יבמות כט ע"ב

יבמות כט ע"ב - Steinsaltz

And if it enters your mind that according to Beit Shammai levirate betrothal acquires the woman as a full-fledged acquisition, then this matter could potentially have been resolved ab initio: This brother should perform levirate betrothal and acquire one sister, and that brother should perform levirate betrothal and acquire the other sister. As there is no prohibition whatsoever involved in performing levirate betrothal, the concern for violating a prohibition by consummating the levirate marriage with a sister of a woman with whom he has a levirate bond is avoided; he only betroths her, but does not engage in sexual intercourse with her. After the betrothal, the levirate bond of her sister is dissolved and he can freely consummate the levirate marriage with her.

The Gemara objects: Rather, what then? If levirate betrothal does not serve to fully acquire the woman, what is the alternative? It must be that according to Beit Shammai levirate betrothal precludes the rival wife from entering levirate marriage with a complete preclusion. If so, there is an additional potential scenario: This one should perform levirate betrothal with one sister and preclude the second sister from entering levirate marriage, and that one should perform levirate betrothal with the second sister and preclude the first sister from entering levirate marriage. In this way, the yevamin can consummate the levirate marriage with the sisters ab initio as well. Yet the mishna does not allow for this possibility.

Rather, what have you to say? One must assert that levirate betrothal performed in circumstances where it is permitted to perform levirate marriage, i.e. where there is no prohibition with regard to the close relative of a woman with whom the yavam has a levirate bond, completely precludes the rival wife from entering levirate marriage. However, levirate betrothal performed in circumstances where it is forbidden to perform levirate marriage, does not preclude entering levirate marriage. Therefore, in the case of two sisters who happen simultaneously before two brothers for levirate marriage, the sisters cannot be precluded from entering levirate marriage via levirate betrothal. So too here, with regard to levirate betrothal performed by the third brother, the same distinction can be made. Even according to the one who said that levirate betrothal acquires a woman as a full-fledged acquisition, just like marriage, there is the following difference: Levirate betrothal under permitted circumstances acquires the woman, but levirate betrothal under forbidden circumstances does not acquire the woman. Therefore, there is no proof as to the nature of levirate betrothal according to the opinion of Beit Shammai from the first mishna in the chapter.

Rav Ashi teaches this discourse in this manner: Rabbi Elazar said: Do not say that according to Beit Shammai levirate betrothal precludes entering levirate marriage as a complete preclusion, so that the rival wife of the woman who received levirate betrothal does not require even ḥalitza. Rather, it precludes entering levirate marriage and yet leaves a remnant of the levirate bond in place. Accordingly, levirate betrothal precludes the rival wife’s entering levirate marriage to the degree that the yavam is not required to divorce the woman he betrothed, but the levirate bond with the rival wife remains to the extent that he must still perform ḥalitza with her.

Rabbi Avin said: We, too, learn this statement from the mishna, where it states: Beit Shammai say: They may maintain them as their wives. From here it can be deduced: Yes, they may maintain them as their wives after the fact; no, they are not allowed to marry them ab initio. And if it enters your mind to say that, according to Beit Shammai, levirate betrothal precludes entering levirate marriage as a complete preclusion, then this brother should perform levirate betrothal and preclude one sister from levirate marriage, and that brother should perform levirate betrothal and preclude the other sister from levirate marriage. The Gemara challenges this conclusion: But didn’t the mishna teach that Beit Shammai say: His wife remains with him, and this other is sent away due to her status as a sister of his wife? This indicates that she is exempt from levirate marriage and does not even require ḥalitza.

Rather, one must resolve this by asserting that a yevama who is suitable for all of the aspects of levirate marriage is also suitable for part of it. If a yevama is eligible for both levirate marriage and ḥalitza when she happens before the brothers, as in the case cited in the present mishna where the woman who happened before the third brother was permitted to enter into levirate marriage, she is eligible for part of it. This indicates that if the yavam does not take her in levirate marriage but performs only levirate betrothal, the levirate betrothal has sufficient legal force to preclude the rival wife completely. However, a yevama who is not suitable for all of the aspects of levirate marriage is also not suitable for a part of it. If the yevama is not eligible for levirate marriage, such as in the case referred to in the first mishna of this chapter, where both women happened simultaneously so that the yavam is not permitted to consummate the levirate marriage with either woman, she is not suitable for part of it. In that case, if the yavam performs levirate betrothal, it does not have the legal force to affect a total preclusion.

§ With regard to Beit Shammai’s opinion about levirate betrothal, Rabba asks: Does levirate betrothal, according to the opinion of Beit Shammai, create a full-fledged marriage bond? Or, does it merely create betrothal, similar to all other acts of betrothal? Abaye said to him: With regard to what halakha do you ask this?

If we say it pertains to inheriting from her when she dies, and to becoming ritually impure for her if he is a priest, and to nullifying her vows, all of which are rights and obligations acquired by marriage, this is difficult. Now, with regard to a betrothed woman in general, i.e., a woman who was betrothed by Torah law, Rabbi Ḥiyya teaches in a baraita: One does not enter acute mourning on the day of the death of his betrothed wife, nor can he become ritually impure for her if she dies if he is a priest. Similarly, she does not enter acute mourning for him and is not obligated to become ritually impure for him. If she dies, he does not inherit from her; if he dies, she collects the payment of her marriage contract, In a case where he performed only levirate betrothal with her, is it necessary to say that he does not inherit from her, nor does he become ritually impure for her? Therefore, this halakha is obvious and Rabba’s question seems superfluous.

Rather, the question must relate to the matter of delivery of the woman to the husband under a wedding canopy. What is the ruling with regard to this? Is the yavam obligated to enter the wedding canopy in the manner that he would with any other betrothed woman, or not? This is the dilemma: Does levirate betrothal create a full-fledged marriage bond, whereby the yevama would not require further delivery to a wedding canopy? Or, does levirate betrothal perhaps create only betrothal, whereby she would require delivery to a wedding canopy?

Abaye said to him that this question is not necessary, as well: Now, if he did not perform levirate betrothal with her at all, it is written: “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5). It is deduced from this verse that he can take her even against her will. Is it necessary to say that if he performed levirate betrothal with her, even without a wedding canopy, that he is allowed to engage in sexual intercourse with her?

Rabba said to him: This question is relevant, as I say that anyone who performs levirate betrothal with his yevama causes the levirate bond to be removed from him, and he is no longer considered subject to the halakhot of levirate marriage. Instead, a standard bond of betrothal applies to him. Therefore, it is appropriate to ask if this act of levirate betrothal is similar to a standard betrothal insofar as the wedding canopy is concerned, and consequently the woman would be required to enter the wedding canopy. Alternatively, perhaps the halakhot of levirate marriage still apply somewhat, in which case the woman would not be required to enter a wedding canopy in order to become married, similar to a standard yevama to whom levirate betrothal was not performed. Does the performance of levirate betrothal weaken the capacity of intercourse to establish levirate marriage on its own? What is the halakhic ruling here?

The Gemara suggests: Come and hear an answer from what is taught in a mishna (Nedarim 74a): What is the ruling with regard to the nullification of vows for a widow who is waiting for her yavam, whether she is waiting for a single yavam or two yevamin? Rabbi Eliezer says: Let him nullify her vows. The yavam may nullify her vows as though he were her husband. Rabbi Yehoshua says: This holds true only if she is bonded to a single yavam, but not to two. Rabbi Akiva says: It does not hold true, neither to one yavam nor to two yevamin. They may not nullify her vows.

And we discussed this issue, interpreting the various opinions: Granted, Rabbi Akiva holds that the levirate bond is not substantial, even in the case of one yavam. In his opinion, the levirate obligation does not create a marriage bond at all, even if there is only a single yavam. And according to Rabbi Yehoshua, the levirate bond with one yavam is substantial. The yevama undoubtedly requires this yavam for levirate marriage, and therefore she is considered to be like his wife. But with two yevamin, the levirate bond is not substantial, since it is not clear which brother will consummate the levirate marriage with her. However, Rabbi Eliezer, if he indeed holds that the levirate bond is substantial, his opinion is difficult. Granted, if there is one yavam, he can nullify her vows, but if there are two, why should only one of them suffice to nullify her vows, as it is not yet clear which of them will eventually marry her?

And Rabbi Ami bar Ahava said: With what are we dealing here? This is a case where one of them performed levirate betrothal with her, and this is in accordance with the opinion of Beit Shammai, who say: Levirate betrothal acquires her as a full-fledged acquisition.

This interpretation can resolve Rabba’s question. Granted, if you say levirate betrothal creates a full-fledged marriage, it is due to that reason that the yavam can nullify her vows just as a full-fledged husband does. However, if you say that levirate betrothal merely creates betrothal, how can he nullify the vows? Even in standard cases of betrothal by Torah law the husband cannot nullify her vows, for didn’t we learn in a mishna: With regard to a betrothed young woman, only her father and her husband together can nullify her vows? How could a yavam nullify the vows without the father of the yevama, if he is not considered a full-fledged husband? Rav Naḥman bar Yitzḥak said that this proof can be rejected by interpreting the mishna as follows: What is the meaning of the phrase: He nullifies? That he nullifies her vows only in conjunction with her father.

The Gemara questions this reading of the mishna: And according to the opinion of Rabbi Elazar, who said that for Beit Shammai levirate betrothal acquires the woman only insofar as it precludes a rival wife from entering levirate marriage, and it is not a full-fledged acquisition, why should the yavam nullify her vows, even if he does so in conjunction with her father? The Gemara answers: Rabbi Eliezer could have said to you: One can say that when I said that levirate betrothal acquires the woman only insofar as it precludes the rival wife from entering levirate marriage, it was to emphasize that a bill of divorce would not suffice for her, but rather she also requires ḥalitza. However, with regard to the matter of nullifying her vows, do we say that levirate betrothal is not effective, and that he cannot nullify her vows alone?

And if you wish, say an alternate explanation: Rabbi Elazar could have said to you: And as for Rav Naḥman bar Yitzḥak, does this resolution that the mishna is only referring to a case where the father and the yavam can nullify her vows together work out well? Did the mishna teach that they can nullify her vows? It teaches that he can nullify her vows in the singular, implying that he nullifies the vows alone and not in conjunction with anyone else. Rather, the mishna must be explained differently: With what are we dealing here? It is a case where the yavam, regardless of whether or not he performed levirate betrothal, did not want to consummate the levirate marriage or perform ḥalitza. Therefore, the yevama stood in court so as to compel him to consummate the levirate marriage or perform ḥalitza, and it ruled that he must supply her sustenance. Because she is bound to him and cannot marry another, the court ruled that he was responsible for her livelihood.

And this is in accordance with the statement that Rav Pineḥas said in the name of Rava, as Rav Pineḥas said in the name of Rava: Any woman who makes a vow, makes her vow with the consent of her husband. Because she is dependent upon her husband for her livelihood, she does not act without his consent. In this case, because the yavam is responsible to supply the yevama with sustenance, it is assumed that her vows are also made with his consent. It is for this reason that he can nullify her vows without her father. Consequently, no conclusive proof can be derived from here with regard to the strength of acquisition through levirate betrothal.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ואי סלקא דעתך שמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור -

זה יעשה מאמר ויקנה בקנין גמור.

שהרי איסור שגזרו חכמים על אחות זקוקתו הוא איסור קרובות, שאסור לו לבוא עליה, אך אין הוא כולל איסור לעשות בה מאמר, שהוא קנין מדרבנן.

ולאחר שיעשה בה מאמר, הרי אחותה נעשית עליו ערוה גמורה של אחות אשה, ושוב אינה זקוקה לו. ונמצא שבעלת המאמר אינה אסורה עליו עוד כאחות זקוקה, ויהיה מותר לו לכונסה.

וכמו כן, זה, אחיו, יעשה גם הוא מאמר, ויקנה.

ודוחה הגמרא: אלא מאי דעתך לומר, שמאמר אינו קונה קנין גמור, אך הרי עדיין לדעתך הוא דוחה דחייה גמורה.

ועדיין יקשה כמו שהקשית: זה יעשה מאמר וידחה, וזה יעשה מאמר וידחה!

אלא מאי אית לך למימר, לתרץ, שרק מאמר דהתירא דחי, שרק במקום שיש היתר לייבמה יכול המאמר לדחותה לגמרי, וכגון במשנתנו, שעשה בה את המאמר עם נפילתה, לפני שנפלה אחותה, והיה אז מותר לו לייבמה, אבל מאמר דאיסורא, במקום שאסור לייבמה, כמו במשנה שם, שנפלו שתי האחיות קודם המאמר, לא דחי.

אם כן, הכי נמי, כמו כן יש לך גם לומר שמאמר, אפילו למאן דאמר "מאמר קונה קנין גמור", רק מאמר דהתירא קני קנין גמור, אבל מאמר דאיסורא לא קני קנין גמור.

ואילו רב אשי מתני לדברי רבי אלעזר הכי:

אמר רבי אלעזר: לא תימא מאמר לבית שמאי דחי דחייה גמורה, וצרתה של בעלת המאמר, [והכונה כאן היא לאחותה הנופלת לפניו מאח אחר, הנקראת לענין זה "צרתה"] חליצה נמי לא בעיא ממנו, כדין ערות אחות אשה, שיוצאת ללא צורך בחליצה.

אלא מאמר דוחה את צרתה [אחותה], מלאסור עליו את בעלת המאמר מצד אחות זקוקתו, ואולם משייר הוא המאמר בקניינו, שאם תרצה אחותה של בעלת המאמר להנשא לשוק, היא צריכה ממנו חליצה. [ולהלן תשאל הגמרא, הרי שנינו שתצא אחותה מדין אחות אשה]. ^[1]

אמר רב אבין: אף אנן נמי תנינא כדברי רב אשי, במשנה של ארבעה אחים, שאם קדמו וכנסו:

בית שמאי אומרים: יקיימו.

ומשמע: יקיימו - בדיעבד, אין. אבל לכתחלה - לא יכנסו.

ואי סלקא דעתך שמאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה - זה יעשה מאמר וידחה, וזה יעשה מאמר וידחה.

אלא שיש להקשות: ואלא הא קתני במפורש במשנתנו שאם עשה האח מאמר באחות הראשונה, ונפלה אחר כך האחות השניה: בית שמאי אומרים: אשתו עמו, והלזו תצא משום אחות אשה! ומשמע שתצא ללא חליצה היות ולבית שמאי מאמר דוחה אותה דחייה גמורה!

אלא, בהכרח שיש לומר, שלעולם יש בכח המאמר גם לדחות דחייה גמורה, אלא שלא בכל מקום בכוחו לדחות לגמרי.

וכך יש לחלק:

יבמה דחזיא לכולהו, שראויה היא לכל דיני יבום, בין ליבום ובין לחליצה - חזיא ראויה היא גם למקצתה, והיינו, יש כח במאמר, שאינו יבום שלם אלא "מקצת יבום", לדחות את צרתה לגמרי.

וזה הוא הדין ששנינו במשנתנו, שתצא האחות משום אחות אשה.

יבמה דלא חזיא לכולהו, שראויה רק לחליצה ולא ליבום - לא חזיא למקצתה. אין בכח המאמר לדחות את אחותה לגמרי.

ולכן בארבעה אחים, שנפלו שתי האחיות לפני שני האחים, ואי אפשר לייבם את שתיהן מדין אחות זקוקה, אין השנים יכולים לעשות מאמר ולדחות כל אחד את אחותה.

בעי רבה: מאמר לבית שמאי - גדר של נישואין עושה, או גדר של אירוסין עושה?

אמר ליה אביי לרבה: למאי הלכתא הסתפקת בכך?

אילימא ליורשה כבעל נשוי, וליטמא לה אם כהן הוא, שמטמא לאשתו ולא לארוסתו, ולהפר נדריה כדין בעל.

הרי השתא בארוסה בעלמא, שקידושיה הם מהתורה, תני רבי חייא:

אשתו ארוסה - לא אונן [אינו אסור באכילת קדשים כאונן] ואם הוא כהן הוא לא מטמא לה.

וכן היא לא אוננת [אלא אוכלת בקדשים] ולא מטמאת לו [ערב הרגל, כשישראל מצווים להטהר, כדי להביא קרבנותיהם ברגל].

ואם מתה - אינו יורשה.

ואם מת הוא - גובה כתובתה, כאשר כתב לה כתובה מן האירוסין.

עבד בה מאמר, שהוא קידושין שתיקנו חכמים, שיקדשנה במאמר יבמים, אם כי הוא תופס בה מן התורה לפי בית שמאי, אין הוא יכול לעשות בה יותר מאשה רגילה.

וכי מיבעיא לומר שאין בה את כל הדברים הללו?

ואלא, בהכרח, שלענין מסירה לחופה הסתפקת, האם יכול היבם לבוא עליה לאחר המאמר בעל כרחה, כאילו היתה כבר נשואה, או שמא הוא צריך את דעתה לכך, ודינה הוא כמו ארוסה, שללא דעתה אינו יכול לכונסה, ואף הוא חייב להכניסה לחופה מדעתה, לפני שיבוא עליה.

מאי? כך הם שני צידי הספק:

האם המאמר גדר נישואין הוא עושה, ולא בעיא מסירה של היבמה מצידה לחופה, אלא בא עליה בעל כרחה ללא חופה, וקונה אותה לאשה מדין יבום לכל דבר, אפילו בביאה בעל כרחה, ושוב אין היא צריכה חליצה אלא יוצאת ממנו בגט בלבד.

או דלמא מאמר אירוסין עושה, ובעיא מסירה לחופה, וללא הסכמתה היא אינה נקנית לו לגמרי, ואם בא עליה בעל כרחה היא צריכה עדיין חליצה כדי לצאת ממנו.

ואמר ליה אביי בתמיהה, מה יש להסתפק בכך?

השתא אפילו לא עבד בה מאמר, כתיב בה [דברים כה] יבמה יבא עליה" - בעל כרחה.

עתה שעבד בה מאמר - וכי מיבעיא לומר שיכול לייבמה בעל כרחה!?

אמר ליה רבה לאביי: אכן יש חילוק, והמאמר מגרע.

לפי שאני אומר: כל העושה מאמר ביבמתו - פרחה ממנו זיקת יבמין, וחלה עליה זיקת אירוסין של כל אשה המתקדשת.

אלא שעדיין יש לו לבוא עליה כדי לקיים מצות יבום, וכדי שיוכל להוציאה בגט בלבד.

אך מצב האישות ביניהם עתה, הוא מצב של בעל ואשה שאינם יבמים, ולא מצב של שומרת יבם.

ונשאר הספק: מאי, מה עושה המאמר, אירוסין או נישואין.

ומביאה הגמרא ראיה:

תא שמע: שומרת יבם, בין שהיתה שומרת יבם אחד, בין שני יבמין -

רבי אליעזר אומר: יפר אחד היבמים את נדריה, כמו שמיפר הבעל את נדרי אשתו.

רבי יהושע אומר: יכול היבם להפר רק כאשר היא שומרת יבם לאחד ולא לשנים יבמים.

רבי עקיבא אומר: אין היבם מיפר נדריה, לא כשהיא נופלת ליבם אחד ולא לשנים.

והוינן בה: בשלמא רבי עקיבא - סבר אין זיקה של יבם ליבמתו בתורת אישות, אפילו לא כשהיא נופלת ליבם אחד, ולכן אין היבם יכול להפר נדריה.

ובשלמא לרבי יהושע - לחד יש זיקה, כי היא מיועדת לו ליבום בודאי, לתרי אין זיקה כי אין ידוע למי מהם היא מיועדת, ולכן זיקתם של שניהם חלשה היא, ואינם יכולים להפר אפילו בשותפות.

אלא לרבי אליעזר - נהי נמי דקסבר "יש זיקה", עדיין יש לעיין:

בשלמא כשהיא זקוקה רק לחד שפיר הוא מיפר.

אלא כשהיא זקוקה לתרי - אמאי יפר אחד בלבד ואינה צריכה שיפרו שניהם בשותפות, שהרי היא זקוקה לשניהם!?

ואמר על כך רב אמי: הכא במאי עסקינן - כגון דעבד בה יבם אחד מאמר, ובית שמאי היא, דאמר: מאמר קונה קנין גמור!

ומכאן יש לדייק: אי אמרת בשלמא מאמר נישואין עושה, משום הכי מיפר היבם כמו הבעל.

אלא אי אמרת מאמר אירוסין עושה - היכי מצי מיפר היבם שעשה מאמר לבדו?

והתנן: נערה המאורסה - אביה ובעלה מפירים נדריה!

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי מיפר דקאמרינן?

מיפר בעל המאמר בשותפות עם האב.

ועדיין יש לברר: ולרבי אלעזר, דאמר, מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד - אמאי מיפר היבם בשותפות האב?

אמר לך רבי אלעזר: אימר דאמרי אנא שמאמר אינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד - דלא סגי לה, שלא די לה, בגיטא, אלא בעי נמי חליצה לפי שאינה קנויה לה כיבמה גמורה שהיא כנשואה.

אבל להפר נדריה כארוסה בשותפות עם האב - מי אמרינן שמאמר אינו קונה.

ואיבעית אימא, אמר לך רבי אלעזר:

ולרב נחמן בר יצחק, שאמר מיפר היבם בשותפות עם האב - מי ניחא?

מי קתני "יפרו" בלשון רבים? "יפר" בלשון יחיד קתני!

אלא הכא, בהפרת נדרים, במאי עסקינן - בלא מאמר.

אלא, שעמדה בדין ותבעה את היבם שיכנוס אותה או יחלוץ לה, ופסקו לה מזונות משלו.

ומאז שהתחייב היבם במזונות, הוא יכול להפר נדריה, וכדרב פנחס משמיה דרבא.

דאמר רב פנחס משמיה דרבא: כל הנודרת - על דעת בעלה היא נודרת.

ובביאור מחלוקת התנאים בהפרת הנדרים - עיין בתוס' ד"ה כגון.

הערות

^[1] הביאור בדברי בית שמאי, לפי רבי אלעזר, הוא, שהמאמר הוא אמנם קנין של יבום אבל אינו גומר בה לעשותה כאשתו לכל דבר, שזה נאמר רק היכן שלקחה לאשה, ולא כשקנה אותה קנין יבמין, וגם בית שמאי סוברים שביאה גומרת בה, ואין כסף ושטר גומרים בה. ובשמו של הגר"ח מביאים האחרונים, שכל דבריו של רבי אלעזר נאמרו רק לגבי היבם, שכיון שעשה בה קנין היא צריכה ממנו גט וחליצה, אבל לגבי שאר האחים, כיון שהיא נעשית עליהם ערוה של אשת אח, בקידושי המאמר של זה, פקעה זיקתה מהראשון אליהם לגמרי. ולכן, אם ימות בעל המאמר, והיא תיפול לפניהם ממנו, הרי היא נופלת ממנו בלבד, ולא מהאח הראשון, כיון שהם אינם צריכים לחלוץ לה עוד מכח האח הראשון, ולכן אין כאן "אשת שני מתים" [ובכך יישב הגר"ח את קושיית התוס' כאן, שלפי רבי אלעזר, כיון שעדיין היא זקוקה לחליצה, הרי אם ימות בעל המאמר, היא אשת שני מתים].

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמאמר לבית שמאי קונה קנין גמור ביבמה, הרי יש דרך לפתור ענין זה לכתחילה, דהיינו שאח זה יעשה מאמר ויקנה ואח זה יעשה מאמר ויקנה כי מכיון שעשיית המאמר אין בה איסור כלל — אין כאן חשש של האיסור הקיים בכונס את אחות זקוקתו, שהרי אינו בא עליה אלא רק מקדש אותה, ולאחר שקידש נדחית ממנו הזיקה של אחותה ויוכל לבוא עליה.

ומקשים: אלא מאי [מה] רוצה אתה לומר, שלבית שמאי אף שהמאמר אינו קונה ביבמה קנין גמור, מכל מקום דוחה את הצרה דחייה גמורה ויכול איפוא לשאת את בעלת המאמר — אם כן עדיין קיימת אפשרות אחרת: זה יעשה מאמר באחות אחת וידחה את צרתה, וזה יעשה מאמר וידחה, ואם היתה דרך זו מועילה בשלימות לדעת בית שמאי, הרי אפשר היה להשתמש בה גם במקרה הראשון.

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר]: שאין זו תקנה גמורה כי מאמר דהתירא [שנעשה בהיתר], שאין בו איסור קרובת זקוקה — דחי [דוחה] את הצרה דחייה גמורה, ואילו מאמר דאיסורא [של איסור] לא דחי [אינו דוחה], הכי נמי [כך גם כן] עליך לומר כי מאמר, אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמאמר קונה קנין גמור כנישואין, אין לכך סתירה ממה שלא השתמשו בית שמאי בדרך זו, כי גם שם אפשר לומר: מאמר דהתירא קני [של היתר קונה] קנין גמור, אבל מאמר דאיסורא [שיש בו איזה סרך של איסור] לא קני [אינו קונה] ואין להוכיח מכאן.

רב אשי מתני הכי [היה שונה כך] את הסוגיה הזו, ובנוסח אחר: אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] שמאמר לבית שמאי דחי [דוחה] דחייה גמורה, וצרתה של זו שעשה בה מאמר, חליצה נמי לא בעיא [גם כן אינה צריכה], אלא דוחה ומשייר הוא. כלומר, הוא דוחה את הצרה לענין שאינו חייב לגרש את זו שקידש, אבל עדיין הוא משייר זיקת ייבום כדי לחייב לחלוץ לה.

אמר ר' אבין: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] מעין זו, במשנה, ששנינו בה: בית שמאי אומרים יקיימו. ונדייק: יקיימו — אין [כן], אבל לכתחלה לשאת אותן — לא. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה, אם כן זה יעשה מאמר וידחה את אחותה מעליו, ואחר כך ישא את זו, וזה יעשה מאמר וידחה! אלא ודאי אינה דוחה דחייה גמורה ומאחר ומוטלת לפניו לחליצה, הריהי זקוקתו ואוסרת את השניה עליו! כנגד הוכחה זו טוענים: ואלא הא קתני [זו ששנינו] במשנתנו בית שמאי אומרים: אשתו עמו, והלזו, השניה, תצא משום אחות אשה. משמע שאיננו צריך לחלוץ לה, ויוצאת אף בלא חליצה, ומכאן שזו דחייה גמורה!

אלא יש לומר כך: ודאי שהיא דוחה דחייה גמורה, יבמה דחזיא לכולהו [שראויה לכל הדברים כולם], שהיא ראויה לייבום גמור כמו במקרה של משנתנו שזו שעשה בה מאמר נפלה ראשונה והיתה ראויה לייבום — חזיא [ראויה] גם למקצתה כשאינו מייבם אותה אלא עושה בה רק מאמר, ויש במאמר כוח לדחות את הצרה לגמרי, ואילו יבמה דלא חזיא לכולהו [שאיננה ראויה לכולם], שהרי במקרה שמדובר בו במשנה הראשונה שנפלו שתיהן כאחת אינו רשאי לייבם, לכן גם לא חזיא למקצתה [אינה ראויה למקצתה] ואין המאמר קונה ואיננו דוחה לגמרי.

א באותו נושא בעי [שאל] רבה: האם מאמר, לדעת בית שמאי, נישואין הוא שעושה, כלומר, שאנחנו רואים אותו כקשר נישואין גמור או אירוסין הוא שעושה כמו כל קידושין אחרים? אמר ליה [לו] אביי: למאי הלכתא [למה, לענין איזו הלכה] אתה שואל זאת?

אילימא [אם תאמר] ליורשה כשמתה, וליטמא לה אם הוא כהן או להפר את נדריה שהם זכויות וחובות הבאות רק על ידי נישואין, השתא [עכשיו] הרי ארוסה בעלמא [בכלל] שהיא ארוסה גמורה, מדין תורה, תני [שנה] ר' חייא בברייתא: אשתו ארוסה — לא אונן שאינו מתאבל עליה אבילות גמורה ביום מותה, ולא מטמא לה במותה. וכן היא לא אוננת ולא מחוייבת להיות מטמאת לו. אם מתה — אינו יורשה, אם מת הוא — גובה כתובתה. ואם גם ארוסה גמורה איננה נחשבת כאשתו לעניינים אלה, הרי כאשר עבד [עשה] בה מאמר מיבעיא [נצרכה] לומר שאיננו יורשה ואינו מיטמא לה? ואין איפוא כל מקום לשאלה בענין זה.

ואלא יש לומר כי השאלה היא לענין מסירה לחופה, מאי [מה דינה]? האם יש צורך גם שיעשה חופה כדרך שכונס ארוסה אחרת, או לא? וצדדי השאלה, האם נישואין עושה המאמר, ולא בעיא [ואינה צריכה] עוד מסירה לחופה, או דלמא [שמא] רק אירוסין עושה המאמר, ובעיא [וצריכה] מסירה לחופה?

אמר ליה [לו] אביי: אם כן הוא — זו איננה שאלה: השתא [עכשיו], הרי אם לא עבד [עשה] בה מאמר כלל, הלא כתיב [נאמר] "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה), ולמדנו שאפילו בעל כרחה — אם עבד [עשה] בה מאמר מיבעיא [נצרכה] לומר שיכול לבוא עליה, ואיננו זקוק לחופה?

אמר ליה [לו] רבה: שאני אומר: כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין שאינו נחשב עוד כיבם, ודיני ייבום אינם חלים עוד עליו וחלה עליה [עליו] זיקת אירוסין רגילה. ולכן יש מקום לשאלה אם גם לענין חופה הרי זו כזיקת אירוסין ממש, או שמא יש בה עדיין דין ייבום, שאיננה זקוקה לחופה כדי להיכנס לנישואין, ונחשבת כיבמה רגילה, שאין המאמר גורע מכח הייבום. ואם כן מאי [מה] ההלכה בזה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לכך, ממה ששנינו: שומרת יבם, אשה הזקוקה לייבום, בין שהיתה ממתינה ליבם אחד שהיה רק אח אחד למת, בין שהיתה ממתינה לשני יבמין, מהו לענין הפרת נדרים? ר' אליעזר אומר: יפר. שהיבם יכול להפר את נדריה כשם שבעלה מפר. ר' יהושע אומר: שזה נכון רק כשהיתה זקוקה ליבם אחד ולא לשנים. ר' עקיבא אומר: לא לאחד ולא לשנים אפשרות להפר נדריה.

והוינן [והיינו עוסקים] בה, בשאלה זו, בפירוש השיטות: בשלמא [נניח] ר' עקיבא הוא סבר: אין זיקה אפילו לחד [לאחד], שלדעתו אין הזיקה יוצרת קירבה כלל אפילו כשיש רק יבם אחד. לר' יהושע צריך לומר לחד [לגבי יבם אחד] יש זיקה שכיון שודאי זקוקה לו היא נחשבת כעין אשתו, לתרי [לשניים] אין זיקה, כיון שלא ברור מי הוא זה שייבם אותה. אלא לר' אליעזר, נהי נמי דקסבר [אם אמנם שהוא סובר] יש זיקה, בשלמא לחד [נניח שזקוקה ליבם אחד] מובן שהוא מיפר, אלא לתרי אמאי [לשניים מדוע]? הרי לא ברור למי מן האחים תתקשר האשה!

ואמר ר' אמי בר אהבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דעבד [שעשה] בה אחד מהם מאמר וכשיטת בית שמאי היא, שאמר: מאמר קונה קנין גמור.

ומכאן נפתור את שאלתנו, אי אמרת בשלמא [אם אתה אומר נניח] שהמאמר נישואין עושה — משום הכי [כך] מיפר היבם את הנדרים כדרך שהבעל עושה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהמאמר רק אירוסין עושה — היכי מצי מיפר [איך יכול להפר]? והרי גם ארוס גמור מדין תורה אינו מפר נדרי ארוסתו לבדו, שכן והתנן [והרי שנינו במשנה]: נערה המאורסה — אביה ובעלה יחד מפירים נדריה. וכיצד יוכל היבם להפר לבדו, אם אינו נחשב כבעל? אמר רב נחמן בר יצחק אפשר לדחות ולפרש: מאי [מה] פירוש מיפר — מיפר בשותפות עם האב.

ושואלים: ולדעת ר' אלעזר, שאמר: מאמר אף לבית שמאי אינו קונה קנין גמור, ואינו מועיל אלא לדחות לצרה בלבד, ואינו קונה קנין גמור, אם כן אמאי [מדוע] מיפר אפילו בשותפות? ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אלעזר: אימר דאמרי אנא [אמור שמה שאמרתי אני] שאינו קונה אלא לדחות לצרה בלבד, לא היתה הכוונה לומר שאין במאמר כל קנין, אלא להדגיש שלא סגי [די] לה בגיטא [בגט] אלא בעי נמי [צריכה גם כן] חליצה, אבל לענין שלא יוכל להפר נדריה מי אמרינן [האם אמרנו] שאין המאמר קונה בה כלל, שלא יוכל להפר נדריה לבד?

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אלעזר: ולרב נחמן בר יצחק מי ניחא [האם נוח] תירוץ זה, שאמר שהכוונה שיפרו האב והיבם יחד? מי קתני [האם שנה במשנה] "יפרו"? הלא "יפר" קתני [שנה], משמע שאין ההפרה נעשית בשותפות, אלא הוא מפר לבדו. אלא יש להסביר את המשנה בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה כזה שהיבם (בין כשעשה מאמר או לא עשה מאמר) לא רצה לא ליבם ולא לחלוץ, שעמדה היבמה בדין שיכפו אותו ליבם או לחלוץ, ופסקו לה מזונות משלו, שכיון שהיא זקוקה לו ואינה יכולה להינשא לאחר, פסקו בית דין שיפרנסנה משלו,

וכפי שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא. שאמר רב פנחס משמיה [משמו] של רבא: כל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, שכיון שהיא תלויה בו בפרנסתה — אינה עושה דבר אלא מדעתו. וכיון שיבם זה מספק את מזונותיה של היבמה, יש לומר שגם נדריה הם על דעתו, ומטעם זה הוא יכול להפר את נדריה לבד. ומכאן אין איפוא הוכחה לגבי תוקפו של קנין המאמר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה. פירוש לאו דוקא שניהם אלא מכיון שעשה אחד מאמר ונפקעה זיקה של זה ממנו שהרי קנאה הוא הותרו שניהם ליבם שאין עוד לחוש ליש זיקה ואי קשיא דילמא טעמייהו דב"ש משום דאסור לבטל מצות יבמין איכא למימר אם כן האיך אמרו ב"ש יקיימו דמשום הך חששא עקרי רבנן לדידיה יבום לגמרי כדאמרינן לעיל ולאו מילתא היא.
ויש מפרש דאם עשה אחד [מהן] מאמר חיישינן לבטול מצות יבמין מאידך להכי פריך זה יעשה וזה יעשה כלומר ויעשו שני היבמין שליח וכן היבמות ויקדשו כאחת דליכא למיחש להכי ולא מחוור דאכתי איכא למימר גזירה דילמא לא משוו שליח כדגזרינן דילמא מיבם והדר חליץ ועוד לפי דעתי אפילו לב"ש קיום מצוה דיבום ליתי' אלא בביאה ואף על גב דקני מאמר הילכך איכא למיחש שמא יתבטל במיתת אחד מהם.
אלא עיקרא משום זיקה כדפירש"י ז"ל ואם רצה לדחות בזו דמשום אסור לבטל מצות יבמין יכול היה לומר כן אלא דעדיפא מינה פריק מינה ובה.

לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעיא. פירש"י ז"ל אחותה שנעשית לה צרה בזיקה. אלא דוחה ומשייר הוא. פירש"י ז"ל דוחה מלאסור את אשתו בעלת המאמר עליו משום זיקה ומשייר דבעיא חליצה הלכך לדבריו מיבם והלזו יוצאה שאם יחלוץ אף זו תאסר משום אחות חלוצה.
וקשיא לן הא דאמר ר' אבין אף אנן תנינן ואי ס"ד מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וכו' ואדרבא מינה קשיא ליה דאיהו אמר דוחה מלאסור את בעלת המאמר עליו ומתניתין קתני דלא דחי.
ויש לישב פירושו בדוחק דאף אנן נמי תנינא דכיון דלא דחי דחיה גמורה אף להתיר בעלת המאמראינו דוחה ואקשינן והא מתניתין קתני תצא משום אחות אשה אלמא דחיה גמורה הוא דוחה.
אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיה כלומר ודחי נמי דחיה גמורה ודר"א ליתה ופרוש יבמה דחזיה לכולהו לומר דמאמר דהתירא דחי דאיסורא לא דחי ובדין הוא דלימא הכי כדאמרינן מעיקרא אלא רב אשי הכי מתני לה בהאי לישנא ואין פירושו נכון.
ואחרים פירשו: לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיה גמורה וצרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד חליצה נמי לא בעיא אלא דוחה הוא אותה מלכנוס שכיון שעשה מאמר בזו קם ליה באחרת בלא יבנה ומשייר שאם באת לינשא לשוק צריכה חליצה ואמר ר' חבין אף אנן נמי תנינא דכשם שאין מאמר דוחה אחותה שהיא יבמתה מלאסור אותה [פי' בעלת המאמר] עליו שעדיין זיקתה קיימת ואסורה לשוק בלא חליצה כך וודאי אינו דוחה צרתה להוציאה בלא חליצה ואקשינן אלא הא דקתני מתניתין והלזו תצא משום אחות אשה אלמא דוחה דחיה גמורה ותצא אף על פי שלא כנס מדקתני סתמא ועוד שהרי אינו מותר לכנוס זו אלא אם כן נדחית אחותה דחייה גמורה.
לפי פירוש זה יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתיהו כלומר יבמה שהיתה ראויה לכל הדינין ליבום ולחליצה כגון שתי צרות מבית אחד שכל אחת מהן ראוי לחלוץ לה או ליבם חזיא למקצת דינים שאע"פ שנפסלה מן היבום מפני שעשה מאמר בחברתה ראויה היא לחליצה ובזו אמרו מאמר דוחה ומשייר וכן רישא דארבעה אחין לב"ש ראויות הן ליבום מן התורה הילכך אפילו עשה בהן מאמר נשארה עליהן זיקה לחליצה ולהאסר עליהן משום שיור הזיקה יבמה דלא חזיא לכל מילי דיבום שמתחלה דחו אותה מן היבום כגון זו שנפלו לו לאחר שעשה מאמר באחותה ומן התורה אינה מתיבמת לא חזיא לחליצה דמאמר דוחה אותה לגמרי וזה פירוש טוב ויפה ולא גרסינן אלא וליתא בכולהו נסחי.

השתא ארוסה דעלמא תני רב חייא בר אמי וכו'. פירש"י ז"ל ארוסה דקדושי דידה קדושי דאורייתא היא וקני ובוודאי ליכא למימר דלב"ש מאמר דרבנן הוא דא"כ לא מבעיא דלא קני קנין גמור אלא אפילו לדחות בצרה האיך הוא דוחה ועוד אמרו למעלה בפ' כיצד (דף י"ח) לאפוקי מדב"ש דאמרו מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו משום מאמר ולא בעי נמי חליצה אלמא מדאורייתא קני אלא מתחיל הוא לב"ש ואין גומר וכן למ"ד מדרבנן מתחיל ואינו גומר תקנו בה כדאמרינן עלה בקדושין (דף י"ד) יכול יהו כסף ושטר גומרין בה וכו' וכדתנן והיבמה נקנית בביאה ולא בכסף ולא בשטר ומדפליגי ב"ש ברישא ולא פליגי בהא ש"מ שאף ב"ש מודים בה ותנן נמי בפרק נערה המאורסה בנדרים (דף ע"ד) אין היבמה גמורה ליבם כשם שהאשה גמורה לאישה ופרישו בגמרא (דף ע"ה) הכי קתני אי אתה מודה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה פי' לר' אליעזר קאמר ליה דאע"ג דאמר דמאמר קני מודה הוא שאינו גומר ומיהו כיון דסברי ב"ש מתחיל הוא מן התורה הלזו יוצאה משום צד אחות אשה שבה.
ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט) וקסבר רבא מאמר לב"ש עושה וודאי ארוסה וספק נשואה וודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים אלמא יבמה עדיפא לענין ירושה ההיא רבא הכא רבה ואביי נמי פליג עליה התם דסבר לה כרביה דהכא.

תני ר' חייא בר אמי אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה. וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. מתה איננו יורשה. מת הוא גובה כתובתה. כתב רש"י ז"ל, אינה מטמאה לו. לאו משום כהנו' נקט לה שלא הוזהרו כהנות ליטמ' למתים. אלא הכי קאמר. אינה חייבת להתעסק בו וליטמא לו. בין כהנת בין ישראלית. אע"פ שמצוה לטמא למתי' האמורין בפ' הזה זו אינה חייבת דלאו שאר הוא.
אבל הרמב"ם ז"ל כ' הכהנות הואיל ואינם מוזהרו' על הטומאה. כך אינם מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות. ואם לא רצו לא יתטמאו. ולפי זה הא דתניא לא מטמאה לו לאו דוקא בארוסות אלא שיטי' נקט. אבל לא נתברר לי מהיכן יצא לו לרב זאת הסברא. ושמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא. והני נשי כיון דליתנייהו בלא יטמא. ליתנייהו נמי במצות יטמא. אי נמי כי כתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אכולי ענינא כתיב ואפילו אבל תקיף ובל תשחית דכתיב בסוף הפרשה. כדאיתמר בפ"ק דקדושין [דף ל"ה ע"ב] ואפילו למאן דאמר התם לאו אכולא ענינא כתיב משום דלא יטמא הפסיק הענין ולא קאי משם ואילך. מודה דלא יטמא בכלל מיעוט הוא. בני אהרן ולא בנות אהרן. ואתו בנות ישראל בק"ו ומה כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתרות בני אהרן ולא בנות אהרן. ישראל לא כל שכן. כדאיתמר התם (שם) לענין הקפת זקן. והדברים צריכין תלמוד.

אלא לתרי אמאי מיפר. פירש"י ז"ל יפרו מיבעי ליה וקשיא ואימא מיפר בשותפות ולא היא דכיון דמתניתין גם בב' יבמין איירי יפרו מיבעי ליה אבל גבי אב שייך למימר מיפר בשותפות שהרי היבם הזה כל חלקו של בעל הוא מיפר וחלק האב במקומו הוא עומד.
ויש לפרש דוודאי מדפליג עלה רבי יהושע בשני יבמין ומודה ביבם אחד ש"מ דרבי אליעזר יפר אחד מהן קאמר דאי שניהם בשותפות מאי שנא מיבם אחר ובדוכתה במסכת נדרים (דף ע"ד) איתמר עלה בהאי לישנא בשלמא רבי עקיבא קסבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה ומשום הכי אין אחד מיפר בלא חבירו אלא רבי אליעזר מאי טעמא אי יש זיקה אין ברירה כלומר שאי איפשר לומר דסבירא ליה יש ברירה שהרי מעכשיו הוא מופר ושמא לא ישאנה וכך פירש שם רבנו ברוך בן שמואל ז"ל.
ולא משמע לי דלרבי יהושע אם הפרו שנים יהא מופר אלא האי ברירה משום דמשעה ראשונה בעיא לידע על איזה משניהם הוא מיפר ולא שיפרו ויתגלה בשעת נשואין איזה מהם בעל רחמנא אמר אישה שיהיה אישה ודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא יודע שלאשתו הוא מיפר ולא לנכרית בעלמא כעין מה שאמרו נדרה אשתו וסבור שבתו נדרה שאינו מופר וק"ו הם הדברים.

אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מיפר והתנן וכו’. פי' ואפילו אם נשאת לראשון או שבגרה שאין לאביה רשות בה לא נתרוקנה רשות לארוס להפר אלא חלקו ואי קשיא לך ולוקמה בששהתה שלשים יום כדתנן בנדרים (דף ע"ג) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר לאו מלתא היא דמשל יבם אף על פי ששהתה לא אכלה אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור וברח שפוסקין לה מזונות משלו כדלקמן ורבי אמי דמוקי לה בשעשה בה מאמר לא מוקי לה כשעמד בדין דאם כן כיון שעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו בלא מאמר הוא מפר כיון דסבירא ליה יש זיקה דהוה ליה כארוסה ששהתה שרבי אליעזר אומר יפר.

הא דאמרינן לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור. נראה לי קנין גמור בביאה דיבמה קאמר וכדמסיק דאי בעי לאפוקה סגי לה בגיטא, כלומר כאלו בא עליה שאין לאחר ביאה כלום. ואיצטריך לאשמועינן הכין משום דמאמר לבית שמאי קונה דבר תורה וכדקתני תצא הלזו משום אחות אשה. ונפקא ליה מולקחה לו לאשה וכדמשמע בירושלמי (פ"ב ה"א) והלכך הוה אמינא כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, משום הכי אצטריך לאשמועינן שאף על פי שהמאמר קונה דבר תורה מכל מקום אינו גומר בה כביאה מדכתיב ויבמה. וכענין שאמרו בירושלמי בריש פרק כיצד (שם) יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זה מאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה, תלמוד לומר ויבמה עיירה את הפרשה כולה ליבום הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה ואם כן מה הועיל בה המאמר לאוסרה לאחים.

הא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר. לאו דוקא נקט, אלא במאמר אחד מהן הותרה השניה לשני שהרי הופקעה זיקת האחד ממנה במאמרו. ולא תימא דטעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין וזה יעשה וזה יעשה דוקא ויעשו מאמר שניהם על ידי שליח אחד שיקדש שתיהן על ידי שליח אחד שלהן, גם כן קאמר דשניהם קונין בבת אחת, דהא ליתא דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין בשתי אחיות אין דין יבום כלל, דסלקי מהן חכמים תורת יבום לגמרי כדאמרינן לעיל משום דאיכא למיחש לבטול מצוה, דקיל להו לאינשי, דאי שרית להו הכי אתו לשוויי כל חד מינייהו שליח באפי נפשיה, אי נמי אתו לקדושי כל חד מינייהו בלא שליח ואיכא בטול מצות יבמין וכדגזרינן במיחלץ והדר יבומי משום דלמא אתי ליבומי ברישא ומבטלה מצוה, אלא מחוורתא משום זיקה הוא, וזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא.

אף אנן נמי תנינא בית שמאי אומרים יקיימו יקיימו אין לכתחלה לא. קשיא לי דלמא משום שניה דעמדה עליו שעה אחת באיסור דאפילו מתה הראשונה אסורה עליו השניה עולמית, כדאמר ר' יוחנן לעיל (יבמות כז, ב) ויש לומר דאם כן ראשונה מיהא יעשה בה מאמר לכתחלה ויקנה. והא דקאמרינן זה יעשה וזה יעשה לאו דוקא, דשניה לעולם אסורה אלא דדוחק הוא לומר דזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא אלא שיהא השני אסור. ועוד דדלמא לכתחלה לא גזרה דלמא יעשה מאמר בשניה ויכנוס וכדאמר לעיל (שם) גבי ההיא דר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן אלא שיש לומר בזו דסבירא ליה השתא כמאן דאמר יש זיקה ולמאן דאמר יש זיקה ליכא למגזר מידי משום דחמירא להו מלתא ולא אתו לאחלופי וכדכתבינן לעיל. ואכתי קשיא לי דלמא בית שמאי אין זיקה סבירא ליה ומשום הכי לכתחלה לא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמא משום דאסור לבטל מצות יבמין אפילו קדמו וכנסו יוציאו דגזרינן דיעבד אטו לכתחלה וליכא דין יבום כלל, וכמו שכתבנו למעלה וכדמשמע לעיל בפרק כיצד בתחלתו ובסופו נמי גבי מתניתין דלזה שנים ולזה שנים לגירסת רש"י ז"ל דגריס אם קדמו וכנסו לא יוציאו, מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין כו' אם קדמו וכנסו יוציאו, ופרקינן אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה אי למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין אסור לבטל מצות יבמין.

הא דאר"א לא תימא מאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעי. פירש"י ז"ל צרתה אשת השני שנעשית צרתה בזיקה.

אלא דוחה ומשייר הוי. כלומר דוחה שאין צרתה זו אוסרת עליו ואלו רצה לכנוס כונס ותצא הלזו משום אחות אשה, ומיהו משייר הוה דאלו בעיא שניה לינשא לשוק קודם כניסה של זו אינה ניתרת אלא בחליצה. ואיכא דקשיא להו (רמב"ן) דאם כן מאי קאמר ר' אבין אף אנן נמי תנינא דאדרבה מתניתין הויא תיובתיה דאיהו אמר דמאמר דוחה את הצרה מלאסור עליו בעלת המאמר וכונס לכתחלה, ומתניתין קתני דאינו דוחה ולכתחלה לא יכנוס. ועוד קשיא לי דאי דחייה גמורה להתירה לשוק קאמר, מאי קא מקשה ואי סלקא דעתך דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמרו וידחה כלומר ויתיר יבמתה לשוק, דאטו מתניתין מיירי באיסור לשוק. ועוד דהוה ליה לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר כלומר דוחה דאי בעי לכנוס יכנוס זה יעשה מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס. אלא שיש לי לתרץ בזו דעדיפא ליה לאקשויי ממתניתין גופה דאשתו עמו, ועוד קשה דרש"י ז"ל (בר"ה ה"ג) גריס במסקנא אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו, כלומר אלא דר' אלעזר ליתא ומאמר דוחה הוא דחיה גמורה, ודקשיא לך במתניתין דארבעה אחין נמי לידחו לגמרי, לא דמיא למתניתין דכל יבמה דחזיא בשעת נפילה לכלהו מילי דיבמה לחלוץ ולהתיבם, כגון הא דעשה בה מאמר עד שלא מת השני חזיא למקצתייהו, לומר שדיניה חזקים ומאמרה אלים לדחות לגמרי צרתה ואפילו חליצה לא בעינן, אבל במתניתין דארבעה אחין דנפלו שתיהן בבת אחת ולא חזיין לכולהו מילי דיבום וחליצה דנעשו צרות בזיקה ואסורו להתייבם לא חזיין למקצתייהו, שאין מאמרן חזק לדחות צרה לגמרי. וגם זה אינו מחוור, חדא דנוסחאי דוקני לא גרסי אלא. ועוד דאם כן יבמה דחזיא לכלהו ודלא חזיא לכלהו, היינו דאמרינן לעיל מאמר דהיתרא דחי, דאסורה לא דחי, ואמאי קא משני הכא בלישניה. ויש מתרצים צרתה דקאמר ר' אלעזר צרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד שהיא אינה דחויה לגמרי משעת מאמרה של חברתה, אלא דוחה אותה זו של בעלת מאמר לצרה דשוב אינו יכול לכנסה וקם עלה בלא יבנה, ומשייר שהיא צריכה חליצה. וסייעה ר' אבין ממתניתין לומר דכשם שאין מאמר דוחה דחיה גמורה מלאסור אחותה שהיא יבמתה על היבם, דאלמא עדיין זיקתה קיימת, כך אינה דוחה צרתה מלהוציאה לשוק בלא חליצה, דהא לא הופקעה זיקתה. ואקשינן והא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, דמשמע משעת מאמר תצא אידך משום אחות אשה לגמרי, ואפילו בלא חליצה ואף על פי שלא כנס, דמסתמא אעשה בה מאמר קתני. ועוד דקתני אשתו עמו דאלמא הופקעה זיקת השנייה לגמיר ויכול הוא לכנוס בעלת המאמר. ופרקינן יבמה דחזיא לכלהו מילי דיבמה כגון מתניתין דארבעה אחין דמדאורייתא שתיהן ראויות בין לחלוץ בין ליבם זיקה דאורייתא, הלכך חזיא למקצתייהו לומר זיקתה אלימא לאצרוכה חליצה. והוא הדין לשתי יבמות הבאות מבית אחד דכל אחת ראויה לכלהו מילי, כי עבד בה מאמר בחדא אידך לא מפטרא בלא חליצה אבל יבמה דלא חזי לכלהו מילי בשעת נפילה, כגון הא דבית שמאי דכיון דעבד בה מאמר בראשונה עד שלא נפלה לפניו שניה, מדחיא שניה דבר תורה מן היבום, הלכך לא אמרינן זיקתה דתבעי חליצה אלא מאמר הראשונה דחה אותה לגמרי ואפילו חליצה נמי לא בעיה.

השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן כו'. פירש רש"י ז"ל ארוסה דקדושיה דאורייתא וקא תני ר' חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין דמדרבנן, דהא דאורייתא יבמה יבא עליה כתיב מיבעיא ע"כ. ולא למימר שסבור הוא ז"ל דמאמר לבית שמאי אינו קונה דבר תורה, דאם כן היאך הוא דוחה בצרה דחיה גמורה ומתירה לשוק בלא חליצה, ואמרינן נמי לעיל בפרק כיצד (יבמות יח, א) הא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצה נמי לא בעיא ולמקן נמי דכותה, אלמא לבית שמאי מאמר קונה הוא דבר תורה, אלא שאינו גומר כקדושין דאורייתא וכדאמרינן במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים עה, א) דאפילו לר' אליעזר דאמר מאמר קני, מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. וכדאמרינן עלה נמי בפרק קמא דמסכת קדושין (יד, א) יכול יהיו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביא גומרת בה וכו', וההיא אפילו לבית שמאי כדתנן התם (ב, א) והיבמה נקנית בביאה אבל לא בכסף ולא בשטר כשאר הנשים ולא פליגי בה בית שמאי כדפליגי ברישא דההיא מתניתין. והיינו דקאמר הכא השתא ומה ארוסה בעלמא שכסף ושטר גומרין בה כך יבמה שאינן גומרין בה לא כל שכן. ורבה גרסינן הכא דאלו לרבא הא קאמר לקמן בפרק החולץ (יבמות לט, א) גבי שומרת יבם כו' דמאמר לבית שמאי עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים דאלמא לדידיה יבמה עדיפא מארוסה דעלמא ואליבא דבית שמאי אלא הכא ודאי רבה גרסינן והתם גרסינן רבא ואביי נמי פליג עליה התם דסבר ליה כרביה דהכא (כ"כ הרמב"ן).

אלא לתרי אמאי מפר. פרש"י ז"ל יפרו מבעי ליה. ואי קשיא לך אמאי לא שני מאי מפר מפר בשותפות וכדאמר רב נחמן בסמוך מאי מפר מפר בשותפות דאב. יש לומר משום דבשני יבמין אינו נופל לשון מפר דהי מינייהו עיקר הלכך יפרו מבעי ליה למימר, אבל לקמן דאוקימנא דעבד בה מאמר שייך למימר ביה יפר הוא עם האב. ואפילו להאי נמי מקשה ר' אלעזר עליה דרב נחמן יפרו מבעי ליה. הר"א אב ב"ד ז"ל (ועיין רמב"ן).

הא דאמר ר' יהושע לאחד ולא לשנים. פירש רש"י ז"ל אפילו הפרו שניהם כאחת אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן. ואף על גב דאתמר עלה בדוכתה בנדרים (עד, א) ר' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה, לאו למימר דדוקא אחר קאמר דאינו מפר משום דאין ברירה אבל כשהפרו שניהן, דממה נפשך לאחד מהן זקוקה מופר, אלא משום דלא הוברר הדבר משעת הפרה קאמר דבעינן לידע בשעת הפרה על איזו מהן הוא מפר, ואף על פי שמתגלה בסוף בשעת כניסה אין בכך כלום משום דאין ברירה ורחמנא אמר אישה יפרנו שיהא וודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא ידע שלאשתו הוא מפר כענן מה שאמרו נדרה אשתו וסבר שבתו נדרה שאינו מופר, הרמב"ן נר"ו.

אי אמרת נשואין עושה משום הכימפר. קשיא ליה והא בין לרבא בין לאביי מיפשט פשיטא להו דאינו מפר וכדאמרינן השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא וכו' עבד בה מאמר מיבעיא, ולא מיבעיא ליה לרבא אלא בשעשה בה מאמר ובא עליה חוץ לחופה או לא, ועלה אתי למיפשטה והשתא בעינן למיפשט מהכא דאפילו מאמר גרידא קונה קנין גמור להפר נדרה. ויש לומר דהאי ת"ש לאו אביי קאמר ליה, אלא תלמוד' הוא דקאמר ליה, ולומר דאפילו מאי דאפישיטא להו לאביי ורבא לחומרא ליתא אלא קונה קנין גמור ואפילו להפרת נדריה, וכל שכן דלא בעינן בה מסירה לחופה, וחדא דאית בה תרתי קא פשיט ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרקין קמא (יא, ב) גבי מחזיר גרושתו משנשאת דבעי ר' יוחנן החזיר גרושתו משנשאת מהו אמר ליה ר' אמי ותבעי לך צרתה צרתה לא מיבעיא לי דאלים קל וחומר למדחי צרה אלא כי קא מבעיא לי היא גופה, ואתינן למפשטה מדתניא המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה סלקא דעתך אלא לאו או היא או צרתה חולצת, אלמא אלים קל וחומר למדחי אפילו צרתה, אף על גב דלרבי יוחנן מפשט הוה פשיטא ליה דלאו אלים קל וחומר למדחי צרה, ולא מיבעיא ליה אלא היא גופה, ואף על גב דאליבא דבני חייא בר אבא צרתה קא מיבעיא ליה, מכל מקום לישנא דרב נחמן בר יצחק דאמר דאיהו קא מיבעיא ליה הוי בתרא בגמרא ועלה קא מייתינן תא שמע כנ"ל.

אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מפר כו'. ואם תאמר לוקמה בששהתה שלשים יום וכדתנן בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עג, ב) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. לא קשיא דמיבם לעולם לא אכלה ואפילו שהתה שלשים יום אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור, מדאמרינן לקמן (יבמות מא, ב) שפוסקין לה מזונות משלו, ואיתא נמי בנדרים פרק בתרא ובשלהי כתובות (קז, ב).

הכא נמי דהתירא קני דאיסורה לא קני פי' כשעשה מאמר במקום התירא שהיה יכול לכנוס כמתניתין דהכא קני אבל במקום איסור שלא הי' יכול לכנוס כמתני' דלעיל לא קני וא"ת ור' אבין היכי לא חזי לה להך פירכא ולדידי' היכי הוה ניחא י"ל דאיהו סבר דאלו הוה קני בדהתיר' קנין גמור קונה הוה כדאיסורה לדחות צרה מיהת:

רב אשי מתני' הכי אמר ר' אליעזר לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחיי' גמורה וצרת' חליצה נמי לא בעינן אלא דוחה ומשייר ופרש"י ז"ל דלא תימא דצרתה אשת הב' שנפלה לו ונעשת צרתה בזיקא תדחה לגמרי ולא תצטרך לגמרי חליצה אלא דוחה לענין שאין אותה צרה הבא על בעלת המאמר אוסרתה עליו ואילו רצה יכנוס לבעלת המאמר ותצא הלזו משום אחות אשה:

אלא דוחה ומשייר הוא דלא בעינן שנייה לשוק קודם כניסה של זו אינה ניתרת אלא בחליצה ואתא רבין וסייעיה ממתני' דלעיל והדר פרכי ליה ממתני' דהכא דקתני אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה דמשמע דלאלתר יוצאה משום אחות אשה גמורה בלא שום חליצה:

וגרסת רש"י ז"ל אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו יבמה דלא חזיא לכולהו חזיא למקצת ופרי' ז"ל דלעולם מאמר דוחה דחייה גמורא ודקא מייתו ראיה מדקתני יקיימו האחד לכתחלה שאני התם דיבמה דלא חזיא לכולהו מילי דיבמה כי התם דאסירא ליבם לא חזיא למקצתייהו דהיינו לעשות בה מאמר אבל יבמה דחזיא לייבום חזיא למאמר נמי והקשו עליו דא"כ לר' אליעזר דאמר דוחה ומשייר אשת הב' הבא עליו עולה לחליצה מן התורה ואינה עולה לייבום וזה אי אפשר ועוד דא"כ מתני' תיובתיה דר' אבין דאיהו קאמ' שדוחה להתיר בעלת מאמר לכנוס לאלתר ואלו מתני' קתני שאינו דוחה לכתחל' לא יכנוס והיה לן למפרך ואלא מאי דוח' ומשייר וזה יעש' מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס ועוד דמרן ז"ל גורס אלא יבמה דחזיא לכולהו וכו' ולא אשכחן בעיקר נסחי דגרסי אלא. ועוד דלפרושי יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו היינו הא דאמרי בלישנא דגמ' קמא מאמר דהתירא קני דאיס' לא קני ואמאי לא שנינן הכא כלישנ' דגמ' כיון דהענין אחד הוא לכך פירש דהכי קאמר לא תימא מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה וצרת' שנפלה עמה מבית א' חליצה לא בעיא כשם שאלו כנס ממש לבעלה המאמר דהא ליתא אלא דוחה לצרתה זו שלא תתייבם מן התורה ועדיין משייר בה שצריכה חליצה להתירה לשוק אם באת לינשא קודם כניסת בעלת המאמר וסייעיה רבי אבין ממתני' דאמרינן ב"ש יקיימו אין לכתחלה לא. ואס"ד דלב"ש מאמר דוחה דחייה גמורה לצרתה שהיא עמה מבית א' היכי לא מהני למדחי צרת אחות שנפלה עליה מבית א' לסלוקי זיקתה להתירה להכנס. ופרכינן לר' אבין והא תנן בהדיא בש"א אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה בשלמא בעלת המאמר דוחה אחותה הבאה עליה מבית א' דחייה גמורה בלא שום שיור דהא קתני אשתו עמו מכלל דשריא בעלת המאמר לגמרי ועוד מדקתני ותצא הלזו משום אחות אשה ומשמע תצא לגמרי בלא שום חליצה אלמא אין שיור בבעלת המאמר וא"כ היא הנותנת שתדחה שיש עמה בבית בלא שום חליצה. ופרקינן דלא קשיא דיבמה דבשעת נפילתה חזיא לכלהו מילי דיבמה שראוייה להתייבם מן התורה אלימא זיקתה ולעולם חזיא למקצתייהו לא צריכה חליצה מיהת ולא תדחה משום מאמר דאידך כגון שנפלה עמה צרה דהוה חזיא לכלהו וכגון ב' אחיות שבאו מב' בתים דאורייתא כל חדא מינייהו חזיא לייבום הלכך לא פקעה זיקת דידה משום מאמר חברתה אבל יבמה דבשעת נפילה לא חזיא לכלהו מילי דיבמה כגון אשת הב' שנפלה עליו אחר מאמר של אשת הראשון דודאי אינה עולה לייבום וכיון דכן לא חזיא למקצתייהו כיון שלא עלתה ליבום מפני מאמרה של זו אם לא תעלה לחליצה:

ה"ג בעי רבה ול"ג רבא דהא הכא אמרו דארוס' בעלמ' עדיפ' לענין ירושה משומר' יבם ואלו רבא אמר לק' בפ' החולץ (דל"ט ע"א) גבי שומר' יבם שמתה מאמר לב"ש עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק הנכסים עם יורשיה אלא ודאי דה"ג ורבא ואביי נמי פליגי עליה התם דסבר לה כרבה רביה דהכא:

השתא ארוסת בעלמא תני ר' חייא אשתו וכו' עבד בה מאמ' מיבעי' פרש"י ז"ל בעלמא דהוי קדושין דאוריית' ואינו מחוור דהא ארוסה דהכא נמי לב"ש מדאורייתא קא קני לה כדפי' בירושלמי שאם לא כן היאך דוחה צרתה במשנתי' בלא שום חליצה ועוד הא אמרי' בפ' כיצד (די"ח) ולאפוקי מדב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצה נמי לא בעיא ולקמן נמי אמרינן דכוות' אלא מאמר לב"ש קונה הוא דבר תורה אלא שאינו גומר בקדושין ואין סוקלין על ידו כדאמרינן בנדרי' דר' אליעזר מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה משום נערה המאורסה והיינו ק"ו דעבדי הכא לענין ירושה דהשתא קידושין דעלמ' שהן גורמים לחייב על ביאתה אינם מורישים יבמה שאינן גורמי' מיבעי':

ולא מטמאת לו פרש"י ז"ל אינה צריכה ליטמא לו ויש לפרש אינה חייבת ליטמא לו דמצוה ליטמא לקרובים אלא אם נאמר דבני אהרן ולא בנות אהרן אכול' פרשה קאי ואפילו על עשה דלא יטמא ובמסכת כתובות פירשנו:

או דילמ' אירוסין עושה ובעינן מסירה לחופה פי' שאינו גומר בה בביאה לחודה בלא חופה:

שאני אומר כל העושה מאמר ביבימתו פרח' ממנו זיקת יבמין פי' פרח' ממנו תורת יבם שקונה בביאה לחוד בעל כרחה ואפי' בלא חופה דה"ק קרא יבמה יבא עליה או ולקחה לו לאשה בכסף כאשה דעלמא:

מאי פי' מאמר נשואין עושה ובמקום חופ' קאי וה"ק קרא כיון שלקחה בכסף מאמר נעשית לו כאשה להיות במקום חופה וקונה אותה לגמרי אם יבמה או אירוסין עושה וה"ק ולקחה בכסף צריך לעשות מעשה אשה דהיינו חופה קודם ויבמה:

ת"ש שומרת יבם וכו' ר' יהושע אומר לא' ולא לשניים ופרישנא טעמ' משום דבתרי זיק' ופרש"י ז"ל דלא ידעינן להי מינייהו רמי' ואפילו שניהם כא' אין הפרתם הפרה דחלישה זיקתם והקשו עליו דהא אתמר עלה בדוכת' במסכת נדרים (ד' ע"ד) ר' יהושע סבר יש זיק' ומיהו אין בריר' כלומר כי אפי' כנסה אחד מהם לא אמרינן יש ברירה למפרע שזה היה ארוס שלה ולפי טעם זה יפרו שניהם ביחד ממה נפשך דהא לא מהם זקיק' ואינה קושיא דר' יהושע לאו משום דבעלמא אין ברירה אתי עלה דאפילו תימ' יש ברירה בעלמא לא סגי לן הכא דאיהו סבר דאנן בעינן ברירה גמור' בשע' הפרה שיה' מבורר ומאיזה כח נדרה מופר וכדכתיב אשה יקימנו ואש' יפירנו:

אלא לר' אליעזר נהי דסבר יש זיק' בשלמא לחד מופר אלא לתרי אמאי פירש רש"י זכרונו לברכה נהי דיש זיקא ואפילו בתרי מיהו יפרו שניהם מבעי ליה ולא קשיא ליה אמאי לא מתרצינן כדתרץ רב נחמן לקמן יפר בשותפות והכי פרכינן לה הכא בהדיא לד"ה דהא רב נחמן על האי קושיא ופירוקא דיליה קאי בסמוך וי"ל דהתם כיון דעבד מאמר חשבי היבם עיקר והאב טפל ומודה דמתניתין דיבם בלחוד מיירי ויכול למתני יפר משום ארוס כלומר יפר חלקו אבל הכא משום חלקו הארוס הא' לא הוה ליה למיתני יפר כיון ששניהם מפירין ובתרוייהו מיירי דכל חד וחד אלים לחבריה וי"מ אלא לתרי אמאי ואפי' שניהם ביחד האיך מפירין דהא אין ברירה ובמקום אחר פרשתי' בס"ד:

אי אמרת בשלמא נשואין עושה. משום הכי מפר תמיהא מילתא דהא אביי ורבא גופייהו אמרי לעיל דאפי' תימא נשואין עושה אינו מפר מק"ו מארוסה דעלמא והיכי פשיט הכא דמפר וי"ל דהאי ת"ש תלמודא קאמר ליה למיפשט בעיין ולמיסתר סברת אביי ורבא דתפשוט מהכא דנשואין עושה היכי מצי מפר והתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה פי' כשיש לה אב ואם אין לה אב אין הארוס מפר לבדו שאין הבעל מפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה דהכי אסיקנא התם אליבא דהלכתא וא"ת ולימא ליה דהכ' כששהתה ל' יום דהא תנן בוגרת וששהתה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה במזונותיה יפר י"ל דההיא בבעל אבל ביבם מודה ר' אליעזר שאינה אוכלת משלו אלא אם עמד בדין לפטור או לכנוס שפוסקים להמזונות משלו אם ברח וכדאיתא במסכת נדרים אבל הכא במאי עסקינן כגון שעמדה בדין ופסקו לה מזונות פי' והשתא דאתית להכי י"ל דאפילו בשלא עשה מאמר אתיא מדר' פנחס כדמפריש ואזיל וכדפרש"י ז"ל והא דרב פנחס פירשתיה במקומות הרבה בס"ד:

אשתו ארוסה אין הארוס אונן עליה אם הוא כהן ליאסר בקדשים ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ליאסר בקדשים שהיא חולקת בהם בבית אביה ולא מיטמאה לו ר"ל שאינה זקוקה לכך בין בכהנת בין בישראלית אע"פ שמצוה להתעסק בשבעה מיתי מצוה הא אם רצתה מיטמאה אף הכהנת שאין הכהנות מוזהרות על הטומאה ואם מתה אינו יורשה מת הוא גובה כתובתה אם כתב לה על הדרך שכתבנו בראשון של מציעא י"ח א' ואין צריך לומר בשומרת יבם אפילו עשה בה מאמר שהדין כן בכל אלו ולענין ירושה מיהא אם בנכסי מלוג יורשיה יורשין אותה ובנכסי צאן ברזל יורשים אותה יורשי המת אם האב אם האחים כמו שביארנו במסכת כתובות פרק נכסים פ' ב':

לענין ביאור זה שאמרו בסוגיא זו השתא ארוסה בעלמא לא אונן כו' פירשו גדולי הרבנים השתא ארוסה כו' שקדושיה של תורה ואינו כן שהרי לבית שמאי אף מאמר של תורה כדכתיבנא אלא כך פירושו השתא ארוסה דקדושיה גומרין לגמרי לא אונן כו' מאמר דאע"ג דלבית שמאי דאוריתא מכל מקום אינן גומרין שהרי אינה נסקלת על ידו לא כל שכן ומכל מקום אע"פ שאין מאמר גומר אמרי בית שמאי אשתו עמו ותצא הלזו כו' שמאחר שהן מתחילין דבר תורה יש בה צד אחות אשה שהוא צד ערוה:

העושה מאמר ביבמתו אין אומרים שפרחה ממנו זיקת יבמין עד שתחול עליו זיקת אירוסין להזקיקו לחפה אלא אין כאן סרך אירוסין כלל ואינה צריכה חפה וכן אין חפה גומרת בה אלא ביאה ואפילו בא עליה בעל כרחה שנאמר יבמה יבא עליה על כרחה:

נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה ואם היא שומרת יבם והיא נערה אביה לבד מיפר נדריה אפילו עשה בה מאמר ואם היא בוגרת והיא שומרת יבם מן האירוסין אין הפר לנדריה לא מצד האב ולא מצד היבם לא מצד האב שכבר יצאה מרשותו בבגרותה ולא מצד היבם שהרי אף ארוס ראשון לא היה מיפר לה בכך שאין לארוס לבדו כלום בנדרי ארוסתו אבל כשהיא שומרת יבם מן הנשואין נחלקו בה במסכת נדרים ע"ד א' שלדעת ר' אליעזר אפילו נפלה לשנים יפר אי זה מהם שירצה ולר' יהושע אם נפלה לפני אחד יפר לפני שנים לא יפר לא זה ולא זה ואפילו שניהם כאחד ולר' עקיבא אפילו לאחד לא יפר וגדולי המחברים פסקו כר' עקיבא ואע"ג דטעמיה משום דאין זיקה ואנן סבירא לן יש זיקה הא אסיקנא התם בפרק נערה המאורסה ע"ה א' דטעמיה משום דאף לדעת האומר יש זיקה מכל מקום לאו אשתו גמורה היא וגדולי הדורות נוטים לפסוק כר' יהושע ואע"ג דטעמיה משום דאין זיקה אלא בחד ואנן קיימא לן דיש זיקה אפילו בתרי הא אסיקנא התם ע"ד א' דטעמיה דר' יהושע לאו משום דאין זיקה בתרי אלא משום דאין ברירה ורוב פוסקים פסקו כר' אליעזר ומשום דאידכר טעמיה בהדיא דיש זיקה אפילו בתרי דהכי הלכתא אלא דמאי דקאמר דבשנים יפר אי זה שירצה מוקמינן לה בשעשה זה מאמר ולבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור ואם מאמר לבית שמאי נשואין עושה יפר לבדו ואם אירוסין עושה יפר בשותפות אביה הא בלא מאמר כל היבמים מפירין בשתוף כלם ולא אחד לבד אבל לרבנן הואיל ואין מאמר כלום אין אחד מהם מיפר לבדו אלא שכל היבמים יפרו בשותפות ואפילו עשה אחד מהם בה מאמר אינו כלום ונמצא שאם נפלה לפני אחד יפר ואם נפלה לפני הרבה כלם יפרו בשותפות ואם עמדה בדין על אחד מהם ופסקו לה מזונות משלו על הדרך שיתבאר בפרק החולץ מ"א ב' הואיל ועשה בה מאמר ושהיא ניזונת משלו הוא יפר שעל דעתו היא נודרת כך כתבוה הרבה מפרשים אלא שבמסכת נדרים ע"ד א' לא נאמר תירוץ זה אלא לדעת בית שמאי כמו שביארנו שם בפרק נערה המאורסה אלא שהם מפרשים אותה אף לדעת חכמים ומטעם כל הנודרת כו' כמו שביארנו שם:

ב)והקשה הרב רבינו נתנאל חדא דלפי הך פירושה הך צרה ר"ל באשה אחרת ובהא לא איירי במתני' כי אם באחותה שנפלה מאח אחר. ועוד דפי' דדוחה צרתה משום בית א' הוא בונה קשה אטו מאמר בנין מקרי הא אמרינן בעשרה יוחסין הכל מודים במחזיר גרושתו בקידש ולא בעל דאינו לוקה מאי טעמא דרך ליקוחין אסרה תורה אלמא לא מקרי בנין אלא ביאה. לכן נראה לרבינו נתנאל לפרש שיטה אחרת מראש ועד סוף מאמר אינו קונה אלא לדחות צרה בלבד כלומר דצרתה מאחיו שהיא אחותה של בעלת מאמר לא בעיא חליצה אבל איהי לא סגיא בגט וב"ש לטעמייהו דהכי מפרש בירושלמי אמר ר' אליעזר בן ערך גירש לבעלת מאמר לא תהא צריכה חליצה א"ר הילא בשם ר' אליעזר מודה ב"ש שאם גירש לבעלת מאמר צריכה הימנו חליצה אלמא לב"ש לא סגי לה בגט. וא"ת כיון דלא אלים כח בעלת מאמר לפטור בגט היכי אלימא לפטור צרתה מחליצה י"ל דלא גרע מקדושין דעלמא דהכא נמי כתיב ולקחה זו מאמר ואם קדש אשה ואח"כ מת אחיו נשוי אחותה פשיטא דלא תצא המאורסת הכא נמי הא בעלת מאמר ומ"מ ההיא גופה לא סגי לה בגט אע"ג דאלים בעלת מאמר כקדושין דעלמא לענין שלא תהא צרה צריכה חליצה מ"מ הכא לא סגי לה בגט דביאה גומרת בה דכתיב יבמה יבא עליה וזיקה דבהדי מאמר לא פקעה בגט לבד אי ליכא חליצה בהדיה. ואי אמרת מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה אלא מאי דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה. פי' המאמר ידחה אחותה שלא תאסר הבעלת מאמר להתייבם ובשלמא אם אינו דוחה אחותה ניחא דאין להקשות זה יבעול וזה יבעול וכו' שהרי היתה ביאה באיסור דהויא אז בראשונה אחות זקוקתו. אבל ממאמר פריך שפיר שהרי אין איסור במאמר ולאחר המאמר יכול לייבם שהרי המאמר דחה שאחותה לא תאסור אותה:

בעי רבא מאמר לב"ש נשואין עושה. לאו לשיטת ר' אליעזר דלעיל בעי דפשיטא לן דלכל תרי לישני אינו עושה נשואין דהשתא מקדושין גרע דלא סגי לה בגט כקדושין דעלמא ונשואין תהא עושה אלא ודאי בעייתו לאו לשיטה דהכא אלא לשיטת ר' אמי דאמר [לקמן] דס"ל לב"ש מאמר קונה קנין גמור:

אלא לענין מסירה לחופה. וא"ת ומ"מ הדרא קושיין לדוכתין השתא ארוסה בעלמא בעינן מסירה לחופה עבד בה מאמר מיבעיא וי"ל דמיירי בבא עליה בעל כרחה אחר המאמר ובעילה דבעל כרחה קונה ביבמה. אכן קבעי אי המאמר דקודם הביאה מגרע גרע הביאה לשווייה כאשה בעלמא ובעיא מסירה לחופה:

כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. וא"ת א"כ למה אכתבא פרשת נדרים. וי"ל דהא דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת היינו לבתר דאכתבא פרשת נדרים:

ת"ר שומרת יבם בין ליבם א' בין לשנים ר"א [אומר] יפר ר"י אומר לא' ולא לשנים ר"ע אומר לא לאחד ולא לשנים והלכתא כר"א דקי"ל יש זיקה אפילו בתרי והוינן בה לר"א נהי נמי דיש זיקה אפלו בתרי בשלמא לא' מפיר אלא לתרי אמאי מפיר כ"א לבדו ואוקימנא כגון שעמדה בדין עם א' מהן ופסקו לה מזונותיה משלו וכדרבי פנחס משמיה דרבא דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת ואיכא דמפרש אע"ג דעמדה בדין בדין ופסקו לה מזונותיה אינו מפיר אלא א"כ עשה בה מאמר ומ"מ שניהם מפירין ולא הועמדה בדין:

בד"ה אלא לענין מסירה לחופה וא"ת כו' וי"ל דעבד בה מאמר ובא עליה והביאה עושה אותה ככנוסה עכ"ל וכתב מהרש"ל ומ"מ נראה סתמא דתלמודא דמייתי מתני' דנדרים לא איירי כלל בביאה ותדע דאל"כ מאי מקשה ולר"א דאמר מאמר אינו קונה אלא לדחות כו' אי איירי בביאה וק"ל ואינה קושיא השתא ארוסה כו' עכ"ל והאריך ע"ש ודבריו סותרים מצד עצמם (ג) דאם נימא לענין נדרים דוקא דמאמר אלימא מארוסה היכי מייתי מיניה לשאר דברים דא"ל למימר השתא ארוסה לא מאמר בלא ביאה מיבעיא ועוד דהיכי מייתי משם דמאמר לחוד בלא ביאה אלימא מארוסה משום דזיקה נמי אלימא מארוסה דהא א"ל דזיקה עושה ככנוסה כפי' הר"ן אבל במאמר פרחה הזיקה וחלה עליו זיקת ארוסין ממש אבל הנראה הך סברא דקאמר השתא ארוסה לא עבד בה מאמר מבעיא ודאי קאי במסקנא והך מתני' דמייתי נמי בביאה איירי וה"ק אא"ב נשואין עושה המאמר משום הכי מצי מיפר לאחר שבא עליה אא"א ארוסין עושה המאמר וביאה שלאחריה אינה כלום כמו ביאה שאחר ארוסין דעלמא א"כ אמאי מצי מיפר והא דפריך ולר"א כו' ה"פ דבשלמא אי נשואין עושה איכא למימר דהתם בביאה איירי ולכך מיפר אפילו לר"א אלא אי ארוסין עושה המאמר ופרחה ממנו זיקת יבמין א"כ לר"א דאינו קונה קנין גמור אמאי מיפר בשותפות דודאי הביאה אינה עושה ארוסין להיות מיפר בשותפות דלא מצינו בשום מקום דהביאה עושה ארוסין אלא דהביאה עושה נשואין היכא דלא פרחה ממנו זיקת יבמין ומיהו יש להקשות לשיטתינו למאי דבעי למימר דבשלמא נשואין עושה מש"ה מיפר דהיינו אחר ביאה וא"כ אמאי פליגי רבי יהושע ורבי עקיבא דהא ביאה ודאי עושה אותה נשואה לכ"ע כדכתיב יבמה יבא עליה בע"כ וי"ל דרבי יהושע סבר דודאי ביאה אחר זיקה בעלמא עושה נשואה לכל מילי אלא דהכא לב"ה דמאמר מדרבנן הוא מבטל קצת הזיקה דלא יועיל כלום אחריה הביאה ומיהו בחד יבם כיון דאיכא זיקה מדאורייתא אזלינן בתר זיקה לחוד וזיקה ככנוסה משא"כ בב' יבמין דליכא למיזל בתר זיקה לחוד דאין ברירה ור' עקיבא סבר דאף ביבם אחד כיון דהמאמר ביטל הזיקה דלא יועיל הביאה אחריה ליכא למיזל נמי אחר הזיקה דאורייתא לחוד דאית ליה זיקה לאו ככנוסה ותו לא מידי ודו"ק היטיב:

גמרא השתא ארוסה בעלמא תני רבי חייא כו'. לא צריך אביי לזה דהא גם הבעל אבעיא לענין יורשה ומטמא ע"כ ידע דארוסה אינו יורשה דהא הוא הנפקא מינה אך הגמרא מביא לנו מנ"ל דארוסה אינו יורשה וק"ל:

שם ואלא לענין מסירה לחופה וכו'. השתא שפיר איכא למימר דנפקא מיניה ג"כ לענין יורשה ולא תקשי השתא ארוסה וכו' כאן דאיירי בביאה כמ"ש התוס' דהוי ליה ככנוסה משא"כ ארוסה דבעי חופה ודו"ק:

שם [אלא לתרי אמאי. פי' בקונטרס ויפרו מיבעי ליה אע"ג דרב נחמן כו' לא חייש לקושיא דיפרו היינו דוקא לענין עם שלא הוזכר בברייתא אבל יבמה יפרו מיבעי ליה מהר"ם]:

שם א"א בשלמא נשואין וכו'. וליכא למימר אימא בהיפך מדרבי יהושע סבר לא לשנים איכא למימר דטעמא משום דסבר דמאמר עושה אירוסין ולהכי לא יפר וא"כ אכתי לא תפשוט האבעיא די"ל מדאמר ר' יהושע התם לא לשנים משמע דכלל אינו יכולים להפר והא אף אם אירוסין עושין יכולין להפר בשותפות אלא וודאי טעמא של ר"י משום דסבר דזיקתו קלושה וק"ל. מהר"ם יצ"ו:

בתד"ה אלא לענין מסירה לחופה וכו' וי"ל דעבד בה מאמר ובעל וכו'. מה שהקשה מהר"ש דאם איירי מתני' דשומרת יבם גם בבעל מאי פריך אח"כ ולר' אליעזר דאמר כו' אלא לדחות וכו' הא איכא למימר דר' אליעזר מודה בביאה עם מאמר דקונה קנין גמור נראה דאינו קושי' דסמיך אמה שתירץ רב אדא בר אהבה הבמ"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור וכו' מדדייק לומר דאמר קונה קנין גמור משמע לאפוקי אי לא הוה ס"ל דקונה קנין גמור לא היה יכול להפר וע"ז פריך ולר' אליעזר וכו' דאין נ"ל למקשן שר' אליעזר יהיה מחולק עם רב אמי בסברא זו דלרב אמי אי אינו קונה קנין גמור אינו מועיל ביאה ולרבי אליעזר יהיה קונה גם מה שהקשה בחדושי הלכות אי איירי בלא ביאה ולענין הפרת נדרים דוקא א"כ מנ"ל לפשוט האבעיא על מילי אחרינא דנשואין עושה ואינו קשה השתא ארוסה וכו' ה"פ בבעל דשם לא שייך למפרך השתא ארוסה גם במילי אחרינא אמרינן ג"כ נשואין עושה מיהו יותר היה לנו לומר דלפי סברת הפשטן לא קאי סברא של השתא ארוסה הן לענין נדרים הן למילי אחריני כיון דמצינו במתניתין דשומרת יבם שלא חשו לסברא זו של השתא הא במילי אחריני כגון ליורשה וכל שאר דברים ודו"ק:

גמרא זה יעשה מאמר ויקנה וזה יע"מ ויקנה. לכאורה כיון דמאמר קונה קנין גמור השני יכול לכנוס השניה בלתי מאמר תחלה דהא לא הויא תו אחות זקוקה וי"ל דגזרינן דלמא יכנוס קודם שיעשה הראשון מאמר עי' לעיל (ר"ד כח) בפרש"י ותוס' ולדברי התוס' (יח ב) דפי' דיעשו שליח בבת אחת א"ש טפי ובתוי"ט שכ' לא מצי חד אחא לעשות מאמר כו' והלה יכניסנה ע"כ ט"ס הוא וצ"ל והדר יכניסנה:

שם ובעיא מסירה לחופה השתא כו'. כ"נ דצ"ל ותיבות א"ל נראה מיותרים:

תד"ה עבד. דהכא גריס רבה כו' דמסיק עלה א"ל אביי. עמש"כ במנחות (קו):

תוס' סד"ה לא כו' נ"ב עי"ל אם היא אוכלת חולין בטהרה אז אינה רשאה להטמא לו כיון דלא חובה היא. וכה"ג אסורה בטומאה כי לא תוכל להזהר במאכליה ומשקיה. וכן למ"ד (סוטה ל: וש״מ) אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. וכיון שנטמאה טומאת שבעה קרוב הדבר שתכשל בהן. ועוד בר מכל דין. הרי מוטל עליה מצות חלה. ואם טמאה היא לא תוכל להפריש חלתה. ותנא בא"י קאי שהיו עדיין מפרישין חלותיהן בטהרה. לפיכך גם מטעם זה נאסרה להטמא שלא לצורך. כדי שלא תבטל חובת מצוה המוטלת עליה דלא סגי בלא"ה:

גמ'. דאיסורא לא קני. ויעויין בחידושי הרמב"ן (לעיל דף יח ד"ה אומרים לו כו') שהביא שתי דיעות בביאור דברי הגמרא דפליגי כשקידש יבם את אחות זקוקתו, וז"ל ואיכא דמתרץ, קידושין דהיתירא פוטרין צרתה, דאיסורא אין פוטרין, כדאיתמר התם (דף כט:) מאמר דהיתירא קני דאיסורא לא קני. ולא נהירא לי כלל, דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי, וכן נראה מדברי רש"י שם, אבל קידושין מ"מ קנו, וכיון דקנו בוודאי פוטרין את אחותה עכ"ל. אליבא דהדיעה הראשונה אף בקידושין דאחות זקוקתו אמרי' קידושין דאיסורא לא קני, וזהו הביאור בשיטת ריב"ב (לעיל דף יח:) הסובר שבקידש אחות זקוקתו אומרים לו המתן. ואילו הרמב"ן סובר שקידושין חלין אף באיסור, ורק מאמר, דבמקום יבום הוא לא קני באיסור.
ועלינו להבין את סברת הדעה הראשונה. ויתכן דס"ל שיש איסור לקדש אחות זקוקתו ואיסור זה פוגם את חלות הקידושין שאינו קונה קנין גמור. יעויין ברמב"ם (פט"ו מאיס"ב הל"ב) שמבואר שסובר שיש איסור לקדש כל חייבי לאוין. וי"ל שמדרבנן אחות זקוקתו הויא כחייבי לאוין. ואף לפי הראב"ד (שם) שאין איסור קידושין בחייבי לאוין דעלמא יתכן שמודה שיש איסור קידושין באחות זקוקתו משום שחל בה חלות שם אחות אשה במקצת שנאמרה בה "לא תקח"⁴³.
ונראה שיתכן נ"מ אחרות בין שתי הדיעות ברמב"ן, בנוסף לנ"מ בנוגע לקידושין דעלמא באחות זקוקתו שאינה יבמתו האם חלין כקידושין גמורים או לא:
א) יתכן נ"מ בעשה יבם מאמר בחייבי לאוין ועשה שדיניהן שעולין לחליצה ולא ליבום (לעיל דף כ.). דלפי מסקנת הרמב"ן מכיון דעכ"פ אינן ראויות ליבום אף אינן ראויות למאמר. ואילו אליבא דהדיעה הראשונה ברמב"ן יתכן שרק כשחל איסור לקדש לא עושין קידושין ומאמר, וכגון באחות זקוקתו דמקצת איסור ערוה היא שנאסרת בקידושין. ואילו בחייבי לאוין ועשה דעלמא הנאסרות בביאה בלבד ולא בקידושין, לפי שיטת הראב"ד הנ"ל, מאמר קונה.
ב) עוד יתכן דאליבא דהדיעה השניה מאמר באיסור אינו חל כלל אפילו בדיעבד⁴⁴. משא"כ אליבא דהדיעה הראשונה י"ל שרק אסרו לכתחילה לעשות את מעשה המאמר, אבל בדיעבד אם עבר על האיסור ועשה את המאמר קנאה עכ"פ בקנין שאינו גמור.
ב
הבאנו לעיל את שי' הר"ר נתנאל בתו"י, דסבר דמאמר לב"ש חלה בתורת קידושין. וקשה שאם מאמר אליבא דב"ש חל מן התורה מדין קנין קידושין למה לא קני באיסורא, שהרי קידושין דעלמא תופסין בחייבי לאוין, ומ"ש מאמר שאינו תופס באחות זקוקתו משום דאסורה עליו, דפשיטא דאחות זקוקתו אינה אסורה עליו יותר מחייבי לאוין דתופסין בהן קידושין מדאורייתא ומ"ש מאמר שאינו תופס במקום שחל איסור אחות זקוקתו. ויתכן דס"ל כדעה הראשונה ברמב"ן שגם בקידושין דעלמא יש דין דקידושין דאיסורא לא קני לגמרי.
ונראה שיתכן לפרש לפי הר"ר נתנאל בדרך אחרת. דב"ש ס"ל שיבמה הראויה לקנין וחלות אישות עם ביאת יבום ראויה נמי לקנין וחלות אישות עם קידושי כסף. וזוהי גזיה"כ "יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה" שרק יבמה שבת יבום היא ע"פ "יבמה יבא עליה" הויא נמי בת קידושין ע"פ "ולקחה לו לאשה". ואילו אחות זקוקתו האסורה עליו ושאינה ראויה ליבום אף אינה ראויה לקידושין ולמאמר⁴⁵.
גמ'. דאיסורא לא קני. הבאנו דברי הרמב"ן לעיל (יח: ד"ה אומרים לו) שפי' תי' הגמ' וז"ל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי, וכן נראה מדברי רש"י שם עכ"ל. ולכאורה תמוה, שהרי ב"ש ס"ל שאם קדמו וכנסו יקיימו, וא"כ הרי הן ראויות ליבום ואע"פ שעובר על איסור. ולמה אין מאמר קונה בה לגמרי כמו שאם קדמו וכנסו קנו ביבום.
ונראה דס"ל לב"ש שבאמת אינה ראויה ליבום אלא שבשעת היבום חל ההיתר והקנין בבת אחת. ולכן לפני שכנסו לא קנה לגמרי במאמר, מפני שעכשיו אין לה היתר יבום. וביאור הדבר, שבביאת יבום חל קנין גמור דאשת איש, וממילא אחותה שאף היא זקוקה נאסרת באיסור אחות אשתו וזיקתה פקעה ואינה אוסרת עוד את אשתו שיבמה באיסור אחות זקוקתו. והקנין אישות ביבמתו והפקעת זיקת אחותה חלין בבת אחת בשעת היבום ולכן קונה קנין גמור ויקיים. אמנם כל זמן שלא ייבם, האחיות זקוקות הן ואסורות באיסורי אחות זקוקתו. ולכן בשעת איסור אחות זקוקתו האחיות אינן עומדות ליבום בביאה, ומשו"ה אינן ראויות אף למאמר, משום דבשעת המאמר האיסור דאחות זקוקתו עדיין קיים, ורק עם הביאה פקע האיסור. ולכן כל זמן שלא בעלו אסורות ואינן ראויות לביאת יבום ולמאמר.
ובדרך זו אף מבוארת קושיא אחרת, שהרי ב"ש ס"ל באחות זקוקתו שאם יבמה קונה ויקיים, וקשה דמ"ש אחות זקוקתו מאלמנה לכ"ג שאם בא עליה לא קנה (לעיל דף כ:)⁴⁶.
ומבואר שרק באחות זקוקתו ס"ל לב"ש שקונה ויקיים משום דבבת אחת עם היבום הותר ופקע האיסור של אחות זקוקתו. ויבום המתיר את האיסור קונה. משא"כ באלמנה לכ"ג, שאף אחרי היבום האלמנה אסורה עליו, ומאחר שהיבום אינו מתיר את האיסור משו"ה אינו קונה.
גמ'. רב אשי מתני כו' דוחה ומשייר. יעויין בתוס' (דף כט.) ד"ה אלא, שהאריכו בביאור שיטת רב אשי ובשקלא וטריא דהסוגיא אליבא דפרש"י ואליבא דפי' התוס'. ולפני שנכנס לבאר את פירושי רש"י ותוס' לפרטיהם עלינו להתבונן במה שאמר רב אשי שמאמר דוחה משייר - האם ס"ל שמאמר חל מדין יבום או שחל מדין קידושין. והנה אליבא דרב אשי מאמר אינו קונה קנין גמור כמו ביאה אלא שמשייר דהיינו שקונה את היבמה במקצת חלות אישות ולא לגמרי. ונראה שאם ננקוט דס"ל לרב אשי שמאמר חל בתורת יבום שיטתו מבוארת בפשטות, שהרי יבום גמור חל רק בביאת היבמה המהוה עיקר מצות יבום שהיבם יבא עליה להקים לאחיו שם ומכיון דבמאמר חסר קיום מצות יבום שלימה בביאה משו"ה ס"ל לרב אשי שאף קנין היבום פגום הוא ומשייר.
מאידך נראה שניתן לבאר את שיטתו אף אם ננקוט שמאמר חל מדין קידושין. די"ל דס"ל שזיקת היבמה מחייבת דוקא קיום מצות יבום, וזיקתה איפוא סותרת ופוגמת את חלות הקידושין דמאמר. ומשו"ה ס"ל שאע"פ שמקצת אישות חלה בקידושי מאמר מ"מ מאמר משייר ואינו קונה חלות אישות גמורה כבקידושין דעלמא, דחלות הזיקה דהיבמה סותרת ופוגמת את חלות הקידושין ולכן מאמר חל ומשייר⁴⁷.
ועכשיו נבאר את פרטי דברי התוס' (ד"ה אלא) כפי יכולתנו.
וז"ל וי"ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה עכ"ל. לפי רב אשי מאמר אינו דוחה דחייה גמורה ובהכרח סובר שמאמר אינו עושה אישות גמורה אלא חל בתורת מקצת אישות ולכן אינה דוחה דחייה גמורה. וצ"ב אם רק חל מקצת אישות, ולכן אינו דוחה את אחותה דחייה גמורה, למה דוחה אותה כלל. ועוד צ"ע בפרש"י שאם אחותה הנופלת בזיקה אחרי המאמר צריכה חליצה א"כ זקוקה לו, ולמה אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. במילים אחרות: אם משייר למה דוחה ואם דוחה למה משייר, ומה פשרה היא זו שדוחה ומשייר⁴⁸.
וצ"ל לפי רש"י שרב אשי ס"ל שמקצת אישות של המאמר מתירה את איסור אחות זקוקתו אע"פ שאינה אישות גמורה לפטור את אחותה מדין ערות אחות אשתו. ונראה שיש לבאר שיטתו בשלשה אופנים:
א) יתכן דס"ל שהמאמר והזיקה, שכל אחד ואחד מהם מהוה מקצת אישות, סותרים אהדדי, משום דהמאמר אוסר אחות בעלת המאמר באיסור אחות אשתו, והזיקה שבאחותה אוסרת בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. ולכן שיטת בית הלל במשנתינו דשתיהן אסורות. אך שיטת ב"ש אחרת דס"ל דשאני האישות דמאמר מהאישות דזיקה, דאע"פ ששתיהן דומות מכיון דאינן חלין אלא בתורת מקצת אישות, מ"מ חלות האישות דמאמר אלימתא מחלות האישות דזיקה. ונראה בביאור החילוק דמאמר אליבא דב"ש חל מדין קידושין כנ"ל בשיעורים (ד"ה מאמר לב"ש כו'). וקידושין אוסרת את הארוסה לעלמא ואף מתירתה לארוס - שעל ידי הקידושין הותר איסור הקדישה (רמב"ם פ"א מהל' אישות הל"א). משא"כ זיקה שאינה מתרת את היבמה ליבם אלא רק אוסרתה לשוק⁴⁹. ומשום הכי ס"ל לב"ש דבעלת המאמר מותרת והזקוקה אסורה משום דכשיש תרתי דסתרי בין מאמר ובין זיקה האישות דמאמר אלימתא מהאישות דזיקה ומפקיעה את הזיקה בכדי שלא תאסור הזקוקה את בעלת המאמר. ומשו"ה אין חלות זיקה לאסור את בעלת המאמר, כי הזיקה חלה רק לשאר מילי וכדי לחייב את הזקוקה בחליצה אך לא לאסור את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו.
ונראה להוסיף דמשום התרתי דסתרי והכח שיש במאמר להפקיע את זיקת אחותה, אחותה זקוקה רק למצות חליצה, ואילו האישות דבזיקה דעלמא לא חלה. דהנה ביארנו בשיעורים⁵⁰ שיש שתי חלויות זיקה ביבמה: א) חלות זיקת אישות, ב) חלות זיקת מצוה. ובאופן דידן מחמת שקיימת תרתי דסתרי בין המאמר ובין הזיקה לכן המאמר מפקיע את זיקת האישות שלא תחול באחותה ואילו הזיקה למצוה חלה בה. ובהתאם לכך בעלת המאמר לא נאסרת באיסור אחות זקוקה דליכא זיקת אישות באחותה כדי לאוסרה ואחותה זקוקה למצות חליצה בלבד. בקיצור, כדי להפקיע את זיקת המצוה בעינן שם ערוה גמורה שיש בה כרת ונלמדת מ"עליה" (עי' לעיל דף ג:, דף ח', ודף כ'), ולכן מקצת אישות של מאמר אינה פוטרת מחליצה. אבל בנוגע לאישות של הזיקה סגי במקצת אישות שחזקה יותר מזיקה. ולכן מאמר לב"ש דוחה את אחותה שלא תאסרנה.
ב) נראה לומר ביאור שני למה מקצת אישות של מאמר עדיפא ממקצת אישות של זיקה. דיעויין ברמב"ם בהל' נדרים (פי"ג הלכ"ב) שכתב וז"ל אמר לה קיים ומופר ליך בבת אחת ה"ז קיים עכ"ל, ויל"ע שהרי בגמרא (נדרים דף סט:) איתא שדין זה תלוי בדינא דרבה שאמר שהמקדש שתי אחיות בבת אחת שתיהן אינן מקודשות שכל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, וביאר שם הר"ן שכמו שבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות שהרי יש תרתי דסתרי בעצם הקידושין ה"נ בעובדא דידן גם ההקמה וגם ההפרה בטילות ובתר הכי מצי הבעל להפר ולקיים כדבעי. וצ"ע למה פסק הרמב"ם דההקמה חלה ולא ההפרה.
וביאר הגר"ח זצ"ל בספרו⁵¹ דשאני הקמה מהפרה, משום דהקמה סותרת הפרה, ולפיכך אחרי הקמה א"א להפר, דזהו גופה של ההקמה למנוע את ההפרה ולהפקיע אותה. ואילו הפרה אינה סותרת ומפקעת הקמה, ומה שאינו יכול לקיים את הנדר אחרי שהפר אותו אין זה אלא משום דכיון שהפר בטל הנדר וחסר נדר לקיימו. והכלל שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, חל רק במקום שיש שני מעשים המפקיעים זה את זה, דהיינו כשיש תרתי דסתרי בעצם המעשה. אבל היכא דאינם בזה אחר זה משום דבהיכי תמצי א"א להיותן בזה אחר זה ולא משום חלות דין מפקיע, לא חל הכלל שכל שאינו כו'. ומפני כך כשמקיים ומפר בבת אחת סובר הרמב"ם שההקמה חלה כי בעצם מעשה ההקמה חל מפקיע של ההפרה, ואילו בעצם ההפרה אין חלות מפקיע של ההקמה, ומשום כך מעשה ההקמה מפקיע את מעשה ההפרה, ואילו מעשה ההפרה אינו מפקיע את מעשה ההקמה, וההקמה חלה ולא ההפרה, עד כאן מהגר"ח זצ"ל.
ברם אמר הגר"מ הלוי זצ"ל ששמע הוספה לזה מפי אביו הגר"ח הלוי זצ"ל דלפי"ז אנו צריכים לבאר את דינא דרבה דאמר דבמקדש שתי אחיות שתיהן אינן מקודשות משום דכל שאינו בזה אחר זה וכו' דהא לכאורה בקידושי אשה אין בעצם מעשה הקידושין שלה מפקיע לקידושי אחותה, אלא דאחותה נעשית ממילא שאר בשר וערוה של הבעל ומחמת חלות שם ערוה אין קידושין תופסין בה. וא"כ דומה להקמה אחרי הפרה, שההפרה אינה מפקיעה את ההקמה, אלא דממילא א"א להקם נדר אחרי שהנדר כבר מופר ובטל, וה"ה באחות אשתו שמאחר שחל בה שם ערוה ממילא לא שייך בה קידושין. ולפי"ז צ"ע א"כ למה במקדש שתי אחיות חל דינא דרבה שכל שאינו בזה אחר זה כו', הרי ליכא חלות מפקיע בעצם מעשה הקידושין ולמה לא יחולו קידושי שתיהן מדין ספק מקודשת.
ואמר מרן הגר"ח זצ"ל שמכאן מוכח שבעצם מעשה קידושי אשה יש מפקיע לקידושי אחותה, כלומר שמה שנאסרה אחות אשתו ואינה בת קידושין אין זה משום דהויא שאר בשר וערוה דממילא, אלא משום שעצם מעשה הקידושין באחותה אוסרה ומפקיעה. ולפיכך כשמקדש שתי אחיות יש תרתי דסתרי ומפקיע בעצם מעשה הקידושין שלהן כי קידושי כל אחות ואחות מפקיע את קידושי אחותה, ולפיכך דינא דרבה חל ושתיהן אינן מקודשות על פי הכלל דכל שאינו בזה אחר זה כו'.
ועפ"י מהלך הגר"ח זצ"ל בפסק הרמב"ם בהקדמה והפרה בב"א יתכן דה"ה כשיש תרתי דסתרי בין מאמר לבין זיקה, דשתיהן מקצת אישות הן אלא דסותרין אהדדי, דהמאמר אוסר הזקוקה באיסור אחות אשתו והזיקה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. אלא דבהא מילתא הרי הם שאני, דהמאמר מהוה מעשה קידושין ועצם מעשה המאמר מפקיע את אישות הזיקה שבאחותה הזקוקה. ואילו הזיקה דבאחותה חלה משמים בלי מעשה קידושין. ואין בזיקה מעשה שהוא מפקיע את האישות דאחותה דרק חלה חלות אישות משמים, האוסרת את אחותה באיסור אחות זקוקתו. ויוצא שסתירת מאמר וזיקה דומה לסתירת הקמה והפרה, דהרמב"ם פסק בה דהקמה חלה מכיון דהויא מעשה המפקיע והפרה אינה חלה דאינה מעשה המפקיע. וה"ה הכא אליבא דשיטת רב אשי בב"ש דכשיש סתירה בין מאמר לזיקה המאמר חל ולא הזיקה מכיון דהמאמר הוי מעשה המפקיע ואילו הזיקה אינה מעשה המפקיע.
כל זה בנוגע לאישות של זיקה, ומכל מקום צריכא חליצה משום זיקה למצוה וכמו שביארנו לעיל בדרך הראשון.
ג) ועוד נראה ביאור שלישי בשיטת רב אשי אליבא דרש"י והוא בדרך מחודשת. שבאמת מקצת האישות של מאמר אינה מפקיעה את האישות של זיקה כמו שאינה מפקיעה את מצות החליצה, ומכל מקום דוחה אותה בנוגע שלא תאסרנה בלבד⁵².
דיעויין לקמן (דף מט. - מט:): אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר, נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר "ותהי נדתה עליו" אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין, סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין ע"כ. ובדין הסוטה פרש"י (מט: בד"ה דהא תפסי בה קידושין) וז"ל לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים עכ"ל. מפרש"י יוצא דאילו היתה סוטה חלות ערוה דלא תפסו בה קידושין היו קידושיה הראשונים נפקעין, מפני דערוה אינה בת אישות. ובכן מזה דהקידושין הראשונים דבסוטה לא פקעו שמעינן דקידושין נמי חלין בה. יוצא דשיטת רש"י דערוה אינה בת אישות כלל, ואישות שהיתה בה מלפני שנעשה ערוה פקעה.
ועל פרש"י פליגי בתוס' (שם בד"ה סוטה כו') וז"ל וק' לר"י דנדה נמי לא פקעו קידושיה ואפי"ה איצטרך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין ואור"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה דכתיב בה הויה להיות לו לאשה כו' עכ"ל. תוס' דוחים פרש"י וסוברים שאע"פ שאין הקידושין שבסוטה פקעין מ"מ סד"א דלא תופסין בה קידושין אם גירשה ומחזירה, ולפי גירסתם למדים מקרא שקידושין תופסין בסוטה.
ובביאור המחלוקת בין רש"י ותוס' נראה דבהא פליגי, דאליבא דרש"י ערוה אינה בת אישות כלל, ומשו"ה מהא דבסוטה האישות לא פקעה משנאסרה מוכרח דאינה איסור ערוה וקידושין תופסין בה. ואליבא דהתוס' ערוה הויא בת אישות אלא שאינה בת תפיסת קידושין, ומשו"ה אין ראייה מהא דאישות לא פקעה מסוטה דבת תפיסת קידושין היא. ויוצא איפוא דלו יצוייר אשת איש שתעשה ערוה אחרי הקידושין אליבא דרש"י האישות דידה היתה פקעה ממנה, ואליבא דתוס' האישות לא היתה פקעה והערוה היתה נאסרת על בעלה והיא עדיין אשת איש⁵³.
ובדרך זה י"ל דלב"ש אליבא דרב אשי יש שיטה אחרת. דב"ש סברו דמכיון דערוה ואישות הן תרתי דסתרי הדין הוא שמה שחל לראשונה קובע ולפיכך במקום שאשת איש נעשה ערוה, ההיתר דאשת איש שחל ראשונה מונע את חלות האיסור דערוה מלחול ומלהפקיע את האישות שכבר חלה ושהתירה לבעלה⁵⁴. ומאידך כשהערוה חלה לראשונה אזי הערוה מונעת חלות קידושין.
ובכך מבואר את דין המאמר לב"ש אליבא דפרש"י ברב אשי, דהיינו שאע"פ שאחות בעלת המאמר נפלה בזיקה וצריכה חליצה, מ"מ אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו. והוא משום שהמאמר חל לראשונה, ולכן אע"פ שאח"כ נפלה אחותה בזיקה מ"מ אינה אוסרת את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו משום דאישות המאמר שחלה ראשונה מונעת את איסור הערוה דאחות זקוקתו מלחול ומלאסור את בעלת המאמר שכבר הותרה. ומאידך בעלת המאמר אוסרת את אחותה הזקוקה במקצת איסור אחות אשתו משום דהמאמר חל מלפני הזיקה ולכן יש לו כח לאסור הזקוקה.
ברם לפי"ז עלינו לעיין אליבא דרב אשי בדין אשת איש שאח"כ בעלה נעשה פצוע דכא האם נאסר או לא. ולקמן (דף עט:) איתא שבנפלה בזיקה ואח"כ נעשה היבם פצוע דכא, שהאיסור דפצוע דכא אליבא דר"ע דוחה את הזיקה ויוצאת היבמה בלי חליצה כדין ערוה. ומבואר דאיסור פצוע דכא אליבא דר"ע מפקיע את האישות דזיקה דכבר חלה. ומשמע דה"ה לכל העריות דאילו היו חלין אחרי הקידושין היו אוסרין ומפקיעין את האישות. ולכאורה זהו שלא כשיטת רב אשי לב"ש.
ויתכן לחלק בזה בכמה אופנים:
א) י"ל דחייבי לאוין אליבא דר"ע אינן בגדר איסורי עריות, ולכן חלין אחרי הקידושין לאסור ולהפקיע אישות שכבר חלה. שרק איסורי עריות אינן חלין אחרי קידושין.
ב) א"נ שונה פצוע דכא דמשום שהאוסר הרי האיש לא חל שם ערוה. ורק כשהאשה אוסרת חל שם ערוה. ואיסורי עריות אינן חלין אחרי קידושין, ואילו פצוע דכא שאינו איסור ערוה חל אחרי הקידושין.
ג) ועוד י"ל דשיטת ב"ש נאמרת רק בנוגע לאיסורי עריות דזיקה כגון באחות זקוקתו ולא באיסורי עריות אחרים דחלין אחרי קידושין. ומשו"ה איסור פצוע דכא חל אחרי קידושין אך לא חל איסור אחות זקוקתו. ובביאור החילוק י"ל דאיסורי עריות מחמת זיקה כמו אחות זקוקה אינן חלותי איסורין גמורים משום דזיקה אינה אישות גמורה, ולפיכך אישות דקדמה לה כגון מאמר לב"ש מונעת חלות איסורי ערוה דזיקה שאינן אלא איסורי ערוה במקצת. משא"כ איסורי ערוה דאורייתא אחרים, כגון פצוע דכא אליבא דר"ע, שאיסורים גמורים הם, חלים ואוסרים אשת איש אף אחרי קידושיה. ועוד יתכן דב"ש ס"ל דזיקה מדרבנן ומאמר מדאורייתא ומשו"ה אלים המאמר למנוע חלות איסורי ערוה דזיקה, אך לא איסורי ערוה דאורייתא אחרים כגון חייבי לאוין אליבא דר"ע.
ולפי מהלך זה, שלרב אשי ב"ש סברי שמאמר דוחה את האיסור אחות זקוקתו ומשייר את אישות הזיקה, מבואר ראיית ר' אבין לרב אשי. משום דמאמר מונע חלות איסור ערות אחות זקוקתו רק כשהמאמר חל לראשונה, כגון באופן של משנתנו במאמר דהתירא, ולא כשהזיקות חלות לראשונה באופן של שתי האחיות הזקוקות, והמאמר חל לאחרונה באיסורא. וכ"ז למ"ד דוחה ומשייר. ואילו למ"ד דוחה דחייה גמורה, שמאמר מפקיע את זיקת אחותה לגמרי ס"ל לר' אבין שבדין הוא שידחה ויפקיע גם אם המאמר חל לאחרונה.
בא"ד. ועוד דלמה שינה הלשון יבמה דחזיא כו' ולא נקט לישנא דנקט מעיקרא מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני עכ"ל. ונראה לתרץ את קושייתם על פרש"י דהגמרא שינה את לשונה משום דלעיל איירי אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור⁵⁵ ולבסוף איירי אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה. והביאור דלמ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר מהוה קיום מצות יבום מדאורייתא. וע"ז באה הגמרא לעיל לחדש שרק מאמר דהתירא קני, דרק כשהיבמה ראויה לקיום יבום גמור ע"י ביאה מאמר נמי גומר וקונה בה. משא"כ מאמר דאיסורא מפני דאינה בת יבום ע"י ביאה לכן אינה בת יבום במאמר ולא קני.
ולבסוף הגמרא איירי אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה דהיינו שמאמר מועיל לדחות את אחותה לגמרי אבל בעלת המאמר עצמה צריכה חליצה להפטר. למ"ד הזה במאמר אינו מקיים מצות יבום ורק קונה קנין אישות גמור דיבום. וכאן הדגישה הגמרא שיבמה דחזיא לכולהו כלומר שראויה למצות יבום ראויה נמי לקנין יבום ע"י מאמר, דקנין המאמר מהוה קנין יבום ולא קנין קידושין ובכן חל רק כתחילת קיום המצוה שתגמר עם ביאה המצוה לבסוף לכשתצטרף קנין יבום עם ביאת יבום. ויבמה דחזיא לכולהו דהיינו לקנין ולמצוה גמורה, חזיא למקצתה דהיינו לקנין בלבד שיגיע אח"כ לגמר קיום מצות ביאה ודלא חזיא לכולהו לא חזיא למקצתה. משא"כ בגמ' לעיל למ"ד מאמר קונה קנין גמור הרי המאמר בעצמו הויא כולהו מילי דיבמה שמקיים קיום מצוה גמורה בכסף בלבד ולכן העלתה חסרון אחר דמאמר דאיסורא הוא. והדברים מאירים לעינים.
בא"ד. ונראה לר"י כו' אע"ג דבעלת המאמר לא סגי לה בגט צרתה מיהו פטורה לגמרי בלא חליצה דכיון שהתחיל הקנין לעשות בזו אע"פ שלא נגמר קרינן ביה בית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים עכ"ל. אליבא דר"י שיטת ר' אלעזר היא שמאמר אינו קונה קנין גמור אלא שקונה תחלת קנין מדין יבום. והא דאינו קונה קנין גמור הוא משום שלא קיים מצות ביאה. ואעפ"כ צרתה מאותו הביתה פטורה לגמרי משום גזיה"כ דבית אחד כו', משום שמאמר חלה בתורת קנין יבום והוי בנין בית אחיו.
ונראה דס"ל שכדי לפטור צרתה מאותו בית לא צריכים קיום מצות יבום. אלא כל שיש קנין יבום, אפי' קנין שאינו גמור רק התחלת קנין, נקלשת זיקת צרתה. ולמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה זיקה קלושה פקעה לגמרי⁵⁶.
ואין להקשות ע"ז ממחזיר גרושתו ומסוטה שחולצת ולא מתייבמות, מכיון שיש להן זיקה גמורה לחליצה, אלא דלענין יבום חסרה זיקה לפיכך זיקתן לא פקעה. משא"כ בצרת בעלת מאמר, שזיקתה בין ליבום ובין לחליצה נקלשה, ומשו"ה פקעה זיקתה לגמרי. במלים אחרות, במחזיר גרושתו ובסוטה יש חסרון בכמות הזיקה - שלענין יבום חסרה ולענין חליצה קיימת, ומשו"ה לא פקעה. משא"כ בצרת בעל המאמר החסרון הוא באיכות הזיקה - שנקלשה בין ליבום ובין לחליצה - ולפיכך הזיקה פקעה.
בא"ד. ורב אשי סבר דלא מהני מאמר לפטור צרתה בלא חליצה כו' ואע"ג דלענין אחותה דחי מאמר לגמרי כו' התם אחותה נפלה אחר המאמר וכו' וקאמר אף אנן נמי תנינא וכו' עכ"ל. אליבא דהר"י שיטת רב אשי היא שאם הזיקה חלה כזיקה גמורה ואח"כ נקלשה ע"י מאמר אזי הזיקה הקלושה לא פקעה בלי חליצה. ולכן מאמר אינו דוחה את צרתה מאותו בית דחייה גמורה אלא משיירת זיקה ובעיא חליצה.
ומבואר בתוס', דה"ה באחות בעלת המאמר. אין אחותה נעשית ערוה גמורה מחמת מקצת האישות של מאמר אלא הויא מקצת ערוה עם זיקה קלושא. ולכן הביאה הגמ' ראייה ממתני' בריש פירקין שכשקדמה זיקה למאמר וחלה כזיקה גמורה ואח"כ נקלשא שאין המאמר מפקיעה לגמרי, דאי מפקיעה לגמרי זה יעשה מאמר וידחה וכו'. משא"כ במשנה דידן שאחותה נפלה אחר המאמר וכבר בשעת הנפילה הזיקה נקלשה מפני המאמר, אזי הזיקה הקלושה פקעה לגמרי ואינה חלה כלל.
גמ'. רב אשי מתני הכי וכו' א"ר אבין אף אנן נמי תנינא וכו' ואי ס"ד מאמר לב"ש דוחה דחייה גמורה זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה. עלינו להבין למה אליבא דרב אשי יש ראייה מב' אחיות זקוקות שמאמר דוחה ומשייר. והרי הגמ' לעיל בלישנא קמא תירצה מתני' אף אליבא דמ"ד מאמר דוחה דחייה גמורה. שמאמר דהתירא דחי ומאמר דאיסורא לא דחי. וכבר ביארנו את דברי רב אשי לפי הר"י בתוס' ועכשיו נבאר את הראייה לפי רש"י⁵⁷.
ונראה שרב אשי סובר שאם מאמר דוחה ומשייר דהיינו שאינו קונה קנין גמור, הביאור הוא משום שבמאמר חסרה קיום מצות יבום ומשו"ה אף הקנין פגום, שבלי קיום מצות יבום אין קנין גמור יכול לחול. ומשו"ה במקום איסור, שהיבמות הזקוקות אינן ראויות למצות יבום כלל קנין המאמר אינו חל כלל, משום שהקנין תלוי במצוה. ומאידך אם מאמר דוחה דחייה גמורה, היינו שהקנין אינו תלוי במצוה, ומשו"ה בדין היה שיחול הקנין אף בב' אחיות זקוקות ואע"פ שאינן ראויות למצות יבום כלל.
מאידך הל"ק ס"ל שאף אם מאמר דוחה דחייה גמורה קנין המאמר תלוי ביכולת לקיים המצוה. שס"ל שמאמר אינו מקיים מצות יבום ולכן אי בעי לאפוקא בעיא חליצה משום שקיום המצוה היא הביאה. ובהתאם לכך במאמר דאיסורא דהזקוקות אינן ראויות למצות ביאת יבום, הקנין לדחות בצרה נמי לא חל, משום דהקנין תלוי במצוה.
גמ'. זה יעשה מאמר ויקנה כו'. יעויין בתוס' לעיל (דף יח:) ד"ה אומרים לו המתן שכ' וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן דף כט.) כו' זה יעשה מאמר ויקנה כו' וי"ל דלר"י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה כו' עכ"ל. אליבא דתוס' אי סברינן יש זיקה קידושין אחות זקוקתו אינן מפקיעין את זיקת הזקוקה⁵⁸, ואילו למ"ד אין זיקה קידושי אחות זקוקתו אוסרין את זקוקתו באיסור אחות אשתו ונפטרת מזיקתה.
מאידך יעויין בריטב"א (שם בדף יח:) שכ' וז"ל והא דמקשינן לקמן בפ"ד אחין זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה לאו כדפרש"י דבקנינא של זו פקעה זיקה דחברתה שעליה (שעליו) ותשתרי אידך, אלא דכיון שקנה לזו ופקעה זיקתה דחברתה (מחבריה להתיר חבירתה לשני) להתירה לשני, וכן כשקנה חבירו ופקעה זיקתה מעליו, וכדאמרי הכא כי כשעשה מעשה ביבמה הותרה אחותה, ובדין הוא דכל שקנה אחד מהם, חבירו יכול לכנוס ליבם לחברתה, אלא שגזרו שמא יבם בתחילה, ולפיכך אמרו שניהם מאמר בהתר ופקעי בהכי זיקה דכל חדא מעל חברתה, זה יתיר לחבירו וזה יתיר לחבירו, ואח"כ מתייבמות, זה נראה ברור, וזו נראה שיטת רבותינו ז"ל וכן פירש הרב יונה ז"ל עכ"ל. לפי הר' יונה והריטב"א מאמר אינו מתיר את בעלת המאמר ליבם שעשה את המאמר אלא מתיר את אחותה ליבם השני. שיטתם שע"י המאמר שעשה הראשון פקעה זיקת היבם השני מבעלת המאמר, דנחשבת כיבמתו של היבם שעשה את המאמר לבדו, ובכן אחות בעלת המאמר הותרה ליבם השני מכיון דמעתה אינה אחות זקוקתו.
ונראה דס"ל דמאמר לב"ש חל מדין יבום, ומהוה קנין יבום. ומשום כך בעלת המאמר נפטרה מזיקת היבם השני משום שהיבם הראשון שעשה המאמר קנה אותה בקנין יבום, וקנין היבום שלו הפקיע את זיקת היבם השני.
ויש להקשות, דהתינח אם נקטינן אליבא דב"ש דמאמר קונה קנין גמור ויוצאת בגט בלבד, דאזי זיקת היבום פקעה מכל היבמים שבבית. אלא אי נקטינן כר' אלעזר דמאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות בצרה, ואפילו אחר המאמר צריכה חליצה דעדיין זקוקה היא, צ"ע למה פקעה הזיקה מהשני, הרי עדיין זקוקה היא לחליצה.
ונראה דהריטב"א ור' יונה סוברים אליבא דרבי אלעזר שהמאמר אכן גמר וקנה את היבמה לבעל המאמר בקנין יבום גמור, והא דעדיין זקוקה היא אינו כדי לקנותה עוד יותר בקנין יבום, אלא רק כדי לקיים בה מצות יבום או חליצה בלבד. דהמאמר שעשה בכסף או בשטר קנאה אך עכ"ז לא נתקיימה מצות יבום, משום דרק בביאת יבום או בחליצה מתקיימת המצוה. ובהתאם לכך אחותה הותרה ליבם השני. דאע"פ דבעלת המאמר עדיין זקוקה לשני היבמים כדי לקיים עמה מצות יבום שלא נתקיימה במאמר, מ"מ חלות האישות דחלה אליבא דמ"ד יש זיקה פקעה במאמר שהרי אישות זו כבר נקנית ונגמרה על ידי היבם שעשה בה מאמר וקנאה בקנין יבום גמור. ומשו"ה בעלת המאמר אינה אוסרת עוד את אחותה על היבם השני, דדינה עכשיו כיבמה אליבא דמ"ד אין זיקה דקרובותיה מותרות, דזיקה למצוה בלבד אינה זיקת אישות האוסרת קרובות על היבמים.
עוד יתכן דקנין היבום שעשה בעל המאמר ושקנה אותה לו בקנין אישות גמורה הפקיע את כל זיקת שאר היבמים, והא דזקוקה היא עוד למצוה הוא רק לבעל המאמר לבדו ולא לשאר היבמים. ונ"מ לדין חליצה דבעלת המאמר דצריכא גט וחליצה. דאליבא דדרך הראשון משבעל המאמר נתן לה את גיטו אף אחיו יכול לחולצה, אלא דתהיה חליצה פסולה. ואילו אליבא דהדרך השני, רק בעל המאמר שנתן לה גיטו יכול לחלוץ לה, ואילו אחיו מופקע לגמרי ואינו בר חליצה כלל, ואפילו לא לחלוץ לה לשם מצוה בלבד.
ולפי זה מבואר למה הגמרא הקשה שזה יעשה מאמר ויקנה כו' רק אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור ואליבא דמ"ד מאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה, משום דשניהם ס"ל שמאמר קונה קנין אישות גמורה. אך לא הקשה אליבא דרב אשי הסובר דמאמר דוחה ומשייר, דאליבא דרב אשי אף צרתה צריכא חליצה ומאמר אינו קונה קנין גמור אלא רק קונה מקצת קנין בלבד, ובכן נשארה זיקת האישות ביבמה ולא רק זיקת מצוה, וקרובותיה עדיין אסורות על כל היבמים.
אמנם יפלא על שיטת הריטב"א, דמכיון דס"ל דמאמר קונה קנין אישות גמורה, למה בעלת המאמר אסורה על בעל המאמר באיסור אחות זקוקתו דאמרינן לו המתן כו', ולא אמרינן אדרבא דאחותה שהיתה זקוקה לו נפטרה לגמרי משום דנאסרה באיסור ערות אחות אשתו בעלת המאמר, ובכך תותר בעלת המאמר לבעל המאמר, דתו אינה עוד אחות זקוקתו דאחותה שהיא זקוקתו נפטרה לגמרי.
ברם יעויין בריטב"א לקמן (דף עט: ד"ה אלמא) המביא בשם מורו הרא"ה דכשנעשה יבמה ערוה לאחר הנפילה שאינה נפטרת לשוק. ובכך מבוארת נמי את שיטתו כאן, כלומר דאע"פ שבעל המאמר קנה את בעלת המאמר בקנין גמור ונעשית אחותה שהיא זקוקתו ערות אחות אשתו על בעל המאמר, עדיין זקוקתו היא ולא נפטרה, משום שאין ערוה לאחר הנפילה פטורה מזיקה. ומשום דעדיין זקוקתו אוסרת היא את בעלת המאמר באיסור אחות זקוקתו.
ונראה דמשו"ה פליגי יתר הראשונים על הריטב"א דס"ל דערוה לאחר נפילה נפטרת, וכשזה עשה מאמר וקונה, אחות בעלת המאמר שהיתה זקוקה נאסרת באיסור ערות אחות אשתו ונפטרת, ובעלת המאמר הותרה לבעל המאמר. ויתכן דהראשונים ס"ל כרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') וכרמב"ן (לעיל דף כ:) שערוה אינה בת זיקה, דזיקה מהווה אישות, וערוה לאו בת אישות היא. ומשו"ה אף כשנעשה ערוה אחרי הנפילה מ"מ נפטרת מזיקתה והותרה איפוא לשוק⁵⁹. מאידך הריטב"א סובר דערוה בת זיקה, אלא שבשעת הנפילה חל פטור מיוחד בערוה הפוטרתה לשוק, ואילו בערוה לאחר הנפילה פטור זה אינו חל.
ויתכן דהריטב"א סובר שהדין שערוה אינה בת קידושין חל רק לענין מעשה הקידושין שאינו תופס בערוה. אך אישות דזיקה דממילא חלה משמים חלה אף בערוה, דערוה בת אישות היא אך אינה בת מעשה קידושין. ויעויין לקמן (דף מט:) בתוס' ד"ה סוטה דפליגי רש"י ותוס', דאליבא דרש"י ערוה אינה בת אישות כלל, ולו יצויר אשת איש דנעשה ערוה אחרי הקידושין, האישות שלה היתה פקעה. ומאידך אליבא דתוס' האישות לא פקעה, דס"ל דערוה אינה בת מעשה קידושין אך ראויה היא לחלות אישות. ויוצא איפוא דהריטב"א סובר כתוס'⁶⁰, ואילו שאר הראשונים ס"ל כרש"י.
גמ'. בעי רבה מאמר לב"ש נישואין עושה או אירוסין עושה וכו'. כל השקלא וטריא בסוגיא זקוקה לביאור רחב, ונבארה קודם לפי פירוש תוס' ישנים ואח"כ לפי פרש"י.
א
פירוש תו"י
יעויין בתו"י (ד"ה בעי רבא) וז"ל לאו לשיטת ר' אליעזר דלעיל בעי, דפשיטא לן דלכל תרי לישני אינו עושה נישואין, דהשתא מקדושין גרע דלא סגי לה בגט כקדושין דעלמא, ונשואין תהא עושה, אלא ודאי בעייתו לאו לשיטה דהכא אלא לשיטת רב אמי דאמר לקמן דס"ל לב"ש מאמר קונה קנין גמור עכ"ל.
א) לפי תו"י האבעיא האם מאמר נישואין עושה או אירוסין עושה הוא רק אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור. אבל למ"ד מאמר דוחה ואינו קונה קנין גמור, דס"ל דבעלת המאמר צריכה חליצה ולא סגי לה בגט בלבד, פשיטא שמאמר אירוסין עושה, וצ"ב. ונראה לפרש שהתו"י סובר שלמ"ד מאמר דוחה ואינה קונה קנין גמור מאמר אינו חלות קנין יבום אלא חלות קנין קידושין דעלמא, ופשיטא דלאו נישואין עושה. ואפילו בתורת קידושין המאמר אינו קונה קנין אירוסין גמור דלסגי לה בגט מכיון דזקוקה עוד למצות יבום וחליצה, והזיקה דיבום פוגם את קנין הקידושין דמאמר שחל כמקצת קנין קדושין. מאידך אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר חל כקנין יבום ומשו"ה יש אבעיא דיתכן שמאמר קונה קנין נישואין גמור כקנין יבום שחל עם ביאת יבום. ומאידך מאחר שמעשה המאמר הוי מעשה קידושין אע"פ שחלותו חלות יבום יתכן שאינו חל אלא לקנות קנין מעין קידושין ואע"פ שאינו חלות של קידושין אלא של יבום. וזוהי שאלת רבא האם מאמר נשואין עושה או אירוסין עושה.
ב) וע"ז הקשה אביי: למאי הלכתא אילימא ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה השתא אירוסין בעלמא תני כו' מאמר מיבעיא ע"כ. ולכאורה יפלא על מה שהקשה, שהרי למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר חל מדין יבום, ולכן קונה קנין נישואין גמור כמו בביאת יבום, ולמה יקשה ע"ז מדין אירוסין דעלמא. וכמו שבביאת יבום נעשית כאשתו לכל דבר שיורשה ומטמא לה וכו' ואע"ג דקי"ל דביאת קידושין אירוסין עושה (עי' מס' קידושין דף י. וברא"ש שם סי' י"ז ורמב"ם פ"י מהל' אישות ה"א) כמו כן יש לומר במאמר לב"ש שנלמד מולקחה לו לאשה שקונה קנין יבום להיות נשואה גמורה.
ונראה דבנישואין דעלמא חלין תרי דינים: א) חלות קנין נישואין ורשות הבעל באשתו, וב) חלות שם "שארו" שחל בין האיש לבין נשואתו. וע"ז הקשה אביי שאע"פ שיתכן שמאמר המהוה חלות יבום קונה קנין נישואין, אבל מהיכי תיתי שע"י קנין כסף דמאמר יחול שם "שארו" בין בעל המאמר ובין יבמתו. הרי חלות שם "שארו" שחל בנשואין דעלמא חל משום דחופה היא ייחוד הראוי לביאה (רמב"ם פ"י מהל' אישות הל"א - ב) והשייכות לביאה גורמת חלות "שארו". מאידך בקנין מאמר שחל ע"י כסף דעלמא, אע"פ שחל מדין יבום, מ"מ חסרה שייכות לביאה כמו שיש בחופה וביבום דעלמא, ובהתאם לכך אינו בדין שהשם של "שארו" יחול במאמר ואפילו אם קונה קנין נישואין⁶¹.
ונ"מ לכמה הלכות. דהנה ההלכות שהבעל מתאונן, מטמא, ויורש את אשתו תלויות בשם "שארו". עיין בגמ' לעיל (כב:) בנוגע להיתר הכהן לטמא לקרוביו דכתיב (ויקרא כ"א: ב): "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרב אליו", ואיתא בגמ' ז"ל אמר מר שארו זו אשתו עכ"ל וכן כתב רש"י עה"ת (שם) וז"ל אין שארו אלא אשתו עכ"ל. ובדין ירושה כתוב בתורה (במדבר כ"ז: י"א): "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרב אליו ממשפחתו וירש אותה" ולדעה אחת בגמרא יש נוחלין (דף קיא:) אמרי' וז"ל דתנו רבנן שארו זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו עד כאן לשונו. ואפי' למאן דמוקי שארו לאב (שם קט.) ויליף ירושת הבעל ממקום אחר (שם דף קיא:) או למאן דסבר ירושת הבעל דרבנן (כתובות פג: וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכות נחלות ה"ח), מכל מקום חזינן דירושה בכללה תלויה בשם "שארו", ומסתבר שהבעל נמי יורש את אשתו מדין "שארו".
מאידך נראה דזכות הבעל בהפרת נדרים אינה חלה מדין "שארו" אלא מדין קנין הנישואין ורשות הבעל באשתו וכדכתיב (במדבר ל: י"א): "ואם בית אישה נדרה". וכן נמי מדוייק בברייתא דר' חייא שכתב שלאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ואם מתה אינו יורשה, ולא מזכיר שאינו מפר נדריה לבדו כמו הבעל לנשואתו. והביאור משום שר' חייא רק מונה את ההלכות התלויות בשם "שארו" שחל בנשואה ולא מונה הפרת נדרים שאינה תלויה בשם "שארו" אלא רק בחלות קנין ורשות הבעל בנשואתו.
ברם על ביאורנו ק"ק, שהרי אביי תמה היאך בעלת המאמר נעשה נשואתו ליורשה לטמא לה ולהיפר נדריה, ולפי הנ"ל לא היה לו לתמוה על הפרת נדרים משום שהפרת נדרים אינה תלויה בשם "שארו", אלא בחלות קנין הנישואין ורשות הבעל באשתו שחלה במאמר. ונראה שבאמת לא הקשה אביי מהפרת נדרים אלא הקשה רק משאר דיני בעל הנשואה, ומשיגרא דלישנא נקט נמי הפרת נדרים, ולאו דוקא הוא.
ג) והגמרא ממשיכה: ואלא לענין מסירה לחופה, מאי נישואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה או"ד אירוסין עושה ובעיא מסורה לחופה ע"כ. נראה שעתה הגמרא מודה שמאמר לבדו אע"פ שקונה קנין נשואין מ"מ פשיטא שאינו מחיל שם "שארו". אבל אם מאמר נשואין עושה, ואח"כ בא עליה, השם "שארו" חל ממילא בלי דעת, דמכיון דכבר הויא נשואתו שברשותו, ביאה בלי דעת גומרת חלות השם ד"שארו". שצריכים דעת האיש והאשה רק לקנין הנישואין שכבר חל במאמר, ואילו השם "שארו" חל ממילא ע"י עצם מעשה הביאה בלי דעת כלל. ולא צריכים לעשות חופה מדעת. משא"כ אם מאמר אירוסין עושה, שכדי שיחול קנין ורשות הנישואין צריכים לעשות חופה מדעת, משום שקנין הנישואין זקוק לדעת האיש ואשתו שיסכימו וירצו שהקנין יחול⁶².
ד) ובהמשך הגמרא: א"ל השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ, עבד בה מאמר מיבעיא ע"כ, כלומר, שאף אם מאמר אירוסין עושה ואין לו קנין נשואין כדי שיחול השם "שארו" בעל כרחה, למה לא יקיים מצות יבום בביאתו בעל כרחה, ויקנה קנין גמור דנשואין כמו בכל ביאת יבמה דעלמא, ולמה ישתנה דינה מפני המאמר.
ה) ועונה הגמרא: שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין ע"כ. כלומר שיש מצות יבום רק עם יבמה הזקוקה בזיקה דעלמא ליבום ושעוד לא נקנית בקנין יבום, שמצוה ליבמה בביאה כדי לקנותה ולקיים מצות יבום. משא"כ אחרי שעשה מאמר, שכבר קנתה בקנין יבום בחלות של אירוסין. אחרי שכבר חל קנין יבום תו ליכא מצות יבום בביאה ופרחה ממנו זיקת יבמין, משום שעיקר מצות היבום הוי קנין היבום, וכבר עשה קנין היבום עם המאמר⁶³.
ו) ובהמשך הגמרא: ת"ש שומרת יבם כו' אלא לתרי אמאי וא"ר אמי הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור אי אמרת בשלמא נישואין עושה משו"ה מיפר אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר כו' מאי מפר מפר בשותפות ע"כ. ביאור הגמרא כפשוטה שאם מאמר נישואין עושה היבם מפר לבדו ככל בעל שמפר נדרי אשתו הנשואה לו, ואם מאמר אירוסין עושה מפר בשותפות האב, וכדמבואר למעלה שאם מאמר נישואין עושה, המאמר קונה קנין הנשואין בלי חלות שם "שארו", וקנין הנישואין די להפרת נדרים ולא צריכים חלות שם "שארו" באשתו כדי שיפר לנדריה⁶⁴.
ב
פרש"י
א) עיין ברש"י (ד"ה ולא בעיא מסירה לחופה) וז"ל דאם בא עליה בע"כ בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטה סגיא לה עכ"ל. מבואר מרש"י שמפרש אבעית רבה אליבא דמ"ד מאמר דוחה ולא אליבא דמ"ד מאמר קונה קנין גמור. ונראה שנימוקו דפשיטא דלמ"ד מאמר קונה קנין גמור דמאמר נישואין עושה, שהרי דין מאמר שקונה קנין גמור חל מדין יבום שהרי אחרי מאמר אינה צריכה חליצה. ולכן פשיטא דחלות קנין מאמר הוי חלות נישואין בדומה לכל קנין ביאת יבום דעלמא דהוי חלות נישואין. אלא שיש להסתפק אליבא דמ"ד שמאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה, דס"ל דבעלת המאמר צריכה חליצה, האם מאמר חל מדין קנין יבום דנישואין אלא דמשום שעדיין לא קיים מצות ביאת יבום משו"ה היבמה צריכה ביאה או חליצה כדי לקיים מצות יבום, או"ד דלמ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור מאמר אינו חלות קנין יבום אלא חלות קנין קידושין, ומשו"ה צריכא גט וחליצה, ואם כן מאמר אירוסין עושה.
ב) הגמרא ממשיכה: א"ל אביי כו' השתא ארוסה בעלמא וכו' ע"כ. לכאורה הקשה אביי דפשיטא דלמ"ד מאמר דוחה בצרה דמאמר הוי חלות קנין קידושין דעלמא ולא חלות קנין דיבום⁶⁵.
ג) וממשיכה הגמרא: ואלא לענין מסירה לחופה מאי נישואין עושה ולא בעיא מסירה לחופה או"ד אירוסין עושה ובעיא מסירה לחופה ע"כ. וכ' רש"י וז"ל דאם בא עליה בעל כרחה בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטה סגיא לה עכ"ל. ר"ל שביאת יבום אחרי מאמר קונה לגמרי רק אם אמרינן מאמר נישואין עושה, ולא קונה אותה אם אמרינן מאמר אירוסין עושה.
ד) וע"ז מתמה אביי: א"ל השתא לא עביד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ, עבד בה מאמר מיבעיא ע"כ, כלומר מהיכי תיתי שאם נוקטים שמאמר אירוסין עושה שאחרי המאמר לא תקנה אותה ביאת יבום.
ה) וע"ז ענה רבה: א"ל שאני אומר כל העושה מאמר ביבמתו פרחה ממנו זיקת יבמין וחלה עליה זיקת אירוסין ע"כ. כלומר, שאחרי אירוסין שחלין עם מאמר פרחה זיקת יבמין, ומשו"ה ביאת יבום אינה קונה ורק חופה קונה. וצע"ג בפרש"י, דקשה מהי הנ"מ אם מאמר נישואין עושה דהיינו שמאמר הוי חלות קנין יבום דאזי ביאת יבום קונה אחריו, ואילו אם מאמר אירוסין עושה והוי חלות קנין קידושין, פרחה ממנה זיקת יבום, וביאת יבום לא קונה. ועוד צ"ע שהרי אביי כבר קבע שמאמר עושה רק אירוסין, ומשמע מהגמרא שרבה הודה לו על קושיתו מברייתא דדיני הארוסה באנינות בטומאה וכו'⁶⁶ וא"כ היאך חזר בו רבה ומסתפק אולי מאמר נישואין עושה. ותו צ"ע שהרי הגמרא ממשיכה: ת"ש שומרת יבם כו' הב"ע דעבד בה מאמר וב"ש היא דאמר מאמר קונה קנין גמור, אי אמרת בשלמא נישואין עושה משו"ה מיפר, אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מצי מיפר כו' מיפר בשותפות ולר"א דאמר מאמר לב"ש אינו קונה אלא לדחות לצרה אמאי מיפר בשותפות, א"ל ר"א כו' להיפר נדריה מי אמרינן ע"כ. ומכל השקלא וטריא משמע דמיירי בשעשה מאמר בלי ביאת יבום, שאפשר שמאמר לבדו נישואין עושה ויכול היבם להפר נדריה לבדו בלי שותפות האב, בין לפי מ"ד מאמר קונה קנין גמור ובין לפי מ"ד מאמר קונה לדחות בצרה. וא"כ צ"ע במה הודה רבה לקושית אביי מהברייתא דארוסה.
ונראה דרש"י מפרש את קושיית אביי מברייתא דר' חייא בדומה לאליבא דתו"י, דהיינו דאביי אינו מתמה על זה שמאמר קונה קנין נישואין משום דאם מאמר חל מדין יבום אזי מאמר מחיל נישואין כמו ביאת יבום דעלמא. אלא דמתמה היאך חל במאמר שם "שארו" דנישואין בלי כניסתה לחופה הראויה לביאה או בביאה ממש, דרק אז הויא הגברא נשואה שחל בה שם "שארו". ואביי מתמה רק מדיני אנינות טומאה וירושה התלויים בדין "שארו", ואילו בהפרת נדרים מודה שהיבם יכול להפר נדריה אם מאמר יוצר חלות נשואין. ובזה מבואר המשך הגמרא בהת"ש הנוקטת שאם מאמר נישואין עושה היבם יכול להפר נדרי יבמתו לבדו, משום דהפרת נדרים תלויה רק בקנין רשות נישואין שחל במאמר ולא בחלות שם "שארו" שאינו חל.
ומשו"ה נראה שביאור הספק בהמשך הגמרא, שאם מאמר נישואין עושה לא בעיא מסירה לחופה ואילו אם אירוסין עושה בעיא מסירה לחופה, הוא כך: דמיירי כשהיבם עשה מאמר ואח"כ בא עליה, שאם מאמר נישואין עושה לא פרחה ממנה זיקת יבמין, והביאה חלה מדין יבום להחיל בה השם "שארו", ואילו אם מאמר אירוסין עושה אזי פרחה ממנה זיקת יבמין, והביאה לא חלה מדין יבום וכדי שיחול שם "שארו" צריכה חופה. ולפי"ז יוצא ששני דינים תלויים זה בזה, דהיינו, שאם הדין הוא שמאמר אירוסין עושה אזי הדין הוא שפרחה ממנה זיקת יבמין. ומאידך אם הדין הוא שמאמר נישואין עושה אזי הדין הוא שלא פרחה ממנה זיקת יבמין. ועלינו לבאר את תליית שני הדינים להדדי.
ונראה שיש לחקור בדין ביאת יבום דעלמא שנישואין עושה, האם הוא משום דבעצם חלות קנין היבום הוי נישואין, או"ד שעצם קנין היבום הוי רק אירוסין, אלא שכשמייבמה בביאה גזיה"כ מריבוי ד"לאשה" (עי' רש"י לט. ד"ה ולקחה, ותוס' נו. ד"ה לדברים) שהביאה הופכת וגומרת את האירוסין לנישואין⁶⁷. ולפי"ז יש לומר פי' חדש בבעית רבה. שרבה סובר דמאמר הוי חלות יבום ויסוד שאלתו אם מאמר אירוסין עושה או נשואין עושה היא חקירה דידן האם עיקר חלות יבום הוי אירוסין או נשואין. שאם עצם היבום הוי נישואין אזי אף ע"י מאמר, המהוה חלות יבום, חלין נישואין. ומאידך אם עיקר חלות יבום הוי אירוסין, אלא דביאה גומרתו לנישואין, במאמר דליכא ביאה חל אירוסין בלבד ולא נישואין⁶⁸.
ובכן מבוארת את תליית שני הדינים בהדדי. דהיינו שאם הדין הוא שמאמר נישואין עושה יש זיקת יבמין וחל דין ביאת יבום אחרי המאמר, ואילו אם מאמר אירוסין עושה פרחה ממנה זיקת יבמין וליכא דין ביאת יבום אחרי המאמר וצריכה חופה. ונראה שהביאור הוא, שלפי הצד שמאמר נישואין עושה גופו ועיקר היבום הוי נישואין. שצד זה סובר דמצות "ולקחה לו לאשה" היינו להיות נשואה. ולפי דעה זו מצות "ולקחה לו לאשה" הוא שתחול בגברא שם נשואה גמור, עם קנין נישואין ועם שם "שארו". ומאחר שמאמר התחיל את קנין הנישואין, עדיין זקוקה לביאת יבום לגמור את הנישואין בחלות שם "שארו". ולכן נשארת עליו זיקת יבמין וחלה ביאה בעל כרחה מדין "ויבמה" בעל כרחה (לעיל ח:). מאידך לפי הצד שמאמר אירוסין עושה, עיקר מצות קנין היבום אינו נישואין אלא אירוסין שזוהי מצות "ולקחה", אלא שיש דין צדדי שאם מייבמה בביאה הביאה הופכת וגומרת את חלות האירוסין לחלות נישואין. ולכן סוברת דעה זו שמאמר לב"ש אירוסין עושה שזה עיקר קנין היבום והדין שנעשית כאשתו לכל דבר הוא דין צדדי דחל דוקא בביאה משום גזה"כ שהופכת את האירוסין לנשואין. ואילו אחרי מאמר דחל עיקר הקנין דיבום דהיינו הקנין דאירוסין, אינה זקוקה לעוד מצות יבום, שכבר נתקיימה מצות יבום בקנין האירוסין, ולכן פרחה ממנה זיקת יבמין ופקע הדין ד"ויבמה" בעל כרחה, וצריכא חופה כדי שיחולו נישואין⁶⁹.
ולמעלה ביארנו אליבא דתו"י שאם מאמר נישואין עושה וחסר לה שם "שארו", ביאה דעלמא יוצרת את השם "שארו". מאידך רש"י חולק ע"ז וס"ל דרק ביאת יבום יוצרת את השם "שארו" ולא ביאה בעלמא, שסובר שרק מעשה קנין דביאה כביבום יוצרת השם "שארו" ולא ביאה בעלמא.
ויעויין בתוס' הרא"ש לסוגיין, ומביא גירסא הפוכה מגירסת רש"י, דהיינו שאם מאמר נישואין עושה אזי פרחה ממנה זיקת יבמין, ולא מועלת ביאת יבום בע"כ וצריכה חופה מדעת לגמור את השם "שארו", ואילו אם מאמר אירוסין עושה לא פרחה ממנה זיקת יבמין וביאת יבמין בע"כ נמי קנתה. ונראה דס"ל שביאת יבמין חלה רק כשקונה קנין יבום, ולכן אם מאמר אירוסין עושה, ביאת יבום מועלת כדי לקנותה כנשואה. משא"כ אם מאמר נשואין עושה, שהביאה לא מועלת לחלות קנין שכבר חל קנין הנישואין במאמר, ומשו"ה פרחה ממנה זיקת יבמין, שזיקה חלה רק כדי לקנות, וכבר קנויה היא.
רש"י ד"ה ולא מיטמאת. ז"ל אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה וכו' עכ"ל. רש"י סובר שאשה לעולם אינה מחוייבת להטמא למת. וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מהל' אבל הל"ו) וז"ל אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להתטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לא רצו לא יתטמאו עכ"ל. אמנם יעויין בראב"ד (שם) שהשיג על הרמב"ם, וז"ל קשיא לי הא דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו, הא נשואה מיטמאה לו עכ"ל, ולראב"ד יש מצוה על אשה להיטמא לבעלה במיתתו אע"פ שאינה מוזהרת על הטומאה. ובפשטות ס"ל לראב"ד דה"ה בישראלית כמו בכהנת שמצות טומאה מחייבת אשה להיטמא לבעלה שמת. ודעת הרמב"ם הוא כדמשמע מרש"י, דהמצוה להטמא חלה רק על כהן להטמא לאשתו ולא על אשה להטמא לבעלה, ויעויין בשיעורים למעלה (דף ג:) ד"ה ענין טומאת כהנים לקרובים שהרחבנו בביאור שיטתו.
וכתב רש"י וז"ל ול"נ ולא מיטמא כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו עכ"ל. רש"י סובר שהמצוה להטהר ברגל חלה אף על נשים. ברם יעויין ברמב"ם (פט"ז מהל' טומאת אוכלין הל"י) שכתב וז"ל כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים, וזה שנא' בתורה ובנבלתם לא תגעו ברגל בלבד ואם נטמא אינו לוקה, אבל בשאר ימות השנה אינו מוזהר עכ"ל. ולכאורה י"ל דאליבא דהרמב"ם שרק אנשים מוזהרים להטהר ברגל משום שמחוייבים בראיית פנים ובמצות חגיגה, ואילו נשים שפטורות הן מראייה ומחגיגה (פ"א מהל' חגיגה הל"א) אינן חייבות ליטהר ברגל. מאידך אליבא דהרמב"ם אף נשים חייבות במצות שלמי שמחה ברגל (שם) ולפי"ז מסתבר דחייבות במצות טהרה ברגל. ברם שיטת הראב"ד (שם) שאשה בעלה משמחה אבל היא עצמה פטורה משמחה, דעל מה שכתב הרמב"ם וז"ל ונשים חייבות במצוה זו עכ"ל השיג הראב"ד וז"ל לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה, שתעלה עמו והוא ישמח אותה עכ"ל. ואם ננקוט דס"ל לראב"ד שאין אשה חייבת עצמה במצות שמחה, אלא שבעל חייב לשמחה, והויא מצות האיש, יתכן שלפי הטעם דהרמב"ם שהחיוב להטהר ברגל חלה מחמת מצוות הכניסה למקדש ואכילת קדשים בשמחה, שאשה הפטורה מאלו אף פטורה ממצות טהרה. מאידך יתכן דלראב"ד שאף היא מחוייבת לשמח עם בעלה בירושלים ברגל ומשו"ה חייבת נמי ליטהר כדי לשמוח ביחד איתו בירושלים. אמנם א"א לומר כן בסוגיין שמדובר באלמנה שמת בעלה, וצ"ע⁷⁰.
ובפשטות רש"י חולק על שיטת הרמב"ם וס"ל שהחיוב להטהר ברגל מהוה חיוב בפני עצמו שחל אף על נשים כמו על אנשים משום שסובר שהחיוב ליטהר ברגל אינו חל מחמת חיובי כניסה למקדש ואכילת קדשים ברגל, דחובת מצוה בפני עצמה היא שחלה מטעם קדושת הרגל. ולפי רש"י יתכן שיש מצוה להטהר אף בזה"ז ולא רק בזמן שביהמ"ק קיים⁷¹.
רש"י ד"ה אלא לתרי אמאי. ז"ל נהי נמי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי ליה עכ"ל. וצ"ע, שהרי בהמשך הסוגיא אמר רב נחמן בר יצחק מאי מפר מפר בשותפות.
ונראה דרב נחמן בר יצחק אזיל אליבא דמ"ד מאמר אירוסין עושה ושהיבם שהוא הארוס מפר בשותפות האב. ואע"פ דאב וארוס מפירים ביחד מ"מ הפרת ארוס חלות בפני עצמה היא וכדאיתא במס' נדרים (דף סח.) בסוגיית בעל מיגז גייז או מקליש קליש. ולכן ס"ל דשייך לתני יפר משום שהפרת היבם דהוי ארוס חלות בפני עצמה היא אפילו בלי הפרת האב לענין מיגז גייז או מקלש קליש. משא"כ בזיקת שני יבמין לפי הה"א, דהפרת כל א' וא' בפני עצמה אינה כלום, דלא ידעינן למי היא זקוקה, ורק כשמפירין ביחד חלה הפרה, ולפיכך פירש רש"י שקשה לגמרא דלתני יפרו ולא יפר.
גמ'. כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת. נראה שאינו ר"ל שנדרה על תנאי שבעלה יסכים לנדרה, דא"כ למה צריך הבעל להשתמש דוקא בלשון הפרה ולא בכל לשון אחר כגון אי אפשי שתדורי או אין זה נדר שהדין הוא שלא אמר כלום (נדרים דף עז:). ברם נראה שהביאור הוי שאין לבעל כח ובעלות דעלמא להפר את נדרי אשתו אלא שבגופו של הנדר מעיקרו חל דין הפרת הבעל, דעצם הנדר מתחילתו ניתן להפרה. ומשו"ה איתא במס' שבת (דף מו:) שאוכלים שנאסרו בנדר, אם הבעל מפר את הנדר בשבת, אינם אסורים מדין מוקצה, מכיון דכל הנודרת וכו', דהיינו שהנדר עומד להיתר וחל כחלות איסור לזמן ולא כאיסור עולם, ולכן אינו אוסר המוקצה לכל השבת מחמת מוקצה מחמת איסור.
וזהו נמי הביאור במה שהגמרא שלפנינו אומרת כל הנודרת כו', שמפני שהיתר הפרת הבעל חל בגופו של הנדר ואינו כח שיש לו להפר מבחוץ, אין צורך שיהיו לו נישואין גמורים, אלא רק חלות אישות המחייבתו במזונות, דבאישות כל שהיא למזונות כבר חל בנדר הדין דכל הנודרת כו' ויכול להפר.
אך כל זה מתקבל על הדעת כאן בנוגע לאישות דמזונות שחלה מחמת זיקה ומאמר מדאורייתא. אך יעויין בגמ' נדה (דף מו:) דדין דכל הנודרת כו' חל בנישואי קטנה דמיאון, והוא תימה שמאחר שנישואי קטנה חלין רק מדרבנן היאך מועלת סברת כל הנודרת שיפר נדריה מן התורה, דפשיטא דאדם שאינו נשוי הזן אשה דעלמא אינו יכול להפר נדריה, ומ"ש בנשואי קטנה דהבעל מפר, ובתוס' שם (ד"ה כדרב פנחס) דנו בתמיהה הזו, ועיי"ש.
תוס' ד"ה כגון. וז"ל ולר"ע אפי' ביבם אחד קאמר דלא יפר אפילו עבד בה מאמר משום דאין חייבים עליה סקילה כנערה המאורסה עכ"ל. לתוס' אפילו רב אמי דאמר מאמר לב"ש קונה קנין גמור מ"מ כשזינתה אין חייבין עליה סקילה. ונראה שגדר הדבר הוא שהאיסור שחלה על ידי מאמר הוי חלות איסור אשת איש בלי העונש של אשת איש. ויוצא שבעלת מאמר אסורה לעלמא באיסור לאו בעלמא ואין בה חיוב כרת או מיתת ב"ד. ולכאורה תמוה, שהרי איתא במשנה (לעיל כט.) שלב"ש אחותה שנפלה לפני היבם אחרי שעשה בה מאמר פטורה מיבום ומחליצה כערוה. וכבר מבואר במסכתין (דף כ. - כ:) דהפטור דערוה חל משום דממחויבי כריתות היא. ויוצא שאף אחות בעלת המאמר לב"ש ממחוייבי כריתות היא, וקשה א"כ היאך נקטו בתוס' דבעלת המאמר עצמה אינה ממחוייבי כרת וסקילה אלא מאיסורי לאו בעלמא. ובאמת פשטות הגמרא בנדרים (דף עה:) היא כתוס' דלב"ש בעלת המאמר אינה מחויבת סקילה כשזינתה, ואעפ"כ אחותה שנפלה לפני היבם נפטרת מדין ערוה. והוא מחוסר ביאור.
וצ"ל דלב"ש נהי דבעלת המאמר עצמה נאסרה באיסור בעלמא בלי כרת מ"מ קרובותיה נאסרו באיסורי כרת. ודומה לדין שפחה חרופה אליבא דהאבני מילואים (סי' מ"ד סק"ד) דאסורה באיסור לאו דעלמא ואילו קרובות שפחה חרופה נאסרו באיסור כרת, דה"ה בבעלת המאמר אליבא דב"ש שהיא עצמה נאסרה באיסור בלי כרת וקרובותיה נאסרו באיסור כרת. ועיין באבני מלואים (שם) שהסביר שלגבי איסור אשת איש גלי קרא דשפחה חרופה אינה אלא באשם משום שאינה אשתו גמורה. אבל איסור קרובות שע"י קדושין תלויים ב"דרך ליקוחין" (כלשון הגמ' ריש פרק נושאין (לקמן דף צז.), ואפי' מקצת אישות נקרא דרך ליקוחין.
ונראה לבאר יותר את גדר החילוק שבין איסור אשת איש של בעלת המאמר לבין איסור קרובותיה. יתכן לומר לפי מה שהבאנו כמה פעמים בשיעורים⁷² בשם הגר"ח זצ"ל שהאוסר דקרובות אשתו אינו חלות האישות והאיסור שחל באשתו אלא עצם מעשה הקידושין שבאשתו אוסרתן. ולכן י"ל דמאמר אליבא דב"ש מהוה מעשה קידושין גמור דאורייתא ובכחו לאסור קרובות באיסור ערוה גמור שעונשו כרת. אלא שיש מעכב בחלות האישות שחלה בבעלת המאמר עצמה, דמכיון דחסרה לה קיום מצות "יבמה יבא עליה" לכן האישות דחלה בה אישות פגומה היא ואינה אישות גמורה. ומפני כך לא נאסרה באיסור כרת דאשת איש גמורה אלא באיסור בעלמא. משא"כ קרובותיה שנאסרו באיסורי כרת דעריות גמורות הן. וה"ה בשפחה חרופה אליבא דהאבני מילואים, שהיה בה מעשה קידושין גמור אלא שהאישות שחלה בה פגומה, שאינה ראויה לחלות אישות גמורה מכיון דהויא חצי שפחה. ולכן אע"פ שקרובותיה נאסרו באיסורי כרת, השפחה חרופה עצמה נאסרת רק באיסור בעלמא בלי כרת⁷³.
ועכשיו יש לנו דרך חדשה לבאר את המחלוקת דהאמוראים בשיטת ב"ש.
ר' אלעזר סובר דלב"ש בעלת המאמר צריכה חליצה ולא סגי לה בגט בלבד. דס"ל שהמתיר של יבמה לשוק חל רק כשנקנית בקנין יבום גמור וחלות אישות גמורה המחייבת כרת כשזינתה. ואילו בעלת המאמר שאינה מחייבת כרת בזנות משום דאישות שלה אינה גמורה עדיין זקוקה היא לחליצה, ולא הותרה לשוק בלי חליצה.
רב אמי סובר שאע"פ שהיבם שעשה מאמר לא קיים מצות יבום גמור שהרי חסרה לו את הקיום ד"יבמה יבא עליה", מ"מ קיים את מצות "ולקחה לו לאשה" מפני שחלה קנין יבום, ואע"פ שאינו קנין גמור והאישות אינה גמורה, קיום מצות "ולקחה" מתרת אותה לשוק. ומשו"ה יוצאת בגט בלי חליצה מאחר שזיקתה פקעה משקנאה במאמר.
ורב אשי סובר שכמו שבעלת המאמר עצמה נאסרה רק באיסור אשת איש שאינו גמור בלי עונש כרת ה"ה קרובותיה נאסרו באיסור בלי כרת, ומשו"ה אם נפלו ליבום לא נפטרו לשוק מדין עריות מכיון דאינן ממחייבי כרת, וצריכות איפוא חליצה כמו בעלת המאמר עצמה.
⁴³ עיין בשיעורים לעיל (יח ע"ב) בענין שי' ריב"ב (אות ה'), ובהערה שם.
⁴⁴ היינו בחייבי לאוין ועשה שיש איסור דאורייתא אבל באחות זקוקתו שרק אסורה מדרבנן המאמר חל מן התורה.
⁴⁵ ואפשר שהביאור הוא שאם ראויה היא ליבום וחלה בה זיקת יבם פקע איסור ערות אשת אחיו המת, ועקב כך לב"ש הויא בת קידושי מאמר. משא"כ אם אינה בת זיקת יבום, נאסרה בשם ערות אשת אחיו, ולכן אינה בת קידושין משום שם ערות אשת אח שעדיין חל בה.
ולפי"ז צ"ע אליבא דב"ש האם מאמר חל באלמנה לכ"ג ובשאר היבמות שהן אסורות על היבם ביבום. ויתכן שתלוי בשאילה האם נאסרו באיסורי ביאה דעלמא או שאף להן חסרה זיקת יבום, ורבינו זצ"ל בשיעורים לעיל האריך בשאילה זו ואכמ"ל.
⁴⁶ עיין בשיעורים (דף כ א) ד"ה רש"י ד"ה תפסי.
⁴⁷ רבינו מפרש שי' בית שמאי לפי רב אשי שמאמר דוחה ומשייר. ועי' בתוס' לקמן (דף מט ד"ה הכל מודים) שמשמע שלפי בית הלל הזיקה מונעת את המאמר לגמרי. אבל רש"י לקמן (נב א ד"ה נתן) פי' לבית הלל מאמר אינו קונה מן התורה משום שאין קידושין תופסין באשת אח.
⁴⁸ לכאורה היה אפשר לפרש, שרב אשי סבר שמאמר קונה מדרבנן בלבד. ולכן דוחה מלאסור באיסור אחות זקוקתו שהוא גם כן דרבנן והם אמרו והם אמרו, אבל משייר זיקה מן התורה וצריכה חליצה. ונראה שרבינו נמנע מלפרש כן מפני שמשמע בגמ' שנחלקו האמוראים בחוזק קנין המאמר לפי ב"ש ולא אם הוא דאורייתא או דרבנן. ועי' בתוס' (כט א ד"ה ב"ש) וברשב"א (כט ב ד"ה השתא) ושאר ראשונים. ועוד היה אפשר לפרש שמאמר הוי רק מקצת אישות מן התורה ולכן משייר זיקה באחותה אבל מכל מקום דוחה אותה משום דאתי אישות דאורייתא ודחי אישות דרבנן. ועיין לקמן (אות ג') שרבינו העלה מהלך כזה. אמנם כאן כנראה נוקט שאישות של זיקה הוי גם כן מדאורייתא וכמו שכתב הרמב"ן לעיל (יח ב ד"ה אומרים) ועיין בשיעורים שם ובשיעורים (יז ב) לסוגיא דיש זיקה ואין זיקה. וע"ע בתוס' לעיל (יח ב ד"ה אומרים) בענין שי' כ"ש בזיקה, ואכמ"ל.
⁴⁹ עיין בשיעור הראשון למסכתין (דף ב א) ד"ה הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה. ועיין ברש"י לקמן (דף נב א ד"ה נתן לה כסף) דס"ל שאין הזיקה מתרת את איסור אשת אחיו אלא ביאת היבם מתרת את היבמה ליבם.
⁵⁰ עיין לעיל בשיעורים (דף יז ב).
⁵¹ בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פי"ג מהל' נדרים הלכ"ב).
⁵² וכן משמע קצת מלשון רש"י (כט ב ד"ה אלא) וז"ל דוחה אותה מלאסור אשת בעל המאמר עליו עכ"ל. שלא כתב שדוחה את הזיקה רק שדוחה את כחה לאסור.
⁵³ ובקושית הר"י על פרש"י דמ"ש נדה מסוטה תירץ מו"ר זצ"ל די"ל דשאני סוטה שעצם האישות שזינתה בה אוסרתה ומשו"ה אילו היתה ערוה היתה האישות פקעה משא"כ בנדה. א"נ דשאני איסור נדה המהוה איסור ביאה בעלמא ואינו איסור אישות כעריות אחרות ומשו"ה אישות דידה אינה פקעה ואפילו אם אין קידושין תופסין בה. וע"ע בשיעורים למעלה (דף ב א) תוס' ד"ה ואחות אשתו.
⁵⁴ דברי רבינו זצ"ל מיוסדים על יסוד שאמר כ"פ בשיעורים שקידושין אינו רק קנין לבעל או אוסר לעלמא אלא הוי נמי מתיר לבעל ובכן כח המתיר של קידושין סותרת ומפקיעה את האוסר של ערוה, ויתכן שזה כעין הואיל ואשתרי אשתרי (לעיל ז ב). עי' לעיל אות א'. ויש אחרונים שאמרו חידוש יותר שכל קידושין הוי מתיר לבעל מאיסור ערוה של אשת איש, עיין גיטין (פג א) וחי' חת"ס שם וכן כתב בשו"ת צפנת פענח (דפוס וורשה סי' יח) עפ"י הגמ' גיטין (שם) ותו"כ ויקרא (דבורא דחובה פ"א, י"ב) ויישב בזה תשובת רש"י שבועל אשתו נדה הולד ממזר ותמה עליו ר"ת בס' הישר (שו"ת סי' מ"ה) וביאר בצ"פ שבנדה אין מתיר לערוה של אשת איש, ואכמ"ל.
⁵⁵ והגמ' אמרה מאמר דהתירא דחי וכו' כדי להסיק דה"נ מאמר דהתירא קני וכו'. וכן תוס' בקושייתם נקטו "קני" ולא "דחי", שהוא עיקר הגמ' לעיל.
⁵⁶ עי' בשיעורים בסמוך שרבינו ביאר לפי"ז את ראיית הגמ' ממתני' בריש פירקין לפי רב אשי.
⁵⁷ עי' לעיל בשיעורים בתוס' (אות ג'), שרבינו אמר מהלך אחר בראיית הגמ' אליבא דרב אשי לפי הדרך המחודשת שם שמאמר אינו דוחה את אישות אחותה אלא שאם חלה ראשונה מעכבת את כוחה לאסור. וכאן מפרש לפי הדרך הפשוטה שמאמר דוחה את אישות אחותה ואין כאן אישות של זיקה לאוסר את בעלת המאמר מדין אחות זקוקתו. ואם כן גם אחר נפילת שניהם קשה שזה יעשה מאמר וידחה וכו', וכקושיית הגמ' לעיל על רב אבין לפי הלישנא קמא.
⁵⁸ ועיי"ש בשיעורים.
⁵⁹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה חמש עשרה נשים כו'.
⁶⁰ צע"ק שהרי תוס' (דף יח ב) חולקים כאן על הריטב"א. ויתכן דתוס' ס"ל דגזיה"כ דערוה פטורה מיבום מחדשת שערוה אינה בת זיקת יבום ואע"פ שבת אישות דעלמא הויא. א"נ דהאישות דזיקה תלויה במצות יבום, ומאחר שערוה הופקעה ממצות היבום לפיכך הופקעה נמי מחלות הזיקה, ואם נעשית ערוה לאחר הנפילה הזיקה איפוא פקעה.
⁶¹ עי' בתו"י לעיל (כט א ד"ה אשתו) שביאר קו' אביי וז"ל דהכי קאמר השתא ארוסה בעלמא דהוו קדושין מפורשים בהדיא בקרא וכו' עביד בה מאמר דלא ידעינן אלא מקדושין מיבעיא עכ"ל. והיינו כמו שכתב לעיל שם וז"ל דקסבר ב"ש מאמר קונה ומשמע מדאורייתא וכו' ונפקא לן מדכתיב ולקחה לו לאשה כאשה מה אשה בשטר אף יבמה בשטר עכ"ל. כלו' שמאמר קונה בתורת מעשה קדושין ולכן לא אלים ממנו. ולפי דרכו של רבינו זצ"ל ר"ל שכמו שקדושין בעלמא הוי רק מעשה קנין ולא עושה שארות כמו כן מאמר. אבל יתכן שקנין מאמר עדיף מקדושין בעלמא משום שקונה בתורת יבום. ואולי יש לפרש שקנין בתורת יבום הוי המשך מאישות המת ולכן יתכן שיחול קנין נשואין. ויתכן לחלק בין בנפלה מן הנשואין לנפלה מן הארוסין, עיין לקמן בפ' הבא על יבמתו (נו א).
⁶² ברם צ"ע לפי שיטת הגר"ח זצ"ל שמובא בשיעורים לעיל (יח ב ד"ה ענין ריב"ב אות ו') דחופה ונישואין דעלמא חלין ממילא בלי דעת. וי"ל דיתכן שיש חילוק בין ביאה בלי דעת וכמו בדברי הר"ח בתוס' קידושין (י א ד"ה כל) שדעתו אגמר ביאה וקונה בתחלת ביאה ובין ביאה בעל כרחה. שמקום שמתנגדת לקנין לא קנה בעלמא אף לפי הגר"ח זצ"ל משא"כ כאן אחר מאמר למ"ד נשואין עושה שכבר קנה קנין נשואין אלא שחסר השם שארות חל אפי' בע"כ.
⁶³ עי' בשיעורים לעיל במשנה (כט א) ד"ה בית שמאי. וכונת רבינו זצ"ל כאן שאם עדיין יש מצות ביאה אחר המאמר למה "פרחה זיקת יבמין" הרי עדיין יש זיקה למצוה. וא"כ הביאה הוא ביאת יבום ולמה לא יקנה בעל כרחה כמו ביבום דעלמא. אמנם לצד השני בשיעורים שם שאף למ"ד מאמר קונה קנין גמור מכל מקום נשארת מצות ביאה צ"ל כאן כמו שפי' רבינו בסמוך בשיטת רש"י (אות ה'), עיין שם בהערה.
⁶⁴ רבינו זצ"ל הולך כאן בשיטת התו"י (וכעי"ז בסמוך בשי' רש"י) שלא הזכירו שיש חזרה בסוגיין. וממילא צ"ל שהא דאביי נקט הפרת נדרים בקושייתו הוא לאו דוקא (כמו שאמר רבינו זצ"ל לעיל אות ב') ובאמת הפרת נדרים תלוי' בהאיבעיא של רבה ולכן הביאה הסוגיא ראייה ממנה. אמנם עי' ברשב"א ועוד ראשונים שכתבו דאביי סבר שאינו מיפר והאי תא שמע לאו אביי קאמר לה אלא תלמודא הוא דקאמר לה. ומכל מקום יש לפרש דעת הסתמא דתלמודא כמו שביאר רבינו זצ"ל. וע"ע במהרש"ל.
⁶⁵ עי' ברש"י (ד"ה השתא ארוסה) וז"ל דקידושין דידה דאורייתא וכו' מאמר יבמין מדרבנן וכו' מיבעיא עכ"ל. וכבר הקשו עליו בתוס' (כט א ד"ה ב"ש) דבכמה מקומות מבואר שמאמר לב"ש קני מן התורה. וברשב"א (כט ב ד"ה השתא) כתב שאין כונת רש"י לומר שמאמר לב"ש אינה קונה דבר תורה אלא שאינו גומר כקדושין דאורייתא. ולכאורה רבינו הולך בדרך זה. ואולי מפרש לשון רש"י שארוסה בעלמא קידושיה מפורשים בקרא דכתי' כי יקח אבל מאמר נלמד מדרשת חז"ל (וכדרך הרמב"ם שמכנה דרשות בשם דברי סופרים). וצ"ע.
⁶⁶ שהרי אחרי קושיית אביי איתא "ואלא לענין מסירה לחופה וכו'" משמע דחזר בו רבה מהאיבעא הראשונה והסתפק בבעיא אחרת דהא אמר "ואלא".
⁶⁷ וכן יש לדקדק מלשון הש"ס (לקמן לט א) וז"ל כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר עכ"ל שהקנין כאשתו לכל דבר הוא דבר צדדי שחל ממילא ואינו עיקר המצוה של ולקחה. וע"ע בסוגיא לקמן (נו א) לגבי ביאה גרועה שנחלקו רב ושמואל אי קונה לכל או לדברים האמורים בפרשה.
⁶⁸ אלא דלפי"ז הדרא קושיית רבינו זצ"ל לדוכתא למה הוצרך רש"י לפרש סוגיין כפי מ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור. דלעיל אמר רבינו דלמ"ד קונה קנין גמור מאמר הוי חלות יבום שבודאי נשואין עושה, ועתה יוצא שאף אם מאמר הוי חלות יבום איבעיא ליה לרבה האם אירוסין עושה או נשואין עושה. ויש ליישב דדוקא למ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור הסובר דלעולם מצות יבום הוא בביאה יתכן לומר שעיקר חלות יבום הוי אירוסין ודוקא ביאה שהיא השלמת המצוה יכולה להפוך את האירוסין לנשואין, וצ"ע.
⁶⁹ לכאורה קשה, שהרי לרש"י סוגיין הולכת למ"ד מאמר אינו קונה קנין גמור ואי בעי לאפוקא בעיא חליצה ובהכרח סבר שנשארת מצות יבום גם אחר מאמר ולכן צריכה חליצה ואיך אמרי' שפרחה ממנה זיקת יבמין ואין מצוה. וצ"ל שכונת רבינו זצ"ל שאין מצות ולקחה לקנות קנין יבום אחרי מאמר למ"ד אירוסין עושה. אבל עדיין יש מצות יבמה יבא עליה לביאת יבום להקים לאחיו שם. והדין ד"ויבמה" בעל כרחה תלוי' במצות עשיית האישות של יבום ד"ולקחה" ולא במצות הביאה בלחוד.
⁷⁰ עיין גמ' קידושין (לד ב) אשה בעלה משמחה וברש"י שם (ד"ה בעלה).
⁷¹ עיין בשאגת אריה סי' ס"ו.
⁷² עיין לעיל (יח: בענין ריב"ב), ועוד.
⁷³ לכאורה קשה, שהרי האיסור אשת איש גם כן באה מכח מעשה הקידושין כדאמרי' ריש פרק קמא דקידושין (ב ב) דאסר לה אכו"ע כהקדש וכן מבואר בסוגיא דקידושי חוץ בגיטין ריש פ' המגרש (פב ב). ולעיל בשיעורים הביא רבינו ראייה ליסוד הגר"ח מהא דהגמ' לקמן בפ' האשה רבה (דף צה א) מדמה איסור קרובי אשתו לאיסור אשת איש וז"ל קדשה הוא אוסרה והיא ואוסרתו וכו' הוא אסרה בכל אנשים שבעולם והיא לא אוסרתו אלא בקרובותיה עכ"ל. ובנוגע לכל שאינו בזאח"ז וכו', שעליו דיבר הגר"ח, בודאי אם שני אנשים יקדשו אשה אחת בב"א הדין הוא שאינה מקודשת כלל משום שמעשי הקידושין סותרים זה את זה. ואולי לפי מהלך זה של רבינו יש כרת במאמר לב"ש מכח מעשה הקידושין כמו שיש כרת באחותה אלא שאין סקילה ומיתת ב"ד דחלין רק באישות גמורה. ואם כן אינה שווה לשפחה חרופה דגלי קרא שחיובה באשם ולא בחטאת מפני שאין בה כרת, וצ"ע.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ואי מאמר לב''ש קונה קנין גמור. זה יעשה מאמר בזו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו דהא אין איסור במאמר ותצא אחותה מעליו ולא הויא הך אחות זקוקתו ויכנוס את אשתו: אלא מאי כו'. נהי נמי דלא קני קנין גמור הא אמרת דוחה בצרה ותקשה לך נמי יעשה מאמר בזו ותדחה אחותה ויכנוס את אשתו: דהיתירא דחי. מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי לייבומי בשעת מאמר הוה מצי לייבומי כגון במתני' דעדיין לא נפלה אחותה: דאיסורא. כגון דנפלו שתי האחיות קודם מאמר: הכא נמי. לענין קניה: וצרתה. אחותה שנעשית לה צרה בזיקה חליצה נמי לא תיבעי דתצא משום אחות אשה: אלא דוחה. אותה מלאסור אשת בעל המאמר עליו: ומשייר. דבעיא חליצה אם באת לינשא עד שלא כנס היבם את בעלת המאמר ולקמיה פריך ליה הא קתני הלזו תצא משום אחות אשה דמשמע אף מחליצה: זה יעשה מאמר וידחה. את אחותה מעליו ואח''כ ישא את זו אלא לאו משום דלא דחי דחייה גמורה וכל כמה דרמיא עליה לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו: ה''ג אלא יבמה דחזיא כו'. כלומר אלא לעולם דוחה דחייה גמורה ודקשיא לך התם נמי לידחי לא דמיא למתניתין דהכא דכי נפלה ועבד מאמר הוה חזיא לכולהו מילי דיבמה להתייבם ולחלוץ הלכך חזיא למקצתייהו למאמר דמאמר דחיא אחותה לכשתפול אבל התם דתרוייהו נפלו קודם מאמר ולא חזיא לכולהו מילי דיבמה לא חזיא למקצתה לפיכך אין מאמר דוחה אחותה: השתא ארוסה. דקידושין דידה דאוריית' תני רבי חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין מדרבנן הוא דהא מדאורייתא יבמה יבא עליה כתב רחמנא מיבעיא: לא אונן. ליאסר בקדשים: ולא מיטמא. אם כהן הוא דהא לאו שארו הקרוב אליו היא: וכן היא לא אוננת. להיות אסורה בקדשים: ולא מיטמאת. אינה צריכה להתעסק בו ולאו דוקא נקט ולא מיטמאת דהא בנות אהרן לא הוזהרו על הטומאה אלא איידי דנקט לא אוננת דאיצטריך ליה נקט ולא מיטמאת דבעי למתני תרתי בדידה ובדידיה כך שמעתי ולי נראה ולא מיטמאה כגון ברגל שישראלים מוזהרים על הטומאה מונבלתם לא תגעו במס' ר''ה (דף טז:): גובה כתובתה. ובדכתב לה מן האירוסין מיתוקמא בכתובות בפרק הכותב (דף פט:): ולא בעיא מסירה לחופה. דאם בא עליה בעל כרחה בלא חופה קני ואי בעי תו לאפוקי בגיטא סגיא לה: בעל כרחה. דקני לה ונעשית כאשתו לכל דבר בביאה בע''כ שאין בה חופה: וחלה עליו זיקת אירוסין. ונשואין של שאר נשים ואם בא עליה לאחר מאמר בלא חופה לא קנה: יפר. אחד מהן את נדרה: לאחד ולא לשנים. שומרת יבם א' יפר אבל שומרת לשני יבמין לא יפר לא זה ולא זה: אין זיקה. דתיהוי ככנוסה: ואפילו בחד. היכא דליכא אלא חד דודאי עליה רמיא אפ''ה אין זיקה: לתרי אין זיקה. דלא ידעינן להי מינייהו רמיא ואפילו שניהם כאחד אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן: אלא לתרי אמאי. נהי נמי דיש זיקה אפי' לתרי מיהו יפרו שניהם מיבעי ליה: ואמר רמי בר אבא גרסינן: בשותפות. הוא ואביה כארוסה: לדחות בצרה. באחותה שנפלה לפניו אחר מאמר זו: דלא סגי לה בגט. העושה מאמר ביבמה ובא להוציאה בעיא חליצה וגט ולא אמרינן ככנוסה היא וסגי לה בגט: אמר לך רבי אלעזר ולרב נחמן מי ניחא. כלומר נהי נמי דקונה בשלמא אי נישואין עושה שפיר אלא לרב נחמן דאמר לא עביד אלא אירוסין מי ניחא הא בשותפות ליכא למימר דיפר קתני יפרו מיבעי ליה: אלא הכא במאי עסקינן שעמדה בדין. לדידי [אפילו] בלא מאמר ולרב [אמי] אחר מאמר ולא רצה לכנוס ולא לפטור: ופסקו לה מזונות משלו. כדתניא לקמן בהחולץ (דף מא:) עמד בדין וברח נזונית משל יבם דמהשתא בעלה הוא ועל דעתו נודרת על מנת שירצה:

יעשה מאמר ויקנה כו'. ומשום ביטול מצות יבמין ליכא למיחש כדפרישית בפ' שני (לעיל דף יח:): לא מיטמאה לו. פירוש ברגל שהוזהרו על הטומאה כדאמרינן בר''ה (דף טז:) ועוד י''ל דאין מטמאה לו היינו דאינה חייבת ליטמא לו למאן דאמר בסוטה (דף ג.) לה יטמא חובה: עבד בה מאמר מיבעיא. וא''ת דמשמע דלא עדיפא בעלת מאמר מארוסה ובהחולץ (לקמן דף לט. ושם) קאמר רבא גופיה מאמר לב''ש עושה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים אלמא מהני ליורשה וי''ל דהכא גרס רבה רבו של אביי דמסיק עלה אמר ליה אביי ולקמן גרס רבא שהוא אחר אביי: אלא לענין מסירה לחופה. וא''ת מאי משני דהשתא נמי תקשי השתא ארוסה בעלמא בעיא מסירה לחופה עבד בה מאמר מיבעיא וי''ל דעבד בה מאמר ובא עליה והביאה עושה אותה ככנוסה: אביה ובעלה מפירים נדריה. ואם אין לה אב או שאינה ברשות אב לא מצי מיפר כדאמרינן בנדרים (דף עא.): כגון שעמדה בדין כו'. לפי מסקנא שאיירי דעבד בה מאמר כדמוכח בנדרים בפ' נערה המאורסה (שם עד.) דלר' אליעזר כיון דעביד בה מאמר ופסקו לה מזונות משלו נודרת על דעתו ולר' יהושע דוקא בחד יבם אבל בתרי כיון דאי בעי אחוה פסיל לה עליה בביאה או בגיטא אינה נודרת על דעתו ולר''ע אפילו ביבם אחד קאמר דלא יפר אפילו עבד בה מאמר משום דאין חייבים עליה סקילה כנערה המאורסה ולא יתכן לפי זה מה שפי' בקונטרס בריש פ''ב (לעיל יז: ד''ה ולימא) דמאן דאמר אין זיקה אפי' בחד היינו ר''ע דמצי סבר דיש זיקה ואפי' הכי לא יפר משום דאין חייבין עליה סקילה:

יבמות כט ע"ב