יבמות כו ע"ב

יבמות כו ע"ב - Steinsaltz

then this should also be true in a case of five brothers, two of whom were married to two sisters and died, and their wives happened before the three remaining brothers for levirate marriage. The Gemara answers: We are not concerned over the possibility of the death of two brothers in such a short period of time.

§ Rava bar Rav Huna said that Rav said: In a case where three sisters who were married to three brothers became yevamot and happened before two remaining brothers who were their yevamin for levirate marriage, then this one brother performs ḥalitza with one of the women, and that brother performs ḥalitza with another one of the women. And the middle, i.e., third, sister requires ḥalitza with both of the brothers.

Rabba said to them: From the fact that you say that the middle one requires ḥalitza with both of the brothers, it can be deduced that you hold that the levirate bond is substantial and creates a familial relationship, and similarly this ḥalitza performed by each of the brothers with the third sister is invalid ḥalitza. Since the third woman is the sister of a woman with whom he performed ḥalitza, it is not possible to consummate the levirate marriage with her. Therefore, the ḥalitza performed with her is not entirely valid and does not release her from the levirate bond between her and the two brothers. And there is a principle that invalid ḥalitza must be repeated by all of the brothers; each of them must perform an act of ḥalitza with this woman.

The Gemara asks: If that is so, the first two women should also require ḥalitza from each of the brothers because each act of ḥalitza was invalid, as each woman has the status of the sister of a woman with whom the man has a levirate bond, and it is therefore prohibited for the men to consummate the levirate marriage with them.

The Gemara responds: If the case is that they, i.e., the sisters, happened before the brothers simultaneously, it is indeed so that the two brothers would each be obligated to perform ḥalitza with each of the three sisters. This halakha is necessary only in the case where they happened before the brothers, one after the other.

How so? One sister happened before the brothers for levirate marriage and then Reuven, one of the brothers, performed valid ḥalitza with her. Another sister happened before the brothers for levirate marriage, and the brother Shimon performed ḥalitza with her. In this case, Shimon was allowed to consummate the levirate marriage with her if he so desired, as she had no family relationship to him at all. When Reuven performed ḥalitza with the first sister, he removed the levirate bond between her and the other brothers, such that Shimon has no relationship with the first sister at all and is free to marry the second sister. Therefore, when he performed ḥalitza, the act was valid.

Another third sister then happened before the brothers for levirate marriage. When this first brother performs ḥalitza with her, he terminates his levirate bond, and when this second brother performs ḥalitza with her, he terminates his levirate bond. However, neither brother can, by performing ḥalitza, terminate the other brother’s levirate bond because each brother’s ḥalitza is invalid, as each brother is unable to consummate the levirate marriage in this case. This is due to the woman’s status as the sister of a woman with whom he performed ḥalitza.

The Gemara asks: How can this statement be cited in the name of Rav? But didn’t Rav say: The levirate bond is not substantial. This halakha, however, was explained based on the assumption that the levirate bond is substantial. The Gemara answers: Indeed, according to Rav himself it is unnecessary to perform ḥalitza with multiple brothers. He, however, states this halakha in accordance with the statement of the one who says that the levirate bond is substantial, despite the fact that he does not hold this himself.

And with regard to the above case Shmuel said a different halakhic ruling: It is sufficient if one brother performs ḥalitza with each of the sisters. The Gemara raises a difficulty: But since we have heard that Shmuel said: We require a full-fledged ḥalitza, and invalid ḥalitza does not result in complete exemption, this ruling is difficult. It is not clear why the invalid ḥalitza in this case would be sufficient, as Shmuel said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

ומקשינן: אי הכי, שיש לחשוש למיתת המייבמים - חמשה נמי!

גם בחמישה אחין ניחוש שמא ימותו שני אחים, ותיפול הצרה לפני המיבם הראשון, ותפטר משום אחות אשה!?

ומשנינן: למיתה דתרי לא חיישינן.

אמר רבא בר רב הונא אמר רב: שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין -

אי אפשר לייבם את שתיהן, כמו שאמרה המשנה [מהטעם שכל אחת מהיבמות אסורה עליו משום אחות זקוקתו, או מהטעם דאסור לבטל מצוות יבמין], אלא והדין הוא:

זה חולץ לאחת, וזה חולץ לאחת. ואמצעית היינו האחרונה צריכה חליצה משניהם

אמר ליה רבה: מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם, ואין די בחליצת אחד האחים, יש ללמוד מדבריך כי קסברת:

א. יש זיקה!

ממה שאמרת שהאמצעית צריכה חליצה משני האחין, מוכח שאתה לומד שזיקת היבום בין היבמה היא זיקה "אלימא", והיא זיקה בינה לבין כל אחד מהאחים בנפרד [ולא רק זיקה חלשה, לאותו אחד שהיא לבסוף תתיבם לו].

ב. והויא לה "חליצה פסולה". חליצה ליבמה שאי אפשר ליבם אותה, חליצה גרועה היא, ונקראת "חליצה פסולה".

וחליצה פסולה - צריך לחזור על כל האחין!

כי בחליצה גרועה לא פוקע הקשר שיש לכל האחים עם היבמה כמו בחליצה רגילה, שפוטרת את היבמה מכל האחין, עד שיחלצו לה כל האחים.

ולכן, כיון שרב סובר שיש זיקה לכל אחד מהיבמין, היא צריכה חליצה מכל אחד מהם.

ומקשה הגמרא: אי הכי - קמייתא נמי!?

למה רק השלישית צריכה חליצה מכל האחין, הרי גם הראשונות יצטרכו חליצה מכל אחד מהאחין, משום שגם אותן אי אפשר לייבם, והוי חליצה פסולה, וצריכה חליצה מכל אחד מהאחין!

ומשנינן: אי דנפול בבת אחת, אם מדובר שנפלו ליבום אחת אחר השניה, לפני שהספיקו ליבם או לחלוץ אחת מהן -

הכי נמי, באמת כך הדין, שכל השלוש צריכות חליצה מכל אחד מהאחין.

לא צריכא, אלא כאן מדובר דנפול בזו אחר זו. שלא נפלו כולם ליבום בבת אחת, והיו אסורות משום אחות זקוקתו, אלא נפלה השניה אחר חליצתה של הראשונה.

נפלה חדא, חלץ לה ראובן. וחליצה זו היתה כשרה, שהרי היה ראובן יכול ליבם אותה אז.

וכאשר נפלה אידך, חלץ לה שמעון, וגם היא, חליצה כשירה היא, כי לגבי שמעון מותרת זו ביבום, היות ואחותה כבר התייבמה, והיא אינה אוסרת את אחותה משום אחות זקוקה.

אולם כאשר נפלה אידך -

שוב אין היא יכולה להתייבם, לפי שהשלישית אסורה לכל אחד מהאחים באיסור אחות חלוצתו, וחליצתה פסולה, ולכן היא צריכה לחזור על כל האחים כדי שכל אחד יפקיע ממנה את הזיקה הגרועה שיש לו בה.

חלץ לה האי אחד מהאחין מפקע זיקתו. שחליצתו וזיקתו שוים הם.

וחלץ לה האי האח השני, שאין חליצת אחיו פוטרת זיקתו, משום שהיתה חליצה פסולה - מפקע זיקתו. ומקשה הגמרא: והאמר רב אין זיקה!?

ואם כן, איך יכול להיות שאמר את ההלכה שהשלישית צריכה חליצה מכל האחים?

ומשנינן: לדברי האומר יש זיקה, קאמר רב את דבריו.

אבל רב באמת חולק על דין זה וסובר שכיון שאין זיקה "אלימא" בין היבמה לבין כל אחד מהאחין.

לכן, גם חליצה פסולה של אחד מועילה להפקיע את זיקתה מכל האחים.

ושמואל אמר: אחד חולץ לכולן.

שמואל חולק גם על דינו של רב לגבי השניה, וסובר שאין השניה צריכה חליצה דווקא משמעון, וגם על דינו של רב לגבי השלישית, וסובר שאין השלישית צריכה חליצה מכולם.

ולקמן יתבאר במה נחלק על רב.

ומקשה הגמרא: מכדי, הרי, שמעינן ליה לשמואל דאמר חליצה מעליא בעינן שלא מועיל לפטור יבמה בחליצה גרועה.

דאמר שמואל:

חמשה אחים ששניים מהם נשואים שתי אחיות, ומתו, ונפלו נשיהם לפני שלושת האחים הנשארים, נמי [גם כן] יאמר כמו כן שיש לחשוש שמא ימותו שנים מן הנותרים ויפלו שתי הנשים לייבום לפני האחרון! ומשיבים: למיתה דתרי [של שנים] בתוך זמן קצר לא חיישינן [אין אנו חוששים].

א אמר רבה בר רב הונא אמר רב: היו שלש אחיות יבמות, משלושה אחים שנשאו שלוש אחיות, שנפלו לייבום לפני שני אחין יבמין שני האחים הנותרים — זה, אח אחד, חולץ לאחת מהן ואח זה חולץ לאחת, והאמצעית, כלומר, האחות השלישית — צריכה חליצה משניהם.

אמר ליה [לו] רבה: מדקאמרת [ממה שאתה אומר] כי האמצעית צריכה חליצה משניהם משמע כי קסברת [סבור אתה] שיש זיקה, ושהזיקה יוצרת כעין קירבת משפחה, והויא לה [והרי היא] חליצה זו שיחלוץ כל אחד מן האחים לאחות השלישית חליצה פסולה, שכיון שאין מצות הייבום יכולה להתקיים בה משום אחות חלוצתו — אף החליצה אינה חליצה כשרה וגמורה, ואינה יכולה לבטל את הזיקה שהיתה לשני האחים, וכלל הוא שחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין, שכל אחד מהם צריך לחלוץ, וזה הטעם שצריכים שני האחים הנותרים לחלוץ לאמצעית, אולם,

אי הכי [אם כך], קמייתא נמי [הראשונות גם כן] צריכות חליצה מכל האחים, שהרי חליצת כולן היא חליצה פסולה, שאי אפשר לייבמן משום אחות זקוקתו!

ומשיבים: אי דנפול [אם כשנפלו] לפניהם שלוש האחיות בבת אחת — הכי נמי [כך הוא גם כן] שהיו שניהם צריכים לחלוץ לשלוש האחיות ולא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן דנפול [כשנפלו לפניהם] בזו אחר זו, שמשנפלה השניה כבר חלצה הראשונה, ומשנפלה השלישית כבר חלצה השניה.

כיצד: מת אחד האחים ונפלה חדא [אחת] לייבום וחלץ לה ראובן (כלומר, אחד האחים) חליצה גמורה, שהרי אם היה רוצה היה יכול לייבמה, ואחר כך מת אח אחר ונפלה אידך [האחרת] לייבום ואז חלץ לה אחיו שמעון, וגם שמעון מתוך שהיה רשאי גם לייבם אותה לפי שאיננה עבורו קרובת משפחה כלל שהרי אחיו כבר חלץ לאחותה וניתק את כל הקשר שלה עם המשפחה, לכן משחלץ לה הרי זו חליצה כשירה,

ומשמת השלישי ונפלה אידך [האחרת, השלישית], כאשר חלץ לה האי [זה] האח הראשון — מפקע [מפקיע] את זיקתו שלו, וכאשר חלץ לה האי [זה] השני מפקע [מפקיע] את זיקתו, ואין אחד יכול להפקיע בחליצתו את הזיקה שיש לאח השני, כיון שכאן אין חליצה גמורה, שהרי היא לשניהם אחות חלוצה.

ושואלים מצד אחר: הרי דברים אלה נאמרו בשם רב, והאמר [והרי אמר] רב: אין זיקה (לעיל יבמות יז, ב), ואילו הלכה זו הוסברה לפי ההנחה שיש זיקה! ומשיבים: אכן, לשיטת רב עצמו אין צורך בכך, אלא לדברי האומר יש זיקה קאמר [הוא שאמר], והוא עצמו איננו סבור כן.

ושמואל אמר ופסק באותה בעיה: אחד חולץ לכולן, לכל האחיות, ודי בכך. ומקשים: מכדי שמעינן ליה [הרי שמענו אותו] את שמואל שאמר: חליצה מעליא בעינן [מעולה, שלימה, אנחנו צריכים] וחליצה שיש בה פסול איננה מועילה לפטור גמור, שאמר שמואל :

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכי גרסינן והיא גרסתו של רש"י ז"ל מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהן קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין. ופי' מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא חליצה פסולה צריכה לחזר והך סברא ליתא אלא משום דסבירא לך יש זיקה דכיון דאלימא צריכה פטור גדול שתהא מחזרת על האחין משום דלכל חד ככנוסה דמיא ואין חליצה גרועה מוציאה מביתו ופירושא בעלמא הוא אי הכי קמייתי נמי תבעי חליצה מכל חד וחד.
ואי קשיא לך ולידוק מרישא מדקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואין אחד חולץ לכולהו אלמא יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר זו אינו קושיא דלעולם אימא לך דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר ושאני הכא דכיון דהאי חליצה דשמעון חליצה כשירה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה ולא מיבעיא אי סבירא לן אין זיקה דחליצה דשמעון חליצה כשירה היא אלא אפילו סבירא לך יש זיקה מ"מ חליצה דשמעון עדיפא דאלימא זיקתו משום דלא חליץ לאחיות כלל ומשום הכי ליכא למפשט מדרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אלא מסיפא.
וכן נמי ליכא למפשט מינה בהדיא יש זיקה משום דקאמר זה חולץ לאחת דאי משום דלא מיבם משום דאסור לבטל מצות יבמין הוא כמתני' ואי משום שאין אחד חולץ לכולן הא לקמן בשמעתין (יבמות דף כ"ז) אמרינן דשמואל לדברי האומר אין זיקה קאמר דחליצה מעולה בעינן ולא פטרה חליצה פסולה כל היכא דאיכא מעולה הימינה ואף על גב דבפרק רבן גמליאל (דף כ"א) אמרינן דלמאן דאמר אין זיקה לא בעינן חליצה מעולה כיון דלישני נינהו ניחא לן למפשט אליבא דכו"ע מסיפא דמילתיה דשמעינן מינה חדא דאית בה תרתי שמעינן מינה דחליצה פסולה צריכה לחזר אף על גב דליכא מעולה ומינה נפיק לן אלימותא דזיקה טפי מרישא ואליבא דכולהו לישני שמעינן מינה דיש זיקה דליכא למאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר אלא לדברי האומר יש זיקה והיינו דמקשינן בשילהי מלתא והאמר רב אין זיקה כלומר ואמאי צריכה לחזר ובהא כיון דאוקימנא בזה אחר זה בין סבירא לן יש זיקה או אין זיקה חליצתו פסולה היא וודאי [פי' חליצת חולץ הראשון פסולה לגבי השני וחליצת השני כשרה וא"כ ליכא למידק מזה חולץ לאחת] אלא דיוקא מדצריכא לחזר ש"מ יש זיקה כדפרישית ויש נוסחאות שכתוב בהן מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קסברת יש זיקה וכו', ומשובשין.

לדברי האומר יש זיקה קאמר. איכא דקשיא ליה תרתי נמי כלומר לימא שתי אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין בבת אחת זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן וש"מ יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר וטעה בפירוקי' שאמר ראשונה שבשעת נפילה ראויה ליבם אין חליצתה חליצה פסולה להיות צריכה לחזר על כל האחין אלא פוטרת היא עצמה בחליצת אחד מהן וכיון שכן אף השניה אינה צריכה לחזר שחליצת השני מעולה משל חולץ ופוטרת ומשום הכי לא אמרינן נמי אחד חולץ לראשונה ושניה מחזרת.
ודבריו אינן כלום, ששתיהן חליצות פסולות דלא בתר מעיקרא אזלינן בהא דאי לא תימא הכי בשלש נמי נימא ראשונה חליצתה כשרה נקראת ואחד חולץ בלבד ושניה אע"פ שהיא חליצה פסולה חליצת שני פוטרת שהיא מעולה משל חולץ נמצא שאין כאן שצריכה לחזר אלא אמצעית. [ומאי פריך א"ה קמייתא נמי] אלא ודאי כולן חליצתן פסולה וצריכות לחזר וכן פירש"י ז"ל אי הכי קמייתא נמי שתים הראשונות וקמיאתא גרסינן תרתי ולא קמייתא חדא.
ועיקר קושיא איכא למימר להודיעך כחו דשמואל שאע"פ שחליצת ראובן חליצה פסולה לגמרי וחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי למפטר נפשה פטרה וללישנא קמא דשמואל דקאמר אאמצעית צריך היה לומר שלש שאילו שתים זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דחליצה מעולה היא משל חולץ ראשון.

גירסת הספרים כך היא מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קסבר יש זיקה. פירוש, לאו מזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ולא אמרינן זה חולץ וזה מיבם קא דייק, דהתם איכא למימר דהוי טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין, אלא מזה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה ואין אחד חולץ לשתיהן קא דייק. אבל רש"י ז"ל (בד"ה לא) כתב דלא גרסינן לה, אלא הכי גרסינן וכן היא בספרים מוגהים בישיבת הגאונים ז"ל מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, כלומר, מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם, אלמא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, הא ליתא אלא אליבא דמאן דאמר יש זיקה, משום דאלימא זיקא הויא לה כעין כניסה, ואין בדין שחליצה זו שהיא פסולה יוציאנה מבית אחיו, אלא כל אחד מפקיע זיקתו. אבל למאן דאמר אין זיקה בחליצה כל דהוא נפקא דהא לית זיקה לאידך אחא עלה דליעכב. ומסיפא דוקא דאיכא למידק הכי אבל מרישא לא, דאף על גב דקתני זה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה ולא חליץ חד לתרוייהו, התם היינו טעמא משום דכיון דקיימא חליצה דשמעון דהיא חליצה כשרה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה, דחליצה דשמעון דאכתי לא חליץ לאחיות כלל אלימא ועדיפא מחליצה דראובן דחליץ כבר לאידך ואפילו למאן דאמר אין זיקה, ולעולם הוה אמינא דאמצעית אינה צריכה חליצה אלא מאמר מהם כיון דחליצת שניהם שוות בה בפסול. ותדע לך דהא מוכח לקמן בשמעתין (יבמות כז, א) דאפילו למאן דאמר אין זיקה חליצה פסולה של זה דקא חליץ לאחות חלוצתו מפקעת חליצה חשובה של אח השני, דהא אוקימנא שמואל דאמר חלץ לצרות נפטרו אחיות כמאן דאמר אין זיקה, ואפילו הכי אקשינן בסמוך בשלמא צרה דרחל לא תפטר כיון דחלץ לה ללאה וחלץ לה לרחל הויא לה חליצה דרחל פסולה. אלמא לא פטרה צרה אפילו למאן דאמר אין זיקה. והוא הדין דלא מיפקעא זיקה האח השני שהיא חשובה בחליצת האח הראשון שהיא פסולה ואף על גב דבסמוך (שם) מפליג בין למיפטר נפשה למפטר חברתה, היינו דוקא לאיכא דאמרי, אבל השתא אכתי לא מסקינן אדעתין ההיא סברא. אבל מאמצעית שצריכה לחלץ משניהן, דייקינן שפיר דחליצת שניהם פסולה, ואפילו הכי לא מיפטרא בחליצת חד מנייהו, וזה אי אפשר אלא למאן דאמר יש זיקה. והיינו נמי דהשתא דדייקינן מסיפא דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, קשיא לן רישא, ואמרינן אי הכי קמייתא נמי, כלומר הראשונות יהיו צריכות לחזר על כל האחין, ואם איתא דמדקמייתא דזה חולץ לאחת וזה חולץ לשניה הוא דדייקינן דיש זיקה ועלייהו קיימא, מאי קא מקשה קמייתא נמי, הא לא הוה ליה למימר אלא אי הכי תרווייהו ליחלוץ להאי.
אבל בתסופות (בד"ה מדקאמרת) אומרים דשפיר גרסינן כגירסת הספרים ואין צריך למחוק, דודאי הוה סבירא לן השתא דלמאן דאמר אין זיקה אין צריכין שניהם לחלוץ אלא חולץ לשתיהן, דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר, וכדאיתא בהדיא בפר"ג (נא, א) דלמאן דאמר אין זיקה חליץ לבעלת הגט נפטרה צרה. ואין להביא ראיה מסוגיא דלקמן (יבמות כז, א) שסוברת בהפך, דלא קיימא לן כההיא סוגיא וליכא למידק מינה מידי. ותדע לך דלפי סוגיא דלקמן אפילו מאמצעית ליכא למידק מינה מידי, דהא מקשינן לקמן אצרה מי מיפטרה רחל, והא תנן אסור לאדם בצרת קרובת חליצתו, אלמא אף על גב דצרת רחל לא מיתסרא אלא משום לתא דרחל, אפילו הכי לא מיפטרא רחל בחליצתה ואפילו למאן דאמר אין זיקה, אלמא חליצה פסולה אינו פוטרת צרתה, אם כן חליצת ראובן לא מפקיע חליצת שמעון הפסולה כותיה, דהשתא אכתי לא מסקינן ההיא סברא דלמיפטר נפשה דבסמוך כדכתבינן. אלא ודאי ליכא סיעתא ולא תיובתא מההיא סוגיא כלל, אלא שיש עדיין להקשות מדאמרינן אי הכי קמייתא נמי. ואולי נאמר דלישנא קייטא הוא והכי קאמר אי הכי הני קמייתא נמי נימא באמצעית שתהא כל אחת חולצת משניהם.

אי דנפול בבת אחת הכי נמי הכי במאי עסקינן דנפול בזו אחר זו. ואם תאמר אמאי נקט תלתא, לימא שתי אחיות שנפלו לפני שני יבמין זה חולץ לשתיהם וזה חולץ לשתיהם, וכשנפלו שתיהם בבת אחת דשמעינן מינה יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין (עי' תוס' ד"ה דנפול). יש מתרצין דלהודיע כחו דשמואל אצטריך שאף על פי שחליצת שמעון חליצה כשרה לגמרי וחליצת ראובן חליצה פסולה לגמרי, למיפטר נפשה פוטרה, וללישנא קמא דשמואל דקאמר אאמצעית צריך היה לומר שלש, שאלו ב' זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואפילו לשמואל דחליצה מעולה בעינן (עיין רמב"ן). ואינו מחוור לי דללישנא בתרא שפיר שמעינן מינה דחליצה פסולה לגמרי פטרה נפשה אפילו במקום דאיכא חליצה כשרה לגמרי, דכיון דחלץ ראובן לאחת הותרה השניה לשמעון אחיו לגמרי ואפילו ליבום, בין שחלץ ראובן למי שנפלה ראשונה בין שחלץ למי שנפלה שניה כדאיתא בשמעתא דלקמן (יבמות כז, ב) ואליבא דרב דהוא מארא דשמעתא, ואי נמי בשחלץ הראשון לשניה ולכולי עלמא, דהויא לה ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון (להלן יבמות כז, ב) ואפילו ללישנא קמא דשמואל לא צריך, דאלו נקט שתים וזה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן ואמר שמואל זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, משום דכיון דקיימא חליצת שמעון חליצה מעולה לא פטרה חליצת ראובן דגריעא, שפיר הוה שמעינן דהיכא דאיכא שלש, אמצעית אינה צריכה חליצה משניהם, דאם איתא אפילו שתים הא ליחליץ תרוייהו והא ליחליץ תרוייהו וצ"ע.

ע"ב ופרקינן דהאי תנ' למיתה דחד' חייש למיתה דתרי לא חייש ואפילו הוה חיישינן בעלמ' למית' דתרתי הכא בגזרה דרבנן ואיסור דרבנן בלחוד הוא לא חיישי כולי האי:

גירסת רש"י ז"ל מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהן קסברה יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על האחים פירש דמשום דאמצעית חליצה פסולה דהא לא חזיא לייבומי לחד מינייהו דהויה ליה אחות חלוצתו בכל חד וחד בעית שתחלוץ מכל חד מינייהו וכיון דסברת הכי מכלל דסבירא לך יש זיקה דלמאן דאמר אין זיקה מסתייה בחליצה פסולה דחד וסברא דיש זיק' ותליי' במאי דאמר חליצה צריכה לחזר על כל האחים דמד' הכי אית ליה יש זיק' אבל אפשר דסבר יש זיק' וסבר נמי דחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים וכדאמר שמואל בסמוך והכ' הכי קאמר מדבריך נר' דסבי' לך יש זיק' דהא אמרת דחליצת פסולה צריכה לחזר על כל האחים וי"ל מדקאמר זה חולץ לא' וזה חולץ לא' מכלל סבי' לך יש זיק' וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים פי' מדקאמרת זה חולץ לא' וזה חולץ לאחת ולא קאמר אחד חולץ לשתיהם היינו משום דסבי' לך דכיון דראובן חליץ לא' הויא לה אחותה אחות חלוצתו ואסירה ליה וחליצה דחליץ לה הוי' חליצה פסולה ולא סגי בה לשמעון אחי' והיה צריך לחזר על על האחים ורש"י ז"ל כתב דלא גריס האי גי' והדין עמו דהא פרכינן א"כ קמיית' נמי מכלל דהשת' לא איירי בקמיית' והכי הוה ליה למימר א"ה זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן מיבעי' ליה ועוד דמשום דקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחד ולא קתני אחד חולץ לשתיהן ליכ' למשמע בחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים דלעולם לחליצה שהי' פסולה לכל א' וא' שא"א לכל אחד מהם לחלוץ חליצה כשרה אינה צריכה לחזר על כל האחים ובחליצ' דחד מינייהו סגי' ושאני הכא דכי חליץ ראובן לראשונה והוה ליה שנייה אחות חלוצתו דאסירה ליה חליצתו לשנייה הויא לה חליצה פסולה אבל חליצת שמעון אחיו לשנייה זו חליצה כשרה הוא טפי דאפילו נפלו בבת א' אין כאן אלא חשש זיקא וכיון שנחלצה אחותה פקעה זיקה מינה דהויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שתחזור להתיר' ולדברי הכל כיון דאיכא ב' חליצות דחדא פסולה וחדא כשרה ולא מהניא חליצה פסולה לבעל החליצה כשרה ואפי' למ"ד אין זיקה כדאי' לקמן בסוגיי' וכ"ש למ"ד יש זיקא ולפי' גרש"י ז"ל עיקר ולג"ה דגרסי זה חולץ לא' וזה חולץ לאחד יש לפרש דלא מינה פרכינן אלא ריש' דמימרא נקט דכיון דאמרת זה חולץ לאחד וזה חולץ לא' שנעשה אמצעית ע"י כך חליצה פסולה דכל חד וחד והדר אמרת דאמצעית צריכה חליצה משניהם אלמא קסברת חליצה פסול' צריכ' לחזור על כל האחים ויש כיוצא בו בתלמוד:

א"ה קמייתא נמי פי' לבעי חליצה כל חדא וחדא מכל חד וחד דהא כיון דאיסורה כל חדא וחדא לייבומי חד מינייהו משום זיק' הויא חליצה דכל חד וחד בקמייתא חליצה פסול' וצריכה לחזור על שניה' ותניינת' הוה חליצה פסולה לכל חד וחד משום אחות חליצה:

ופריך אי דנפלו בבת א'. הכי נמי וכו' כלומר והא דקתני זה חולץ לאחד וזה חולץ לא' לא בדרך חיוב דהא בעידנא דנפלה כל חדא וחדא לא היתה אחות זקוקה ומותרת היתה להתייבם אלא ה"ק כשזה חולץ לא' וזה חולץ לא' הרי אמצעית צריכה לחזר על כל האחים. וא"ת רב אמאי נקט שלש אחיות לוקמה בשתי אחיות וכגון שנפלו בבת א' ולומר זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן י"ל דמשו' שמואל הוה דנקטיה בג' דהא ללישנא קמא דשמואל דאמרי דמשום אמצעית הוא דשרו חליצה פסולה ה"ל לשמואל למנקט ג' וללישנא בתרא דפריך דאפילו בשנייה גופה שרי שמואל שיהא הראשון חולץ אותה הא ודאי אף לשמואל סגי בתרתי דכיון דשנייה דאפשר לה בחליצה מעולה שרי שמואל בחליצה פסולה דראובן כ"ש דאמצעית דלית ליה חליצה כלל דמשתריא בחליצה פסולה דחד מינייהו בחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים ומיהו צריך הוא לאוקומא בשנפלו זה אחר זה לאשמועינן רבותא דשניה גופא דאמרן וכיון דמיירי בזה אחר זה לא סגיא לרב לאוקמה אלא בג' לאשמועינן דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ואפילו האמצעית דלית לה שום חליצה מעולם וכן פר"י ז"ל:

ושמואל אמר א' חולץ לכולם פי' ואשמועינן השתא לפום פשטא דאע"ג דאפשר דחליץ שמעון אחיו לשנייה או לשלישי' והויא חליצ' כשרה סגי בחליצה דראובן שחלץ לראשונה ואעפ"י שחליצתו בשנייה ושלישית חליצה פסולה דאסירא לה משום דאחות חלוצה דרבנן ולהכי פרכינן:

מיכדי שמעי' ליה לשמואל דחליצה מעולה בעי כלומר דכל היכא דאפשר במעולה לא עבדי חליצה דגרע מינה ואפילו האחרת ג"כ פסולה אלא שאינה גרועה כ"כ דהא אמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות שעמהם מטעמא דאמרינן לק' דחליצת אחיות גופייהו גריע טפי מחליצת צרותיהן הנאסרות מחמתן ולפי אם חלץ לצרות נפטרו אחיות אבל חלץ לאחיו לא נפטרו צרות אלמא דפטר' צרתה בחליצה ועבדה שליחותא כי איכא חליצה מעולה לחברתה לא פטר לה בחליצה פסולה דידה וה"ה נמי ליבמים שבא א' מהם לחלוץ ועביד שליחותא דאחוה שאם חליצתו פסולה לא עביד שליחותא לאחוהי דאפשר ליה בחליצה דעדיפא מינה והיינו דמתמיה היכא דקיימא חליצ' דשמעון שהוא כשרה חליץ לה ראובן בשביל שמעון חליצה פסולה והיינו משום טעמא דאמרן דחליצת השנייה והג' לראובן חליצה פסולה משום אחות פסולה דחלץ לראשונה ואלו לשמעון הויא חליצה כשרה לגמרי דאפילו זיקא ליכא הא דעליה דרב קיימא דמיירי כשנפלו בזה אחר זה ולא עוד אלא שאפילו נפלו בבת אחת דיש זיקא מכיון שנחלצה אחותה ע"י ראובן פרחא זיקא בחברתה מינה ואם היתה זו ראשונה לנפילה הויא לה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שתחזור להתירא הראשון לד"ה ואם היתה שניייה מיהת שריא ואפילו לרבי יוחנן דאסירא מ"מ אכתי עדיפא חליצתה משמעון מחליצת דראובן שהיא גרועה משום זיקא זו ומשום אחות חלוצה מאי א' חולץ לכלן משום אמצעית פי' דחליץ לה חד מינייהו דכיון דלשניה' אחו' חלוצה וחליצה גרועה היא לכל א' מהם בשו' בחד מינייהו סגי לפטר' בשבילו ובשביל אחיו דחלוצה פסולה בשוה לשניהם אינה צריכה לחזר על כל האחים אבל שניהם כיון דיש לה חלוצת שמעון שהיא מעולה לא חליץ לה ראובן חליצה פסולה:

שלש אחיות יבמות שנפלו לשני אחים כגון שהיו חמשה אחים שלשה מהם נשואים שלש אחיות ומתו שלשתן ונפלו האחיות לפני השנים ואלו היה שתים לשנים כבר ביארנו הדין במשנתנו אבל עכשו שהן שלש לשנים נחלקו בה רב ושמואל שלדעת רב זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית ר"ל השלישית צריכה חליצה משניהם והקשו לו מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ולאו דאישתמיטתיה דרב אין זיקה קאמר אלא הכי קאמר על כל פנים אי אפשר לומר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים אלא לסברא דיש זיקה דכיון דיש זיקה לא איפשר להו ליבומי משום אחות זקוקה וכל שאי אפשר לו לכנוס אף חליצתו אינה גמורה להפקיע זיקה שהיא חזקה שאין החליצה גמורה וחליצת תורה אלא במקום הראוי ליבום ואע"פ שטעם יש זיקה נאמר אף לכשנאמר בחליצה פסולה שאינה צריכה לחזר על כל האחים מכל מקום אי אפשר לומר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים אלא לדעת האומר יש זיקה דהויא לה זיקה ככניסה ולא אלימא חליצה פסולה דהאיך לאפקועי זיקה דאידך אלא צריך שכל אחד יפקיע זיקתו הא למאן דאמר אין זיקה בחליצה כל דהוא נפקא שאין זיקה של אחיו מעכבת ואחר שדבריך לטעם יש זיקה אף הראשונות יצטרכו חליצה מכל אחד שהרי אין יכולים ליבם וחליצתם אינה גמורה להפקיע חליצת האחד זיקתו של אחיו ותירץ אי דנפול כולהו בבת אחת ר"ל דנפיל כולהו מקמי דחליץ לחדא מינייהו הכי נמי דכל חדא מינייהו צריכה למיחלץ מתרויהו דאפילו נפלה לה קמייתא ברישא וחזיא לה לחודה ליבום השתא דנפלה אידך מקמי חליצה או יבום דידה בתר השתא אזלינן וכי חליץ לה חד חליצה פסולה היא ולא מיפקעא בה זיקה דאידך הכא במאי עסקינן דנפול בזו אחר זו ר"ל דנפלה שניה לבתר דחלצה ראשונה ונמצא שבשעת נפילת השניה כבר נפקעה זיקה הראשונה בחליצה גמורה וראויה ולא הויא אחות זקוקה להאיך שני דחליץ השתא ואע"ג דאי חליץ לה קמא חליצה פסולה היא דלא חזי למיכנסה הואיל ואחות חלוצתו היא לגבי שני מיהא חליצה גמורה היא ומיפטרא בחליצתו לגמרי ונמצא דכד נפלה קמייתא חלץ לה ראובן שפיר וכי נפלה שניה חלץ לה שמעון שפיר וכי נפלה שלישית הויא לה לגבי תרויהו אחות חלוצה ונמצאת חליצתם לה חליצה פסולה ובכדי לא נפקא דאחות חלוצה מדברי סופרים ואינה ערוה וצריכה לחזר על שניהם וחליץ האי מפקע זיקתו חליץ האי מפקע זיקתו:

ולמדת שדבריו של רב אינם אלא לדעת האומר יש זיקה דהא לדידיה דסבירא ליה אין זיקה לא צריך ואנן דקיימא לן יש זיקה אי קיימא לן כרב כל דנפלו כולהו מקמי דחליץ לחד מינייהו צריכה כל חדא מינייהו למיחלץ מתרויהו ואם כן אף במשנתנו דקתני חולצות ולא מתיבמות דמשמע דחליצת שתיהן באה כאחד כל אחת מן השתים צריכה חליצה מכל אחד מן השנים ושמא תאמר ליהדר אמתניתין ולימא שתיהן צריכות חליצה משניהם אין הכי נמי ורבותא אשמעינן בשלש ובנפלו זו אחר זו שאע"פ שבנפילת השלישית כבר נקלשה הזיקה שהרי אחות חלוצה היא אפילו הכי צריכה חליצה משתיהם:

זהו דעת רב ומכל מקום שמואל חלק עליו לומר שאחד חולץ לכלן וקס"ד דאחד חולץ לשלשתן קאמר והקשו לו מדשמעינן ליה דכל היכא דאפשר בחליצה מעליא חליצה פסולה לא כלום היא וכדקאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות ר"ל שאם נפלו שתי אחיות לפניו משני אחים וכל אחת צרתה עמה וחלץ לאחיות לא נפטרו הצרות מפני שחליצתן חליצה פסולה אחר שאי אפשר לו ליבמן דהא כל חדא מינייהו אחות זקוקה היא אלא יחלוץ לצרות ויפטרו האחיות ואע"פ שאף הצרות אי אפשר לו ליבמן דהא צרת אחות אשה בזיקה היא מכל מקום איסורן קלוש יותר משל אחיות דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה גופה ר"ל כאחות זקוקה עצמה דשויוה כערוה והילכך אף חליצתן משובחת יותר אלמא כל דאיפשר לעלויי בחליצה מעלינן ומעתה הרי כשחלץ ראובן לראשונה חליצה כשרה היא וכשנפלה האחרת מצי חליץ לה שמעון חליצה כשרה ואחר שכן היאך נאמר שיחלוץ לה ראובן חליצה פסולה והוא שתמה ואמר קיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה וחליץ לה ראובן חליצה פסולה:

א"ר ב"ר הונא א"ר ג' אחיות יבמות שנפלו לב' אחין יבמין זה חולץ לא' וזה חולץ לא' והאמצעית צריכה צריכה חליצה משניהם דהו"ל חליצה פסולה שאפילו רוצה ליבם אינו רשאי מפני שהאי אחות חליצתו וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין, א"ה קמייתא נמי דהאי חליצה פסולה היא שאסור ליבם א' מהן דהו"ל אחות זקוקתו. ואמאי קאמר זה חולץ וזה חולץ לא' ומהדר אי דנפל בב"א ה"נ דכל חדא וחדא צריכה חליצה מכל האחין לא צריכה דנפל בזו אחר זו נפל חדא חלץ לה ראובן נפלה אידך וחלץ שמעון ונפלה אידך חלץ האי מפקע זיקתו ושמואל אומר א' חולץ לכולן מכדי שמעי' לי' לשמואל דאמר חליצה מעליא בעי' דאמר שמואל חלץ לאחיות לא הותרו צרות לצרות נפטרו אחיות פי' אע"ג דכולהו אסירי ליבומי יותר היא גריעה חליצת האחיות מן הצרות כדבעי' למימר קמן קשיא היכא דקיימא חליצא בשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה.

ובמאי דאמר שמואל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות נפטרו אחיות פסק הרב כשמואל ואליבא דרב אשי דאע"ג דלא אלימא זיקה לשוויי צרה כערוה והוצרך הרב ז"ל למפסק הלכתא כשמואל ואליבא דרב אשי משום דסוגייא קמא בשמעתתא משוי לחליצה צרות כאחיות ופליגא אדרב אשי לפיכך הוצרך ליה למיפסק כשמואל ולעולם בחליצה פסולה דפליגי רב ושמואל הלכה כרב דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. הלכך הא דתנן הכא חולצות האחיות ולא מתייבמות כל אחת ואחת צריכה חליצה משניהם והרב ז"ל ודאי הו"ל (להצריך) [לפרש] כדברי רב שאמר ג' אחיות יבמות וכו' כדאוקימנא בגמ' דנפול בזה אחר זה אבל בבת א' כל אחת צריכה חליצה משניהם אלא שקצר הרב ז"ל דבריו כמנהגו ואי איכא מאן דס"ל דמשום דס"ל לרב אלפס הלכתא כשמואל לכך קצר בדברי הרב. ומנ"ל לרב ז"ל דהלכתא כשמואל והא קי"ל כרב באיסורי. ואי משום דתניא כוותיה דרב אשי חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לצרות (לא) נפטרו אחיות לא פליג רב אדשמואל בהא מלתא וכל המיקל בו צריך להביא ראיה לדבריו ואין רוח חכמים נוחה הימנו. והוי יודע דמאי דאמרי' בגמ' גבי האי מתני' דילמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין כלומר דאזלא אחותה בלא חליצה דוקא אליבא דמ"ד אין זיקה אבל למ"ד יש זיקה וקי"ל כותיה דלמא אדמייבם חד מיית אידך לא מפטרא אחותה בלא חליצה דתנן בפ' החולץ שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם צריכה חליצה ואמר נמי בר"פ כיצד אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ואסיקנא לאחר מיתה אין מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין ופרש"י ז"ל דאזלא יבמה בלא חליצה כדתנן מת יבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה וכיון דקי"ל יש זיקה אפי' בתרי אדמייבם חד מיית אידך לא מפטרה אחותה בלא חליצה אמר רבא בר רב הונא אמר רב שלשה אחיות יבמות שנפלו לשני אחים יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת והאמצעית צריכה חליצה משניהם פירוש אמצעית שלישי' א"ל רבא מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסבר יש זיקה ולפיכך חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין אי הכי קמייתא נמי (לא) צריך אי נפיל בב"א הכי [נמי לא צריכא] דנפיל בזה אח"ז נפל חדא [חליץ] ראובן נפל אידך חליץ שמעון נפל אידך חליץ האי מיפקע זיקתו פירוש נפיל בבת א' שבאו לפני ב"ד לאחר שמתו ג' בעליהן ששלשתן צריכות חליצה אעפ"י שמתו בעליהן בזה אחר זה השתא מיהת כשבאו לפני ב"ד חליצה פסולה היא שכל אחד אחות וכל א' וא' צריכה חליצה מן האחין אבל בנפול בזה אח"ז שכל א' שמת בעלה באה לב"ד לחלוץ ועדיין לא מתו האחין האחרים וחלץ לה ראובן חליצה כשירה הוא כיון שמת האחד קודם שמת השלישי וחליצה כשרה היא כשמת השלישי חליצה פסולה היא בין למ"ד יש זיקה בין למ"ד אין זיקה דאחות חלוצתו ומיהו למ"ד אין זיקה אין צריכה לחזור על כל האחין. למ"ד יש זיקה לא אלימא חליצה פסולה למפקע זיקה וכ"ת מכדי רב אתא לאשמועינן חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין למה לי לאשמועינן בנפול בזה אחר זה ובאמצעית (אתא) לאשמועינן בנפול בבת אחת וכל אחת צריכה חליצה משניהם. אין הכי נמי אלא רבותא אשמועינן לא מיבעיא אי דנפיל בבת אחת דזיקה אלימא היא וצריכה לחזור על האחין אלא אפילו חלץ זה לאחת וזה חלץ לאחת דקלשא ליה זיקה משום איסור [אחות] חלוצתו אפ"ה צריכה לחזור על האחין (ליבומי) [אי נמי] לא מיבעיא דנפול בבת א' דכיון דיש זיקה הו"ל חליצה פסולה דאורייתא דהיא זקוקתו ואלא אפי' בזה אח"ז שאין החליצה פסולה משום זיקה אלא משום [אחות] חלוצתו שאינה פסולה אלא מדרבנן [מ"מ] צריכה לחזור על האחין. וחליצה פסולה דאשמועי' משום דאינה ראויה להתייבם. ושמואל אמר א' חולץ לכולן. מכדי שמעינן ליה לשמואל דאמר חליצה מעולה בעיא דאמר (ש"מ) חלץ לאחיות לא נפטרו צרות היכי דקיימא חליצה דשמעון חליצה כשרה חליץ לה ראובן חליצה פסולה ומשני מאי אחד חולץ לכולן אאמצעית דהא לא מיפטר לה. והא כולן קאמר כיון דרובא גביה קרי להו כולן ואב"א כי קאמר שמואל חליצה מעולה בעיא למפטר צרה אבל אנפשה פטרה. כתבתי דברי שמואל אע"פ דהלכה כרב לאשמועינן דבמלתא דחלץ לאחיות לא פליג עליה דרב ואיכא למ"ד אליבא דרב כיון דחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין הכי נמי צריכה לחזור על כל הצרות וכיון דהלכה כשמואל דאמר [חלץ] לצרות נפטרו אחיות שמעינן דלית הלכתא כרב דהא בהא תליא. ולאו מילתא היא דגרסינן בפרק רבן גמליאל נתן לה גט לזו וגט לזו חולץ לראשונה וכו' לימא תהוי תיובתא לשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה והדר פריך לרב דאמר חליצה פסולה צריך לחזור על כל האחין מסיפא דקתני וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת ואילו מרישא לא פריך ליה אלמא לאו מילתא מיתליין אהדדי נינהו וללישנא קמא חלץ לאחיות אף האחיות לא נפטרו וללשנא בתרא חלץ לאחיות נפטרו אחיות ופסק הרב כלישנא בתרא:

תוס' בד"ה וחליצה פסולה צריכה לחזור כו' א"נ כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל א"כ בחנם דחק כו' עכ"ל וצ"ע דהיכא תיסק אדעתין למימר דמיירי כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל דא"כ א"נ דנימא יש זיקה תקשי ליה אלא צרה דלאה תיפטר מדקאמר א"ה חלץ לאחיות כו' אלא צרה דלאה תיפטר משמע דדוקא אי נימא דאין זיקה תקשי ליה הכי:

בד"ה דנפול בזה אחר זה כו' אי משום ביטול מצות יבמין אי משום שנאסרה עליו שעה א' כו' עכ"ל פי' אי משום ביטול מצות יבמין למ"ד אין זיקה אי משום שנאסרה עליו שעה א' למ"ד יש זיקה כדפירש בתוס' לעיל פרק כיצד (יבמות דף כ"ד) בד"ה אי למ"ד יש זיקה אר"י כו' ע"ש:

[תוס' ד"ה למיתה דתרי לא חיישינן וכו'. הא רבנן חיישי הכא וכו'. עי' במהר"ם מקשי למה לא הקשו לעיל ארבנן דחיישי הכא למיתה ושם לא חיישי וכו' ואין תירוצו מספיק דכמו דכאן יש למצוא תקנה אחרת כמו כן נוכל לומר שם כיון דאפשר למצוא תקנה עכ"פ להפריש אשה אחרת עושין גם אין שייך לומר תקנה אחרת ולאסור לייבם אך בעיני אין כאן קושיא דודאי פשוטה סברא זו לחלק דכאן שכיח מיתה ולכן חיישי רבנן לאפוקי שם לא שכיח אך קושית התוס' היא במכ"ש כיון דכאן לא חיישי' למיתה דתרי מכ"ש שם וא"כ מאי הקשו רבנן לר"י ומתרצי דהקשו כיון דחיישית לחדא לא שכיח ה"ה וכו' וק"ל]:

בתוס' ד"ה מדקאמרת אמצעי' כו' דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל כו' אלמא כו' עכ"ל. ק"ק דמהך מלתא דהכא גופא לשמואל איכא לאוכחי הכי למאי דאוקמא לכולן דקאמר אאמצעית דמשמע דס"ל אין זיקה דלמאן דאמר יש זיקה צריך לחזור על כל האחין ואפי' הכי קאמר דבעי חליצה חשובה דזה חולץ לא' וזה חולץ לא' ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד [דהא לקמן קאמר בשלמא וכו'. בחדושי הלכות מ"ב ק"ק דמהך מילתא דהכא גופיה לשמואל איכא לאוכחי הכי וכו' דקאמר אאמצעית משמע דס"ל אין זיקה כו' ולא אבין דודאי שמואל ס"ל יש זיקה ואפ"ה ס"ל דאין צריך לחזור וכן איתא לקמן כמה פעמים בתוס' ואדרבה באיבעית אימא יותר יש לדקדק דס"ל אין זיקה דהרי ס"ל דלמיפטר נפשה לא אמרינן זה חולץ לאחת וכו' א"כ ס"ל אין זיקה ולפ"ז ק' במאי פליג ארב דגם הוא ס"ל לעצמו דאין זיקה אלא צ"ל דאף לתירוצו של איבעית אימא ס"ל לשמואל דיש זיקה ודו"ק]:

בד"ה דנפול בזה אחר כו' דהתם משכחת לה שמתייבמת א' דבחלץ לשני' הויא ראשונה יבמה שהותרה כו' עכ"ל. בת"י צ"ע מה תירץ בכך דאף על גב דמתייבמת א' מ"מ היה יכול להשמיענו חדושה עכ"ל ולפי סברתו היה יכול לומר דבב' אחיות שריא אפי' שניה כו' דרב לא מפליג וכו' וכל ר"ל דאליבא דרב קיימן הכא ואליביה ליכא לפלוגי בין ראשונה לשניה כדלקמן וק"ל:

[בא"ד דהתם משכחת לה שמתייבמת וכו'. בחידושי הלכות מ"ב בת"י צ"ע מה תי' בכך דאע"ג דמתייבמת א' מ"מ היה יכול להשמיענו חדושה עכ"ל ונראה פירושו דאכתי היה להשמיענו דחליצה צריכה לחזור דהרי לשניה צריכה לשני האחים לחלוץ משום דיש זיקה והשני' היה אחות זקוקה וא"כ היה יכול להשמיענו בב' אחיות דא' מתייבמת והשני' צריכה חליצה מתרוייהו ודו"ק]:

בא"ד ואין ראיה דאיכא למימר וכו' ומן המקשן אין להביא ראיה דמנ"ל להקשות ארבי יוחנן דלמא סבר דצריך לחזור דאיכא למימר דרבי יוסי בר חנינא דיבר עם רבי יוחנן וידע דר"י סבר דאין צריך לחזור וק"ל:

תוס' ד"ה למיתה דתרי לא חיישינן תימה דבפ"ק דיומא וכו'. והא דלא הקשו התוס' קושיא זו מיד אשנויא דמשני לעולם אימא לך אין זיקה וכו' דלמא אדמייבם חד מיית אידך וכו' דחיישי הכא למיתה ובפ"ק דיומא לא חיישי התם רבנן למיתה ויש ליישב דלעיל הוה סברינן דהכא אפילו הוו ד' או ה' אחין הרי חולצות ולא מתייבמות דלעולם חיישינן למיתה אפילו לתרי ויותר ולהכי הכא חיישינן למיתה דיש לתקן דיחליצו ולא יתייבמו אבל התם ביומא ה"ק רבנן לרבי יהודה אי חיישת למיתה א"כ אין לדבר סוף ואין כאן תיקון לזה ולכך לא חיישינן ואין מתקינין לו אשה אחרת ולהכי נטרי להקשות עד הכא דקאמר דלחד חיישינן ולתרי לא חיישינן ומקשו תימה וכו':

רש"י בד"ה נפלה אידך כו' בחליצתו וחלץ כו' הד"א:

תוס' בד"ה למיתה דתרי כו' כדפרישית כי מיתה דשכיח יש לדבר סוף כו' כצ"ל:

בד"ה וחליצה פסולה כו' אע"ג דאין יכול ליבמה כו'. נ"ב וה"ה דהוה ליה לאתויי ראיה מפ"ב דלעיל דתני איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה נפטרת צרתה ולא כדברי הרמב"ם דסבר להדיא בין חייבי לאוין בין איסורי עשה בין שניות כולן לא פטרו צרתה בחליצה נ"ל:

בא"ד דאינה צרת אחות אשה לאחר שייבם לאה כיון שכבר לא היתה צרת אחות אשה משמת בעלה כו' כצ"ל:

בד"ה דנפול בזה אחר זה כו' לחלוץ לשניה לא נאסרה משום אחות חלוצתו כו' כצ"ל:

בד"ה לדברי האומר כו' דאין זיקה ומחיים אסור כו' כצ"ל:

גמרא א"ה קמייתא נמי. פרש"י שתים הראשונות כו'. ולעד"נ מדנקט קמייתא בא' משמע דל"פ אלא מראשונה לחודא דשניה כיון דלראשונה שניהם יחלוצו ממילא תהוי השניה לשניהם אחות חלוצה ובזה קאמר בעצמו דצריכה חליצה משניהם או לאידך גיסא דשניה שפיר מיפטרא בחליצה דאידך לחודיה דלדידיה לא הויא רק אחות זקוקה וחליצתו עדיפא בה משל הראשון דה"ל אחות חלוצה ואפי' אם יחלוץ גם הוא לראשונה תחלה לא תהוי לו השניה כמו אחות חלוצה הואיל דהחליצה לא הוות אלא משום חיזור עי' תד"ה דנפול פי' הרר"א ולקמן ד"ה שמואל ועי' ברא"ש מש"כ בשם הרמב"ן ובשם הריב"ם וזה נ"ל נכון בס"ד ולפ"ז מאי דשני ליה דנפול בזא"ז ל"נ אלא לראשונה דחלץ לה טרם שנפלה שניה אבל שניה ושלישית מצי איירי אפי' דנפול בב"א (והגמ' ל"ד נקטא נפלה אידך נפלה אידך) וכ"מ מלשון רש"י עצמו לקמן (כז א) בד"ה חלץ לה ראובן ח"פ בסופו שכ' דזיקה גרידתא היא והלא הוא קאי אדרב ואי דנפלו כולן בזא"ז אפי' זיקה אין כאן:

תד"ה חליצה פסולה. מ"מ חליצה מיהא בעי' דאורייתא כו'. נראה הא דפסיקא להו כ"כ דין זה הוא משום דלא דמיא לאחות אשה דמינה ילפינן למיפטר צרת ערוה וכמש"כ לעיל (י א) בד"ה לעולם ע"ש והא דרחל מיפטרא אף מחליצה עי' לעיל (יח ב) בתד"ה שומרת:

בא"ד וכשיחלוץ לצרת רחל לא מיתסרא לאה. הוצרכו לזה דאל"ה היה אסור לייבם ללאה משום גזירת ביאה שניה אחר חליצת צרת רחל:

תוס' ד"ה וחליצה פסולה וכו' וכן סוטה דרבנן דקרי ליה בירושלמי וכו'. ע' לעיל דף יא ע"א תד"ה רש"א:

גמרא לדברי האומר יש זיקה קאמר.
וא"ת לימא איפכא דרב לנפשיה סבר יש זיקה וההיא דשומרת יבם לדברי האומר אין זיקה קאמר, ובתוס' הקשו כן, וי"ל דהא יש עוד מימרא דרב לקמן (דף כז ע"ב) דמתה ראשונה מותר בשניה וטעמיה משום דאין זיקה (ועיין בתוס' שם ד"ה אבל) א"כ אם נימא דלנפשיה סבר יש זיקה נצטרך לומר דתרי מימרות דרב לא אמר לנפשיה רק לדברי האומר אין זיקה ונוח יותר לומר דמימרא חדא דאמצעית היא לדברי האומר ממה דנימא דשתים הן לדברי האומר וליה לא ס"ל.
והתוס' כתבו על קושי' זו דלא מסתברא דהאי דשומרת יבם למ"ד אין זיקה משום דהתם קמ"ל תרתי, דאין זיקה ומחיים אסור, והדברים מחוסרי ביאור, דמה נ"מ אם אשמע לן תרתי או חדא, ותו דגם הכא אשמעינן תרתי, דיש זיקה ויש חיזור על כל האחין.
ואולי יש להעמיד בכוונתם, עפ"י הדברים שכתבתי לעיל (דף יז ע"ב) והיינו מ"ש דהתם אשמועינן תרתי, ר"ל לא הדיוק בלחוד אלא גם גוף הדין דהלכה אין זיקה, וא"כ מוכח דהלכה קאמר לא לדברי האומר אלא דאין מדוייק כן בלשונם:

תוס' ד"ה מדקאמרת. וז"ל ואית ספרים דגרסי מדקאמרת זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קא סברת יש זיקה ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה ונראה דלא גריס ליה בקונטרס משום דלמ"ד אין זיקה נמי אין חליצה פסולה של ראובן שכבר חלץ לאחת מפקעת זיקת שמעון החשובה דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל לא תפטר משום דחליצת רחל חליצה פסולה היא, אלמא אפי' למ"ד אין זיקה אין חליצת רחל פוטרת זיקת צרה החשובה כו' ולר"י נראה דשפיר גרסינן ליה דלפי האמת למ"ד אין זיקה חליצה גרועה פוטרת החשובה הימנה כו' תדע דאותה סוגיא אינה לפי האמת דהא פריך בתר הכי ואצרה דרחל מי מפטרה והתנן כו' אלמא בעי למימר דלמ"ד אין זיקה לא מיפטרא רחל בחליצת צרה אע"ג דלא אסירה צרה אלא מכחה וכ"ש אם היו שוות וא"כ איך מדקדק אפילו לפי גירסת הקונטרס דיש זיקה מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם אלא על אותה סוגיא אין לסמוך כדפרישית דלא קאי הכי וכי מפרש דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר לא יאמר עוד דשמואל אליבא דמ"ד אין זיקה קאמר כמו שאפרש (בדף כז. ד"ה שמואל) וכו' עכ"ל.
תוס' מפרשים שרש"י דחה את גירסת הספרים האחרים משום שדייק מסוגיא לקמן (כז.) שאף למ"ד אין זיקה חליצה גרועה אינו פוטרת צרתה החשובה הימנה וא"כ ה"ה בנוגע לאחים ואין דיוק מתחילת דברי רב, שזה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת, שסובר יש זיקה. ועל זה הקשו בתוס' שכמו כן יש לדייק מאותו סוגיא לקמן שאף למ"ד אין זיקה חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ששוה לה, ואם כן ה"ה בנוגע לאחים. ונמצא שגם גירסת רש"י קשה מהסוגיא לקמן. שאיך דייק רבה מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה, הא גם למ"ד אין זיקה חליצה פסולה בעי חיזור באחים שווים כמו דבעי חיזור לקמן בצרות שוות. והתוס' דוחין דברי רש"י ומפרשים דסוגיא דלקמן אינה לפי האמת ולמסקנא שם דהתחיל ולא התחיל שמואל כמ"ד יש זיקה. אמנם עיין שם ברש"י (דף כז. ד"ה יגמור) שמפרש שאין חזרה בסוגיא ואף התירוץ דהתחיל ולא התחיל אזיל אליבא דמ"ד אין זיקה. וא"כ קשה קושיית התוס', אם אפי' למ"ד אין זיקה חליצת אחות חלוצתו וצרת אחות חלוצה הוי' חליצה פסולה ובעי חיזור לצרות האחרות א"כ ה"ה י"ל שצריכה חיזור לגבי האחין וא"כ מהו הראייה דרב קאי אליבא דמ"ד יש זיקה.
ויתכן שרש"י הבחין בין חליצה פסולה בנוגע לאחין ובין חליצה פסולה בנוגע לצרות. דלמ"ד אין זיקה דין חליצה פסולה חל באחין רק כשזיקת אח אחד קלשא וזיקת אח שני חזקה, ואילו כששתי הזיקות שוות וקלושות החליצה כשרה. משא"כ בצרות, שאף כשזיקות הצרות שוות וקלשות חל דין חליצה פסולה. וכל זה אליבא דמ"ד אין זיקה, ואילו אליבא דמ"ד יש זיקה דין חליצה פסולה חל אף כששתי הזיקות דהאחין שוות וקלשות. מאידך תוס' ס"ל דדין חליצה פסולה חל רק אליבא דמ"ד יש זיקה ולא אליבא דמ"ד אין זיקה. ומחלוקתם טעונה ביאור.
ועיין בשיעורים למעלה³ במחלוקת האם יש זיקה או אם אין זיקה, וקבענו שם שיש לבאר את המחלוקת דזיקה בשני אופנים:
א) י"ל דמ"ד יש זיקה דס"ל שליבם יש חלות אישות ביבמתו, ואילו מ"ד אין זיקה ס"ל שאין ליבם אישות ביבמתו.
ב) א"נ י"ל דלכו"ע יש חלות אישות ליבם ביבמתו, אלא דמ"ד יש זיקה סובר דהאישות דהיבם הויא אישות שחלה מהיבם עצמו, ואילו מ"ד אין זיקה ס"ל דאישות דהיבם הויא המשך של אישות המת.
ועל פי שני הביאורים האלה לכאורה יש לבאר את המחלוקת בין רש"י לבין תוס'. דהיינו דתוס' נקטו כביאור הראשון דלמ"ד יש זיקה אישות חלה בין היבם לבין יבמתו ואילו למ"ד אין זיקה אין ביניהם חלות אישות כלל. ומשו"ה ס"ל דדין חליצה פסולה חל רק אליבא דמ"ד יש זיקה, דהדין דחליצה פסולה חל רק במקום דהזיקה עצמה קלשא, דמכיון דגופא דהזיקה קלשא אף החליצה נמי נחלשה, ואינה חלה לפטור את האחין ואת הצרות, ומועלת דוקא עבור החולץ והחלוצה עצמם. וכל זה נכון רק אליבא דמאן דאמר יש זיקה, דמכיון דהאישות דבזיקה קלשא, גוף הזיקה נקלשא, ואף החליצה חלשה ואינה פוטרת את האחין והצרות. מאידך אליבא דמ"ד אין זיקה אין דין חלוצה פסולה חל, ומשום דס"ל שאין בזיקה חלות אישות, דכל דין זיקה הוא דהיבמה זקוקה למצות יבום ואסורה לשוק באיסור ביאה דעלמא, ולא שחלות האישות שבזיקה אוסרתה לשוק. ומכיון דאין בזיקה חלות אישות, עיקר החליצה חלה רק כדי להתיר את האיסור דיבמה לשוק אך לא להפקיע אישות. ומשו"ה אף כשאין היבמה עולה ליבום ועולה רק לחליצה לא קלשא זיקת היבמה משום דמ"מ אסורה לשוק בדומה ליבמה העולה ליבום. משא"כ אליבא דמ"ד יש זיקה דס"ל שאישות חלה ביבמה, ומשו"ה דכשחל איסור אחות זקוקתו האישות דזיקה קלשא, שאין בין היבם ליבמתו זיקת אישות גמורה מאחר שיש עליה דין ערוה מדרבנן, ומשו"ה חלות החליצה נמי נחלשת והויא חליצה פסולה ואינה חלה לפטור את שאר האחין והצרות אלא רק כדי לפטור את החולץ והחלוצה בלבד.
מאידך רש"י סובר דבין למ"ד יש זיקה ובין למ"ד אין זיקה חלה אישות בזיקת יבמין, אלא דלמ"ד יש זיקה חלות האישות חלה מחמת היבם האוסרת את יבמתו ואילו למ"ד אין זיקה האישות חלה מחמת המת. ומשו"ה ס"ל לרש"י דדין חליצה פסולה חל לכ"ע דבמקום שאסור ליבמה הזיקה נקלשה⁴ ומשו"ה אף החליצה נחלשה ואינה פוטרת כחליצה דעלמא. אלא דבהא קמפלגי, דלמ"ד יש זיקה כל אח ואח יוצר חלות אישות דזיקה מדידיה עם כל יבמה ויבמה, ומשו"ה במקום שהאישות דזיקה קלשא חל דין חליצה פסולה עם כל אח ואח ועם כל יבמה ויבמה בין כששתי הזיקות קלשות ושוות ובין כשאחת קלשה והשניה חזקה, משום שבכל אופן פקע דין שליחותא דאחין ושליחותא דצרות, והחליצה מועלת רק עבור האישות הקיימת בין החולץ וחלוצתו ולא עבור אישות האחים והצרות. מאידך אליבא דמ"ד אין זיקה חלה אישות מהמת ולא אישות מהיבם עצמו, ומשו"ה ס"ל דיש נ"מ בין האחים לבין הצרות. שהרי אישות נפרדת חלה למת בכל צרה וצרה. ומשו"ה זיקה מופרדת חלה בכל צרה וצרה בדומה לאישות שחלה בהן כשהיו נשי המת. וכל זה בצרות ואילו לאחים רק אישות זיקה אחת חלה כמו שהיתה למת עצמו. יוצא איפוא דלכל צרה וצרה יש חלות אישות זיקה מופרדת, ואילו לכל האחים יש רק חלות אישות זיקה אחת. ולפי"ז הכל מבואר, דבנוגע לצרות מכיון דיש בכל אחת ואחת דהצרות אישות זיקה מופרדת, כשיש באחת מהן זיקה קלשא חליצתה פסולה ואינה פוטרת את הצרות האחרות ואפילו כשהן שוות. משא"כ באחים, דאישות זיקה אחת מהמת חלה לכולן, משו"ה כשהזיקות שוות חליצת אח אחד פוטרת שאר האחין שזיקה אחת חלה לכולן. משא"כ כשאח אחד אסור ליבם, דכלפיו אישות הזיקה מהמת קלשא, והיבמה עולה ליבום עם שאר אחיו, דכלפיהם אישות זיקת המת לא קלשה, ומכיון שזיקותיהם אינן שוות, חליצת אח אחד שזיקתו קלשא מהוה חליצה פסולה ואינה פוטרת את שאר אחיו.
והנה ביארנו את שיטת התוס' דס"ל אליבא דמ"ד אין זיקה דאין בזיקה חלות אישות. ברם בשיעורים למעלה (דף יז:) הוכחנו דלכ"ע חלה אישות בזיקה אלא דמ"ד אין זיקה ס"ל דהאישות חלה מהמת. ובהכרח עלינו לבאר את שיטת התוס' אף לפי הדרך הזה. ונראה דמ"ד יש זיקה ס"ל דמכיון דהאישות דבזיקה חלה מהיבם, משו"ה היבם שחולץ הוי הבעלים דהחליצה שבחליצתו מפקיע את האישות דזיקה, ודומה לבעל המגרש את אשתו דהוי בעלים על חלות הגירושין והמתיר של גרושתו. וה"ה ליבם החולץ את יבמתו המהוה הבעלים המתיר את חלוצתו לשוק⁵. ומשו"ה כשאישות היבם קלשא חסר לו כח בעלים גמורים להתירה בשליחותם דשאר האחים. וה"ה כשזיקת צרה אחת קלשא חסרה בעלות גמורה ליבם להתיר את שאר הצרות בחליצתה, ומשו"ה חליצתה פסולה. משא"כ למ"ד אין זיקה דהאישות דזיקה הויא אישות המת ולא דהיבם. ואין היבם האוסר דהזקוקה מכיון דאין האישות דזיקה חלה ממנו אלא מהמת. ומאחר שאין היבם האוסר דהיבמה אף אינו המתיר כשחולץ ואיננו הבעלים על חלות החליצה. אלא דהתורה גזרה על החולץ לחלוץ את יבמתו ולעשותה חלוצה, וחלות שם החלוצה שחל בה בגברא וקיום מצוות חליצה גורם שמן השמים מתירים אותה, אבל לא הותרה ע"י כח מעשה בעלים משום דהחולץ אינו בעלים. ומשו"ה למ"ד אין זיקה דין חליצה פסולה לא חל, כיון ששם חלוצה עכ"פ חל בגברא בכל אופן שחולצה ואע"פ דזיקתה שבה קלשא.
ולפי"ז צע"ק ברש"י, מדוע ס"ל שדין חליצה פסולה חל אף אליבא דמ"ד אין זיקה, מכיון שאין החולץ הבעלים על חלות החליצה, והיתר החליצה חל ממילא ע"י שם חלוצה שחל בגברא. ויתכן דס"ל לרש"י דמכיון דנעשתה חלוצה ע"י חולץ שיש לו זיקה קלשא אין לה קיום חליצה גמורה ולא חל בה שם חלוצה גמור בנוגע לשאר הצרות. ומאידך תוס' ס"ל דמכיון דהחולץ עשה מעשה חליצה בעלמא שם חלוצה גמור חל בגברא. ואילו רש"י סובר שאע"פ שעשה בה מעשה חליצה מ"מ חלות שם חלוצה דידה גרוע דאין לה קיום חליצה גמור ומשו"ה אף שם החלוצה שחל בגברא גרוע ופסולה.
ב
עיין בחי' הרמב"ן לקמן (דף נא. סד"ה ומדר"ג) שביאר דין חליצה פסולה וז"ל וכן נ"ל טעם חליצה פסולה שצריכה לחזור משום דעשאוה כפוטרת הזיקה ולא כפוטרת קידושין הראשונים של אח, דומיא דגט, שכשהיא ראויה לביאה והביאה של זו פוטרת ע"כ אף החליצה במקום יבום קיימא, אבל כשאינה ראויה ביבום עשאוה כמגרש קידושין האחרונים בגט וכל אחת פטורה בעצמה כשם שקדושיה בעצמה וכן באחין עכ"ל. ודבריו מחוסרים ביאור.
ונראה דר"ל דלמ"ד אין זיקה חליצה כל שהיא פוטרת את כל הבית, שאינו מקבל את הדין דחליצה פסולה צריכה חיזור. ואילו למ"ד יש זיקה חליצה פסולה צריכה חיזור. ומבאר הרמב"ן דלמ"ד אין זיקה יש חלות זיקה אחת על הבית כולו דהויא המשך אישות המת שחלה בכל הבית. ולכן ס"ל דחליצה כל שהיא מועלת לפטור את כל הבית מזיקת המת, שהרי חלה רק זיקה אחת על כולן, וא"א לחליצה לפטור א' בלבדה ולא את כל הבית.
מאידך מ"ד יש זיקה סובר שיש חלות זיקה מופרדת לכל יבם ויבם עם כל יבמה ויבמה, דהאישות דזיקה אינה דוקא המשך אישות המת אלא חלות אישות חדשה דהיבם ושחלה על כל יבמה ויבמה לבדה. ובאמת, לפי"ז לא היה בדין דחליצת חולץ אחד אפילו חליצה כשרה תפטור את כל האחים והיבמות שהרי כולן זקוקין בחלות זיקת אישות דכל א' וא' בפני עצמן, אלא שהתורה חידשה שכשיש קיום מצות חליצה קיום המצוה פוטרת את כל האחים והיבמות שבבית מדין שליחותא דאחין קעביד ושליחותא דצרה קעבדה (דף י:). ברם קיום מצות חליצה חלה רק במקום שניתן לקיים מצות יבום, ואילו במקום דליכא קיום מצות יבום אף מצות חליצה אינה מתקיימת. ובאופן זה היבמות זקוקות לחליצה שחלה רק מדין פטור בלי חלות קיום מצוה. ואזי החליצה פסולה משום שחלה כפטור בעלמא בלי קיום מצוה, ומועלת איפוא רק לפטור את החולץ ואת החלוצה עצמן ולא לפטור את שאר היבמים והיבמות. דיסוד ההלכה דחליצה פסולה הוי דחליצה דאינה קיום מצוה אלא חלות פטור בלבד דומה לגט אשה דג"כ אינו קיום מצוה אלא חלות דין פטור בעלמא. ומשו"ה חליצה פסולה חלה רק לפטור החולץ וחלוצתו לבדם ולא שאר הבית, וחליצה פסולה צריכה חיזור על האחים ועל הצרות.
ונראה מהרמב"ן שעיקר מצות היבמה היא מצות יבום, אלא שיש הלכה דחליצה במקום יבום קיימא, דאף עם חליצה מקיימין קיום מצוה. וה"מ במקום דאפשר לקיים מצות יבום, אבל במקום דא"א לקיים מצות יבום, חליצה נמי אינה קיום מצוה, וחלה מדין פטור בלבד.
עוד נראה דניתן לבאר את הרמב"ן קצת אחרת, דהיינו דס"ל שבמקום שהיבמות עולות ליבום זיקה אחת חלה על כל הבית כדי לקיים מצות יבום. ומשו"ה חל דין שליחותא דאחים וצרות בחליצה, מאחר דהחליצה חלה עבור זיקת כל הבית דחלה מפני קיום מצות יבום. משא"כ במקום דאסור ליבם דאזי ליכא זיקת כל הבית, אלא דמ"מ חלה זיקת כל יבם ויבם בפני עצמו על כל יבמה ויבמה בפני עצמה, ומשו"ה לא חל דין שליחותא דאחים וצרות, וחליצה זו פסולה היא ומחייבת חיזור על כל האחים והצרות⁶.
שם. בא"ד. ולר"י נראה וכו' דאמרי' בהדיא בפרק ר"ג (דף נא.) דלמ"ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה וכו'. עיין בשיעורים לקמן (כז.) על תו"י שם (ד"ה לדברי) בביאור מחלוקת הר"י והר"מ שם.
תוס' ד"ה וחליצה. ז"ל לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשובה חליצה פסולה כו' אלא נראה לר"י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ"ד יש זיקה או אחות חלוצתו לכ"ע ובעלת הגט ובעלת מאמר דבכולהו קלשא זיקה דאחות זקוקתו כו' ואחות חלוצתו כו' ובעלת הגט כו' ובעלת מאמר וכו' וכן סוטה דרבנן כו' אבל מחזיר גרושתו ואסור לבטל מצות יבמין לא נגרעה בהם הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשרה עכ"ל.
תוס' נוקטים דרש"י ס"ל שבכל אופן שאינה עולה ליבום חליצתה פסולה.
והנה אם נדרה היבמה שלא תתייבם פשיטא דלכ"ע לא חשיבא חליצה פסולה משום שאין האיסור חל כחלות איסור ביאה אלא כחלות איסור נדר. וכן בספק ערוה פשיטא דלא חשיבא חליצה פסולה. דממ"נ אם אינה ערוה הרי היא עולה ליבום ואילו אם הויא ערוה אינה צריכה חליצה.
אמנם יש אופנים אחרים שחולצים ולא מייבמים כגון: א) איסורי יבום מדרבנן כמו שניות לעריות וחייבי לאוין דעלמא, ב) חייבי לאוין ועשה כמו אלמנה לכ"ג דאסורה לייבם מדאורייתא. ויל"ע האם לרש"י חליצתן פסולה.
ואם ננקוט אליבא דרש"י שבכל אופן שיש איסור ביאה שמשום כך אינה עולה ליבום הויא חליצתה פסולה, אזי בכל האופנים האלה לכאורה החליצה פסולה. אלא דבנוגע לשניות מדרבנן שחולצות ולא מתייבמות יל"ע בחלות הגזירה מדרבנן, די"ל דגזרו דשניות חשובות כעריות ומדרבנן פטורות מחליצה ומיבום כמו ערוה, אלא שצריכות חליצה מדאורייתא דמן התורה מותרות ועולות ליבום ולחליצה. ולפי"ז ממ"נ חליצתן כשרה - דמצד דינא דאורייתא עולות ליבום ויש להן זיקה שלמה, ומצד דינא דרבנן אינן צריכות חליצה כלל. אך יתכן דבשניות גזרו הרבנן גזירה מיוחדת דאינן מתייבמות אלא חולצות ואם כן לרש"י חליצתן פסולה⁷.
ועיין ברמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י) שפסק שבין שניות ובין ח"ל ועשה חליצתן פסולה וז"ל יראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת מהן אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה, שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה, חלץ לצרה הותרה האסורה עכ"ל. עיין במגיד משנה שהביא בשם הבה"ג דפליג בזה עם הרמב"ם וסובר דחליצת שנייה לעריות כשרה⁸. והשאיר את הרמב"ם בצ"ע מהברייתא לעיל (דף כ:) דתניא שאם חלץ לאיסור מצוה או איסור קדושה נפטרה צרתה. ואילו אליבא דרש"י י"ל דס"ל דבשניות חליצתן כשרה ממ"נ דמן התורה עולות ליבום ולחליצה ומדרבנן הרי הן כעריות ופטורות לגמרי מיבום ומחליצה, ובהתאם לכך חליצתן אינה חליצה פסולה ולכן קתני בברייתא שנפטרה צרה. אבל עדיין יקשה מאיסור קדושה שבודאי הוי איסור ביאה לבד וקתני שנפטרה צרה⁹.
מאידך אליבא דתוס' דין חליצה פסולה חל רק במקום שעצם הזיקה והאישות דהיבם נקלשה, ולא במקום שחל איסור ביאה בעלמא. ומשו"ה הבחינו התוס' בין מחזיר גרושתו לבין אחות זקוקתו, דבמחזיר גרושתו מפני שחל איסור ביאה בעלמא החליצה כשרה, משא"כ באחות זקוקתו מפני שהזיקה קלשא החליצה פסולה. ולפי"ז יל"ע בכל האופנים שהיבמה עולה לחליצה ולא ליבום האם הזיקה קלשא או שרק איסור ביאה בעלמא חל.
וביבום אלמנה לכ"ג דנו האחרונים¹⁰ האם היבם שהוא כ"ג בא עליה עובר על איסור אשת אחיו או לא. ויתכן שספקם תלוי בספקנו שאם עצם זיקת האישות קלשא אזי היבם עובר על איסור אשת אחיו, ואילו אם הזיקה לא קלשה אלא שאסורה באיסור ביאה דעלמא לא עובר על איסור אשת אחיו. אמנם יתכן דספקם תלוי בשאלה אחרת דהיינו אם המתיר דאיסור אשת אחיו הוי הנפילה ומותרת או דהמתיר הוי קיום היבום ואסורה¹¹.
ובנוגע לספק סוטה דינה שחולצת ולא מתייבמת, ויעויין ברש"י למס' סוטה (דף ו. ד"ה מי) שכ' שאם היבם בא עליה עובר על איסור אשת אחיו. ויתכן דס"ל לרש"י שזיקת ספק סוטה קלשה ומשו"ה אסורה באיסור אשת אחיו. ומאידך יתכן דס"ל שהמתיר דיבמה אינו שעת הנפילה אלא קיום מצות היבום ומשו"ה אסורה.
ובנוגע לשניות לפי תוס', אם מדרבנן חשובות כעריות לגמרי א"כ ממ"נ חליצתן כשרה וכנ"ל. אבל אם נאמר שגזרו הרבנן גזירה מיוחדת דאינן מתייבמות אלא חולצות, יתכן דחליצתן פסולה ותלוי באם זיקתן קלשא או לא. ברם בגמרא לעיל (דף כ:) איתא דבאיסור מצוה דהיינו שניות אם היבם בא עליה או שחלץ לה נפטרה צרתה. ובפשטות איתא דחליצת שניות כשרה. ומוכרח לכאורה שלא גזרו עליהן דין זיקה קלשא אלא זיקתן גמורה ואסורות ליבם באיסור ביאה בעלמא, ומשו"ה חליצתן כשרה¹².
ברם צ"ע במש"כ התוס' דבמחזיר גרושתו אין החליצה פסולה דלא נגרעה בה הזיקה, שהרי בגמרא לעיל (יא:) דנו האם מחזיר גרושתו דוחה צרתה. וביארנו¹³ שהספק תלוי באם חסרה לה זיקה גמורה דאזי אף צרתה נאסרה, ואילו אם זיקת מחזיר גרושתו שלמה ונאסרה באיסור ביאה דעלמא צרתה מותרת. ולפי"ז קשה שאם צרת מחזיר גרושתו אסורה למה חליצת מחזיר גרושתו כשרה.
ויתכן דשאני מחזיר גרושתו מאחות זקוקתו, והוא משום דבאחות זקוקתו חלות אישות המת היתה חלות אישות גמורה, אלא שכשנפלה ליבום זיקתה הוקלשה מפני איסור אחות זקוקתו. ומשו"ה הויא זיקתה קלשה ע"פ דין משום שבהשוואה לאישות המת זיקת היבם קלשה, ובהתאם לכך חליצתה פסולה.
משא"כ במחזיר גרושתו שנאסרה אף על המת, שאף אישות המת קלשה דחסר לו בה ההיתר דאשה לבעלה. וזהו יסוד הק"ו בגמרא (לעיל יא:) שאם במחזיר גרושתו חסר היתר אישות לבעלה ק"ו דחסר ההיתר דזיקה ליבם ואסורה¹⁴. ויוצא איפוא שזיקת היבם במחזיר גרושתו דומה לאישות המת דהאישות דשתיהן קלשה, ומשו"ה ס"ל לתוס' דבנוגע לדין חליצה פסולה לא מחשבינן לזיקת מחזיר גרושתו זיקה קלשא משום דזיקתה דומה לאישות המת, ולכן זיקת מחזיר גרושתו הויא זיקה גמורה לחליצה, וחליצתה כשרה.
ומאידך סוטה שהביאו התוס' מהירושלמי שחליצתה פסולה צ"ל שנאסרה על היבם באיסור מיוחד ולא רק מדין האיסור דסוטה לבעלה, ומכיון שחל איסור מיוחד על היבם זיקתו קלשא בהשוואה לאישות המת, וחליצתה פסולה¹⁵.
בא"ד דאינה צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה כיון שכבר לא היתה צרת אחות אשה משמת בעלה כו' עכ"ל. אליבא דתוס' דין צרת ערוה לא חל לאחר נפילה. וכמו"כ איתא בתו"י לעיל (דף ח.) ד"ה כי וז"ל כי אצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כו' קשה היכא משכחת לה דפוטרת צרתה הלא כיון דלא נעשית אחות אשתו עד שמת אחיו א"כ לא היתה מעולם צרת ערוה שהרי כשנשא חי לא היתה צרת ערוה לייבם שעדיין לא נשא אחות אשתו וי"ל דאה"נ וכו' עכ"ל.
ויש לעיין אם יסוד שיטתם דשם צרה תלוי באישות מחיים או דלמא שתלוי בשעת נפילה ליבום. ונראה דס"ל דחלות דין צרת ערוה חל רק כשהצרה והערוה מצטרפות יחד בנפילה אחת בשעת מיתת המת, אך חלות שם צרת ערוה לא חל לפני הנפילה או אחרי הנפילה דבעינן צרה במקום מצוה (עי' לעיל דף ח'). והא ראייה דהנפילה ביחד עם הערוה אוסרת את הצרה מצרת איילונית שמותרת (דף יב:) והוא משום שאיילונית אינה נופלת ליבום, ומשו"ה לא מצטרפת עם צרתה לאסור אותה כשהיא נופלת ליבום, משא"כ בערוה דעלמא הנופלת ליבום ביחד עם צרתה ומשו"ה אוסרתה.
והנה לעיל (דף יג.) הובא מ"ד דס"ל דבכנס ולבסוף גירש הצרה נאסרה ואע"פ שבשעת מיתת הבעל לא נפלה הצרה ביחד עם הערוה ליבום. ברם נראה שאין זו קשה על דברינו דאדרבא משם ראייה, שהרי בגמרא איתא דמ"ד זה ס"ל נשואין הראשונים מפילים, דהיינו שהיתר הנפילה חל בעצם נשואי הבעל לפני מיתתו, ולכן חל נמי חלות שם צרת ערוה, כיון דהצרה והערוה הצטרפו ביחד בהיתר הנפילה שחל בנשואין הראשונים. משא"כ בערוה לאחר הנפילה, שהערוה והצרה לא הצטרפו ביחד בנפילה, ומשו"ה לא חל חלות שם צרת ערוה, ואע"פ שהערוה נפטרה מ"מ צרתה לא נפטרה. ומ"ד מיתה מפילה ס"ל דליכא היתר נפילה בנשואי הבעל, והיתר הנפילה חל רק בשעת מיתה, ולא לפני כן בנשואין הראשונים, וגם לא אחרי מיתתו בשעת הזיקה. ולכן ס"ל לתוס' שדין צרת ערוה אינו חל לאחר הנפילה.
תוס' ד"ה דנפול. וז"ל אע"ג דגם השני צריך לחלוץ לשניה משום דחליצה פסולה היא מ"מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו דכיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור כו' עכ"ל. נראה לבאר שיטת הרר"א בשני אופנים:
א) י"ל דס"ל שאסרו קרובות חלוצתו רק על החולץ הראשון המהוה עיקר החולץ דבחליצתו חל שם חלוצה בגברא דהיבמה. ולא גזרו איסור קרובות חלוצתו על החולץ השני שחולץ מדין חליצה פסולה משום דחליצתו לא יצרה חלות שם חלוצה בגברא דהחלוצה וחלה רק כדי לגמור את היתר החלוצה לשוק. ולכן החולץ השני אינו שוה לחולץ הראשון, ומשו"ה לא נאסר בקרובותיה.
ב) א"נ י"ל שהחולץ הראשון הפקיע את האישות דזיקה מהבית והשני חלץ רק כדי לקיים מצות חליצה בלבד אך לא כדי להפקיע את האישות דזיקה שכבר פקעה. וגזרו איסורי קרובות חלוצתו רק על החולץ הראשון שהפקיע את האישות דזיקה הדומה למגרש את אשתו דעלמא. משא"כ החולץ השני שחלץ מדין מצות חליצה בלבד, שלא חלץ להפקיע את האישות דזיקה אלא עשה מעשה חליצה בעלמא. ולכן החולץ הראשון הוי עיקר החולץ והוא נאסר בקרובות החלוצה ולא השני¹⁶.
³ (דף יז ב) ד"ה אין זיקה כו' יש זיקה כו'.
⁴ עי' בתוס' (דף כו ב) ד"ה וחליצה שכתבו שלרש"י כל היכא שאינו יכול לייבם חשיבה חליצה פסולה ואילו לר"י נראה דלא חשיבה חליצה פסולה אלא במקומות מסויימות דקלשא זיקה. ולדברי רבינו זצ"ל בשיעורים כאן צ"ל שרש"י סובר דכל שאינו עולה ליבום קלשא זיקה. ועי' ברש"י לעיל (כב ב ד"ה לאפוקי קיימא) שכתב דכיון שחייב להוציא את אשתו פסולה "לאו אשתו היא" כלומר שחלה קלישות באישות, וק"ו ביבם ויבמה שי"ל שכל האישות מיוסדת על הדין לייבם וכל מקום שאסורה לו קלשא זיקתה. ועי' ברש"י לקמן (כז א) ד"ה לבעלת הגט וז"ל אין חליצתה הוגנת כ"כ דקלישא זיקתה עכ"ל. וראייה לדברי רבינו זצ"ל שגם לרש"י חליצה פסולה תלויה בחסרון זיקה. וכן יש להביא ראייה מהא דאמרי' שם בסוגיא שחליצת בעלת מאמר הויא חליצה פסולה אף שמותרת לו ואדרבא חליצת צרת בעלת המאמר עדיפא ממנה אע"ג שאסורה לו, ואכמ"ל.
⁵ עי' בחי' הגר"ח ריש הל' יבום וחליצה שקבע בדעת הרמב"ם שחליצה אינו מעשה בעלים. ויל"ע אם לפי"ז תוס' חולק ע"ז. ואולי רבינו כאן רק מגדיר את התקנה דרבנן של חליצה פסולה, ועי' בשיעורים בסמוך בדברי הרמב"ן. וע"ע בראשונים בפ' מצות חליצה (דף קג ב).
⁶ לפי"ז יש לדון בדעת התוס' בסוגיין. לכאורה שיטתו שוה לרמב"ן (נא א) שסובר שלמ"ד יש זיקה חליצה פסולה בעי חיזור ולמ"ד אין זיקה חליצה פסולה מועלת לגמרי. ויתכן לפרש כנ"ל שחליצה כשרה מהווה קיום מצוה ולכן מועילה לכולם ואילו חליצה פסולה אינה קיום מצוה ולכן למ"ד יש זיקה פוטרת רק את האישות שלו א"נ שבחליצה כשרה חלה זיקה אחת מפני שעולה לייבום משא"כ בחליצה פסולה. ואולי רבינו זצ"ל נמנע מזה לעיל משום שסברת הרמב"ן הוא דוקא לשיטתו שכל איסור ביאה אפי' ביטול מצוה יבמין פוסלת החליצה, וכדעת רש"י והרמב"ם שמובאים בסמוך בשיעורים (עי' חי' הרמב"ן כו ב ד"ה הא דאמר). ובכן יש לומר שהיסוד דין חליצה פסולה הוא שאין קיום מצוה חלה בחליצה במקום שאינה עולה ליבום. מאידך תוס' (כו ב ד"ה וחליצה) סוברים שחליצה פסולה חלה דוקא כשיש חסרון בזיקה ולכן מסתבר שיסוד הדבר הוא חסרון בבעלות להתירה ולמ"ד אין זיקה ממ"נ אינו בעלים, וכמשנ"ת בשיעורים. וע"ע בשיעורים לקמן (דף כו: בתוס' ד"ה דנפול ודף כז. בתוס' ד"ה שמואל).
⁷ וע"ע בשיעורים למעלה (דף כ ב) ד"ה איסור מצוה.
⁸ יתכן שהרמב"ם אזיל לשיטתו, שפסק (פ"ו ה"כ) שצרת שניה מתייבמת ובהכרח לא תקנו שם ערוה בשניה מדרבנן אלא תקנו רק איסור ביאה לבד, ולכן חליצתה פסולה ואין ממ"נ. אמנם עי' במ"מ שהבה"ג ג"כ מתיר ליבם צרת שניה וא"כ אף לדידיה אין לומר שחליצתה כשרה מטעם ממ"נ. וצ"ל שסובר כתוס' שרק במקום שיש קלישות זיקה הויא חליצה פסולה ולא בכל איסור ביאה. והרמב"ם סובר כרש"י.
⁹ עיין בביאור הגר"א (סי' ק"ע סקמ"ה) שתי' דלשיטת רש"י והרמב"ם י"ל דהברייתא הנ"ל קאי למ"ד אין זיקה, דסובר דחליצה פסולה פוטרת את החשובה הימנה. ועי' בתוס' לעיל (כו ב ד"ה מדקאמרת) ובגמ' לקמן (נא א). ועוד תי' שם (סקמ"ז) דהרמב"ם מוקי לההיא ברייתא בשתיהן אסורות וסובר להלכה דבשוות פוטרות זו את זו.
¹⁰ עיין בשער המלך על הרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י) ובמל"מ דרך מצותך חלק ג' (סט ב) ובשיעורים למעלה (דף כ א) רש"י ד"ה תפסי וגם (דף י ב) ד"ה איתמר החולץ.
¹¹ עיין בשיעורים (דף ב א) הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה.
¹² אמנם צריכים לחלק בין שניות שגזרו בהם איסור ביאה בלבד לבין אחות זקוקתו שגזרו בה דין ערוה במקצת וקלשא זיקתה. ועי' בתוס' שביארו דאחות זקוקתו דמיא לאחות אשתו ור"ל שלכן יש לה שם אחות אשה מדרבנן משא"כ שניות דהויין שם איסור חדש. אמנם מאותו טעם יתכן לחלק להיפך, ששניות הויין חלות שם ערוה גמורה מדרבנן ולכן ממ"נ חליצתן פוטרת משא"כ אחות זקוקתו דהויא רק מעין אחות אשה ולכן תקנו בה רק מקצת שם ערוה ואין ממ"נ. ועוד יש לחלק בדרכים אחרים. ועיין בשיעורים למעלה (כ ב) ד"ה איסור מצוה ובשיעורים בסוגיא דשניות (כא א - כב א) ולקמן (דף מ א) בענין קרובות חלוצתו.
¹³ עיין בשיעורים (יא ב) ד"ה מי אלים.
¹⁴ עיין בשיעורים למעלה (דף יא ב) ד"ה קל וחומר.
¹⁵ עי' בסוגיא לעיל (יא א) טומאה כתיב בה כעריות. ובספק סוטה נחלקו בגמ' סוטה (ה ב - ו א) אם אסורה ליבם משום ק"ו או מדרשה מיוחדת. ויל"ע אם לומדים מדרשות האלו איסור ביאה בלבד או אף קלישות בזיקה, עיי"ש.
¹⁶ לפי"ז יש להר"ר אברהם שיטה חדשה בחליצה פסולה. דלעיל בשיעורים בתוס' (ד"ה מדקאמרת) ביאר רבינו זצ"ל לפי רש"י דלמ"ד יש זיקה חליצה פסולה רק מועילה לאישות של החולץ ולא לאישות של שאר האחים. והכא אמרי' להרר"א להפך, שמועילה לכל חלות האישות אלא דחסרה רק בקיום המצוה בלבד, ולכן נקראת חליצה "פסולה" ולא חליצה "קלשא", ודוק. ועיין שם לעיל בשיעורים בשם הרמב"ן (לקמן נא א). וע"ע בשיעורים לקמן (כז א) על תוס' ד"ה שמואל, שרבינו זצ"ל העלה לפרש גם את שי' הר"י על דרך זה. וכן משמע מלשון כמה ראשונים במסקנת הסוגיא, עי' למשל בנמ"י (ד"ה והא אמר שמואל) וז"ל דשמעינן ליה דחליצה מעולה בעינן כל היכא דאפשר וכו' עכ"ל ומשמע שהיסוד הדין הוא חיוב לקיים מצות חליצה באופן מעולה. ודו"ק.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

חמשה נמי. שנים נשואים שתי אחיות ומתו השנים ונשארו השלשה דלמא אדמייבם חד מייתו להו תרי ובטלה מצות יבמין: לפני שני אחין יבמין. כלומר לפני שני אחי בעליהן שהן יבמיהן: אמצעית. כלומר שלישית ולאו דוקא נקט: צריכה חליצה משניהן. כדמפרש ואזיל: לא גרסינן מדקאמרת זה חולץ כו' אלא ה''ג מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וחליצה פסולה צריכה לחזור כו'. כלומר מדקאמרת צריכה חליצה משניהם קסברת אלימא מצות זיקת יבמין למירמי אתרווייהו והך חליצה על כרחך חליצה פסולה היא כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחות חלוצתו היא הילכך לאו מעלייתא היא וצריכה לחזור על כולן דלא מיפקעא זיקה דתרווייהו בחליצה דחדא משום דאלימא זיקה ורמיא אתרווייהו: קמייתא. שתים ראשונות נמי ליבעו חליצה משניהם דחליצתן נמי לאו מעלייתא היא דאי בעי לייבומי לא מצי הואיל ויש זיקה: בבת אחת. כלומר אם באו לחלוץ כאחת שלא הספיקה הראשונה לחלוץ עד שנפלה גם השניה והשלישית הכי נמי דכולן צריכות לחזור אחר כל האחין: הכא דנפלו זו אחר זו. נפילתה של זו אחר חליצתה של זו: נפלה לה חדא חלץ לה ראובן. וחליצה כשרה היתה שאם רצה יכול לייבם: נפלה אידך חלץ לה שמעון. וגם זו כשרה שאם רצה מייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה קודם נפילת זו נפלה שלישית אי בעי לייבומי לא מצי דאחות חלוצת שניהם היא ובולא כלום נמי לא נפקא דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים לקמן בהחולץ (דף מ:) הלכך חלץ האי חליצה כל דהו ולאו מעלייתא היא שאם חפץ לא ייבם ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגרוע ופקעה זיקתו בחליצתו חלץ האי מפקע זיקה: והא אמר רב אין זיקה. בפרק כיצד (לעיל דף יז:) א''ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה:

למיתה דתרי לא חיישינן. תימה דבפ''ק דיומא (דף ב.) גבי הא דאמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ופרכי לה רבנן א''כ אין לדבר סוף ומאי קושיא הא רבנן חיישי הכא למיתה דחד ולא דתרי ואר''י דהכי פרכי ליה כיון דחיישת למיתה דזמן מועט אע''ג דלא שכיחא תחוש נמי למיתה דתרי אע''ג דלא שכיח וא''כ אין לדבר סוף ומשני התם (דף יג.) דלר' יהודה מיתה דחדא שכיחא פירוש אפי' לזמן מועט דתרי לא שכיחא והא דקאמרי התם רבנן מיתה לא שכיחא לאו משום שאין לדבר סוף דהא דקאמר אין לדבר סוף היינו משום דלא שכיח כדפרישי' כי מיתה דחד [דשכיח] יש לדבר סוף דתרי ודאי לא שכיחי: מדקאמרת אמצעית צריכה חליצה משניהם קא סברת יש זיקה וחליצה פסולה וכו'. ואית ספרים דגרסי מדקאמר זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת קא סברת יש זיקה ופי' בקונטרס דלא גרסי' ליה ונראה דלא גריס ליה בקונטרס משום דלמ''ד אין זיקה נמי זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת דאי אפשר לייבם אחת משום ביטול מצות יבמין וליכא למימר נמי דאחד יחלוץ לשתיהן דלמ''ד אין זיקה נמי אין חליצה פסולה של ראובן שכבר חלץ לאחת מפקעת זיקת שמעון החשובה דהא לקמן קאמר בשלמא צרה דרחל לא תפטר משום דחליצת רחל חליצה פסולה היא אלמא אפי' למ''ד אין זיקה אין חליצת רחל פוטרת זיקת צרתה החשובה דהא אוקי דשמואל אליבא דמ''ד אין זיקה קאמר וה''ה דה''נ לא תפטר חליצת ראובן השניה מאח השני דהא אכתי לא מסיק אדעתיה לחלק בין מיפטר נפשה בין מיפטר צרה ולר''י נראה דשפיר גרסי' ליה דלפי האמת למ''ד אין זיקה חליצה גרועה פוטרת החשובה הימנה דאמרי' בהדיא בפרק ר''ג (לקמן דף נא. ושם) דלמ''ד אין זיקה חלץ לבעלת הגט נפטרה צרתה אע''ג דבעלת הגט חליצתה פסולה טפי משל צרה שהרי חשובה כחלוצה אצלו למיסר בקרובותיה וע''כ שמואל דאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות לבעלת הגט לא נפטרה צרה סבר דיש זיקה וסוגיא דבסמוך אינה לפי האמת אלא ה''פ בשלמא צרה דרחל לא תפטר כלומר אפי' אם תאמר דלמ''ד אין זיקה נמי חליצה פסולה צריכה לחזור והשתא ניחא דצרת רחל לא תפטר מ''מ צרה דלאה תפטר דחליצה כשרה היא תדע דאותה סוגיא אינה לפי האמת דהא פריך בתר הכי ואצרה דרחל מי מיפטרא והתנן כו' אלמא בעי למימר דלמ''ד אין זיקה לא מיפטרא רחל בחליצת צרה אע''ג דלא אסירא צרה אלא מכחה וכ''ש אם היו שוות וא''כ איך מדקדק אפילו לפי גירסת הקונט' דיש זיקה מדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם אלא על אותה סוגיא אין לסמוך כדפרישי' דלא קאי הכי וכי מפרש דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר לא יאמר עוד דשמואל אליבא דמ''ד אין זיקה קאמר כמו שאפרש דלדידיה חלץ לאחיות ולבעלת הגט נפטרו צרות וגרסינן שפיר מדקאמר זה חולץ לאחת כו' קסבר יש זיקה ומדקאמר אמצעית צריכה חליצה משניהם קא סבר דחליצה פסולה צריכה לחזור ואע''ג דתרווייהו יכול לדקדק מסיפא מ''מ מה שיכול לדקדק מרישא מדקדק: וחליצה פסולה צריך לחזור וכו'. לא כמו שפירש בקונטרס דכל היכא שאינו יכול לייבם חשיבה חליצה פסולה דהא אמר בפ''ק (לעיל דף יא:) גבי מחזיר גרושתו או היא או צרתה חולצת ולא חשיבה חליצת גרושה חליצה פסולה אע''ג דאין יכול לייבמה ולקמן נמי קאמר אלא צרה דלאה תפטר דחליצתה כשרה אלמא חשיבא לה חליצה כשרה אע''ג דאסירא ליבמה משום ביטול מצות יבמין דנהי דלא מבטל מצות יבמין מצרת רחל דאע''ג דכשייבם לאה יהיה אסור בצרת רחל כמו שאסור בצרת קרובת חלוצתו מ''מ חליצה מיהא בעיא דאורייתא דאינה צרת אחות אשה לאחר שיבם לאה [כיון שכבר] לא היתה צרת [אחות אשה] משמת בעלה וכשיחלוץ לצרת רחל לא מיתסרא לאה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מ''מ איכא ביטול מצות יבמין אם יבא לייבם לאה דחיישינן שמא תמות צרת רחל וקא מבטל מרחל מצות יבמין וליכא למימר דיש לרחל צרות הרבה דליכא למיחש למיתה דכולהו אי נמי כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל א''כ בחנם דחק לתרץ מאי לא נפטרו צרות אצרות רחל ומאי צרות צרות דעלמא דה''ל לאוקומי טפי בנפול בבת אחת ואין כי אם צרה אחת ללאה וצרה אחת לרחל דאז אסורה לייבם לאה משום ביטול מצות יבמין אלא נראה לר''י דלא חשיבא חליצה פסולה אלא אחות זקוקתו למ''ד יש זיקה או אחות חלוצתו לכ''ע ובעלת הגט ובעלת מאמר דבכולהו קלשא זיקה דאחות זקוקתו דמיא לאחות אשתו דאין בה זיקה ואחות חלוצתו כאחות גרושתו ובעלת הגט דמיא לחלוצה ובעלת מאמר לכנוסה דאין בה זיקה וכן סוטה דרבנן דקרי ליה בירושלמי חליצה פסולה גבי הא דא''ר שמעון ביאתה כו' דדמיא נמי לסוטה דאורייתא דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות אבל מחזיר גרושתו ואסור לבטל מצות יבמין לא נגרעה בהם הזיקה ולהכי חשיבי חליצה כשרה: דנפול בזה אחר זה נפלה חדא חלץ לה ראובן כו'. הקשה ה''ר אברהם מבורגויי''ל אמאי נקט שלש אחיות דחידוש זה יכול להשמיענו אפי' בב' אחיות היכא דנפול בבת אחת דכל אחד ואחד חולץ לשתיהן משום דיש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין ותי' דהתם משכחת לה שמתייבמת אחת דכשחלץ לשניה הויא ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דתחזור להיתירה הראשון ומתייבמת לאח השני אע''ג דגם השני צריך לחלוץ לשניה משום דחליצה פסולה היא מ''מ אינה אסורה לו הראשונה משום אחות חלוצתו דכיון דחליצה זו לא עשה אלא משום חיזור כדמוכח לקמן (דף כז:) דפריך רבי יוסי בר' חנינא לר' יוחנן דאמר מתה השניה מותר בראשונה ממתני' דקתני חולצות שתיהן ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד מינייהו ולחלוץ לשניה כו' והשיב לו ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ואמאי לא שני ליה דחולצות ולא מתייבמות משום דשניה צריכה חליצה משניהם ולכך אסורה לשניהם הראשונה אלא ודאי לשני שריא כיון דלא חלץ לה אלא משום חיזור ואין ראיה דאיכא למימר דר' יוחנן לא בעי לשנויי הכי משום דסבר כשמואל דחליצה פסולה אין צריך לחזור ולפי סברתו היה יכול לומר דבשתי אחיות שריא אפי' שניה לשני. אם שחלצו לראשונה דרב לא מפליג לקמן בין ראשונה לשניה דאמר לקמן אפי' מתה ראשונה מותר בשניה ואין נראה לר''י דלעיל פ''ב (ד' יח.) משמע דלכ''ע בין למ''ד יש זיקה בין למ''ד אין זיקה שתיהן חולצות אי משום ביטול מצות יבמין או משום שנאסרה עליו שעה אחת כדפי' לעיל ודוקא ר' יוחנן הוא דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ומתייבמת הראשונה: נפלה אידך חליץ לה כו'. והא דקרי לה אמצעית אע''פ שהיא אחרונה משום דהאחרות כל אחת לא חלצה אלא מן האחד וזו חולצת משניהם: לדברי האומר יש זיקה קאמר. ולא מסתברא ליה למימר דרב סבר יש זיקה וההיא דשומרת יבם לדברי האומרים אין זיקה קאמר משום דהתם קמ''ל תרתי דאין זיקה ומחיים אסור משום ביטול מצות יבמין משום הכי סבירא ליה דההיא אליבא דנפשיה:

יבמות כו ע"ב

יבמות כו ע"ב - Steinsaltz

דף כו - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד