יבמות כה ע"ב

יבמות כה ע"ב - Steinsaltz

Although one who is considered a robber according to the words of the Sages is unfit for other forms of testimony, he is fit as a witness for testimony that a woman’s husband died. A robber according to Torah law is unfit as a witness even for testimony that a woman’s husband has died. Should we say that what Rav Menashe said is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? Rabbi Yehuda said in the mishna that one who is considered absolutely wicked because he admitted that he is a murderer is unfit for testifying to the death of a husband, but one who was merely present among a gang of murderers is not.

The Gemara rejects this: Rav Menashe could have said to you: I am speaking even according to the opinion of the Rabbis. Although the Rabbis did not allow one who was wicked by Torah law to testify for a woman, a witness who admitted: I killed him, is nevertheless believed. And the rationale of the Rabbis here is in accordance with the opinion of Rava, as Rava disputed Rav Yosef’s opinion and said: Even if one said that he was willingly sodomized by this man, he is not believed concerning his own actions, because a person is his own relative. Consequently, he may not testify about himself, just as the testimony of any relative is disqualified. And furthermore, a person does not make himself wicked. His testimony with regard to his own actions is inadmissible because he is his own relative, but his testimony is accepted both to put a sodomizer to death or to render it permitted for a woman to remarry by saying that he killed her husband.

The Gemara asks: Shall we say according to this explanation that the opinion that Rav Yosef spoke is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? The Gemara rejects this: Rav Yosef could have said to you: I am speaking even according to the opinion of the Rabbis, as in my opinion, testimony enabling a woman to remarry is different in that the Rabbis ruled more leniently and they even accept testimony from a completely wicked individual. However, Rav Menashe, who renders unfit one who is wicked by Torah law from testimony enabling a woman to remarry, spoke in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who differentiates even in such testimony between one who is considered wicked according to Torah law and one who is considered wicked by rabbinic law.

In the mishna it is taught that the court accepts testimony from one who said: I killed him, or: We killed him, while Rabbi Yehuda differentiates between one who said: I killed him, whose testimony is not accepted, and one who said: We killed him, whose testimony is accepted and the woman may be married to others. The Gemara asks: What is different between: I killed him, and: We killed him? Isn’t he a murderer by his own admission as well when he testifies: We killed him? Rav Yehuda said: Do not understand that by saying: We killed him, he included himself among the murderers. Rather, it is referring to a case where he said: I was with his murderers, but he was not an active participant to the murder.

And it is taught in a baraita that this is the basis for Rabbi Yehuda’s distinction: They told Rabbi Yehuda: There was an incident involving an armed bandit [listim] who was taken out to be executed in the passage [megizat] of Cappadocia, and he said to those present: Go and tell the wife of Shimon the Priest that I killed her husband as I entered Lod. And some say that he said: As he entered Lod. And they married off his wife on the basis of this testimony. This implies that the court accepts testimony from the murderer himself. Rabbi Yehuda said to them: You derive proof from there? The case was that he said: I was with his murderers, but not that he himself murdered the woman’s husband.

The Gemara challenges: How could Rabbi Yehuda understand the incident in such a way? But it is taught in the baraita that the witness himself was an armed bandit. The Gemara answers: He was captured for a charge of armed banditry. The Gemara asks: But it is taught that he was taken out to be executed, implying that he was found guilty of murder. The Gemara answers: That was a gentile court, and they execute without being precise. One who is among a gang of bandits is executed by a gentile court regardless of whether or not he himself was a murderer. This baraita therefore provides evidence that Rabbi Yehuda admits the testimony of such a witness only if he says: I was with his murderers.

MISHNA: A Sage who refused to release a woman from a vow that rendered the wife forbidden to her husband by that vow, resulting in her being divorced from her husband, may not marry her, so as to avoid suspicion that he rendered her forbidden to her husband in order to marry her himself. However, a judge before whom a woman performed refusal when she was a minor, declaring that she did not desire the husband chosen for her by her family, or before whom she performed ḥalitza, may marry her because he was only one member of the court, thereby alleviating suspicion.

GEMARA: The mishna taught that a Sage who rendered a woman forbidden to her husband may not then marry her. The Gemara deduces from here: This implies that if he rendered her permitted to her husband and she was later widowed or divorced, then he may marry her. The Gemara clarifies this: With what are we dealing? If we say that he was a single judge and not part of a court, can a single judge dissolve vows? But didn’t Rav say that Rabbi Ḥiyya bar Avin said that Rav Amram said: It is taught in a baraita: Dissolution of vows requires a court of three judges?

Rather, could it be a case of three judges rather than one? In such a case, would they be suspect of distorting judgment? But didn’t we learn in the mishna: If she performed refusal or performed ḥalitza before him, he may marry her because he functioned as a member of a court of three? This teaches that there is no suspicion of a judge in a court of three.

The Gemara answers: Actually, you should explain that this case is that of a single judge, and it is as Rav Ḥisda said that Rabbi Yoḥanan said: Vows may be dissolved even by a single expert, and a three-member court is not always necessary. Here too, it is referring to a single expert refusing to nullify her vow.

It is taught in the mishna that if a woman performed refusal or performed ḥalitza before a judge, he may still marry her, as he was part of a court. The Gemara deduces from here: The reason is specifically that he functioned on the court as one of three judges. The Gemara deduces: Then, if there were only two judges, he would not be permitted to marry her.

If so, in what way is this case different from that which we learned in a baraita: If witnesses signed on the document of sale of a field or on a woman’s bill of divorce, the Sages were not concerned about this matter if one of the witnesses subsequently purchased the field or married the divorcée. Since there are two witnesses, there is no suspicion that they collaborated for the benefit of one of them. The Gemara answers: If there were two judges there would also be no concern; however, this mishna itself comes to teach us that a refusal must be performed before a full court, to exclude the opinion of the one who said that refusal may be performed before two. This teaches us that refusal must be performed before three judges.

§ A dilemma was raised before the Sages with regard to one who was prohibited from marrying a certain woman: If he nevertheless married her despite the prohibition, what is the halakha with regard to whether he must divorce her? Rav Kahana said: If he married her, he must divorce her. Rav Ashi said: If he married her, he need not divorce her. Rav Zuti from the school of Rav Pappi taught the Sages a baraita in accordance with the statement of the one who said that if he married her, he need not divorce her.

The Rabbis said to Rav Ashi: With regard to the halakha that you said, that if he married her he need not divorce her, was it based upon tradition or is it your own conclusion? He said to them: It is the mishna. I reached this conclusion from the wording of the mishna, which taught that one suspected by others of engaging in sexual relations with a Canaanite maidservant and she was subsequently set free, or with a gentile woman and she subsequently converted may not marry that woman. But if he did marry her, they, the judges of the court, do not remove her from him. Apparently,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

והאמר רב מנשה: גזלן דדבריהם [הנחשב גזלן רק מדרבנן], וכגון, המשחק במשחקי מזל, שמפריח יונים, ומשחק בקוביא, שחכמים החשיבוהו כגזלן, ופסלוהו לעדות [כמבואר במסכת ר"ה כב א] -

כשר לעדות אשה, לומר שמת בעלה.

אולם גזלן דדברי תורה, הנחשב לגזלן מן התורה - פסול אף לעדות אשה.

ואם כן שוב קשה, מדוע האומר "הרגתיו" לבעלה של פלונית, משיאים אותה על פי עדותו? והרי נחשב הוא רשע מן התורה, שהרי רוצח הוא, ואין עדותו עדות אפילו לא לעדות אשה.

נימא, האם נאמר, שרב מנשה אמר את דבריו, שרשע מן התורה פסול לעדות אשה, משום שהוא סובר כרבי יהודה, האומר במשנתנו, כי מי שמעיד "הרגתיו לפלוני"

- אין האשה מותרת להינשא על פי עדותו, אפילו לאדם אחר!?

אך רבנן, הסוברים שמותרת להינשא על פי עדות זו, סוברים שאף מי שהוא רשע מן התורה, כשר הוא לעדות אשה. לפי שהקלו חכמים בעדות אשה, כדי להתיר האשה שלא תתעגן.

ומשנינן: אמר לך רב מנשה: אנא, דאמרי שגזלן מן התורה פסול אף לעדות אשה, סובר אני אפילו לרבנן.

וטעמא דרבנן הכא, שהמעיד הרגתי את פלוני נאמן להשיא את אשתו, על אף שהוא רשע מן התורה, הוא כדאמר רבא.

דאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע!

ולכן, אף שמודה העד שעשה מעשה רשע, הוא אינו נאמן על כך.

כי רק לגבי ממון מועילה הודאתו של אדם לחייב עצמו ממון על פיו. אך לגבי איסורים, אינו נאמן לומר שהוא עצמו הרשיע.

ולכן, סוברים רבנן, שאף על גב שאמר העד שהוא זה שהרג את פלוני, הוא אינו נחשב רשע.

ולמרות שאינו נאמן כלפי עצמו במה שאמר "הרגתיו", מכל מקום, כלפי האשה, הוא נאמן בעדותו לומר שבעלה נהרג, ומותרת היא להינשא.

ולתירוץ זה, גם האומר "פלוני רבעני לרצוני" נאמן הוא יחד עם עד אחר להרוג את הרובע.

כי אף על גב שלדבריו הוא רשע, והרי הוא פסול לעדות, אין מקבלים את הודאתו.

לפי שרק לגבי עצמו הוא אינו נאמן להעיד שנרבע לרצונו, אך לגבי חברו הוא נאמן להעיד שהוא רבעו, היות ש"פלגינן דיבורא", ומחלקים אנו את עדותו, להאמינו במה שאמר "פלוני רבעני", אך לא להאמינו במה שאמר שרבעו לרצונו.

ורב יוסף, שאמר לעיל, האומר "פלוני רבעני לרצוני" אינו מצטרף בעדותו לעד אחר כדי להרוג את הרובע, לכאורה הוא חולק על רבא, וסובר שמשים אדם עצמו רשע, ושוב פסול הוא לעדות כדין רשע.

ומעתה תקשי: לימא רב יוסף - דאמר כרבי יהודה!?

שהרי לדברי רב יוסף, אף האומר "הרגתיו" אינו נאמן להשיא את האשה על פיו, כפי שאינו נאמן לומר "פלוני רבעני לרצוני" כלפי הרובע.

וזה כדעת רבי יהודה, הסובר שאינו נאמן העד כלל.

ולא כרבנן, הסוברים במשנתנו, שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא האשה על פיו.

ומשנינן: אמר לך רב יוסף: אנא, דאמרי אפילו לרבנן.

כי אף הם מודים ב"פלוני רבעני לרצוני", שאינו נאמן כלל, כיון שעל פי עדותו רשע הוא, ורשע פסול לעדות.

ומה שהאמינוהו חכמים בעדות אשה לומר "הרגתיו" - שאני עדות אשה, דאקילו בה רבנן לקבל גם עדות של רשע.

וסובר רב יוסף, כי רב מנשה, דאמר רשע מן התורה פסול אף לעדות אשה - כרבי יהודה הוא, האומר שלא נאמן העד בעדות "הרגתיו" להשיאה לשוק.

אך בדעת רבנן, מודה רב מנשה שרשע דאורייתא כשר לעדות אשה. ^[1]

שנינו במשנתנו: רבי יהודה אומר: אם אמר העד הרגתיו לפלוני, ואשתו מותרת לינשא, לא תנשא אשתו. אך אם אמר הרגתיו, תנשא אשתו.

ומקשינן: מאי שנא אמר "הרגתיו", שלא תנשא אשתו על פיו, וכמו שנתבאר, שדעת רבי יהודה שאדם משים עצמו רשע ורשע פסול לעדות.

ומאי שנא אמר "הרגנותו", שמודה בזה רבי יהודה שתנשא על פיו?

והרי גם בזה מעיד הוא על עצמו, שרשע הוא!? ומשנינן: אמר רבי יהודה: זה שקתני "הרגנוהו", אין הכוונה שהוא סייע בהריגתו. אלא באומר "אני הייתי עם הורגיו, אך לא אני הרגתיו".

ואינו רשע, ונאמן בעדותו.

והתניא בברייתא, סיוע כדברינו.

דתניא: אמרו לו חכמים לרבי יהודה, להוכיח כדבריהם שהאומר "הרגתיו" נאמן להשיא את האשה על פיו:

מעשה היה בלסטים אחד שיצא ליהרג במגיזת קפוטקיא [שם מקום].

ואמר להם הלסטים: לכו אמרו לה לאשת שמעון בן כהן: אני הרגתי את בעלה, בכניסתי ללוד!

ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר: הרגתי את בעלה בכניסתו של בעלה ללוד.

והשיאו בית דין את אשתו של שמעון בן כהן על פי עדותו של לסטים זה.

ומוכח, שאף על גב שהרשיע עצמו בעדותו, נאמן הוא להשיא את האשה על פיו.

אמר להם רבי יהודה לחכמים: וכי משם אתם מביאים ראיה לדבריכם?

לסטים זה לא אמר "הרגתי". אלא מדובר באומר "אני הייתי עם הורגיו", אבל אני עצמי לא נגעתי בו לרעה.

ופרכינן: והא בברייתא "לסטים" קתני! ומשמע שהוא בעצמו היה רוצח. והיאך אנו סומכין על עדותו?

ומשנינן: אדם זה לא היה לסטים, אלא שנתפס על ידי ליסטות.

שנתפס בעוון ליסטות, שחשדו בו שהוא עצמו לסטים, לפי שהיה עם הלסטים.

ופרכינן: והא "יצא ליהרג" קתני! הרי שדנוהו בית דין כרוצח, וחייבוהו מיתה!

ומשנינן: יציאתו להורג לא היתה על פי בית דין של ישראל, אלא על ידי בית דינא [בית דין] דעובדי כוכבים, דלא דייקי [שאינם מדייקים] לברר היטב אמיתות הדבר, וקטלי [והורגים] על פי סבירות דעתם וראיות קלושות.

ולכן הוציאו אדם זה להורג, לפי שראוהו בחברת הלסטים.

אך באמת, ידיו לא שפכו דם, ואינו בכלל רשע, ועדותו כשרה.

והילכך, השיאו אשה על פיו.

וכמו כן משנתנו, שהכשיר בה רבי יהודה את האומר "הרגנוהו", היינו גם כן באופן שאמר "אני הייתי עם הורגיו".

מתניתין:

א. החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, שנדרה האשה הנאה מבעלה, ובעלה לא הפר לה, והלכה לחכם להתיר נדרה, ולא מצא לה פתח לחרטה המאפשר להתיר את נדרה, ואסרה על בעלה מחמת נדרה שלא להנות ממנו, ועמד בעלה וגירשה, או שמת הבעל -

הרי זה החכם לא ישאנה, מפני החשד, כי יחשדוהו שהיה אפשר לו למצוא פתח להתיר נדרה, ונמנע מכך מחמת שעינו נתן בה.

ב. קטנה שהשיאוה אחיה או אמה, חלים הקידושין מדרבנן. ואם היא רוצה לצאת מבעלה אינה זקוקה לגט, אלא יכולה לומר שאינה חפצה בו, והרי היא מותרת בזה לכל אדם. ורבר זה נקרא "מיאון".

קטנה שמיאנה בבעלה בפני החכם היושב בבית דין,

או שחלצה ליבמה בפניו של החכם, היושב בבית דין של חליצה -

אם רצה החכם - ישאנה, ואין בזה משום חשד שהתירה למענו.

מפני שהוא אינו נמצא לבדו במיאון ובחליצה, אלא יושב בבית דין של שלשה. שכן הוא הדין, שמיאון וחליצה צריך להעשות בפני בית דין.

וכיון שיש עוד שני דיינים עמו, אין סרך חשד, לפי ששלשה ודאי אינם חשודים.

גמרא:

שנינו במשנה: החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה.

ומדייקת הגמרא: הא אם התירה החכם מחובת נדרה, ואחר כך מת בעלה או גירשה - ישאנה החכם אם ירצה, שאין כאן חשד.

ומקשינן: במאי עסקינן במשנתנו, שאם התירה החכם נדרה, היא מותרת לו, ואם אסר, היא אסורה לו?

אילימא בחד [בחכם אחד]?

חד - מי מצי מתיר [וכי חכם אחד בלבד יכול להתיר נדרים]!?

והאמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא בברייתא:

התרת נדרים, צריכה להעשות בשלשה דיינים!

ואלא בהכרח, משנתנו עוסקת בתלתא, שאשה זו באה לפני שלשה חכמים להתיר נדרה.

אך מעתה קשה: שלשה - מי חשידי!?

והתנן במשנתנו: אשה שמיאנה או שחלצה בפניו של חכם - ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין של שלשה. ובשלשה אין חשד.

ומדוע, אם כן, בנדרים, אם אסרוה החכמים, אסור לאחד מהם לישא אותה? ומשנינן: לעולם יש להעמיד המשנה בחד חכם.

ואף על פי כן יכול הוא להתיר לבדו הנדר, כי יחיד מומחה בהלכות נדרים הוא, וכדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן, שהתרת נדרים היא או בשלשה בדיוטות או ביחיד מומחה.

והכא נמי, במשנתנו, מדובר בה ביחיד מומחה, ולכן יכול הוא להתיר הנדר לבדו. ובזה הוא שאמרה משנתנו שאם אסרה ולא התיר לה, אסור לו לחכם לישא אותה מפני החשד.

שנינו במשנה: מיאנה או שחלצה בפניו של חכם, ישאנה, מפני שהוא בכלל בית דין.

ודייקינן: טעמא דאיכא בית דין, שהם שלשה, לכן אין לנו לחוש לחשד.

הא בתרי [בשנים], לא ישאנה! כי אין חושדין בשלשה, אבל בשנים חושדין.

ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: שני עדים החתומים על שדה מקח, שמכר ראובן קרקע לשמעון, ונתן לו שטר מכר על כך, יכולים העדים החתומים בשטר לשוב ולקנות קרקע זו משמעון.

וכן עדים החתומים על גט אשה, יכולים הם לישא אותה.

ומדוע לא חשו חכמים לדבר זה, לומר שיאסרו עדי המכירה לקנות את הקרקע, או עדי הגט לישא את האשה, ואין אנו חושדים שחתימתם שקר, ולא חתמו אלא מפני שנתנו עיניהם בקרקע או באשה!? אלא, הטעם הוא, משום שאין חשד אלא באחד ולא בשנים.

ואם כן, מדוע משמע ממשנתנו שרק מפני שהם בית דין, והיינו שלשה, אין חשד.

ומשנינן: אכן אף בשנים אין חשד. ומה שנימקה המשנה "מפני שהוא בית דין", אין זה כדי ללמדנו שרק בשלשה אין חשד ובשנים יש חשד. אלא התנא בא להורות דין מיאון, שצריך להעשות בפני שלשה.

והיא גופה קא משמע לן: לאפוקי ממאן דאמר הסובר שאפשר לעשות מיאון בפני שנים, קא משמע לן שאין מיאון אלא בפני שלשה.

איבעיא להו: כל אלו שאמרו בהם חכמים שלא יכנוס [והם: המביא גט ממדינת הים, והעד שהעיד במיתת הבעל [שהוזכרו במשנה הקודמת], והחכם שאסר את האשה], אם עבר וכנס את האשה - מהו שיוציא?

רב כהנא אמר: אם עבר וכנס - מוציא, שאף בדיעבד אסרוהו חכמים.

רב אשי אמר: כנס - אינו מוציא.

תני להו [שנה להם לחכמים] רב זוטי דבי רב פפי, כדברי האומר כנס אינו מוציא

אמרו ליה רבנן לרב אשי: דין זה שאתה אומר שאם כנס אינו מוציא, גמרא הוא שקבלת כך מרבותיך, או שמסברא אתה אומר כן?

אמר להו רב אשי: מתניתין היא! לפי ששנינו לעיל: הנטען משפחה, שנחשד שבא על השפחה, ואחר כך נשתחררה. או שנחשד שבא על עובדת כוכבים, ואחר כך נתגיירה - הרי זה לא יכנוס מפני הלעז, שלא יאמרו שהוכחה יש בכך שאמת היה קול החשד.

ואם עבר וכנס - אין מוציא.

הערות

^[1] נמצא, כי לדעת רב יוסף, הכלל הוא ש"משים אדם עצמו רשע", בין לרבנן ובין לרבי יהודה. ולכן, האומר "פלוני רבעני לרצוני" לא נאמן כלל, לפי שרשע הוא, ורשע פסול לעדות. ולא נחלקו רבנן ורבי יהודה אלא בעדות אשה, האם האומר "הרגתיו" נאמן. לרבי יהודה הוא אינו נאמן, לפי שרשע הוא. ולרבנן הוא נאמן, כיון שהקלו חכמים להאמין לרשע בעדות אשה. ולדבריו נמצא, שרב מנשה, שפסל רשע לעדות אשה - כרבי יהודה הוא. אך רבא סובר שבכלל זה, אם משים אדם עצמו רשע, נחלקו רבי יהודה ורבנן. לרבי יהודה משים אדם עצמו רשע, ולכך ואילו לרבנן, אינו נאמן לעשות עצמו רשע. ולכן, אין מתקבלת עדותו כלפי עצמו אלא כלפי חברו. אינו נאמן לא ברביעה ולא בעדות אשה. ולפיכך, נאמן כלפי חברו, בין ב"פלוני רבעני לרצוני" ובין ב"הרגתיו". ולפי רבא, רב מנשה, שפסל רשע אף בעדות אשה - הוא אף לדעת רבנן.

גזלן דדבריהם, מי שנחשב כגזלן רק מדברי סופרים, כגון מפריחי יונים ומשחקים בקוביא — אף שפסול לשאר עדויות, כשר לעדות אשה להעיד שמת בעלה, גזלן דדברי תורה — פסול גם לעדות אשה. נימא [האם נאמר] כי רב מנשה הוא שאמר כר' יהודה, שהרי גם ר' יהודה במשנתנו פסל לעדות אשה רשע גמור שהודה שהוא רוצח, אבל לא מי שהודה שהיה בחבורת הרוצחים!

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב מנשה: אנא דאמרי [אני, מה שאמרתי], הוא אפילו לרבנן [לשיטת חכמים], ואף שחכמים לא התירו רשע מדברי תורה לעדות אשה, כשהעד עצמו אומר "הרגתיו" — נאמן, וטעמא דרבנן הכא [וטעם דברי חכמים כאן] הוא כדברי רבא, שאמר רבא בניגוד לשיטת רב יוסף: שאף אם אמר "פלוני רבעני לרצוני" אינו נאמן על עצמו, כי אדם קרוב אצל עצמו וכיון שכך אינו יכול להעיד על עצמו, כמו שאין קרוב אחר כשר להעיד עליו, ולכן אין אדם משים את עצמו רשע. שאין עדותו על עצמו מתקבלת, משום שקרוב הוא. ולכן נאמן להרוג את הרובע, וכן ב"הרגתיו" נאמר להוציא את האשה.

ושואלים: לימא [האם לומר] לפי הסבר זה שרב יוסף הוא שאמר כר' יהודה? ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב יוסף: אנא דאמרי [אני מה שאמרתי] אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אמרתי, ולדעתי שאני [שונה] עדות אשה דאקילו [שהקילו] בה רבנן [חכמים] והתירו בה אף רשע גמור. ורב מנשה, הפוסל רשע מדברי תורה אף לעדות אשה, הוא שאמר כר' יהודה המחלק אף בעדות אשה בין רשע מדברי תורה לרשע מדברי חכמים.

א שנינו במשנה שמקבלים עדות מי שאמר "הרגתיו", "הרגנוהו". ור' יהודה מחלק בין האומר "הרגתיו" שפסול לעדות והאומר "הרגנוהו" שכשר, ותנשא אשתו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] "הרגתיו" ומאי שנא [ובמה שונה] "הרגנוהו"? הלא גם כשאומר "הרגנוהו" מודה הוא שהיה אחד הרוצחים! אמר רב יהודה: לא שאמר "הרגנוהו" במובן שהוא עצמו השתתף בכך, אלא באומר: אני הייתי עם הורגיו בחבורה אחת, אבל לא השתתפתי ברצח.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] המוכיחה שזו היא כוונת ר' יהודה: אמרו לו לר' יהודה, מעשה בליסטים (שודד) אחד שיצא ליהרג בעיר מגיזת קפוטקיא, ואמר להם "לכו ואמרו לה לאשת שמעון בן כהן: אני הרגתי את בעלה בכניסתי ללוד", ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: "בכניסתו ללוד", והשיאו על פי עדות זו את אשתו. משמע שסומכים גם על עדותו של הרוצח עצמו! אמר להם ר' יהודה: משם מביאים אתם ראיה?! שם מדובר באומר "אני הייתי עם הורגיו". ותוהים: איך אפשר לפרש כך?

והא [והרי] "לסטים", קתני [שנינו], משמע שהוא עצמו היה שודד! ומשיבים: שנתפס על ידי לסטיות. כלומר, נתפס באשמת שוד. ושואלים: והא [והרי] "יצא" ליהרג קתני [שנה], משמע שמצאו שבאמת היה רוצח! ומשיבים: היה זה בי דינא [בית דין] של גוים דלא דייקי וקטלי [שאינם מדקדקים והורגים], שכיון שמצאוהו בחבורת השודדים לא בדקו לדעת אם הוא עצמו היה רוצח. ולענייננו ראיה מכאן שר' יהודה מתיר לסמוך רק על עדותו של מי שאומר "אני הייתי עם הורגיו", שבכך אינו מרשיע את עצמו.

ב משנה החכם שבא לפניו דין בין בני הזוג, שנדרה האשה נדר, כגון שאסרה על עצמה את בעלה, ובאו בני הזוג לחכם להתיר את הנדר, ולא מצא פתח לנדר ואסר את האשה בגלל נדר זה על בעלה, ומשום כך התגרשה ממנו — הרי זה לא ישאנה חכם זה, כדי שלא יחשדו בו שאסר אותה כדי שיוכל הוא לשאתה. אבל אשה שמיאנה, שהיתה קטנה, ואמרה שאיננה רוצה בבעל שהשיאוה לו אמה ואחיה או שחלצה בפניו, בפני החכם — ישאנה, מפני שהוא, החכם, משמש בבית דין של שלושה ואינו דן יחידי, ולכך לא יחשדו בו.

ג גמרא שנינו במשנה שהחכם שאסר את האשה בשל נדר, לא ישאנה. ומדייקים: הא [הרי] אם התירה לבעלה ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה — ישאנה. ונברר, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — אילימא בחד [אם תאמר שהיה הוא דיין אחד] — חד מי מצי מתיר [דיין אחד, האם יכול להתיר] נדרים? והאמר [והרי אמר] רב אמר ר' חייא בר אבין אמר רב עמרם: תנא [שנה] החכם בברייתא: התרת נדרים בשלשה!

ואלא תאמר שפה מדובר לא בחכם יחיד, אלא באחד מתוך תלתא [שלושה], מי חשידי [האם חשודים] שלושתם שכולם הטו את הדין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מיאנה או שחלצה בפניו — ישאנה, מפני שהוא בית דין. משמע שאם היה החכם רק אחד מחברי בית הדין — איננו חשוד!

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר כאן בחד [בדיין אחד], וכדאמר [וכפי שאמר] רב חסדא אמר ר' יוחנן: שמתירים נדרים אף ביחיד מומחה (חכם מובהק) ולא רק בשלושה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד מומחה, וכיון שהתיר ביחידי יש מקום לחושדו.

ד שנינו במשנה שאם מיאנה או שחלצה האשה בפני חכם — יכול לשאתה מפני שהוא היה רק דיין אחד מבית הדין שעסק במיאון או בחליצה. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שהוא בית דין, כלומר, אחד משלושה דיינים. ונדייק הא בתרי [הרי אם היו בשניים] בלבד — לא,

ויש לשאול: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו בברייתא]: עדים החתומים על שדה מקח, ועל גט אשה — לא חשו חכמים לדבר זה לאסור עליהם לקנות את השדה או לשאת את האשה, כי אין חושדים בשניים שעשו קנוניה ונתכוונו לכך מתחילה? הרי שאף בשניים אין מקום לחשד! ומשיבים: אכן, באמת גם אם היו שניים, לא היו חשודים, אלא היא גופה קמשמע לן [את ההלכה ההיא עצמה השמיע לנו] שצריך שיהיה במיאון בית דין שלם, לאפוקי ממאן דאמר [להוציא מדברי מי שאומר] כי מיאון יכול להיעשות בפני שנים, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שמיאון אינו נעשה אלא בשלשה דיינים.

ה ביחס לאלה שאמרו עליהם במשנה שלא ישאו אשה זו, איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמים: אם כנס למרות האיסור, מהו שיוציא? רב כהנא אמר: אם כנס — מוציא, רב אשי אמר: כנס — אינו מוציא. תני להו [שנה להם] רב זוטי דבי [מבית מדרשו] של רב פפי לחכמים ברייתא כדברי האומר כנס אינו מוציא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: הלכה זו שאמרת, שאם כנס אינו מוציא, האם גמרא [מסורת] היא בידך, או סברא [סברה] משלך היא? אמר להו [להם]: מתניתין [משנתנו] היא, כלומר, אני למד דבר זה מדיוק לשון המשנה. ששנינו במשנה: הנטען שבא על השפחה ונשתחררה אחר כך, או שבא על הגויה ונתגיירה לאחר מכן — הרי זה לא יכנוס אותן לאחר שהותרו, ואם כנס — אין מוציא. אלמא [מכאן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רבא פלגינן דבורא. במס' מכות (דף ז') אפרש בס"ד.

הא דאיבעיא להו כנס מהו שיוציא. נראה לי דאחכם קאי דליכא אלא רננא דלעז אבל היא מגורשת גמורה היא מכל מקום ומותרת לו ומשום הכי דמיא לנטען מן השפחה אבל מביא גט ומת הרגתיו הרגנוהו אע"ג דליכא עליה קלא כיון דנפישא חשדא דאיכא למיחש הוא דהא אלומיה אלים ורגלים לדבר לא.
ורבינו שלמה ז"ל כתב דאחכם ואמביא גט קאי ולא דמיא לנטען מאשת איש משום דמעיקרא נטען והוציאה בשבילו והשתא אלים לקליה וכן דעת רב אחא גאון ז"ל ובטלתי דעתי אע"ג דקשיא לי דלא דמיא לשפחה דאפילו בא עליה וודאי לא יוציא כדפרישית.
ומצאתי בתוספתא המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ותניא נמי התם הנטען מן האשה לא ישא את אמה בתה ואחותה ואם כנס לא יוציא והני כולהו לא דמיין הנושא את אמה כיון דליכא רננא בדידה גופא לא אלים קליה ועוד דהתם אפילו הקול אמת אין אסור בנשואין הללו אלא משום חששא דעבירה דעלמא אבל בזה אין כאן איסור ובשבויה נמי יש לומר בשבויה הקלו ולהכי קתני הני ולא משתמיט ותני בעדות אשת איש לא יוציא אלא שכבר הורו ראשונים ז"ל.
ופירוש כנס בכל השמועה נשואין ממש, שכן מצינו בירושלמי (ב,י) קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו גירש מהו שיחזיר כלומר עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר אם אומר את כן לא נמצא לעזה על בני' ונראה דווקא שהיו לו בנים מכניסה ראשונה לפי הירושלמי הזה.

גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה. כתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא מעיד, אבל מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה, דלא גרע מעכו"ם. וקשיא ליה דאם כן לימא ליה הכא הכין, כלומר כי אקשינן מינה למתניתין לימא מתניתין במסיח לפי תומו. ויש לומר דמתניתין דומיא דהמביא גט ממדינת הים קאמר שמתכוין להעיד. אלא דאכתי קשיא לי מדאקשינן בסמוך לר"י ממעשה דליסטים שאמר אמרו לה לאשת שמעון בן כהן אני הרגתי את בעלה והשיאו את אשתו, ומאי קושיא דלמא מסיח לפי תומו היה. ויש לומר דמדקאמר מרו לה לאשתו מתכוין להעיד או להתיר את אשתו היה, ואינו מסיח לפי תומו וכדאמרינן בשלהי מכילתין (קכא, ב) דבעכו"ם לכולי עלמא מסיח לפי תומו עדותו עדות, אבל מתכוין להתיר או נתכוין להעיד אין עדותו עדות. ואפילו פלוני מת השיאו את אשתו, זהו מתכוין להתיר, בא לבית דין ואמר מת פלוני זהו מתכוין להעיד.

אמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. כלומר ופלגינן דיבורא. והא דמשמע דאית ליה לרבא דהכא פלגינן דיבורא ובפרק האשה שנתאלמנה (כתובות יח, ב) משמע איפכא גבי אנוסין היינו מחמת ממון כתבתיו בארוכה בס"ד התם (בד"ה ואוקימנא), ומיהו איכא למידק דהא לרבא אינו נאמן אלא משום דפלגינן דיבורא הא לו הכין אינו נאמן והא אית ליה לרבא בפרק זה בורר (סנהדרין כז, א) דרשע דחמס בעינן. ויש לומר דהאי הוי לרבא כמו אוכל נבלות לתאבון, דאינו רע לבריות ואפילו הכי מודה בה רבא דפסול לעדות כדאיתא התם. וטעמא דמלתא משום דכיון שהוא חשוד לעבור על דעתו ועל דעת קונו משום גופו, חשוד נמי להעיד עדות שקר בשביל ממון, ואינו חושש אם הוא עושה דבר שהוא רע לשמים ורע לבריות. והכא נמי כשהוא חשוד על העריות פסול לעדות, דכיון שעובר על דעתו ועל דעת קונו מחמת הנאת גופו, גם כן חשוד להעיד עדות שקר בשביל ממון.

באומר הני הייתי עם הורגיו. פירשו בתוס' דלאו דוקא באומר כן בפירוש, אלא כל האומר הרגנוהו סתם כאומר אני הייתי עם הורגיו, שאלו היה בדעתו לומר שהוא בעצמו הרגו לא היה אומר הרגנוהו אלא היה אומר הרגתיו. וכענין זה פירש ר"ת ור"ח ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין עג, ב) באומר בעת שאני בעולם נעשה כאומר מעת שאני בעולם.

הא דאקשינןוהא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני. מסתברא דלאו לר' יהודה בלחוד קא מקשה אלא בין לרבנן בין לר' יהודה קשיא ליה, ותלמודא הוא דקא מקשה הכי לכולי עלמא דהא אפילו לרבנן רשע דאורייתא פסול אפילו לעדות אשה אליבא דרב מנשה דקיימא לן כותיה, והאי רוצה הוא. אלא ודאי לכולי עלמא קא קשיא ליה, ואליבא דכלהו משני דנתפס על ידי לסטות ובבית דין של אומות העולם קאמר.

כנס מהו שיוציא. פרש"י ז"ל (ד"ה כנס) דקאי אמביא גט ואמר הרגתיו הרגנוהו ואחכם שאסר את האשה בנדר. ואסיקנא אם כנס לא יוציא. אבל מדברי התוספתא (פ"ד ה"ג-ו) היה נראה לכאורה שלא אמרו כן אלא בחכם שאסר את האשה בנדר, דתניא הפודה את השבויה מותר לישא אותה, המעיד על השבויה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ר' יהודה אומר כו' הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, ישראל שבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא, החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה ואם נשא לא יוציא. אלמא מדקתני בכלהו אם כנס לא יוציא, ושייר למת הרגתיו הרגנוהו ולא תני בהו מידי, משמע דהתם אפילו כנס יוציא, והכא נמי משמע מדאמר רב אשי ברננה לא מפקינן, דמשמע דהא בדלא אפשר למיתי אלא לרננה בעלמא ולא לידי איסור דאורייתא, כגון הנטען מן השפחה וחכם שאסר את האשה בנדר, והיינו דאייתי סיעתא מן הנטען מן השפחה ולא מותבינן מן הנטען מאשת איש דקתני אם קנס יוציא, ואסיקנא בגמרא (לעיל יבמות כה, א) דאפילו בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מוציאין ואף על גב דליכא עדי טומאה, והיינו טעמא כדאמרן, דהתם כיון דאפשר ליגע באיסורא דאורייתא אפילו כנס מוציא. והא דתני בתוספתא (שם ה"ה) הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידי אחר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. התם הוא דאתא אחר ואפסקיה לקלא, וכיון דאפסקיה לקלא לא גזרינן בה כולי האי כנ"ל.

באומר אני הייתי עם הורגיו פר"י ז"ל לאו דוקא אבל שכל האומר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו דאילו קטליה איהו הוה אומר הרגתיו ויש כיוצא בזה במס' גיטין באומר מעת שאני בעולם וכדפר"ת ז"ל וכן בפ"ק דנדרים באומר יאסר פי לדבורי וכדכתיב התם בס"ד:

משם ראיה באומר אני הייתי וכו' וא"ת מה ראי' לר' יהודה דהא מסיח לפי תומו כשר לעדות אשה אפילו פסול לעבירה של תורה י"ל דכיון שאומר אמרי' לאשתו מתכוין להעיד ולהתיר הוא:

והא ליסטים קתני פי' אפי' לרבנן פרכי' כיון דקתני מעשה בליסטים א' מכלל דבר ברור היה בעדים שהיה ליסטי' וכ"ע פסול לעדות:

ביחיד מומחה יש שפי' סמוך ויש שפי' מומחה וסביר ונקט רשותא מבי נשיאה לכ"ע וכבר ביררתו' במס' נדרים ובמקומות אחרים בס"ד:

מ"ש מהא דתניא עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר פי' דכיון דבשעת העדות לא נתברר שהיו נוגעים בעדות לא פסלי' השתא למפר' מספיק' דדילמא ההיא שעת' לאו מהאי טעמ' אסהידו ואע"ג דקתני התם אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ההיא לעצה טובה ומידת חסידות וא"ת והא במס' גיטי' אמרי' עלה דמעשה לא עבדי אבל דיבור' עבדי ומתני' דיבור' הוא וי"ל דהתם דיבור שאין בו גמר עדות קאמרי' כדפרישנ' התם ויש אומרים בשדה מקח דומיא דגט אשה ומיאון דמתני' שלקחו א' מהם וכטעמ' דאמר בירוש' שאין שנים מצויין לחטו' בשביל א' אבל מ"ה הר"ם ז"ל היה אומ' דסתמ' קאמר ואפי' כשלקחו שניהם והביא ראיה לדבריו מהא דאמרי' במס' גיטי' באומ' אמרו דכשר ולא תנשא לכתחלה חיישי' שמא תשכור עדים ופרכי' ומ"ש מהא דתניא עדים החתומים על השטר לא חששו חכמים לדבר ופרקי' מעשה לא עבדי דבור' אמרי ומדק' מדמינן לה לההי' דשמא תשכור עדים ואתי למימר דכי היכי שלא חשו חכמים באלו שלא נחשוב שם מכלל דהכא נמי בשנים שלקחו מיירי דומי דהת' דמיירי בשנים שהעידו וחיישי' ששכרתם דלא לימא ליה שאני הכא שאין השנים חוטאי' בשביל אחד אבל התם חיישי' שמא שניהם העידו שקר להנאתם ששכר' אותם ומיהו אין הראיה מחוורת כל הצור' דדילמ' עדיף מינה משני ליה דמעש' לא עבדי אבל דיבור' אמרי:

איבעי' להו כנס מהו שיוצי' פרש"י ז"ל דאכולה מתני' קאי בין למביא גט ולאומר מת וכו' ובין לחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ולפום פשט' דסוגיי' הכי משמע מדקתני לה סתם והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי קא מייתי ראיה להתיר' מן הנטען על השפחה ונתגיר' שאם כנס אינו מוציא דברננה לא מפקי' דשאני התם דאפי' נתגיירו לשם כך והיית' הרננה אמת גיורת מיהא הויא ובהתר הוא מקיים אותה מש"כ במביא גט ואומר שמת בעלה שאם הרננה אמת אשת איש הוא ובאיסור עומדת אצלו אדרבה נימא דדמי' הא לנטען מאשת איש דאם כנס יוציא לפי פירוש התוספות דאחכם שאסר את האשה בנדר על בעלה בלחוד דהתם נמי אפילו הויא בקושטא דמ"ה אסר לה מכל מקום הרי גרשה בעלה בגט גמור ועל מנת שלא תחזור לו וכדאיתא במס' גיטין על מתני' דהמוציא את אשתו משום נדר ולהכי מהימנינן ליה לנטען מן השפחה ומן בת העכומ"ז נמצא סעד לדבריהם דבתוספת' קתני החכם שאסר את האשה וטען מן בת עכו"מז ומן השפחה ועכו"מז ועבד שבאו על בת ישראל ונתגיירו שאם כנסו לא יוציאו ולא קתני בהם המבי' גט והאומר הרגתיו הרגנוהו אלמא בהנהו אם כנס יוציא כיון שיש חשש איסור ואע"ג דקתני התם המעיד על השבוייה ונשאה שאם כנס לא יוציא התם משום דשבוייה מנוול' נפשה לגבי שבאי ותו שאינה אלא איסור לאו לכהנת אקילו בה רבנן ומסתברא כדפרש"י ז"ל לפום סוגיי' והא דמדמינן ליה לנטען מן השפח' ולא מדמי' לה לנטען מאשת איש טעמ' דמילת' דמנטען מאשת איש אינו חשש בלבד דהא איכא קלא דלא פסיק או עדי דבר מכוער ורגלי' לדבר לחוש דכי נסבא אלימי לקליה אבל במביא גט ומעיד שמת בעלה אין כאן שום הוכחה ושום קול שאומר כן כדי שישאנה אלא חשש שבלב וכי העם מרננים ומפקפקים ולהכי לא חששי' ליה אלא ברננה בעלמא דומיא דנטען מן השפחה דלא חשיב לן אלא כנדה ולא דדמי רנני להדדי דהתם מקמי נשואין יש הוכחה כיון שבא עליה ונתגיירו והתם ליכא איסורא ובהא הוי איפכא דליכא שום הוכחה ואילו היכא דאיתא חשש איסורה אלא דמשום שאין באחד מהם מעשה מוכיח הראוי לאסור חשבי' ליה לרבנן לרננה שאין להוציא משום אומדן וחשד שבלב בלא שום ידים מוכיחות לאיסור ואסיקנא דכלן שנתגרשו נשיהם מותרות לישא אותן כל היכא דמקמי הכי הות להו קטטה עם נשותיהם או דילמא לא הות קטטה מעיקרא ורגילה היא בקטטה ואם מתו נשותיהם מותרים לישא לאלו ומיהו אם היתה חולנית כשהעיד חיישינן וכן משמע בירושלמי:

משנה החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא בית דין וכלם שהיו להם נשים ומתו מותרות להנשא להם וכלם שנישאו לאחרים ונתאלמנו או נתגרשו מותרות להנשא להם וכלן מותרות לבניהם ולאחיהם אמר הר"ם יש לאדם כאשר היה מומחה שיפר נדרים לבדו שיאסור לבדו ואמרו כלם רוצה בו כל אלו אשר נאמר בם לא ישאנה יכול לישא אותה אחיו או אחי אביו וכן שאר הקרובים לפי שהעקר אצלנו חזקה אין אדם חוטא ולא לו וכן כלם אם נסו לא יוציאו זולת אשת איש על הפנים שזכרנו:

אמר המאירי החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר כגון שנדר הבעל בהנאת אשתו ונשאל לחכם ואסרה לא ישאנה שהדבר נראה שהיה איפשר לו למצוא פתח ועילה להתיר והרהורי לבו עכבוהו והלאוהו למצא הפתח ומכל מקום אם התירה לו ואחר כך גירשה בעלה מאיליו ישאנה:

מיאנה או חלצה בפניו ישאנה שהרי בכלל בית דין הוא ובי דינא לא חשידי ואע"פ שהמיאון בשנים אף שנים אין מצויים לחטוא בשביל אחד:

וכלן ר"ל כל אותן שאסרו לישא כגון המביא גט והמעיד והחכם שאסר שהיו להם נשים בשעת ההבאה או העדות או ההוראה ואחר כך מתו מותרות שהרי לא לזו נתכונו ומכל מקום אם גירשו יש לחוש ויתבאר בה הדין בגמרא וכן כל הנשים שהוזכרו ליאסר לאלו אם נישאו לאחרים בנתים ונתארמלו מהם או נתגרשו מותרות שהרי לא לזו נתכוונו ובתלמוד המערב פ"ב הי"ב אמרו אין אדם מצוי לחטוא לאחר זמן:

ובין כך ובין כך כלן מותרות לבניהן ולאחיהן ופירשו בתלמוד המערב שאין אדם מצוי לחטוא לא מפני בנו ולא מפני אחיו ומכל מקום נטען לאשת איש לעולם אסור לכנוס וכמו שאמרו בגמרא כ"ד ב' אפילו אתא אחר ואפסקיה לקלא לא יכנוס אלא דמהני שאם כנס אף בעידי כיעור לא יוציא כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו עליה בגמרא אלו הן:

גאוני ספרד כתבו בענינים אלו שכל שנודע לבית דין או לצבור שבאותה העיר באחד שסיבב או השתדל או גרם להפריד אשה מבעלה לא ישאנה שסופו הוכיח שלשם כך נתכון ואפי' לא נטען עליה מכל מקום עבר על לא תחמד אלא שאם כנס לא יוציא ועוד כתבו שאם נתברר שלכך נתכון אפילו כנס יוציא כדין מקדש יבמה הזקוקה לכהן שהצריכו להוציאה אע"פ שאי אפשר לה עוד בכהן שלא יהא חוטא נשכר:

כבר ביארנו בפלוני רבעני לרצוני שהוא ואחר מצטרפין להרגו ומפני שאין אדם משים עצמו רשע ולענין ביאור מיהא זה שאמרו בסוגיא זו טעמא דרבנן כדרבא דאמר אין אדם משים עצמו כו' לרבא מיהא מה הוצרכו בכאן לטענה זו והא לדידיה לא הופקע עדות רשע אלא ברשע דחמס ואין צורך לטעם אין אדם כו' אלא ברשע דחמס ומשנתנו לאו רשע דחמס הוא איפשר שלא אמר רבא רשע דחמס בעינן אלא באיסורי לאוין אבל כל שבמיתת בית דין כגון רוצח ודאי פסול אף לדעת רבא וכן פירשוה גדולי הדורות ויש מתרצין שלא נאמר לרבא רשע דחמס בעינן אלא מכל שהוא עובר בעבירות שבין אדם למקום שמא אע"פ שהוא רע לשמים אינו רע לבריות להעיד להם שקר ומתוך כך הוא מצריך לרשע דחמס ואחר שכן כל שהוא רע לשמים ולבריות בכלל רשע דחמס הוא ואין לך רע לשמים ולבריות יותר מן הרוצח והדברים מתקבלים אלא שיש לפקפק בהן ברבעני לרצוני מיהא מה הוצרכנו לטעם אין אדם משים עצמו רשע הכא ודאי ליכא רע לבריות איפשר שאע"פ שמותר לו ומצוה לו להעיד מכל מקום הואיל וברצונו היה ובפשיעה שלו באה התקלה רע לבריות הוא ומכל מקום כבר ידעת שהלכה כאביי:

גזלן של דבריהם כשר לעדות אשה לומר מת בעלה משום עיגונא אקילו בה רבנן אבל גזלן של תורה ודאי פסול אף לעדות אשה ומכל מקום כתבו גדולי הפוסקים דדוקא בתורת עדות אבל מסיח לפי תומו כשר דלא גרע מגוי כמו שיתבאר במסכתא זו לקמן קכ"א ב' וחשוד לעריות כשר לעדות אע"פ שהוא בר מלקות מצד לא טובה השמועה אבל לעדות אשה פסול וכל שכן על אותה שנטען עליה כמו שביארנו במסכת סנהדרין כ"ו ב':

זה שביארנו במשנה בחכם שאסר את האשה לבעלה שלא ישאנה הא אם התיר ונתגרשה אחר כן שישאנה פירושו ביחיד מומחה שהרי הפרת נדרים כל שאינה במומחה צריך שלשה ואלו היו שלשה אף כשאסרוה מותרת דתלתא או אפילו תרי לא חשידי כמו שכתבנו במשנה אלא ביחיד מומחה:

יתבאר במסכתא זו שהמיאון בשנים ואינו צריך שלשה ומה שאמרו בסוגיא זו מיאון בשלשה אין הלכה כן ולמדת ששנים כשלשה לענין זה ר"ל להצילם מן החשד שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד והוא שאמרו עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה שאם ירצה אחד מהם לקנות אותה שדה או לישא אותה אשה שנחשדהו בכך אלא הרשות בידו ואין חוששין אותו כלל ופירשו הטעם בתלמוד המערב פ"ב ה"ב שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד ומכל מקום לאו דוקא שאף בלקחו את השדה בין שניהם אומרין כן ואין דנין אותם כנוגעים בדבר לומר שעל דעת כן העידו שאין חוששין לנגיעת עדות שלא בשעת העדות ואין חושדין על העתיד ושמא בשעת העדות לא היה עולה על לבם כן וכן כתבוה קצת גדולי הדור ר"ל שאפילו בשניהם כן וראיה להם בפרק התקבל ס"ז א' במה שאמרו שם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים וכשהקשו בה מזו של עדים החתומים כו' תירצו מעשה לא עבדי דבורא עבדי כמו שביארנו שם אלמא שכעין אותה שחששו שם בשנים אמרו בשדה מקח וגט שלא לחוש לשנים ומכל מקום אם בעלים הראשונים מערערים להוציאה מזה החתום שלקחה מלוקח ראשון כתבו גאוני ספרד שאם נתקימה חתימתם בבית דין קודם המקח מעמידין אותה בידו שהרי בשעת חתימה לא היתה קנויה לו ולא היה נוגע בעדות ואם לא הוחזק בבית דין מקודם אינו כלום שמא עכשו הקדים את הזמן וזייף ועכשו הוא שחתם ושמא כל שלא קנה אלא אחד יראה שמועיל מטעם אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד:

כל אלו שאמרו בהם שלא יכנוס והם המביא גט והעד שהעיד במיתת בעלה והחכם שאסר את האשה אם כנס מכל מקום אינו מוציא כלל הדברים ברננה לא מפקינן כלומר כל שאין שם אלא חשד ורנון הבריות וכדרך שאמרו בשפחה ונכרית משום דכתיב הסר ממך עקשות פה וכן באלו שאין כאן ידים מוכיחות לאיסור אין מוציאין ואין מדמין אותן לנטען לאשת איש בעידי דבר מכוער שרגלים לדבר ואיסור תורה ואע"פ שבמביא גט ועד מיתה איסור תורה הוא מכל מקום אין בענין הוכח ברור ויש מפרשים שלא אמרו אינו מוציא אלא על חכם שאסר שאי אפשר לבא לידי איסור תורה והיינו דומיא דשפחה ונכרית אבל מביא גט ועד מיתה יוציא הואיל ואיפשר שיש בה איסור תורה ואף התוספתא מעידה להם כן והוא ששנינו בה הפודה את השבויה מותר לישא אותה העיד עליה אסור לישא אותה ואם כנס לא יוציא הנטען מאשת איש ונתגרשה על ידי אחר ר"ל שנשאת לאחר ואחר כך נתאלמנה או נתגרשה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא:

גוי ועבד הבא על בת ישראל כו' הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על השפחה כו' לא יכנוס ואם כנס לא יוציא החכם שאסר כו' לא ישאנה ואם נשא לא יוציא ושנו בה מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ולא תני עלה ואם נשא לא יוציא וכן לא שנו בה זו של מביא גט ומכל מקום נראה לי כדעת ראשון וכמו שפירשנו ולא שבקיה בברייתא לומר לא יכנוס אלא מפני שסמך לה דבריו של ר' יהודה שאמר הרגתיו לא תנשא כו':

כניסה זו שכתבנו בסוגיא זו ר"ל שאם כנס לא יוציא יראה מתלמוד המערב פ"ב ה"י דוקא בשנשא אבל אם קדש אין זה נקרא כנס שנתיר לו את נשואין והוא שאמרו שם קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו וגדולי הדור מעידים שמצאו גירסא אחרת שם קדש כמי שכנס אמרו לו שלא לכנוס וכנס מוציאין מידו ואף אני עיינתי ומצאתי כן בספר מוגה אלא שלא על אלו אלא על משנת מצוה בגדול ליבם שאמרו בה ואם קדם הקטן זכה ואמרו עליה שאם קדש כמי שכנס הוא הא אם התרו בו שלא לכנסו וכנס מוציאין מידו דרך קנס ואיפשר שכך הדין באלו ועוד אמרו שם גירש מהו שיחזיר כלומר אם עבר וכנס וגירש מהו שיחזיר ואם אי את אומר כן לא נמצאת מוציא לעז על בניה אלמא כל שיש לה בנים יחזיר:

א) ועוי"ל דשאני הכא שיש לנו לומר פלגינן דבורא דכשאמר פלוני רבעני מעתה נהרג הרובע בין לאונסו בין לרצונו ולא צריך תו לומר לאונסו או לרצונו וא"כ כי אמר אחרי כן לרצונו פלגינן דבורא דמלתא דרבעו חשיבא בפני עצמה היא והוו כתרי דבורי אבל התם כי אמרו אנוסים היינו אין הדבר כלום עד שיפרשו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות לכן לא שייך לחלק הדבור שאין זה בלא זה כלום:

באומר אני הייתי אם הורגיו. יש גורסים בכ"ף פי' כ"ש דמהני כשאומר הרגנוהו כמו אם היה אומר אני הייתי אם הורגיו והוי כדאמרי' בגיטין כאומר מעת שאני בעולם וניחא שאינו מגיה המשנה:

ב) ולהך פי' צ"ל דכי בעי לעיל כנס מהו שיוציא לא קאי אלא אחכם שאסר וכו' דאי קאי אכולהו כדפ"ה לעיל מאי שנא דלא מפקינן הכא ברננה ובנטען מפקינן אף ברננה. דגם הכא אם הרננה אמת שמשקר מהאי דאמר מת הרגתיו אסורה לו מן התורה שעדיין אשת איש היא אלא ודאי לא קא בעי אלא מחכם שאסר האשה בנדר על בעלה:

מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו. פי' כך זה רשע כמו זה אמר ר"י באומר אני הייתי עם הורגיו פי' וראיתי כשהרגנוהו אבל אני לא נגעתי בו שיאן זה רשא ומקבלין עדותו ודייקינן לת"ק הרגתיו ל"י את אשתו הוא ניהו דל"י הא לאחר תנא רשע הוא ואר"י פלוני רבעוני לרצוני הוא וחאר מצטרפין להרגו לרצוני רשע הוא ושחורה אמרה אל תשת ידך עם רשע אל תשת רשע עד. פי' ואינו מצרף עמו דכיון דאמר לרצוני היה רשע ואין עדותו עדות ה"נ כשאומר הרגתיו רשע הוא והיכי מהימנינין לי' השיא את אשתו ע"פ וכ"ת שאני עדות אשה דאקילי בה רבנן פי' ואפילו רשע כשר לעדות זה והאמר ר' מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה, דד"ת פסול לעדות אשה גזלן דדבריהם, פי' כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים אבל גזלן גמור מדברי תורה פסול וה"ה לכל שהוא רשע מה"ת לימא ר"מ דאמר כר"י דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא רשע דאורייתא פסול לעדות אשה אבל ח"ק אפילו רשע דד"ר כשר לעדות אשה א"ל ר"מ אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דרבנן הכא כדרבא דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע פ' רבא פליג על ר"י ואמר פי' פ' רבעני לרצונו הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון דזה לעדות נאמן הוא על חבירו ואינו נאמן ע"ע ממה שאמר לרצוני לפי שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול נעדות בין טובה בין רעה הילכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו ואין עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא אלא לימא ר"י דאמר כר"מ, פי' ר"י דאמר לרצוני רשע הוא א"כ הכא כי אמר הרגתיו רשע האו ולמא תנשא אשתו לימא כר"י ס"ל דאמר הרגתיו לא תנשא אשתו א"ל ר"י אלא דאמרי אפי' כרבנן ודין הי' שלא יהי' נאמן כשאומר הרגתיו אלא שאני עדות אשה דקילו בה רבנן להכשיר אפי' פסול מאורייתא ור"מ דאמר גזלן דד"ת פסול לעדות אשה הוא דאמר כר"י ולית הל' כר"י דהא רבא פליג עלי' בפ"ק דסנהדרין ואמר פי' רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין משים עצמו רשע ופלגינן דבורא ואמרינן נאמן לומר רבעי אבל אינו נאמן לומר לרצוני אלא לאונסו וה"נ נאמן ומר כי נהרג אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו אח אחים הרגוהו וקם לי' ר"מ כרבא, והל' כרבא דהוא בתרא וליתא לדר"י והוא דאמר כר' יהודה וקיי"ל כרבנן:

מתניתין חכם שמסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד וכולן שהיו להן נשים ומתו מותורת לינא להן וכולן מותרות לבניהן ולאחיהן פי' כגון שנדרה האשה מבעלה ולא הפר לה ובאת מפני חכמים להתיר לה נדרה ואל מצאו פתח ואסרה וגירשה בעלה, לא ישאנה דאיכא חשדא מפני שאסרה עליו כדי שיגרשנה וישאנה הוא, ודייקינן הא היתרה ישאנה פי' הכי קא דייק מדקתבי שאסר מכלל דאי הוה חזי לה פתחא הי' שרי לה והאי דנקיט האי לישנא משום דהכי שייך לדיוקי לפרש דברי המשנה:

במאי עסקינן אילימא בחד מי מצי מפר והא ארחב"א אר"ע תנא הכפרת נדרים בג', אלא בג' מי חשידי והא תנן מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה מפני שהוא ב"ד לעולם בחד וביחיד מומחה:

מיאנה או כו' טעמא דבב"ד הא בתרי לא ומ"ש מהא דתנן עדים חתומים על שטר מקח ועל גט אשה לא חששו חכמים בדבר הא גופא קמ"ל לאפוקי ממ"ד מיאון בשנים קמ"ל מיאון בג', פי' ה"ה בתרי נמי לא חשידי והא דקתני מפני שהוא ב"ד לא משום לאפוקי מחשד אלא לאשמיענין דאין מיאון פחות מג' ולית הל' כי הא מתניתין דלקמן בפ' ב"ש פסקינן הלכתא כמאן דמכשר מיאון בב':

איבעי' להו כנס מהו שיוציא ר"כ אמר מוציא פי' אע"ג דלגבי נטען תנן אפי' כנס אין מוציאין מידו הכא מוציאין דכיון דאיהו אפקע מבעלה ושריא לעלמא איכא ריננא טפי ר"א אמר כנס אינו מוציא א"ל רבבנן לר"א גמרא אי סברא א"ל מתני' היא נטען שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הא' לא יכנוס ואם כנס אינו מוציא אלמא בריננא לא מפקי ה"נ בריננא לא מפקינן:

אמר רב מנשה גזלן דדבריהם כשר לעדות הא דדברי תורה פסול לעדות אשה:

הא דתנן החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה וקי"ל ביחיד מומחה ולפום הכי אם התירה ישאנה אבל בתלתא אפילו אסרו ישאנה משום שהם ב"ד ובבכורות פרק כל פסולי המוקדשים דכי אמרי' הפרת נדרים בשלשה הדיוטות במקום שאין שם מומחה ורבי יהודה ס"ל התם ואחד מהם חכם ולית הלכתא כוותיה ומקשינן התם מכלל דהנך כל דהו ומשנינן דמסברי להו וסברי:

גרסינן בשלהי נדרים ההיא איתתא דכל יומא דמשמש מקדמא ומשיא לגברא יומא חד אייתא ליה מיא לממשא א"ל הא מילתא לא הות האידנא א"ל א"כ חד מהני נכרים דהוו הכא אמר ר"נ עיניה נתנה באחר וכו':

בד"ה לימא רב יוסף דאמר כר' יהודה תימה דהכא לר"י כו' ומיהו י"ל דהתם לא מטעם עדות נאמן דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד כו' וההיא דר"י גופא קשיא ושם וכו' עכ"ל וע"ש פי' לדבריהם דהכא לא אמרינן דפלגינן דיבוריה אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וא"כ התם מכ"ש דאית לן למימר מהאי טעמא דאדם קרוב אצל עצמו דלא פלגינן דיבוריה וכמו שאינו יכול לפסול בניו כך אינו נאמן על עצמו ואפילו רב יוסף גופיה דפליג הכא וסבר דלא אמרינן אדם קרוב אצל עצמו היינו משום דלא פלגינן דיבוריה אבל התם ודאי מודה במכ"ש דאמרינן אדם קרוב אצל עצמו ולא פלגינן דיבוריה וכתבו ועוד דהתם לא שייך למימר פלגינן דיבוריה כדהכא דהכא איכא לפלוגי דיבוריה שהוא נאמן על הרובע שרבע אותו אבל אינו נאמן על עצמו שאומר לרצוני אלא שהיה באונס אבל התם איך יתכן למימר שבניו כשרים והוא עדיין עובד כוכבים אלא ע"כ דהתם טעמא משום דשויא אנפשיה כו' וכתבו וההיא דר' יהודה קשיא ר"ל דההיא דרבי יהודה מצד עצמו קשיא דהיכי דמי אי אשתו עובדת כוכבים ממ"נ בניו פסולין כו' ואי אשתו ישראלית ממ"נ כשרים כו' וכמפורש שם בתוס' באריכות ע"ש ומהרש"ל היה לו בכאן דרך אחרת ומחק כל זה מדברי התוס' ודרכו ומה שהכריחו לכך לא ידענו:

גמ' והתניא א"ל לרב יהודה מעשה בלסטים כו' א"ל משם ראיה באומר אני הייתי עם כו' לכאורה לפי גירסא זו שהיא בכל גמרות שלנו צ"ל דהאי והתניא בניחותא הוא אבל לפ"ז דחוק האי לישנא דפריך והא לסטים קתני והא יוצא ליהרג קתני דכיון דאר"י גופיה קפריך הכי הל"ל והא לסטים קאמרי ליה והא יוצא ליהרג קאמרי ליה גם דרכו של רש"י לפרש והתניא בניחותא וזה הביאני שבדקתי בתוספתא דה"ג א"ל משם ראיה שלא אמר להם אלא הרגנוהו וה"נ יש לגרוס בשמעתין א"ל משם ראיה שלא א"ל אלא הרגנוהו ה"נ באומר אני הייתי כו' והשתא י"ל דשפיר פריך ארב יהודה דמפרש דהרגנוהו היינו אני הייתי כו' והא תניא כו' וסמך עצמו אדלקמן דמשמע ליה כיון דלסטים קתני ויוצא ליהרג קתני ע"כ הרגנוהו לאו באומר אני הייתי כו' והמתרץ השיב לו דאפ"ה התם נמי באומר אני הייתי כו' והשתא המקשה מפרש קושייתו והא לסטים קתני כו':

גמ' [והתניא וכו'. ודאי לפי הגירסא דלפנינו (כו') דוהתניא היא בניחותא ומביא ראיה שמצינו ר' יהודה הזכיר דין זה של אני הייתי וכו' מיהו לפי מ"ש התוס' דנעשה כאומר קשה א"כ מ"ש ר' יהודה לרבנן משם ראיה באומר אני הייתי כו' היינו נמי דנעשה כאומר וא"כ קשה הלא שם איירי באני הרגתי והיינו בהרגתיו ולפ"ז אכתי קשה מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו וצ"ל דודאי לעיל דקדקו בתוס' מלשון הגמרא באומר ולא אמר תני אני הייתי וכו' משמע פירושו דנעשה כאומר אבל לקמן דרבי יהודה לא כך הוה המעשה פירושו שלא אמר אני הרגתי רק אני הייתי וכו' ודו"ק:

שם אילימא בחד כו'. ואין ניחא למקשן לפרש דחכם שאוסר היינו שאוסר לו ליקח בשלשה להתיר לו הנדר וע"ז שפיר קאי הדיוק הא מתיר דהיינו שפוסק לו שיקח שלשה אנשים להתיר לו הנדר מיהו ק"ק דהמקשן אינו צריך לקושייתו מ"ש הא התירה ישאנה דאף אם נימא דהתירה לא ישאנה מ"מ שפיר יכול להקשו' מדקאמ' שאסר מכלל דבר מישרי הוא כפרש"י ויש ליישב ודו"ק:

שם לעולם בחד וכדאמר רב חסדא כו'. וקשה אמאי אינו מחלק באסור בנדר אם אסר בחד לא ישאנה ואם אסר או התיר בג' ישאנה ולמה ליה לחלק בין מיאנה אם לא שמוכרח לתרץ דהיא גופה קמ"ל כמו שמתרץ הגמרא ואם כן מאי הקשה אחר כך טעמא דב"ד הא בתרי וכו' ויש ליישב ודו"ק]:

בתוס' בד"ה ואין אדם כו'. משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות כו' עכ"ל דאפי' לרבא דנרבע לרצונו כשר כשיש עדים שנרבע לרצונו הוא פסול כמ"ש התוספות לעיל:

ד"ה טעמא דב"ד כו' ואין להקשות דלמא היא גופה קמ"ל דב"ד מקרי בשנים שהרי גם בשנים יוצאין מידי חשדי כמו ממתניתין מהא דתנן עדים החתומים וכו' דאין סברא דהמתני' דהכא תסמוך אמתניתין דעדים החתומים ודו"ק מהר"ם יצ"ו:

בד"ה לא חשו כו' וי"ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כו' עכ"ל היינו הך דפ' א"ט דהעדים שהעידו כולם רשאין ליקח כו' ומינה דה"נ הכא במיאנה או חלצה בפניו שישאנה דחשיב מעשה דנגמר הדבר ע"פ ועי' בתוספות פ' א"ט וק"ל:

תוס' בד"ה לימא רב יוסף כו' מן דהא אדם עד בניו כשרים נמחק. ונ"ב נ"ל טעות ומש"ה קאמר אח"כ האי דרב יהודה גופא קשיא ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא א"ל ר"י כו' ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. פי' ולכן אף דמהימן על עצמו לעשות רשע מ"מ נאמן נמי להשיאה אבל לרבא דס"ל דאינו נאמן ליעשות רשע צריכין לטעמא דפלגינן דיבורא דאל"ה כמו שא"נ ע"ז כן לא נאמן ע"ז ונ"מ לענין היכא דלא שייך לומר פלגינן דיבורא לר"י כשר דמהימנינן ליה בכל דבריו ולרבא דא"נ לשום עצמו רשע לא מהימן כלל כיון דל"ש לומר פלגינן וכגון האומר בני זה בן גרושה שבאתי עליה במזיד לר"י נאמן דמהימנינן ליה בכ"ד אבל לרבא כיון שא"נ במה שבא עליה במזיד שוב לא מהימן כלל אם נאמר (כדברי הר"ן בכתובות גבי אנוסים היינו והתוס' שם בא"נ הראשון) דל"ש הכא לפלוג דיבוריה ובזה תראה איך שדברי התור"ע באות כ"ו מגומגמין קצתם:

תד"ה רבא. מסיק רבא גופיה כו'. ע"ש דרבא מסיק הכי לשמעתתיה דרמי ב"ח והגרי"פ שכ' ע"ד ע"ש שהוא רמב"ח ל"ד. מש"כ התוי"ט בס"פ בד"ה וכולן הב' בע"א המשיאה וכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש זהו טעם רש"י בשבת (קמה ע"ב) בהאמנת ע"א לעדות אשה אבל התוי"ט עצמו לקמן רפ"י דחה טע"ז בשם הנ"י ועמש"כ בשבת שם:

גמ' והאמר (רב) אר"ח בר אבין. צ"ל [רבא] סדר הדורות בהקדמה אות ד:

תוס' ד"ה לימא רב יוסף דאמר כר"י תימה דהכא וכו'. עיין תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רנד:

גמרא, מת הרגתיו כו' נהי דלא ישא את אשתו הא לאחר תנשא, (ואמאי הא רשע הוא כיון שאמר שהרג).
ואפילו לרבא דבעי רשע דחמס בפרק זה בורר (דף כז ע"א) מ"מ הא אמרינן התם ורבא ע"כ לא אמר ר"מ התם (דעד זומם פסול לכה"ת כולה) אלא גבי עד זומם דממון, דרע לשמים ורע לבריות, א"כ רוצח דרע לשמים ולבריות גם לרבא פסול לכל עדות, ואף לר' יוסי שם דס"ל דעד זומם דממון כשר לעדות נפשות דחמירי, מ"מ רוצח לנפשות דחמור פסול לכל עדות שבעולם.
וראיתי להנימוקי יוסף דכתב וז"ל ואפילו לרבא וכו' בהא מודה דהא קרי' רחמנא לרוצח רשע דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת ידך עם רשע עכ"ל, ולא זכיתי להבין, דאטו משאר עבירות דחייבי לאוין לא רשע מקרי הא מקרא מלא והיה אם בן הכות הרשע, אלא דטעמיה דרבא מדכתיב להיות עד חמס לא פסלה התורה רק רשע דחמס, א"כ גם רוצח ליתכשר:

תו׳ ד"ה ואין אדם מע"ר עבחי׳ א״ז רש״א ריש מכות בתו׳ ד״ה מעידין שהקשה דהא אאמע״ר. ובאמת תיקשי הכי ג״כ לשיטת רש״י לקמן ה׳ א' ד"ה מ״ט דבעידנא ויש לדחות דמיירי בלא התראה דהיו מכניסין לכיפה ובסנהדרין פ״א ב' ובכה״ג מהימן לפטור א"ע ולומר שוגג הייתי אך לפמש״ש דמיירי בלא קיבל עליו התראה דמגיע כיפה וע"ש בש״א וא״כ לא יוכל לטעון ג״כ שוגג. ואולם בתומים תפש בזה דהא רב יוסף ס״ל בסנהדרין ט׳ דאמע״ר ולדידי׳ תיקשי סתם מתני׳ דהכא עכ״ד יעו״ש. ואף דמבע״ל לרב חסדא בכתובות י״ט א׳ דאאמע״ר לר״מ מ״מ הא דסתם משנה ר״מ אינו כלל מוכרח ולפעמים שמצא הדין סתום [וע׳ בירו' תענית פ״ב הי״ג ובמגילה פ״ק ה״ד ועוד היו שאר סתומתאה אליבא דאחרינא כמו במגילה כו״א ובכ״מ זו דברי כו׳ וע' רש״י מגילה ב״א ועש״ש וכתו׳ ברכות ט"ב בהא דאחרים ר״מ וע׳ גיטין ד״ד א׳ מהדרינן אדר״מ כו׳ וע״ש בתו׳ י״ג א׳ ד״ה והא וע' תו׳ מו״ק ב׳ ע״ב הא דפריך מאן תנא כיון דסתם מתני׳ לא אתיא כר״מ ועשמ״ק כתובות רפ״ג ד"כט מאן תנא וע׳ תו׳ ערובין לד״ב ד״ה לא קשיא וע' פסחים כ״א לימא מתני׳ דלא כר״י והול״ל דלא כר״מ ואולי משום דסיפא דלא יסיק ל״נ אלא לר״י וע' תו׳ ר״פ גה״נ והא מתני׳ כו' וע״כ דלא קפיד אלא אסתמא דמתני׳ שלא יסתרו ואף דבלא"ה סתם מתני׳ ר״מ וע״כ דהיכי דמוכח לא חששו לזה וכ״מ בברכות ג׳ א׳ ואב"א רישא לאו ר"א ואף דא"כ הא קיי"ל סתם מתני׳ ר״מ ותיקשי נמי אר״מ דברייתא דס״ל משהכהנים טובלין וע״כ דאיננו כלל מוחלט ובלא״ה דלהך לישנא דרישא לאו ר״א ע״כ דס״ל ג״כ בהא דתרי תנאי אליבא דר״מ וכדלעיל ואכמ״ל] : ותו דמ״מ חזינן דסתם ר׳ כוותי׳ דר״מ בהא וגם דכל קושית התו׳ משנים אומרים אכלת חלב והא הך סברא דמה אם ירצה חכמים הוא דאמרי לה ור״מ מחייב וע"כ דקושית התו׳ אזלא לחכמים דר״מ דלדידהו היאך משכחת הך דינא דסתם לן דליכא מאן דפליג בהא. ואף דסתם חכמים דר"מ היינו ר״י [וכמ"ש רש״י בכ"מ ובכריתות ד״ז וע׳ תו׳ כתובות ל״ו א׳ ד״ה ואם וע׳ רש״י פסחים י"א א׳ דרבנן אדרבנן וע׳ תענית י׳ א׳ מאן חכמים ולקמן כ״ו סע״ב וכמו דאשכחן מאן י"א ר׳ יוסי וכה״ג]. ואיהו לשיטתי׳ דאמע"ר מ״מ תיקשי אליבא דהלכתא לדידן דקיי״ל דאאמע"ר וקיי״ל כחכמים דר״מ וע״ע בחי׳ לריש מכות משש״ב. וראיתי מתרצים קושית התומים דהא רב יוסף ס״ל דאמע״ר לפמש״כ התו׳ בסנהדרין דמ״א דר״י בר״י לא בעי שיתיר א״ע למיתה וא״כ לרבא דבעי שיתיר לשיטתו דס״ל בסנהדרין דאאמע״ר ולכן לא מוקי ג״כ בחבר דא״צ התראה כיון דלדידי׳ בעינן שיתיר אבל רב יוסף י״ל דס״ל חבר א"צ התראה ולא בעי שיתיר וכדאמר בסנהדרין דמ״א ובאשה חבירה ואליבא כו׳. ובאמת י״ל בסגנון זה בקצרה לפמש״ל במש״כ האחרונים דהא מ״מ יתחייב כיפה היינו בהתרו בו ולא התיר א״ע וקושית התו׳ מלא התרו בו כלל וא״כ היינו רק לרבא דבעינן שיתיר א״ע וכנ״ל. וגם בעיקר קושיתם דהא לר"י חבר א״צ התראה מלבד מ״ש במ״א בפלפול י"ל למ״ד בסנהדרין ח׳ סע״ב בפלוגתא דר״י ורבנן והתם פליגי חכמים עלי׳ דר"מ וס"ל כר״י בר"י והך סברא דמה אם ירצה חכמים הוא דאמרי לדבריו וכמ״ש התו׳ דב"מ וא״כ להך שנויא לא שייך לומר דאתיא כר"י בר״י. וע׳ במכות ט׳ סע״ב לפי שנויא דגמ' דר"מ דלא כר״י בר״י ומ״ש התו' כששתק בשא״ל העדים ולא הוי מתחייב בהודאתו ע״פ עצמו כיון דליכא רגלים בדבר לא מחזקינן ברשיעי וה"ה כשאומר לא הרגתיו כלל ומכחישם דלא מהימן וכמ״ש התו' דב״מ. ולכאורא הי׳ מקום לדחות קו"התו דלא שייך כאן להקשות דאאמע״ר די״ל דפלוגתייהו תליא בהכי דסתם חכמים דר"י היינו ר״י וא"כ י״ל דר"מ דסובר דאאמע״ר ובכתובות י״ח א׳ לרב חסדא דמוקי הכא אליבא דר״מ ור״י אזיל לשיטתו הכא דאדם משים ע"ר ולכן קאמר שפיר ומה אם ירצה כו'. ומיהו התו׳ לשיטתי' בב"מ ג״ב ד״ה מה אם ירצה לחד סברא דלדבריו דר״מ קאמרי יעו"ש ואכמ״ל:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

גמ'. פלגינן דיבורא. פליגי ר' יוסף ורבא בדין פלוני רבעני לרצוני שלר' יוסף חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולרבא חל דין פלגינן דיבורא. ונראה לבאר מחלוקתם בשלש דרכים:
א) י"ל דפליגי האם שתי ההגדות שעל הרובע ושעל הנרבע חלין כחלות הגדה עדות אחת או כחלות של שתי הגדות נפרדות. דלר' יוסף חלה רק הגדת עדות אחת בלבד, ולפי' סובר שחל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא חלין שתי הגדות עדות שונות - עדות אחת על הרובע וחלות עדות אחרת על הנרבע, ומשו"ה ס"ל לרבא דחל דין פלגינן דיבורא, כי העדות האחת שעל הנרבע בטלה והעדות האחרת שעל הרובע קיימת, כך פי' מרן הגר"ח זצ"ל.
ב) הראב"ד (עי' ברא"ש פ"ק דמכות י"ג - י"ד) נוקט דעדות דרובע ונרבע הו"ל חלות עדות אחת לכ"ע, ולרב יוסף חל בעדות זו דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו לרבא לא שייך הכא הדין דעדות דבטלה מקצתה בטלה כולה, דדין זה חל רק במקום שמקצת העדות שבטלה הויא חלות עדות פסולה, משא"כ בעדות "רבעני לרצוני" דהו"ל עדות דבעל דבר על עצמו דאינה הגדת עדות כלל וכמי שאינה, ולפיכך ביטול מקצת העדות לא חל מכיון דאינה עדות כלל.
ג) ועוד י"ל דלכ"ע שתי עדיות שונות חלין - א' על הרובע וא' על הנרבע - אלא שלר' יוסף העדות שעל הרובע בטלה כי יש בעצם סיפור המעשה של העד תרתי דסתרי, כי לדברי העד רשע הוא ורשע פסול לעדות, ולכן עצם נאמנותו על הרובע פקעה כי סותרת את עצמה מינה ובה. ובשיטת רבא נראה דס"ל שהנרבע אינו נאמן כלל לומר שלרצונו נרבע. דהנה יעויין ברמב"ם (פי"ח מהל' סנהדרין הל"ו) שכתב וז"ל גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודיית פיו אלא על פי שני עדים כו' שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שהן תמיד תוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות, כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת מלך היא עכ"ל. ומהרמב"ם יוצא שכשאדם משים עצמו רשע אינו נאמן כלל כי שמא הוי מן העמלין מרי נפש וכו'. ובכן י"ל שזוהי סברת רבא שכשאדם משים עצמו רשע ואומר רבעני לרצוני אינו נאמן כלל שנרבע לרצונו, ומקבלים את עדותו על הרובע ואין סתירה בעצם נאמנותו לספר את סיפור המעשה על הרובע כי מה שסיפר שנרבע לרצונו הוי פטפוטי דברים בעלמא שדברי שטות הם ממי שהוא מרי נפש כו'¹⁶¹.
ונראה להביא ראייה מסוגיתנו לדרך השלישית בביאור המחלוקת בין רב יוסף ובין רבא, שהרי הגמרא הביאה את מחלוקתם בנידון דעד א' בעדות אשה שהעיד "הרגתיו", ונראה שיש מכך שתי הוכחות לביאור השלישי. ראשית כל, דבשלמא בעדות על הרובע ונרבע יתכן כביאור הראשון, דר' יוסף ס"ל דהו"ל חלות עדות אחת, שהרי בין הרובע ובין הנרבע השתתפו באותו מעשה העבירה, ולפיכך שתי ההגדות, על הרובע ועל הנרבע, מצטרפות לחלות עדות אחת. אך דבר זה קשה להולמו בעדות מת בעלה שבאה להתיר האשה ועדות הרגתיו המחייבת את הרוצח, כי היתר האשה כשמת בעלה לא שייך כלל לחיוב הרוצח שהורגו, ומסתבר דהו"ל שתי חלויות של עדות שונות שאין ביניהן צירוף כלל. ואע"פ שהעד העיד על שתיהן בתוך כדי דיבור מ"מ הויין שתי עדויות שונות, ואינו בדין שיחול בהן דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כי אינן עדות אחת. ואילו לפי הדרך השלישית י"ל שאע"פ שישנן שתי עדויות מ"מ יש סתירה בנאמנות העד לספר את המעשה, כי סיפר שמת בעלה וגם הרגתיו ולדבריו רשע הוא ואינו נאמן להעיד שבעלה מת.
ועוד ראייה, דהנה יש לחקור בנאמנות עד אחד מדרבנן להעיד שמת בעלה, האם נאמנותו חלה מדין עדות וכמו שני עדים המעידים בדבר שבערוה, או שחלה מדין נאמנות דעד א' באיסורין. והנה כל הפסולין להעיד, כגון אשה קרוב ורשע, כשרים לעדות אשה (יבמות דף קיז א), ומשמע שאינה חלות הגדת עדות דבי תרי אלא חלות נאמנות דעד א' נאמן באיסורין, שהרי אשה וקרובים נאמנים באיסורין כעד א' ולא בעדות דבי תרי. אמנם אם ננקוט שעדות אשה חלה מדין נאמנות דאיסורין דעלמא ולא מדין עדות שבדבר שבערוה צ"ע, היאך ס"ד בגמרא שבעדות אשה חל דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שדין זה חל בהגדת עדות דעלמא ולא בנאמנות דאיסורין. אך לפי הביאור השלישי מבואר כי ביטול סיפור העדות חל מחמת סתירה בנאמנות העד, שלדבריו רשע הוא ואינו נאמן, ולפיכך אף בעדות אשה נאמנותו בטלה ואע"פ שאין בדבריו חלות דין עדות אלא חלות דין נאמנות.
אמנם קשה להכריע סופית בדין עדות אשה האם חל מדין עדות או מדין נאמנות, כי אע"פ שפסולי עדות כשרים ומוכח לכאורה מכך שחלה מדין נאמנות ולא מדין עדות, אך מאידך דין כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי הוא כשנים נמי חל בעדות אשה (יבמות דף קיז:), ומשמע מכך שחלה הנאמנות מדין עדות דבי תרי ולא מדין נאמנות דעד א' דעלמא¹⁶², וא"כ שפיר י"ל דחל נמי דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכמו דחל בעדות דעלמא.
והנה הגרע"א זצ"ל בתשובותיו (סי' פ"ז) דן בשני עדים שהעידו באשה שמת בעלה ונמצא אחד מהן גזלן מדאורייתא האם חל בזה דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או לא. ונ"ל דלא חל מכמה טעמים:
א) יתכן שעדות אשה חלה מדרבנן מדין נאמנות דעד א' באיסורין דלא חל בה הפסול דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מכיון דאינה חלות דין עדות. והא דבסוגיין מצינו ביטול עדות בכה"ג הוא מטעם חסרון בנאמנות כנ"ל ולא משום חלות דין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ב) בדין נמצא א' מהן קרוב ופסול דעדות כולן בטלה (מכות דף ה:) קיימת מחלוקת בין הראשונים. תוס' (במכות דף ו. ד"ה אמר ר' יוסי) ס"ל שאע"פ שהעדות בתורת כת דשני עדים בטלה מ"מ נשארת חלות עדות דעד אחד המחייבת בדיני ממונות שבועת עד אחד. ומאידך שיטת הרי"ף (הובאה ברא"ש למכות פ"ק אות י"א) והרמב"ם (פ"ה מהל' עדות הל"ג) שאפילו עדות עד א' לשבועה בטלה. ובכן אליבא דהראשונים דס"ל שרק עדות הכת בטלה אבל עדות עד א' נשארת המחייבת שבועה פשיטא דה"ה בעדות אשה שעדות עד אחד נשארת ומועלת להתירה ואע"פ שנמצא א' מהן קרוב או פסול בכת.
אך אמר הגר"מ זצ"ל שאף אליבא דהרמב"ם שאני עדות אשה מעדות עד אחד בדיני ממונות. הרי הרמב"ם כ' (שם) וז"ל וכן כל מקום שעד אחד מועיל, אשה ופסול כן מעידין, חוץ מעד אחד של שבועה שאין מחייבין שבועה אלא בעדות עד אחד הראוי להצטרף עם אחר ויתחייב זה הנשבע על פיו ממון עכ"ל, יוצא דאליבא דהרמב"ם נאמנות עד א' לשבועה חלה משום דהוי אחד משנים, דהיינו משום שהוא ראוי להצטרף עם עוד עד שני לממון משו"ה נאמן הוא לשבועה. ולכן ס"ל לרמב"ם שבנמצא א' פסול בתוך הכת שאינם ראוים לממון לכן אף אינם יכולים לחייב שבועה מדין עד אחד. משא"כ בעדות אשה, שעד אחד נאמן בתורת עצמו ולא משום דהוי אחד משנים הראוי לצירוף, ולכן אפילו באופן שנמצא א' מהן קרוב ופסול שאינם ראויים להעיד ככת של שני עדים מ"מ כל עד א' לבדו נאמן להעיד שמת בעלה.
ג) עוד נראה דהנה רק רשע מדאורייתא פסול לעדות אשה. ודין זה זקוק להסבר. ונראה שרשע דאורייתא חשוד לשקר, משא"כ שאר פסולים שאינם חשודים לשקר, שהרי גם משה ואהרן קרובים ופסולים לשאר עדויות, וכן חילקה הגמ' בב"ב (קנט א). ונראה דחז"ל התקינו לקבל כל פסולי עדות לעדות אשה אך לא רשעים שהם חשודים לשקר. ולכן מסתבר שאין כאן חלות פסול גברא אלא הפקעת נאמנות בעלמא שגדר הדבר שמשום שחשוד לשקר אין כאן הגדת עדות כלל. ולכן לא חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, כי מי שחשוד לשקר אינו עד והגדתו אינה הגדה כלל ולכן אינו פוסל העדים האחרים¹⁶³.
תוס' ד"ה הוא. ז"ל אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרינן בסנהדרין (דף עח.) עכ"ל. דהו"ל עדות שא"א יכול להזימה דלית ליה זוממי זוממין. וצ"ע דלכאורה עד טריפה אינו נפסל בפסול גברא אלא שמעשה הגדת העדות שלו פסולה מכיון שאי אתה יכול להזימה וכמו שנפסלה הגדת עדות בלי דרישה וחקירה, שהפסול חל בהגדת העדות עצמה ולא בגברא וא"כ קשה למה חל דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה, דלכאורה דין זה חל רק כשחל פסול גברא בא' מעדי הכת, וצ"ע.
ובעצם הדיון שבסוגיא ובראשונים במכות (דף ו.) האם עד ראייה פסול שאינו מעיד בב"ד פוסל עדים האחרים מלהעיד בב"ד, נראה שיתכן לתלות השאילה בחקירה האם דין נמצא א' מהן פסול חל כפסול כת או כפסול הגדה. שאם הוא חל כפסול כת יתכן שחל אף בעד ראייה דלענין ראייה הצטרף לכת. ומאידך אם חל כפסול הגדה אינו חל בעד ראייה שאינו מגיד בב"ד.
ועוד נראה שיתכן לתלות בחקירה זו אף את המחלוקת בין הראשונים הנ"ל, האם בנמצא א' מהן פסול קיימת עדות עד א' לחייב שבועה או לא. שאם חל פסול כת י"ל שעדות עד א' לשבועה קיימת. ואילו אם חל פסול הגדה אף הגדת עד א' לענין שבועה בטלה.
תוס' ד"ה רבא. ז"ל ואמר ר"י וכו' עכ"ל. לולי דמסתפינא היה נראה לתרץ דחל דין פלגינן דיבורא רק כדי לקיים הגדת עדות בב"ד שלא תתבטל, ולכן ס"ל לרבא דפלגינן דיבור "לרצוני" משאר העדות כדי שתתקיים העדות ד"פלוני רבעני". משא"כ לענין שטר, דאמירתם "אנוסים היינו" אינה חלה מדין הגדת עדות, שהרי משחתמו על השטר ונתקיימו חתימותיהם תו אינם יכולים להגיד עוד עדות, דמכיון שהגידו עדותם בשטר תו אינם יכולים להגיד. אלא שנאמנים לומר "אנוסים היינו" מדין נאמנות אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא מדין נאמנות דעדות. ודין פלגינן דיבורא חל רק לקיים הנאמנות דעדות ולא לקיים נאמנות אחרת כגון הנאמנות דהפה שאסר¹⁶⁴.
אך כל זה ניתן לומר אם נקטינן דפלגינן דיבורא הלכה היא שחלה רק בעדות בב"ד. אבל לפי ביאורנו למעלה שדין פלגינן דיבורא חל משום שאין אדם משים עצמו רשע, ומיוסד בשיטת הרמב"ם (בפ"ח מסנהדרין הל"ו) שמי שמשים עצמו רשע אינו נאמן משום דאמרינן דהוי ממרי נפש וכו', א"כ הדין דפלגינן הו"ל לחול בכל נאמנות שבתורה ולאו דוקא בנאמנות דעדות בב"ד, וה"ה דחל בנאמנות דהפה שאסר, ומשו"ה נמנעו תוס' מלומר התירוץ שלנו.
¹⁶¹ אמנם צ"ע דלפי"ז למה לו לרמב"ם לומר שהמרשיע את עצמו פסול אף מגזיה"כ, הלא מי שמרי נפש אינו נאמן כלל. ועיין בשיעורים למס' ב"ק (דף תס"ד - תס"ה).
¹⁶² עיין בחידושי הגר"ח הלוי על הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח הלט"ו).
¹⁶³ נראה בכוונת רבינו זצ"ל שהפקעת עדות רשע שחשוד הוא ואינו עד כלל חל רק בעדות אשה מדרבנן, אך בהגדת עדות דאורייתא הריהו פסול בפסול גברא ופוסל עדות אחרים שבכת מדין נמצא א' מהן פסול, דהגדתו דאורייתא מהוה הגדת עדות בבי"ד, ואין לדמותו לבעל דבר אליבא דהראב"ד דאין לו הגדה כלל ולא מצטרף לכת עדות. דאילו הגדת רשע הגדה דאורייתא היא וחל בו דין נמצא א' מהן פסול עדות כולן בטלה.
¹⁶⁴ רבינו זצ"ל לא ביאר את טעם החילוק הזה. ויתכן שהוא משום דהנאמנות דעדות חלה רק בב"ד, ובב"ד פלגינן דיבורא כי הדיינים אינם מקבלים את הדיבורא "לרצוני" אלא רק את הדיבורא ד"פלוני רבעני". משא"כ הנאמנות דהפה שאסר דאינה תלויה בב"ד וחלה בכל מקום, ומאחר שאינה תלויה בב"ד לא חל דין פלגינן דיבורא.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

גזלן דדבריהם. כמו מפריחי יונים ומשחק בקוביא דתנן (ר''ה דף כב.) כל העדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים ועלה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כו': רבא פליג עליה דרב יוסף ואמר אפי' אמר פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרף להורגו לרובע דכיון שזה מתכוין לעדות נאמן הוא אצל חברו ואין נאמן על עצמו ממה שאמר לרצוני דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה הלכך אינו נעשה רשע בעדות עצמו: ואין אדם משים. את עדותו עדות אצל עצמו ליעשות רשע והא דקי''ל (ב''מ דף ג:) הודאת פיו כמאה עדים דמי הנ''מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות וליפסל לא: ושאני עדות אשה דאקילו בה רבנן. הלכך אפילו רשע נאמן ואנא לית לי דרב מנשיא דאמר הא דדברי תורה פסול: אלא רב מנשיא דאמר כרבי יהודה. והכי מיתוקם סוגיא רב יוסף מוקים לרב מנשיא כרבי יהודה ורב מנשיא מוקי לרב יוסף כרבי יהודה: אני הייתי עם הורגיו. אבל לא נגעתי בו: ע''י לסטיות. לפי שהיה עמהן: מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאתה לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה: לא ישאנה. משום חשד: שהוא ב''ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי דקי''ל חליצה ומיאון בג' ותלתא לא חשידי: גמ' הא התירה. ואח''כ מת בעלה או גירשה ישאנה שאין כאן חשדא: לעולם בחד. ודקשיא לך מדקתני שאסר מכלל דבר מישרי הוא אין ביחיד מומחה וכדרב חסדא בנדרי' בפרק נערה המאורסה: ב''ד. ג': לא חשו חכמים לדבר זה. לומר לא יקחו שוב שדה זו מן הלוקח וכן העד של גט לא ישא את האשה: היא גופה. כלומר ה''ה דתרי נמי לא חשידי והא דקתני שהוא ב''ד לאו משום לאפוקי מחשדא אלא לאשמועי' דאין מיאון בפחות מג' ולאפוקי ממאן דאמר בפ' [ב''ש] (לקמן קז:) מיאון בשנים: כנס מהו שיוציא. אחכם ואמביא גט קאי: גמרא או סברא. האי דאמרת כנס אין מוציא:

משום דעד השתא איירי בהצלת הורג ורובע מסיק לה והרוג נמי לא משום שנאה פסיל ליה התם אלא אמר רבינו יצחק דמיפסל משעה שנעשה טרפה דטרפה פסול להעיד כדאמרי' בסנהדרין (דף עח. ושם) וה''ר יוסף מאורלינ''ש מפרש דפריך מהרוג ונרבע שיצילו כשהם קרובים להורג ורובע וקשה לר''י דאין ה''נ דנהי דבהרוג ליכא למימר דאין ה''נ שיציל דהרי חייב הכתוב מכה אביו מ''מ מנרבע מאי פריך וכ''ת בנרבע נמי דהא דרשינן בסנהדרין (דף נד.) ערות אביך ממש שרבעו ה''מ לענין כרת אבל מיתה לא אשכחן: רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו. הקשה ר' יצחק בן אברהם דבפרק שני דכתובות (דף יח: ושם) מסיק רבא גופיה גבי הא דתנן התם אם אין כתב ידן יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים לומר אנוסים היינו לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים ואמאי אין נאמנים דהוה לן לפלוגי דיבורא ולומר דאנוסים היו ולא מחמת ממון אלא מחמת נפשות ואומר ר''י דלא פלגינן דיבורא כדי לפסול השטר דמדאוריית' עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד א''נ התם בכל ענין שהם אנוסים אם לא מחמת נפשות הוו רשעים הלכך לית לן למיתלי באונס מחמת נפשות דהוי מיעוטא: ואין אדם משים עצמו רשע. היינו לפסול את עצמו אבל נאמן הוא לומר גבי אכילת חלב מזיד הייתי כדאמר בכריתות (דף יב. ושם) דאין לנו לכופו להביא חולין לעזרה לפי דבריו והא דקאמרינן בהאיש מקדש (קדושין דף נ. ושם) גבי הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא דלא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא לומר מזיד הייתי לאו משום שלא יהא נאמן לומר מזיד הייתי דפשיטא דנאמן אלא כלומר שאין ברצון אומר בענין דמשוי נפשיה רשיעא וא''ת דהשתא משמע דנרבע לרצונו פסול לעדות ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו:) איכא למ''ד דחשוד על העריות כשר לעדות וי''ל דהתם בחשוד שהוא פריץ ומתייחד עם העריות ולא ודאי בא על הערוה כדפי' התם בקונטרס ומאן דפריך התם עני מרי ארבעים בכתפיה וכשר היינו משום דמלקין על לא טובה השמועה וא''ת וכי ודאי בא על הערוה אמאי פסול הא רשע דחמס בעינן שיהא רע לשמים ולבריות וזה אין רע לבריות כגון אוכל נבלות להכעיס דכשר לרבא בפרק זה בורר (שם כ''ז.) וי''ל דהוי כמו אוכל נבלות לתאבון דפסול לכולי עלמא אע''פ שאין רע לבריות דכיון דחשוד לעבור בשביל הנאת עצמו חשוד נמי להעיד שקר בשביל ממון והכי נמי בא על הערוה: לימא רב יוסף דאמר כרבי יהודה. תימה דהכא לרבי יהודה לית ליה פלגינן דיבורא ובפרק החולץ (לקמן דף מז. ושם) אמרינן ההוא דאתא לקמיה דרבי יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א''ל נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה יכול לפסול את בניך אלמא פלגינן דיבורא ומיהו י''ל דהתם לא מטעם עדות נאמן (דהא אדם קרוב אצל עצמו ועוד דאם נאמן לפסול עצמו איך יתכן שיהו בניו כשרים) אלא הא דפסלינן היינו לאוסרו בבת ישראל דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בעל דין וההיא דר' יהודה גופא. קשיא ושם נפרש בעזרת השם: באומר אני הייתי עם הורגיו. אור''י דאע''ג דאמר הרגנוהו נעשה כאומר אני הייתי עם הורגיו וכענין זה מפרש ר''ת ורבינו חננאל בפ' מי שאחזו (גיטין עג: ד''ה אמר) באומר מעת שאני בעולם נעשה כאומר: במגיזת קפוטקיא. יש ספרים דגרסי במזיגת והוי כמו במגיזת עבראי כמו שמלה שלמה. ר''י: טעמא דב''ד הא בי תרי לא. ואע''ג דאמרינן בריש השולח (גיטין דף לב: ושם) דלתרי נמי בי דינא קרו להו מ''מ אור''י דדייק שפיר דמדתלי טעמא בבית דין ולא קאמר מפני שהיו ב' ש''מ דלא סגי הכא בתרי ועוד דומיא דחליצה דבג' אע''ג דאיכא מאן דמכשר בפרק מצות חליצה (לקמן דף קד.) ביחידי הך תנא לא סבר לה כוותיה דחד ודאי לא מיקרי ב''ד ואיכא נמי רננה בחד: לא חשו חכמים לדבר זה. ואע''ג דשרי מ''מ בעל נפש יתרחק כדתני' עלה באלו טרפות (חולין דף מד: ושם) דן את הדין זיכה וחייב טימא וטיהר וכן העדים שהעידו כולם רשאים ליקח אבל חכמים אמרו התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו וא''ת הא אמרינן בסוף התקבל (גיטין דף סז. ושם) גבי חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא אמרי מעשה לא עבדי וי''ל דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם: אמר להו מתני' היא הנטען כו'. ולנטען על אשת איש לא דמי דהתם בדין שיוציא אם הוא אמת אסירא ליה אבל הכא שאסר את האשה בנדר אפילו אסרה שלא כדין כיון שגירשה בעלה שריא לחכם מדאורייתא:

יבמות כה ע"ב