במאמר או בגט ועדיין זיקתן קיימת, דינא הוא דכי היכי דמאמרו של זה קני הכי נמי קני מאמרו של שני, וכי היכי דגטו של זה דחי גטו של שני נמי לידחי, ויאסרנו בקרובות דהא זיקתו קיימת, והלכך טעמייהו דרבנן פשיטא ליה. ובכלהו שמעתין לא שקלינן לפרושי אלא טעמיה דרבן גמליאל אי קמא קני בתרא נמי ליקני כדאמרן, ואביי דאמר ורבנן כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר, לא הוי צריך, אלא איידי דפריש טעמיה דרבן גמליאל דאצטריך ליה, פריש נמי טעמייהו דרבנן אף על גב דלא אצטריך ליה. ומיהו בספרים מדוקדקים ליתא כלל.

ואי סלקא דעתך מספקא ליה תהוי ביאה כבתחלה ותקני דתנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום. פירש רש"י ז"ל (בד"ה ניהוי) בין בגט אחר ביאה ומאמר בין במאמר אחר ביאה וגט תהוי הבעילה כבתחלה ממ"נ, גט אחר ביאה ומאמר לא להני, דאי מאמר קמא קני לגמרי תו לא מהני ביאה וגט אבתרה, ואם מאמר לא קני מידי נמצאת ביאה שלאחריו ביאה בתחלה וכשרה. וכן במאמר אחר ביאה וגט אי גט קמא דחי תו לא אהני ביאה ומאמר אבתריה, ואי גט לא דחי מידי נמצאת ביאה שלאחריו תחלה וכשרה. וקשיא ליה דלא הוי ליה למימר תהוי ביאה כבתחלה, דדלמא מאמר קמא קני ואי נמי גט קמא דחי ולא הוה ליה למימר אלא ואי אמרת מספקא ליה לא ליהני אחר ביאה כלום ממה נפשך. ותו היכי מצינן למימר דאי מאמר קני לא תהני ביאה שלאחריו, דהא כי אמרינן נמי דמאמר קני לאו קני ממש שלא תהא ביאה אחריו קאמרינן, דמאמר דרבנן וביאה דאורייתא, ולא אתי מאמר דרבנן ומפקיע ביאה דאורייתא וכדאמרינן נמי לאביי הא ביאת פסולה עדיפא ממאמר, דאלו מאמר אחר מאמר לא מהני ביאה אחר מאמר מהני, כלומר משום דמאמר דרבנן וביאה דאורייתא. ואפילו תמצא לומר דמאמר דאורייתא מכל מקום המאמר אינו גומר כביאה לכולי עלמא, אם כן על כרחין יש ביאה אחר מאמר. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש ואי אמרת מספקא ליה מאמר אי קני או לא קני תבא הביאה ודאי ותדחה למאמר צרתה דהא ספק ותהוי ביאה זו תחלה ותקנה קניה גמורה ולא יועיל גט אחר זאת הביאה. אחר כך מצאתיה בירושלמי (בפרקין ה"א) מפורש כדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם רבן גמליאל כר' שמעון המאמר או קונה או לא קונה כו' נשמיענה מן הדא רבן גמליאל מודה לחכמים שיהא גט אחר מאמר ומאמר אחר גט כו' אין תימר המאמר או קונה או לא קונה מאי נפשך קני מאמר אין אחריו כלום לא קנה המאמר ותקנה הביאה ולא יהא אחריה כלום הדא אמרה שהאומר קונה ומשייר. מאמר אחר גט היאך עבידא היו שלש יבמות נתן גט לזו ובעל לזו ועשה מאמר בשלישית הדא אמרת שהגט פוטר ומשייר ואין תימר הגט פוטר או לא פוטר מה נפשך פטר הגט אין אחריו כלום לא פטר הגט תפטור הביאה ולא יהיה אחריה כלום הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר ע"כ בירושלמי. וזה מפורש כדברי רש"י ז"ל (ועיין ריטב"א ומאירי).

לימא תהוי תיובתא דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי נמי לסיפא דמימריה דשמואל דאמר חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה, דהא ר"ג עשה מאמר בזו ומאמר בזו חולץ לראשונה קאמר, אלא אמר חדא והוא הדין לאידך. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה לימא) דמדרבנן ליכא לאותובי לשמואל דאף על גב דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעלת הגט פוטרת צרתה לא קשיא לשמואל, דהכא היינו טעמא דתרווייהו זיקתן קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט, ע"כ לומר דכי קאמר שמואל דחליצה מעולה בעינן, היינו בדאיכא מעולה וגרועה לא פטרה גרועה את המעולה, אבל כל היכא דכי הדדי נינהו בפסול, חדא מנייהו פטרה חברתה. וכן הלכתא דקיימא לן כרבנן דאמרי חליצה לאחת מהן, ותנן נמי במתניתין מאמר בזו ומאמר בזו צריכות הימנו שני גטין וחליצה ולא קתני שתי חליצות כדקתני שני גיטין. והא דקתני גט לזו וגט לזו צריכות הימנו חליצה, הא אוקימנא בגמרא (להלן יבמות נג, א) דבחדא חליצה סגיא וצריכות דעלמא קתני. וכבר הארכתי בריש פרק ארבעה אחין בס"ד.

ופרקינן כי אמר שמואל אליבא דמאן דאמר יש זיקה. וכתירוצא דרב אשי שם בריש פרק ארבעה אחין (יבמות כז, א) וכבר כתבתי שם דמאן דמוקי לה התם לדשמואל כמאן דאמר אין זיקה, קא מתרץ לה להא דפליגי רבנן עליה דרבן גמליאל אף בזו, כלומר בשיש גרועה וחשובה שאין הגרועה פוטרת החשובה ושמואל דאמר כרבנן. והא דקתני חולץ לאחת מהן משום דתרווייהו חליצות פסולות נינהו לרבנן ושם הארכתי בס"ד.

מספיקא ליה וכו' עד איתיבי' אביי ומודה ר"ג וכו' עד ואס"ד מספק' ליה לר"ג תהוי הך כביאה לכתחלה ותקנ' דתנן הבעילה וכו' פרש"י ז"ל דממ"נ אין אחר ביאה פסולה כלו' כי אם המאמ' שקודם הביאה קונה קנין גמור הרי אין הביאה שאחריו כלום וכ"ש הגט וכן אם הגט שלפניה דוחה דחויה גמורה הרי אין הביאה ומאמר שאחריה כלום ואם המאמר הראשון אינו קונה כלל והגט הראשון אינו דוחה כלל כמאן דליתנהו דמי והוי' לה ביאה בתחלה ותיקנו דתנא וכו' ובדאי דלהאי פירושא לא בא לשונו של אביי בדקדוק דהיכי נקט בהדי' דתהוי הך ביאה בתחלה ותיקנו בהא לכשת"ל דלעולם ראשון קונה וגט ראשון דוחה אין ביאה זו ביאה שבתחלה והכי הל"ל ואס"ד מספקא ליה מתני' לא הוי אחר ביאה פסולה כלום אבל י"ל דלישנא קלילא נקט ולא בעי למנקט אלא ההוא טעמא דהוי ביאה בתחלה משום מתני' דהביאה בזמן שהוא בתחלה:

וא"ת ולימא ליה דאע"ג דאיכא טעמא דממה נפשך מ"ט גזרו בביאה פסול' זו שיהא אחריה כלום גזירה משום ביאה אחר ביאה כדאמרינן לעיל וי"ל דכיון דלר"ג איכא טעמא דממה נפשך דרויחא ככוליה תלמודא אי משום ההיא גזרה מסתיי' לגזור בביאה עצמה שיהא צריכה חליצה עם הגט ולא לדחות בידים טעמא דממה נפשך לגמרי ור"ח ז"ל מפרש ואס"ד מספקא ליה תהוי הך ביאה בתחלה דכיון דמאמר או גט הם מדרבנן והם ספק אתיא ביאה ודאית דאורית' ודחייא ספקא דרבנן והויא לה ביאה בתחל' ונכון הוא פי' זה אלא שהירוש' פי' כדפרש"י ז"ל וכדכתיבנא:

אלא אמר אביי פשיטא ליה לר"ג דגט דחי וכו' פי' דלר"ג פשיטא ליה שהמאמר יש מקום שהוא קונה ויש שהו' משייר וכן הגט דוחה בקצת ומשייר בקצת:

ומיהו אמור רבנן דבחד צד ובחד תכסיסא ליקנו כי אין המאמר מוסיף כלו' על מאמר ולא וכו' אחד גט בין ממנו בין משאר אחין בין באותה יבמה בין בצרתה דביתר כנטול דמי ורבנן סברי דודאי לדידיה גופי' ובאות' יבמה לא תקון אלא חד מאמר או חד גט אבל כל חד וחד תקינו רבנן ליה גט ומאמר וה"ה לכל חדא וחדא מינייהו אפי' מיבם אחד והיינו דאמרי רבנן שיש מאמר אחר מאמר וגט אחר גט ליבם א' בב' יבמות או לב' יבמין ביבמה אחת והא דפרישנ' טעמא דרבנן דאע"ג דלדידן לא קשה לן אלא טעמ' דר"ג אפ"ה מכיון דפריש טעמא דמסתבר לה"נ פריש נמי טעמא דרבנן והכין אורחא דתלמודא:

והך ביאה פסולה וכו' פי' השתא הדר לפרושי טעמא דר"ג דפתח ביה דמודה בגט אחר מאמר:

ואלו ביאה אחר מאמר מהניא פי' כדקתני שיש גט אחר ביאה ומאמר ויש מאמר אחר ביאה וגט דאע"ג דביאה פסולה ההיא מ"מ מהניא להצריכה גט וגריעה ממאמר:

דאלו מאמר אחר גט לר"ג קניא ליה לכוליה שיורא דגט פי' דאי הדר עביד מאמר אחר בשלישית לא מהני כלל ומנא תימר' מדתני מילתא פסיקתא במתניתין שאין מאמר אחר מאמר ולא קתני בבריתא בהודאות דר"ג ומודה ר"ג שיש מאמר אחר מאמר וגט אלמא אין מאמר אפי' לאחר מאמר פסול:

ואילו ביאה אחר הגט לא קניא לכוליה שיורא דגט פי' דהא חייל מאמר אבתרא וכדתניא לעיל שיש מאמר אחר ביאה וגט ורש"י ז"ל מוסיף עוד שיש ביאה אחר ביאה וגט מדקתני הביאה שהיא בזמן בתחלה אין אחריה כלום ולא קתני בזמן שהיא באמצע אין אחריה ביאה ויש חולקי' עליו ז"ל ומיהו לד"ה אליבא דר"ג אין אחר ביאה פסולה דבר שיהא כעין מה שהוא קודם ביאה רצו' לומר שאין מאמר אחר ביאה ומאמר ולא גט אחר ביאה וגט דלר"ג בחד צד תקון רבנן מאמר או גט לומר תהוי תיובת' דשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט וכו' ומ"ה דהוה מצי לאקשויי לסיפא דאמרי' דשמואל דאמר חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה והא ר"ג עשה מאמר בזו ובזו קאמר דחולץ לראשונ' אלא חדא מינייהו נקט והא דלא פרכינן מדרבנן דאמרי וחליצה לאחת מהן כבר פרש"י ז"ל הטעם דלדידהו כיון דיש גט אחר גט תרוייהו גרועות בשוה וכיון דכי הדדי נינהו לד"ה פטורה ופטרה צרת' אבל לר"ג אותה שנתן גט בראשונה גריעה טפי שפוסל בקרובותיה והשני' מעולה ממנ' וא"ה חליצה פסולה פטרה לאידך דהויא מעולה כדפי' בפ' ד' אחין ופרקינן כי קאמר שמואל אליבא דמ"ד יש זיקא ר"ג סבר אין זיקא דכיון דאין זיקא בחליצה גריעה סגי לאפקועי אעפ"י דעדיפא מינ' כיון שהיא כשרה מן התורה וכבר פירשנו בפ' ד' אחין דהא אתו כפום מסקנא דרב אשי דהתם ושם פי' יפה בס"ד:

ולענין ביאור זו ששאלו מאי טעמא דרבן גמליאל ר"ל דקאמר אין גט אחר גט כו' ולא שאלו מאי טעמא דרבנן משום דטעמא דרבנן טעמא ברירא הוא שמאחר שאין הגט או המאמר מפקיעין זיקת הבית לגמרי דין הוא שיועיל את של זה בשל זה ואביי דקא פריש טעמייהו דרבנן לקמיה וכדקאמר ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן גט ומאמר כו' אגב דנסיב ליה טעמא דרבן גמליאל נקטה אע"ג דלא איצטריך ואף בספרים מדוייקים אין גורסין אותה כלל הא מכל מקום טעמא דרבן גמליאל דלאו טעמא ברירא הוא איצטריכא להו לברורי וקאמר רבא מספקא ליה גט אי דחי אי לא דחי מאמר אי קני אי לא קני ולאו דוקא מספקא ליה אלא כמאן דאמר מה נפשך על כל פנים גט או דוחה או לא דוחה ומאמר או קונה או לא קונה ואם כן על כל פנים בתרא לאו כלום הוא ואותביה אביי מדתניא מודה רבן גמליאל שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ר"ל שאם עשה מאמר בזו ונתן גט לזו נפסלה הראשונה עליו ונאסר אף בקרובות שניה וצריכה גט למאמרו וכן בנתן גט תחלה וכן יש גט אחר ביאה ומאמר כלומר אחר ביאה שקדמה מאמר כגון שעשה מאמר בזו ובעל לצרתה ונתן גט לשלישית שהוא נאסר אף בקרובות שלישית ופסלה מן הכהונה ומאמר אחר ביאה וגט ר"ל אחר ביאה שקדמה גט כגון שנתן גט לזו ובעל לזו ועשה מאמר בשלישית שנאסר אף בקרובות בעלת מאמר וצריכה גט למאמרו ואי סלקא דעתך מספקא ליה תיהוי כביאה בתחלה ותקנה כלומר בגט אחר ביאה ומאמר ובמאמר אחר ביאה וגט תהוי כביאה בתחלה ממה נפשך שאם גט אחר ביאה ומאמר הוא אי מאמר קמא קני ביאה וגט דבתריה לאו כלום הוא ואי מאמר לא קני הרי ביאה שאחריו ביאה בתחלה וכשרה ואי מאמר אחר ביאה וגט הוא אי גט קמא דחי תו לא מהני ביאה ומאמר דבתריה ואי לא דחי נמצאת ביאה שאחריו ביאה בתחלה וכשרה כך פירשוה גדולי הרבנים וכן היא שנויה בתלמוד המערב פ"ה ה"א וכמו ששנו שם רבן גמליאל ב"ר שמעון המאמר או קונה או לא קונה מה נפשך קנה מאמר אין אחריו כלום לא קנה מאמר ותקנה הביאה ולא יהא אחריה כלום הדא אמרה שהמאמר קונה ומשייר מאמר אחר גט וביאה היך עבידא היו שלש יבמות נתן גט לזו ובעל לזו ועשה מאמר בשלישית הגט או פוטר או לא פוטר מה נפשך פטר הגט אין אחריו כלום לא פטר הגט תפטור הביאה ולא יהא אחריה כלום הדא אמרה הגט פוטר ומשייר ומכל מקום גאוני הראשונים פירשו ואי אמרת מספקא ליה מאמר אי קני אי לא קני תבא ביאה שהיא ודאי ותדחה למאמר שהוא ספק ותיהוי ביאה זו תחלה ותקנה קניה גמורה ולא יועיל גט אחר זו הביאה:

ולענין הסוגיא חזר אביי ותירצה לעולם פשיטא ליה לרבן גמליאל דגט דחי קצת ומאמר קני קצת וביאה שאחריהן אינה תחלה ומיהו טעמא דיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט ואין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר משום דאמור רבנן ביבמה בחד צד מהני בה גט לדחות ובחד צד מהני בה מאמר לקנות כאלו תאמר דרך משל שהגט חל בחציה והמאמר בחציה ואין הגט נכנס בתחום מקום שהמאמר חל בו ולא המאמר בתחום שהגט חל בו ואם כן גט אחר גט לא חייל שכבר דחה הראשון כל כח הגט והרי הוא כאלו נתנו לצרתה באותו חלק עצמו ואין גט עושה בו עוד כלום ומותר בקרובותיה וכן במאמר אחר מאמר אבל גט אחר מאמר הרי הגט מצא מקומו מרווח ונכנס לו ומה ששייר מאמר מן הראשונה דוחהו הגט באחרונה וכן בשני יבמין אבל לרבנן כל חד וחד מן היבמין תקינו ליה גט ומאמר בכל אחת מן היבמות שאין הראשון דוחה או קונה כל אותו הצד אדרבה משייר הוא בו מקום לשני מיהא בחברתה והרי שפירש טעם רבן גמליאל במה שאין גט אחר גט וטעם רבנן דפליגי עליה וחזר ופירש לרבן גמליאל מיהא מאי שנא דקאמר יש גט אחר ביאה ומאמר ומאמר אחר ביאה וגט משום דהאי ביאה אמצעית שהיא פסולה עדיפא ממאמר וגריעא ממאמר עדיפא ממאמר דאלו מאמר אחר מאמר לא מהני לדידיה וביאה אחר מאמר מהניא כדקתני וגט אחר ביאה ומאמר וגריעא מיניה דאלו מאמר אחר הגט קני ליה לכוליה שיורא דגט ר"ל כל מה ששייר לו הגט עד שאין מאמר אחר מועיל אחריו לדידיה וכדקאמר שאין מאמר אחר מאמר ואלו ביאה אחר הגט לא קני לכוליה שיורא דהא חייל מאמר אבתרה אפילו לרבן גמליאל הואיל וביאה פסולה היא:

ברייתא זו ר"ל כיצד אמר רבן גמליאל אין גט אחר גט כו' אע"פ שאינה צריכה לנו לענין פסק צריכים אנו לבארה מפני שיש ממנה צד ראיה לענין חליצה פסולה אם צריכה לחזר על כל האחין אם לאו שכבר פקפקנו בפסק זה בפרק ארבעה אחין כ"ז א' והוא שאמר שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ונתן גט לזו וגט לזו רבן גמליאל אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה ואע"ג דלדידיה חליצת שניה עדיפא אחר שאין הגט עושה בה כלום מכל מקום עצה טובה קא משמע לן שיחלוץ לראשונה ויהא מותר בקרובות שניה ואם חולץ לשניה נאסר בקרובות שתיהן וחכמים אומרים אסור בקרובות שתיהן וחולץ לאחת מהן וכן בשני יבמין ויבמה אחת שאם נתן לה זה גט וכן נתן לה זה גט לרבן גמליאל חולצת מן הראשון ואסור בקרובותיה והשני מותר בקרובותיה ולחכמים שניהם אסורים בקרובותיה וחולצת מאחד מהן עשה מאמר בזו ומאמר בזו רבן גמליאל אומר נותן גט לראשונה וחולץ לה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה וחכמים אומרים נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחולץ לאחת מהן וכן אתה אומר בשני יבמים שאם עשה זה מאמר וזה מאמר לרבן גמליאל ראשון נותן גט וחולץ לה ואסור בקרובותיה והשני מותר בקרובותיה ולרבנן שניהם נותנין גט ושניהם אסורין בקרובותיה וחולצת מאחד מהן והלכה כרבנן כמו שהתבאר ומכל מקום הקשו מדברי רבן גמליאל שבראש השמועה ר"ל ממה שאמר בנתן גט לזו וגט לזו שחולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה למה שאמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרתה ושכך הלכה כמו שביארנו בפרק ארבעה אחין דהא לרבן גמליאל גט של שניה כמאן דליתיה הוא ואפילו הכי מיפטרא בחליצת בעלת הגט והוא הדין דאיכא לאקשויי מסיפא דשמעתא דרבן גמליאל ר"ל ממאמר אחר מאמר לסיפא דשמעתא דשמואל ר"ל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה אלא דחדא מינייהו נקט ואם נפשך לומר מדרבנן נמי קשיא דקאמרי וחולץ לאחת מהן כלומר לאי זו מהן שירצה אלמא אף חליצת בעלת הגט פוטרת צרתה אין זה כלום דרבנן היינו טעמייהו דהא סבירא להו יש גט אחר גט ושתיהן חליצות פסולות הם וכל דכי הדדי נינהו בפסול חדא מינייהו פטרה חברתה אבל כל דאיכא גרועה ודעדיפא מינה לא אתיא גרועה ופטרה דעדיפא מינה אלא מדרבן גמליאל קשיא ותירץ דרבן גמליאל סבר אין זיקה כלומר אין ליבם זיקת קנין ביבמה אלא איסורא הוא דרביע עלה ובחליצה כל דהוא מיפטרן תרויהו ואף חליצה פסולה פוטרת צרתה שהיה איפשר לה בחליצה כשרה ושמואל יש זיקה סבירא ליה ולא אלימא חליצה פסולה לאפקועי חליצה אלימתא וכבר פסקנו לעיל י"ז ב' דיש זיקה ואם חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה:

עדיפא ממאמר. אין להקשות ומאי עדיפותא הוא הלא כמו כן יש גט אחר מאמר אע"ג דלא עדיף ממאמר אלא דכוותיה די"ל שאני גט ומאמר דזה דוחה וזה קונה אבל הכא הכי פירושא עדיפא ממאמר דמאמר אחר מאמר לא מהני דלא עדיף מאמר בתרא ממאמר קמא ואינו יכול לתפוס במה שתפס מאמר ראשון. וביאה פסולה אע"פ שאינה יכולה לתפוס מסברא רק בצד שתפס המאמר שלפניה שהרי כיון דתרווייהו לקנות סברא הוא דההוא צד דחזי למאמר חזי לביאה ואפ"ה מהניא אחר מאמר ותופסת באותו צד עצמו א"כ אלימא היא ממאמר וגריעא ממאמר דאילו מאמר אחר הגט קני לכולא שיורא דגט שאין מאמר מועיל אחריו דכי אמרי' במתני' אין מאמר אחר מאמר ר"ל בין לאחר מאמר כשר בין לאחר מאמר פסול מדלא מפליג בין כשר לפסול כמו גבי ביאה וחליצה. ואילו ביאה לא קניא ליה לכולא שיורא דגט שהרי מאמר מועיל אחריה ואם הוה קני לכולא שיורא דגט כמו מאמר לא היה מועיל מאמר אחריה שאין מאמר יכול לתפוס הצד שהביאה תפסה:

הא אמר שמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה. פ"ה דדוקא לר"ג קא פריך דאמר חולץ לראשונה ומפטרא אידך אבל לרבנן לא פריך אע"ג וכו' ותימה דלעיל משמע דאף בפסולות קאמר שמואל דבחדא לא מפטרא אידך גבי התחיל באחיות לא יגמרו בצרות וצ"ל דה"ה דהוי מצי למפרך לרבנן אכן פריך בהדיא לר"ג דפטר שניה דמציא לחלוץ חליצה כשרה בחליצה ראשונה שהיא פסולה:

מ"ט דר"ג דאמר אין גט לאחר גט ולא מא"מ ואסיקני' אביי דפשיטא לי' לר"ג דגט דחי ומאמר קני, מיהו אמור רבנן האי יבמה בחד צד מהני בה גט ומחד צד מהני בה מאמר, גט אחר גט לא דחיי דהא דחיא לה קמא מא"מ לא קני דהא קני לה קמא, גא"מ ומא"ג האי מילתא קא קני ורבנן כל חד וחד תקיני לה גט ומאמר ביבמה הלכך ליכא למימר קמאי דחיא כל כח הגט, דקמאי כח גט דידה דאית לי' בהך יבמה הוא דדחה אבל כח דאחוה בהך יבמה וכח דידי' נמי בצרתה לא דחה:

ת"ר כיצד אמר ר"ג אין גא"ג שתי יבמות שנפלו לפני יבם א' נתן גט לזו וגט לזו, רג"א חולץ לראשונה ואסור בקרובותי' ומותר בקרובת השני' וח"א אסור בקרובות שניהן וחליה לא' מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה א', וכיצד אר"ג אין מא"מ שתי יבמות שנפלו לפני יבם א' ועשה מאמר בזו ומאמר בזו ר"ג אומר נתן גט לראשונה וחוזר וחולץ לה ואסור בקרובתי' ומותר בקרובות שני' וח"א נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לא' מהן וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה א'. וקיי"ל יחיד ורבים ה"ל כרבים:

ת"ר (כיוצא בו) [כיצד] אמר ר"ג אין גט אחר גט ב' יבמות שנפלו לפני יבם א' ונתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ ראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שניה. וחכ"א אסור בקרובות שתיהן וחולץ לאחת וכן אתה מוצא בב' יבמין ויבמה אחת פי' כשתחלוץ לאחת מהן ופרכינן מיניה לרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. ופריק דבין לר"ג בין לרבנן אין זיקה ס"ל ובגט אחר גט ובמאמר אחר מאמר נמי פליגי וכיון דקי"ל יש זיקה לפום מאי דפסיקנא בפ' ד' אחין כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין לית הלכתא כי הא מתני' דקתני וכן אתה מוצא בב' יבמין ויבמה אחת ומדאקשינן לרב מסיפא דשני יבמין ולא מקשינן מרישא דשתי יבמות דקתני חליצה לא' מהן אלמא לרב לא פליג בהדי שמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרת צרה. לצרה נפטרת בעלת הגט ולא מילתא דתליין אהדדי נינהו והא דאמר נמי חולץ לראשונה לית הלכתא כותיה דאיהו ס"ל אין זיקה. וקי"ל דיש זיקה וקי"ל כשמואל חלץ לבעלת הגט לא נפטרת צרה:

בפרש"י בד"ה ה"ג ונתן גט לזו וגט לזו ר"ג כו' חולץ לראשונה וכ"ש דאי חלץ לשניה כו' אלא עצה טובה אשמועינן שלא יאסור עצמו כו' עכ"ל יש לדקדק למאי איצטריך להאי טעמא דהא משנה שלימה שנינו בפ' החולץ וחולץ לפסולה משום דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם וה"נ הכא כיון דגט דראשונה גט הוא גט שניה אינו גט וחולץ לראשונה שהיא פסולה ואולי דרש"י סובר דגט שניה נמי הוא גט לפוסלה לכהונה דאפילו ריח גט פוסל לכהונה כדלקמן אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסול מלא יקחו כו':

בתוספות בד"ה דמספקא ליה כו' דאם כן אמאי מהני מאמר אחר הגט וגט כו' עכ"ל ר"ל בב' יבמות דמהני מאמר אחר הגט כו' וקאי הגט בזו ומאמר בזו ואי מאמר קני בזו ודאי לא ידחה הגט בשניה וכן בהיפך אי הגט דחי זו ודאי לא יקנה מאמר בשניה דהא מבית א' נינהו אבל ביבמה אחת פשיטא דניחא דמהני גט אחר מאמר ודחי ליה לגט ומאמר אחר הגט דקני כמו באשה דעלמא ומ"ה הוצרך לאוקמא בב' יבמות דבחד צד מהני גט ובחד צד מאמר ואפשר שבאחת יתקיים מאמר ובא' הגט ודו"ק:

ד"ה עדיפא ממאמר כו' יש לדקדק דיש ביאה אתר ביאה פסולה [עכ"ל] ויש לדקדק בפשיטות דאי אין ביאה אחר ביאה פסולה מאי קאמר דביאה עדיפא ממאמר דאילו מאמר אחר מאמר לא מהני ואילו ביאה אחר מאמר מהני הא דומיא דהכי איכא למימר בהיפך דאילו מאמר אחר ביאה פסולה מהני וביאה אחר ביאה פסולה לא מהני ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' ד"ה עדיפא ממאמר וכו' עד וביאה פסולה תופסת אחר מאמר אותו צד עצמו שתפס המאמר וכו'. הוצרכו התוס' לפרש כן ולא פירשו כפשוטו שהמאמר אינו תופס בכולה ולכך אתיא הביאה ותופס השיור משום דא"כ שהביאה תופסת שיעור יותר ממאמר א"כ יהיו הדברים סותרים זה את זה שהרי אחר כך אמר דמאמר אחר הגט קני לכולה שיורי דגט וביאה אחר גט לא קני לכולה שיורי דגט א"כ ש"מ שמאמר עדיף מביאה לענין תפיסה ולכך פירשו התוס' דאין ה"נ דלענין שיעור תפיסה מאמר תופס יותר מביאה כדאמר בסוף שהרי הביאה אינה קונה לכולה שיורא דגט והא דיש ביאה אחר מאמר היינו שתופס אותו צד עצמו שכבר תפס המאמר מטעם דביאה הוי דאורייתא לא משום שהביאה תופסת שיעור יותר וק"ל:

בא"ד ובקונטרס פי' דאילו ביאה אחר גט וכו' דיש ביאה אחר ביאה פסולה וכו'. בספרים שלנו לא נמצא כן בפרש"י:

רש"י בד"ה אלא פשיטא כו' אינה תחלה ומיהו כו' הד"א:

בד"ה מאי טעמא כו' ה"ג הס"ד:

בד"ה לימא תיהוי תיובתא דשמואל דאמר כו' הד"א:

רש"י ד"ה וגט אחר ביאה ומאמר (בסופו). דמאחר כו' פסולה בשניה. כצ"ל:

רש"י ד"ה תיהוי (בסופו). נמצא ביאה של אחריו. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואילו ביאה. דיש מאמר אחר גט וביאה כדתנן כו'. הוצרך להביא כדתנן כו' ולא סגיא ליה בהא דאיתא בהך ברייתא (דעסקינן בה) להדיא דיש מאמר אחר ביאה וגט הוא דממתניתין מוכח דגם ביאה יש אחר ביאה פסולה מדסתמה יש אחריה כלום ומה שהכריחו לזה הוא כמ"ש התוס' ואולי דמזה הוא דהוכיחו התוס' דעתו דיש ביאה אחר ביאה פסולה ודלא כמהר"ם שכ' עליהם דבס' שלפנינו לא נמצא כן בפרש"י:

רש"י ד"ה חולץ לראשונה. עי' מהרש"א דהוליד מדבריו דין חדש דר"ג מודה דיש גא"ג לפוסלה מכהונה משום ריח הגט ול"נ דהלא משמע לקמן (נב סע"א) דגט דפוסל לכהונה מהני ביבמה ואף דרש"י פי' שם דהיינו למיקם עלה בלא יבנה וכ"ה בפוס' נ"ל דל"ד דה"ה לענין קרובות ול"נ דרש"י רוצה לתת טעם בזה גם אשני יבמין ויבמה אחת דמדקאמר וכן א"א כו' משמע דגם שם חולץ הראשון וכמו שפי' שם להדיא:

וחכ״א נותן גט לשתיהן כצ"ל. אמר מר ונתן גט כצ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. מ"ט דר"ג דמספקא ליה גט אי דחי אי לא דחי, מאמר אי קני אי לא קני. נראה אליבא דרבא דר"ג אינו מסופק בגדר תקנת הרבנן, האם בכלל תיקנו גט ומאמר או לא דפשיטא דתקנום, אלא דס"ל דתיקנום עם חלות דין ספק, משום דיש תרתי דסתרי בין הדין דגט ומאמר דאינם חלים מדאורייתא לבין דיניהם מדרבנן דחלים. ומשום כך אף דפשיטא דחלים מדרבנן, מ"מ חלים מדרבנן מדין ספק ולא בתורת וודאי. וכבר ביארנו שיש מקומות בהלכה שכשיש תרתי סתרי נולד חלות דין ספק, וכדמצינו בדין האנדרוגונוס דהוי ע"פ דין ספק זכר ספק נקבה מחמת דין תרתי דסתרי שיש בו, וכמו בדין ביה"ש דהוי חפצא דתרתי דסתרי דיום ולילה והו"ל חלות דין ספק יום וספק לילה ע"פ דין, ואכמ"ל⁶.
ויעויין בירושלמי (ריש פרק חמישי) שמביא את ב' הביאורים בר"ג דדנו בהם רבא ואביי בבבלי, האם ר"ג סובר מאמר ספק קונה או לא קונה וגט ספק דחי או לא דחי או"ד סובר שמאמר קונה ומשייר וגט דחי ומשייר, אלא דהירושלמי מביא הרבה שיטות התנאים שדרשו פסוקים שונים להוכיח את טיב חלותי מאמר וגט, ומשמע דס"ל לירושלמי דמאמר וגט חלים מדאורייתא. וז"ל הירושלמי: יבמה יבא עליה זה הביאה, ולקחה לו לאשה זה המאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר ת"ל יבמה יבא עליה כו' וא"כ מה הועיל בה מאמר לאוסרה לאחין. ר"ש אומר המאמר או קונה או לא קונה, מ"ט דר"ש יבמה יבא עליה זה הביאה ולקחה לו זה המאמר, וכשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום. ר' לעזר בן ערך אומר המאמר קונה קנין גמור ביבמה, מ"ט דרבי לעזר בן ערך ולקחה לו לאשה הרי היא כקידושי אשה, מה קידושי אשה קונין קנין גמור אף המאמר קונה קנין גמור כו' כמה דרבנין אמרין המאמר קונה ומשייר, כן אינון אמרין הגט פוטר ומשייר כו' ר"ג כר"ש האומר המאמר או קונה או לא קונה כו' היך ר"ג כר"ש כו' הדא אמרה שהמאמר קונה ומשייר כו' הדא אמרה שהגט פוטר ומשייר כו' ע"כ.
ומהירושלמי משמע דר"ש דס"ל שמאמר וגט שחלים מדין ספק קונה או לא קונה וספק דחי או לא דחי אינו משום שמסופק בדיניהם האם חלים או לא חלים כלל, אלא דמשום שיש תרתי דסתרי בפסוקים - דפסוק "ולקחה לו" משווה יבמה לאשת איש דעלמא ומכשיר מאמר (ולגט יש פסוק אחר המכשירו ליבמה עיי"ש), ואילו פסוק "יבמה יבא עליה" פוסל מאמר ומכשיר רק ביאת יבום בלבד. ולכן הסתירה בגופא של התורה מולידה חלות דין ספק - שעצם החלות הוי חלות סתירה מיניה וביה, דחלים וגם לא חלים. וכשיש תרתי דסתרי דיניהם דין ספק.
ועוד נראה מזה דהירושלמי השווה דין המאמר עם דין קידושי אשה ודין הגט ביבמה עם דין גירושין באשת איש, דס"ל לירושלמי דמדאורייתא הא דמועלים מאמר וגט אינו מדין יבום וחליצה אלא מדין קידושין וגירושין. ונ"מ לענין איסור מחזיר גרושתו שמאחר שגט יבמה חל מדין גירושין דעלמא אסור לו ליבם שגירשה לחזור ולקחתה מאיסור מחזיר גרושתו. דאילו לא היה חל מדין גירושין אלא מדין חליצה היה מקום לטעון שלא נאסרה באיסור מחזיר גרושתו.
גמ'. אלא אמר אביי כו' גט אחר גט לא דחי דהא דהא ליה קמא ומאמר אחר מאמר לא קני דהא קני ליה קמא כו' ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן גט ומאמר. עיין בפרש"י, ועדיין מחוסר ביאור. ונראה דפליגי ר"ג והרבנן ביסוד הדין דתקנת מאמר וגט. דלר"ג מאמר וגט חלים בתורת פוסלים שמקלישים את הזיקה. ולכן סובר שמאמר אחר מאמר וגט אחר גט לא חלין משום שמאמר קמא וגט קמא כבר החילו פסול והקלשת זיקת הבית. ואין מאמר שני או גט שני מוסיפים פסול ומשו"ה אינם חלים. מאידך הרבנן סברי שמאמר וגט חלים בתורת קנינים, דבמאמר חל קנין אישות, ובגט היבם מקנה ליבמתו את האישות שיש לו בה, ולכן ס"ל דמאמר וגט שני חלים להחיל קנין ואע"פ שאינם חלים לפסול.
וצ"ע בשנים:
א) צ"ע אליבא דר"ג, למה לא חל מאמר אחר מאמר, דהרי המאמר השני מחיל פסול ואיסור על היבם שעשה את המאמר הראשון. ונראה שאין המאמר השני מקליש את הזיקה דבעל המאמר הראשון שכבר הוקלשה במאמר הראשון שעשה. אלא שהמאמר השני מטיל עליו איסור ופסול יבום בלבד, ולר"ג מאמר חל רק אם הוא מקליש הזיקה, ולפיכך מאמר שני אינו חל.
ב) צ"ע אליבא דהרבנן, היאך חל גט אחר גט, הרי הזיקה הוקלשה בגט קמא והגט השני לכאורה אינו מקנה לה אישות כלל. ונראה, שמצינו דין ריח הגט שאינו חלות הפקעת אישות ומ"מ חל לפוסלה לכהן⁷ (גיטין דף פב.). ומוכח שיש חלות גירושין להטיל שם גרושה באשה ואפילו בלי חלות קנין גירושין. וה"ה לרבנן כאן בגט אחר גט, הגט השני חל להטיל בה שם גרושה בגברא, ואע"פ דליכא חלות קנין, ומשו"ה מועיל. ונראה שיש נ"מ בחלות שם גרושה בגברא דהיבמה לענין אם גירשה וחלצה והחזירה ומת, שמפני שחל בה שם גרושה, הו"ל מחזיר גרושתו מדרבנן, וכשמת ונפלה ממנו ליבום לשאר אחיו דין צרתה שחולצת ולא מתיבמת כדין צרת מחזיר גרושתו (לעיל דף יא:). ואילו אם הגט לא היה חל ולא היתה החלוצה אסורה באיסור מחזיר גרושתו, אלא רק מדין חלוצה דהויא מחייבי לאוין אזי צרתה מתייבמת או חולצת כדין צרת חייבי לאוין.
תוס' ד"ה עדיפא. וז"ל מיהו יש לדקדק דיש ביאה אחר ביאה פסולה לר"ג כו' עכ"ל.
א
שיטת ר"ג שאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט. ומאידך ס"ל שיש מאמר אחר ביאה פסולה, וביאה פסולה אחר ביאה פסולה, וגט אחר מאמר, ומאמר אחר גט. ושיטתו מחוסרת ביאור.
וכבר ביארנו דלר"ג עיקר חלות מאמר וגט הוי חלות פסול והקלשת זיקה, ולכן מאמר אחר מאמר וגט אחר גט לא חלין משום שהמאמר והגט הראשונים הקלישו את זיקת הבית והחילו בו פסול, ומשו"ה מאמר שני וגט שני אינם חלים שהרי אינם מוסיפים הקלשת זיקה ופסול. אך שאני ביאה פסולה שעיקר חלותה חלות קנין הוא ולא חלות פסול. ומשו"ה ס"ל לר"ג דביאה פסולה חלה אחר מאמר וגט, דאע"פ דכבר חל פסול ע"י מאמר קמא וגט קמא מ"מ ביאה פסולה חלה אחריהם להחיל קנין ליבם. דשאני מאמר וגט שעיקר תקנתם הויא מדרבנן, והרבנן התקינו מעיקרא דדינא שיחולו בתורת פסול ולא כקנין, והקנין חל בגלל חלות הפסול. משא"כ ביאת יבם שחלה מן התורה בתורת קנין, ולכן ביאה פסולה מדרבנן מעיקרא דדינא חלה נמי כקנין כמו ביאת יבום מדאורייתא. ומשו"ה ביאה פסולה חלה אחר מאמר וגט. ומאותו טעם נמי ביאה פסולה חלה אחר ביאה פסולה, וכפי שקבעו לפי רש"י ותוס' למעלה, משום שחלות קנין ביאה פסולה אינו חלות קנין גמור ומשייר מקום לביאה פסולה שניה לחול ולקנות, דאע"פ דהפסול והקלשת הזיקה כבר חלו בביאה הפסולה הראשונה ואין מקום להוסיף פסול בבית, מ"מ ביאה פסולה שניה חלה לקנות, שעיקר חלות דין ביאה פסולה הוי קנין ולא פסול.
ועלינו לבאר למה לר"ג חל מאמר אחר ביאה וגט דהיינו אחר ביאה פסולה, הרי הפסול דביאה פסולה חל, והיאך יחול מאמר להוסיף פסול על הפסול דביאה פסולה.
ונראה שאין זו קשה, דלר"ג מאמר חל אחר ביאה פסולה כמו שמאמר חל אחר גט. דאע"פ שהגט קמא כבר פסלה, מ"מ מאמר חל אח"כ לפסול. והביאור, שהפסול של מאמר והפסול של גט שני פסולים שונים הם ואינם אותו חלות שם פסול, דכל א' פוסל ומקליש את הזיקה באופן מיוחד ושונה ובתורת חלות פסול בפני עצמו. ומשו"ה חלים הם בזה אחר זה. וה"ה פסול המאמר והפסול דביאה פסולה, דשני חלויות פסול בפני עצמם הם, כל פסול ופסול מהוה חלות שם ודין בפני עצמו, ולכן חלים בזה אחר זה. וההבדל שביניהם מבואר, כי עיקר חלות מאמר הוי חלות דין פסול, ועיקר חלות ביאה פסולה הוי חלות דין קנין, שהפסול בביאה פסולה חל באופן צדדי ולא מעיקר חלות דינה כקנין. ומשו"ה בחלות שמות פסול שלהם אינם דומים זה לזה, ולפיכך מאמר חל אחר ביאה פסולה כמו שחל מאמר אחר גט, דשני פסולים שונים הם.
ב
יעויין לקמן (דף צו.) בדיון הגמרא בדין קטן בן ט' שעשה מאמר או שנתן ליבמתו גט, והמסקנא שם שקטן שעשה מאמר או שנתן גט ליבמתו פסלה בתחילה אך לא בסוף: אמר רב הונא בריה דרב יהושע אית ליה וזוטר, לר"ג דאמר אין גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול וקטן אחר קטן, אבל גדול אחר קטן מהני, לרבנן דאמרי יש גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול או בקטן אחר קטן, אבל קטן אחר גדול לא מהני, ע"כ. ומחוסר ביאור.
ונראה בביאור שיטת ר"ג, דס"ל דעיקר חלות מאמר וגט בגדול חלות פסול הוא. אמנם ר"ג מודה דבמאמר ובגט דגדול חל נמי קנין, אבל סובר שחלות הקנין תלוי בחלות הפסול. ומשו"ה ס"ל בגדול שאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט משום דבמאמר ובגט הראשון כבר חל הפסול, ובמאמר ובגט האחרון אין הוספת חלות פסול, ועקב כך לא חלים כלל ואפילו לקנין. מאידך מאמר וגט דקטן אע"ג דפוסלים מ"מ אינם קונים, דקטן לאו בר קנין הוא ורק יכול לפסול. ומשו"ה מאמר דגדול חל אחר מאמר דקטן, משום דבמאמר דגדול חל קנין, ובכן מאמר דגדול עדיף ממאמר דקטן וחל אחר מאמר דקטן. משא"כ להיפך, מאמר דקטן לא חל אחר מאמר דגדול דחלש הוא דליכא במאמרו חלות קנין כמו שחל בגדול.
ונעבור עתה לבאר את שיטת הרבנן בקטן. ונראה דהרבנן סוברים דעיקר חלות מאמר וגט הוא חלות קנין, ולכן ס"ל שמאמר אחר מאמר וגט אחר גט חלים. אך כל זה בנוגע לגדול דבר קנין הוא. משא"כ בקטן דאינו בר קנין, וחלות מאמר וגט דקטן אינו אלא חלות פסול בלי חלות קנין. ומשו"ה ס"ל לרבנן דמאמר וגט דקטן אינם חלים אחר מאמר וגט דגדול וכשיטת ר"ג במאמר וגט דגדול דעלמא, משום דאין פסול חל אחר פסול דרק קנין חל אחר קנין. אך ביאורנו עדיין לא מספיק לבאר את שיטת הרבנן בקטן שהרי אמרו שגט קטן חל אחר גט קטן, והוא תמוה, שהרי גט קטן אינו אלא חלות פסול בעלמא בלי חלות קנין כלל, ובכן צ"ע היאך חל גט קטן אחר גט קטן, שהרי אין פסול חל אחר פסול, וכבר נפסל הבית בגט הראשון של הקטן, ולמה חל הגט האחרון אחר הגט הראשון שחל כבר לפסול. ואולי יש גזירה מיוחדת שיחול גט קטן אחר גט קטן אטו דין גט גדול אחר גט גדול שחל, וצע"ג.
רש"י ד"ה לימא. ז"ל נפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לאחת מהן ואח"כ חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דקלישא זיקתה ולא אלימא חליצה לאפקועי זיקה אלימתא דצרתה כו' עכ"ל. צ"ע דהא לעיל אמר ר"ג שאין גט אחר גט, וביאר הגמ' את שיטתו: "גט אחר גט לא דחי דהא דחי ליה קמא", דמשמע דס"ל דשתי הזיקות נקלשו ע"י הגט הראשון, ולכן לא חל הגט השני שלא כדפרש"י כאן.
וצ"ל דרש"י סובר שרק זיקת בעלת הגט נקלשה ולא צרתה, ואעפ"כ לא חל גט שני אליבא דר"ג משום שהפסול כבר חל בבית ובצרתה משעה שנתן את הגט הראשון, וגט חל רק ליצור פסול, והפסול כבר חל עם הגט קמא ולפיכך הגט השני אינו חל. ואליבא דרש"י ה"ה במאמר, שמשעת המאמר הראשון חל פסול בצרתה, ואע"פ שזיקת הצרה לא נקלשה, ולכן לר"ג לא חל מאמר שני, דעיקר חלות מאמר הוא חלות פסול, והפסול חל כבר עם המאמר הראשון⁸.
גמ'. ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה. ועיין בפרש"י (ד"ה רבנן כו') וז"ל קס"ד דכי היכי דפליגי רבנן ארבן גמליאל בגט אחר גט ה"נ פליגי בזיקה ואע"ג דממילתייהו לא שמעין ליה עכ"ל. ולולי דמסתפינא מפרש"י הייתי מבאר את תליית הגמרא עפ"י מה שביארנו למעלה בשיעורים (דף יז: ד"ה יש זיקה) לפי דרך הרמב"ן דהמחלוקת אי יש זיקה או אין זיקה יסודה הוא בגדר אישות היבם דחלה בזיקה - דלמ"ד יש זיקה האישות חלה מהיבם עצמו, ואילו למ"ד אין זיקה האישות הויא המשך אישות דהמת. ובכן למ"ד יש זיקה היבם הוי הבעלים על הזיקה מדהויא אישות דידיה. ולמ"ד אין זיקה אינו בעלים. וכבר ביארנו דלר"ג מאמר וגט חלים מעיקרא דדינא כחלות פסול, ואילו לרבנן חלים מעיקרא דדינא כחלות קנין. ולכן י"ל דרבנן סברי יש זיקה - דמחמת דהיבם הוי הבעלים על הזיקה לכן יכול ליתן גט ומאמר מדין בעלים, ועיקר חלותם הוי חלות קנין דבעלים, משא"כ ר"ג דס"ל אין זיקה, דאין היבם בעלים, ומשו"ה ס"ל דמאמר וגט חלין מדין פסול ולא מדין קנין.
ועוד נראה דהא דהרבנן סוברים שהיבם הוי הבעלים על הזיקה ושמאמר וגט חלים מדין קנין הוא משום דס"ל דמאמר וגט חלים מדין יבום וחליצה. דיש זיקה ר"ל דבזיקה חלה התחלת אישות דהיבום, דהויא אישות דהיבם עצמו, ולכן הוא הוי בעל הזיקה, ומדהוי בעל הזיקה יש לו כח לקבע שמאמר חל בתורת יבום וגט חל בתורת חליצה. משא"כ לר"ג שסובר שהיבם אינו בעלים, ומשום דס"ל דאין זיקה, דהיינו דהזיקה משיירי אישות המת היא, ומשו"ה ס"ל שמאמר וגט אינם חלים מדין יבום וחליצה, אלא שחלים כפסולים מיוחדים מדין קידושין וגיטין, משום שהיבם אינו בעלים להשוותם חלות של יבום וחליצה.
גמ'. ומדר"ג סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה - ביאור הרמב"ן.
א
כתב הרמב"ן בחידושיו וז"ל דר"ג סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קידושי אחיו קיימא, דאגידי בכולה ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקידושי אחי. הילכך פסל כל הבית, וכאילו נתן אף לצרה, ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום, וכן מאמר על קידושי אחיו רמי. אבל רבנן סברי יש זיקה, וגט לזיקה שלו תקינו חכמים, הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו עכ"ל.
ביאור דבריו, דפליגי מ"ד יש זיקה עם מ"ד אין זיקה בהגדרת האישות שחלה בזיקה. דלמ"ד אין זיקה, האישות דזיקה חלה כהמשך אישות המת, ואין היבם בעל האישות והוא עצמו אינו אוסר את יבמתו, משום שחלה זיקה אחת מהמת לכל היבמין ולכל היבמות הכלולים יחד. ואילו אליבא דמ"ד יש זיקה, האישות דזיקה חלה מחמת כל היבמין בעצמן, דכל יבם ויבם בפני עצמו הוי בעל זיקה ואישות שיש לו בזקוקתו, והרי הוא הבעלים על זיקתו, דבפני עצמו הוא אוסר את היבמות שבבית שלא נאסרו מדין המשך אישות המת. ובדרך זו⁹ מבוארת הנ"מ בין המ"ד י"ז לבין המ"ד א"ז, דלמ"ד י"ז היבם אסור בקרובות זקוקתו, ואילו למ"ד א"ז הרי הוא מותר בהן (לעיל דף יז:). והביאור הוא דלמ"ד י"ז היבם בעל הזקוקה האוסרה לשוק באישות שלו. ולכן אסור הוא בקרובותיה, כדין קרובות אשת איש דעלמא, שהבעל אוסר את אשתו לעלמא, והיא אוסרתו בקרובותיה. מאידך למ"ד א"ז האוסר של הזקוקה אינו היבם אלא המת, ומכיון דהיבם אינו האוסר של הזקוקה אף היא אינה אוסרתו בקרובותיה.
ועוד נ"מ, דלמ"ד יש זיקה, היבם נאסר באיסור צרת ערוה בזיקה, כשמת אחיו היבם השני ונפלה צרת ערוה לפניו בזיקה (עיין לעיל בדף יח., ובדף ל.). והביאור דלמ"ד י"ז, כל יבם ויבם הבעלים על זיקתו דחלה לו בפני עצמו. ועקב כך כשמת נופלת זקוקתו מזיקתו לשאר היבמין, ונאסרה מדין צרת ערוה בזיקה. ואילו למ"ד א"ז, אין מיתת היבם מפלת זקוקתו ליבמין האחרים, שהרי כל יבם ויבם אינו בעל הזיקה, דהזיקה המשך אישות המת היא ואינה אישות דידיה, ומשו"ה מיתתו אינה מפילה.
והרמב"ן מבאר בדרך זו את המחלוקת שבין ר"ג ובין הרבנן. דלר"ג מפני דס"ל אין זיקה רק זיקה אחת חלה בכל הבית והויא המשך אישות המת. ולכן רק מאמר וגט אחד חלין ואין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר. ואילו הרבנן ס"ל יש זיקה, כלומר דלכל יבם ויבם יש זיקה מיוחדת משלו דחלה על כל יבמה ויבמה בפני עצמה. ולכן יש לכל יבם ויבם בעלות וכח לתת גט ומאמר לכל יבמה ויבמה בפני עצמה, וחלין גט אחר גט ומאמר אחר מאמר, ודבריו מאירים לעיניים.
אמנם נראה שאם נדייק היטב בלשונו הטהור של רבינו הרמב"ן תתגלה עוד נקודה חשובה, דכתב וז"ל דר"ג סבר אין זיקה, וגט ומאמר על קידושי אחיו קיימא דאגידי בכולא ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקידושי אחי כו' וכן מאמר על קידושי אחיו רמי כו' עכ"ל. ובדבריו "מאמר על קידושי אחיו רמי" מגלה לנו הרמב"ן עמוקות, דעד הנה היינו סוברים שמאמר חל כחלות בפני עצמה, דמאמר הוי חלות אישות נפרדת מהאישות דהזיקה. ובדין שבעלת המאמר יוצאת בגט ובחליצה, סברנו שהביאור הוי שהגט לבדו בא לפוטרה מהאישות דהמאמר והחליצה לבדה באה לפוטרה מהאישות דזיקת יבום, דהאי לחודה קיימא והאי לחודה קיימא. אך נראה דהרמב"ן נקט לו שיטה אחרת, דהיינו שתלוי במ"ד י"ז ובמ"ד א"ז. דלמ"ד י"ז מאמר מחיל חלות אישות בפני עצמה שחלה בנפרד מזיקת היבום והמהוה חלות אישות אחרת. והגט בא לפוטרה מהאישות דמאמר לבדה והחליצה באה לפוטרה מהאישות דזיקה לבדה.
ומאידך למ"ד אין זיקה, אין מאמר מחיל חלות אישות בפני עצמה, דהאישות דמאמר חלה בעצם הזיקה, לחזק את הזיקה, ולחייב נתינת גט עם חליצה לפוטרה מהזיקה, דלא סגי לה בחליצה בלי גט. וכשנותן היבם גט לבעלת המאמר אינו דומה לנתינת גט לאשתו דעלמא, משום דהגט הוי חלק מפטור החליצה. דהזיקה התחזקה במאמר ופקעה רק כשעושה שני פטורים ביחד - גט עם חליצה.
ולפי"ז נראה דבנתינת גט לבעלת המאמר לא חל בה שם גרושה, כיון דלא נתגרשה מאישות דעלמא אלא שנפטרה מזיקתה ע"י גט עם חליצה, והגט הוי חלק מפטור החליצה, ולכן לא חל בה איסור מחזיר גרושתו. ועוד נראה, שאם בעלת המאמר תזנה ותלד, וולדה אינו ממזר מדרבנן, כיון דלא חלה בה אישות כבאשת איש דעלמא, אלא שזיקתה נתחזקה במאמר, ואסורה רק מדין יבמה לשוק דהויא מחייבי לאוין ולא נאסרה באיסור אשת איש לשוק מדרבנן, ולכן אין וולדה ממזר.
ובכך מבוארת עוד יותר את המחלוקת שבין ר"ג והרבנן. לר"ג, גט ומאמר חלים לשנות את עצם הזיקה המהוה המשך אישות המת. ומשו"ה סובר ר"ג דאין גט אחר גט ואין מאמר אחר מאמר, דבפעם הראשונה שנעשה גט או מאמר הזיקה מהמת נשתנה - במאמר, נוספה לזיקה עוד חלות אישות המחייבת פטור גט עם חליצה; וכשנותן גט ליבמתו היתר הזיקה והמצוה לייבם את היבמה פקעין ואי אפשר לשנות עוד את זיקת המת. ומאידך הרבנן ס"ל יש זיקה, דהיינו שהזיקה הויא אישות היבם, המהווה הבעלים עליה, ומדהוי הבעלים, המאמר שעשה חל כאישות בפני עצמה הדומה לקידושין דעלמא, ולא חלה בעצם הזיקה כדס"ל לר"ג. ולכן לרבנן יש מאמר אחר מאמר דכל יבם הוי בעלים לעשות מאמר ולהחיל אישות משלו. וה"ה דיש גט אחר גט, דגט אליבא דהרבנן אינו רק פגם בזיקת הבית, אלא מעשה בעלים המפקיעים את זכות דידיה ליבמה, ולכן גט חל אחר גט, דכל יבם ויבם הוי בעלים להפקיע את עצמו בגיטו ולא להפקיע יבם אחר איתו, משום דיש לכל יבם ויבם זכות בעלים בפני עצמו בכל יבמה ויבמה.
והנה כבר חקרנו בשיעורים האם מאמר וגט חלים מדין יבום וחליצה או מדין קידושין וגיטין - ואליבא דהרמב"ן נראה דחקירתנו תלויה במחלוקת שבין ר"ג ורבנן, דפליגי אי י"ז או א"ז. דלר"ג דס"ל א"ז מאמר חל לשנות את הזיקה דחלה מהמת ואינו יוצרת חלות אישות בפני עצמה, ובכן נראה דחל מאמר מדין יבום וגט מדין חליצה, שהם חלים לשנות זיקה מן התורה, וה"ה מאמר וגט דחלים לשנות זיקה מדרבנן. ומאידך הרבנן ס"ל י"ז, ומאמר חלות אישות בפני עצמה היא, ולא חל לשנות את הזיקה, אלא להוסיף עליה חלות אישות בפני עצמה, ומסתבר איפוא דלרבנן מאמר אינו חלות יבום אלא חלות דין קידושין. וה"ה גט דחל מדין גט דעלמא ולא מדין חליצה¹⁰.
והנה רש"י ותוס' קבעו דאף לר"ג ביאה פסולה חלה אחר ביאה פסולה, שלא כדין מאמר אחר מאמר. ולפי הרמב"ן שיטתם מבוארת. דשאני מאמר דאינו חל אלא כחלות בזיקה, ואינו חל כאישות בפני עצמה, ומשו"ה אין מאמר אחר מאמר מפני דהזיקה כבר השתנה במאמר הראשון, ותו לא. משא"כ ביאה פסולה היוצרת חלות אישות חדשה בפני עצמה, ולפיכך חלה ביאה פסולה אחר ביאה פסולה.
ובדרך זו נמי מבוארת מה דאיתא בסוגיין (נא:) אליבא דר' שמעון שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן. די"ל דשאני ביאת קטן דאינה יוצרת חלות אישות בפני עצמה אלא רק משנה את הזיקה ומשו"ה אין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן, מכיון דהזיקה השתנה בביאת הקטן הראשונה, תו לא משתנה.
ג
ולבסוף הרמב"ן ביאר דין חליצה פסולה וז"ל וכן נ"ל טעם חליצה פסולה שצריכה לחזור משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קידושין הראשונים של אח, דומיא דגט, שכשהיא ראויה לביאה והביאה של זו פוטרת ע"כ אף החליצה במקום יבום קיימא, אבל כשאינה ראויה ביבום עשאוה כמגרש קידושין האחרונים בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושיה בעצמה וכן באחין עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור.
ונראה דר"ל דלמ"ד אין זיקה חליצה כל שהיא פוטרת את כל הבית, שאינו מקבל את הדין דחליצה פסולה צריכה חיזור. ואילו למ"ד יש זיקה חליצה פסולה צריכה חיזור. ומבאר הרמב"ן דלמ"ד אין זיקה יש חלות זיקה אחת על הבית כולו דהויא המשך אישות המת שחלה בכל הבית. ולכן ס"ל דחליצה כל שהיא מועלת לפטור את כל הבית מזיקת המת, שהרי חלה רק זיקה אחת על כולן, וא"א לחליצה לפטור א' בלבדה ולא את כל הבית.
מאידך מ"ד יש זיקה סובר שיש חלות זיקה מופרדת לכל יבם ויבם עם כל יבמה ויבמה, דהאישות דזיקה אינה דוקא המשך אישות המת אלא חלות אישות חדשה דהיבם ושחלה על כל יבמה ויבמה לבדה. ובאמת, לפי"ז לא היה בדין דחליצת חולץ אחד אפילו חליצה כשרה תפטור את כל האחים והיבמות שהרי כולן זקוקין בחלות זיקת אישות דכל א' וא' בפני עצמן, אלא שהתורה חידשה שכשיש קיום מצות חליצה קיום המצוה פוטרת את כל האחים והיבמות שבבית מדין שליחותא דאחין קעביד ושליחותא דצרה קעבדה (דף י:). ברם קיום מצות חליצה חלה רק במקום שניתן לקיים מצות יבום, ואילו במקום דליכא קיום מצות יבום אף מצות חליצה אינה מתקיימת. ובאופן זה היבמות זקוקות לחליצה שחלה רק מדין פטור בלי חלות קיום מצוה. ואזי החליצה פסולה משום שחלה כפטור בעלמא בלי קיום מצוה, ומועלת איפוא רק לפטור את החולץ ואת החלוצה עצמן ולא לפטור את שאר היבמים והיבמות. דיסוד ההלכה דחליצה פסולה הוי דחליצה דאינה קיום מצוה אלא חלות פטור בלבד דומה לגט אשה דג"כ אינו קיום מצוה אלא חלות דין פטור בעלמא. ומשו"ה חליצה פסולה חלה רק לפטור החולץ וחלוצתו לבדם ולא שאר הבית, וחליצה פסולה צריכה חיזור על האחים ועל הצרות.
ונראה מהרמב"ן שעיקר מצות היבמה היא מצות יבום, אלא שיש הלכה דחליצה במקום יבום קיימא, דאף עם חליצה מקיימין קיום מצוה. וה"מ במקום דאפשר לקיים מצות יבום, אבל במקום דא"א לקיים מצות יבום, חליצה נמי אינה קיום מצוה, וחלה מדין פטור בלבד.
עוד נראה דניתן לבאר את הרמב"ן קצת אחרת, דהיינו דס"ל שבמקום שהיבמות עולות ליבום זיקה אחת חלה על כל הבית כדי לקיים מצות יבום. ומשו"ה חל דין שליחותא דאחים וצרות בחליצה, מאחר דהחליצה חלה עבור זיקת כל הבית דחלה מפני קיום מצות יבום. משא"כ במקום דאסור ליבם דאזי ליכא זיקת כל הבית, אלא דמ"מ חלה זיקת כל יבם ויבם בפני עצמו על כל יבמה ויבמה בפני עצמה, ומשו"ה לא חל דין שליחותא דאחים וצרות, וחליצה זו פסולה היא ומחייבת חיזור על כל האחים והצרות.
ד
עיין בחידושי הרמב"ן (דף נ: ד"ה עשה) שכתב וז"ל אבל לדברי המחמיר דהותרה רק לאחין נ"ל שכשם שזיקת כל הבית נפסלת לאחין בגיטו של א' מהם כך מאמרן נפסל בגיטו של א' מהם, דזיקה דכולה אגידא ומאמרות דכולהו אגידן, כיון דתרוייהו עבוד מאמר, הלכך אם כתב זה גט למאמרו אף מאמר אחיו נפסל, בין ממנה בין מצרתה, אלא שעדיין צריכה גט משני, שאין מאמרו של זה נפקע בגיטו של זה לגמרי, אבל מ"מ הוו ליה תרוייהו כבעלת הגט, ולא הותרה אלא לאחין שלא עשו מאמר כו' דשליחותא דהדדי עבדן עכ"ל. אליבא דהרמב"ן כשב' אחין עשו מאמר ביבמה (אליבא דרבנן שלא כר"ג) ונתן אח א' גט למאמרו והותרה לשאר האחין שלא עשו מאמר, ונאסרה לבעל המאמר שנתן הגט, נאסרה גם לאח השני שעשה בה מאמר, ואע"פ שהוא לא נתן לה גט, משום שהגט למאמר של האח הראשון חל נמי למאמר של האח השני ואוסרה על בעל המאמר השני. וביאר הרמב"ן שהוא משום שב' המאמרים מצטרפין אהדדי לחלות אישות אחת, ובהתאם לכך גט למאמר א' חל נמי למאמר השני. דס"ל דהמאמרים חלים לחזק את הזיקה האחת דחלה בכל הבית, ומאחר ששני המאמרים מצטרפים לאותה זיקה אחת גט של הראשון מועיל לפסול גם את השני.
והנה כבר הבאנו מהרמב"ן דס"ל דחלות זיקה אחת בכל הבית היא שיטת מ"ד אין זיקה. וא"כ צ"ע שהרי הרבנן סבורים יש זיקה, ולרמב"ן היינו חלות זיקה נפרדת לכל יבם ויבם, וא"כ למה לרבנן חלים ב' המאמרים כחלות אחת בזיקת הבית. וצ"ל דהרמב"ן אזיל כאן לפי שיטת רבה בר רב הונא (דף נא:) במסקנת הסוגיא דס"ל דבין ר"ג ובין הרבנן ס"ל אין זיקה, דהיינו דחלה רק זיקה ואישות אחת בכל הבית, ומ"מ לרבנן יש מאמר אחר מאמר, ובכן ב' מאמרים אינם ב' חלויות נפרדות אלא מהווים חלות אחת שחלה בזיקת הבית עבור שני בעלי המאמרים, ומשו"ה גט דא' פוסל גם את השני.
ויל"ע קצת אליבא דהרמב"ן הסובר דב' מאמרים אינם חלים כב' חלויות אישות נפרדות אלא מהוות חלות אישות אחת החלה בזיקה, למה אסורים שני בעלי המאמר לייבם משום דכל א' אוסר את חבירו, והרי המאמרים חלות אחת הם ובדין היה לכאורה ששני בעלי המאמר יהיו מותרים לייבם.
ונראה שאין זו קשה, דכל בעל מאמר אוסר את השני לא משום שיש לו אישות מופרדת, דבאמת אין לו אישות מופרדת כי אישות אחת לשניהם אלא שאסורים בתורת גברא, דמשעשה א' מאמר הרי הוא גברא שחלה לו אישות חזקה דזיקה מחמת המאמר שעשה, ובתורת גברא אוסר הוא כל יבם אחר, ולכן כששני יבמים עושים מאמר הם אוסרים זה את זה בתורת גברא, ואע"פ ששני המאמרים חלים כחלות אחת בזיקה.
ולפי"ז נראה דלו יצוייר ב' יבמים שהיו מייבמים יבמה א' בבת אחת לא היו שני היבומים חלים כלל, משום שבתורת גברא שני היבמים מפקיעים זה את זה, ואע"פ שיש רק זיקה אחת שחלה לשניהם¹¹.
ה
יעויין בפתחי תשובה (אה"ע סימן קס"ו אות ד') שהביא מחלוקת בין תוס' והראב"ד האם בעלת מאמר שזינתה אסורה ליבם או דמותרת לו ככל יבמה דעלמא שזינתה. ובפשטות יסוד המחלוקת הוי האם מאמר מהווה חלות אישות דעלמא ומשו"ה אם זינתה אסורה, או"ד דחל מדין זיקה, ולכן אם זינתה מותרת כמו כל זקוקה דעלמא שזינתה שמותרת.
גמ'. ביאת בן תשע דכמאמר שויה רבנן.
בדין ביאת יבם בן ט', האם קונה מדאורייתא או לא, פליגי רש"י ותוס' במס' קידושין (דף יט: תוס' ד"ה ומדאורייתא), דאיתא בגמרא (שם) וז"ל אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ע"כ. דהיינו שהמזנה עם אשת קטן פטור ממיתה. ורש"י (בד"ה דמדאורייתא) פירש דמיירי בקטן שבא על יבמתו דקנאה מדאורייתא לכל דבר וגם ליורשה, אלא דגזיה"כ דאם זינתה דאינה מחייבת מיתה. ומאידך תוס' ס"ל שהקטן אינו קונה את יבמתו מדאורייתא כלל משום שאין אישות לקטן. ופליגי רש"י ותוס' ביסוד הדין דקטן אינו בר קידושין. דלתוס' ההלכה קובעת דקטן אינו בר אישות כלל. ואילו לרש"י קטן בר אישות הוא אלא שאין לו דעת לקדש אשה דעלמא, ומשו"ה אישות דיבום דחלה בלי דעת חלה אף לקטן.
ואליבא דפרש"י בדין שאין זנות דאשת קטן מחייבת מיתה, יל"ע האם הוי דין פטור בעלמא או"ד דמגדיר ומגביל אישות דקטן, דהיינו דאע"פ דאכן חלה לו אישות מדאורייתא, מ"מ חלות האישות שלו אינה גמורה, ובהתאם לכך כשזינתה אינה מחייבת מיתה.
ויעויין ברשב"א (ד"ה והא דאמר ר"ש כו') שכתב וז"ל והרב אב ב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיתסרא עליה בזנות כדגרסינן בפ"ק דקדושין אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשע עכ"ל. וחידש הרב אב ב"ד שאשת קטן שזינתה לא מיתסרא על בעלה הקטן, ואע"פ שקנאה להיות אשתו מדאורייתא. ומוכח דס"ל להרב אב ב"ד שגזיה"כ שאשת קטן שזינתה פטור ממיתה אינו מחדש פטור מיתה בעלמא, אלא שיש חסרון בעצם חלות האישות, דהאישות של הקטן אינה גמורה, ומפני כך אינה נאסרת בזנות. ושיטתו לכאורה תמוהה, דלמה לא תאסר על בעלה הקטן כשזינתה מאחר דהויא אשתו מדאורייתא.
ועוד צ"ע, דאם אליבא דרש"י והרב אב ב"ד ביאת קטן אינה קונה קנין גמור מדאורייתא, יוצא איפוא שהדין שהיבמה שייבמה יבם קטן צריכא גט וחליצה הוי דין דאורייתא, דמכיון דקנין היבום דהקטן אינו קנין גמור משו"ה צריכא גט וחליצה מן התורה. וקשה דלפי"ז ביאת קטן קונה ומשייר מן התורה, דאע"פ שחלה קנין אישות כל שהיא מ"מ עדיין זקוקה היא, ולפיכך צריכא גט וחליצה מדאורייתא, וא"כ למה ס"ל לר"ש שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן, דלמה לא יקנה השני מה דשייר הראשון.
ונראה דיעויין במשנה לקמן (דף קיא:) דיבם קטן שבא על יבמתו גדולה תגדלנו כלומר שמותרת לו. ותוס' לעיל (דף לה: ד"ה תגלי) דנו בדין זה לפי שיטת ריש לקיש הסובר דביאת מעוברת לא שמה ביאה וז"ל וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (דף קיא:) דתגדלנו עכ"ל. תוס' הקשו למה לא נאסרו היבמה המעוברת והיבמה שבא עליה יבם קטן באיסור אשת אח, ותירצו דעכ"פ מותרת, ולכאורה ר"ל דהנפילה היא המתרת את האיסור דאשת אח ולא קיום היבום, ולכן קטן אע"פ שלא קנאה מן התורה מותרת ביבמתו דהותרה לו משעת נפילתה ליבום.
ברם שיטת רש"י (לקמן דף נב. ד"ה נתן לה ובסוטה דף ו. ד"ה מי) היא דהמתיר דאיסור אשת אח הוא קיום היבום בשעת הביאה ולא עצם הנפילה. אלא דאליביה לא קשה למה תגדלנו, שהרי רש"י לשיטתו ס"ל שקטן קונה את יבמתו מדאורייתא בקנין כל שהוא המתיר את האיסור דאשת אח. אך צ"ע אליבא דמפרשים אחרים הסוברים כתוס' שקטן אינו קונה כלל מדאורייתא, ועוד סוברים כרש"י שהמתיר הוי ביאת היבום ולא הנפילה, דקשה א"כ למה תגדלנו, הרי אסורה לו באיסור אשת אח. וגם צ"ע אף לרש"י היאך מסביר היתר המעוברת לר"ל, שאם אינו קונה למה אינה אסורה לו באיסור אשת אח.
ולכן נראה לחדש דאע"פ דלתוס' קטן אינו קונה מן התורה כלל וגם מעוברת לר"ל אינה נקנית מדאורייתא מ"מ ביאתן מהוות מעשה יבום וחלין להתיר את האיסור דאשת אח. דקטן ומעוברת מופקעין מחלות קנין יבום אך איננו מופקעין מפרשת יבום וממצות ביאת יבום. ומשו"ה ביאת קטן וביאת מעוברת מהוות קיום מצות יבום משום דבא היבם על יבמתו כמצותה בביאה ואע"פ שלא קנאה, וקיום מצות ביאת יבום מתירתן. דהיתר היבום אינו תלוי בקנין היבום אלא במעשה היבום, דהביאה היא עיקר מצות היבום. וביאת קטן וביאת מעוברת מצות יבום הן ואפילו בלי חלות קנין.
ובדרך זו דברי רש"י לעיל (דף לה: ד"ה דלא סגי בלא"ה) נמי מבוארים שכתב וז"ל דלא מיפטרה בלא ביאה לאחר שהפילה דאם לא יחזור ויבעול לא מצי למפטרה בגט דאין אדם יכול להוציא את יבמתו בגט אא"כ כנסה תחלה וביאת מעוברת לא שמה ביאה, ובחליצה נמי לא אפשר למפטרה הואיל ומ"מ בא עליה עכ"ל. אליבא דרש"י אחרי ביאת מעוברת אליבא דר"ל אע"פ שלא קנאה מ"מ אינה יוצאת לא בגט ולא בחליצה, וזקוקה לביאת יבום בלבד. ולכאורה דבריו תמוהים, דממ"נ אם ביאת מעוברת קונה תסגי לה בגט, ואם לא קונה אליבא דר"ל למה לא מועלת חליצה למפטרה.
ונראה שהביאור ברש"י הוי דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה מ"מ מהוה מעשה יבום, ובכך קיים היבם מצות יבום והתיר את האיסור דאשת אחיו. ומאחר שקיים מצות יבום אינו יכול לחלצה אח"כ דא"א לקיים מצות חליצה אחרי שכבר קיים מצות יבום, דמצות היבמה היא או לקיים עמה מצות יבום או לקיים עמה מצות חליצה במקום יבום ולא את שתיהן בזו אחר זו. וחליצה לפוטרה בלי לקיים מצות חליצה נמי לא שייך אחרי שקיים כבר מצות יבום, דחלות יבום בראשונה מפקיע כל חלות חליצה. ומאידך מעשה היבום לא קנאה, ועדיין זקוקה בחלות זיקת יבמין, מכיון דלא חל קנין יבום. וגט לא מועיל לזיקה אלא לאישות גמורה דאשת איש בלבד. ומשו"ה אינה ראויה לא לגט ולא לחליצה, אלא רק שיחזור ויבא עליה משהפילה ולקנותה. וחידוש ברש"י דיבום מעוברת חל בשתי ביאות - בביאה ראשונה כשהיתה מעוברת שחלה לקיים מצות ביאת יבום, ובביאה שניה אחרי שהפילה לקנותה בקנין יבום, כי מצות היבום וקנין היבום אינם תלויים זה בזה, וחלים זה בלי זה.
ועתה נחזור לשיטת רש"י בביאת קטן. ונראה דס"ל דביאת קטן קונה ומשייר מדאורייתא, דלאחר היבום של הקטן, היבמה צריכא גט וחליצה מן התורה. דס"ל לרש"י דשאני קטן ממעוברת, דבמעוברת גזיה"כ שאינה נקנית ביבום, ואעפ"כ ניתן לקיים עמה מצות ביאת יבמין. ואילו גזיה"כ בקטן, שאשתו שזינתה פטורה ממיתה ואינו בר אישות גמורה, אך אינו מופקע מקנין יבום, ומשו"ה יבום הקטן חל וקונה מקצת קנין אישות. אך אינו דומה קנין הקטן ביבמתו לקנין אשת איש דעלמא. ונ"ל דהוי קנין יבום מסויים דחל ומחזקת את זיקת היבמה. דלפני כן היבמה היתה אסורה באיסור אשת אחיו על היבם הקטן, ומשבעלה הרי היא נקנית והותרה לו, אלא שההיתר והקנין חלין בזיקה עצמה להחזיקה. ומשו"ה אחרי ביאת קטן יוצאת בגט וחליצה דביחד מפקיעים הם את הזיקה האלימתא. ברם הגט אינו גט לאישות דעלמא אלא גט שחל לזיקה אלימתא ומועיל בהדי חליצה.
ולפי"ז מבוארת שיטת הרב אב ב"ד ז"ל שאם אשת קטן שיבמה זינתה הרי היא מותרת לו, והוא משום דאינה דומה לאשת איש דעלמא אלא דהויא יבמה עם זיקה אלימתא. דס"ל כמ"ד (דף צו.) יבמה שזינתה מותרת ליבם. ולכן היבמה שיבמה קטן שזינתה הרי היא מותרת לו מפני שעברה רק על איסור לאו דיבמה לשוק, ולא על איסור כרת דאשת איש.
ובכן שיטת ר"ש שאין ביאת קטן חלה אחר ביאת קטן נמי מבוארת, משום דביאת קטן אינה. קונה קנין אישות דאשת איש דעלמא אלא שמחזקת את הזיקה להיות זיקה אלימתא, ושייך לחול רק פעם אחת עבור קטן אחד ולא עוד.
ויתכן אליבא דרש"י שאם הקטן שבעל ליבמתו יתן לה גט וחליצה כדין תורה לא יחול עליה איסור מחזיר גרושתו, משום שלא חלה בה חלות אישות דעלמא, אלא שחלה זיקה אלימתא ושהותרה בגט וחליצה, ולכן אין בה חלות שם גרושה, דהגט שקיבלה הוי גט בשביל זיקה בלבד, ולא גט עבור חלות אישות דעלמא כבגיטין אחרים, וצ"ע בזה.
ובדרך זה דברי רש"י (לקמן דף נא: ד"ה ביאה שני) נמי מבוארים דתמהו עליו כל הראשונים (עיין בתוס' שם ד"ה אי) דבביאת בן ט' אחר ביאת בן ט' לא נאסרה היבמה על הראשון משום שזינתה עם השני וז"ל ואי משום דזינתה דקיי"ל ביאתו ביאה דתנן בא על אחת מכל העריות שבתורה מתות על ידו, אפי"ה לא מיתסרא על בעלה דקיי"ל אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה, עכ"ל. וכולם תמהו, דהיאך מצאנו דבר כזה, שאשת איש שזינתה בביאה מותרת לבעלה ומ"מ אסורה עליו בקינוי וסתירה.
ונראה לבאר את שיטת רש"י עפ"י מה שהבאנו למעלה בשיעורים¹² שחלים שני דיני סוטה בתורה: א) דין סוטה ודאי כשנודע בב' עדים שזינתה ונטמאה, וב) דין, סוטה ספק אחרי קינוי וסתירה. והגר"ח זצ"ל קבע¹³ דאליבא דהרמב"ם בסוטה שנסתרה לא חל ספק ממש דלמא באמת נטמאה, אלא שחל איסור מיוחד המחייב לנהוג איתה כמו שנוהגים בספק, אך ליכא לידת הספק ממש. ואליבא דהגר"ח זצ"ל אילו כלפי שמיא גליא היה ברור שלא זינתה מ"מ היתה אסורה מדין סוטה שנסתרה, דהוי חלות דין איסור בפני עצמו ולא תלוי בספק טומאה ממש¹⁴.
ולפי"ז יתכן דמשו"ה הבחין רש"י בדיני יבמה סוטה אחרי שייבמה יבם קטן, שהרי הקטן קנאה וחיזק את זיקתו דע"י היבום חל לו קנין המתירה לו, אבל לא חלו שאר דיני אשת איש דעלמא. וס"ל לרש"י דמכיון דחלה רק אישות דזיקה אלימתא אינה נאסרת בזנות אבל מ"מ נאסרת בקינוי וסתירה. וטעמו דסובר דהאיסור דזנות ממש מהווה חלות איסור טומאה שחל רק באישות גמורה דאשת איש ולא חל באישות קלישא דזיקה, ואילו איסור קינוי וסתירה אינו איסור שחל מחמת שם טומאת זנות, משום דמהוה חלות איסור בפני עצמו. ומאחר דבביאת קטן חל קנין אישות כל שהוא בזיקה, חלין בה קינוי וסתירה לאוסרה באיסור מיוחד דסוטה שנסתרה ואע"פ דלא חל בה טומאת אשת איש שזינתה, וצ"ע בזה¹⁵.
⁶ עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה (דף קח ודף רמו).
⁷ עיין בשיעורים לעיל (דף י א) תוס' ד"ה לעולם.
⁸ צ"ע ממה שביאר רבינו זצ"ל לעיל בשיעורים (דף נא א) בד"ה אלא אמר אביי אות א'.
⁹ עיין בשיעורים לעיל (דף יז ב) ד"ה אין זיקה, ובשיעורים על (דף ל ב).
¹⁰ תלייה זו הפוכה ממה שביאר רבינו זצ"ל בשיעורים למעלה (דף נא א) בד"ה ומדר"ג סבר כו'. אך כאן אזיל רבינו זצ"ל כפי ביאור הרמב"ן ולמעלה אמר ביאור אחר.
¹¹ נראה בכוונת רבינו זצ"ל שחל הדין שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו דאליבא דהגר"ח זצ"ל הדין ההוא חל רק במקום שחל מפקיע ולאו דוקא משום שאין החלויות חלין בזה אחר זה. ועיין בחידושי הגר"ח זצ"ל על הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הל' כ"ב) ובשיעורים למעלה (דף ד א) רש"י ד"ה אנוסת בנו אות ב'.
¹² (דף יא א) ד"ה צרת סוטה כו'.
¹³ עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"ט ופ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב).
¹⁴ ולפי"ז אע"פ שהסוטה עצמה יודעת שלא זינתה מ"מ אסורה לבעלה שהרי חל עליה איסור סוטה שנסתרה דהוי איסור בפני עצמו ולא תלוי בלידת הספק. מאידך סוטה ודאי אסורה רק אם באמת זינתה ואם האשה עצמה יודעת שלא זינתה הריהי מותרת לבעלה, ועיין בכתובות (דף כב ב): כגון שזינתה עם א' מעדיה.
¹⁵ יתכן דביאור החילוק דרבינו זצ"ל הוא דחלות שם זנות חלה רק באשת איש משום שעברה על איסור כרת ולא ביבמה שיבמה קטן שעברה רק על איסור לאו בעלמא. ומ"מ יבם קטן בעלה הוי לקנא את אשתו, ואם נסתרה ומעלה בו מעל נאסרה עליו. ועי' באור שמח (פ"ב מהל' סוטה) שהביא סברא כזו מהמאירי.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

מאי טעמא דר''ג. דאמר אין גט אחר גט בשתי יבמות או בשני יבמין דלא מיתסר בתרא בקרובותיה: שיש גט אחר מאמר. מאמר לזו וגט לזו פסל את הראשונה ואסור בקרובות שתיהן: ומאמר אחר גט. גט לזו ומאמר לזו בעלת מאמר צריכה גט: וגט אחר ביאה ומאמר. אחר ביאה שאחר מאמר כגון מאמר לזו ובעל לזו וגט לשלישית מהני גט ואסור בקרובותיה: (דביאה פסולה היא בשניה דמאחר שעשה מאמר בראשונה פסולות בשניה): ומאמר אחר ביאה וגט. גט לזו ובעל לזו ומאמר לשלישית קונה מאמר וצריכה גט ואסור בקרובותיה: ואי אמרת מספקא ליה. בדחיית הגט וקניית מאמר: תיהוי. הך ביאה אמצעית כביאה בתחלה ותיקני ולא תהני מעשה שלישית בין בגט אחר ביאה ומאמר בין במאמר אחר ביאה וגט ממה נפשך גט אחר ביאה ומאמר לא ליהני דאי מאמר קמא קני לגמרי תו לא מהני ביאה וגט אבתריה ואי מאמר לא קני מידי נמצאת ביאה של אחריו ביאה בתחלה וכשרה ותו לא מהני גט בשלישית דהא תנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום וכן במאמר אחר ביאה וגט דאי גט קמא דחי תו לא מהני ביאה ומאמר אבתריה ואי גט לא דחי מידי נמצא ביאה שלאחריהן בתחלה וכשרה היא וקונה ומאמר דבתריה לאו כלום היא: אלא. פשיטא ליה דגט דחי קצת ומאמר קני קצת הלכך ביאה של אחריהן אינה תחלה ומיהו מ''ט יש מאמר אחר גט וגט אחר מאמר ואין מאמר אחר מאמר ולא גט אחר גט דאמור רבנן בחד צד מהני בה גט לדחות חציה וחד צד מהני בה מאמר לקנות חציה: גט אחר גט לא דחי דהא דחה ליה קמא. כל כח גט הלכך לאו כלום הוא ומותר בקרובותיה וכן מאמר אחר מאמר דהא קנה קמא כל כח מאמר: האי מילתא כו'. גט אחר מאמר מאי דשייר מאמר מן קמייתא דחי גט בבתרייתא וכן בשני יבמין מאי דשייר מאמר דקמא דחי גט דבתרא: מאמר אחר הגט. מאי דשייר גט דקמא מן הזיקה דלא דחייה קני מאמר דבתרא: ורבנן. דפליגי עליה דר''ג דאמרי יש גט אחר גט אמרי לך: כל חד וחד. מן היבמין תיקנו ליה רבנן גט ומאמר בכל היבמות הלכך ליכא למימר קמא דחה כל כח הגט דקמא כל כח הגט דידיה דאית ליה בהך יבמה הוא דדחה אבל כח גט דאחוה בהך יבמה וכח גיטא דידיה בצרתה לא דחה וכן לענין מאמר. והאי ביאה פסולה כו'. כלומר להכי אמר ר''ג יש גט אחר ביאה שאחר מאמר ויש מאמר אחר ביאה וגט דהא ביאה אמצעית שהיא פסולה עדיפא ממאמר וגריעא ממאמר: עדיפא ממאמר כו'. דאילו ביאה אחר מאמר מהניא כדקתני גט אחר ביאה ומאמר אלמא יש ביאה אחר מאמר: וגריעא ממאמר דאילו מאמר אחר הגט קני ליה לכוליה שיורא דגט. כל מה ששייר גט למאמר ואין מאמר אחר מועיל כלום אחריו אם חזר ועשה מאמר בשלישית כדקאמר רבן גמליאל אין מאמר אחר מאמר ולא שנא אי הוה מאמר ראשון אחר גט אי לא אין מאמר אחריו ולא פלוג בין שהיה מאמר ראשון בתחלה בין שהיה אחר הגט מדלא קתני מודה רבן גמליאל שיש מאמר אחר מאמר וגט: ואילו ביאה אחר הגט לא קניא ליה לכוליה שיורא דגט. כל מה ששייר גט לביאה דיש מאמר אחר ביאה וגט כדתנן הבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחריה כלום אבל באמצע יש אחריה כלום וכדאמר טעמא לעיל מ''ט אמור רבנן ביאה פסולה יש אחריה כלום כו': ה''ג ונתן גט לזו וגט לזו ר''ג כו': חולץ לראשונה. וכ''ש דאי חלץ לשניה הוי חליצה מעלייתא לאיפטורי קמייתא דכיון דגט דשניה אין גט חליצה דידה מעלייתא היא אלא עצה טובה אשמועינן שלא יאסור עצמו בקרובות שניה שאם יחלוץ לה נמצא זו גרושתו וזו חלוצתו ואסור בקרובות שתיהן: וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת. נתן זה גט וזה גט ר''ג אומר חולץ לה הראשון והשני מותר בקרובותיה ולדברי חכמים שניהם אסורין בקרובות: מאמר בזו ומאמר בזו ר''ג אומר נותן גט לראשונה כו'. לקמן פריך כיון דאין מאמר אחר מאמר ייבומי נמי תתייבם קמייתא דהא לא איפסלה עליה: לימא תיהוי תיובתא דשמואל דאמר שמואל חלץ לבעלת הגט. נפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לאחת מהן ואח''כ חלץ לה לא נפטרה צרתה משום דקלישא זיקתה ולא אלימא חליצה לאפקועי זיקה אלימתא דצרתה והא הכא כיון דאמר ר''ג אין גט אחר גט נמצאת זיקה שניה שלימה וקתני חולץ לראשונה וקשה לשמואל ומדרבנן ליכא לאותובי לשמואל אע''ג דאמרי רבנן וחליצה לאחת מהן אלמא חליצת בעלת גט פוטרת צרתה לא קשה לשמואל דהכא היינו טעמא דתרוייהו זיקתא קלישא דהא אמרי רבנן יש גט אחר גט: יש זיקה. אלימא זיקתה ולא פקעה זיקה שלימה אלא בחליצה מעלייתא: ר''ג סבר אין זיקה. כדאמר בפרק ב''ש (לקמן דף קט.) אם מיאנה מיאנה כו' הלכך כיון דלאו אלימא זיקה פקעה בחליצה כל דהו:

דמספקא ליה גט אי דחי אי לא דחי. לא מצי למימר דפשיטא ליה דגט ודאי דחי ומאמר ודאי קונה דא''כ אמאי מהני מאמר אחר הגט וגט אחר מאמר ואע''ג דאכתי לא ידע ברייתא דבסמוך דמודה ר''ג דיש גט אחר מאמר כו' מתניתין משתמע ליה דיש גט אחר מאמר לר''ג דדוקא נקט גט אחר גט ומאמר אחר מאמר דלא מהני אבל מאמר אחר הגט או איפכא מהני: עדיפא ממאמר דאילו מאמר כו'. דמאמר האחרון אין יכול לתפוס במקום שתפס הראשון וביאה פסולה תופסת אחר מאמר אותו צד עצמו שתפס המאמר דסברא הוא שאין תופס אלא אותו צד שתופס המאמר דתרוייהו לקנות והיינו משום דעדיף ממאמר לפי שהיא דאורייתא וגריעא ממאמר דאילו מאמר אחר הגט קני לכוליה שיורא דגט שהרי אין מאמר מועיל אחריו אבל ביאה לא קני לכוליה שיורא דגט שהרי מאמר מועיל אחריה ואם היתה קונה כל השיור לא היה מאמר מועיל אחריה לתפוש מה שתפשה הביאה דביאה עדיפא ואלימא לפי שהיא דאורייתא כדפרישית ואתי לפרושי טעמא דלא תקשה הא דביאה עדיפא ממאמר אע''ג דגריעא נמי ממאמר ובקונטרס פירש דאילו ביאה אחר גט לא קניא לכוליה שיורא דגט דיש ביאה אחר ביאה פסולה ותימה דלא אשכחן בהדיא להאי מילתא שתהא לר''ג ביאה אחר ביאה פסולה מיהו יש לדקדק דיש ביאה אחר ביאה פסולה לר''ג דאי אין ביאה אחר ביאה פסולה משום שכל קנין הראוי לביאה עשתה ביאה הראשונה ואין האחרונה יכולה לתפוש אחריה אע''ג דראשונה לא קניא כוליה שיורא דגט א''כ מנא ליה שמאמר קונה כוליה שיורא דגט שמא גט ומאמר משייר אלא שאין במאמר אחר כח לחול אחריו במה ששייר כמו שאין ביאה אחר ביאה פסולה אף על פי ששייר לקונה מאמר אחריה:

יבמות נא ע"א