דף כד - ב
אלא, "בכור" דקרייה רחמנא - למאי הלכתא קרא לו הכתוב "בכור"?
והרי היה ראוי לכתוב "הגדול", שאף בגדול האחים הפשוטים יש מצוה.
ומתרצינן: לגריעותא. כדי ללמוד מירושת הבכור את אביו לכאן:
מה בכור אינו נוטל חלק כפול בראוי, בירושה הראויה לבא אחר מיתת אביו, כמו שהוא נוטל פי שניים ברכוש המוחזק בידי אביו ביום מותו.
אף האי יבם, אינו נוטל בירושת אביו, שמגיע לו בה שני חלקים, [1] חלקו וחלק אחיו המת, בראוי כבמוחזק.
שבירושה הבאה לאחר מיתת האב, יטול היבם רק את חלקו שלו, ולא את חלק אחיו המת.
מתניתין:
הנטען [מי שנחשד] שבא על השפחה, שהלעיזו עליו הבריות כך. ואחר כך נשתחררה השפחה ונעשית ישראלית, והותרה לבא בקהל ישראל.
או מי שנחשד שבא על העובדת כוכבים, ואחר כך נתגיירה - הרי זה החשוד לא יכנוס [לא ישאנה], אף על פי שלא נתברר החשד הראשון בעדים, לפי שאסרו חכמים לכונסה משום לעז, שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון שיצא.
ואם עבר הנחשד וכנס את השפחה המשוחררת או את הגיורת - אין מוציאין אותה מידו, על אף שלכתחילה אסור היה לכונסה.
הנטען על אשת איש, ומחמת כן הוציאוה בית דין מתחת ידו של בעלה, שהרי אשת איש שזינתה אסורה לבעלה, וצריך לגרשה. אסור לבועל החשוד, לכונסה.
ואם הלך זה ונשאה, אף על פי שכנס - יוציא אותה מתחת ידו, משום שאשת איש שזינתה אסורה מן התורה בין לבעל ובין לבועל.
גמרא:
שנינו במשנה: הנטען על השפחה ונשתחררה, או על העובדת כוכבים ונתגיירה, הרי זה לא יכנוס.
ודייקינן: אף שאמרנו לא יכנוס, הא גיורת מיהא הויא, שגירותה גירות גמורה היא. שהרי רק הוא אסור לכונסה משום החשד, אבל אחרים מותרים בה. ואף הוא עצמו, אם כנס, לא יוציא, כמבואר במשנה.
ומוכח שגירותה הועילה אף על פי שהדברים מוכיחים שלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה שזינתה עמו.
ורמינהו מהא דתניא: כל איש שבא להתגייר ואנו מכירים את הסיבה שמחמתה התגייר, אחד איש שנתגייר לשום אשה ישראלית שרוצה לינשא לה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש.
וכן מי שנתגייר לשום "שולחן מלכים", כדי שיהיה סמוך על שולחנם של מלכי ישראל.
או שנתגייר לשום "עבדי שלמה", שרצה להיות מעבדי המלך, כדי שתהיה אימתו על הציבור, כפי שהיה בעבדי שלמה, שהיו בעלי שררה והיתה אימתם מוטלת על הציבור.
כל אלו אינן גרים, דברי רבי נחמיה
שהיה רבי נחמיה אומר:
אחד המתגייר מחמת יראה מסוימת, כגון הכותים, בזמן גלות שומרון, שהיו גירי אריות, ששלח ה' בהם את האריות, ומחמת יראת האריות נתגיירו.
ואחד גירי חלומות, שנתגיירו מחמת שכן אמר להם "בעל החלומות".
ואחד המתגייר משום שירא על נפשו, כגירי מרדכי ואסתר המוזכרים במגילת אסתר ככתיב "וכל עמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".
כל אלו וכיוצא בהם, אינם גרים.
עד שיתגיירו בזמן הזה, וכמו שיבואר מיד.
ומפרשת הגמרא את דברי הברייתא:
והוינן בה: וכי עד שיתגיירו בזמן הזה - סלקא דעתך, עלה בדעתך לומר!?
וכי כל הגרים שנתגיירו עד הזמן הזה אינם גרים?
אלא אימא עד שיתגיירו "כבזמן הזה".
והיינו, שאין מקבלים גרים אלא אם כן מתגיירים בלא שום סיבה, שאין מתגיירים מחמת שררה וכיוצא בו. אלא הם מתגיירים על אף שרואים אותנו נכנעים, כבזמן הזה שאנו בגלות ואין בנו שררה וכבוד.
ומעתה קשה על משנתינו, שהרי בברייתא זו מבואר שאין מקבלין גר אלא כשמטרתו לשם יהדות בלבד, ומדוע אומרת משנתינו שאשה המתגיירת לשום איש מסוים, גירותה גירות?
ומשני: הא אתמר עלה, על ברייתא זו, אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כל שנתגיירו לגמרי, אף על פי שלשם סיבה מסוימת נתגיירו - כולם גרים גמורים הם.
ולכן, אף הגיורת שבמשנתינו גיורת גמורה היא.
ומקשינן: אי הכי, שגיורת גמורה היא - לכתחילה נמי יכנוס אותה הנחשד. ומדוע אמרה משנתינו שלא יכנוס?
ומשנינן: אף על פי שגיורת היא, לא יכנוס משום דרב אסי.
דאמר רב אסי, טעמה של משנתינו שלא יכנוס, הוא משום לזות שפתים של הבריות, ככתוב במשלי "הסר ממל עקשות פה, ולזות שפתים הרחק ממך".
ואם נתיר לחשוד לכונסה, ילעיזו הבריות שאכן אמת הקול שיצא בתחילה, שזינתה עמו. שהרי מוכח כן ממה שכנסה לבסוף.
ומכל מקום, אם כנס - לא יוציא.
תנו רבנן: אין מקבלין גרים לימות המשיח.
כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, לפי שהם באים להתגייר לשם שררה וכבוד.
אמר רבי אלעזר: מאי קרא שממנו אנו למדים כן?
דכתיב בישעיה "הן גור יגור אפס מאותי, מי גר אתך עליך יפול".
וביאור הכתוב:
"הן גור", הבא להתגייר, "יגור", יתגייר כאשר "אפס מאותי" - בעוד שאין אני, הקדוש ברוך הוא, נמצא עמכם. והיינו בזמן הזה, שאנו בגלות.
"מי גר אתך, עליך יפול", מי שנעשה גר אתך [עם ישראל], בעניותך, בזמן הגלות "עליך יפול" - יזכה עמך בעשירותך, בזמן המנוחה בעולם הבא.
אבל אידך - לא!
מי שלא נתגייר בזמן עניותם של ישראל, אין מקבלין אותו.
ולפיכך, אין מקבלין גרים לימות המשיח.
שנינו במשנתינו: הנטען [הנחשד] שבא על אשת איש, ומחמת זה הוציאוה לאשה זו שזינתה עמו מתחת ידו של בעלה כדין אשת איש שזינתה שאסורה לבעלה - אין הבועל רשאי לישאנה.
ואם כנסה יוציא, שאשת איש שזינתה, אסורה בין לבעלה ובין לבועל.
אמר רב: הא דאמרינן שאם כנסה הבועל יוציא, הוא דוקא אם נאסרה בעדים. שבאו עדים שמעידים על ביאה ממש, שראוה שזינתה עמו, שבזה הדין שאסורה לבעלה מן התורה, וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. ולפיכך אם כנסה הנטען יוציא.
אך אם יצאה מבעלה רק מחמת קול שזינתה, בלא שהיו עדי ביאה, וכנסה החשוד, אין צריך להוציאה.
אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב, אמר להאי שמעתתא [סבור אני כי דברים אלו, אמרם רב בהיותו מנמנם, בעודו הולך לשכב], שאמר דוקא היכא שבאו עדים מוציאין אותה מיד החשוד שכנסה. והרי בברייתא מבואר לא כן!
דתניא: הנטען [הנחשד] שבא על אשת איש, והוציאוה על ידו מבעלה, ושוב נשאה אדם אחר ונתגרשה גם מתחת ידי האחר -
מעתה, אם בא החשוד וכנס אותה, לא יוציא, אלא תשאר תחתיו. שמאחר ולא כנסה החשוד תיכף כשגרשה בעלה, מורין הדברים שאין בקול הזנות ממש.
ומעתה תקשי, היכי דמי ברייתא זו?
אי מיירי דאיכא עדים שזינתה, ומשום כך נאסרה על בעלה, כי אתא אחר, ונשאה, ואפסקיה בכך לקלא - מאי הוי!? הרי אין זה מועיל כלום שלא נוציאה מתחת ידי החשוד! שהרי על פי עדים אסרנוה ולא על פי קול וחשד. וכיון שיש עדים בדבר אסורה היא לבועל עולמית.
אלא לאו, בהכרח שמדובר דליכא עדים שראוה מזנה, אלא גירשה בעלה מחמת קול שיצא עליה שזינתה.
ומוכח שרק מטעמא דאתא איניש אחרינא, ואפסקיה לקלא, לא תצא מהחשוד.
כי מאחר שלא כנסה הנטען מיד כשהתגרשה, מורה הדבר שאין ממש בקול זה.
הא לאו הכי, אלא כנסה הנחשד תיכף לאחר שהתגרשה, בלא ההפסקה של נישואי אחר בינתיים, וכאופן שעוסקת בו משנתינו - מפקינן! מוציאים אותה ממנו.
ותקשי לרב, שאמר רק אם נאסרה לבעלה בעדים שזינתה וכנסה החשוד, יוציא. אך אם הוציאה בעלה מחמת קול, אין החשוד צריך להוציאה.
ומשנינן: אמר לך רב: מה שנקטה הברייתא כנסה אדם אחר קודם שכנסה הנחשד, אין זה שייך כלל לנידון אם החשוד צריך להוציאה.
אלא, הוא הדין דאף על גב דלא אתא אחר ונשאה, ואפסקיה בכך לקלא, בכל זאת, אם כנסה החשוד, אינו צריך להוציאה.
כי רק אי איכא עדים שזינתה מפקינן [מוציאים] אותה מתחת ידי החשוד, כיון שהבועל אסור בה עולמית.
אבל אי ליכא עדים שזינתה, אלא רק יצא הקול שזינתה, לא מפקינן מתחת ידו.
ומה שנקטה הברייתא שהפסיק אחר בנישואיו את הקול לא בא אלא ללמדנו שלכתחילה לא ישאנה החשוד, אף שכבר נישאה לאחר!
והכי קאמר: דאף על גב דאתא אחר ואפסקיה לקלא - לכתחילה לא יכנוס!
אבל משנתינו, העוסקת בדין דיעבד, שצריך להוציא, לא מדברת אלא בבאו עדים שזינתה, וכפי שהעמיד רב.
מיתיבי לרב מהא דקתני בהמשך הברייתא:
במה דברים אמורים שאם כנס הנחשד יוציאנה מתחתיו, דווקא כשאין לה בנים מבעלה הראשון.
אבל אם יש לה בנים מן הבעל הראשון, וכנסה הנחשד - לא תצא ממנו!
כי בכך אנו מוציאין אותה ממנו, אנו מחזקים את הקול שיצא בתחילה, שזינתה עם הנחשד, ונמצא שאנו גורמים בזה להחזיק את בניה שנולדו מבעלה הקודם לממזרים.
ואין לנו לעשות כן, כל עוד אין אנו נסמכים על עדות ברורה שזינתה, אלא על קול בלבד.
אבל אם באו עדי טומאה שזינתה, אזי אפילו יש לה כמה בנים מן הראשון, תצא מהבועל שכנסה. ואין לנו לחוש לבניה, כיון שאסור בה הבועל מן התורה.
ומוכח מהברייתא שאם אין לה בנים, מוציאין אותה מדרבנן מידי הנחשד אפילו בלא שבאו עדים שזינתה.
ותקשי לרב, שאמר רק אם באו עדים שזינתה, תצא מהבועל?
ומשנינן: אכן מודה רב שגם בלא עדים אסורה לו מדרבנן, וצריך להוציאה אם אין לה בנים מהראשון.
אך רב מוקי לה למתניתין [מעמיד את משנתינו] ביש לה בנים. ולכן הוצרך לומר שגם יש לה עדים שבאו עדים. כי ביש לה בנים אין מוציאים אותה אלא אם באו עדים.
ותמהינן: ומאי דוחקיה דרב לאוקמי למתניתין [מדוע נדחק רב להעמיד משנתינו] ביש לה בנים ויש לה עדים שזינתה. וטעמא דאיכא עדים שזינתה, אז מפקינן. ואי ליכא עדים לא מפקינן.
לוקמא [שיעמיד רב] למשנתינו בפשיטות, בשאין לה בנים מן הראשון, ולכך יוציא אותה אף על גב דליכא עדים שזינתה?
ומשנינן: אמר רבא: הוצרך רב להעמיד כך את משנתינו, לפי שמתניתין קשיתיה [משנתינו היתה מוקשית לו].
דקתני במתניתין: הנטען על אשת איש, "והוציאוה" מתחת ידו, אף על פי שכנס, יוציא.
וקשה, מאי איריא דתני "הוציאוה", שמשמע שאחרים הוציאוה? ליתני "הוציאה"! שהרי בעלה הראשון הוא שהוציאה בגט מתחת ידו.
אלא, בהכרח כל "הוציאוה", היינו בבית דין, שהם כפוהו להוציאה, ולא הוציאה מעצמו.
ובהכרח, משנתינו מדברת באופן שבאו עדים שזינתה. שהרי בית דין, רק בעדים הוא דמפקי [מוציאים] אשה מיד בעלה, לפי שאין האשה נאסרת לבעלה על ידי קול שזינתה.
ומאחר ומשנתינו מדברת בהכרח שבאו עדים, בא רב ואמר, שדין זה, שיוציא הנחשד, הוא דוקא משום שיש עדים שזינתה, אך בלא עדים, אם הוציאה הבעל מרצונו וכנסה הנחשד, לא יוציא, הואיל ויש לה בנים.
ואמנם כשאין לה בנים, קנסוהו רבנן שיוציאה.
ואי בעית אימא: לעולם, הדין כפי שסברנו תחילה, שרב בא ללמדנו שאף באין לה בנים, כל שאין עדים שזינתה אין הנחשד צריך להוציאה.
ומה שהקשתה הגמרא מהברייתא, שמבואר בה שאף בלא עדים יוציא כל שאין לו בנים, הני מתנייתא [ברייתא זו] בשיטת רבי היא אמורה.
שדעת רבי היא, שאף על ידי קול מוציאין אשה מבעלה.
דתניא: אם ראה הבעל רוכל, המוכר מיני בשמים וקשוטין לנשים, יוצא מן הבית שלו, ואשה חוגרת בסינר, שמצא בעלה את אשתו, הנמצאת בבית, שהיא חוגרת עצמה בסינר [הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות] -
אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, ומוכיח שלצורך זנות התירת את הסינר, ועתה לאחר הזנות היא חוגרתו, תצא מבעלה!
כי די בהוכחה כזו כדי לאוסרה על בעלה, אף שאין עדים שראוה שזינתה ממש.
וכן אם ראה הבעל רוכל יוצא מהבית, ומצא הבעל רוק למעלה מן הכילה, בגג הכילה שעל מטתו -
אמר רבי: הואיל ומכוער הדבר, ומוכיח שזינתה עם הרוכל, שמסתבר כי הרוק הגיע למעלה על ידי ששכבה עם פניה כלפי מעלה, ורקקה בשעת תשמיש -
תצא מבעלה, היות שיש רגלים לדבר שזינתה.
הערות
[1] כך פירש רש"י, וכבר הביא הגר"א בהגהותיו, שר"ח פירש שאין היבם נוטל חלק המת אלא אם כן מת האב קודם לאח, והיינו שאין נוטל בירושתו את היבם בראוי לבא ליבם, וכן פירשו רוב הראשונים. אך המאירי כתב דדעת הרמב"ם בפ"ג מנחלות ה"ז, היא כרש"י, ובתשובות מיימוניות (ספר משפטים סי' נ"א) ביאר טעם רש"י, ש"יקום על שם אחיו", הרי הוא כאילו האח קיים ונוטל גם בראוי לאחיו.
מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף היבם. פירש"י ז"ל אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק שהוא ז"ל סובר דבנכסי אביו נוטל חלקו וחלק אחיו אעפ"י שמת אביו לאחר שמת אחיו ובראוי לאביהן קא אמרינן דומיא דבכור.
אבל בהלכות גדולות בהלכות נחלות כתוב כך וכן היבם בנכסי אחיו ראובן ושמעון ראוין לירש את יעקב אביהן מת ראובן בחיי יעקב דהוה ליה נכסי יעקב אצל ראובן ראוי ועמד שמעון ויבם את אשתו ואחר כך מת יעקב אי נמי מת יעקב ואחר כך יבם שמעון אין שמעון נוטל בראוי כבמוחזק אלא מן נכסי דמטו ליה לראובן מן יעקב אבוה מטי ליה לשמעון מנאתיה כחד מאחוה וכן נראין הדברים ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ') אי מה בכור לאחר מיתת אביו שקיל פי שנים אף יבם לאחר מיתת האב שקיל פי שנים ומפרקינן מידי על שם אביו כתיב על שם אחיו אמר רחמנא ולא על שם אביו ואע"ג דהתם לר' יהודה מקשינן שמעינן מינה לרבנן דלאו על שם אביו כתיב ולא שקיל פי שנים בנכסי האב דראוי למורישו הוי והוא אחיו הוא יורש.
הא גיורת מיהא הוי. פי' מדלא קתני לא יכנוס אותה ישראל ואם כנס לא יוציא שמא לא משום הנטען נתגיירה וכיון דאיכא נטען אע"ג דאתא אחר ואפסיק ליה לקלא לא יכנוס.
ואיפשר לפרושי גיורת מיהא הויא דאי ס"ד ספק גיורת היא אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה ועכו"ם היא עד שיודע לך במה נתגיירה וכל שכן דכיון שכנס אלומיה אלמיה לקליה. ואוקימנא משום דאפילו נתגיירה לשם איש גיורת הויא, דהלכה כולם גרים.
ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי. שהרי אפילו בא עליה בעודה עכו"ם אינה נאסרת עליו ואמר רב אסי משום ולזות שפתים הרחק ממך פרש"י ז"ל דאתי לאחזוקי לקלא קמא מיהו כנס לא יוציא והכי נמי אמרינן לקמן ברננא לא מפקינן וקשה לי הא בעדים מפקינן והא סיפא דמתניתין אוקי רב בעדים רישא בלא עדים וסיפא בעדים אם כן ליפלוג וליתני בדידה.
ועוד מצאתי בתוספתא הנטען מאשת איש עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אעפ"י שחזר העכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא ישראל הבא על שפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא מדקתני גבי אשת איש נטען וגבי שפחה הבא ש"מ דוקא קתני שבא עליה בעדים ואעפ"כ לא יוציא לפיכך נראה שיש לפרש במתניתין אפילו איכא עדים ומשום לזות שפתים דידה ודידיה אסיר שלא יאמר לשום זנות נתגיירה זו ולשום זנות נשאה כדפרישית והא דאמרינן לקמן ברננא לא מפקינן הכי קאמר משום רנון קול לעז שאין בו איסור גמור לא מפקינן הלכך גבי חכם שאסר את האשה בנדר כיון שגרשה בעלה גירושין גמורין בלא תנאי שאפילו נמצא הלעז אמת שאפשר היה לו לחכם להתיר לה אין הגט בטל, לא מפקינן לה מיניה.
בשאין לה בנים. פרש"י ז"ל מראשון. ורבינו יצחק ז"ל פי' בהלכות משני מן הנטען ולא נתברר לי טעמו שהרי אפילו זנתה עמו וודאי ונשאה נטען אין הולד פסול שלא מצינו פסול בולדות ואפילו ליכנס לכהונה ויש לומר אעפ"כ הולד מזוהם וכדי שלא תוציא עליהן לעז זוהמא בעלמא אין מוציאין מידו.
הא דתניא הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל מבעל והכי קאמר הני מתניתין ר' היא וכיון דמבעל מפקינן בקלא ודבר מכוער נטען דאחזקיה לקליה לעולם יוציא דלא גרע חזקה דאחזיק נטען לקול מעדי דבר המכוער.
ורב אחא משבחא כתב בשאלתא דפנחס דהיכא דאיכא עדים בדבר המכוער וקלא דלא פסיק מפקין לה בין מבעל בין מבועל אלמא מנטען נמי בעינן תרתי וקשה לי אם כן הך מתניתין קמייתא דקתני לא יוציא משום דאתא אחר ואפסקיה לקלא הא לאו הכי יוציא היכי מתוקמא כר' מי עדיף נטען לבתר הפסק מבעל גופיה דמנסבה גביה בהיתר גמור וקים ליה בקליה דליתיה ואפילו הכי מפקת לה מיניה.
ושמא הוא גורס הא מתניתא מני ר', כדכתיב במקצת נוסחי אבל מתניתא קמייתא כדתריצנא ובדליכא עדים בדבר המכוער היא אי נמי לר' בכל נטען יוציא אלא מיהו אנן קיימא לן במסקנא בקלא דלא פסיק ודבר המכוער כר' אפילו מבעל בקלא דפסיק כרב דבעי עידי טומאה הא בעידי דבר המכוער לא תצא אפילו מנטען וכ"ש בקלא דלא פסיק בלא עידי דבר המכוער דלא תצא נמצאו בעל ונטען שוין.
וקשה לי הא דאמרינן בסמוך (דף כ"ה ע"א) ולא היא התם אלומיה אלמיה לקליה הכא קים ליה בקליה וליתיה דאלמא איכא חומרא בנטען שאין בבעל המחזיר וכל שכן בבעל שלא גירש כלל דבהיתר היא גביה.
ויש לומר ההיא לרבא בר רב נחמן דקתני הוציאה דעל כרחיה לדידיה טעמא דנטען משום דאלמיה לקליה אבל בעל אעפ"י שהוציאה כיון שמחזירה קים ליה בקלא דליתיה אבל לרב דקתני הוציאוה במתניתין בעל ובועל שוין ואנן כרב פסקי'.
זה נ"ל לתרץ דברי רב אחא גאון ז"ל אבל לא ידעתי אם רש"י נסכם בזה שיותר מחוור הוא לפרושי כמו שהזכרתי תחלה דכניסת נטען כעידי כיעור הילכך קלא דלא פסיק ועידי דבר המכוער לבעל כר' קלא דלא פסיק וכניסה דנטען לנטען ואם הפסיקו אחר לא תצא קלא דפסיק עידי טומאה לנטען וכל שכן לבעל כרב זהו המתחוור לי בדעת רש"י ז"ל אלא שאין דברי רב אחא כן מ"מ כשיש לה בנים אינה יוצאה מאחד מהם אלא בעידי טומאה ובזה אין דברי רב אחא ברורין עיין בהן.
ובעל הלכות ראשונות ורבינו ז"ל פירשו אם עבר נטען ונשאה אבל מבעל בלא עידי טומאה לא מפקינן, וכן כתב הרב ר' יעקב בשם ר"ח ז"ל ומייתו לה ראייה מההיא דתניא בשילהי גיטין (דף פ"ט) אמר לי ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה ותורה אמרה כי מצא בה ערות דבר נאמר כאן דבר ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור ואתמר נמי בעלמא אין דבר שבערוה פחות משנים.
וזו אינה ראייה דאדרבה מדאמרינן דבר ברור ש"מ לאו עדות גמורה בעינן שיראו כמנאפים אלא דבר שיש לו רגלים וראוי לחוש לו לאפוקי מוזרות בלבנה והכי נמי מוכחא מילתא בשילהי מסכת נדרים (דף צ"א) בההוא גברא דהוה מדרזק בביתא הוא ואנתתא וכו' ואמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא אירכוסי הוה מירכס טעמא משום הכי הא אי לא חזינן דלא מירכס איתתא אסירא ואף על גב דליכא עדות גמורה והתם קלא הות בהו א"נ אלים ההוא דבר המכוער מדר' דהא הכא בעינן קלא דלא פסיק ועדים בדבר המכוער והתם לא בעינן קלא אלא מיהו שמעינן מינה דלא בעינן עדי טומאה אלא אפילו בעידי דבר המכוער מפקינן.
ובתוספות מתרץ לה להא כגון שאמרה האשה טמאה אני דכיון דאיכא רגלים לדבר ראוי היה להאמינה אלא שמצאה לה היתר משום דלא מירכס, וזה אינו נכון כלל.
ואיני יודע בזה טענה מספקת לדברי הגאונים הללו אלא אם כן הם מפרשין אותה לצאת ידי שמים דאי לאו משום דלא מירכס אסורה לו לא שתצא בב"ד אלא לצאת ידי שמים כעין העוברת על דת משה ויהודית שאם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה ואם רצה לקיימה אין ב"ד מוציאין מידו וכן בדבר המכוער וקלא דלא פסיק אם רצה מוציאה בלא כתובה דלא גרעה מעוברת על דת משה ויהודית.
ובמסכת כתובות בפרק המדיר בירושלמי (ז,ו) משמע דמן הבעל קאמר ועוד נראה שם שמפסדת כתובתה וזה פשוט הוא דלא גרעה מעוברת על דת כדפרישית.
ומה שאמרו אין דבר שבערוה פחות משנים לומר שאין מתקיים על פי אחד כדאיתא בקדושין אבל עידי דבר המכוער שנים הם ומה שאמרו ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפין משיראו כמנאפין גבי מיתה ועונשין איתמר בהדיא אבל להוציא מבעלה לא שמענו ואי נמי משכחת לה אף להוציא בדליכא קלא כלל אבל איכא עידי דבר מכוער וקלא דלא פסק תצא.
הא דאמרינן מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף יבם אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש"י ז"ל מה הבכור אינו נוטל בראוי ליעקב אביו מירושת יצחק, אלא מנכסי יעקב בלבד שהיו מוחזקין בידו בשעת מיתה, אף היבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אינו נוטל בראוי כבמוחזק. נראה שהוא ז"ל סובר דיבם נוטל בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו המת, אף על פי שמת אביהם לאחר שמת אחיו דומיא דבכור אבל הרב בעל ההלכות (גדולות בהלכות נחלות) ור"ח ז"ל פירשו בראוי לאח המת ובמוחזק לו. כגון, שמת יעקב וירשוהו בניו והחזיקו בירושה ועדיין לא חלקו, ויצחק אבי אביהם עדיין בחיים וראויין בני יעקב לירשו אחר מותו ומת ראובן ואחר כך מת יצחק, ויבם שמעון אשת ראובן, נוטל חלק ראוב מנכסי יעקב אביהם שהוא מוחזק, ואינו נוטל חלק ראובן מנכסי יצחק אבי אביהם שהיה ראוי לו לירש. וגם זה הענין מפורש בתוספתא בבא בתרא (פ"ז ה"ב) עכ"ל ר"ח ז"ל. וכן נראה ודאי לפי שזה, אחיו הוא יורש ולא אביו. ועוד קשיא ליה דאי איתא לר' יהודה דאמר דאין היבם קם בנחלה במקום שיש אב וכדתנן בפרק החולץ (יבמות מ, א) ר' יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסים של אב, בכור דקרייה רחמנא למה לי, והוה להו למיבעי הא תינח לרבנן לר' יהודה מאי איכא למימר. ועוד דאמרינן לקמן בפרק החולץ (שם) מה בכור לאחר מיתת האב שקול פי שנים, אף יבם נמי לאחר מיתת אביו נוטל פי שנים מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו ולא שם אביו.
הא גיורת מיהא הויא. מדקתני אם כנס לא יוציא, דאי סלקא דעתך ספק גיורת הויא, אף על פי שכנס יוציא דאוקמה אחזקתה עד שיודע לך למה נתגיירה אי נמי יש לומר דמדקתני לא יכנוס קא דייק, כלומר הוא לא יכנוס, אבל ישראל אחר יכול ליכנוס.
ואסיקנא כולן גרים הן. ואם תאמר דהא אמרינן בכל דוכתא (ב"ק לח, ב) דמאן דסבירא ליה גירי אריות הן, שעושין אותן כעכו"ם גמורים. ונראה לי דהיינו גירי אריות דכותיים שהיו עובדים אלהיהם, כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים וישלח ה' בם את האריות. אבל שאר גירי אריות גרים גמורים הן, שמחמת סבת האריות מתגיירין לגמרי, ואפילו בכותיים מאן דאמר גירי אמת הן, הוי טעמא כדאמרן דמחמת סבת האריות נתגיירו לגמרי.
ואקשינן אי הכי לכתחלה נמי ופרקינן כדרב אסי דאמר רב אסי ולזות שפתים הרחק ממך. פרש"י ז"ל (ד"ה דאמר רב אסי) דאתי לאחזוקי לקלא קמא. מיהו בשכנס לא יוציא כדאמרינן לקמן דכנסה לא מפקינן. והקשה הרמב"ן נ"ר דא"כ משמע דבעדים מפקינן, ולא משמע הכי, דהא סיפא דמתניתין בעדים היא כדאוקמה רב, מדקתני הוציאוה מתחת ידו ומדסיפא בעדים רישא נמי בעדים. ועוד דגרסינן בתוספתא (פ"ד ה"ה) הבא על השפחה ועל הנכרית אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס לא יוציא. שמע מינה אם בא עליה ודאי, אם כנס לא יוצא אלא משום לזות שפתים, שלא יאמרו שזו לא נתגיירה אלא לשם זנות, וזה לא כנס אלא לשם זנות קאמר.
כשיש לה בנים. פירש"י ז"ל מראשון וטעמא משום שאתה מוציא לעז על בניה. ובהלכות הרב אלפסי כשיש להן בנים מן הנטען. וכן מצאתיה גירסת הברייתא עצמה בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. ואף על פי שאפילו זנתה עמו ונשאה נטען אחר שגירש ראשון אין הולד פסול. מכל מקום מזוהם הוי.
הא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא. פרש"י ז"ל תצא מבעל (עיין בד"ה ואבע"א וברמב"ן) כלומר וכל שכן מבועל דכל שאתה אוסרה לבעל אתה אוסרה לבועל. וכן כתב רב אחא ז"ל בשאלתא דפנחס (קלד). ונמצא לפי פירוש זה דלר' בדבר מכוער מפקינן בין מבעל בין מבועל, ואפילו בקלא דפסיק, ותדע לך מדאמרינן בסמוך (כה, א) קלא דפסיק כרב, אלמא לרבי בקלא דפסיק מפקינן. ודוקא בשאין לה בנים אבל יש לה בנים עד דאיכא עדי טומאה, וכדתני בברייתא ואם באו עדי טומאה אילו יש לה בנים תצא. ודבר רחוק הוא דקלא דלא פסיק ודבר מכוער קרי עדי טומאה. הלכך הא דאמרינן בסמוך קלא דלא פסיק ודבר מכוער תצא כרבי בשאין לה בנים קאמר, ולאו כרבי ממש קאמר, אלא תצא כמו שאמר רבי דתצא שלא בעדים. והא דלא פריש התם ואי איכא עדים אפילו יש לה בנים, היינו טעמא משום דלא אצרטיך למפסק אלא במאי דפליגי אבל כשיש לה בנים דשוו בה כולהו עד דאיכא עדי טומאה לא אצטריך ליה לפרושי כנ"ל.
עוד נראה לי שאפשר לפרש דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא. דלרבי אפילו בקלא דפסיק כל שיש דבר מכוער אפילו יש לה בנים תצא, דדבר מכוער היינו טומאה שהדבר מכוער מעיד בפנינו. אי נמי עדי טומאה זו, כלומר ששנינו מעידים שראו זה הדבר המכוער, ואי ליכא בנים אפילו ליכא דבר מכוער תצא, ובקלא דלא פסיק, אבל בקלא דפסיק וליכא דבר מכוער אפילו ליכא בנים לא תצא.
ורבינו אלפסי ור"ח ז"ל פירשוה תצא מנטען אבל מבעל לא תצא אלא בעדים. וכדתניא בשלהי המגרש (גיטין פט, א) אכלה בשוק גרגרה בשוק כו' ר' מאיר אומר תצא כו' אמר לו ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר מה להלן דבר אף כאן דבר ברור.ואמרינן בקדושין בשלהי פרק האומר (סו, א) אשתו זנתה בעד אחד אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אלמא אין מוציאין מבעל אלא בעדים. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות) בהלכות מיאון האי דאמר רבנן הנטען מאשת איש ונפיש לעז דידה בקלא דלא פסיק ואיכא עדים בדבר מכוער, ההוא לענין אפוקי מנטען כו', אבל לענין אפוקי מן גברא לא מפקי לה בי דינא אלא עד דחזו עדים כמכחול בשפופרת ע"כ.
ויש מתרצים (הרמב"ן) דהא דאמרינן התם בדבר ברור, לאו עדי טומאה קאמר, אלא עדי דבר מכוער קרי דבר ברור, דהא לא קאמר בעדות ברור. ואינו מחוור בעיני דבהדיא אמרינן בפרק קמא דסוטה (ג, ב) בלא קנוי וסתירה דלא מהימן בעד אחד מנא לן נאמר כאן כי מצא בה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן עדים שנים אף כאן עדים שנים. ומיהו ההיא דאין דבר שבערוה פחות משנים (קדושין שם) לא קשיא. דאנן נמי עדי דבר מכוער נמי בעינן, אבל בעד אחד של דבר מכוער לא תצא. והא דקיימא לן (ב"מ צא, א. מכות ז, א) כשמואל דאמר במנאפים עד שיראה כמנאפים, ההיא לענין עונשין היא, הא לאוסרה על בעלה אפילו בדבר מכוער תצא, והכין נמי מוכח בשמעתא בתרייתא דנדרים (צא, ב) דאמרינן התם ההוא נואף דעל לגבה דההיא אתתא אתא גברא סליק נואף אתיב אבבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא, בעא מריא דביתא למיכל מן הלין תחלי בלא דעתא דאנתתיה. אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא, אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דניכול ולימות. אלמא אי לאו דאמר ליה הכין איתתא אסירא. מיהו לאו קושיא היא דהתם בבא לצאת ידי שמים קאמר, ובהכי אזלא כולה סוגיא דהתם. וכעין העוברת על דת (כתובות עב, א) שאם רצה הבעל להוציא נותן כתובה, ואם רצה לקיימה אין בית דין מוציאין אותה מידו.
ולדידי קשיא לי מדאמרינן הוציאה, בבית דין משמע, ובית בדין בעדים הוא דמפקי' לה, אלמא לכולי עלמא לא מפקי לה בית דין מבעל אלא בעדים. ואי לרב בלחוד קאמר הוה ליה למימר וקסבר דבית דין בעדים הוא דמפקי לה. ועוד דאי אפשר לומר כן דרוכל יוצא ומקום מנעלים הפוכים, עדיפי ממקנא לאשתו על פי עצמו או על פי עד אחד ואמר לה אל תסתתרי עם פלוני ונכנסה לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה דאינה נאסרת על בעלה (סוטה ב, ב) ואפילו במקנא לה על פי שנים ונסתרה על פי שנים, איכא מאן דאמר שיכול למחול על קנוי, ואף על גב דקיימא לן כמאן דאמר אין קנויו מחול לאחר סתירה, הא ודאי ר' אחא ורבינא דפליגי בה (סוטה כה, א) לאו בדרבי פליגי דנימא דמאן דאמר מחיל ליה דרבי. ובודאי אין לך דבר מכוער יותר ממי שמקנא לאשתו ואמר לה אל תסתרי עם פלוני ואחר כך נסתרה עמו בחורבה ושהתה עמו כדי טומאה. וגברא דעל לביתא וכי אתי מארי ביתא עריק לא עדיף מהאי, ואמאי מקפינן לה מבעל בעל כרחיה בכך. אלא שהוא לצאת מידי שמים, דומה למה שאמר שמואל לההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא קמיה, אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה כדאיתא בשלהי האומר בקדושין (סו, א).
ורבינו תם ז"ל גם כן הביא ראיה מדאמרינן (כתובות ט, א) אין האשה נאסרת אלא על ידי קנוי וסתירה, אלמא בדבר מכוער בלבד אינה נאסרה עליו. ומיהו בזה יש לי לתרץ דבלא עדי דבר מכוער קאמר, אבל עדי דבר מכוער לרבי כעין עדי טומאה משוי להו. ועוד הביא רז"ל ראיה דהני דברים המכוערים לא עדיפי מקלא דלא פסיק, ובכל קלא קיימא לן דקלא דבתר נשואין לא מפקינן לה, כדאיתא בשלהי פרק המגרש (גיטין פח, ב), ובלעל קלא דבתר נשואין היא, אבל לנטען הוי כקלא דקודם נשואין, ובקאל דקודם נשואין מפקינן כדאיתא התם. והשתא נמי אתי שפיר הא דאמרינן בסמוך (כג, א) ורב נחמן נמי מתניתין הוציאה קתני. דשפיר משכחינן דלא מפקינן מבעל בעל כרחיה ואפילו הכי אם אפקה מדעתה וכנסה נטען מפקינן לה מיניה, כגון דליכא עדים אלא דאיכא קלא דלא פסיק ודבר מכוער, דאלו מבעל לא מפקינן ומנטען מפקינן.
אבל לדברי רש"י ורב אחא ז"ל כל שאתה מוציאה מנטען אתה מוציאה מבעל, ושאין אתה מוציאה מבעל כו', דאי איכא קלא דלא פסיק ועדים בדבר מכוער בין מבעל בין מנטען נפקא, ואי ליכא עדים בדבר מכוער, אי נמי דאיכא עדים בדבר מכוער וליכא קלא דלא פסיק לא מפקינן לה לא מבעל ולא מנטען וכדאמרינן הכא. וכן כתב רב אחא ז"ל מפורש. אם כן הא דרב נחמן היכי משכחת לה דאפקה בעל מדעתיה ומפקינן לה מנטען בעל כרחיה, ויש לומר דההוא דרב נחמן הוא דסבירא ליה הכין ומתניתין היא דמתני לה הוציאה ואפילו הכי קתני אם כנס מוציא, ואנן לא קיימא לן כותיה אלא הוציאוה תנינן ובית דין הוא דמפקי לה.
הא גיורתא מיהא הויא כו' ואע"ג שלא נתברר לנו אם נתגיירה שלא מחבתן דהא מדקתני ונתגיירה ולא קתני ואח"כ נתגיירה משמע אפילו נתגייר' לאלתר שרגלי' לדבר לחוש וכיון דאם איתא דלשם כך לא הויא גיורת היכי קתני לא יכנוס הוא דמשמע דאחרים כונסים ועוד היכי קתני אם כנס אינו מוציא הא ודאי היה לנו להעמידה בחזק' של בת עכו"מז עד שיתברר לנו שנתגייר' בלב שלם:
הלכה כדברי האו' כלן גריס פי' דגמרא גמירי' לן דרבנן פליגי על ר' נחמיא וסתם מתני' כרבנן הוא והקשו בתוספות כיון דגרי אריות גרים הן לרבנן למה אמרו שהם כעכו"מז למ"ד גרי אריות הם ותירצו דשאני התם שהכתוב אומר עליהם ואת אלהיה' היו עובדים לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם ולא קבלו עליהם ומאן דמכשר התם סבר דנתגיירו בלב שלם אלא חזרו לסורם אבל הא הכא כיון דנתגיירו וקבלו עליהם חזק' הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו ואע"ג דמחמת האונס הוא גיירות הוא אליבא דרבנן:
משום דרב אסי דאמר ולזות שפתים הרחק וכו' פרש"י ז"ל דכי כניס לה הוו אלומי קלא דמעיקר' דקושט' הוה והיינו דאמרי' לקמן אם כנס לא יוצא דברננה לא מפקי על הספק ונראה מדבריו ז"ל דמתניתין דנטען בקול או בעדי כעור בלבד וליתא דבתוספתא קתני לה בהדיא אפי' כשבא על בת עכו"מז ועל השפחה ובהא נמי' אם כנס לא יוציא ואי משום דקתני נטען היינו שטען באמ' וכדקתני סיפא הנטען מאשת איש ואוקמ' רב דאיכא עידי טומאה והכא הכי פי' משום לזות שפתים שיאמרו כל העולם לשם זנות נתגיירה זו ולשם זנות כונס אותה ומיהו אפילו בהא אם כנס לא יוציא דמשום רננה זו לא מפקינן כיון דגיורת מיהא הוי' ומותרת היא לו ולא שנא שיש לה בנים ממנו או שאין לה בנים וכן פי' ר"ה ז"ל והא דתנן הנטען מאשת איש והוציאוה מתחת ידו אם כנס הנטען יוציא אמרי' עלה בגמרא אמר רב ובעדים פי' דמתני' כשיש בה עדי ביאה וטומאה ממש ולפי' אם כנס הנטען אחרי כן יוציא דהא אסירא ליה מדאורייתא כשם שאסור' לבעל אסורה לבועל:
אמר רב אשי אמינא כי נאים ושכיב אמרה רב להאי שמעתת' דתניא כלומר דהא מתני' פליג עילויה ואע"ג דרב תנא הוא ופליג עלי' וקא סבר רב ששת דהא מתני' דמייתי קושטא היא והלכתא ומאן דפליג עליה קא טעי ול"ג בהא ברייתא והוציאה דהא אוקימנ' אדליכא עדי טומא' ולדברי הכל הוציאוה בב"ד משמע וב"ד בעדי' הוא דמפקי כדאיתא לקמן בשמעתיה הילכך והוציאוה תנן וגרסי' שהוציא' הבעל מעצמו מפני שהי' לבו נוקפו וה"ק ואע"ג דאתא אחר ואפסקי' לקל' לכתחלה לא יכנוס פי' וכדקתני אם כנס לא יוציא דווקא כנס בדיעבד וק"ל אי משום הא תנא עדיפ' ליה דליתני בהדיא לא יכנוס וי"ל דתנא ברא סרכא דלישנא דמתני' נקט:
בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא פרש"י ז"ל שיש לה בנים מבעלה הראשון דאתי לאתויי לעז ממזרות על בניה ונרא' מדבריו ז"ל דמשום בנים דאית לה מן הנטען לא חיישי להו דאפי' היה אמת שזינתה עמו בעודה עם בעלה בנים שהיו עתה מן הנטען לאחר שנתגרשה מבעלה אינם אלא חייבי לאוין בלבד שהיא אסור' לבועל כזונה וכשריה הם אבל הגאונים ורבי' נסים ז"ל פי' (אע"ג) אפי' כשיש לה בני' מן הנטען חיישי' ללעז דידהו שלא להוציא לעז על הספק דמ"מ מזוהמים עבדי להו שבעה ואם באו עדים של טומאה אפי' שיש לה כמה בנים תצא וא"ת פשיטא דהא אסורא לו מן התורה ומשום לעז בנים לא שרי איסורא כלל י"ל דאע"ג דעדי' אלו אינם יודעים אם היה באונס או ברנון אשמועי' שתצא ולא אמרי' אולי אנוס' היתה וספיקא לקולא משום בנים דאוקי' איתתא בחזקת כשרה קמ"ל דאדרבה סתם מזנה בחזקת רצון היתה והכי מוכח בהדיא בפ"ק דכתובות גבי הא דאמר רבי אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואמרי' משום דפתח פתוח כעדים דמי וכל דאיכ' עדי' בעילה קרי להו עדי טומאה משום דהכי הוי דין ביאתה מסתמא עוד י"ל דלא נקט' אלא למידק מינה בלא עדי טומאה אם יש לה בים לא תצא:
רב אוקים לה למתני' כשיש לה בנים ויש לה עדים פי' רב לא אתא לאשמועי' דבעדים מפקינן אלא לומר דבלא עדים לא מפקינן משו' דבר מכוער כשיש לה בנים מיהת וכדקתני הך מתניתא:
ואי' בעית אימא הא מתני' מני ר' היא פי' מתני' בתרייתא וי"ג הכי מתני' מני ר' וכן גורס רש"י ז"ל והכל ענין א' ופרש"י ז"ל לעולם רב אפי' כשאין לה בנים קאמר שאין מוציאין מן הנטען שכנס אלא כשיש שם עדי ביאה והני מתנייתא דשמע' מנייהו דכשאין שם בנים מפקינן מן הנטען בלא עדי ביא' ר' היא דסבר דאפי' בעל מפקינן בקלא או בעדים דבר מכוער וכדקתני הואיל ומכוער הדבר תצא כלומר תצא מבעלה ואפילו בע"כ וכ"ש שמוציאין מן הנטען דהא ודאי עדיף בעל דה"ל קלא דלבתר נשואין דאמרינן בשלהי מסכת גיטין דלא חיישינן ליה אפילו בנטען ה"ל קלא במקמי נשואין ואיכא למיחש לה זו שיטת רש"י ז"ל מתוך מה שכתב הוא ז"ל דהכא ק"ל במנאפים עד שיראו מנאפים ולא קשיא היא דהתם לחיוב עונשין:
ועוד הקשו עליו דהא קי"ל כר' יוחנן בן נורי דאמר בשילהי מס' גיטין נאמר כאן ערוה ונאמר להלן על פי שנים עדים יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור וליכא למימר דדבר מכוער הוי דבר ברור חד' דלישנא לא משמע הכין כלל ועוד דדומיא דדבר ברור בעריות בעלמ' קאמרי' ועוד דהא אשתו זינתה בעד א' קי"ל דשרינן לה עליה אא"כ מהימן ליה ולבו נוקפו כדאית' בקדושין ולא עדיפי דבר מכוער מעד א' דבזנות ממש שנאמר באיסורין דעלמא ועוד הקשה ר"ת ז"ל דהא קי"ל שאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה וההיא נמי כשקינה לה ע"פ שנים ונסתרה ושהתה עמו כדי ביאה לא אסרינן ליה עלי' בעל כרחיה ואפי' במקנ' על פי עדים ומחל על קנויו קודם סתירה אעפ"י שנסתרה אח"כ שריא ליה ואין לך דבר מכוער גדול מזה ולא עוד אלא דאיכא דמאן דהוה סבר התם דאפילו לאחר סתירה אם מחל על קנויו מחול ועוד דהא רב סתמ' קאמר וב"ד בעדים הוא דמפקי ולכולי עלמא אמר לך דאי לא הכי הוה לן למימר וקסבר רב דב"ד בעדים ועוד דאי רב אליבא דנפשיה בלחוד קאמר אמאי אמרינן דמתניתא בלחוד הוי כר' אפילו מתני' הוי שפיר כר' ואע"ג דתני הוציאה דהא אמרת דלר' ב"ד בלא עדים בשל ביאה מפקי לה אלא ודאי מכל אלו נרא' דלכולי עלמא אין ב"ד מוציאין מן הבעל בעל כרחו כשאין לבו נוקפו אלא בעדי ביאה וכ"פ הרי"ף והגאונים ור"ת ז"ל:
והכי הכי קאמר דלעולם אליבא דרב אפילו מנטען אין מוציאין אלא בעידי ביאה ואעפ"י שאין לה בנים ולדידיה מתני' אפילו שאין לה בנים ומשום דאיכא עדים הוא דאם כנס נטען יוציא אבל תני מתניתא דמפקי מנטען בלא עדים דטומאה בשאין לה בנים אליבא דר' הם שהוא מחמיר לבני נטען משום דהוה לה קלא דמקמי נשואין להוציא ממנו כשאין שם בנים אע"פ שכנס בקלא או בעדי דבר מכוער והא דקתני ר' הואיל ומכוער הדבר תצא אי בעית אימא תצא מנטען קאמר ולישנא קלילא נקט דאמתני' קאי אי בעית אימא תצא מן הבעל לומר שאם רצה להוצי' מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה כעוברות על דת משה ויהודית שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציא ולא עוד אלא דההיא צריכה התרא' להפסידה כתובתה כדאסיקנא במסכת סוטה אבל זו שיש בה דבר מכוער מאבדת התראתה והא דאמרינן בירושלמי דכתבות (פ' המדיר הלכה ו') מגפפים סוטה. מנשקים סוטה. תרעא טריק סוטה. מגוף צריכה ע"כ ההיא שאסורה לצאת ידי שמים:
ומ"ש שם בירוש' על הא אבל בכלם אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בר אהבא בשם ר' מעשה בא לפניו ר' ומר מה בכך בעיין קומוי אפי' רואים אותו נותן פיו על פיה וכו' אתא עובדא קומי ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן:
ההוא נמי שאם רצה הבעל להוציאה בלא כתובה רשאי והשתא להאי שיטתא אתי שפיר מאי דאמר רב נחמן לקמן מתני' נמי הוציאה קתני כלומר שלא הוציאו' ב"ד וא"ה קתני שאם כנס נטען יוציא בע"כ דלהאי פי' משכחת לה שלא תצא מן הבעל בע"כ ואם הוציאה מדעתו וכנסה נטען יוציא כגון דאיכא דבר מכוער אבל לשיטת רש"י ז"ל ורב אחא גאון ז"ל דקאי כוותיה אין הפרש דלעולם אליבא דר' ולא לדידן אליבא דהלכתא בין בעל לנטען והם צריכים לומר דההיא דרב נחמן פליגא וקסבר דכל שהוציאה בעל מדעתו מוציאים מן הנטען אם כנסה משום דאלימא לקלא והוא דוחק גדול וכל הני עובדי דבשלהי אלו נדרי' כעובדי דתוחלי ועובדא דגברא דעל לביתה וכי אתא מרי ביתא ערק כדאמרן התם דאסרה להו לכלהו כשרצ' לגרש אם בא לצא' ידי שמים אבל כשטוען ואומר כי אשתו מותרת לו ומכחיש את הדבר אין אוסרי' אותה עליו אלא בעדי טומאה והרי זה ברור וכן דעת הר"ם ז"ל ודעת ר' הגדול וכן העלו בתוס':
רוק למעלה מן הכילה ארוכל יוצא קאי כדפרש"י ז"ל והא דקתני כמה זמנין ר' אומר תצא ולא כייל להו כלהו בחדא בבא משום דהכי איתמר ע"י מעשה כל חדא באנפי נפשא ודכוותא בתלמודא והלכתא כרב:
זה שכתבנו שהיבם יורש נכסי אחיו המת דוקא במוחזקים ביד האח אבל הראויים לו אינו נוטל בהם אלא כשאר אחים מעתה מת בחיי אביו זכה המיבם בנכסים שהיו מוחזקין בידו באותה שעה אבל לכשימות האב אין היבם נוטל בהם כלום מצד אחיו המת וכן הדבר מתברר בפרק החולץ מ' א' וכן כתבוה גאוני ספרד ומכל מקום גדולי הרבנים נראה שסוברים שהיבם נוטל חלקו וחלק אחיו בנכסי האב לכשימות ופירשו שאינו נוטל בראוי במה שהיה ראוי אביהם לירש עדין כגון שמת אביהם בחיי זקנם ואף גדולי המחברים נראה שכתבו כן וכן שיטת התלמוד מוכחת כמו שביארנו בראשון של בתרא י"ב ב' שהרי אמרו שם שהיבם שבא ליטול חלקו וחלק המת בנכסי האב אין האחים חייבים ליתן לו שני החלקים ביחד וכן שנאמר שם שאם היה המת בכור שהיבם נוטל חלק בכורתו בנכסי האב ומכל מקום הם מפרשים בה כגון שמת האב ועדין לא חלקו ואבי אביהם קיים ומת זה קודם חלוקה שהמיבם קם תחתיו לחלוק ואם אבי אביהם קיים אינו נוטל בנכסיו כלום שראוי הם וכן הדין בנכסי אביו אם מת זה בחיי אביו וכן שמעתיה בשם התוספתא:
המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הששי והוא שאמר הנטען מן השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו מבואר לר"ם:
אמר המאירי הנטען מן השפחה ונשתחררה ר"ל שנחשד ממנה ולעזו עליו הבריות בכך אע"פ שלא נתברר וכן מן הנכרית ונתגיירה הרי זה לא יכנוס כו' מדקאמר לא יכנוס כלומר הוא ומשום קלא הא אחר יכנוס וכן שאף הוא אם כנס לא יוציא אלמא דגיורת הוי ואע"פ שהדברים מוכיחים שמצד הזנות נתגיירה והעלו בה שכל שבא להתגייר ואנו מכירין הסבה שהוא בא להתגייר עליה כגון איש שנתגייר לשם אשה או אשה שנתגיירה לשם איש או לשם שולחן מלכים ר"ל שיהו המלכים שלנו נותנים להם ארוחה או להיותם מעבדיהם כדי להיות אימתם מוטלת כמו שהיה בעבדי שלמה או מחמת יראה ידועה כגון אריות לכותיים או מחמת חלום או מחמת יראת נפש והם הנקראים גירי מרדכי ואסתר וכדכתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים בכל אלו ובכיוצא בהם אין מקבלין אותם אלא אם כן מתגיירים בלא שום סבה ושרואים אותנו נכנעים בגלות כבזמן הזה ודרך צחות אמרו מי גר אתך עליך יפול מי שהוא בא לגור אתך בעניותך עליך יפול ר"ל סמוך לך יהיה מחנה שלו הא אידך לא והוא שאמרו אין מקבלים גרים לימות המשיח וכיוצא בו אמרו לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ומכל מקום כל שקדמו ונתגיירו גרים גמורים הם ואע"פ שלדעת האומר כותיים גירי אריות הם פירושו שעושין אותן כגויים גמורים כותיים שאני שעובדי ע"ז היו כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל כל שנתגיירו לגמרי אע"פ שלסבה נתגיירו גרים גמורים הם ואם כן זו שבמשנתנו גיורת גמורה היא ואעפ"כ לא יכנוס הוא שנאמר ולזות שפתים הרחק ממך ופירשו גדולי הרבנים דאתי לאחזוקי לקלא ומכל מקום אם כנס לא יוציא ופירשו גם הם משום דברננה ר"ל המון עיר ודבת עם בלא עדות לא מפקינן ואין הפירוש מחוור שהרי אף אם נתברר בעדים שזינה עמה לא יוציא דהשתא מיהא לא אסירא ליה מן התורה אלא כך פירושו משום לזות שפתים שלא יאמרו לא נתגיירה אלא מחמת זנותו של זה ואף הוא לא כנס אלא לשם זנות ומכל מקום אם כנס לא יוציא:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:
המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא אמר הר"ם נטען הוא החשוד המרומה ודין נטען על אשת איש הוא לפי מה שאספר וזה שהוא אם נטען עליו כשיעידו עדים בדמיון חזק האפשרות כמו מי שיראה איש יוצא מן ביתה או מן החדר שלה והיא חוגרת אזורה או יראה איש כבר התפרד ממקום והיא עמדה בזה המקום ממה שדומה לאלו הדמיונות מהענינים אשר יקראו אותם דבר מכוער הרי זה לא ישאנה ואם כנס לא יוציא ואם הרבו האנשים במאמר בהם בעת יציאת הדבר המכוער והתפשט במדינה יום וחצי וכל זה העת היה הקול הולך וחזק הנה משפטו שיוציא אלא אם כן שיהיו לו בנים ממנה שאז לא יוציא ואע"פ שהתפשט במדינה כדי שלא יוציא לעז על בניו שהם ממזרים ואם ראו שהם יעידו דבר עבירה ראיה אמתית אם כנס יוציא אע"פ שיהיו לה בנים ממנו לפי שהעקר אצלנו טמאה לבעל טמאה לבועל:
אמר המאירי קודם שתכנס בביאורה של משנה זו צריך שתזכור מה שכבר ביארנו שהמזנה תחת בעלה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ומעתה כל שנתברר בעדים שזינתה עם זה ברצון מוציאין אותה מן הבעל ואפילו היו לה כמה בנים ממנו ואין חוששין ללעז שלהם מחשש שמא יצא עליהם קול של ממזרות בכך ואם כנסה הבועל מוציאין אותה גם כן ממנו שהרי אסורה לו מן התורה גם כן ואפילו היו לה כמה בנים גם כן ממנו ואין חוששין ללעז שלהם לומר שבני הזונה הם ושהם מזוהמים ליוחסין אע"פ שאין כאן לעז של פסול שהרי אין בניה ממנו פסולין אע"פ שכבר בא עליה בעבירה בעוד שהיתה נשאת לאחר אלא שמכל מקום יש כאן פגם וזיהום אצל יוחסין ואעפ"כ אין חוששין ומוציאין אותה וכל זה מן התורה ובלא שום מחלוקת וזהו הנקרא איסור ביאה שמחמת זנות גמור:
ויש בכלל זה צד שני והוא שזינתה בעד אחד וכבר ביארנו בשלישי של קדושין ס"ו א' שאין מוציאין אותה אלא שהדבר תלוי בהאמנתו אם אותו המעיד נאמן עליו כשנים ואף זו דוקא לאסרה עליו אבל לכתובה לא כמו שביארנו שם:
אלא שיש כאן צד שלישי בעדות אחד של טומאה הבא אחר קנוי שאוסר בלא האמנה ומפסדת כתובתה:
ויש צדדים אחרים שאינם זנות ברור אלא שהם חשד זנות וכל שאינו ברור אין בו איסור תורה ומה שיש לחוש בו הוא מדברי סופרים ולפי מה שדעתי מכרעת בענינים אלו חשד זה חלוק לשלשה מינים הראשון הוא שנראו בה דברים של חוצפא וטכסיסין של זונה כגון שרואין אותה אוכלת בשוק והולכת שם נטוית גרון ובעזות מצח ושמניקה את בנה בשוק ואינה חוששת לגלוי דדיה עד שהגיעה למשא ומתן של נשים הטוות בלבנה שדרכן לשוח תמיד על החשודות שבעיר וזו היא שהזכרנוה באחרון של גיטין פ"ט א' ושפסקנו בה כר' יוחנן בן נורי שאמר לר' עקיבא כשהיה אומר תצא אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה ופסקנו שאין חוששין לה להוציאה לא מבעל ולא מבועל אפילו לא היו להם בנים ממנה ואפילו בא לישאל אומרים לו שאין לו צורך בכך להחמיר בעצמו לענין איסור ואע"פ שדברים אלו הם נכללים בעוברת על דת יהודית שיוצאה שלא בכתובה ודאי יוצאה היא שלא בכתובה אלא שאינה אסורה עליו ואף הפסד כתובתה אינו אלא בהתראה בעדים כמו שביארנו בפרק המדיר ע"ב א':
המין השני הוא שיש כאן עדים שראו בה דברים שהם אמתלא לזנות או להקדמות של זנות אלא שאינם דברים שיהו הוראה על גוף הענין כגון חבוק ונשוק או שניהם יוצאים מבית אפל או מעלים זה את זה מן הבור או שהיו נכנסים בבית אחד וסוגרים אחריהם ומין זה לענין הפסד כתובה ודאי הפסידה ואינה צריכה התראה לדברי הכל אכן אם בא לישאל אומרין לו שמצוה עליו לגרשה אבל לענין איסור ולכוף להוציאה אם לבעל אם לבועל יש שמדמין אותה לעידי דבר מכוער שיתבאר אחריו ואומר שמוציאין אותה כדרך שמוציאין בעדות דבר מכוער אם דוקא מן הבועל אם גירשה הבעל וכנסה הוא אם אף מן הבעל כל אחד לפי שיטתו על הדרך שנבאר בעידי דבר מכוער ואף אנו כתבנוה כן בפ' המדיר ע"ב א' אלא שנמשכנו לשיטת המפרשים בה להוציאה מן הבועל אבל לא מן הבעל ואף בתלמוד המערב שבפרק המדיר פ"ז ה"ו אמרו מגפפין סוטה מנשקין סוטה תרעא טריק סוטה מוגף אינה סוטה וכן אמרו שם מעלין זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא וכן הזכירום שם עם עידי דבר מכוער הנזכרים בסוגיא זו שהם חגירת סינר ורוק למעלה מן הכילה ומנעלים הפוכים על הדרך שיתבאר אלמא שכולם בדין אחד אלא שראיתי לקצת גאונים שכתבו שהנשוק והגפוף אינם עידי דבר מכוער לענין איסור לכוף בהוצאה אם לבעל אם לבועל והיו מביאים ראיה גם כן ממה שהזכרנו בשם תלמוד המערב בפרק המדיר וכשראיתי דבריהם חזרתי בי ונסמכתי לומר כדבריהם ממה שראיתי בסוגיא זו בבריתא של רבי שהזכיר בדברים מכוערים לומר שתצא בהם חגירת סינר ורוק בכילה ומנעלים הפוכים ואם הנשוק והגפוף עידי דבר מכוער היאך הניחם והזכיר את הגדולים מהם היה לו להזכיר גפוף ונשוק ושער סגור ואין צריך לומר באלו וכן התבוננתי בדברי גדולי המחברים שלענין הפסד כתובה צירפו את כל אלו ביחד בהלכות אישות ולענין איסור בהלכות סוטה לא כתבו אלא חגירת סינר ורוק בכילה:
ועיינתי בתלמוד המערב ומצאתי שהוא קרוב להסכים את דבריו לדעת זו והוא שאמרו שם ר' אלעזר בשם ר' חנינא ראו אותה חוגרת בסינר ורוכל יוצא כעור הדבר תצא רוק על גבי מטתו כעור הדבר תצא סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא טופחת על יריכה בבית המרחץ כעור הדבר תצא מעלים זה את זה מן הבור כעור הדבר תצא שניהם יוצאים ממקום אפל כעור הדבר תצא ר' חנינא בשם רב יהודה בכלם אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ונראה לי בראיה זו נתינת אמתלא להתנצלות ואמר אחר כן ר' אבא בשם רב מעשה בא לפני רבי ואמר ומה בכך ויראה לי שעל האחרונות נאמר כגון מעלים זה את זה מן הבור ויוצאין ממקום אפל שאלו על הראשונות הרי אף הוא אמרה כן בסוגיא זו ר"ל בסינר וברוק ובמנעל שהדבר כעור תצא ועוד אמרו שם בעון קומוי ר"ל לר' אדא אפילו ראו אותן פיו על פיה אמר ביה כעור הדבר תצא כלומר שאלה היא אם יאמר רבי בזו כעור הדבר תצא מפני שזו הוראה פחותה מסינר ורוק וגדולה מבור ומקום אפל והשיבו בה מעשה באחד שראו אותו פיו על פיה אתא עובדא קומי ר' יוסה אמר תיפוק בלא פרן והוון קריבה עררין אין סוטה היא יאות תיפוק בלא פרן אין לית היא סוטה תינסוב פרן שלים והדברים ברורים שלא היו אוסרין אותה שאילו היו אוסרין אותה מה מקום לקרוביה לערער אלא הם ראו שלא היו אוסרין אותה והיו מערערין לומר אם סוטה היא ר"ל ושתאסר עליו תיפוק בלא פרן אבל אי לאו סוטה היא כלומר ואינה אסורה עליו אלא שהוא רוצה לגרשה מחמת דבר זה תנסוב פרן אמר להו ר' מונא אייתון פורנא וניקרינה אשכחון דהוה כתיב בגוה אין הדין פלונית תשנא להדין פלן ולא תצבי בשפתותיה תינסוב פלגו פרן אמרון מכיון שקבלה עליה שיתן את פיו על פיה כמאן דנשאת הוא תינסוב פלגו פרן אלמא מכל מקום שלענין איסור לא היו דנין אותה בדבר מכוער ומה שאמרו אחר כן מגפפין סוטה מנשקין סוטה חולק הוא על רבי שהלכה כמותו ונמצא שבמין זה אין כופין להוציא כלל לא בעל ולא חשוד לדעתנו אלא שמצוה עליו לגרשה:
המין השלישי הוא שיש כאן עדים שראו בה דבר מכוער ר"ל שהם דברים המבררים וידים המוכיחות שזנות ממש היה שם ונתפרשו מהם כאן שלש הראשון רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר כלומר אותו רוכל העשוי למכור מיני קישוטין לנשים יוצא מחדרה והוא נטען ממנה והיא חוגרת בסינר והוא בגד שהנשים חוגרות לצניעות והוא אצל הנשים כמכנסים לאנשים והדבר מוכיח ביותר שלזנות התירתהו ואף גדולי המחברים כתבו בה שנכנסו מיד אחר יציאת הרוכל ומצאוה יורדת מעל המטה וחוגרת והשניה רוק למעלה מן הכילה ופירשו בה גדולי הרבנים רוק ממש ומצאוהו למעלה על הכילה ר"ל בגג הכילה בצד שעל המטה וודאי אין דרכו של אדם לרוק למעלה אלא מי שהוא שוכב פרקדן ר"ל שפניו למעלה וודאי היא שרקקה בשעת תשמיש ולי נראה לפרש ברוק זה שהוא כנוי לדבר אחר ולמעלה לאו דוקא אלא בכילה שאפשר שקנח בה והוא שאמרו בתלמוד המערב רוק על גבי מטתו ורוב מפרשים כתבו שאף זו ארוכל יוצא קאי כלומר שראו החשוד יוצא ונכנסו מיד ומצאו דבר זה הא בלא יציאת הנטען לא ויש מפרשין אותו אף בלא ראיית יציאתו והשלישי מנעלים הפוכים ר"ל שפניהם למטה בקרקע ושוליהם למעלה ותחת המטה פירושו מאחוריה לצד רגלי המטה שנראה שהסירן מעל רגליו בעודו עליה ונפלו בקרקע הפוכות ואף זו פירשוה דארוכל יוצא קאי והיתה שם ראיית יציאת הנטען וסימן זה ושאל בה ניחזי דמאן נינהו כדי לברר הענין ותירץ בה מקום מנעלים הפוכים ופירשו בה כגון שהיה שם עפר תיחוח ונמצא בעפר צורת פני המנעל כמי שנעץ רגליו בשעת מעשה ויש מפרשים שמצא מנעלים שלה כנגד מטתו של בעל ומפני שמן הסתם מטת הבעל חשובה יותר השכיבתו לשם וכן עיקר וזהו שבלשון תלמוד המערב אמרו סנדלה לפני מטתו כעור הדבר תצא:
ולמדת שענין זנות בעדים חלוק לארבעה מינים הראשון זנות ודאי והוא הנקרא עידי טומאה והשלש חשד זנות הראשון מהם נקרא עדות של חוצפא והשני עדות של אמתלא והשלישי עדות של דבר מכוער ויש שם מין רביעי בחשד זנות הבא על ידי קנוי של בעל וסתירה אחר קנויו ויתבאר ענינו במקומו במסכת סוטה אלא שעל מין שלישי ר"ל עידי דבר מכוער נחלקו רב ורבי שלדעת רב אין מוציאין אף כשאין לו בנים הימנה ולדעת רבי מוציאין כל שאין לו בנים הימנה ופסקנו כשניהם כרבי בקלא דלא פסיק וכרב בקלא דפסיק כמו שיתבאר אלא שבהוצאה זו נחלקו המפרשים מהם שאמרו שכופין אף את הבעל להוציאה אם אין לו בנים הימנה וכל שכן שאם כנסה הבועל אחר כן שאם אין לו בנים ממנה כופין אותו להוציא וזהו דעת גדולי הרבנים וכן כתובה בשאלתות בפרשת פנחס שאילתא קל"ד ולדעתם בעל ובועל בחדא מחתא מחתינהו כל שמוציאין אותה מן הבעל מוציאין אותה מן הבועל וכל שאין מוציאין אותה מן הבעל אין מוציאין אותה מן הבועל אבל גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהבעל אין כופין אותו להוציא אלא בעידי טומאה אפילו אין לו בנים הימנה ולא אמרו בכאן תצא אלא מן הבועל אם גירשה הבעל מאיליו וכנסה הוא דאלומי אלמיה לקלא וכל שהיא יוצאה מבעלה מחמתו בלא כתובה אם כנסה הוא תצא הא מבעל לא והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין ס"ו א' זינתה אשתו בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואני אומר שאין זו ראיה שלא דברו שם אלא בבא לגרש על פי עדות שלא בשום נטען וחשוד ואין עדות אלא בשנים ודכותה אף בנטען אין מוציאין אותה בדבר מכוער דוקא בשנים הא כל שיש נטען וראיית דבר מכוער בשנים תצא מן הבעל ומכל מקום יש ראיה חזקה לדבריהם ממה שהזכרנו בר' יוחנן בן נורי גיטין פ"ט א' שאמר לא הנחת בת כו' והתורה אמרה ערות דבר ונאמר להלן יקום דבר מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור אלמא אין מוציאין מן הבעל אלא בדבר ברור ואין דבר ברור אלא בעידי טומאה ואין איסור בדבר שאינו ברור אלא בקינא לה ונסתרה ואע"פ שלשיטה ראשונה אפשר לפרש בה דבר ברור עידי דבר מכוער אין נראה כן שהרי בגזירה שוה למדוה דבר מדבר לבירור ממש אלא ודאי מבועל נאמרה וכן עיקר:
ומעתה אנו מפרשים משנתנו וסוגיא שלה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והוא שאמרו הנטען לאשת איש והוציאוה בית דין מתחת ידו ואחר כך כנסה הנטען תצא ואמר רב עלה דוקא בעדים כלומר כשהיו שם מזה הנטען עידי טומאה הוא שאם כנסה הבועל תצא אבל אם גירשה בעלה מאליו בלא עידי טומאה ממנו אע"פ שהיו שם עידי דבר מכוער ממנו וכנסה לא תצא ודייק לה מדתני במתניתין והוציאוה אלמא בית דין הוציאוה ואין בית דין מוציאין אלא בעידי טומאה ועליה אמר שאם כנס יוציא ואותבוה מדתניא הנטען מאשת איש וגירשה הבעל וכנסה אחר שאינו נטען וגירשה ואחר כך כנסה הנטען לא יוציא והיכי דמי אי דאיכא עדים כי נסבה אחר מאי הוי אלא דליכא עדים אלא שגירשה מחמת הקול וטעמא דאתא אחרינא ואפסקיה לקלא כלומר שמאחר שלא כנסה הנטען הורה שאין הקול כלום הא אם כנסה יוציא וודאי בעידי דבר מכוער דאי בקול בעלמא ודאי אם כנס לא יוציא ותירץ הוא הדין דאע"ג דלא אתא אחרינא אלא דהכי קאמר דאפילו הכי לא יכנוס לכתחלה וכן הלכה אלא שאם כנס לא יוציא אע"פ שהיו שם עידי דבר מכוער הואיל ונשארה אחר בנתים והרי דעת רב שכל שלא היו שם עידי טומאה אין מוציאין מן הבעל ואם גירשה מאליו וכנסה נטען גם כן אין מוציאין והדר אותבוה מדתניא במה דברים אמורים כשאין לו בנים ופירשו גדולי הרבנים מן הבעל ויש מפרשים מן הבועל וגדולי קדמונינו פירשוה בין מבעל בין מנטען וכן עיקר הא אם יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה בנים תצא אלמא דרישא בלא עידי טומאה וכשאין לה בנים מיהא תצא אם דוקא מבועל אם אף מן הבעל מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ותירץ רב מוקים למתניתין ביש לה בנים ויש עדים ומדקאמר הוציאוה ומחו ליה בתר הכי להאי אוקימתא וחזרו ואמרו האי מתניתין רבי היא דמפיק לה בדבר מכוער כל שאין כאן זלזול בנים אם מבועל דוקא אם אף מבעל כמו שכתבנו חלוק הדעות הא לרב אף כשאין שם זלזול בנים אין מוציאין בדבר מכוער אף מבועל:
ולענין פסק הלכה כרב בקלא דפסיק ר"ל שכל שנפסק הקול אם הוציאה בעלה בעידי כיעור אין מוציאין מן הבועל והלכה כרבי בקלא דלא פסיק שכל שלא נפסק הקול וכן שהוציאה הבעל בעידי כיעור מוציאין מן הבועל ולשיטה האחרת אף לענין הבעל כל שלא נפסק הקול מוציאין מן הבעל בעידי כיעור וכל שנפסק לא וקלא דלא פסיק הוא שנמשך בלא הפסק יום וחצי יום אלא אם כן פסק בנתים ומכל מקום כל שפסק מחמת יראה אינו הפסק וכן כל שיש שם סרך איבה אין חוששין לקול אויבים הוא שהוציאוהו ואע"פ שעידי כיעור מסייעין מכל מקום אין מוציאין וגאוני ספרד כתבו שאם היתה קטטה בינה ובין בעלה ולא יצא הקול אלא לאחר הקטטה כאויבים דמי שהבעל הוא שהוציא את הקול וכל מה שכתבנו אינו אלא שלא לכוף להוציא אבל שלא לכנסה הנטען לכתחלה כל דאיכא קלא דלא פסיק אסור אפילו לא היו שם עידי כיעור כלל דהא נטען לשפחה ונכרית ליכא עדים ואמרו לא יכנוס וכל שכן באשת איש וגאוני ספרד האריכו בה בראיות אלא שהדברים פשוטים ועידי טומאה פירושו משיראו כמנאפים אע"פ שלא נראה בהם כמכחול בשפופרת על הדרך שהתבאר בה לענין עונשין:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן:
שמא תאמר לשיטת גדולי הפוסקים היאך מחמירים בבועל יותר מן הבעל אין זה תימה חדא מפני שראוי לקונסו ועוד שהדבר דומה למה שאמרו לקמן צ"ב א' קלא דבתר נשואין לא מפקינן לה וכן זו לבעל הוא קלא דבתר נשואין ולבועל הוא קלא דמקמי נשואין:
יש שמועות בסוף מסכת נדרים שבתחלת העיון נראות כסותרות מקצת דברים שכתבנו וכשתעיין בהם כראוי אתה מוצא שלא נאמרו אלא בבא לצאת ידי שמים אבל לענין איסור גמור להוציאה לא וכן אתה אומר בקצת שמועות שבמסכת קדושין פרק שלישי ס"ו א':
מהו דתימא דלמא ייבם בלא חליצה. וא"ת והא ידעינן מדלעיל לא גזרינן דלמא ייבם קודם חליצה וי"ל דשאני הכא דכל השתים מתייבמות שהרי זה מייבם חלוצתו של זה וזה מייבם חלוצתו של זה וא"כ יטעו העולם ויאמרו אחר שזה מייבם וזה מייבם ושתיהם מתייבמות מה לנו ולחליצותם אבל לעיל אנן חזינן דאיכא אחת דמתייבמת ואחת שאינה מתייבמת יבינו העולם וישימו ללב שלא תתיבם זאת עד שיהא חולץ לאחותה וכן יהי' פוגע באחות זקוקתו:
מתניתין נטען על השפחה ונשתחררה או לנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו ונטען על א"א והוציאה מת"י אע"פ שכנס מוציא, פי' הנחשד מן השפחה ואח"כ נשתחררה או על הנכרית ואח"כ נתגוירה ה"ז לא יכנוס שלא יאמרו אמת הי' החשד אבל נחשד על א"א ונתגרשה אע"פ שכנס יוצאי מפני שהיא אסורה לבעל ולבולע כדאמרינן בסוטה ומשום דתנן לעיל ואם כנסו אין מוציאין מידן מ"ה תנא מצוה בגדול ליבם ואם קדם הקטן ויבם זכה, ותנא נמי הנטען על השפחה ואם כנס אין מוציאין מידו ותנא נמי ב"א דמוציאים וכל הנ"ך אע"פ שאין זה מקומן:
ואמרי' דגירות מיהא הוי פי' אע"פ שבשבילו נתגיירה כדי שישאנה ורמינה וא' איש שנתגייר לשם אשה וא' אשה שנתגיירה לשם איש וכן נמי שנתגייר לשם שנתן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דר"נ שהי' ר' נחמי' אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וא' גירי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו בזמן הזה בזמן הזה ס"ד אלא אימא כבזמן הזה, הוא איתמר עלה אר"י ב"ר שמואל בר"מ משמי' דרב ה"ל כולן גרים הן א"ה לכתחילה נמי יכנוס משום דר"א דאר"א הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך:
הנטען על א"א וכו' א"ר ובעדים פי' אם הוציאה מבעלה בעידי טומאה אז אם הלך הנטען וכנסה יוציא שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם הוציאה בעלה שלא בעידי טומאה וכנסה הנטען אין מוציאין אותה מידו כיון שלא נודע הדבר בבירור א"ר ששת אמינא כי נאים ושכיב רב אמרה להא שמעתתא דתנאי הנטען מא"א והוציאה מת"י ונתגרשה מאחר ה"ז לא יכנוס ואם כנס יוציא, פי' יציאה מת"י הבעל והלכה ונשאת לאחר ונתגרשה גם ממנו ה"ז לא יכנוס אותו החשוד הראשון ואם כנס לא יוציא משמע השתא דמשום דנשאת לאחר הוא דאמרי' ואם כנס לא יוציא, ה"ד אידאיכא עדים כי אתא אחר ואפסקא לקלא מאי הוי כיון שיש עדים שזינתה עמו. עד לעולם האי אסורה לו ומה תועיל הפסקת האחר אלא לאו דליכא עדים וטעמא דאיתא אחר ואיפסקא לקלא הא לאו הכי מפקינן אלמא אפילו בלא עידי טומאה מפקינן מן החשוד, א"ל רב ה"ה דאע"ג דלא אתא אחר ואפסקי' לקלא אי איכא עדים מפקינן ואי לא, לא מפקינן וה"ק אע"ג דדאתא אחר ואפסקא לקלא היכא דליכא עדים, לכתחלה לא יכנוס:
מיתיבי בד"א כשאין לה בנים פי' מבעלה אז אם כנסה נטען יוציא אבל יש לה בנים מבעלה לא תצא אם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא אלמא בלא עדים נמי מפקינן לה מנטען וק' לרב. רב מוקי מתני' ביש לה בנים מבעלה ויש לה עדים ומאי דוחקי' לאוקמי' כשיש לה בנים וטעמא דאיכא עדים דמפקינן הא לאו הכי לא מפקינן לוקמי' כשאין לה בנים ואע"ג דליכא עדים א"ל רבא מתני' קשיתי' מאי ארייא תני' הוציאוה ליתני הוציא אלא כל הוציאוה בב"ד משמע, וב"ד בעדים הוא דמפקי' לפום האי תירוצא כשבא הבעל אל מפקינן אלא בעדים ומנטען מפקינן אפי' בלא עדים אם אין לה בנים מבעלה, ואם יש לה בנים מבעלה אפי' מנטען לא מפקי אלא בעדים כדי שלא להוציא לעז על בני' ואיבע"א לעולם רב בנטען נמי בעדים קאמר בלא עידי טומאה לא מפקינן והנך מתנייתא דמוכחי דמפקינן לה בלא עדים ר' נינהו דאפילו הבעל נמי מפיק בלא עדים דתניי' רוכל היוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא והסינר הוא כעין כנסים לנשים לצניעות רוק למעלה מן הכילה א"ר הואיל ומכורע הדבר תצא שכיון שיש רוחק למעלה מן הכילה מוכח מילתא שעל המטה עלה ורקק שם ואין הרוק בלא האשה. מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא פי' פיהן לחוץ ועיקרן לפנים דמוכחא מילתא שהרוכל כנס שם תחת המטה וקלקל עמה שם ובחפזון יצא והניח מנעליו שם. ומקשי ונחזי דמאן נינהו פי' נראה אם אלו מנעלים הם של רוכל נחזיק הכיעור מפני שראינהו יוצא אבל אם אינן שלו למה נחזיק הכעור שמא הפקידו בידה ומשני מקום מנעלים הפוכים פי' שנראה בקרקע שאדם יצא מתחת המעה וכיון דרוכל נכנס ויוצא אמרי' דהוא הי' שם וקלקל שמה במחבא כדרך מנאפים שאלו מדרך זה הי' מב"ב הו"ל להיות מדרך פי' המנעו לפנים ועקרו לחוץ כדרך הלוך בבית אבל זה המדרך מוכח שמתחת המטה יצא וכיון דרוכל יצא תליין בי' ואין חילוק עכשיו בין בעל לבועל דלרב אפי' מבועל לא מפקינן אלא בעדים ולר' אפי' מבעל נמי מפקינן בדבר מכוער:
ואסיק תלמודא דהל' כוותי' דרב והל' כוותתי' דרבי קשיא הלכתא אהל' ל"ק הא קלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק פי' דרב ור' פליגי בין גבי בועל בין גבי בעל שניהם דינם שוה לר' תתצא בדבר מכוער אפי' מבעל ולרב לא תצא אלא בעדים אפי' מבועל כדפרש"י ורב ור' לא חילוק דבריהם דר' מפיק בעדים דבר מכוער אפי' בקלא דפסיק א"נ דליכא קלא כלל ורב לא מפיק אפי' בקלא דלא פסיק כ"א בעידי טומאה והתלמוד בא והכריע ביניהם ופסק הל' בקלא דלא פסיק אי איכא עדים בדבר מכוער תצא כר' ולא כרב דאמר אפי' בקלא דלא פסקי בעינן עידי טומאה בקלא דפסיק הל' דרב דלא תצא אלא בעידי טומאה ולא בעידי דבר מכוער כרבי:
וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי אמרה לי אם דומי דמתא יומא ופלגא ול"א אלא דלא פסיק ביני ביני אבל פסיק ביני ביני לא, ול"א אלא דלא פסיק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא דפסק ול"א אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דמפקי לקלא:
שלח לי' רבא בר"פ לרבה בר"נ הא דתנן התם המוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר, כנס מהו שיוצאי התם גבי נטען אם כנס אלמי אלמוהו לקלא מ"ה יוצא אבל הכא גבי בעל אם כנס אמרי קם בי' במילתא וליתא הלכך אם כנס לא יוציא:
מתניתין המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו. מת הרגוהו הרגגוהו לא יששא את אשתו ר"י אומר הרגתיו ל"י א"א הרגנהבו תנשא את אשתו פי' המביא גט ממ"ה כיון שהוצרך לומר בב"נ ובב"נ כדאמרינן בפ"ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה ואי לא אמר הכא לא מנסבין לה נמצא שע"פ עדותו היא נשאת והלכך ל"י את אשתו משום לזות שפתחים הרחק ממך שלא יאמור עיניו נתן בה ושקר העיד וכן נמי כשהעיד על האשה שמת בעלה האי נשאת ע"פ ומשום לזות שפתים ל"י אותה ר"י אומר כשאומר הרגתיו לא תנשא האשה ע"פ ומפני שהוא רשע אין מקבלין עדותו אבל כשאמר הרגנוהו תנשא אשתו:
תניא אחד איש שנתגייר לשום אשה ואחד אשה שנתגיירה לשום איש וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים לשם עבדי שלמה אינם גרים דברי רבי נחמיה שהיה ר"נ אומר אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות ואחד גרי מרדכי ואסתר אינם גרים עד שיתגיירו שנית ואע"ג דכותיים אליבא דמ"ד גרי אריות הן עובדי כוכבים גמורים הן התם לא נתגיירו לגמרי כדכתיב את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל (התם) [הכא] שנתגיירו לגמרי הלכה כולן גרים הן רבינו יעקב ז"ל:
תניא בד"א שתצא כשאין לה בנים אבל כשיש לה בנים לא תצא. הרב אלפס פירש כשיש לה בנים מן הנטען ור"ש פי' כשיש לה בנים מן הבעל והרב"י כתב כשיש לה בנים מן הנטען או מן הבעל לא תצא והא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ואמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וקיי"ל כותיה בקלא דלא פסיק לכאורה נראה דאבעל קאי וכן נראה מפי' רש"י ז"ל דבדבר מכוער מפקינן לה מבעלה והר' אלפס כתב כל דהוא נטען מפקינן מיניה בדבר מכוער אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ומסתברא כותיה דהא גמרי' דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ולא באמתלא אף כאן דבר ברור ולא באמתלא ולא בדבר מכוער. ובמס' סוטה איבעיא לן עוברת על דת משה ויהודית אם רשאי הבעל לקיימה או לא ולא איפשיטא ומיהו מעוברת על דת ליכא ראיה דהתם [אין] עדים בדבר מכוער של זנות אלא לדבר מכוער של חוצפא ומש"ה איבעי לן אם רשאי הבעל לקיימה ואפילו תימא דבדבר דבדבר מכוער של זנות מפקינן מבעל בדבר מכוער דחוצפא לא מפקינן והתם אסיקנא דלהפסידה כתובתה צריכה התראה אבל אי הדרא בה תהדר:
תוס' בד"ה א"ה לכתחלה נמי אא"ב דאינה גיורת גמורה ניחא כו' עכ"ל פי' דספק גיורת היא אם תנשא לזה הנטען ולכך לא יכנוס לכתחלה אבל אם לא תינשא לו גיורת גמורה היא ואחר שרי לכונסה לכתחלה כדדייק המקשה גופיה מעיקרא הא גיורת מיהא הוי כו' וכמ"ש התוספות לעיל ומה שהכריח התוספות לפרש דהמקשה פריך מעיקרא מדיוקא דמתני' דהוא לא יכנוס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה ובברייתא קתני אינן גרים ולא שנפרש דפריך מעיקרא אהא דקתני ואם כנס אין מוציאין מידו ובברייתא קתני אינן גרים י"ל דהיינו נמי מהאי טעמא משום דאיכא למימר דברייתא נמי דקתני אינן גרים היינו משום דספק הוא דשמא נתגיירה לשום אישות ומיהו אדיוקא דמתניתין דלאחר שרי לכנוס לכתחלה פריך שפיר דאינן גרים משמע דלגבי כולי עלמא אינן גרים ואף לאחר לא תינשא דנתגיירה לשום אישות דקתני דומיא דלשום עבדי שלמה דאינן גרים לגבי כ"ע:
שם גמ' כי אתא אחר ואפסקיה לקלא כו' (א) האי לישנא קצת מגומגם כיון דבאיכא עדים קיימינן השתא מאי אפסקיה לקלא שייך כאן ולא ה"ל למימר אלא אי דאיכא עדים כי אתא אחר מאי הוי ועיין במרדכי בשם מהר"ם שכתב ליישב זה לשיטת רש"י ושאלתות והניח דבר זה בצ"ע לשיטת התוס' שכתבו בשמעתין בשם ר"ת ור"ח ור"י ע"ש:
שם אמר רבא מתניתין קשיתיה מאי אריא דתני הוציאוה כו' בכל נוסחות הגמרות שלפנינו גרסינן נמי בברייתא דלעיל הנטען על א"א והוציאוה כו' (ב) ונראה דצ"ל והוציאה דע"כ הברייתא בדליכא עדים קמיירי כדאמרינן לעיל:
בתוס' בד"ה אמר רבי כו'. לא עדיף מקלא דלא פסיק כו' עכ"ל הכי משמע להו טעמא דקלא דבתר נשואין איירי אפי' בקלא דלא פסיק אבל אי הוה איירי בקלא דפסיק לא הוה ק"מ דאימא דהך דקלא דבתר נשואין לא אתי כרבי אלא כדקי"ל בקלא דפסיק כרב וק"ל:
בא"ד באין בנים מן הראשון ועוד בסמוך דרבה בר רב נחמן הוציאה תני וא"ה נטען אם כנס מוציאה אלא מקלא לא מפקינן מבעל אלא מנטען והא כו' עכ"ל כ"ה בת"י ודו"ק:
הנטען מן העובדת כוכבים כו'. נטען משמע אע"ג שהוא יודע בעצמו שאינו אמת מכל מקום מפני החשד שיאמרו שכבר עשה עבירה עמה לא יכנוס והיינו הסר ממך עקשות דהיינו דבר עקום ואינו אמת ודו"ק:
אין כו' כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד כו'. והא דאמרינן פרק הערל נתוספו על ישראל ק"ן אלף גרים כו' מבואר בתוספות ועיין בחדושינו שם:
תוס' ד"ה אי הכי לכתחלה נמי אא"ב דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס וכו'. יש מקשין לפי זה דמדקתני במתניתין לא יכנוס לכתחלה הוה משמע ליה מינה למקשה דאינה גיורת גמורה ולכך פריך אי הכי וכו' א"כ קשה כשהקשה הא גיורת מיהא הוי ודמינהו וכו' ל"ל לאתויי הא מתני' דאחד איש שנתגייר מתניתין גופה ה"ל למרמי אהדדי דמדקתני לא יכנוס לכתחלה משמע דאינה גיורת גמורה ומדקתני הוא לא יכנוס אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה משמע דגיורת מיהא הוי כדפריך השתא ברומיא דמתני' ויש ליישב דמתני' גופה לא הוי קשה לו מידי דנוכל לומד דמתניתין ס"ל דדוקא לאותו האיש הנטען עליה אסורה ליכנס לכתחלה דשמא נתגיירה בשבילו ולא הויא גיורת גמורה אבל אחר יכנוס משום דאף את"ל כשמתחלה כשנתגיירה לא נתגיירה לש"ש אלא בשביל אותו האיש הנטען עליה מ"מ בסופה כשנשאת לאחר ואינה חוזרת לסורה השתא היא מתגיירת לש"ש ודוגמת זה כתבו התוס' בדבור שאחר זה בטוח היה הלל דסופו לעשות לש"ש ולכך פריך ממתני' דאחד איש שנתגייר וכו' דקתני בה שהיה רבי נחמיה אומר א' גירי אריות וא' גירי חלומות וכו' וא"כ מדמדמי איש שנתגייר לשם אשה ואשה שנתגיירה לשם איש לגירי אריות וגירי חלומות משמע דלא הוו גרים כלל ואפילו אחר לא יכנס אותה דומיא דגירי אריות וחלומות וק"ל:
ד"ה אמר רבי וכו' עד דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק וכו'. ר"ל ע"כ צ"ל דרוק למעלה מכילה לא עדיפא מקלא דלא פסיק אלא אדרבה לא חשיב אלא כקלא דפסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק ולא שמעינן לרבי דאמר מלתא אחריתא אלא הך ברייתא דרוכל ודרוק למעלה מן הכילה דרוק למעלה מן הכילה חשיב כקלא דפסיק:
רש"י בד"ה אי עולמית עליו הס"ד:
בד"ה מכוער כו' התירה מעליה אלא לזנות כצ"ל:
תוס' בד"ה הלכה כו' לא דמי להא דאיכא מ"ד כו' כצ"ל:
בד"ה אמר רבי כו' או שיראו אותה כדרך המנאפין כו' כצ"ל:
גמרא דאמר ר"א הסר ממך עקשות פה כו'. בשקלים פ"ג מ"ב מביאה המשנה על כיוצא בזה פסוקים אחרים ע"ש וצע"ק:
רש"י ד"ה אלא למאי הלכתא. אף יבם הנוטל פ"ש בנכסי אביו כו'. עי' נ"י בשם הריטב"א ובביאורי הגר"א לא"ע סי' קס"ג סק"ד וה':
רש"י ד"ה דאר"א. דאתי לאחזוקי לקלא קמא. בתוספתא פ"ד איתא לדין זה בבא ודאי וכן לפי מאי דאוקמי רב סיפא דמתניתין בעדים משמע ודאי דגם רישא מיירי בכה"ג ובזה לא שייך כ"כ האי טעמא לכן הנל"פ דהלעז הוא שיאמרו שנתגיירה בשביל זה ובהכי ניחא מש"כ התוס' דבנטען על הפנויה כו' עי' ברא"ש. שוב ראיתי בהגר"א סי' קע"ז סקי"ז כדברי אך בשפחה ונשתחררה לא שייך זה ואולי מיירי בשפחה שלו או שהוא נתן את הכסף בעדה לשחררה:
רש"י ד"ה מי גר אתך. כאשר אמרתי. כצ"ל:
דאמר רב אסי הסר כו׳. נ"ב עי' פרש"י ויש להסבירה עוד דס"ד הא דקאמר קרא הסר ממך וגו' ה"פ שתנקה עצמך לפני הבריות ותתנצל באמתלא להסיר ממך החשד לברר ששקר הוא אבל לא למנוע מחמת כן מלישאנה. קמ״ל:
רש"י ד"ה גירי אריות כגון כותים. עי' סנהדרין פה ע"ב ברש"י ד"ה גירי אריות:
תוס' ד"ה לא בימי דוד וכו' דסופו לעשות לש"ש. עי' לקמן דף קט ע"ב תד"ה רעה:
ד"ה אמר רבי וכו' ורוק למעלה בגג כו'. עיין לקמן דף צב ע"א תד"ה כל קלא:
בגמרא אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק: הוא הדין דהוי מצי למימר ג"כ מה בכור אי נוטל בשבח אף האי נמי אינו נוטל בשבח דגם זה ילפינן מדבכור קריא רחמנא בבכורות (נ"ב.) אלא הש"ס חדא מהנך דרשות נקט. ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א אשיטת רש"י ז"ל דיבם יורש חלק אחיו מאביו שמת אחריו דא"כ לר' יהודה דס"ל דאם יש אב נכסים של אב האי בכור דקריא רחמנא למאי הלכתא, ולפ"ז א"ש דצריך לענין שבח א"נ לענין חזרה ביובל כמש"כ התוספ', אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית הרשב"א שהרי דרשת רבי יהודה גופא שהנכסים של אב מדבכור קריא רחמנא נפקא לי' לקמן (מ'.) וגם אמה שהקשה הרשב"א עוד אפי' רש"י מהא דאמרינן לקמן אי מה בכור נוטל פי שנים וכו' לבד מה שתירץ כבר הריטב"א די"ל שרש"י מפרש דרק לר' יהודה אמרינן כן עוד י"ל דדעת רש"י שם כדעת המרדכי שהביא המהרש"ל שם, ובזה ג"כ מתורץ קושית הרשב"א ע"ש:
שם לשום עבדי שלמה: הא דמשמע לעיל (ס"פ קמא) דעבדי שלמה נכרים הוי צ"ל לאו היינו עבדי שלמה דאיירי בהו הכא דהני דאיירי בהו הכא נתגיירו אבל א"ל דמ"ד לעיל משום עבדי שלמה ס"ל כר' נחמיא הכא דאינם גרים דכבר הבאתי לעיל דגם בעזרא ונחמי' נזכר דעבדי שלמה פסולים היו:
שם כולם גרים הם: לכאורה פליג הך תנא אברייתא דאין מקבלין גרים בימי דוד ובימי שלמה שהרי קאמר דאותן שנתגיירו לשום עבדי שלמה גרים הם, אכן לפ"ז ק' מאי פריך לקמן (ע"ו.) לרבא מהך ברייתא דלא קבלו גרים בימי שלמה אימא דרבא כרב ס"ל דאמר הלכה כמ"ד כולם גרים הם, ונ"ל דס"ל הש"ס דלא פליג רב אברייתא רק דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מקבלין אכן אם גיירו ע"פ הדיוטות אין דוחין אותן אלא מקבלין ודנין אותן בדין גרים וזהו כפסק הרמב"ם (בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה), ונראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו שם וה"ה כ' שיצא לו דין זה מק"נ אלף שגיירו בימי דוד, אכן לפענ"ד אין מזה ראי' די"ל שהם גיירו עצמן אבל לא קבלו אותם בדין גרים וכמו שכתבו התוספ' בסוגין אבל לפ"ד שפיר מוכח כן. שם אמר רב ובעדים: ברשב"א הקשה בשם הרמב"ן הא לפ"ז ע"כ רישא ג"כ בעדים קמיירי וא"כ היאך שייך לזות שפתים הא ידוע הוא ותירץ דלזות שפתים איכא במה שיאמרו שלא נתגיירה רק משום זנות ע"ש, וק"ל דהתינח גבי גיורת אבל גבי שפחה מא"ל דאין לומר כמו שנכתוב לקמן דגם שפחה צריכה קבלה דז"א שהרי לפי המסקנא דלקמן לא בעי שפחה קבלה וא"כ מ"ט דשפחה לכתחלה לא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דלזות שפתים היינו דאתי לאחזוקי לקלא קמא ונגד פי' הרמב"ן, ואולי רצה הרמב"ן לתרץ זה במה שכתב שיחשדו אותו שנשאה לשם זנות דהיינו אף שנישואיו נשואין גמורים מכ"מ יחשדו אותו שלא נשאה לשם מצות נשואין רק לשם זנות כיון שכבר ידעה קודם שנתגיירה ונשתחררה וא"ל דא"כ גם בנטען על הפנוי' ניחוש ללזות שפתים זה שלא ישאנה די"ל דשם גזירת הכתוב שצו' לנשאה, ועיין בשלטי גבורים שהביא ב' שיטות בנטען על הפנוי' אם ישאנה או לא והובאו ג"כ בש"ע, ולפי דברינו י"ל דפליגי בפלוגתת רש"י ורמב"ן בפירוש לזות שפתים:
שם ביש לה בנים ויש לה עדים: לפ"ז מתורצת ג"כ הקושיא דלעיל מברייתא דנתגרשה ע"י אחר די"ל ג"כ דאיירי בליכא בנים ולכן מוציאין בליכא עדים אבל מוזניתו בעדים וביש בנים איירי ולא מצרכינן שוב לתירוץ דלעיל דה"ק דאע"ג דאתא אחר וכו', והא דלא מתרץ בקיצור אקושיא דלעיל דמתניתן איירי באתא אחר ואפסקי' לקלא ולכן מוקמי רב ביש עדים דוקא דהוציאוה ע"י עדים משמע, י"ל דלא בעי לאוקמי מתניתן הכי דאי באפסקא אחר לא ה"ל למתניתן לסתו' אלא לפרש אבל אי ביש בנים או באין בנים איירי זה ל"צ לפרש:
שם כל הוציאוה בב"ד איירי: לפ"ז הך במד"א באין לה בנים לא אמתניתן דילן קאי ואברייתא דהנטען על אשת איש דלעיל פשיטא ג"כ דלא קאי וגם בתוספתא לא מצאתי ברייתא זו ולא ידעתי אמה קאי הך במד"א:
שם ברש"י ד"ה אלא למאי. לכתוב גדול: ק"ק לפי מש"כ האגור מגמרא דערכין (דף ל"א) ונפסק כן בש"ע א"ח (סי' נ"ה) דנער שנולד בכ"ט לאדר ראשון ונער א' נולד בא' לאדר שני ונעשו גדולים בשנה פשוטה אז הנולד ראשון הוא קטן עד כ"ט אדר והנולד אחרון נעשה גדול בא' אדר ע"ש, א"כ אם שני אחים תאומים נולדו כן והבכור יצא בכ"ט אדר ראשון ואחיו בר"ח אדר שני אז כשנעשו בני י"ג והביאו ב' שערות הבכור נשאר קטן ואחיו כבר גדול וא"כ דלמא אי הוי כתיב והי' הגדול ה"א שהגדול עתה מייבם באדר כשנעשו בני י"ג כיון שהוא גדול בשנים והבכור עדיין קטן ודלמא לכן כתיב והי' הבכור להורות דהוא קודם וצ"ע:
שם בתוספ' ד"ה למאי. חוזרת ביובל: בבכורות (דף נ"ב) הקשו קושיא זו בלשון תימא ע"ש, ובאמת לא זכיתי להבין קושיתם בזה דאף דהגמרא קאמר (שם) הטעם דאין חוזרת ביובל דבכור קריא רחמנא מכ"מ ודאי גם אי לא הוי כתיב בכור ג"כ ידעינן דמייבם אינו חוזר כיון דכתיב יקום על שם אחיו דמפרשינן לנחלה מגז"ש וא"כ משמע שחלק ירושה היא שהרי מה שירושה אינו חוזרת ג"כ אתי רק ממה דקרי רחמנא ביום הנחילו את בניו כמש"כ רש"י (שם) ומה דמפרש הגמרא הטעם דבכור קריא רחמנא האמת נקט דהא בכור גם כן נקרא ועוד שהרי מטעם זה פליג ר"א שם דבכור קריא רחמנא ובכור כתוב בלשון מתנה אבל לעולם א"ל לת"ק דקרי רחמנא בכור לומר דאין חוזר ביובל דגם אי לא כתיב לשון בכור ג"כ הוי ידעינן הכי ואדרבא לשון בכור הוא לגריעותא אליבי' דר"א אבל מכ"מ גם לת"ק אינו לחשיבותא לענין שאין חוזרת ביובל:
בד"ה גיורת. אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: עיין במהרש"א שכתב הטעם למה דלא פירשו דהקושיא היא מדאין מוציאין דמכח ספק ג"כ אין מוציאין, ולפענ"ד מוכח כתירוצו דאל"כ למה לו להקשות מהברייתא לקשי' בקצור רישא אסיפא מדאין נושאין לכתחלה ע"כ דלאו גיורת היא דהא אכתי לא אסיק אדעתי' הך טעם דלזות שפתים ואעפ"כ אמרינן דאין מוציאין מידו אלמא דגיורת היא אע"כ דמטעם ספק אין מוציאין וכמש"כ התוס', שוב ראיתי שגם המהר"ם כתב ראי' זו, אכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחד תירוץ תרצו דהקושיא היא מדאין מוציאין דאפילו לא הוי רק ספק הי' לנו להוציא דאוקמינן אותה אחזקת נכרית, ולפ"ז קשה אדמקשי' מברייתא לקשי' בקצור רישא וסיפא אהדדי:
בד"ה הלכה. הך גירי אריות לא דמי: דעת רש"י ז"ל ע"כ אינה כן שהרי פירש אגירי אריות כגון כותים דמלכים והרי על זה קאמר הך מ"ד דכולם גרים הם אלמא דאפילו כותים להך מ"ד גרים הוי, וצ"ל דפליגי בהך פלוגתא אי כותים גירי אמת הם או גירי אריות הם וכ"כ גם הריטב"א קידושין (דף ע"ה) לחד תי' ומ"ד גירי אריות פליג אמ"ד דהכא דכלם גרים הם, ומה שהביאו התוספ' מאלהיהם היו עובדים למ"ד גירי אמת הן י"ל היו כישראל מומר כמש"כ גם הריטב"א שם, ואין להביא ראי' לשיטת התוספ' מהא דאמרינן חולין (ג':) רב אשי לא קאמר כתרווייהו דקסבר כותים גרי אריות הם דא"כ היאך פליג רב אשי ארב דאמר הלכה כמ"ד גרים הם אע"כ מוכח כשיטת התוספ' וכמו שכתבו התוספ' (שם) דמזה אין קושיא ארש"י שהרי בלא"ה פליג רב אשי גם ארבי יוחנן דאכל משחיטת כותי כדאמרינן שם (ה':) וגם אין קושיא לשיטת רש"י דא"כ סתם מתניתן דהכא סבר כמ"ד גרי אמת ומ"ט לא מוקי רב אשי גם מתניתן דחולין כן והא בלא"ה איכא גם סתמות מתניתן בברכות (דף מ"ה) ובגטין (דף י') ובנדה (נ"ו:) דס"ל דגרי אמת הן:
בד"ה אי הכי משום דספק גיורת היא: ק"ק דהתינח בנכרית אבל בשפחה שנשתחררה מאי ספק שייך בזה כיון שקודם שחרור כבר היתה בת מצות וכשנשתחררה נעשית ישראלית ממילא ולא בעינן דעתה, וי"ל דלקמן (מ"ד:) פליגי רבנן ור"ש בן אלעזר אי עבד או שפחה משוחררין צריכין לקבל עליהם מצות או אם מטבילן לשם בני חורין בלא קבלה, וא"כ י"ל דמתניתן דהכא כרבנן דלקמן דבעינן קבל דוקא ולכן כשעשתה להנשא לו קבלתה לאו קבלה הוי ואף דשם מסקינן דגם לרבנן לא בעינן קבל הרי גם הכא לפי המסקנא לא צריך להך טעמא לענין לכתחלה אלא משום לזות שפתים ושפיר י"ל דהך ס"ד דהכא כס"ד דלקמן ס"ל:
בד"ה לא בימי דוד. מאתי הגתי ומבת פרעה: צ"ע דהרי זה הוא קושית ותירוץ הגמרא דלקמן (ע"ו.) וצ"ל דמשום אתי הגתי נקטו התוספ' כן ואגביה נקטו ג"כ בת פרעה, והא דפשיטא להו להתוספ' דקבל דוד לאתי הגתי לגר גמור נראה דנפקי להו כן מדמקשה בקידושין (ע"ו:) והאיכא אתי הגתי ואי ס"ד דלאו גר גמור הוי איך נתנו דוד לראש חיילותיו ומאי מקשה מיני' אישראלים שאינם מיוחסים אע"כ דגר גמור הוי, ומה דאמרינן (שם) ובע"ז (דף מ"ד) דאתא אתי הגתי ובטלה ומוכח דנכרי הוי דגר דינו כישראל ואינו מבטל ע"ז של עכו"ם צריך לומר דבטל כשהוא נכרי ואחר זה נתגייר ונתנו דוד בראש חיילותיו:
בא"ד גבי מעשה גבעונים דבימי דוד: לכאורה אין מזה קושיא דהתם מוכח מלתא דלאו לשלחן מלכים עבדו כיון שלא נתגיירו רק משום מעשה דגבעונים כשאמרו אין לך אומה לדבק בה כזו, ואפשר דכיון דלא לשם שמים עבדו רק משום אהבת גרים שיש בישראל הוי ג"כ כמו משום דבר אחר דאין מקבלין אותן, אכן מדאמרינן שם מוטב יתקדש שם שמי' בפרהסיא משמ' דקדוש ש"ש הי' בדבר וא"כ גם גירותן משו' דבר זה מקרי לש"ש:
בא"ד. וכן ההיא דתכלת: עיין שם בפי' רש"י שתי' קושיא זו במה שכתב שספרה לו שמתוך נס דציצית רצתה לגייר:
בד"ה אמר רבי. ואין לתמו' אמאי שריא כיון שאומרת טמאה אני: ק"ק איך שייך קושיא זו לכאן הא בלא"ה צריך להבין זה על מתניתן דהאומרת טמאה אני לך וכמו שהקשה באמת הר"ן שם במתניתן (סוף נדרים) ותירץ כתירוצם הכא, והנה בפשטות אפשר לומר דודאי אמתניתן פשיטא להו דלמגדר מלתא תקנו כן דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר ולכך רוצה להתגרש אבל במעשה דנואף אם אמרה טמאה לא הי' לנו לחוש לכך שמא עיני' נתנה שהרי אין לנו חשש לומר כן אלא מה שמודה שנטמאה מנואף וכשאמרה טמאה אדרבא אסרה עצמה עליו לעולם ומהיכי תיתי שנחוש שמא נתנה עיני' באחר אבל תרצו דמשום לא פלוג גם הכא תקנו כן, אבל ביותר נ"ל דהנה בתוספ' שם הקשו ג"כ קושיא זו על מתניתן שם ותירצו בשם הרבינו אליעזר דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן לכן לא שייך דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא והתוספ' הקשו על זה דהא אמרינן בפרק יש מותרות דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולכן תרצו ג"כ כמו הכא דמשום מגדר מלתא תקנו רבנן כן, אבל נ"ל כוונת הרבינו אליעזר דאדרבא מסוגיא דפרק יש מותרות הוציא דינו כיון דאמרינן שם משום דכתב לא יקחו תרי זימני האיסור גם גבי' דידה ומדכתיב איסורה בלשון לא יקחו לכן אמרינן דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפ"ז כל היכי דהוא אינו מוזהר עלי' היא ג"כ אינה מוזהרת עליו כיון דאיסור דידה מאיסור דידי' נפקא ולכן באומרת טמאה אני דמדינא אינה נאמנת א"כ הוא אינו מוזהר עלי' לכן לא נאמר דהיא תאסר עליו משום דשווייה אנפשי' חתיכה דאסורא כיון שזונה אינה מוזהרת לנשא לכהן רק גבי' דידי' כתיב האיסור וממנו בא האיסור לה ולכן דמקום שהוא אינו מוזהר עליו גם היא אינה מוזהרת עליו כן נלענ"ד שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף כ') לתרץ בסברא זו גם שיטת הרשב"א ושוב א"ע ראיתי בחידושי הרשב"א בנדרים שנראה ממה שהביא לשון ר"א שכוון למש"כ בכונתו, ומה שהקשו התוספ' וגם הרשב"א עוד אשיטת ר"א ממה שמותרת לאכול בתרומה זה ג"כ א"ש בדברינו ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (דף מ"ד) דמה שזונה אסורה בתרומה הוא דמפני שנקראת זונה היא בכלל לאיש זר ע"ש וא"כ כיון שלא נקראת זונה שתאסר לבעלה כהן לא אסורה ג"כ בתרומה אכן זה שייך דוקא לענין טמאה אני לך דמתניתן שם דאיירי ע"כ באשת כהן ובטענה שנאנסה כדדייק בגמרא שם מדיש לה כתובה ושם ליכא איסור זונה דכהן ושייך שפיר תי' הרבינו אליעזר אבל בהך מעשה דנואף (בסוף נדרים) דע"כ ברצון איירי כדמוכח סוגיא דשם דמים גנובים ימתקו ובנבעלה ברצון אפי' באשת ישראל אסורה לבעלה מונטמאה ואיסור זה לא תלי בו דונטמאה משמע בדידה כמו בהבעל וא"כ שייך שפיר שוויה אנפשה ת"ד אף דהוא לא נאסר בה, וא"כ י"ל דבשיטה זו אזלו התוספ' כאן מה שכתבו ואין לתמו' אמאי שריא דבשלמא אמתניתן דשם י"ל כתי' הרבינו אליעזר אבל כאן קשה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה למאי הילכתא כו': אר"י דהוי מצי למימר לחשיבות' שאין ירושתו חוזרת ביובל. ולא הבנתי דבריו ז"ל דאפילו לא קרי' רחמנא בכור נמי ה"א דאין ירושתו חוזרת ביובל. כיון דכתיב יקום על שם אחיו וילפינן בגז"ש דלנחלה קאמר קרא. והא דאמרינן התם בבכורות אליבא דר"מ דאמר מתנה וירושת אשתו ובכור ויבם אינן חוזרין ביובל. וקאמר הש"ס התם טעמא דבכור קרי' רחמנא לאו למימרא דמש"ה אינו חוזר ביובל. אלא משום דר"א התם פליג ואמר בכולן חוזרין ביובל משום דבכור ויבם בכלל מתנה הם. להכי קאמר אליבא דר"מ דאע"ג דמתנה הם מ"מ אינן חוזרין ביובל אבל לאו דמהכא ילפינן עיקר ירושתו. וכ"ש דאי לא קרי' רחמנא בכור ולא הוי כתיב אלא יקום ע"ש אחיו לחוד פשיטא דלא הוי חוזרת ביובל דירושה גמורה היא. והיינו דלא מסיק הש"ס התם לרבנן הא דיבם בכור קרי' רחמנא. ואליב' דר"א דאמר התם דחוזר ביובל הוי מצי הש"ס למימר הכא דלהאי מילתא קרי' רחמנא בכור דחוזר ביובל והוי כמתנה והוי נמי לגריעותא אבל למעליותא ליכא מידי דנילף מבכור דקריה רחמנא. ובלא"ה הרי הוא יורש גמור והי' נוטל בראוי כבמוחזק אי לאו דקרי' רחמנא בכור. ולא הבנתי בזה גם דברי התוס' ז"ל התם בבכורות שכתבו לתרץ דלהכי לא קאמר הש"ס הכא דאיצטריך למעליותא משום דר"א פליג ואמר דחוזר ביובל ואדרבה לר"א ודאי הוי מצי למימר דלהא איצטריך הא דקרי' רחמנא בכור. וזה פשוט ודו"ק:
תוס' ד"ה הא גיורת בימי' הקדמוני' מיהא הויא: דמשמע לא יכנס הוא אבל אחר שרי לכנוס עכ"ל ולא ניחא להו לפרש דמאם כנס אין מוציאין מידו דייק דגיורת מיהא הוי ולמ"ד דגיורת לא הוי אפי' כנס יוציא. משום דמשמע להו מהא דפריך לקמן אי הכי לכתחילה נמי משמע דלמאי דס"ד ניחא ליה דלכתחילה לא אבל דיעבד שפיר דמי. והיינו משום דהכא חששא בעלמא הוא שמא נתגיירה מחמת האיש. ומש"כ המהרש"א ז"ל דמהא דאמר אינן גרים לא הוי מצי לאקשויי בדיעבד משום דאינן גרים יש לפרש דאינן גרים גמורים אלא ספק גרים. הוא דחוק. אלא דיש לדקדק למאי דמשמע דהוי ס"ד דטעמא דלא יכנוס הוא משום דלא הוי גיורת גמורה. א"כ בשפחה ונשתחררה מ"ט הא אחר שיחרור היא ישראלית גמורה. וצ"ל דבשפחה ידע שפיר הא דרב אסי הסר ממך עקשות פה. אבל גבי כותית ונתגיירה ס"ל למקשן דאין לחוש משום הסר ממך כו'. כיון דגיורת גמורה היא אין להרחיקה. וחשש דהסר ממך פי' רש"י ז"ל שלא יאמרו הקול הראשון היה אמת. והקשה הרשב"א ז"ל הא מיירי אפי' בעדים כאידך מתניתין. ופי' הוא ז"ל שלא יאמרו שלא נתגיירה אלא בשבילו. וא"כ קשה בשפחה מאי איכא למימר דהא השיחרור אינו תלוי בדעתה. וצ"ל דהלזות הוא שידברו בהם זו היא שנכשל ע"י ועשה תחבולות לישא אותה:
ועיין ברשב"א ז"ל ובנימוקי יוסף שהביאו דברי הירושלמי כאן בנוסחאות שונות לחד נוסחא קדש הרי הוא ככנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו. ולחד נוסחא קדש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו. ומדאמרי הכי בירושלמי על מתניתין ולא אמרו כן על רישא דקדמו וכנסו. לנוסחא קמייתא א"ש דהתם קידש לאו כלום הוא כמ"ש לעיל והתראה נמי אפשר דלא מהני התם במקום מצוה. ולאידך נוסחא ג"כ א"ש דהתם לא הוי רבותא בקידש דלא הוי ככנס ומכאן נמי משמע דלא כדברי התוי"ט שהבאתי לעיל. וכן משמע מדברי הרשב"א ז"ל סוף פירקין:
גמרא אמר רב ובעדים כו': ראיתי לבאר כאן בקצרה שיטות שנאמרו בהלכה זו יען כי רבו ומה שיש לדקדק בה. רש"י ז"ל פי' דרב מוקי למתניתין בעידי טומאה ממש. ולפ"ז קשה מאי קמ"ל מתניתין דיוציא פשיטא כיון דנאסרה לבועל מה"ת. ואמאי קרי לי' נטען. ועי' בנימוקי יוסף שעמד ע"ז ותי' דקמ"ל אפי' אין העדים יודעים אם באונס אם ברצון. וה"א דמוקמינן לה בחזקת כשרות ע"ש ומוכח מדבריו ז"ל דס"ל דבאונס לא נאסרה גם על הבועל. ועי' במשנל"מ ז"ל בפ"ג מהל' סוטה שדקדק בדברי הנימוקי יוסף ז"ל שכתב לענין שומרת יבם שזינתה דנהי דמותרת ליבם מ"מ אסורה לבועל משום קנסא. ורצה לדקדק דס"ל בכל מקום נאסרה לבועל אע"ג דלא נאסרה לבעל. והכא מוכח דס"ל דלא נאסרה לבועל כל שלא נאסרה לבעל. ומה שתמה שם מנ"ל לחדש קנסא לענ"ד דברי הנימק"י ז"ל ברורים והוא בכלל הנטען על השפחה דאסור לכנוס. וה"נ בכל (ח"ל) דאסורים משום קנסא גם לאחר שהותרו לו. ופריך עליה רב ששת מהא דתניא אם נתגרשה מתחת ידי אחר אם כנס לא יוציא. ואי בעידי טומאה כי אתי אחר ואפסקי' לקלא מאי הוי הא אסורה עליו מדאורייתא. והא דלא משני דברייתא מיירי בעדים שראו דנאנסה. דא"כ אפי' בלא אפסקי' אחר אם כנס לא יוציא כמו הנטען על השפחה. ומשני הש"ס דה"ה דאי לא אפסקיה אחר דלא תצא ואפסקי' אחר נקט לרבותא דלא תנשא לכתחילה. ותו פריך מהא דתניא בד"א דתצא כשאין לה בנים פי' רש"י מבעל. אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא אלמא דבאין לה בנים אפי' בלא עדים תצא. ומסיק דרב נמי מודה להא דבאין לה בנים תצא אפי' בלא עדים. והאי דמוקי למתניתין דדווקא בעדים היינו משום דקתני והוציאוה דמשמע ב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקי מבעל. ומתניתין איירי אפי' ביש לה בנים מש"ה תני לה דווקא בעדים וברייתא קמייתא אתיא לפ"ז כפשטה ובלא עדים ואין לה בנים ואי לא אפסקי' אחר אפ"ה תצא. אבל אי אפסקי' אחר לא תצא. ולפי' רש"י ז"ל שפי' יש לה בנים היינו מבעל ליכא רבותא כלל בהא דתנן במתניתין אע"פ שכנס יוציא. כיון דכבר אפקוה מבעל ולא חשו ללעז בניו פשיטא דתצא מבועל ג"כ. אבל לפי' הרי"ף ז"ל דיש לה בנים מבועל א"ש טפי דהוי רבותא אע"ג דכבר יש לו בנים לבועל תצא. ולפי מסקנא זו קיי"ל דבאין לו בנים לבעל או לבועל אפי' בקלא בעלמא מפקינן ליה מנטען אם הוציאה בעלה ואי אפסקי' אחר לא תצא אבל לא יכנוס לכתחילה וע"י עדים בכל גוונא מפקינן לה מיני'. ואיבעית אימא הני מתנייתא רבי היא כו' ולעולם רב ס"ל דבלא עדים לא תצא כלל. והא דתני בהנך מתניתא דבאין לה בנים תצא אי לא אפסקי' אחר רבי היא דאמר רוכל יוצא כו' הואיל ומכוער הדבר תצא. ופרש"י ז"ל דתצא אפי' מבעל. וכבר האריכו התוס' ז"ל לדקדק על שיטתו ז"ל. ולדידי קשיא משמעתין דא"כ דב"ד מוציאין אותה מבעלה ע"י קול בעלמא היינו שראו בהן דבר מכוער. א"כ כי אפסקי' אחר מאי אהני וכי עדיף הוא מהבעל דמפקינן לה מיני'. ואמאי לא יוציאו אותה מנטען אפי' אחר הפסקת האחר כיון דלאו רינה בעלמא חשיבא. מדאפקינן לה מבעלה. ואפשר לומר דדוקא בדבר מכוער ברוכל יוצא ודדמי ליה הוא דקאמר רבי דתצא מבעל. ואליביה להוציא מבועל מוציאין אפי' בקול בעלמא. וכדתנן הנטען כו' והיינו דמשמע ליה לרש"י ז"ל דרבי תצא מבעל קאמר מדנקט דוקא כה"ג הוי דבר מכוער. אבל לרבנן דפליגי ארבי וס"ל דמבעל לא מפקינן אלא בעדות ברורה ה"נ מבועל לא מפקינן אלא בעדות ברורה. ולפ"ז א"ש ברייתא קמייתא והוציאה קתני היינו הבעל עצמו משום דמיירי בנטען בעלמא ומש"ה כי אפסק' אחר לא תצא. ומסיק הש"ס הילכתא כוותיה דרבי והילכתא כוותי' דרב. והא בקלא דפסיק והא בקלא דלא פסיק. בקלא דלא פסיק הילכתא כרבי דתצא אפי' בלא עדים והיינו מבועל ונטען כדכתיבנא. אבל מבעל וודאי גם לרבי לא מסקינן לה בלא עידי דבר מכוער. קלא דפסיק ואיכא עדים כרב. גם בזה קשה אמאי נקט הש"ס האי דאיכא עדים דליכא רבותא בזה דהילכתא כרב דמאן פליג עליה כיון דאיכא עידי טומאה. אלא הכי הוי ליה למימר קלא דפסיק וליכא עדים כרב ולא תצא. וצ"ל דבאמת ה"ק קלא דפסיק דווקא או איכא עדים אבל בלא עדים לא מפקינן בקלא דפסיק ובזה לא מצינו דרבי חולק למאי דכתיבנא דרבי ע"כ בעידי כיעור מיירי. אבל רב ע"כ ס"ל דאפי' בקלא דלא פסיק לא מפקינן מדמוקי למתניתין דווקא בעדים. והיינו דכתבו התוס' ז"ל מיהו רב גופי' אית ליה ל"ש קלא דפסיק כו'. אלא דא"כ האי הילכתא כרב מיותר הוא כיון דליכא מאן דפליג עליה בקלא דפסיק. ע"כ כתבו התוס' ז"ל לעיל בד"ה אמר רבי דלרבי אפי' בקלא דפסיק מוציאין מנטען. ולא ידעתי הכרח לזה. והשתא להך אוקימתא הדין כך הוא דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מוציאין ובקלא בעלמא דלא פסיק אין מוציאין מבעל. אבל הנטען אם כנס יוציא. ובקלא דפסיק אפי' הנטען לא יוציא. ותרווייהו הילכתא אנטען קאי. וא"כ הא דאמרינן קלא דפסיק ואיכא עדים כרב לא בעינן דווקא עידי טומאה. כיון דקי"ל כרבי דבעידי דבר מכוער אפי' מבעל מפקינן. כן נראה לכאורה שיטת רש"י ז"ל:
והתוס' ז"ל השיגו על רש"י ז"ל מה שפי' דרבי מבעל קאמר דתצא. ושיטתם ז"ל דמבעל לא מפקינן לה אלא בעדות ברורה או ע"י קינוי וסתירה. ומפרשי דרבי תצא מבועל קאמר. ודעתם דהא דרוכל יוצא כו' הוי כקלא דפסיק. ופסקינן הילכתא כרבי בקלא דלא פסיק. וכרב בקלא דפסיק. ולשיטתם ז"ל קשה מנ"ל לחדותי האי הילכתא בקלא דלא פסיק כיון דרבי מיירי אפי' בקלא דפסיק כי האי דרוכל יוצא ובהא לית הילכתא כוותיה א"כ מנ"ל דבקלא דלא פסיק מוציאין כיון דרבנן פליגי אפי' בקלא דלא פסיק מנ"ל להכריע בין הני תנאי:
והרי"ף ז"ל כתב ג"כ כשיטת התוס' ז"ל דרבי דאמר תצא אנטען קאי. אלא דכתב בזה דבר חדש דרבי מיירי בעידי דבר מכוער. ורב דאמר דמתניתין איירי בעדים היינו עידי טומאה. אבל בעידי דבר מכוער לא תצא. והיינו דמוקמינן למתניתין דמחלק בין יש לה בנים לאין לה בנים ובין אפסקי' אחר אי לא כרבי דאמר בעידי דבר מכוער נמי תצא מנטען. ופסיק הש"ס הילכתא כרבי בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. אבל עידי דבר מכוער וקלא דפסיק הלכה כרב. והוא דבר מחודש לחלק בין קלא לקלא אע"ג דאיכא עדים. והיינו משום דמשמע ליה דקלא בלא עדים כלל לאו כלום הוא כיון דלא נודע מי הוציא הקול. וכי היכי דאמרינן דאם נודע לנו שיצא הקול מפי נשים וקטנים דהקול לאו כלום הוא. וכן בקול של קדושין ושל גירושין בעינן דבר ברור. כדאיתא סוף גיטין. אלא ודאי בעינן עדי דבר מכוער. ומ"מ אין זה אלא קול בעלמא. והיכא דפסיק. גם מנטען לא מפקינן כמו מבעל כיון דאין חשש בזה אלא משום קלא ורינה בעלמא כל שנפסק הקול לא תצא. ולפ"ז מצינן למימר דרבי נמי מודה דבעינן קלא דלא פסיק. ואין להקשות לשיטת הרי"ף ז"ל אמאי לא מפרשינן הא דאמר רב אמתניתין בעדים היינו עדי דבר מכוער ולא פליג ארבי משום דהא לא איצטריך לאשמועינן דבעינן עדי דבר מכוער. אלא דקשה לי הא דאמרינן דאי איכא אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא. ולשיטתו ז"ל הא איכא עדים בדבר מכוער וכי חשודים האויבים להעיד שקר. וצ"ל דכל דאיכא אויבים אין כאן קול והוי כקלא דפסיק. וכן הוא שיטת השאלתות ז"ל לפי מה שביאר הרא"ש ז"ל דבריו:
וראיתי בדברי הנימק"י ז"ל שכ' גם לשיטת הרי"ף ז"ל לפרש תצא דקאמר רבי היינו תצא מבעל ולא ע"פ ב"ד אלא יכול להוציאה בלא כתובה. ולא הבנתי זאת דא"כ מנ"ל לרבי דמוציאין מנטען ע"פ ב"ד וגם לא ראיתי מי שפירש כן. אך בזאת מחולקים המה השאלתות והרי"ף ז"ל דלהרי"ף ז"ל מבעל אין מוציאין אפילו בעידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק והשאלתות ז"ל ס"ל דבעל ובועל שוין הן:
ור"ת ז"ל פי' דברי השאלתות ז"ל בדרך אחר. והוא דרב דאמר דמתניתין מיירי בעדי' היינו עידי דבר מכוער ומוציאין בהם מבעל ג"כ דכעידי טומאה הם. אבל בלא עידי כיעור אלא בקול בעלמא בזה פליגי רבי ורבנן בין בבעל בין בבועל. והאי קלא לא ידעתי פירושו. דלמה נחוש לקלא בעלמא בלי שום דבר ברור להוציאה מבעלה. ומדברי הר"מ ז"ל נראה דבראיית הבעל דבר מכוער פליגי רבי ורבנן. וגם זה קשיא לי למה יהא הבעל נאמן שיוציאו הב"ד ע"פ את האשה וכן להוציאה מנטען. וגם מש"כ הרא"ש ז"ל דבראיית הבעל לבד לא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אלא בראיית עדים ונתפרסם הקול. ג"כ לא הבנתי ולמה לא נימא דבאמת שוי' אנפשי' חד"א אלא דב"ד אין מוציאין והוא עצמו מחוייב לגרשה. ובהא דאמרינן הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק. פי' הר"מ ז"ל ג"כ דראיית הבעל בעינן. ונראה מלשונו ז"ל לפרש דבאמת מבעל אין מוציאין אלא הוא מחוייב להוציאה ומבועל הוא דמפקינן לה כיון שיצתה מתחת בעלה ע"י. ומשמע עוד לשיטתו ז"ל דהקול הוא אינו אלא פרסום בעלמא דכיון דנתפרסם הדבר מוציאין אותה מבועל משום לעז. אבל אי הוי קלא דפסיק ואין הדבר מפורסם לא מפקינן לה מבועל ג"כ משום דלא מהמנינן ליה לבעל. אבל קול בעלמא בלי ראיית שום אדם ודאי לא חיישינן ליה כלל. וזה שכתבו דלרבנן בראיית הבעל לא שויא אנפשי' חד"א כלל דלרבי ג"כ הא דקאמר תצא לא בב"ד קאמר אלא הוא מחויב להוציאה:
ובאמת בירושלמי פ' המדיר משמע להדיא דהא דרבי דאמר הואיל תצא אבעל קאי ולענין יוצאות שלא בכתובה כמו שהבאתי לעיל דברי הנימק"י ז"ל. וא"כ ע"י ראיית בעל לחוד אמאי תצא שלא בכתובה. וכי מהימן הוא להפקיע כתובתה. ע"כ הפי' המרווח יותר הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דהכל בעידי כיעור. וכמו שאמרו שם בירושלמי על כל העוברת על דת וכולן בעדים. ולענין זה אין נ"מ בקלא כלל. אלא כל שיש עדים שראו דבר מכוער תצא שלא בכתובה. ולענין בועל הוא דבעינן קלא דלא פסיק. אבל בקלא דפסיק אין מוציאין אותה גם מבועל:
וראיתי בספר אבני מילואים שהביא בשם בעל העיטור ז"ל לישב הא דבירושלמי שם משמע דרבי פליג אהא דרוכל יוצא כו'. ותירץ דהתם מיירי בקלא דפסיק. ולענ"ד נראה דלענין להוציאה בלא כתובה ליכא נ"מ בקלא כלל. ומ"מ עוברת על דת היא ומכוער הדבר. וכן משמע התם מהא דאמר רבי ומה בכך משמע דפליג על עיקר הדבר דאין חוששין לזה. והיינו דבעון קמוי אפי' פיו על פיה. ואמר כזה באת מעשה לפני ר' יוסי ואמר תיפוק בלא פרן. והיינו משום דמעשה כזה מכוער יותר. ואי נימא דמיירי בקלא דפסיק מ"ט מודה בהא. ומה שפי' רש"י ז"ל קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז אינו רוצה לומר שבאו אחרים והכחישו העדים הראשונים דא"כ אפילו לאחר כמה ימים אם הכחישו לעדים אמאי לא בטל קלא. אלא כוונתו שיצא קול בעלמא שהדבר שקר ונשתק הלעז. וכבר האריכו בהלכה זו הראשונים ז"ל והאחרונים ז"ל. ואני לא באתי אלא לקצר ולבאר דבריהם ז"ל בפירוש הסוגיא. ובאמת יפלא בעיני על התוס' ז"ל למה השמיטו דברי הירושלמי הנ"ל דמוכח מיני' דבבעל מיירי. ולענין הוצאה בלא כתובה. ויתיישבו כל הקושיות בזה ודו"ק. והרבה יש לי לדקדק בדברי הטור והאחרונים ז"ל ולא רציתי להאריך. ועי' בזה במרדכי בתכלית האריכות והביא שם דברי הירושלמי דכתובות ג"כ:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה וכו'. עמ"ש אני בעניי בקונטרס ככר לאדן דף קפ"ה ע"א בס"ד עמ"ש התוספות ומ"ש בכסא רחמים דף פ"ט ע"ג בס"ד:
למאי הלכתא לגריעותא ע״ש בתו'. ועתו׳ ב״ק ג״ב ד״ה לפוטרו דהלכתא להקל ועברא"ש פ׳ כיצד הרגל גבי כח כחו דלעולם הלכתא לגרועי ועתו' קדושין לז״א בערלה וכלאים ומוכח דהלכתא להחמיר וכשיטת הרי״ף בריש ערובין וכן בב״ק ק"י ע"ב בחטאת שמתה. גמ' משום דרב אסי. עתו׳ כתובות כ״ב ב׳ משום שרב אשי הי׳ רגיל תמיד להביא פסוק זה ע״כ. ועד״ז שמואל הקטן אומר בנפול כו׳ והיינו שהאדם צריך להשגיח בתמידות ע״ז. ואולם י״ל הא דנקיט הקרא משום דרב אסי דמהמקרא י״ל דמיירי היכי שיחשדו אותו שעושה עבירה וזה ידעינן מקראי אחרינא דוהייתם נקיים מה׳ ומישראל וכדאמר בשקלים ובכ״מ משא"כ הכא שיחשדוהו שרצה לעשות מתחלה של״ש או כהא דכתובות דלכתחלה לא ישאנה וכמו במגרש את האשה ודן ע״ז שלא ישאנה שאף אם יחשדוהו שכונתו היתה לישאנה מ״מ אינו עושה איסור בזה רק דהוי מכוער הדבר בפני הבריות שכונתו הי' בשביל זה ולכן הביא הא דרב אסי.
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן י"ט
סוגיא דהנטען על אשת איש
ד' כ"ד. הנטען על אשת איש כו' אמר רב ובעדים כו' מיתיבי בד"א כשאין בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כו', ואב"א הני מתניתייא רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא כו'. והלכתא כותי' דרב, והלכתא כוותי' דרבי. קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק. קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ע"כ, הנה רש"י כתב דברוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר מפקינן מבעלה, אכן התוס' כתבו ז"ל, אר"ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו, דכל הסוגיא איירי בנטען, דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או שיראו כדרך המנאפין, ועוד דגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן, ורוק למעלה מן הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק, דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפילו בקלא דפסיק מכח הך ברייתא, אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל, וכן פר"ח, וכן נראה לר"י, מתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע"י קול מבעלה דאמר, וב"ד בעדים הוא דמפקי, משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקינן אלא בעדים כו'.
והנה הרמב"ם והאלפסי כפי הנראה מפרשי כתוס', דקאי לענין בועל, שהרי זה לשון הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה הלכה י"ג ז"ל, אבל אם לא קדם קינוי ובאו עלי' עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה ה"ז לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו ואם עבר ונשאה והי' לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו להם בנים ממנו תצא, בד"א כשרננו העיר עלי' ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול כו', חזינן מדברי הרמב"ם שמפרש ג"כ כתוס' דרבי קאי לגבי בועל, אך מה שכתב הרמב"ם דבעינן דוקא עדים בדבר מכוער וגם קלא דלא פסיק. לכאורה תמוה דאיך יצטרפו שניהם, וממ"נ אם ס"ל כרבי הא דבר מכוער או קלא דלא פסיק סגי, ואם כרבנן מנא לן דמצרפי, וגם מה סברא היא זו, דממ"נ אם עדי דבר מכוער שהוציא הבעל בשביל זה אוסר על הבועל, למה לן עוד קלא דלא פסיק, ואם יש קלא דלא פסיק ולגבי הבועל הוי קלא דקמי נשואין אמאי צריכין עוד עדים שראו הדבר המכוער ובירושלמי נמי בפרק המדיר משמע בפירוש דקאי לגבי בעל עיי"ש.
השאילתות כתב בפ' פנחס סימן קל"ד ז"ל, ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל, ולכאורה קשה על השאילתות קושיות התוס' הא לקלא דבתר נשואין לא חיישינן לה.
א) והנראה לי, דהנה בכתובות דף ט' איתא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקינוי וסתירה, אפילו בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי, וכי תימא מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה, התם אונס הוה, ופרש"י, מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו בדבר, והקשה בתוס' ז"ל, ואין נראה דנהי דידוע לרבים הוה שהביאה לביתו מ"מ לא ראו כמכחול בשפופרת, שבפני אדם לא שמשו ונראה לר"י לפרש וא"ת דפתח פתוח כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד, דדוד הי' יודע בודאי שנבעלה, ואעפ"י שעשה תשובה מכל מקום עיכבה ואם היתה אסורה לו לא הי' אותו צדיק לוקחה לו לאשה עכ"ד התוס', ולכאורה תירוץ התוס' קשה על רש"י, דאמאי לא פירשו כדברי התוס', דכיון דאותו צדיק ידע הדבר הרי לא הי' מחזיקה לאשה אם היא אסורה לו.
והנה הפמ"ג בפתיחה לאיסור והיתר הקשה אמאי מביא אשם תלוי בחד בחד שנתערב כיון דאי אפשר לצמצם, הא יש כאן ספק ספיקא, שמא אכל היתר ואת"ל אכל איסור שמא חתיכת ההיתר גדולה יותר מחתיכת האיסור, וא"כ חתיכת האיסור בטילא ברוב לגבי חתיכת ההיתר כסברת הש"ך, ותירץ דיש כאן ספק להיפך, שמא האיסור גדולה, ואז אף אם אכל ההיתר מחויב כפרה, שנעשה כולו איסור, ובודאי דתירוצו תמוה מאד, דהא אין היתר בטל, וכדאיתא בר"ן נדרים נ"ט דדוקא איסור בטל שנבטל ממנו שם האיסור, אבל בשביל הביטול יונח עליו איסור חדש ואיסור כרת בודאי שזה אי אפשר לומר.
אכן נראה לי, הא דאמר הרא"ש דביבש ביבש היכא שנתבטל חד בתרי מותר לאוכלן כולן כאחת אף שבודאי אוכל איסור, משום דכיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ נתנה התורה היתר לאכול המיעוט, מפני דמותר לילך בתר רוב, וא"כ אף האיסור נתהפך להיות היתר, דאיסור שהתירה התורה אותו, נתהפך להיות מותר, א"כ הוא דוקא היכא שניכר, דההיתר בודאי גדול, ואז התירה התורה לנו משום זיל בתר רוב, וכגון שנתערב יבש ביבש חד בתרי, דודאי לן שהאיסור מיעוט, או בלח בלח במין במינו, אבל היכא שנתערב חד בחד ואין ניכר לנו אם האיסור גדול או ההיתר גדול, הרי אין לנו דין דאחרי רבים להטות, אחרי שלא נדע לנו אם נתבטל האיסור וכיון דאין לנו ההיתר דאחרי רבים להטות, לא הותר האיסור אף אם קמי שמיא גליא שהוא המיעוט משו"ה צריך להביא אשם תלוי באוכל דבר איסור כרת שנתערב חד בחד.
לפי זה היכא שהותר לו מטעם זיל בתר רוב, נתהפך האיסור להיות היתר, מכש"כ היכא דמדין התורה מותר לו לאכול או לעשות, לא עשה כלל איסור אחרי שהותר לו שאין לו כלל לחשוש, ולפי זה הי' משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי, בלא דין דאונס אין מחויב קרבן שהרי לא הי' לו לחשוב, אכן היכי ששימש סמוך לוסתה אז אם נטמאה מחויב קרבן שהרי היה לו לחשוב שמא נטמאה, ואז לא נתהפך איסור להיתר, ובתוס' ביצה דף כ"ד איתא דאם אכל בהמה ונמצאת טריפה לא צריך כפרה והטעם משום דלא עשה איסור.
ובזה יתישב מאי שהקשו על משנה כתובות, דבתולה נשאת ברביעי משום דחיישינן שמא בעולה היא, הא קיי"ל אין צריך לבדוק אחר ח"י טריפות משום דאזלינן בתר רובא, ורק לבדיקת הריאה מצרכינן משום שהוא מיעוט המצוי, וא"כ כיון דרוב נשים בתולות וכשרות הן, א"כ לא ליצטרך להנשא ברביעי דזיל בתר רובא.
אכן לדברינו, משום הכי אין מחויב לבדוק אחר ח"י טריפות אף דבודאי מיעוט טריפות יש, וא"כ כשאין בודקין הלא המיעוט יאכל טריפה, אכן כפי שביארנו כיון דאין לו לחשוש, דהתירה התורה, ואמרה זיל בתר רוב, א"כ אף המיעוט שאכלו הטריפה מפני שלא בדקו לא עשו איסור, שהיתר הוא להם אחרי שהתירה התורה, אבל אילו היינו חוששין שמא יראה המיעוט ויאכל, בודאי דהי' חיוב לבדוק, דמשום מיעוט שלא יכשלו באיסור עושין תקנה לכל ישראל, וכמו בתקיעת שופר דאם חל יום ראשון של ראש השנה בשבת אין תוקעין שמא ישכח ויוציא השופר, אף דבודאי אך מיעוט יכשלו בזה, בשביל המיעוט עושין תקנה שכל ישראל לא יתקעו, ורק משום הכי אין מחויב המוכר לבדוק אחר ח"י טריפות דלא נחשדו ישראל שיאכלו כשיראו טריפה, אבל האי דינא דבתולה נשאת, הא חוששין שמא ימצא בעולה וידע שהדבר איסור ויהי' אקרורי דעתא ולא ילך לב"ד, א"כ הרי מיעוט שיהי' אצלם איקרורי דעתא יעשו איסור וא"כ עושין תקנה בשביל המיעוט, משא"כ בח"י טריפות אין צריך לבדוק שהמיעוט שיאכל הטריפה שלא בדקו הא לא יאכל איסור, דכיון דהתירה התורה ואמרה זיל בתר רוב, ואין לו לחשוש, האיסור אצלו נתהפך להיתר, אכן כתבו התוס' שם בביצה, דאם אכל קודם הפשט ונמצאת טריפה אז צריך כפרה על איסור טריפה, אף דמה שאסור לאכול קודם הפשט הוא משום דרך ארץ, אבל כיון שאסור הרי בכה"ג לא נתהפך להיתר, וא"כ צריך כפרה על איסור טריפה.
ב) והנה בגיטין איתא, דאם היא פרוצה יוצאת בשוק וראשה פרוע זו מצוה מן התורה לגרשה, והיינו דילפינן מקרא דקרי לשני אחר, שאינו בן זוגו של ראשון, או מקרא דשנא שלח, והנה הגרעק"א בסימן קי"ד הקשה על דברי הראב"ד שכתב דהיכא שהודית ששמשתו נדה אינה מפסדת כתובה משום דאין אדם משים עצמו רשע. והקשה ממתניתין דאמרה טמאה אני לך דמפסדת כתובתה אלא אמרינן דאין אדם משים עצמו רשע.
ונראה לי, דהנה הא דאמרינן דאם שמשתו נדה הפסידה כתובתה, אין הטעם מפני שכיון שהכשילתו בדבר איסור הפסידה כתובתה, דאטו אם אחד חייב למלוה כסף ואח"כ יברר שהמלוה הכשילו באיסור אכילת חזיר, האם בשביל זה יפטור מחובו, מה ענין זה לזה, בשביל שהכשילו באיסור ישא עונו בידי שמים, והחוב שהוא חייב לו צריך לשלם, ואם איננו משלם רשע הוא וע"כ דמשמשתו נדה מפסדת כתובתה הוא משום דכיון דדין דוספרה לה נתנה התורה לה נאמנות וכיון ששמשתו נדה יכול לומר אין אנו מאמינך, ומעתה אי אפשר לו להיות עמה, וא"כ היא גרמה שצריך לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, שהרי היא הביאה לידי כך שיצטרך לגרשה, נמצא מה דמפסדת כתובתה בשמשתו נדה הוא משום שאבדה נאמנותה וגרמה שיצטרך לגרשה, וכן במאכילתו שאינה מעושר ולא נטלה חלה, הוא שזה מהמלאכות שהאשה עושה לבעלה, וכיון שאין לה אמונה והיא גרמה שיהי' לו הדין לגרשה, משו"ה הפסידה כתובתה, וכל זה היכא דמעשי' גרמו שיצטרך לגרשה, אבל היכי דכבר מחוייב לגרשה וליתן כתובה ומעשיה לא גרמו שיצטרך לגרשה בודאי דבשביל שהכשילתו באיסור, לא תפסיד כתובתה.
ותמוה לפי זה דברי החידוש הגרעק"א בכתובות דף י"ב שכתב ז"ל, תו יש לומר בממ"נ דאם תחתיו נאנסה הכשילתו באיסור ואבדה כתובתה כמו במשמשתו נדה, ולדברינו לא דמיא כלל, התם גרמה שיצטרך לגרשה, כיון שאבדו אצלו נאמנות שהוא אינו רוצה לסמוך עוד עלי' ובלא זה היתה מותרת לו, אבל הכא בנאנסה תחתיו דכבר מחויב לגרשה וליתן כתובה, ובשביל שהכשילתו באיסור, האם בשביל זה תאבד כתובתה, כיון דמעשי' לא גרמו שיצטרך לגרשה, שהרי בלא"ה הי' מחויב לגרשה, א"כ כתובתה לא הפסידה.
עכ"פ הא דמשמשתו נדה דהפסידה כתובתה, מה דמפסדת כתובתה הוא משום שאבדה הנאמנות, אכן באשה מזנה תחת בעלה, התם הפסידה כתובתה משום דמעלה באישה, נמצא דלא דמי כלל האומרת טמאה אני לך דנאמנת להפסידה כתובתה, ובאומרת ששמשתו נדה סובר הראב"ד דאין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובתה, דהתם נהי דעל עצמה אין מאמינין, אבל פלגינן דבורא, ולגבי זה שהפסידה כתובתה כיון דלדברי' עשתה מעשה שהפסידה כתובתה, נאמנת, אבל הכא מה שתפסיד הכתובה הוא אם נאמין שאבדה הנאמנות, דהמעשה בעצמה אין גורם שתפסיד הכתובה, רק אם תאבד נאמנותה, א"כ כמו שאין אדם משים עצמו רשע ליפסל לעדות, כן אין אדם משים עצמו רשע לפסול נאמנותו, משו"ה אם אומרת ששמשתו נדה לא הפסידה כתובתה, דאין אדם משים עצמו רשע לומר שהפסידה ואבדה נאמנותה, ולפי זה הא דיוצאה וראשה פרוע הפסידה כתובתה הטעם משום דמצוה מן התורה שיחשוש כיון דהיא פרוצה שמא נטמאה, דמשום שעושה איסור משום זה לא תצא בלא כתובה היכא דאין זה נוגע עליו, ובנודרת ואינה מקיימת אמרו הטעם דמשו"ה תצא שלא בכתובה דמשום עון זה בנים מתים, וא"כ הדבר נוגע אליו, אבל משום שהיא עוברת איסור היכא דאין נוגע אליו, משום זה לא תפסיד כתובתה, וע"כ הא דעוברת על דת משום דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לחשוש שמא נטמאה אף דאינה נאסרת אלא בקינוי וסתירה, אבל מצוה יש לחשוש, ואם שנא שלח, והיינו מצא בה דבר ערוה, היינו שאף שאין זה ערוה, אבל דבר של ערוה הוי.
לפי זה מיושב קושית התוס' שהקשה על פרש"י שפירש דמשו"ה פריך אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, וכתב רש"י, שהרי הרבה עדים ידעו בדבר, והקשה בתוס' הא בודאי לא שימש בפני עדים, ופירשו בתוס' דהקושי' כיון שאותו צדיק הי' יודע לא הי' מחזיקה, ואנחנו הקשינו מדוע מיאן רש"י לפרש כן, אכן לדברינו ניחא, דהנה האיסור שנאסרה לבועל הוא משום דנאסרה לבעלה אבל אם לא נאסרה לבעל גם על הבועל אין איסור (לגמ' דידן כמו בנאנסה), ולפי דברינו, דהיכא דאין צריך כלל לחשוב אז אצלו האיסור נהפך להיות היתר ולא הוי אצלו כלל איסור, וא"כ אף אם ידע הבועל, כיון שהבועל יודע שאין הבעל יודע כלל וממילא אין על הבעל איסור כלל דיש לו לסמוך על חזקה ואין לו לחשוש כלל, אז גם להבועל מותר. [הגהמ"ח זצ"ל כוון בחידושו זה להריטב"א המובא בשט"מ בכתובות שם, ועיין עוד בשו"ת לבוש מרדכי ס' ל"ט שביאר בארוכה]
ג) ולפי דברינו יש לבאר דברי הר"א ממיץ בסוף נדרים גבי האומרת טמאה אני לך, שהקשו הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא ותירץ הר"א, דלא מצינו זונה שהיא אסורה לכהן, והקשה בתוס' הא כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, אכן לדברינו הדברים מיושבים, דהנה בפירוש דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, יש לפרש בב' אופנים, או דקאי על הלאו. דהלאו שהוא מוזהר גם איהי מוזהרת נמצא דכיון דאיהו מוזהר בלאו דזונה לא יקחו, גם איהי מוזהרת שלא תיקח לו, או דקאי על הביאה, דביאה שאיהו אסור אסור לה להנשא ליבעל לו ביאה שהוא אסור ומוזהר בה, והנה בכתובות דפריך, וניתי עשה ונדחי ל"ת, ומשני משום דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, ועיין שם בתוס' שמקשו מכבוד אב דלמה לן קרא דלא דחי, הא אי אמר לא בעינא מי איתא לעשה, ועיין בתוספת ישנים שתירץ דהכא הא גבה אין עשה ונמצא היא עוברת על ל"ת, ולכאורה יקשה על הנך ראשונים דאיך מפרשי' כן בגמ', כמו רש"י ורשב"א ושארי ראשונים עליהם יקשה באמת מאי פריך בגמ' וניתי עשה ונדחה ל"ת (וכדברינו דהקושיא א"כ הא היא ראוי' לקיימה) הא היא עוברת בל"ת, אכן לדברינו כל הראשונים סברי דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת, קאי על הביאה, דביאה דאיהו מוזהר גם היא מוזהרת נמצא דהאי ביאה דהמאנס מותר בה מטעם דלגבי' דחי עשה את ל"ת, גם עלי' אין איסור, משו"ה פריך ניתי עשה ונדחה ל"ת, ותהא ראוי' לקיימה, ופריך מגרושה או זונה לכהן הדיוט, אכן תוס' ישנים סברו דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר קאי על הלאו, וכיון שגם איהי מוזהרת על הלאו ואצלה אין עשה, משו"ה לא דחי.
נמצא דהר"א ממיץ ג"כ יסבור דהאי כללא דכל היכא דאיהו מוזהר היא ג"כ מוזהרת רק על הביאה ולא על הלאו, וגם סבירא, דהאי איסורא דונטמאה, הוא ג"כ עיקר האיסור שנאסרה ונטמאה לבעל, וכיון דהבעל מוזהר על הביאה, היא ג"כ מוזהרת עליו, אבל היכא דהבעל אין מוזהר על הביאה אף מטעם דלא הוי לי' למידע ונתהפך אצלו האיסור להיתר, גם על האשה אין איסור, הן בסוטה לבעלה, והן באיסור זונה לכהן, משו"ה כיון דאמרו רבנן עיני' נתנה באחר ואין להבעל לחשוש לא באשת ישראל שאמרה ברצון ולא באשת כהן שאמרה נאנסתי, הוי אצלו היתר, ס"ל להר"א ממיץ דבכה"ג אין עלי' איסור.
לפי זה מבוארים דברי רש"י, דהנה הא לעיל ביארנו דאימתי נתהפך האיסור להיות היתר, דוקא היכא שאין עליו איסור כלל, אבל אם יש עליו איזה דין שלא הי' לו לעשות, אף שהוא רק מדין דרך ארץ אז נתגלגל עליו האיסור ולא נתהפך להיות היתר, מעתה יהי' הדין גבי בועל היכא דאין על הבעל לחשוב כלל, דאז אף אם קמי שמיא גליא שנטמאה אין על הבעל איסור כלל, גם להבועל מותר אף שהוא יודע, אכן הרי איסורו מטעם ליתא דהבעל, ולבעל היא מותרת, אבל אם הי' באופן שעל הבעל מצוה לגרשה מטעם שהי' לו לחשוש, אף שאין איסור, עכ"פ מצוה מן התורה יש ולא נתהפך גבי הבעל האיסור להיתר, וא"כ לבועל שהוא יודע האמת אסור לו, לפי זה גבי אותה מעשה אילו לא הי' עדים רואים את הדבר מכוער שנסתרה והובאה לביתו אז היתה מותרת גם לאותו צדיק, אף שהוא יודע הדבר, דאחרי שאין לאורי' לחשוש כלל, הרי לא נאסרה על אורי', וכל שלא נאסרה על אורי' לא נאסרה גם לאותו צדיק, אבל כיון דהרבה עדים ראו את הדבר מכוער שהובאה לסתירה, א"כ הי' על אורי' מצוה מן התורה לגרשה, אף שאין איסור שהרי לא הי' קינוי, אבל לא גרעי מפרוצה ומשארי עוברת על דת, וכיון שמצוה מן התורה לגרשה, לא נתהפך האיסור להיתר גבי אורי', וא"כ אף שלא ראו עדים המעשה אבל אותו צדיק שידע הדבר לא הי' מחזיקה.
ד) והנה הרמב"ם כתב דאם אמר בעלה אינו משקה אסורה לבועל, והקשה הח"מ בסימן י"א, הא הבועל טוען בריא ומנא לן דלא מהימן לגבי עצמו, אכן הלא איתא במתניתין, אמרה התורה דאם אמר בעל איני משקה אסורה בתרומה, אף שהיא טוענת בריא לי שלא נטמאתי, אעפי"כ אסורה, הרי דבכה"ג אין מועיל בריא, ואף דאיתא בהאשה רבה היכא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, אם נשאת לא תצא, דמועיל בריא שלה, התם לא נחשדה על זה, אבל האי ספק שהוא ספק טומאה ונחשדה אין מועיל בריא שלה, אכן כל זה דאין מועיל בריא של הבועל ולא ברי שלה אף לגבי עצמם, הוא דוקא היכא שהספק יש לו דין איסור מטעם ספק טומאה, אבל היכא דהוי רק מצוה לגרשה, היכא שהם טוענים בריא מועיל, אכן היכא דהוי קלא דלא פסיק, אין מועיל בריא נגד הקול, דהרי משו"ה אם יצא קול שנתקדשה לא תנשא אף שהיא אומרת בריא שלא נתקדשתי, והא דאמרינן ברננה לא מפקינן, היינו דוקא היכא דהקול הוא שעבר מקודם איסור, כמו נטען על השפחה, דהקול אומר רק שכבר עבר איסור, לכתחילה לא ישא, שלא להחזיק זלות שפתים, אבל אם נשא אין מוציא, שהרי גם לפי הקול עתה אין עובר איסור, אבל אם לפי הקול הוא עובר עתה איסור, אז אם הקול הוא קודם נשואין מפקינן, אבל לאחר נשואין אין חוששין כלל.
מעתה מבוארים דברי הרמב"ם והאלפס שכתבו היכא דאיכא קלא דלא פסיק ועדי דבר מכוער מוציאין מבועל, והקשינו במאי מצטרפין, אכן לדברינו הדברים מבוארים, דאם איכא קלא דלא פסיק בלא עדי דבר מכוער הרי הקול אין אומר כלל שאסורה לבועל, שהרי כיון דלגבי הבעל הוי קלא דבתר נשואין, הא אין לבעל לחשוש, וכיון דאין לו לחשוש, הרי אצלו נתהפך האיסור להיתר, וגם להבועל לא נאסרה, וא"כ לא תצא מן זה שיוצא עליו קול, שהרי הוי רק רננא שעבר איסור, אבל לא שעושה עתה איסור, שהרי לא נאסרה לבעל, והיכא דהוי רק עידי דבר מכוער בלבד בלא קלא דלא פסיק, אף בכה"ג לא נתהפך האיסור להיתר לגבי הבעל, שהרי כיון שיש עידי דבר מכוער יש עליו לחשוש, אבל הא הבועל טוען ברי לא נטמאה, וכיון דהאי ספק לא הוי ספק של קינוי וסתירה, מועיל הברי של הבועל, ואם נשאת לא תצא, אכן אם הוי עידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק. הא הקול הוא אומר שגם עתה הוא עובר איסור, דכיון שהיו עדי דבר מכוער לא נתהפך האיסור להיתר להבעל, וא"כ הוי קלא דלא פסיק שנטמאה, ואסורה לבעל, וכיון דהוי לגבי הבועל קלא דקודם נשואין מש"ה תצא.
ולפי זה נראה לי דהרמב"ם והאלפס לא גרסי כגרסתינו בגמ' דאיתא, הא בקלא דלא פסיק הא בקלא דפסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי, קלא דפסיק ואיכא עדים כרב, דקשה מאי ענין קלא לרבי, הא רבי סובר באיכא עדי דבר מכוער או שהוא בעצמו ראה דבר מכוער אבל לאסור בשביל קלא יוכל לסבור דאין איסור, גם מה דקאמר קלא דפסיק ואיכא עדים, אי איכא עדי טומאה הא כו"ע מודו דאסירא, אלא דצריך לפרש אם קלא דפסיק אז דוקא בדאיכא עדים, וזה לא משמע מהלשון.
לכן נראה דהרמב"ם והאלפס גרסי, קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, והפירוש אם יש עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, אז הדין כרבי דע"י דבר מכוער מוציאין מן הבועל אבל דוקא אם מצורף לזה קלא דלא פסיק, וכדפירשנו, קלא דפסיק וליכא עדים כרב, פירוש אם הקלא הוא דפסיק אז אף אם איכא עדי דבר מכוער מותר, וכדביארנו דמועיל הברי של הבועל, או אף אם הקלא הוא לא פסיק, אלא שליכא עדים על דבר מכוער, ג"כ כרב דמותר לבועל, דהרי לא נאסרה לבעלה דנתהפך האיסור להיתר.
שוב מצאתי שהגירסה בשאילתות בפ' פנחס הוא ג"כ קלא דלא פסיק ואיכא עדים כרבי, ב"ה שכונתי, והיינו להרמב"ם והאלפס לאסור על הבועל דוקא, אבל לבעלה מותרת אף בעדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק, דהא להבעל הוי קלא דבתר נשואין. ומשום עדי דבר מכוער הוי רק מצוה לגרשה והא דבירושלמי איתא לגבי בעל, שם קאי על מתניתין דתצא שלא בכתובה, דהוי רק מצוה, ובודאי דהיכא דהוי דבר מכוער מצוה לגרשה, אבל לא איסור, דהוי רק כעוברת על דת.
סימן כ
שיטת השאילתות באיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק
השאילתות כתב דהיכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ומבועל, וקשה הא לבעל הוי קלא דבתר נשואין וקלא דבתר נשואין הא לא חיישינן, ואם נאסרה בעדי דבר מכוער למה לן קלא דלא פסיק.
ונראה לי טעמא דהשאילתות, דהנה בחידושנו למס' כתובות כתבנו על הא דהרמב"ם סתים לדין דהאומר פתח פתוח מצאתי דאסורה עליו אם קיבל אביה קידושין פחותין מבת ג' שנה, דהרא"ש כתב דזהו דוקא במכחשת או שותקת, אבל באומרת ברי שנאנסתי מהימנא, והרמב"ם מדלא חילק משמע בכל גווני אינה נאמנת, וכבר הקשו מ"ש ממדברת דאפילו ברוב פסולין אם אמרה לכשר נבלעתי נאמנת.
ונראה לי, דהנה הראשונים שהקשו מאי פריך בגמ' כתובות, הא הוי ספק ספיקא ספק תחתיו ספק לא תחתיו, ספק באונס ספק ברצון, הא ספק טומאה ברה"י אפילו ספק ספיקא טמא.
אכן יש לתרץ עפ"י דברי התוס' שהקשו בנדה, אמאי אמרינן כל הנשים דיין שעתן ואפילו לרבנן דמטמאי הוא דוקא בקדשים והא הוי ספק טומאה ברשות היחיד ולא מוקמין אחזקה, ותירצו בתוס' משום דהוי טומאה דלמפריע, ולא ילפינן מסוטה אלא ספק טומאה דלהבא, ולא טומאה דלמפריע, לפי זה אפשר לומר דלא קשה מפתח פתוח דהוי ספק טומאה ברה"י, דהרי הוי טומאה דלמפריע.
וכן הש"ש הקשה על זה, דאיך נוכל לומר דלא גמרינן מסוטה אלא טומאה דלהבא ולא טומאה דלמפריע, דא"כ קשה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמי בגמ' לדין דספק טומאה ברה"י, הא הוי טומאה דלמפריע, עוד הקשה מנגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת,
ולדידי נראה דפירוש דברי התוס' דלא גמרינן מסוטה אלא ספק טומאה דלהבא ולא טומאה דלמפריע, הביאור, דאימתי ילפינן מסוטה, אלא אם הספק שנולד לנו הוא גם עתה הספק על הדבר הזה שנולד אם הוא עתה טמא מפני הדבר, או לא, כמו בסוטה דאם היא נטמאה היא גם עתה טמאה, ואם טהורה היתה גם עתה היא טהורה, אבל בנדה שראתה ומספקינן דילמא ראתה זאת הראי' בעצמה מקודם, א"כ הרי האשה עתה ודאי טמאה, שהרי עתה היא טמאה, א"כ לגבי האשה שבה נולד הספק לא נוכל לומר שהספק הוא גם עתה אם היא טמאה, דהרי היא בודאי טמאה עתה, וא"כ הספק הוא רק על לשעבר, אם מקודם היתה טמאה, זה לא ילפינן מסוטה היכא דאין הספק על של עתה אלא על מה שעבר, לפי זה לא קשה כלל ממקוה שנמדד ונמצא חסר, דהרי התם ספק הטומאה נולד באדם הטובל, והספק הוא גם עתה, אם טהור הוא עתה, או עדנה עליו הטומאה, א"כ הוי טומאה דלהבא, וזה ילפינן מסוטה.
אכן מנגע אחד בלילה לכאורה הקושיא עדנה בתקפה, דהרי התם נולד לנו ספק הטומאה באדם המת, ואותו מצאו בודאי מת, א"כ הרי הוא עתה ודאי טמא, והספק רק על למפריע, וא"כ הוי טומאה דלמפריע, ואם נימא דאף שבמת הוי טומאה דלמפריע שעתה הוא ודאי מת, אבל באדם הנוגע הוי טומאה דלהבא, שהרי עליו הספק הוא גם עתה, א"כ גם בנדה הא אדם שנגע בהאשה מקודם שראתה הוי אצלו טומאה דלהבא, שהרי הספק הוא עתה אם הוא טמא או טהור, ועכצ"ל דעיקר הדין במי שנולד לו הספק טומאה, ה"נ בנגע באחד בלילה נימא הא הנמצא הוא ודאי מת.
אכן אפשר לומר דהאי דינא דספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה, הוא דין באדם, שיש לו דינים ויש בו דעת לשאול, אבל על מת דאין לו דינים וגם אין בו דעת לשאול לא שייך לומר שבו נולד הספק, והוי רק כמונח בעל חי שנמצא מת, שספק אם מקודם הי' מת בעת שנגע האדם, דהדין דספק טומאה שייך בהאדם לא בהדבר, ובאדם הנוגע הא הוי ספק טומאה דלהבא, שהרי גם עתה הספק אם הוא טמא, ולפי זה קמה הקושיא מאי פריך ספק ספיקא הוא, הא הוי ספק טומאה ברה"י, דהספק הוא טומאה דלהבא, אם עתה היא טמאה לבעלה, ובספק טומאה ברה"י הא אף ספק ספיקא טמא.
אכן יש לתרץ, דספק טומאה ברה"י דמטמאינן מספק, הוא דוקא אם ודאי היתה סתירה ברה"י, אבל אם ספק אם הי' כלל סתירה ברה"י, קי"ל ספק ר"ה ספק רה"י דהספק אם הי' כלל סתירה ברה"י, ספיקא טמא, ולא דמי לנכנס לבקעה ואינו יודע אם נכנס למקום הלז, דהתם הי' ודאי ברה"י, והספק ביאה הוי ספק ברה"י, אבל היכא דספק אם היתה כלל סתירה ברה"י, בכה"ג אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, והכא אם הספק שמא לאו תחתיו, הלא אז לא שייך כלל על טומאה, שהרי בפנוי אי אפשר כלל להיות טמאה, וא"כ לא שייך אז סתירה, וא"כ אם הספק שמא לאו תחתיו הוי כמו ספק ר"ה ספק רה"י ואין כאן דין דספק טומאה ברה"י, ורק מטעם איסור, ובאיסור הא ספק ספיקא מותר.
והנה הא דנאמנת בראוה שנבעלה ואמרה לכשר נבעלתי, ביארנו בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק בסוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב. שהוא משום דעד אחד נאמן באיסורין, אף בדבר הנוגע לעצמו, דהרי לפי דברי התוס' הא דעד אחד נאמן באיסורין ילפינן מוספרה לה לעצמה, אכן הא דנאמן עד אחד באיסורין היינו דוקא בספק דעלמא דלא עשאו הכתוב כודאי, אבל בספק דעשאו הכתוב כודאי אין עד אחד נאמן, ומכש"כ היא לעצמה, שהרי אמרה תורה שאסורה אף שטוענת בריא שלא נבעלתי, הרי דבספק כי האי אין מועיל מה שמעידה על עצמה.
לפי זה לא קשה בפתח פתוח מצאתי בקבל בה קידושין פחותה מבת ג' שנים, אמאי אין נאמנת לומר נאנסתי, דהרי כיון שקיבל קידושין פחותה מבת ג' שנים הא הי' הסתירה ברה"י, שהרי הי' אפשר לה להטמאות, ובפרט לדברי הרמב"ם שסובר דאף קטנה שזינתה ברצון נאסרה על בעלה, וא"כ עתה ודאי שהי' הסתירה ברה"י, היינו באופן שהיתה יכולה להטמאות, וספק אם נטמאה או לא, הוי ספק טומאה ברה"י, וספק טומאה ברה"י שעשאו הכתוב כודאי, אין נאמנת לומר נאנסתי, כמו שאינה נאמנת לומר לא נטמאתי (והא דאינה נאמנת באשת כהן אף דהתם לא הוי ספק טומאה ברה"י שהרי הספק שמא לאו תחתיו, ביארנו שם בכתובות).
אכן הרא"ש כתבו דאם אמרה נאנסתי נאמנת, דהרא"ש לטעמי' שהוא פירש בתוספתא לנדה, דהפירוש טומאה דלמפריע, כל דבר שלא הי' עלינו לחשוב בשעת מעשה, דדוקא בקינוי וסתירה שבשעה שנולד הספק אם היינו רואים, הי' לנו ספק שמא היא נטמאת בשעת מעשה, וכן בנמצא שרץ אילו היינו יודעים שיש שרץ, היינו מספקים בשעת מעשה שמא נגע, אבל בנדה הא כל זמן שלא נמצא הדם אין לנו לחשוב שמא נטמאה, ורק משום שנמצאה עתה הדם מוליד ספק למפריע, בכה"ג אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, לפי זה בפתח פתוח כל זמן שלא נמצא הפתח פתוח, אין לנו לחשוש כלל שמא נטמאה, ורק המעשה שמצאו עתה פתחה פתוח מוליד ספק למפריע, אין כאן דין דספק טומאה ברה"י, משו"ה ס"ל להרא"ש דאם אמרה נאנסתי נאמנת.
נמצא לפי דברינו יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש בטומאה דלמפריע, להרמב"ם החילוק בין טומאה דלהבא לטומאה דלמפריע הוא אם השאלה נוגעת לא לדינא עתה, או דעתה אין לנו נפקא מינה בדבר שנולד הספק, ורק למפריע הנ"מ ולהרא"ש החילוק בין טומאה דלהבא לטומאה דלמפריע הוא אם בשעת מעשה הי' לנו לחשוש או לא.
מעתה נוכל לומר דהרמב"ם לטעמי', והשאילתות כהרא"ש, דלהרמב"ם אי אפשר כלל לפרש דמה דאמר רבי, רוכל יוצא ואשה חוגרת סינר עושה לספק ממש שמא נבעלה ואסורה לבעלה, א"כ הוי ספק טומאה ממש דאסורה לבעלה מטעם ספק טומאה, וא"כ בכה"ג אין מועיל ברי, וא"כ היתה אסורה גם לבועל, שהרי היכא דהוי ספק טומאה ברה"י אין מועיל ברי שלה ולא בריא של הבועל, וא"כ אמאי אמרינן בגמ' דבעינן עוד קלא דלא פסיק, ע"כ דהאי ספיקא דרוכל יוצא ואשה חוגרת סינר הוי רק מצוה לגרשה, אבל איסורא אין כאן, דהוי רק כמו אשה פרוצה, משו"ה לבועל לא נאסרה, ובעינן שיהי' עוד קלא דלא פסיק, אכן השאילתות סבר כהרא"ש, דהיכא דבשעת מעשה לא הי' ריעותא והריעותא נולד לאחר מכאן, לא הוי כלל מדין ספק טומאה ברה"י.
נמצא דהשאילתות סבירא לי' דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אסורה לבעלה דהוי ספק כמו פתח פתוח, אלא דלא הוי מדין ספק טומאה, דהרי הא בשעה שהרוכל הי' בבית לא נולד לנו ריעותא דאין אוסרין על היחוד, ורק אח"כ שראינו דחוגרת בסינר נולד לנו ריעותא לחשוב למפריע, האי ספק לא מטעם ספק טומאה אתינן עלה אלא מטעם ספק איסור, ובספק איסור הא מועיל ברי של הבועל ושלה, ולבועל מותרת שהרי טוען ברי, דהיכא דלא הוי ספק טומאה מועיל ברי שלו. משו"ה בעינן קלא דלא פסיק, והיכא דהוי קלא דלא פסיק וגם הספק דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אסורה לבעל ולבועל, דהיכא דהוי קלא דלא פסיק, אין מועיל ברי של הבועל והאשה, והא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן הוא דוקא היכא דבאנו לאסור מטעם הקול, אבל הכא הא בלא ברי שלה היתה אסורה, היינו אם היתה שותקת או מכחשת. ורק להתיר אותה באנו שיועיל ע"י הברי שלה (כמו באומרת נאנסתי להרא"ש), לזה מועיל קלא דלא פסיק שלא יועיל בריא שלה, והיכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק אסורה לבעל ולבועל, (ולפי דברינו להשאילתות במצא פתח פתוח ואומרת נאנסתי אם יהי' קלא דלא פסיק שנטמאה ברצון, תהי' אסורה, כיון דבשותקת אסורה, מועיל הקלא דלא פסיק שלא יועיל הבריא שלה אף קלא דבתר נשואין).
סימן כא
שיטת רב אלפס בקלא דלא פסיק
האלפס כתב ז"ל, ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעדי דבר מכוער כו', והני מילי מבועל שהוא הנטען, אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה, בין יש לה בנים בין אין לה בנים, כדגרסינן בקידושין בפרק האומר לחבירו, איבעא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו, אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים עכ"ד, והנה מהא דאין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה לא הוי מצי האלפס לאתוי, דהרי אפשר דמעשה דרוכל יוצא הוי ספק, כמו במצא פתח פתוח, וכן מהאי דלקלא דבתר נשואין אי אפשר להביא ראי', כמו שביארנו דהאי דינא דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן. הוא דוקא היכא שאוסרין אנו אותה מטעם הקלא, אבל הכא אוסרין אותה מטעם עדי דבר מכוער, דאפשר דהוי כפתח פתוח, אלא דהי' מועיל הברי להתיר, בכה"ג אפשר דאף לקלא דבתר נשואין חיישינן שלא יועיל הברי, משו"ה הוצרך להביא ראי' מהאי דינא דאשתו זינתה בעד אחד, דרבא ס"ל דמותרת.
אלא דלכאורה קשה מאד, מאי ראי' היא זו, התם הטעם, דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואין מאמינים להעד ומחזיקין ששקר הדבר, והלא בכל דוכתי אין עד אחד נאמן בדבר שבערוה מטעם דאין מאמינין, ואם האלפס מביא ראי' מדינא דאין דבר שבערוה פחות משנים, הלא אפשר להביא ראיות מכל סוגיות הש"ס, אלא ע"כ דאין ראי' דהטעם משום דאין העד נאמן, אבל הכא הא יש עדים על דבר הכיעור, וא"כ אם נימא דספק הוא תיתסר מספק, ומאי מדמי האלפס זה לגמ' דקידושין.
ונראה לי, דהנה בספרינו לבוש מרדכי על ב"ק בסוגיא דאין הולכין בממון אחר הרוב ביארנו לישב שהקשו התוס', איך אמר אביי דאשתו זינתה בעד אחד והלה שותק דנאמן, והא אין דבר שבערוה פחות משנים, וביארנו דהנה היכא דעד אחד בא לחייב איש בממון או במלקות או בפסלות אינו נאמן, אכן באיסורין נתנה לו התורה נאמנות, וזה ילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, אבל קם לאיסורין, והיכא דהוי דבר איסור, אכן ע"י שמעיד העד שהדבר אסור כמו נתנסך יינך הרי הוא מפסיד לו ממון, ואיך נדון לזה, אם הוי איסור יש לו נאמנות, ואם נחשוב זה להפסד ממון אין לו נאמנות, ומצינו בחטאת שאמרה תורה, או הודע אליו, ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אפילו אינו מכחיש, ת"ל או הודע אליו מ"מ, הרי דבדבר שיש בזה איסור וגם הפסד ממון שהרי יצטרך להביא חטאת בזה אם מכחישו אינו נאמן, ולאו דוקא אם מכחישו, אלא אף אם אומר איני מאמינך, ואם אינו מכחישו נאמן, והנה אביי סבר דכיון דבא להפסידו הוי דבר שבממון אלא דאמרה התורה כיון שאינו מכחישו הרי הוא בשתיקתו מאמין את העד עליו, והיכא דהוא מאמין עליו יש לו נאמנות, משו"ה באמר נתנסך יינך, כיון שהוא שותק ואינו אומר איני מאמינך הרי הוא מאמין עליו, וכמו דאיתא בגמ' לקמן דף פ"ז דאיתא בגמ' ממאי דמהימן דילמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה, והיינו דאף שאינו יודע כיון שהוא שותק שתיקתו הוי כהודאה שהוא מאמין לו, משו"ה סבר אביי דאף בדבר שבערוה אם הוא שותק הרי האמינו עליו, ובכה"ג אף דבר שבערוה אסור, אכן רבא סובר דאין הטעם דשתיקתו הוי כהודאה, אלא דכיון שהוא דבר שבאיסור א"כ הא יש להעד נאמנות, אלא דאם אומר אינו מאמינך אין לו ספק בדבר, נמצא דהעד בעדותו בא להפסידו ממון ואינו נאמן, אבל אם הוא שותק הרי לדידי ספק, וכיון דהוי אצלו ספק לא שייך לומר הפסד ממון, ולגבי עצמו הא הוי איסורין, וממילא יש להעד נאמנות מטעם עד אחד נאמן באיסורין, דכל זמן שאין אומר איני מאמינך הוי דבר שבאיסור אחרי שגם לו הוי ספק בדבר אכן כל זה אם להעד יש נאמנות אבל בדבר שבערוה הא אין להעד נאמנות, משו"ה אף אם שותק מטעם דמספקא לי' מותר אחרי שאין להעד נאמנות בדבר שבערוה.
לפי זה שפיר מביא האלפס ראי' דאיסור איש באשתו הוא דוקא אם הספק הוא כמו קינוי וסתירה, היינו שיש לזה דין דספק טומאה, שספק כזה עשאו התורה כודאי, דאם נימא דאיסורא דבעל באשתו הוי אף ספק שלא כגון ספק טומאה דסוטה, א"כ נהי דאין אחד נאמן בדבר שבערוה, אבל הא ע"כ היכא דשותק הוי הדבר ספק אצלו, דאם שתיקתו לא הי' עושה לספק, לא הי' נאמן גם בדבר שבאיסור, שהרי בעדותו הוא מפסיד לו ממון, ע"כ דמה שהוא שותק מוכיח שהדבר ספק לו, וא"כ נהי דאין נאמנות להעד לאסור בתורת ודאי, יאסור מטעם ספק ע"כ דאין האשה נאסרת לבעלה אלא בספק, כקינוי וסתירה דהוי ספק שהוא כודאי, אבל לא בספק בעלמא, ורוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ע"כ לא הוי ספק ממש כקינוי וסתירה, מדבעי בבועל, היינו בהנטען, דוקא קלא דלא פסיק, ע"כ דהאי ספק אינו כקינוי וסתירה, וע"כ דהאי תצא הוא מבועל אבל לא מבעל, דאינה נאסרת אלא בספק של קינוי וסתירה.
אכן השאילתות יסבור כדברי הר"ן שפירש שם בקדושין דהא דשותק נאמן אין הטעם משום דאשתיק ומוכח שאצלו ספק אלא שגזירת הכתוב מקרא דאו הודע אליו, שאם שתיק הדין הוא ששתיקתו כהודאה ונאמן באיסורין ולא בדבר שבערוה, דשם לא מצינו גזירת הכתוב א"כ לדברי הר"ן אין ראי' כלל משם לדין דרוכל יוצא, דהתם הטעם שאין להעד נאמנות אבל הכא הא ראו עדים את מעשה הכיעור, והוי ספק גמור שמא נבעלה כמו בפתח פתוח, ואף שאין זה ספק כקינוי וסתירה הי' מועיל ברי, אבל בלא טענת ברי כגון בשותקת או במכחשת אסורה לבעלה ככל ספק, אלא דמועיל בכה"ג ברי של הבועל והאשה, אבל היכא דאיכא קלא דלא פסיק שם אין מועיל ברי, וקם הדין דמספק אסורה לבעלה ומוציאין בין מבעל בין מבועל היכא דאיכא עדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. אינו נוטל בראוי כבמוחזק. פרש"י (ד"ה בכור אינו נוטל) שהיבם נוטל פי שנים בנכסי אביו דהיינו את חלקו וחלק אחיו שמת, ואינו נוטל בראוי כבמוחזק בנכסי אביו מחלק אחיו. ויעויין ברשב"א ובראשונים אחרים המביאים שהר"ח חולק על פרש"י וס"ל שאם היבם ייבם בחיי אביו ואח"כ מת אביו אין היבם לוקח כלל את חלק אחיו בירושת אביהם דהוי' ראוי בנכסי אחיו המת. והר"ח פירש שהגמרא ר"ל שאע"פ שהיבם יורש את אחיו המת אינו נוטל בראוי מנכסי אחיו המת, ולכן אינו נוטל כלום בנכסי אביו שמת אחרי היבום דהוי ליה כולו ראוי. ועלינו לבאר את המחלוקת בין רש"י והר"ח.
ונראה דהר"ח והראשונים אחרים ס"ל שזכות היבם בנכסי אחיו המת חל מדין ירושה בדומה לזכיית ירושת הבכור. וכמו שירושת הבכור אינה חלה בראוי אלא במוחזק ה"ה ירושת היבם בנכסי אחיו המת חלה רק בנכסים המוחזקים לאחיו בחייו ולא בראוי.
מאידך רש"י ס"ל שאין היבם זוכה בנכסי אחיו מדין יורש דכהת"כ אלא בהלכה מיוחדת שקם היבם במקום אחיו שמת. ולכן ס"ל לרש"י שהיבם זוכה בנכסי אחיו המת בראוי כבמוחזק. ולכן זוכה נמי בחלק אחיו המת בנכסי אביו שמת אחרי היבום כי היבם במקום אחיו המת עומד ולכן יורש אף את נכסי אביהם במקום אחיו. אלא דגזיה"כ שבראוי דאביהם אינו זוכה.
אמנם עדיין צ"ע שהרי למעלה בשיעורים (דף יז: רש"י והא) ביארנו את המחלוקת שבין רש"י והרשב"א שם באופן הפוך, שרש"י ס"ל שהיבם זוכה בנכסי אחיו מדין ירושה בכהת"כ שתלוי בחלות דין משפחת אב, ומאידך הרשב"א ס"ל שהיבם זוכה בנכסי אחיו בחלות דין ירושה מיוחדת ולא מדיני ירושת בני משפחה. ולכאורה שיטותיהם כאן הפוכות ממש"כ שם, וצ"ע.
משנה. הנטען. יעויין בגמרא המבארת שהאיסור שלא ישאנה חל משום "הסר ממך עקשות ולזות שפתים", כלומר למנוע חשד וכדי שלא יאמרו שבא עליה ושהקול אמת. וכן כתב רש"י (ד"ה לא) וז"ל שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון עכ"ל. ולפי"ז לכאורה משמע שמי שבודאי בא על נכרית ונתגיירה לא נאסר בה שהרי אינו מאמת איזה חשד שהרי ידוע שבא עליה בנכריותה.
מאידך הרמב"ם (פ"י מהל' גירושין הלי"ד) כ' וז"ל הנטען על השפחה ונשתחררה על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא ישאנה, וכן עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שחזר העכו"ם ונתגייר העבד ונשתחרר ה"ז לא ישאנה, וכולן אם עברו ונשאו אין מוציאין מידם עכ"ל. הרמב"ם אסר הנבעלת לעכו"ם עליו אחרי שנתגייר, ואע"פ שאין בכך החזקת קול. ופסקו ע"פ התוספתא (ד': ה'). ולכאורה היה מקום לחלק בין שני המקרים, ושדין התוספתא איסור גמור ואינו רק מניעת חשד. אך לפי"ז היה בדין שאם כנס יוציא, ואילו התוספתא והרמב"ם פסקו שאם כנס לא יוציא. ומשמע שגם האיסור השני הוא איסור חשד, כלומר שיש חשד שהעכו"ם התגייר לשם אישות ולא לשם שמים, ובהתאם לכך אסור לכתחילה להנשא לו שלא לחזק את החשד הזה. ובדיעבד אם כנס לא יוציא כמו בדין הנטען.
גמ'. איש שנתגייר לשום אשה. בביאור המחלוקת בין ר"נ ובין החכמים יעויין בענין גירות (לקמן דף מו.) אותיות י' - י"א.
תוס' ד"ה משום. וז"ל אר"י דבנטען על הפנויה וכו' עכ"ל. יעויין ברא"ש שהביא מחלוקת שבין הראשונים, שי"א שבנטען על הפנויה חל איסור שלא יכנוס מפני החשד ואחרים אומרים שמצוה לכנוס. ונראה דפליגי ביסוד הגזירה שהנטען על השפחה ועל הנכרית לא יכנוס וכדכתיב "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים", די"ל שגדר האיסור מדרבנן הוא שהנטען צריך להיות נקי בעיני אדם ולהסתייג מן החשד. ומאידך י"ל שמפני לזות שפתים הרבנן האמינו לקול וקנסוהו על חטאו לא להכניסה. ונ"מ לגבי דין פנוי הבא על הפנויה, שאם הגזירה הוי איסור להתרחק מהחשד אף בפנוי ופנויה חל איסור. מאידך אם הרבנן האמינו לקול, אזי אדרבא מצוה חלה על הפנוי להכניס את הפנויה מדין אונס ומפתה.
בא"ד. דאדרבא מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה עכ"ל. מצות "ולו תהיה לאשה" כתיבה בפרשת אונס. ויל"ע האם המצוה חלה במפותה. ומהתוס' משמע דס"ל לר"י שמצוה זו נוהגת בין באונס ובין בפתוי שלא חילק ביניהן בנטען. וכן כתב הרא"ש וז"ל ויש אומרים דמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהיה לאשה עכ"ל. אמנם במשנה (כתובות לט.) ובגמרא (שם לט: - מ.) איתא שדוקא המאנס חייב להכניס את האנוסה בעל כרחו, אך לא כן הדין במפתה דכתיב בו "מהר ימהרנה לו לאשה", ודרשינן "לו - מדעתו". ומשמע קצת שמצות "ולו תהיה לאשה" אינה נוהגת במפתה. ואליבא דהר"י צ"ל שאע"פ שהמצוה חלה אף במפתה מ"מ לא כופין אותו עליה מגזיה"כ "לו - מדעתו". ברם ברמב"ם (במנין המצוות ריש הל' נערה בתולה ושם בהל"ג) מובאת מצות "ולו תהיה לאשה" רק באונס ולא בפתוי, דס"ל שאין מצוה חלה על המפתה לישא את המפותה153.
תוס' ד"ה אמר רבי. ר"ת מחלק שקול דלא פסק אוסרה לבועל אבל לא לבעל, ושיטתו צריכה ביאור. ולכאורה י"ל דלבעל יש חזקת היתר ולכן לא נאסרה עליו בקול, ואילו לבועל איננה עומדת בחזקת היתר אלא בחזקת איסור, ולכן נאסרה עליו בקול154.
ויתכן לבאר בדרך אחרת, דיעויין במס' קידושין (דף סו.) בדין זינתה בעד א' דרבא סובר דזנות דאשת איש מהוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ויתכן שדין הסוטה דהו"ל דבר שבערוה הוא רק בנוגע לאיסור סוטה לבעל ולא בנוגע לאיסור סוטה לבועל. והביאור כי איסור סוטה לבעלה חל בעצם האישות, דטומאה כתיב בה כעריות. והראייה דהוי איסור אישות ממה שאיסור סוטה לבעלה חל נמי ליבם, כי עצם האישות דסוטה לבעלה נאסרת מדין טומאה. משא"כ באיסור סוטה לבועלה, דלחד תירוץ בתוס' לעיל (דף ג: ד"ה לפי) לא חל דין טומאה כתיב בה כעריות בסוטה לבועלה. ומכך שאיסור סוטה לבועלה חלות איסור ביאה דעלמא הוא כשאר איסורי ביאה שבתורה שאינן חלות איסורי דבר שבערוה. ודומה לאיסורי אחותו ואמו ובתו שאינן דבר שבערוה ואינן זקוקים לב' עדים לברורי מילתא אלא עד אחד נאמן לאוסרן ככל איסורין דאינן חלין מדין איסורי אישות כמו חלות איסור אשת איש ואיסור סוטה לבעלה. ונ"מ שלאוסרה לבועל לא צריכין שני עדים לברורי שחל דין עד א' נאמן באיסורין.
ואם ננקוט דהאיסור דסוטה לבועל קל מהאיסור דסוטה לבעל מן התורה משום דניתן לבררו בעד א' ולא הוי כמו איסור הסוטה לבעל דצריך ב' עדים, י"ל דמשו"ה החמירו החכמים לאסור סוטה לבועל בקול זנות בעלמא מדהוי איסור קל שאינו איסור חמור דדבר שבערוה, ומאידך לא אסרו סוטה לבעלה ע"י קול כל שהוא משום דהאיסור לבעל חמור דהוי איסור דבר שבערוה, ומשום כך קול בעלמא אינו יכול לאוסרה לבעלה אף מדרבנן, בדומה לדין עד א' מדאורייתא, המועיל לאוסרה לבועל אך לא לבעל.
אמנם יש ראשונים155 דס"ל דאף האיסור לבועל צריך לבררו בב' עדים. ויתכן דס"ל דהוי חלות שם איסור דבר שבערוה וכדיעה הראשונה בתוס' לעיל (דף ג.) דס"ל דדין טומאה כתיב בה כעריות חל בבועל כמו דחל בבעל.
ויעויין במל"מ (פ"ב מהל' סוטה הלי"ב) שחוקר בסוטה שנאנסה ע"י הבועל שמותרת לבעלה האם האיסור סוטה לבועל תלוי באיסור סוטה לבעל או לא. ואם ננקוט שתלוים ב' האיסורים זה בזה, אזי י"ל דמשו"ה צריך אף האיסור לבועל שני עדים לא משום דהוי בעצמו דבר שבערוה אלא משום שאיסור הבועל תלוי באיסור הבעל והאיסור לבעל הוי דבר שבערוה. ברם יש לעיין בזה, די"ל דשאני בציורו דמשל"מ, שהאשה נאנסה ע"י הבועל דמשום שמותרת לבעלה משו"ה מותרת אף לבועלה, ואע"פ שהבועל זינתה עמה בזדון משום שחלות איסור הבועל תלוי בחלות האיסור לבעל, ומשנאנסה ומותרת לבעלה מותרת נמי לבועלה. משא"כ לענין בירור הדבר, שהרי אם באמת זינתה הרי היא נאסרה גם על הבעל וגם על הבועל, אלא שאיסור בעלה זקוק לשני עדים לברר משום דהו"ל חלות דבר שבערוה, ואילו את האיסור לבועל יש לברר בעד א' או בקול דעלמא, וצ"ע בזה.
בא"ד. ואין לתמוה אמאי שריא כיון שאומרת טמאה הא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא דלפי שראו חכמים שנקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן עכ"ל. ויעויין בר"ן (נדרים דף צ:) המביא כמה פירושים במה שלא האמינו לאשה לומר טמאה אני לך וביניהם כ' וז"ל ואחרים תרצו כו' דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו כו' עכ"ל. ולכאורה תירוצם מיוסד על הגמרא בנדרים (דף טו:) באשה שנדרה תשמישי עליך שכופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדת ליה ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו (ועיי"ש בר"ן ד"ה והא). ברם מש"כ תמוה שהרי כשהאשה אומרת טמאה אני לך חל דין שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא והוי דין נאמנות, דלגבה עצמה נאמנת, ומהי השייכות לדיני הקונמות. ומכאן משמע דס"ל לאחרים שאין דין שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא חל מדין נאמנות אלא מדין נדר שבדיבורה אסרה את עצמה בנדר על בעלה, ומכיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה לאוסרו. אך נראה שאין זה מוכרח, די"ל דאע"פ דשוויה אנפשה וכו' חל מדין נאמנות מ"מ מועלת רק כשהנאמנות חלה בנוגע לעצמו של המדבר ולא לבעלים אחרים, דמכיון דכל אדם הוי בעלים לבדו על עצמו הרי הוא נאמן על עצמו לשוויה חתיכה דאיסורא. משא"כ אשה המשועבדת לבעלה, דדיבורה "טמאה אני לך" מפסידה לו את שעבודו, ועל שעבודו איננה בעלים, ומשום הכי אינה נאמנות אף על עצמה156.
רא"ש סי' ח'. וז"ל ור"ת חזר לפרש כפירוש השאלתות בהאי דקאמר רב ובעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער וכו' ופלוגתא דרבי ורבנן דרוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן ליה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ"ל. לפי פירוש זה הא דאסרינן כשיש עדי דבר מכוער אינה משום לידת הספק (מדרבנן) שמא זינתה, דא"כ היה סגי בראיית הבעל לאוסרה בלי עדים. אלא שאסרוה בעדים משום לעז דאיכא לעז טפי כשיש עדי כיעור.
בא"ד. ורבינו מאיר פירש דלא קשה מידי לפי' השאלתות ולפירוש ר"ת כו' ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עדי טומאה דמי דכיון שראו רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכל הני דלקמן מוכחא מילתא דיש כאן טומאה, ומה שהקשה ר"ת דהוי קלא דבתר נישואין כו' דלא חיישינן לקלא דבתר נישואין היינו בלא עדים אבל הכא שיש עדים שראו הדבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרינן לה על בעלה כפתח פתוח או בעד א' אחר קינוי וסתירה כו' עכ"ל. שיטת מהר"ם שהאיסור בעדי דבר מכוער חל מדרבנן משום לידת הספק ורגלים לדבר שזינתה, ונאסרה דהו"ל כאילו ראינו בעינינו שזינתה. והמהר"ם מדמה את זה לאיסור סוטה כשיש עד א' שזינתה, דה"ה בעדי דבר מכוער מדרבנן הוי כאילו ראינוה נבעלה, שיש לידת הספק עם רגלים לדבר שזינתה, ומשו"ה אסורה מדרבנן.
והנה כבר הבאנו לעיל157 שקיימת בזה מחלוקת בין הראשונים ביסוד הדין דסוטה אחרי קינוי וסתירה הנאסרה באיסור סוטה ספק. שיטת התוס' היא שהאיסור חל מדין לידת הספק ממש דדילמא באמת זינתה, ואילו הרמב"ם סובר שאין בסוטה לידת הספק ממש אלא דהוי חלות איסור בפני עצמו שחל ע"פ גזיה"כ. ונראה שה"ה בעד א' המעיד שזינתה דקי"ל (סוטה ב.) שנאסרה באיסור סוטה ודאי קיימת מחלוקת זו. לפי תוס' גדר הדין הוא שהעד נאמן לברר שזינתה משום שיש רגלים לדבר. ולפי הרמב"ם כשיש עד א' גזה"כ שאיסור חדש חל בתורת ודאי158. ונראה לפי מהר"ם שיש לדמות את האיסור דרבנן בקול של דבר מכוער לדין סוטה דאורייתא אחרי קינוי וסתירה, דהיינו שאם נקטינן בסוטה אחרי קינוי וסתירה שנולד ספק ממש מדאורייתא ה"ה בדבר מכוער גזרו הרבנן לידת ספק ממש. ומאידך אם בדין סוטה דאורייתא לא חל ספק ממש אלא דהוי חלות דין איסור בפני עצמו ה"ה בדבר מכוער מדרבנן לא חל ספק ממש אלא דחל איסור בפני עצמו.
ברם מלשונו של מהר"ם משמע דס"ל כתוס' דהיינו דבסוטה חל ספק ממש דלמא זינתה, ויש רגלים לדבר שמוכיחים שזינתה, ולפי' אסורה. ומשמע נמי דס"ל בדין עד א' שנאמן להעיד בסוטה אחרי קינוי וסתירה שזינתה, שהעד נאמן בתורת ודאי וכאילו העידו שני עדים שזינתה. ולכן השווה מהר"ם את תקנת החכמים בעדים שהעידו על דבר מכוער לסוטה משום שבדבר מכוער מדרבנן יש לידת הספק ורגלים לדבר שזינתה כמו שיש מדאורייתא בסוטה אחרי קינוי וסתירה כשעד אחד מעיד שנטמאת.
ולכאורה שיטתו צ"ע, דאם ס"ל דבעדי דבר מכוער מדרבנן חל לידת הספק ורגלים לדבר ממש שזינתה, למה ס"ל לרב שמותרת בדליכא עדים וכשהבעל עצמו יודע שעשתה דבר מכוער, דלמה לא תאסר עליו מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דלפי נאמנותו על עצמו נולד לו ספק ורגלים לדבר שזינתה.
ונראה דאף שמהר"ם כתב שבסוטה יש ספק ורגלים לדבר שזינתה מ"מ עצם חלות האיסור דסוטה אינו מדין ספק דאורייתא לחומרא דעלמא. שהרי הדין דסוטה אסורה לבעלה חל מדין ספק טומאה ברה"י לחומרא וכדאיתא במס' נדה (דף ב: - ג.) דהו"ל הלכה מיוחדת דספק טומאה ברה"י לחומרא ואינו מטעם ספק דאורייתא לחומרא דעלמא159. וא"כ י"ל דה"ה מדרבנן בגזירת דבר מכוער שההכרעה לחומרא ולאוסרה הלכה מיוחדת היא כבסוטה ואינו חומרא מדין איסור ספק דעלמא. ונ"מ לענין דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אם חל בדבר מכוער או לא. כי מאחר שההכרעה לחומרא בספק זנות דסוטה הו"ל הלכה מיוחדת וחלות איסור טומאה בפני עצמו יתכן שההלכה דורשת שהספק יוולד בב"ד ע"י העדאת שני עדים, ורק ב"ד מכריעים את הספק לחומרא מדין ספק סוטה, אבל כשאין ספק בפני ב"ד, דליכא העדאת עדי כיעור, אלא שהבעל בעצמו ראה את הדבר המכוער בלי עדים, לא חלה ההלכה המיוחדת דספק סוטה לחומרא. כי הספק לא נולד בפני ב"ד, וההלכה דספק סוטה לחומרא חלה רק בספק טומאת זנות שבאה בפני ב"ד להכרעה, אך לא שהבעל יכריע את הספק דסוטה והדבר המכוער לעצמו לחומרא בלי הכרעת ב"ד מדין דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ודומה למקדש בעד א' שאינה מקודשת ולא אמרי' שוויה אנפשיה כי בלי עדים הקידושין לא חלין, וה"ה באיסור סוטה ודבר מכוער160.
ויעויין בס' בית הלוי (חלק ב' סי' מ"א - מ"ב) שקבע שבסוטה דין הקינוי שונה מדין הסתירה. כי הדין דלחד מ"ד צריכים ב' עדים בקינוי הוא מפני דס"ל שהעדים פועלים כעדי קיום המקיימים את מעשה הקינוי. ואילו כשהבעל לבדו קינה לה בלי עדים אין מעשה הקינוי חל כלל. מאידך שיטת מ"ד דסתירה צריכא ב' עדים אינה כדי לקיים את הסתירה אלא כדי לברר לב"ד שהיתה סתירה. אמנם אם הבעל בעצמו יודע שנסתרה אחרי הקינוי, ואע"פ שלא היו שם עדים, הרי היא אסורה עליו וחל בזה דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ודברי בית הלוי שלא כביאורנו שהרי לפי ביאורנו אף הכרעת הספק דסוטה לחומרא אינה חלה אלא בב' עדים בלבד והוא מפני שדין ספק טומאה ברה"י לחומרא הו"ל דין חדש בהכרעת ב"ד ולא דין ספק לחומרא דעלמא ולכן לא חלה בו דין שוייה אנפשיה.
והנה במה שביארנו דלא אמרינן שוויה אנפשיה בדיני ספק סוטה וספק זנות דעדי מכוער צע"ק מסוגית פתח פתוח מצאתי (כתובות דף ט.) דחל בו דין ספק זנות לחומרא מדין שוויה אנפשיה. ונראה דשאני התם שנולד ספק ממש מדאורייתא דלמא זינתה ואסורה לו שהרי מצא פתח פתוח, ובספק כזה חל הדין דעלמא דספק דאורייתא לחומרא. משא"כ בספק סוטה בקינוי וסתירה מדאורייתא או בדבר מכוער מדרבנן שלא נולד בהם ספק דעלמא כלל שהרי אין אוסרין על היחוד (קדושין דף פא ועי' בחי' רבינו חיים הלוי הל' יבום פ"ו הי"ט) אלא דחל איסור חדש ע"פ הלכות סוטה, והא דאזלינן בו לחומרא הויא הלכה מיוחדת דספק טומאה ברה"י לחומרא. וזקוקה איפוא להכרעת הב"ד במיוחד להחמיר, ובדליכא עדים, דהספק אינו בא לפני ב"ד, אלא דהוי ספק משום דשוויה אנפשיה בלחוד, ההלכה המיוחדת דסוטה להכריע את הספק לחומרא לא חלה ומותרת.
בא"ד. ולכן נראה לי כו' הלכתא כרב בקלא דפסיק כו' וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד א' אחר קינוי וסתירה כו' עכ"ל. הרא"ש סובר כאן שנאסרה רק בצירוף קול עם עדי כיעור. ונראה שהוא משום שמדרבנן הצירוף בין קול ובין עדי כיעור יוצר רגלים לדבר וספק דילמא זינתה ונאסרה. ומ"מ בראיית הבעל את דבר המכוער בלי עדים לא נאסרת שלא חל דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. והביאור כנ"ל במהר"ם משום דהלכה של ספק טומאה ברה"י לחומרא הלכה מיוחדת בסוטה, ורק בעדים כשהספק מגיע לפני ב"ד, חלה ההלכה להחמיר ולא בספק שחל רק לבעל עצמו מטעם שוויה אנפשיה.
אמנם ביאור זה קשה בלשונו של הרא"ש המשווה דבר מכוער לפתח פתוח, דא"כ למה לא חל דין שוויה אנפשיה בדבר מכוער כמו שחל בפתח פתוח. ויתכן לפי הרא"ש אליבא דרש"י שהאוסר הוי הלעז ולא הרגלים לדבר, ויש לעז יותר כשיש עדים. אך גם זה קשה לומר ברא"ש, שהרי מדמה דבר מכוער לפתח פתוח האוסר אותה מעיקר הדין ולא משום לעז. ועוד קשה שהרי כתב הרא"ש דהוי כמו עד א' אחרי קינוי וסתירה שאסורה מפני רגלים לדבר ולידת הספק ולא מפני לעז בעלמא, וצ"ע.
153 אלא שאם המפתה ישאנה הריהו פטור מלשלם קנס. ויתכן דס"ל לרמב"ם שבאונס המצוה מהוה חיוב מצות עשה, ואילו במפתה המצוה מהוה קיום מצות עשה אך אינה חיוב עשה, וקיום מצות העשה קובעת את פטור התשלומין.
154 עי' לקמן (לו ב) בתוס' ד"ה אשה שדן אם יש חזקת היתר לכשתתאלמן.
155 עיין בנודע ביהודה אה"ע סי' צ"ג שכ' שיש בזה מחלוקת בין הראשונים. ועיין בגיטין (סד א) במחלוקת בין תוס' והרמב"ן.
156 ע"ע בפתחי תשובה (יו"ד סי' א' ס"ק י"ח).
157 בשיעורים (דף יא א) ד"ה צרת סוטה אסורה ועיין נמי בחדושי רבנו חיים הלוי (פ"ו מהל' יבום הלי"ט ופ"א מהל' איסורי ביאה הלכ"ב).
158 יש להעיר מגמ' סוטה (ג א) וז"ל: תנא דבי ר"י מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר עכ"ל. וקשה על מהלך רבינו זצ"ל לפי הרמב"ם. וצ"ל שזה רק טעמא דקרא אבל גדר הדין אינו בירור הזנות אלא איסור חדש. ועי' במרדכי פרק הגוזל קמא סי' לק"ח ובגליון הש"ס בסוטה שם. ועי' בחידושי ר' חיים הלוי הל' סוטה (פ"ג הכ"ג) שהוכיח מפסק הרמב"ם בבא עד אחד אחר ששתתה שאין נאמנות העד תלוי במעשה קינוי וסתירה לחוד אלא בעי איסור קינוי וסתירה. ומבואר שאינו דין רגלים לדבר אלא גזה"כ. אך עדיין יש להעיר מהסוגיא בסוטה (לא ב) דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ומובא ברמב"ם (פ"א מהל' סוטה הט"ז), ומשמע קצת שגדר הדין הוא נאמנות העד לברר כמו שני עדים, ואכמ"ל.
159 עיין בתוס' נדה (דף ב א) ד"ה והלל, וע"ע למעלה בשיעורים (דף יא א) ד"ה צרת סוטה אות ג'.
160 לכאורה יפלא שא"כ לכאורה אין דין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא חל בכל ציור של ספק טומאה ברה"י, ונצטרך לאוקמיה לכל המשניות וסוגיות בענין ספק טומאה ברה"י במקום שהיה עדים ולא שמענו דבר כזה, וצ"ע. אמנם נראה שאין זו קושיא משום דאיסור סוטה לבעלה מהוה דבר שבערוה הזקוק ושנתפס בהעדאת ב' עדים דעדותם חלה רק בפני ב"ד. ומשו"ה דין ספק טומאת סוטה וההכרעה לחומרא נמי חל רק בב"ד ובהעדאת ב' עדים בלבד ולא מחוץ לב"ד מדין שוויה אנפשיה. משא"כ טומאה דעלמא דהוי דין איסורין שעד א' נאמן בו גם מחוץ לבי"ד, ובהתאם לכך חל נמי דין שווייה אנפשיה וספק טומאה ברה"י לחומרא אפילו מחוץ לב"ד.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
אלא למאי הלכתא קרייה בכור. ליכתוב גדול: בכור אינו נוטל. חלק בכורה בנחלה הראויה לבא להם אחר מיתת אביהן אלא במה שמוחזק ביד אביהן ביום מותו דכתיב בכל אשר ימצא לו (דברים כא) אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק אחיו שמת אינו נוטל בראוי כבמוחזק: מתני' הנטען. חשוד כלומר שטוענים עליו דברי לעז: לא ישאנה. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון: הנטען על אשת איש והוציאוה. בית דין מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה: יוציא. דמדאורייתא אסורה נמי לבועל דדרשינן ונטמאה ונטמאה (במדבר ה) שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל במסכת סוטה (דף כז:): גמ' הא גיורא מיהא הויא. ואע''ג דלא נתגיירה לשם יהדות אלא בשביל שישאנה זה: עבדי שלמה. בעלי שררה היו: גירי אריות. כגון כותים דכתיב בספר מלכים (ב' יז) וישלח ה' בהם את האריות ונתגיירו כדכתיב התם בגלות שומרון: גירי חלומות. בעל חלומות אמר להם להתגייר: מרדכי ואסתר. ורבים מעמי הארץ מתיהדים (אסתר ח): בזמן הזה ס''ד. כל הני מקמי הכי לאו גרים נינהו כגון נבוזראדן וכיוצא בו: כבזה''ז. שלא יעשה מחמת שררה: אי הכי. דגיורת מעלייתא היא: לכתחלה נמי. יכנוס ואמאי תני לא יכנוס: דאמר רב אסי. טעמא דמתניתין משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך דאתו לאחזוקי לקלא קמא: הן גור. הבא להתגייר יגור אפס מאותי בעוד שאין אני עמכם יתגייר דהיינו בזמן הזה: מי גר אתך עליך יפול. מי גר אתך בעניותך כאשר אמרת: עליך יפול. לעוה''ב יפול ינוח כמו על פני כל אחיו נפל (בראשית כה) יפול מצדך אלף (תהלים צא): ובעדים. הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו: להא שמעתתא. בעדים: כי ניים ושכיב רב אמרה דתניא. תיובתא: ונתגרשה מתחת ידי אחר. ראובן נטען על דינה אשת שמעון וגירשה שמעון ונשאה נחשון וגירשה אם כנסה ראובן מעתה לא יוציא: אי דאיכא עדים. בזנות קמא הרי נאסרה עולמית עליו: ה''ה דאפילו דלא אפסיק אחר לקלא. וכנסה ראובן מגירושי שמעון לא תצא הואיל וליכא עדים והא דנקט מתחת ידי אחר היא גופה איצטריך לאשמועינן רבותא דלכתחלה לא יכנוס כדקתני אם כנס אין לכתחלה לא: במה דברים אמורים. דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון: אבל יש לה בנים. מן הראשון לא תצא דכי מפקי לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים: ואם באו כו'. אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן: רב מוקי למתניתין ביש לה בנים. ומש''ה אמר רב ובעדים: וב''ד בעדים הוא דמפקי. מבעל ראשון דאין אשה נאסרת לבעלה משום קול ואתא רב למימר דוקא מתני' משום כך יוציא הנטען הואיל ואיכא עדים אבל בלא עדים הואיל ויש לה בנים לא: ואבע''א. בלא בנים לא נפקא בלא עדים והני מתניתא דאמרי נפקא ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו: רוכל. מוכר בשמים לנשים להתקשט בהן: רוכל יוצא. מן הבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר מכוער הדבר שלא התירתו מעליה אלא לזנות: סינר. הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרות לצניעות: רוק למעלה מן הכילה. ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה בגג הכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ''א השוכב ופניו למעלה הלכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש:
למאי הלכתא לגריעותא. אר''י דהוי מצי למימר לחשיבותא שאין ירושתו חוזרת ביובל.: גיורת מיהא הויא. דמשמע לא יכנוס הוא אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם. הך גירי אריות לא דמי להא דאיכא מ''ד כותים גירי אריות הן דהתם היו עובדים אלהיהם כדכתיב בספר מלכים ולמ''ד גירי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.: אי הכי לכתחלה נמי. אי אמרת בשלמא דאינה גיורת גמורה ניחא דלכתחלה לא יכנוס משום דספק גיורת היא דשמא נתגיירה לשם איש ודיעבד אין להוציא דאין להחמיר משום חששא זו: משום דרב אסי הסר ממך עקשות פה כו'. אר''י דבנטען על הפנויה אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבה מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהיה לאשה (דברים כב): לא בימי דוד ולא בימי שלמה. מאיתי הגיתי. ובת פרעה דבימי שלמה לא קשה דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים והני לא צריכי אבל קשה דאמרינן בהערל (לקמן דף עט. ושם) גבי מעשה דגבעונים דבימי דוד נתוספו גרים על ישראל ק''ן אלף וי''ל דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ויש ספרים שכתב בהן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה אלא שנעשו גרים גרורים וההיא דפ''ב דשבת (דף לא.) ההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר גיירני ע''מ לעשות כ''ג בטוח היה הלל דסופו לעשות לשם שמים וכן ההיא דהתכלת (מנחות מד.) דאתיא לקמיה . דרבי גיירני ע''מ שאנשא לאותו תלמיד: אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא. אר''ת דתצא מן הרוכל אם נשאת לו דכל הסוגיא איירי בנטען דאין לומר תצא מן הבעל דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה או שיראו דרך מנאפין ועוד דלגבי בעל הוי קלא דבתר נשואין דאמר בהאשה רבה (לקמן דף צב. ושם) דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ורוק למעלה בגג הכילה לא עדיף מקלא דלא פסיק דהא בסמוך אמר דלרבי מפקינן אפי' בקלא דפסיק מכח הך ברייתא אלא ודאי תצא מן הרוכל אם נשאה דרוק למעלה בגג הכילה הוי קלא דקמי נישואי רוכל וכן פר''ח וכן נראה לר''י דמתוך ההלכה משמע דאין מוציאין ע''י קול מבעלה דקאמר ובית דין בעדים הוא דמפקי משמע דדבר פשוט הוא דמבעל לא מפקי' אלא בעדים אע''ג דמנטען קתני בברייתא דמפקי בקול [אף דקתני הוציאוה הדר רב נחמן דבסמוך הוציאה תנן דמשמע על ידי בעלה אפ''ה מבעלה לא מפקינן על ידי קול] באין בנים מן הראשון והא דאיצטרי' בהנהו עובדי דסוף נדרים (דף צא:) להנהו