יבמות לג ע"ב

יבמות לג ע"ב - Steinsaltz

And he taught him the ruling with regard to a more inclusive prohibition, that in such cases there is an exemption, and this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. And bar Kappara then saw the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching, and since it was similar to the previous cases, he mixed them together. Then, sometime later, it seemed to him as though he had in truth heard all of these cases together from Rabbi Yehuda HaNasi, but when he examined this last case, he found that it could exist only if the events occurred simultaneously.

And he concluded that since the case of a non-priest eating a bird killed by pinching can occur only in a scenario where the prohibitions take effect simultaneously, the other cases are instances of simultaneous prohibitions as well. And similarly, since he was taught to exempt one individual from a second prohibition in those cases, these cases were taught to exempt one individual from a second prohibition as well. Therefore, according to Rabbi Ḥiyya, bar Kappara did not knowingly speak falsely. Rather, he heard certain matters from Rabbi Yehuda HaNasi and then mistakenly merged with them other matters. As a result, he confused the issue.

The Gemara raises an objection to the statement of bar Kappara from a baraita: In the case of a non-priest who served on Shabbat and the case of a blemished priest who served while ritually impure, there is liability here, due to the prohibition against serving as a non-priest; and due to the prohibition against desecrating Shabbat; and due to the prohibition against serving as a blemished priest; and due to the prohibition against serving after contracting ritual impurity. This is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Shimon says: There is liability here only due to the prohibition against serving as a non-priest and due to the prohibition against serving as a blemished priest. The Gemara notes: And yet the case of a non-priest who ate a bird killed by pinching was left out and not mentioned among the cases subject to this dispute.

The Gemara asks: According to whom was this left out? That is, according to the opinion of which tanna would this question arise? If we say that this was left out according to the opinion of Rabbi Yosei, it is difficult. Now that Rabbi Yosei holds, even in cases of a more inclusive prohibition, that one is liable on two counts, as was stated with regard to a non-priest who served on Shabbat, is it necessary to state that in the case where the additional prohibition takes effect simultaneously one would be liable on two counts? Rather, is it not according to the opinion of Rabbi Shimon that this case was left out, as Rabbi Shimon would concede that in this case one is liable on two counts? Therefore, Rabbi Shimon exempts one from liability for the second prohibition in cases of more inclusive prohibitions, but in cases of simultaneous prohibitions he would deem one liable on two counts. The Gemara summarizes: The refutation of the opinion of bar Kappara is indeed a conclusive refutation, and his statements are rejected.

The Gemara raises a question with regard to one of the laws mentioned above. The baraita mentioned the case of a non-priest who served on Shabbat. The Gemara wonders: In what form of service did he perform in the Temple? If this is referring to a case where a non-priest performed the slaughtering of the sacrificial animal, there would be no prohibition, as the slaughtering by a non-priest is valid. And if it is referring to receiving the blood and carrying the blood to the altar, while this is a case where he would be liable as a non-priest performing the service of a priest, insofar as Shabbat is concerned this is a case only of moving, and it does not entail a violation of any prohibited labor.

If he served by burning the sacrificial portions on the altar, then this discussion follows the opinion of Rabbi Yosei, but didn’t Rabbi Yosei say that the prohibition against kindling on Shabbat was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat merely violates a prohibition? This is as opposed to the other prohibited labors, which incur death penalties when violated willfully and entail the bringing of a sin-offering when violated unintentionally. Why, then, would Rabbi Yosei deem one liable for two sin-offerings?

Rav Aḥa bar Yaakov said: The service referred to in this case is the slaughtering of the High Priest’s bull on Yom Kippur, and this is in accordance with the statement of the one who says that the slaughtering of the High Priest’s bull is disqualified if performed by a non-priest, for this service is designated specifically for the High Priest alone. The Gemara asks: If so, that this is referring to the slaughtering of the High Priest’s bull, then why specifically state a non-priest? The same would hold true even for a common priest as well. The Gemara answers: This is referring to one who is as a non-priest in relation to the High Priest and not to an actual non-priest. The Hebrew word zar literally means foreigner, and this type of service is considered foreign to a common priest as well as a non-priest.

Rav Ashi strongly objects to this: The previous rejection that was based on the idea that the act of burning was not a full-fledged prohibited labor is in fact groundless. Is the tanna teaching how many sin-offerings would be incurred, or is he teaching how many negative mitzvot are being violated? Rather, he merely enumerates the prohibitions violated by a certain action, without detailing their severities, and therefore the desecration of Shabbat involved in the Temple service can be any Shabbat violation. The Gemara asks: What practical difference does it make how many prohibitions are involved? The Gemara answers: It affects the decision whether or not to bury him among the completely wicked. If he violated two prohibitions, he is considered wicked on two counts and consequently must be buried accordingly.

MISHNA: In the case of two men who betrothed two women, and at the time that they entered the wedding canopy, after the betrothal, the men switched this wife with that wife and that one with this one, then these two men are liable for engaging in forbidden sexual relations with a married woman, since each of them had intercourse with his fellow’s wife. The act of betrothal is sufficient to prohibit a woman to all other men as a married woman. Therefore, when the women were switched, both men transgressed this violation. And if they were brothers, then they are also liable for forbidden sexual relations with a brother’s wife. And if these women were sisters, then they are liable for taking a wife and her sister as well. And if they were menstruating women, they would be liable for intercourse with a menstruating woman as well.

And following these forbidden sexual relations, we separate these women from their husbands for three months, lest they were impregnated by that forbidden act of intercourse. Doing so makes it possible to distinguish a child born of these relations, so that he could be rendered a mamzer. And if they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them to their original husbands. And if they were daughters of priests, they are thereby disqualified from eating of teruma. By engaging in illicit sexual acts, they were rendered forbidden to priests and disqualified from eating teruma.

GEMARA: In the mishna it states: They switched this one with that one. Are we dealing with such wicked individuals that they would intentionally switch their wives? And furthermore, consider that which Rabbi Ḥiyya taught on this subject: There are sixteen sin-offerings here, four sin-offerings for each of the men and four for each of the women. Yet, if they had acted intentionally would there be an offering? Sacrifices are brought only for unintentional acts. Rav Yehuda said: Teach instead they were switched, which indicates that the switching was not done intentionally; rather, the women were accidentally mixed up.

The Gemara comments: This, too, stands to reason from the fact that the latter clause teaches: If they were female minors and unable to bear children, then we immediately return them. And if this had been done intentionally, would it be permitted to return a woman who had engaged in illicit sexual acts to her husband? The Gemara comments: This is not difficult and does not disprove the notion that the act was intentional. Even if the act was intentional, these women would be permitted to return to their husbands. This is because the seduction of a minor girl is considered rape, and after rape a woman is permitted to return to an Israelite husband.

However, this can be derived from a different point that the mishna teaches: We separate these women from their husbands for three months, as perhaps they became pregnant. From here it can be deduced: Were it to become clear after three months that they are not pregnant, they are permitted to return to their husbands. And if they had acted intentionally, would this be permitted? Rather, must one not conclude from here that the mishna is referring to a case where they were switched inadvertently? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from here that this is the case.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לג - ב

ובאיסור כולל אתנייה, שנה לו רבי את שני הענינים לפטור, שבהם חייב רק אחת, כשחלו באיסור כולל, והם זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, שהם יכולים לחול הן בבת אחת והן בזה אחר זה בכולל, וכמו שנתבאר לעיל.

אך אם חלו בבת אחת הוא שנה לו לחיובא, שחייב גם לרבי שמעון שתיים.

ואליבא דרבי שמעון שנה לו אותם.

אך את הענין השלישי, זר שאכל מליקה, שאינו יכול לחול בכולל אלא רק בבת אחת, הוא לא שנה לו לפטור, כי רק בבת אחת הוא שייך, ובבת אחת מודה רבי שמעון לרבי יוסי שחייב שתיים.

וחזיא והיה נראה לבר קפרא, ששתי ההלכות האחרות, שגם הן עוסקות בענין קדשים, דומות הן לזר שאכל מליקה.

ואיידי וכיון דדמיא לה - ערבה צירף בר קפרא לזר שאכל מליקה בהדייהו, יחד עם שתי ההלכות האחרות, שבכולן לפי רבי שמעון, אינו חייב בכל שלשת ההלכות הללו אלא אחת.

ולא חילק בר קפרא בין שתי ההלכות הראשונות שרק באיסור כולל פטר בהן רבי, ולא באיסור בת אחת, לבין זר שאכל טומאה, שאינה שייכת אלא בבת אחת ולא בכולל.

ואחר כך עיין בה בר קפרא, ולא אשכח בזר שאכל מליקה שיתכן בו איסור כולל, אלא רק איסור בבת אחת.

ושכח בר קפרא שלא רבי שנה לו את זר שאכל מליקה לפטור, אלא הוא זה שעירב אותה עם שתי ההלכות האחרות.

וסבר, מדהא, זר שאכל מליקה מדובר בו בבת אחת - הא נמי, זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה גם בהן מדובר אפילו כשחלו בבת אחת.

ומדהא, בזר שאכל מליקה שנה אותה רבי לפטור אליבא דרבי שמעון, הנך זר שעבד בזבת, ובעל מום ששימש בטומאה, נמי לפטור שנאם רבי, שאינו חייב לרבי שמעון אלא אחת, ואפילו אם חלו בבת אחת. ובכך טעה בר קפרא.

מיתיבי מהא דתניא: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה -

יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, דברי רבי יוסי

רבי שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד!

ואילו את ההלכה השלישית, מליקה לזר - שיירה התנא מלהזכירה, משום שאינה דומה לשתיהן.

ולמאן שיירה?

אילימא לרבי יוסי, שסבור התנא שזר שאוכל מליקה לא מחייבו רבי יוסי שתיים, ולכן לא הזכיר זאת עם שתי ההלכות האחרות.

לא יתכן.

כי השתא הרי רבי יוסי אפילו באיסור כולל, שאחד מהאיסורים קדם לשני, בכל זאת מיחייב שתים -

באיסור בת אחת מיבעיא למימר שחייב שתיים!?

אלא לאו לרבי שמעון המחייב רק אחת שייר זאת התנא.

היות והוא סבור שרק באיסור כולל הוא דפטר רבי שמעון מהאיסור השני, שאין איסור יכול לחול על איסור אחר שקדם לו.

אבל באיסור בבת אחת מיחייב גם רבי שמעון.

ותיובתא דבר קפרא!

ומסקינן: אכן תיובתא.

ועתה מבארת הגמרא את ענין זר ששימש בשבת.

במאי, באיזה מעבודת המקדש שימש הזר בשבת?

אי שימש בשחיטה, הרי שחיטה בזר כשרה, ואינו חייב משום זרות עליה.

ואי בקבלה של הדם והולכה של הדם למזבח, שהו עבודות שהזר מוזהר עליהן, אין זו מלאכת שבת, כי טלטול בעלמא הוא, ואין חייבים עליה שתיים.

אי בהקטרה, שחייבים על שריפת האימורים משום זרות ומשום שבת -

והא אמר רבי יוסי: מלאכת הבערה בשבת, האמורה בתורה במפורש "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", יצאה מכלל מלאכות שבת להכתב לחוד - ללאו, כדי לחייב עליה מלקות בתורת לאו בלבד, ולא בתורת כרת ומיתה, יצאתה!

ואם כן, לרבי יוסי אין כאן חיוב חטאת מצד מלאכת שבת.

אמר רב אחא בר יעקב: כאן מדובר בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים.

וכדברי האומר: שחיטת פרו של כהן גדול בזר - פסולה. אי הכי, מאי איריא, מדוע נקט התנא דוקא זר? והרי אפילו כהן הדיוט נמי חייב על שחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים שתיים.

ומשנינן: מי שזר אצלו קאמר, ואפילו כהן הדיוט.

מתקיף לה רב אשי: מידי שתי חטאות קתני בברייתא זו, או שני לאוי קתני בה?

אלא איסורי בעלמא קא חשיב התנא, ואין זה נוגע למחלוקת אם חייב שתיים כשחל איסור על איסר.

ולמאי נפקא מינה, שנקט התנא את מספר האיסורים - כדי לקוברו את העושה לשני האיסורים, בין רשעים גמורים.

מתניתין:

שנים שקידשו שתי נשים,

ובשעת כניסתן לחופה אירע שהחליפו את אשתו של זה לזה, ואת אשתו של זה לזה -

הרי אלו חייבין משום אשת איש.

ואם היו אחין - חייבים גם משום אשת אח.

ואם היו אחיות - גם משום אשה אל אחותה.

ואם היו נדות - גם משום נדה.

ומשנתגלתה ההחלפה, מפרישין אותן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן, והעוברים ממזרים הם, ויש להבחין בין זרע כשר לזרע פסול, כדי שלא יבואו להכשירם, שיתלו נשיהם את בניהם בבעליהן האמיתיים, בעוד שהם ממזרים.

ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירים אותן מיד.

ואם היו כהנות - נפסלו מן התרומה.

גמרא:

והוינן בה: וכי החליפו נשותיהן? - מידי, האם ברשיעי שמחליפים נשותיהם עסקינן?

ותו, הא דתני רבי חייא: הרי כאן בסך הכל לשני הבעלים ולשתי הנשים שש עשרה חטאות, לכל אחד ואחת ארבע חטאות.

ואי במזיד עסקינן - מי איכא קרבן במזיד?

אמר רב יהודה, תני: הוחלפו נשותיהם בשגגה.

הכי נמי מסתברא, שמשנתנו מדברת בשוגג.

דקתני סיפא: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד - מחזירין אותן מיד.

ואי במזיד, מי שריא להחזירן, והרי זונה אסורה לבעלה!?

ודחינן: הא, לא קשיא. שהרי פיתוי קטנה, גם אם היתה זנותה ברצון, אונס נינהו.

ואונס בישראל [להוציא כהנים] מישרא שרי.

אלא, מכאן יש להוכיח שמדובר בשוגג:

מהא דקתני: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן.

הא לאו מעוברות - שריין, הרי הן מותרות לבעליהן.

ואי הוחלפו במזיד - מי שרי?

אלא לאו, שמע מינה הוחלפו ולא החליפו תנן.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

וגם בענין איסור כולל אתנייה [שנה לו] שאם היה מקרה של איסור כולל, יש לפטור, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' שמעון. וחזיא [וראה] לבר קפרא מקרה של זר שאכל מליקה, ואיידי דדמיא לה, ערבה בהדייהו [ומתוך שהיא דומה לשאלות הקודמות לה, ערב אותה אתן], ולאחר זמן היה נדמה לו שבאמת שמע את כולן יחד מפי רבי, ועיין בה בשאלה זו, ולא אשכח [מצא] שהיא יכולה להתקיים אלא כשקרו הדברים בבת אחת.

וסבר מדהא [מתוך שזו] בבת אחת, שהרי איסור זר שאכל מליקה יכול להיות רק כשחלו האיסורים בבת אחת, הא נמי [זו גם כן], כלומר, גם האחרות, מדובר בהן כשהיו הדברים בבת אחת. ומדהנך [ומכיון שאלו] שמע אותם לפטור, הנך נמי [אלה גם כן] לפטור. ואם כן לדעת ר' חייא לא שיקר בר קפרא ביודעין, אלא שמע דברים מסויימים מפי רבי, ובטעות ערב בהם עניינים אחרים, ומתוך כך גרם לעצמו שבילבל את הנושאים.

לעיקרם של דברי בר קפרא מיתיבי [מקשים], שנינו: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה — יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד. ומדייקים: ואילו את השאלה לגבי זר שאכל מליקה שיירה [שייר אותה] ולא מנה אותה בין הדברים השנויים במחלוקת זו.

ומעתה נדון: למאן שיירה [לפי שיטת מי שייר אותה], כלומר, לדעת מי מן התנאים אין שאלה זו שייכת לכאן? אילימא [אם תרצה לומר] שהיא לשיטת ר' יוסי, השתא [עכשיו, הרי] לדעת ר' יוסי אפילו באיסור כולל מיחייב [חייב] שתים, כמו שאמרנו בענין זר ששימש בשבת, ואם כן — באיסור בת אחת מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מחייב שתים? אלא לאו [האם לא] מוכח מכאן שהסיבה ששייר מקרה זה ולא שנה אותו כאן היא לדעת ר' שמעון. וכך יש לומר: אכן באיסור כולל הוא דפטר [שפוטר] ר' שמעון, אבל באיסור בבת אחת — גם לר' שמעון מיחייב [חייב] שתים. ומכאן אם כן תיובתא [קושיה חמורה] על דברי בר קפרא! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

על פרט אחד מאותם דינים שואלים: הזכרנו זר ששימש בשבת, והשאלה היא: במאי [במה] שימש, איזו עבודה עשה? אי [אם] תאמר שהמדובר בשחיטה ששחט הזר את הקרבן — הלא שחיטה בזר כשרה, וכיון שכך אין כאן משום זרות. ואי [ואם] תאמר שהמדובר בקבלה והולכה, שקיבל את הדם או הוליך את המזרק המכיל דם אל המזבח — אמנם יש פה משום זר שעשה עבודת כהונה, אבל מבחינת שבת טלטול בעלמא [בלבד] הוא, ואין בכך איסור מלאכה בשבת מן התורה.

אי [אם] תאמר, ששימש בהקטרה, ששרף את הקרבן על המזבח, אולם הרי דיון זה הוא לשיטת ר' יוסי, והאמר [והרי אמר] ר' יוסי שהבערה שנאמרה בתורה ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג) ללאו יצאתה. כלומר, שהיא יוצאת מכלל כל המלאכות האסורות בשבת, שבכולן יש חיוב מיתה בעשייתן במזיד, וחיוב חטאת בעשייתן בשוגג, וזו אין בה אלא איסור לאו בלבד, ומדוע אמר ר' יוסי שחייב שתי חטאות?

אמר רב אחא בר יעקב: מדובר כאן בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים. ששחיטה ודאי מלאכה גמורה היא. וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה. שעבודה זו מיוחדת לכהן הגדול בלבד. ושואלים: אי הכי [אם כך], שמדובר בשחיטת פר כהן גדול, מאי איריא [מה שייך], מדוע דווקא זר? אפילו כהן הדיוט ששחט אותה נמי [גם כן] נחשב כזר ויחולו עליו אותם איסורים! ומשיבים: אכן, אפשר לפרש שזר אצלו קאמר [אמר], כלומר, אין מדובר דווקא בזר ממש, שאיננו כהן כלל, אלא בכל מי שעבודה זו היא זרה אצלו, ואפילו הוא כהן הדיוט.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: קושיה זו שהקשינו שאין כאן מלאכה גמורה — אינה קושיה, שהרי מידי [וכי] מספר חטאות קתני [שנה] כאן, או לאוי קתני [לאוים שנה]?! אלא איסורי בעלמא קא חשיב [איסורים בלבד הוא מונה], כמה איסורים יש בפעולה מסויימת, בלי לדון בחומרתם של איסורים אלה. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה זה משנה כמה איסורים יש? ומשיבים: לקוברו בין רשעים גמורים. שאם עבר עבירה כפולה כזו הרי הוא רשע בשני דברים, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים ברשע גמור.

א משנה שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה אחרי האירוסין החליפו את אשתו של זה לזה, ואת של זה לזה — הרי אלו חייבין משום אשת איש, שהרי כל אחד בא על אשת חבירו. ואם היו אחין — הרי הם חייבים גם משום אשת אח, ואם היו נשים אלה אחיות — חייבים גם משום "אשה אל אחותה". ואם היו נדות — חייבים גם משום נדה.

ולאחר ביאה זו מפרישין אותן הנשים מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן מאותה ביאה של איסור. כדי שאפשר יהיה להבחין בילד שנולד מביאה זו, שממזר הוא. ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירים אותן מיד לבעליהן הראויים. ואם היו כהנות (בנות כהנים), הרי נפסלו בכך מן התרומה, משום שכל אחת נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן, ופסולה מלאכול בתרומה.

ב גמרא שנינו במשנה: החליפו את של זה לזה. ושואלים: מידי ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים כאלה עוסקים אנו] שמחליפים את נשותיהם בכוונה?! ותו [ועוד]: אם עשו זאת בכוונה תחילה — הא דתני [זו ששנה] ר' חייא בענין זה: הרי כאן שש עשרה חטאות (ארבע חטאות לכל אחד מן הגברים, וכן לכל אחת מן הנשים), אם מונים את כל הקרבנות שהבעלים והנשים נתחייבו בהם — ולפי זה, אי [אם] עשו זאת במזיד מי איכא [האם יש] כאן קרבן? שהרי אין מביאים קרבן אלא על השגגה! אמר רב יהודה: תני [שנה] כאן "הוחלפו", כלומר, לא שהחליפו בזדון, אלא התחלפו להם הנשים בטעות.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [שכן שנה בסוף המשנה]: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שריא [האם מותר] להחזיר אשה שזינתה? ומעירים: הא לא קשיא [זה איננו קשה], שגם אם היה הדבר במזיד, כיון שהיו נשים אלה קטנות, הלא פיתוי קטנה כאונס נינהו [הוא] נחשב, ואונס בישראל, כלומר, אנוסה לגבי ישראל מישרא שרי [מותרת] היא.

אלא יש לדייק זאת מצד אחר: דקתני [ששנה] שם: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ומכאן נסיק: הא לאו [הרי אם לא] היו מעוברות, שהתברר אחר שלושה חדשים שאינן מעוברות — שריין [מותרות הן] לבעלים, ואי [ואם] היה הדבר במזיד, מי שרי [האם מותר]? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי מדובר פה בהוחלפו בשגגה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדבר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. איכא למידק דיוקא מאי חייב שתים דקתני בברייתא על כרחיך מלקיות או איסורין דזר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו.
ופריק בה ר"ת ז"ל ואמר דהכי פירושא אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת והוה לי' איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור אפילו במוסיף וכל שכן בכולל והכי מוכח בכריתות בסוף פרק דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) דאמרינן התם אלא בקדשים רחמנא גלי דאתי איסור חל על איסור דתניא וכו' תדע שכן הוא דהא כי סבירא לי' לר' איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל דהא איסור מעילה קל הוא מיתה ואיסור קדשים איסור חמור כרת אתי איסור מיתה חאיל אאיסור כרת וכו' והא מעילה כי חיילא על איסור קדשים כלומר על איסור חלב באיסור מוסיף חיילא כדאיתא לקמן ואפ"ה כיון דאיסור קל הוא לא חייל אלא משום דרחמנא גלי בקדשים כפיר"ת בספר הישר.
ובמסכת קידושין נמי מוכח בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ז) בההיא דאיתמר התם כל שהוא ביקח וכו' וכל שאינו ביקח אינו בבל תקח פרט לכהן גדול שבא על אחותו אלמנה ואוקימנא הא מני רבנן היא דפליגי עלי' דר' שמעון וכי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור חמור על איסור קל אבל קל על חמור לא ואלמנה איסור מוסיף הוא דהא מיתוסף בה איסורא למשוח למלחמה ולכהן שיתמנה תחתיו והכי מוכחא שמעתא התם ואפילו הכי לרבנן דפליגי עלי' דר' שמעון לא חייל על איסור חמור ממנו ורבנן דפליגי עלי' דר' שמעון היינו ר' יוסי דשמעתין.
ולדידי לא נהירא לי דכל שם שבת אחד היא וכיון דחייל איסור שבת עליו לכל דבריו הוא חל אפילו ללאו שבו דהא מ"מ אסור הוא השבת אלא דמסתברא דקס"ד יש כאן משום זרות ללאו ומשום שבת לחטאת עד דאתי רב אשי ופירק' באיסורין וה"ה דמצי לאוקמא למלקות אלא דר' יוסי לית לי' כולל כדאמרן בחמותו אלא אסורי קתני לקברו ולר' יוסי אפילו במקום שאין איסור חל על איסור לעונשין חל עליו לקבורה ואפילו בלא כולל ומוסיף כדפרשינן.

תני הוחלפו הכי נמי מסתברא וכו'. ואי קשיא לעולם החליפו ואינהו מזיד ואינהי שוגגות לא קשיא דכיון דמתניתין לתרווייהו קתני לא הוי לי' למשבק הוחלפו דדחי דמייתו עלייהו ד' קרבנות ולמיתני החליפו דידהו דליתא אנא לקוברו אי נמי למלקות אלא תרווייהו בחד גונא קתני להו אלמא הוחלפו תנן.

בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת. והקטרת אמורין הבערה היא ולא בשול. ואיכא למידק היכי סליק אדעתיה דמקשה דחייב שתים דקתני בברייתא חטאות קאמר, דהא זר ובעל מום לאו חייבי חטאות נינהו, דהא לית בהו כרת אלא מיתה בידי שמים, כדגרסינן בפ' אלו הנשרפין (סנהדרין פג, א) אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש וזר ששמש ובעל מום ששמש. ואיכא למימר דהיינו דהדר ליה רב אשי מידי חייבי חטאות קתני, כלומר על כרחך לא קתני אלא או מלקיות או איסורין, וכן פירש הר"א אב ב"ד ז"ל. ואיכא למימר נמי דקא סלקא דעתא השתא דחייב שתים דקתני האי כדיניה והאי כדיניה, כלומר מלקות משום זרות, וחטאת משום שבת, ואמר ליה רב אשי דתרוייהו איסורי קתני לקברו בין רשעים גמורים. וכן פירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אי).

וסבר מדהא בבת אחת אידך נמי בבת אחת ומדהנך לפיטורא הא נמי לפיטור' פי' דבר קפרא שמע מר"ש איסור מליקה ואיסור זר ששמש ובעל מום ששמש ויודע הוא בודאי ששתים אלו לפיטורא נינתו אבל במליקה לא הו' דכיר אי לחיובא או לפיטור' ומפני זה כששכח וערב' כי רמא אנפשי' דנוקמ' למד ממליקה על אידך דמיירי בבת אחת ולמד על מליקה מאידך שהיא לפיטורא:

ואי ר' יוסי הבערה ללאו יצתה פי' וסממנים להבערה בלחוד קיימי ולא לשום בשול ובאיסור לאו גרידא ליכא בשגגתו חיוב חטאת. וא"ת דלמאי דס"ד דחטאת קתני היכי ניחא ליה לזר ששמש ובעל מום ששמש. והנכון דאיהו סבר דתנא נקיט להו לענין חיוב דשייך בכל חד וחד ולגבי שבת עיקר חיוב כרת וחיוב חטאת:

גרש"י ז"ל מידי חטאות קתני או לאוי קתני קשה לי ואמאי קשיא ליה לרב אשי דלא ליתני לאוי דהא אנן מהבערה דליכא אלא לאו הוא דק"ל ונראה לי דאיהו סבר דאי אמרינן הבערה דליכ' מלקות ליכא משום שבת דהוה ליה איסור זרות חמור שהוא במית' והבער' ליכא אלא איסור לאו ואין איסור חל על איסור חמור אלא בקדשי' כדאי' בכריתות פי' דם שחיטה (כריתות דף כ"ג) ובמס' קדושין פ' בתרא ואפשר דקא פריך תלמודא מעיקר' מהבערה אפי' מאיסור לאו נמי פריך מה"ט ורב אשי פריך דלא תני תנא אלא לאיסורי מידי חטאות קתני לאוי קתני ואיסורי קא חשיב ולהאי פי' אע"ג דבעלמ' אין איסור קל חל על איסור חמור שאני הכא דכיון דיש שם שבת בדבר זה איסור חמור חשיב וכן גורס מהר"ב ז"ל:

מתניתין שנים שקדשו וכו' בגמרא מפרש שיש במשנתי' איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת א' כי כשקדש ראובן לאחות האח נאסר על שמעון אחיו בבת א' משום אשת אח ומשום א"א וכשחזר שמעון וקדש לאחותה נאסרה לו אשת ראובן משום אחות אשה דאיסור כולל עם שאר קרובתיה מגו דאיתוסף בה איסור לראובן בעלה איתוסף בה איסור לגבי שמעון ויש כאן על כל א' ואח' מהן ד' שמות שהן י"ו חטאות כדקתני ר' חייא בברית' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ול"ג מן התרומה דתלמודא הוא דאוקמה בהכי בתר שקלא וטריא כדאיתא לקמן:

גמרא ואי במזיד מי שרי וא"ת ודילמא הן היו שגגות אבל הזכרים מזידין היו וי"ל דמסתמא כולה מיירי בחדא גוונא:

הא לאו מעוברת שריין פי' לאו דוקא דאפי' מעוברת נמי שריין לאחר ג' חדשי' וה"ק הא אלמל' משום הבחנת עיבור שריין:

זה שביארנו בזר ששימש בשבת אי איפשר לפרשה בשחיטה שהרי אין בה משום זרות שהשחיטה כשרה היא בזר ולא בקבלה והולכה שאין בהן אלא טלטול בעלמא ואין כאן חיוב שבת אלא בשאר עבודות והקטרה בכלל ואע"פ שאין בה אלא הבערה הרי ההבערה אב מלאכה היא כמו שביארנו בפרק ראשון ו' ב' ואע"פ שר' יוסי אומר ללאו יצאת אין הלכה כן ואף לדבריו אתה מפרשה למלקות ומתוך כך יש גורסין בה מידי חטאות קתני לאוי קתני והרי הבערה אף לר' יוסי לאו היא או איסורי קתני ולקברו בין רשעים חמורים ואף בהולכה וקבלה כן ומכל מקום יש גורסין מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני כלומר ואפילו בקבלה והולכה כן ולגירסא ראשונה יש שואלין והרי זרות במיתה והבערה לר' יוסי לאו גרידא ואפילו למאן דאמר איסור חל על איסור מכל מקום איסור קל על איסור חמור לא חייל אלא בקדשים כדאיתה במסכת כריתות פרק דם שחיטה ובאחרון של קדושין שמא הואיל ושם שבת אחד הוא דנין איסור קל שבו לענין לחול על שאר איסורין כחמור שבו והרי כלל של שבת בסקילה ומכל מקום לענין פסק כל שאיסור חל על איסור והוא באחד מן הדרכים שכתבנו אפילו קל על חמור כמו שביארנו במסכת קדושין ובמסכת חולין:

אע"פ שביארנו בשחיטה שאין בה משום זרות מכל מקום שחיטת פרו של כהן ביום הכפורים יש בו משום זרות מפני שהיא פסולה בזר ולא עוד אלא שאף שאר כהנים זרים אצלה ויש שואלין ומה ענין לומר כן בפרו לבד והלא בשחיטת כל קרבנות היום כן שהרי אין עבודת יום הכפורים כשרה אלא בכהן גדול איפשר שלא נאמרה אלא בעבודה ושחיטה אינה בכלל עבודה ובשחיטת פרו הוא שאמרו כן משום דכתיב והקריב אהרן וסמיך ליה ושחט את פר החטאת אשר לו אלמא דאהרן אושחט קאי וכתיב חקה כל שנאמר בפרשה לעכב והדר כתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ולא כתיב ביה אהרן אלמא דוקא בפרו איתמר:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבין משם אשת איש אם היו אחין אף משם אשת אח אם היו אחיות אף משם אשה אל אחותה אם היו נדות אף משם נדה מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות ולא היו ראויות לולד מחזירין אותן מיד אם היו כהנות נפסלו מן הכהונה אמר הר"ם כל אלו האסורין להיותן שוגגין ולזה יביאו קרבן על כל אחת מאלו העריות שאע"פ שהיה העקר אצלנו אין איסור חל על איסור הנה אנחנו סוברים שיתחייב באיסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ובאלו השלשה עיקרים יתחייבו קרבנות הרבה ואני עתיד לבאר אלו העיקרים כלם בשלישי מכריתות והיותם נפסלו מן הכהונה ואפילו היתה ישראלית מפני שהעקר אצלנו אשת ישראל שנאנסה אע"פ שהיא מותרת לישראל פסולה לכהונה ואמרו הנה אם היו כהנות נפסלו מן התרומה שיעורו אם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מן התרומה ר"ל שזאת הכהנת לא תאכל תרומה לעולם ואפילו גירשה הישראל זה להיותה זונה:

אמר המאירי שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה פי' לא החליפו במזיד שאם כן היאך הוא אומר שחייב על כלן אם לקרבן הרי אין חטאת באה על המזיד ואם למלקות הרי באשת איש מיהא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין הוא ועוד שהרי אמר עליהן מפרישין אותן שלשה חדשים ולאחר שלשה מיהא אם אינן מעוברות חוזרות לבעליהן ואם הן מעוברות לאחר לידה והנקה מיהא חוזרות ואם במזיד לעולם נאסרו אלא הוחלפו קאמר כלומר שהחליפו בלא כונה ונמצאו שוגגין ואין ביאת אונס אוסרת בישראל וביאת שגגה הרי היא כביאת אונס בכל מקום ואפילו היה הבא עליה מזיד הואיל ומכל מקום היא שוגגת דומיא דאנוסה הא כל שהיא מזידה נאסרה ומתוך שביאה זו בשוגג חיובה בחטאת שהרי כל העריות נכללו בכרת ומתוך כך הוא אומר שחייבין עליה באשת איש ואם היו אחים חייבין עליה משום אשת אח שאע"פ שאין איסור חל על איסור מכל מקום הרי איסורן בא כאחד שהרי כשקדש ראובן את האחת נאסרה על שמעון משום אשת איש ומשום אשת אח כאחד ואם היו אחיות אף מאיסור אשה אל אחותה שאיסור אחות אשה חוזר וחל עליהם בדין כולל שכשקדש שמעון את האחות כלל כל האחיות אצלו באיסור אחות אשה ונמצאת זו של ראובן שהיתה אסורה עליו באשת איש ובאשת אח ניתוספה אצלו עכשו בדין אחות אשה מחמת איסור כולל אם היו לה אחיות ויש אומרים אף אם אין לה הואיל והדין כך הוא ואם היו נדות חייבין עליהן משום נדה דאתי איסור נדה וחייל על שלשתן מפני שהוא איסור מוסיף שהרי אשת ראובן עדיין היא מותרת לבעלה פירסה נדה אסורה אף לבעלה וניתוסף איסור בגופה אף אצל שמעון בדין איסור מוסיף ונמצא שכל שלש דרכים שהזכרנו ר"ל בת אחת וכולל ומוסיף נסתמו במשנה זו ומתוך כך העמידו משנה זו בגמרא לדעת ר' מאיר שמצאנוהו מחייב בשלשתן בהדיא והיו יכולין להעמידה כר' יוסי שהרי מצאנוהו מחייב בכולל ובמוסיף ואית לן למימר דכל שכן דמחייב בבת אחת אלא משום דלרבי מאיר אשכחינן ליה בהדיא דמחייב בכולהו אוקמוה אליביה ומכל מקום יכולים היינו לפרש משנתנו כולה באיסור בת אחת בכולהו כגון שנתקדשו כאחת ובנדות כגון ששופעות מתוך שלש לאחר שלש ולחייב את הבועלים וקבל האב קדושין ולא חלו שמות הללו עליה עד שהגיעו לכלל שלש וכשהגיעו לזמן זה פירסו נדות ונמצא שכלם חלו עליה כאחד ואין צריך עוד להיות הקדושין בבת אחת או מתוך שתים עשרה ויום אחד לאחר שתים עשרה ויום אחד ולחייב אף הנבעלות וקבלו קדושין הן עצמן והוא הדין בשפעו מקודם כל שלא טבלו אלא שמאחר שפסקנו לחייב בכולל ובמוסיף אין לנו:

ומפרישין אותן שלשה חדשים ולא סוף דבר כדי להבחין בין זרע ראשון לזרע שני לבד אלא אף בגדולה ממנה שהרי אם היא מעוברת הולד ממזר ודאי וצריך להפריש כדי לדון בולד הבא ראשון אם הוא של בועל והוא ממזר או אם הוא של בעל וכשר:

ואם היו קטנות או שאינן ראויות לילד אין צריך להפרישן שלשה חדשים אלא חוזרות מיד ואע"פ שאמרו מ"ב ב' אחת עקרה וקטנה וקטנה ושאינה ראויה לילד כלן צריכות להמתין שלשה חדשים התם מדין גזרה הוא וחלוף לא שכיח ומילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן ומכאן דנתי הוראה למעשה באשה שיצא עליה קול של קדושין ונשתדכה לאחר וכשהגיע זמן נשואיה רננו קצת בני אדם עד שמצד זה הוזקקנו לחקור בדבר ולא מצאנו בו שורש אלא שמחמת חששא שמא יתגלה הענין ויבא הדבר לידי מכשול הזקקנוה לגט לרוחא דמילתא שלא נראה לשום צורך ודנתי בה מזו שאינה צריכה להמתין שלשה חדשים והרבה מגדולי הדור נסכמו בה עמי והעידו שכך ראו מעשה לרבותיהם אלא שקצתם חלקו עלי בה מחשש שמא יאמרו קמו רבנן במילתא וקדושי הוו דהא אצרכוה גיטא ואין הדברים נראין:

ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה ומן התרומה פירשו בגמרא אם היו כהנות הנשואות לישראל ונתאלמנו או נתגרשו ואין להם זרע שהיה בדין לשוב לאכילת תרומה בבית אביה נפסלו מן התרומה שאע"פ שאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה מכל מקום נפסלה לכהונה ומעתה אין צריך לומר אם היא אשת כהן שנפסלה שהרי נאסרה לבעלה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בביאה שלא באונס שאוסרת את האשה לבעלה אפילו בישראל דוקא בגדולה אבל קטנה אע"פ שנבעלה דרך פתוי כשרה שכל פתוי בקטנה אונס הוא ואונס בישראל מישרא שרי כדכתיב גבה והיא לא נתפסה הא נתפסה ר"ל נאנסה מותרת:

באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון דר' חייא סבר דר' שמעון מחייב תרתי בבת אחת והא דאמר ר' שמעון לעיל אינו חייב אלא אחת ב) אף באיסור בת אחת ולעולם סבר דמחייב על החמור. וא"ת מאי טעמא דאית תנא דתני דקאמר ר' שמעון אינו חייב אלא משום אשת אח ואית תנא דתני דר' שמעון אמר אינו חייב אלא משום אחות אשה. דליכא לתרץ כדמתרץ לעיל כאן שנשא מת וכו' דהא לא מיירי כלל באיסור מוסיף ובאיסור כולל אלא באיסור בת אחת. וא"כ בבת אחת היכי נתרץ הקושיא. וי"ל דלעולם סבר דמחייב על החמורה. ובהא פליגי דחד אמר דאשת אח חמירא משום דאסירא אף לאחר מיתה משא"כ באחות אשה דהא שריא לאחר מיתה וחד סבר דאחות אשה חמירא משום דאחות אשה לא הותרה אף בשאין לה בנים ואשת אח הותרה באין לה בנים:

באיסור בת אחת מיבעיא. וא"ל דלמא באיסור כולל דאיכא תרתי היינו לקברו בין רשעים חמורים אבל באיסור בת אחת ר"ל חיוב גמור דלא מסתבר ליה לחלק. וכן לקמן דקאמר אלמא ר' שמעון באיסור בת אחת מחייב תרתי לא משני לקוברן בין רשעים חמורים. דלא מיסתבר לר' שמעון הך מילתא דאי לקברו בין רשעים חמורים אפי' באיסור כולל יהיה כן:

מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קתני פ"ה לעולם בקבלה והולכה. ואי פרכת טלטול בעלמא הוא. הא לא קשה מידי דהא לא קתני אלא חייב שתים ואיכא למימר איסורי קתני. ולא נהירא דהא אין זה איסורא כיון דאינו אלא טלטול דאסור מדרבנן. לכן נראה דקאי אהא דאמרי לעיל אי בהבערה הא אמר ר' יוסי ללאו יצאת. ועל זה מקשה מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי קא חשיב. וא"כ נהי נמי דללאו יצאת נימא דאיסורא דמדאוריית' הוא:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתם לחופה החליפו את של זה לזה ה"א חייבים משום א"א ואם היו אחים אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה, ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן ג' ירחים שלא לחזור לבעליהן שמא הן מעוברות והולדות ממזרים ובעי' הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתנו העוברים בבעליהן:

ואמרי' החליפו אטו ברשים עסקינן אמר ר"י תני הוחלפו הכי נמי מסתברא מדקתני ומפרישין אותן ג"ח שמא מעוברות הן הא לאו מעוברת שרי ואי במזיד מי שרי אלא לאו ש"מ הוחלפו ש"מ:

מתניתין שנים שקדשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה בזה ואת של זה בזה חייבין משום א"א ואם היו אחים חייבים אף משום אשת אח ואם היו אחיות חייבים אף משום אשה אל אחותה. ואם היו נדות חייבין משום נדה וכולן מפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן אוקימ' הוחלפו אבל בהחליפו אפילו אינן מעוברות אסורות שהרי זינתה ברצון ואם היו קטנות אפי' ברצון שרו לגברייהו דקטנה היא ואוקימנא שמתני' כר"מ דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת א"נ כר"ש ובאיסור בת אחת ואקשי' בשלמא כולהו משכחת ליה דשוו אינהו שליח ושוו (עלייהו) [אינהי] שליח ופגעו שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעות מתוך י"ב לאחר י"ב ליחיובי אינהי ומתוך י"ג לאחר י"ג לחיובי אינהו וכ"ת אם קדשו בתוך י"ג או ביום סוף י"ג קדושי קטן הוא ואין קדושיו קדושין אפי' גט לא צריכה איכא למימר משכחת לה כגון שקדש לסוף י"ג שהיא מקודשת לאחר י"ג ואליבא דר"מ היא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואית דגרס בשופעת מתוך שלשה לאחר שלשה לחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי פירוש כגון שהיו גדולים וקדשו בנות קטנות פחותות מבת שלשה ונתנו קדושין לאביהן שהן קדושי תורה ושפעו הבנות מתוך שלש [לאחר שלש] דפחותות מבנות שלש אין חייבין עליהן לא משום אשת אח ולא משום חיוב וכשהיו אחר ג' הן עליהן חיובן בבת א' וכשהיו הן לאחר י"ג חייבין ז' חטאות הן:

בד"ה אמר ר' יוסי הבערה כו' וא"ת דאמר לקמן מאן האי תנא כו' ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור א"א דחמיר מיניה וי"ל דאיסור א"א קיל דיש לה היתר כו' עכ"ל ומיהו קשה בההיא דלקמן דאכתי היאך יחול איסור אחות אשה באיסור כולל אאיסור אשת אח דחמיר מיניה כמ"ש התוספות לעיל דבבת אחת אינו חייב אלא משום אשת אח לר"ש משום דחמיר דאין לו היתר לאחר מיתה אלא במקום ייבום ואחות אשה שרי לאחר מיתת אשתו וכה"ג כתבו התוס' לעיל לרבי יוסי נמי דאי הוה בעל מום ששימש במיתה לא הוה חל באיסור כולל איסור טומאה דהוא נמי במיתה עליה כיון דהותר איסור טומאה ויש לחלק קצת ודו"ק:

[תוס' ד"ה ואיסור כולל אתניין כו' דא"כ לא הוי טעי בר קפרא לערב מליקה וכו' וקשה דהא כשיערב מליקה לא אסיק אדעתיה דלא אשכחן בכולל כמ"ש רש"י וא"כ סבר דגם מליקה איירי בכולל ואם כוונת התוס' על מה שטעה אח"כ וסבר ששמע מפי רבי מליקה דהיינו בבת אחת א"כ ע"כ צ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא אף שטעה אחר כך וסבר דשמע מפי רבי מליקה מ"מ היה זוכר שרבי אמר לו בשם רבי יוסי א"כ למה להו לתוס' לדחות בסברא דלא הוה טעי בר קפרא וכו' יותר ה"ל להקשות א"כ למה חולק עם רבי חייא אליביה דרבי שמעון ה"ל לבר קפרא לחלוק דאפי' לרבי יוסי אינו חייב אלא אחד בבת אחת כיון שזוכר מתחלה למד רבי עמו לפטור אפי' אליביה דרבי יוסי וסבר דגם מליקה שמע מרבי ויש ליישב דבאמת כוונת התוס' הכי במה שכתבו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר"י מחייב תרתי וכו' היינו מדפליג אליביה דרבי שמעון דווקא מיהו לפי זה אינו מיושב מ"ש ולהכי פשיטא ליה בסמוך כו' הא לבר קפרא לפי מה שטעה לא פשיטא ליה דר"י מחייב בכולל ועי' מ"ש אח"כ ויש ליישב ודו"ק]:

בא"ד ופליג רבי יוחנן ארבי חייא כו' עכ"ל. ר"ל דלדידי' חייב תרתי מכ"ש באיסור כולל משא"כ לר"י דאמר לעיל דאינו חייב אלא א' ולמה נ"מ לקוברו וק"ל:

בד"ה א"ר יוסי כו' כדאמרינן פ' ג"ה מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא כו' עכ"ל ק"ק דאין זו הראיה מכרעת דהא דאמרינן התם מאי חזית היינו דלא ליחול לאיסור שני וה"נ נימא הכא מאי חזית דאיסור נבלה חמירא ולא ליחול אאיסור חלב ודו"ק:

בא"ד באיסור כולל אאיסור א"א דחמירי מיניה כו' עכ"ל. ואע"ג דחייל נמי לקמן אאיסור אשת אח דחמור אומר מהר"ם דאחות אשה חמור שכן בידו לרבות עכ"ל גליון ת"י וק"ל:

[ד"ה לקוברו וכו' כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי כו'. בח"ש מגיה בר קפרא כו' מיהו קשה דאכתי מנ"ל לגמרא להקשות אבר קפרא הא בר קפרא לא ידע דטעות הוא בידו וסבר דמתחלה למד רבי עמו מליקה דהיינו בבת אחת ממילא לא למד עמו בדין איסור כולל ואם כן סבר בר קפרא דגם לרבי יוסי פטור באיסור כולל ודוחק לומר דסבירא ליה לתוספות דזה דוחק לומר דטעה כל כך ששכח גם כן שלמד עמו כלל דיני כולל רק שטעה שרבי למד עמו גם מליקה דהיינו בת אחת ממילא למד עמו כל כולל דהיינו זה ששימש כו' וגם מליקה דהיינו בת אחת דמלשון הגמרא לא משמע כן דאמרינן וסבר מדהא בבת אחת הא נמי בבת אחת ויש ליישב בדוחק דהגמרא מקשי תיובתא אליביה סברת דרבי חייא דרבי למד עמו כולל מן רבי שמעון ולא לרבי יוסי א"כ קשה אבר קפרא היינו על סברת בר קפרא ולפי זה היה יותר נראה גירסת התוספות שלפנינו כאן דסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה וכו' דלפי סברת רבי חייא סבר רבי. יוסי כך ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

גמ' ומשום שבת ומשום בעל מום ומשום טומאה כו' אלא איסורי בעלמא קא חשיב כו' ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה כצ"ל:

רש"י בד"ה ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי כו' כצ"ל:

בד"ה אלא לאו כו' בהנך היכא דאתרמי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר ר' יוסי כו' והקשה הר"ר יעקב כו' בהצתת אליתא דעבודה כו' כצ"ל. ונ"ב פי' קסמים דקים על אחת מן המערכה לאחר שנשרפה כל המדורה:

בא"ד חשוב איסור חמור כו'. נ"ב פי' דעיקר תלוי בעונש ומש"ה חל נמי איסור אחות אשה אאשת אח אע"ג דקצת חמיר אשת אח מאתר דשניהם עונש כרת לא חשיב קל לגביה ודו"ק:

בא"ד משום דטמא ששימש כו' כצ"ל:

בא"ד בלא כולל אמר ר"י כו' כצ"ל:

בד"ה לקוברו כו' כיון דקסבר בר קפרא דרבי יוסי כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

רש"י ד"ה וחזייה ב"ק. דהוה נמי בקדשים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות. משמע אבל איסור שבת מיהא איכא דלא הותרה במקדש אלא לכהנים בלבד כדאר"ח לעיל אבל לא לזרים אפי' בשחיטה שכשרים לה וכמ"ק בסנהדרין (נא) היא כיון דלא אישתריא שבת לגבה כו' ומ"מ בדיעבד שחיטתן כשרה כדמוכח למ"ד ביומא שחיטת פרו בזר כשרה ויוה"כ שוה לשבת בזה וראיתי בתשובת חכ"צ סי' מ"ד שהגיה בלשון הרא"ש בתשובה שהעתיק שם וז"ל האי ושוחט כו' ל"ד כו' ע"ש מוכח דפשיטא ליה שיוכל זר לשחוט לכתחלה אפי' בשבת וקצת משמע כן בס"פ תמיד נשחט במשנה דתנן התם שחט ישראל כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת ואולי י"ל דפסח שאני דלכתחלה מצות השחיטה בבעלים כדאיתא שם (ז ב) וצ"ע בזה:

רש"י ד"ה טלטול. ואין כאן אלא שבות. כצ"ל או דצ"ל ואין כאן שבת:

תד"ה איסור כולל. ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר"י מחייב תרתי בא"כ כו'. לכאורה תמוה דמאי דפשיטא ליה התם הוא מהך ברייתא דזר ששמש כו' גופה דאייתי דשמעינן שם בהדיא לר"י דמחייב בא"כ דל"ל דמייירי שם בב"א דא"כ ודאי יקשה מדוע שייר למליקה בין לר"י ובין לר"ש. ואולי יכוונו לתירוצא דר"א בסוף הסוגיא וכפי מש"כ שם בד"ה לקוברו אך אין זה מוכרח דא"ל דהכא אזלא אליבא דראב"י ולר"א באמת אינו מוכרח דר"י א"ל איסור כולל:

גמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן. לכאורה יפלא אטו לא תני דיני דמי שעבר עבירה במזיד וכל הש"ס מלא בכגון זה ועי' לקמן (ר"ד לה) מכלל דהואי וי"ל כיון דבמזיד ליכא נ"מ רק לענין לקוברו בין ר"ג לא הוי שביק מלמיתני שוגג דאיכא נ"מ רבתי לענין קרבן כדתני ר"ח ואפי' אי הוון שוים לא ה"ל למינקט דרך רשעים עי' כתובות (מג ב) רש"י ד"ה תו ל"ח:

גמ' טלטול בעלמא הוא. עיין סוכה דף מב ע"ב תד"ה טלטול:

שם והאמר ר"י הבערה ללאו יצאתה. עיין ירושל' פ"ב דשבת סוף הל' ה דמשני כיון דהוא רוצה בעיכולם כמבשל הוא:

שם פיתוי קטנה אונס. עי' כתובות ט ע"א תד"ה ואב"א:

גמרא ותו הא דתנא ר"ח הרי כאן שש עשרה חטאות.
קשה לי הא קיי"ל כר"י (בשבת דף סט) דשגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת, וא"כ שפיר משכחת בהחליפו במזיד דהזידו בלאו ושגגו בכרת, ואף לר"ל דס"ל עד שישגוג בלאו מ"מ משכחת בידעו שיש איסור ושגגו בלאו ובכרת, וכמ"ש תוס' שם:

תוס' ד"ה לקוברו וכו' דהא חשיב בע"מ ששימש אע"ג דחייב כו' דר"י אית ליה איסור כולל.
תמוה לי הא תוס' בדיבור הקודם כתבו הא דבע"מ ששימש בטומאה חייל בכולל, זהו רק לרבנן דבע"מ באזהרה אבל לר' דבע"מ במיתה הוי טומאה קל על חמור דהותר מכללו, ונדחקו דאף דקאי הכא לר' מ"מ גם ר' מודה, דר"י ס"ל כרבנן דידיה דבע"מ באזהרה, א"כ כאן יקשה בהיפוך דמנ"ל להש"ס הכא לדחוק, דלמא באמת גם בע"מ ששימש בטומאה מיירי רק לקוברו בין רשעים גמורים, ומשום דקאי לר' דבע"מ במיתה, ולא חייל טומאה בכולל רק לקוברו בר"ג, גם אף אם סבר כרבנן דבע"מ באזהרה דלמא מיירי בשימש בהצתת אליתא דמשום טומאה ג"כ ליכא מיתה דלא הוי עבודה תמה כדאיתא במתני' דזבחים (דף קיב) וממילא הוי טומאה קל לגבי בע"מ דהותר מכללה ולא חל רק לענין לקברו בר"ג, וד' יחנני דעה והשכל:

זר ששימש בשבת במאי. ועש״ות נו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ מ״ג שנשאל להסוברים דבמליחת חלבים איכא מדאורייתא משום מעבד וא"כ הא משכחת זרות בשבת גבי מולח חלבים של קרבן שהיא עבודה גמורה ויש בו חלול שבת יעש״ב. ולכאורא י״ל בפשטות דהא סוגיא דהכא אזלא לר׳ יוסי וא״כ תליא בפלוגתא דר״יח ועולא בשבת לא׳ ב׳ לגבי כחס על הנר וא״כ י״ל דלר׳ יוסי הוי׳ מלאכה שאצל״ג כמו במילה דהוי׳ ג״כ מלאכה שאצל״ג לשיטת רש״י. ובאמת לשיטת התוס׳ בשבת צד״א ד״ה ר״ש פוטר וא״כ לא הוי כלל מלאכה שאצל"ג כיון שהיא בשביל אותו דבר עצמו שצריך לו. אך לשיטת רש"י דס״ל בכמה מקומות דמלאכה שאצל״ג הוא כשאין לו שום הנאה ממלאכה זו כ״א מניעת היזק כמו הוצאת המת והצד נחש וא״כ אף שא״א זולתו מ"מ י״ל דמיחשב מלאכה שאצל"ג. והארכתי בפרט זה במ״א אך עכ״פ להרמב"ם שפוסק דמלאכה שאצל"ג חייב וע״כ דסובר כאוקימתא דעולא דר׳ יוסי כר״י ס״ל דמלאכה שאצל"ג אסור דאל״כ הא קיי״ל לגבי׳ בכל מקום ב״ר יוסי. וע' תו׳ שבת לט״א ד״ה מפני שמזיז כו׳ ולפ״ז י"ל דר' יוסי לשיטתי׳ אליבא דעולא. וגם י״ל לשיטת רש״י בשבת קו״א דלמ"ד מקלקל בחבורה אהבערה חייב ס״ל מלאכה שאצל״ג פטור והא ע״כ הסוגיא אזלא למ״ד מקלקל בהבערה חייב דהא זר שהקטיר מחלל העבודה ואין כאן שום תיקון וכדפריך בפסחים עג״א לדברי האומר כו׳. וע׳ שו״ת חמדת שלמה חאהע״ז סי' י״ז במה שהאריך לפלפל בסוגיא זו למ"ד מקלקל בחבורה פטור מהא דשבת קה״ב דמתקן אצל יצרו. והרבה יש לעיין בסברא זו די"ל דהיינו היכי דמעיקרו אינו עומד לכך משא״כ בא״ופ וכנ״ל ואכמ״ל. ואמנם לפ״ז מתורץ קושית הנוב״י הנ״ל בפשטות דהכא אזלא למ"ד מקלקל בהבערה חייב ור׳ יוסי ס״ל בהכי כר"ש משא״כ בענין עיבוד דודאי הוי מקלקל דהא בשאר מלאכות חוץ מחובל ומבעיר פטור לכ"ע. וע' ירו׳ פ״ב דשבת ה״ה וערובין פ"י ה״ב ופסחים פא"ד ה״א. אך ביסוד דרש״י יש אריכות דברים בזה לפלפל דהא בשבת עג״א ובחגיגה י' ע״א קאמרינן להדיא דאפי׳ למאן דס״ל מלאכה שאשצל״ג חייב התם מתקן הכא מקלקל ולדידי׳ אין סברא לחלק בין חובל לשאר מילי דהא על תיקון קצת לא אצטריך קרא רק דמסברא ידעינן דהוי מלאכה שאצל״ג דחייב ואכמ״ל בפרט זה. ואולם יקשה למש"כ התו׳ בשבת קו"א ד״ה מה לי וא"ת בשלמא לר״י שפיר שמעינן כו׳ אלא לר"ש דאצטריך לחייב מקלקל בהבערה מנ״ל דללאו או לחלק ותירצו דנפק״ל כדשמואל ממחללי׳ יעו״ש וכיון דהכא קיימינן לר׳ יוסי וע״כ דס״ל דמקלקל פטור דאל״כ הא אצטריך קרא לחייב מקלקל. וצ"ל דכיון דשפיר י״ל דהוי מקלקל בהבערה והי׳ צריך להקשות דהא ר"י ס״ל דללאו יצאה ודריש מלא תבערו ללאו וע"כ דמקלקל פטור ולהכי ניחא לי׳ לאקשויי טפי בפשיטות לר׳ יוסי. ושמתי את לבבי לדעת רבינו הגדול בפ״ט מה׳ מקדש הי״ב זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות וע"כ דמשכחת בהקטרה לדידי' דפוסק לחלק וכמבואר בשגגות פ״ז וס"ל דאין שחיטה פסולה בזר וכמבואר בריש הפסו״המק והא לדידי׳ דס״ל רפ"ב מה׳ שבת דמקלקל בהבערה פטור וא״כ הוי מקלקל דפטור. וצ״ל דהא דקאמר חייב היינו לענין איסורא וכמ"ש התו' בזבחים קד״ב ד״ה לא מחשבה וע׳ מנחות ע׳ דאיכא אסור ואינו לוקה ועתב״ש בחי׳ לשבת מ׳ ע״ב. וכן נראה שהבין הלח״מ בדעת הרמב״ם פ״ג מהיו״ט הי״ח דה״ד חייב היינו איסורא בעלמא דאל״כ אמאי לוקה כיון דהוי ספיקא וכה״ג בכ״מ. ועלא"ז רש״א ב״מ קטו״ב ד״ה אבל ובפסחים מא״ב ד"ה א״ד דגם באיסור עשה שייך חייב ובזה נדחה דהמ״למ פ״ה מיס״ת מדנקיט אינו חייב עד שיאכל דרך הנאה דמשמע מלקות ועבנ״א כלל ל״ב וכלל כ. וגם נ"ל דלדידן דמקלקל בהבערה פטור די"ל באמת בזה כסברת האחרונים וכמ״ש בחמ״ש הנ״ל באריכות וכן מוכרח לומר בשיטת הירושלמי פ״ב דשבת סוף הלכה ה׳ דכיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא וע"ש דמייתי דר׳ יוסי סובר דהבערה לחלק וע"ש בשיו״ק ד"ה וקשיא עדר״י ועתו׳ ביצה כג״א ד"ה על גבי חרס דמוכח מזה דהי׳ אמורא אך בירושלמי שם הובא גי׳ אחרת והארכתי בתשובה: מתני׳ ואם היו קטנות עי׳ לעיל י"ב ב':

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד"ה אמר. וז"ל וי"ל דאע"ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כו' מ"מ באיסור כולל ס"ל לגמרא דלא חייל קל על חמור עכ"ל. עלינו לבאר את החילוק שבתוס'.
ויתכן לבארו עפי"מ שחקרנו למעלה האם כולל ומוסיף חלים מדין מיגו דהאיסור השני חל במקצתו חל בכולו או"ד דחלים משום דהאיסור השני שונה בעצם חלות שמו מהאיסור הראשון, ולפיכך אין בו הכפלת האיסור הראשון. דבזה י"ל דחלוק מוסיף מכולל, דמוסיף חל מדין מיגו ואילו כולל חל משום דהאיסור השני הוי חלות שם איסור אחר וליכא בו הכפלת האיסור הראשון. ומשו"ה איסור מוסיף חל בכל אופן, אפילו איסור קל חל על גבי איסור חמור, שהרי מוסיף חל מדין מיגו, וקולת האיסור השני אינה מונעת חלות דין מיגו. משא"כ איסור כולל שחל מדין חלות שם איסור דליכא בו הכפלת האיסור הראשון, וכאילו החפצא היה היתר ולכן האיסור השני חל בו. דהיינו רק כשהאיסורים שווים בחומרם. משא"כ כשהאיסור השני קל בהשוואה לאיסור הראשון, דאזי א"א לומר שהאיסור הראשון כמאן דליתא דמי, והאיסור השני חל עליו כאילו חל על דבר שהוא מותר, דהא האיסור הראשון חמור מהאיסור השני, וא"א להתעלם ממנו ומחומרו, ושוב יש הכפלת איסור ולכן האיסור השני אינו חל על הראשון, ואע"פ דהאיסור השני כולל.
ונראה דה"ט דאיסור מוסיף חל מדין מיגו ולא איסור כולל משום דבמוסיף האיסור השני מוסיף חלות איסור באותו חפצא, דבאותו חפצא א"א דיחול האיסור במקצתו ולא בכולו, דאלת"כ הרי יש תרתי דסתרי בחפצא. משא"כ בכולל, שהוספת האיסור לא חלה באותו החפצא אלא בחתיכות אחרות, דאזי שפיר יש לומר דהאיסור השני חל בחתיכות האחרות ולא באותו חפצא שנאסר מחמת האיסור הראשון, דאין בכך תרתי דסתרי. ולכן בכולל דין מיגו לא חל, וחל רק דין תוספת איסור, כלומר דליכא הכפלת איסורים.
ויעויין בראשונים אחרים דס"ל דבין באיסור כולל ובין באיסור מוסיף האיסור השני חל ואף בקל על חמור, ואילו בבת אחת האיסור הקל אינו חל. ונראה דס"ל שבמוסיף ובכולל יש הוספת איסור אפילו באיסור קל על גבי חמור. משא"כ בחלות בבת אחת, ששני האיסורים סותרים אהדדי בשעת חלותם, ולפיכך חלות האיסור תלויה בחומר האיסור, והאיסור החמור חל ולא האיסור הקל.
בא"ד. ואר"י דמ"מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע"ג דהותר במקדש עכ"ל. דברי הר"י מחוסרים ביאור.
הנה מצינו דיני קלות וחמורות בכל התורה כולה כמו בארבע חילוקי כפרה (יומא דף פו.) וכגון בשיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תשובה הל"ב) בכפרת שעיר המשתלח בלא תשובה ולענין פסולי עדות (פ"י מהל' עדות הל"ב). אך בדינים האלה איסור דהותרה לא נחשב לאיסור קל, אלא דוקא חייבי עשה או לאו שאין בו מלקות וכדומה הרי הם קלות. שאיסור שהותרה מכללו איסור קל הוא רק בדיני איסור חל על איסור ולא בכהת"כ, דלא מצינו כזה בשאר דיני התורה, דפשיטא דמחלל שבת חשוב כעובר עבירה חמורה בכהת"כ ואף דהותרה איסור שבת במקדש. ומעתה נל"פ בכוונת התוס', דהיכא דעפ"י הכללים דבכהת"כ יש להחשיב את האיסור האחד לקל והשני לחמור, אזי בכה"ג אין לנו להתחשב בחילוקי קלין וחמורין דבהל' איסור חל על איסור, אלא רק בכללי קלין וחמורין דכהת"כ. ומשו"ה אילו היתה הבערה בשבת מחייבת מיתה היתה שבת חמורה כדין החמורות בכהת"כ שאינו איסור קל משום דהותרה מכללו במקדש.
אלא עלינו לבאר מהו יסוד ההבדל שבין כללי קלין וחמורין בכהת"כ לבין כללי קלין וחמורין בהל' אחע"א.
ונראה דההבדל הוא, דבכהת"כ חלות שם קל וחמור נקבע כפי עצם חלות האיסור בעונשו וברשעות הגברא כגון אם האיסור ממחייבי כריתות או ממחייבי מלקות או מאיסורי עשה. ובדינים אלו, דין הותרה אינו משוה את האיסור לאיסור קל, כגון איסור השבת דממחייבי מיתות הוא דאע"פ דהותרה במקדש, אעפ"כ מחוץ למקדש הרי הוא איסור חמור והמחלל את השבת רשע גמור הוא. משא"כ בדיני איסור חל על איסור, משווים את שני איסורים זה לזה כדי לדעת אם הם הכפלת איסורים או לא, שאף חילוק צדדי כדין הותרה מחלק את האיסורים, לקבוע שאיסור אחד הוי איסור קל והשני הוי איסור חמור.
בא"ד. דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה עכ"ל. צ"ע דלפי"מ שביארנו דהיכא דיש קל וחמור בכהת"כ לא מתחשבים בדיני קל וחמור באחע"א, הרי בכהת"כ חלב חמור מנבילה, ומה לי שהותר חלב אצל חיה.
וצ"ל דלתוס' יש שני דינים בחמור שחל על הקל בכולל, איסור חמור בכהת"כ או איסור חמור בדיני אחע"א. דבאיזה אופן שיהיה חמור הרי האיסור השני מוסיף חלות איסור על הראשון ואינו הכפלת איסורו. ומאחר דבהל' אחע"א הוי נבלה חמור מחלב הרי הוא חל עליו דמוסיף עליו איסור ואע"פ שבכהת"כ חלב חמור מנבילה. משא"כ הבערה בשבת אליבא דר' יוסי שאינו חל על זרות משום דליכא בו לא חומרת כהת"כ ולא חומרת אחע"א.
אלא דיפלא על מה שכ' תוס' דחלב חיה נחשב להותרה, דפשיטא דאין זה חלות דין הותרה אלא שחלב חיה בכלל לא נאסר, כלומר דאינו חפצא דחלב. ולא דמי לעבודה בשבת דהותרה, שהרי יש במעשה העבודה מעשה חילול שבת גמור, אלא דהותרה לצורך העבודה, וחל בו חלות דין הותרה, משא"כ בחלב חיה דאינו חפצא דחלב כלל ולא נאסר מעיקרו כשם חלב, ולא חל בו דין הותרה, וצע"ג¹³⁰.
בא"ד. דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו עכ"ל. צ"ע, למה לא אמרו תוס' דשאני מליקת העוף לכהנים דחל ההיתר מדין היתר שחיטה לזר ואינו חלות דין הותרה דעלמא כמו דין חלב חיה. דכה"ג הוא יסוד חלות דין נחירת בשר שהותרה במדבר, כלומר שלא אמרה התורה שאיסור נבילה אינו נוהג במדבר, אלא אע"פ שאיסור נבילה נוהג, מ"מ נחירה מתרת אותו כמו שחל היתר לנבילה ע"י מעשה שחיטה דעלמא. והראייה לזה מבעיית הגמרא (חולין דף יז.) בנוגע לבשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ ישראל האם מותר או לא, דאילו היה הדין דעד שנכנסו לארץ לא היה איסור נבילה נוהג כלל, פשיטא דאסור. ומוכח שנחירה מתרת נבילה במדבר מדין שחיטה, ולהכי אבעיא להו. ולכאורה אף מליקה מתרת קרבן עוף לכהנים מדין שחיטה כמו נחירה שמתרת במדבר ולא חלה ההיתר דמליקה מדין הותרה, וצ"ע.
ה
שיטת הרמב"ם באין איסור חל על איסור.
כתוב במשנה מכות (דף כא:): יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה עכ"ל. וכתוב בפיה"מ לרמב"ם וז"ל אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן אחד, ולפיכך אינו מן הנמנע שיצטרפו על אלו הלאוין זולתם הרבה באותו הזמן בעצמו עכ"ל, וצ"ע בכוונתו.
ולכאורה ר"ל דאין כאן בעיית איסור חל על איסור מפני שהאיסורים חלו בבת אחת. אך צ"ע בביאור זה, שהרי איסור שביעית חל בראש השנה ואילו האיסורים אחרים חלו אח"כ. ועוד קשה שהרי בסוגיין לעיל (דף לג.) איתא דזר ששימש בשבת הוי איסור בת אחת רק בכגון דאייתי שתי שערות בשבת, דאל"ה הוי ליה איסור חל על איסור שהרי איסור הזרות חל בראשונה ואח"כ חל איסור שבת בשעת תחילת השבת. וכאן במשנה מכות לא מיירי דאייתי ב' שערת ביו"ט, וא"כ שאר האיסורים חלו מלפני יו"ט, ובדין היה שאיסור יו"ט לא יחול משום שאאחע"א.
ומשמע שלרמב"ם שיטה מחודשת ושסובר שדין אין איסור חל על איסור חל רק באיסורי חפצא ולא באיסורי גברא. וכדמצינו שדין אאחע"א חל באיסורי עריות שחלים בחפצא של האשה וכדמצינו נמי באיסורי נבילה וחלב שחלים בחפצא שנאסר באכילה. משא"כ באיסורי גברא, דליכא חתיכה הנאסרת, אלא רק שמעשה הגברא נאסר, וכגון באיסורי שבת ויו"ט ואיסור חרישה בשור וחמור יחדיו וכיוצא בהם, דאמרינן שעובר על כל האיסורים שחלים במעשה אחד, ולא מחשבינן בדין אין איסור חל על איסור, משום שבאיסורי גברא לא חל דין אין איסור חל על איסור¹³¹.
ונראה שניתן לפרש את שיטתו בשני דרכים:
א) דדין אאחע"א שייך רק באיסורי חפצא ולא באיסורי גברא;
ב) דדין אאחע"א חל אף באיסורי גברא, אלא דע"פ דין האיסורים חלים בבת אחת. דלא שייך לומר שהאיסורים חלו בזה אחר זה אלא היכא דהאיסורים חלו על איזה חפצא, משא"כ באיסורי מעשה גברא, דכל המעשים נעשו באותו זמן בבת אחת, אזי אמרינן דהאיסורים חלו בבת אחת.
ויעויין ברמב"ם (פ"ט מהל' ביאת המקדש הלי"ב) שכ' וז"ל זר ששימש בשבת חייב משום שבת ומשום זרות, וכן בעל מום ששימש בטומאה חייב משום טומאה ומשום בעל מום עכ"ל. והראב"ד השיג וז"ל שתיהן שבאו עליו בבת אחת זר ששימש בשבת שהביא שתי שערות בשבת, בעל מום שחתך אצבעו בסכין טמאה עכ"ל. וקשה שהרמב"ם סתם את דבריו ולא ביאר. ועיי"ש בכ"מ שביאר שהרמב"ם לשיטתו (בפ"ד מהל' שגגות הל"א) דאחע"א באיסור כולל, ושבת הוי איסור כולל על איסור זרות וכן איסור טומאה איסור כולל על איסור בעל מום. ברם עכ"ז הרמב"ם עדיין קשה, שאם כדברי הכ"מ שהרמב"ם מחייב רק באופן דכולל, הו"ל לבאר דה"מ דחייב שתים כשהיה בעל מום ואח"כ נטמא אך לא להיפך, והרמב"ם סתם את דבריו.
ולכן נלע"ד דהרמב"ם לשיטתו בפיה"מ למס' מכות דבאיסורי גברא חייב על כל האיסורים משום דכולם חלים בבת אחת בשעת מעשה העבירה, ושדין אאחע"א חל רק באיסורי חפצא. ולפיכך מחייב הרמב"ם זר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה מפני דאיסורי גברא הם ולא איסורי חפצא. ומשו"ה לא חל דין אאחע"א, דכל איסורי גברא חלים בבת אחת בשעת העבירה, וחייב איפוא על כל איסור ואיסור.
וכן נמי יש לדייק מהרמב"ם (פ"ד מהל' שגגות הל"א) שכתב וז"ל השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לע"ז חייב שלש חטאות, משום שוחט קדשים בחוץ ומשום מחלל שבת ומשום עובד ע"ז שהרי שלשת האיסורין באין כאחת עכ"ל. וצ"ע דלכאורה איסור שחיטת קדשים בחוץ חל מלפני שחלו איסורי שבת וע"ז ולמה כתב הרמב"ם דכולם חלו בבת אחת. אלא נראה דלשיטתו אזיל דכולם איסורי גברא הם ולא איסורי חפצא ומשו"ה מחייב על כולם, דכולם חלים בבת אחת בשעת מעשה העבירה.
אלא שכל הביאור הזה ברמב"ם תמוה מאד מסוגיין שקבה שחל דין אאחע"א בזר ששימש בשבת ובבעל מום ששימש בטומאה, ושחייב שתים רק משום איסור כולל, כי שבת הוי איסור כולל וטומאה הוי איסור כולל, או משום דמיירי בשהביא ב' שערות בשבת דאזי חלו שני האיסורים בבת אחת, אך לא באופן אחר, והרי כל זה הוא שלא כשיטת הרמב"ם בפיה"מ למכות וכדמוכח נמי מהלכותיו במשנה תורה, וצע"ג.
ו
שיטת הר"א אב ב"ד באאחע"א שהובאה ברשב"א.
יעויין ברשב"א (לג. ד"ה אלא מליקה) וז"ל פירש הר"א אב ב"ד ז"ל דכשהביא שתי שערות נתחייב בזרות ובנבלה, דשתיהן חלו עליו משעה שנעשה גדול, ואע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין, מ"מ הא איכא נבילות טובא דמיתסר בהו. אבל בעל מום ששימש בטומאה, ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה, דאכתי מחוסר מעשה דטומאה, ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמי ליה עכ"ל.
שיטת הר"א דאאחע"א אינו דין התלוי בחלות האיסור שבחפצא אלא בחלות האיסור בנוגע לגברא. ובאיסור נבילה דין אאחע"א תלוי בשעת חלות האיסור על הגברא דהיינו בשעה שהביא ב' שערות. וה"ה שאיסור זרות חל עליו באותה שעה שנתגדל. ונמצא ששני האיסורים דנבילה וזרות חלים בבת אחת באותה שעה שהביא ב' שערות ונתגדל. וחולק הר"א על ראשונים אחרים התולים את חלות דין אאחע"א בשעה שחל האיסור בחפצא של הנבילה עצמה כגון בשעת מליקת העוף ולא מלפני כן. והמחלוקת מחוסרת ביאור.
והנה מפורסמת המחלוקת בין הראשונים האם איסורי תורה הם איסורי גברא או איסורי חפצא. שיטת הר"ן (בנדרים דף יח. ובשבועות דף ח:) דאיסורי תורה איסורי חפצא הם ואילו שיטת הריטב"א (על הרי"ף ריש פ"ב דנדרים) דאיסורי תורה הם איסורי גברא. ונראה דס"ל להר"א דאיסורי תורה איסורי גברא הם ומשו"ה דין אחע"א אינו נקבע בשעה שהאיסור חל בחפצא אלא בשעה שהגברא נאסר. ולכן איסורי נבילה וזרות חלים בשעה שהגברא מביא שתי שערות. וכמו"כ ס"ל בכל שאר איסורי תורה, אך לא באיסור טומאה דכשאינו טמא אינו אסור בכלל שאיסור טומאה חל דוקא בשעה שנטמא. ויתכן ששאר הראשונים החולקים עליו סוברים שאיסורי תורה איסורי חפצא הם, ומשו"ה קובעים הם את שעת דין אחע"א בשעת חלות האיסור בחפצא ולא בשעת חלות האיסור על הגברא.
ברם הר"א הסכים לסוגיין שאיסור שבת חל בכניסת השבת ולא בשעה שהביא שתי שערות. והביאור בזה משום דס"ל שהגברא אינו נאסר באיזה חלות איסור כל זמן שא"א לו לעבור עליו. דשאני נבילה, משום שיש חתיכות נבילה בעולם, ולכן הגברא נאסר בו בשעה שהביא שתי שערות. ואילו בימי חול אי אפשר לעבור על איסור שבת, ומשו"ה לא נאסר באיסור שבת עד כניסת השבת. דשבת דומה לטומאה שכל זמן שלא נטמא א"א לו לעבור על איסור טומאה, ולכן איסור הטומאה לא חל עליו אלא בשעה שנטמא ולא כשהביא ב' שערות, וה"ה לשבת.
ויש לעיין אליבא דהר"א הסובר שתחילת השבת הוי זמן חלות איסור שבת, האם תחילת השבת הראשונה היא שעת חלות האיסור לכל השבתות של כל ימי חייו או דהויא שעת חלות האיסור רק לשבת הראשונה, ואילו משהגיע מוצאי שבת הראשונה, אינו אסור באיסור שבת של השבתות הבאות שהרי לא יכול לחללן. וכן משמע מהגמרא לקמן (לד.) שקבעה ששבת ויוה"כ חלין בבת אחת, ואם נאמר שמשהביא ב' שערות ונכנסה לשבת הראשונה אזי נאסר בכל השבתות של כל ימי חייו יקשה למה שבת ויו"כ חלים בב"א הלא בשבת הראשונה עדיין לא הגיע יוה"כ וכל שבתותיו אזי נאסרו וא"כ איסור שבת חל מלפני יוה"כ. אלא מכאן שכל שבת ושבת נאסרת בשעתה, ולכן שבת ויוה"כ חלים בבת אחת בכניסת אותה שבת יוה"כ.
ומובא ברשב"א שהרמב"ן הקשה על הר"א וז"ל מדתניא חמותו ונעשה אשת איש נידון בחמותו, אמאי נימא מכי אייתי ליה שתי שערות איתחייב ליה באשת איש, ואע"פ שזו לא היתה אשת איש, כשם שאתה אומר מיד נתחייב בנבלה אע"פ שזה העוף לא היה נבלה באותה שעה עכ"ל.
ונראה לתרץ את קושיתו מאשת איש בתרי אנפי:
א) י"ל דשאני איסור אשת איש מפני דכל אשת איש הרי היא חפצא דאיסור בפני עצמה דלכל אשה יש לה בעל אחר האוסרה. ולא דמי לחתיכות נבילה שונות דכל חתיכות דנבלה שוות הן בחלות שם איסורן, דמה לי חתיכת נבלה זו או זו, דכולן הרי הן חפצא וחלות שם איסור. משא"כ באשת איש דכל אשה ואשה חפצא דאיסור בפני עצמה היא. ומשו"ה שעת חלות דאיסור באשת איש הרי היא שעת חלות האישות דידה ולא כשהביא הגברא שתי שערות.
ב) א"נ י"ל דשאני איסורי עריות מאיסורי מאכלות אסורות. דאיסורי עריות איסורי חפצא הן, ומשו"ה שעת חלות איסורן היא שעת חלות האיסור בחפצא דהאשה ולא בשעה שהגברא הביא ב' שערות. ואילו מאכלות אסורות איסורי גברא הם, ולפיכך הם חלים כשהביא הגברא ב' שערות, ולא בשעה שהחתיכה נאסרה באכילה¹³².
אמנם הרשב"א תירץ את קושיית הרמב"ן באופן אחר וז"ל ומסתברא דאי מהא לא תותביה, דהתם כיון דנעשית חמותו קם ליה עלה באיסור חמות, ואלו בה עליה חייב שרפה, השתא משום דנעשית אשת איש לא פקע איסור חמות מינה, דאנן אין איסור חל על איסור קא אמרינן, אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן וכדאמרינן בריש פרק גיד הנשה, פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד מיניה (בתמיה) עכ"ל.
ונראה שבקושיתו הרמב"ן לא ר"ל שאיסור אשת איש יחול וידחה את איסור חמותו, דאין איסור שני דוחה איסור ראשון. אלא שהקשה דעכ"פ תאסר בשני האיסורים - באיסור אשת איש דחל בראשונה לגברא, ובאיסור חמותו דחל בראשונה בחפצא.
והרשב"א הקשה עוד על הר"א וז"ל לדידי קשיא לי מדאמרינן לקמן מאן האי תנאי דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת, ואמרינן ר' מאיר היא דתניא יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד, כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביו"כ ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציא חייב, דאלמא מדר' מאיר דוקא הוא דשמעינן איסור בת אחת, הא בשארא ליכא משום בת אחת, ולדברי הרב ז"ל איסור חלב ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קא אתו, דמכיון שהביא ב' שערות איחייב בחלב ובמוקדשין עכ"ל.
ויתכן דבנוגע לאיסור הקדש לא אמרינן דהאיסור חל על הגברא בשעה שהביא ב' שערות משום דאיסור הקדש איסור חפצא הוא כדין נדר (עיין בנדרים דף ב:), ומשו"ה דנים איסור הקדש משעה שחל בחפצא.
ע"ע ברשב"א שהקשה מגמרא במס' חולין בדין גיד הנשה דבהמה טמאה, ולקושיא זו לא זכינו לתירוץ, וצ"ע.
¹³⁰ יעויין בשיעורים לתחילת מסכתין (דף ב א ד"ה הקדמה: מצות יבום כו' הותרה או דחויה) דמבואר דיש שני אופני הותרה: א) כשהאיסור אינו חל מעיקרו; ב) כשהאיסור חל אלא שהותר לצורך המתיר. וכנראה שתוס' נקטו הותרה דחלב באופן הראשון, ורבינו זצ"ל נקט הותרה כאופן השני דפשיטא דחלב חיה הותר מעיקרו.
¹³¹ עיין בקרן אורה (יבמות דף לג) ד"ה וראיתי לרמב"ם.
¹³² ובביאור החילוק דרבינו זצ"ל נראה דערוה מהווה חלות שם בחפצא. והראייה שאין קידושין תופסין בחפצא דערוה, ערוה אינה נופלת ליבום, ובניה ממזרים. משא"כ במאכלות אסורות דאין בהם חלות שם בחפצא אלא רק איסור אכילה דעלמא שחל על הגברא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואיסור כולל אתניין. כלומר היכי דאיתרמי על ידי כולל אתניין רבי פטורא ואליבא דר''ש והיכא דאיתרמו בבת אחת אתניין חיובא אבל מליקה לא אתניי' לפטור כלל דלא משכחת לה בכולל אלא בבת אחת והתם ר' שמעון מודי: וחזיא בר קפרא לזר שאכל מליקה. דדמיא להו דהוו נמי כקדשים חדא דמיחייב עליה תרתי וערבה בהדייהו לפטורא וכי ערבה לא אסיק אדעתיה דהא לא משתכחת בכולל: ועיין בה. לאחר זמן כשנתקיימה בידו והיה שונה שלשתן ביחד ואשכח דלא מיתוקמא אלא בבת אחת ושכח דהוא ערבה וסבר דר' אתנייה ואמר מדהא בבת אחת ופטורה הנך נמי דאתנייה רבי לפטורא אפי' היכא דמיתרמו בבת אחת אתניין: למאן שיירא. כלומר למאן מינייהו מודה בה דלא בעי לאיפלוגי: אילימא ר' יוסי. מודה בה השתא באיסור כולל דחד מינייהו קדים א''ר יוסי אחרון חל בבת אחת מיבעיא: אלא לאו לר''ש. ומדמודה במליקה ש''מ דהא דפליג בהנך היכא דאיתרמו בכולל הוא דפליג אבל באיסור בת אחת מיחייב תרתי ותיובתא דבר קפרא תיובתא: שחיטה בזר כשרה. ואין כאן זרות: טלטול בעלמא הוא. ואין כאן שבות: אי בהקטרה. רבי יוסי היכי מיחייב חטאת משום שבת דקס''ד חטאת מיחייב ליה: האמר ר' יוסי. בפ''ק הבערה ללאו יצאה: בשחיטת פרו של כ''ג. ביום הכפורים דשחיטה אב מלאכה היא ומשום זרות נמי איכא כדברי האומר ביומא בפרק טרף בקלפי (דף מב.) שחיטת פרו בזר פסולה: אפי' כהן הדיוט נמי. דהא מאן דפסיל יליף טעמא מאהרן וחוקה דכתיב והקריב אהרן (ויקרא טז) וכתיב בסוף הפרשה לחק עולם וכל היכא דכתיב חוקה עיכובא הוא אלמא אהרן דוקא: הכי גרסי' מידי חטאות קתני או לאוי קתני. איסורי הוא דקחשיב: מתני' ומפרישין אותן ג' חדשים. שלא לחזור לבעליהן שמא מעוברות הן ובניהם ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע כשר לזרע פסול שלא יתלו העוברים בבעליהן: אם היו כהנות. בגמ' מפרש: גמ' שש עשרה חטאות. לכל אחד ארבע וכן לנשים דעל שניהם הוא אומר ונכרתו הנפשות העושות (ויקרא יח): ואונס בישראל מישרא שרי. לבעלה דילפינן (כתובות דף נא:) מוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת: מפרישין אותן שמא מעוברות הן. ולאחר שלשה חדשים מותרות אע''ג שגדולות הן:

ואיסור כולל אתניין ואליבא דר''ש. אבל לר' יוסי מחייב תרתי באיסור כולל דלא מצי למימר דאליבא דרבי יוסי נמי אתנייה לפטורא דא''כ לא הוה טעי בר קפרא לערב מליקה בהדייהו דבבת אחת פשיטא ליה לבר קפרא דלר' יוסי מיחייב תרתי ולהכי פשיטא ליה בסמוך דלר' יוסי מיחייב תרתי באיסור כולל שעל כרחו צ''ל דאליבא דר''ש אתנייה ולא אליבא דר' יוסי ופליג רבי יוחנן ארבי חייא ובר קפרא: אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה. תימה דאטו מי לא מני לאוי גרידי והרי זר שאכל מליקה דליכא אלא לאו דנבלה וי''ל דאע''ג דבאיסור מוסיף לר' יוסי חייל איסור קל על איסור חמור כדפריך רב אדא בפרק הנשרפין (סנהדרין דף פא. ושם) ולידון נמי באיסור אשת איש דהא מודה רבי יוסי כו' אע''ג דאיסור אשת איש קל מאיסור חמותו ובפרק אמרו לו (כריתות יד: ושם) גבי הא דאמר ר' יוסי אם זקן נשאה כו' משמע דמודה ר' יוסי דאיסור כרת חייל על חייבי מיתות ב''ד משום איסור מוסיף מ''מ באיסור כולל סבירא ליה לגמרא דלא חייל קל על חמור כדאמר בסוף גיד הנשה (חולין קא. ושם) מאן האי תנא דאיסור כולל באיסור חמור אית ליה כו' ולהכי פריך והאמר רבי יוסי הבערה ללאו יצאה ואם כן היכי חיילא אאיסור זרות הקשה ה''ר יעקב דאורליינ''ש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתא דעבודה היא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאין עבודה תמה כדאמר בפ''ב דיומא (דף כד:) דהשתא לא הוי קל על חמור דתרוייהו לאוי נינהו ואר''י דמ''מ איסור שבת קיל לפי שהותרה במקדש אבל אי הוה מיתה בהבערה הוה חשיב איסור חמור אע''ג דהותר במקדש ואיסור טומאה נמי אע''ג דהותר חל על איסור בעל מום משום טמא ששימש במיתה ובעל מום ששימש באזהרה לרבנן דרבי בסוף אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג.) אע''ג דכולה שמעתין בר קפרא ורבי חייא אליבא דרבי פליגי מודה רבי דלר' יוסי בעל מום ששימש באזהרה כרבנן דידיה ואם תאמר דאמר בחולין (דף קג.) התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל ואר''י דחלב קל דהותר מכללו אצל חיה כדאמר בס''פ גיד הנשה (שם) ואע''ג דנבלה נמי הותר במליקה שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קזכו כדאמר בהעור והרוטב (שם דף קכ.) ועוד דיש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע''ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בפרק גיד הנשה (שם דף קא.) מאי חזית דטומאת הגוף חמירא שכן כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה וא''ת דאמר לקמן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת ומשמע דאיסור אחות אשה חייל באיסור כולל אאיסור אשת איש דחמיר מיניה וי''ל דאיסור אשת איש קיל דיש לה היתר בחיי אוסרה דחשבינן ליה קולא בהבא על יבמתו (לקמן דף נד.) ואע''ג דבפ' גיד הנשה (חולין דף קג. ושם) איכא מאן דאמר דאיסור טריפה חל על איסור אבר מן החי אע''ג דחמיר מיניה דחשיב משהו בשר גידים ועצמות אע''ג דלית ביה כזית ונוהג בבני נח וחייל עלייהו איסור טריפה דקיל אפי' בלא כולל ואור''י דיש חומרא בטריפה דכשנטרפה שוב אין לה היתר אפי' נשחטה אבל איסור אבר מן החי אתיא שחיטה ומפקע ליה: מידי חטאות קתני או לאוי קתני איסורי בעלמא קחשיב. וכן גרס ר''ח דאין כאן לא חטאת ולא לאו כיון דלא חייל איסור קל על חמור: לקוברו בין רשעים כו'. ומ''מ פריך שפיר לעיל לבר קפרא דמשייר מליקה מכלל דמודה בה ר''ש דאין לומר דשיירא לרבי יוסי משום דבההיא חייב תרתי ולא חשיב אלא הנהו דמעלה עליו כאילו עשה שתים ולקברו בין רשעים גמורים דהא חשיב בעל מום ששימש אע''ג דחייב לגמרי שתים כיון דקסבר רבי חייא דרבי יוסי אית ליה איסור כולל:

יבמות לג ע"ב