|
טקסט הדף מנוקד
הָרוֹאֶה אוֹמֵר לְאַפּוֹשֵׁי מַיָּא הוּא דְּקָא עָבֵיד
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן הַחוֹרָנִי רָאִיתִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל פַּת חֲרֵיבָה בְּמֶלַח בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא אָמַר לִי הוֹלֵךְ לוֹ זֵיתִים וְהוֹלַכְתִּי לוֹ רָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן לַחִין אָמַר לִי אֵין אֲנִי אוֹכֵל זֵיתִים בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא אָמַר לִי לֵךְ וֶאֱמוֹר לוֹ חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים וּתְנַן חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין צְרִיכָה לִנָּקֵב וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים צְרִיכָה לִנָּקֵב וּמוֹדִים שֶׁאִם נִיקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים שֶׁהִיא טְהוֹרָה וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִיד שַׁמַּאי הָיָה כׇּל מַעֲשָׂיו לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ מַאי רְבוּתֵיהּ תָּא שְׁמַע שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ צָרַת הַבַּת מַהוּ אָמַר לָהֶם מַחְלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי אָמַר לָהֶם מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים בֵּין שְׁתֵּי מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרוֹצּוּ גֻּלְגׇּלְתִּי אֲבָל אֲנִי מֵעִיד לָכֶם עַל שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם מִשְׁפַּחַת בֵּית צְבוֹעִים מִבֶּן עַכְמַאי וּמִשְׁפַּחַת בֵּית קוֹפַאי מִבֶּן מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁהֵם בְּנֵי צָרוֹת וּמֵהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְשִׁמְּשׁוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ הַיְינוּ דְּקָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ אַמַּאי קָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי וּנְהִי נָמֵי דְּעָשׂוּ מַאי מִתְיָירֵא אֲנִי הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין נְהִי נָמֵי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי פָּגוּם מִיהָא הָוֵי מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה מָה אַלְמָנָה שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ נוֹהֵג בַּכֹּל בְּנָהּ פָּגוּם זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל כּוּ' קָבְעוּ מִינֵּיהּ צָרוֹת וְקָפָשֵׁיט לֵיהּ בְּנֵי צָרוֹת תַּרְתֵּי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ צָרוֹת מַאי וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרוֹת כְּבֵית הִלֵּל בְּנֵי צָרוֹת דְּבֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי מַהוּ לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ לְמִיפְשַׁט וְלַד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לְבֵית הִלֵּל מִי קָאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל בְּנָהּ פָּגוּם זוֹ שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם אוֹ דִלְמָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְאַלְמָנָה שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת וַאֲמַר לְהוּ צָרוֹת מִתְיָירֵא אֲנִי רש"י
הרואה אומר כו'. ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם: שהן לחין. והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם: חבית היתה נקובה. משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר: אלא שסתמוה שמרים. ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים: מגולגלים. כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ''ב מ''ו) דחוקין ועומדים בחבית: אין צריכה לנקב. דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין: צריכה לנקב. שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה: ירוצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ: שהן בני צרות. שנשאו לשוק כב''ה: ומהן כהנים גדולים וכו'. לקמן פריך קא בעו מיניה צרות וקפשיט להו בני צרות דאפילו לב''ש פשיטא דכשרים דבני חייבי לאוין בעלמא נינהו: היינו דקאמר מתיירא אני. דמשוי להו ממזרים ולקטליה ליה: הא א''ר יהושע. לקמן בפ' החולץ (דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ואפי' פשיטא ליה דהלכה כב''ה לא משוי להו ממזרים: מאלמנה מה אלמנה לכה''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום. לכהונה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא): זו שאיסורה שוה. בישראלים כבכהנים אינו דין שבנה פגום: בני צרות דב''ה. דחייבי לאוין נינהו מי הוו פגומין אליבא דב''ש: למאי נפקא מינה. מאחר שהלכה כב''ה: למיפשט ולד מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר והחזירה וילדה לו בת אותה הבת מה היא לכהנים לב''ה ומבית שמאי בבני צרות נשמע לב''ה בבת מחזיר גרושתו דהוי נמי חייבי לאוין: היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול פסולה זו להדיוט או אם היתה בת כהן נפסלת מן התרומה דשוייה חללה בביאתו דכתי' (שם) לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו ומשמע דשניהם מתחללים האשה והזרע תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלה משעת גרושין ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה''ג (לקמן סט.) דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות דבית שמאי דלא פרכינן מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא כדאמרינן בפ' אלמנה לכה''ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כדתנן במתניתין (דף יג:) נתייבמו ב''ה פוסלים: צרות מתיירא אני. לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דבית שמאי בני חייבי כריתות:
תוספות
אמר לי איני אוכל זיתים. מתוך פירוש הקונטרס משמע שהיה רבי יוחנן חושש שלא היה מקפיד ר' צדוק על מגע עם הארץ ואף על גב דרבי צדוק כהן הוה ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה מ''מ היה חושש לפי שר' צדוק מתלמידי ב''ש הוה ולכך היה חושש ר' יוחנן שמא לא הקפיד ר' צדוק לשומרה בטהרה משום דבית שמאי אומרים אין צריך לנקוב ולר''י נראה דודאי ידע בי' ר' יוחנן שר' צדוק קנה חבית מעם הארץ: צריכה לנקוב. פירש בקונטרס דמוהל של זיתים מכשיר והכי נמי תנן בהדיא במס' מכשירין (פ''ו מ''ה) מי חלב כחלב מוהל של זתים כשמן וקשה דבסוף פרק קמא דשבת (ד' יז. ד''ה גוזרני) פירש הרב ר' יוסף דלכך לא גזרו על המסיקה משום דלא שייכא טעמא דבצירה גבי מסיקה דטעמא שמא יבצרו בקופות מזופפות לא שייך במסיקה דמוהל אין מכשיר וי''ל דיש ג' עניני מוהל דמוהל היוצא על ידי המסיקה לכ''ע אינו מכשיר והיוצא על ידי איצצא פירוש ע''י שמתחממים בכומר ויוצא מהם מוהל פליגי בה (שבת דף קמד:) ר' יעקב ור''ש דר''ש מטהר ור' יעקב מטמא והאי דהכא שהחבית צריכה לינקב צ''ל דחשיב כההיא דנפיק ע''י עיקול בית הבד דמודה בה ר''ש כי היכי דלא תיקשי מב''ה לר''ש: למאי נפקא מינ' למיפשט מחזיר גרושתו. קצת קשה דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו דהוה ליה למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב''ה דקאי בה וי''ל לפי שפעם אחרת שאלו עליה לר' יהושע בסוף נדה (דף סט:) אנשי אלכסנדריא בת משולחת מהו לכהונה מי אמרינן ק''ו כו': מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. וא''ת היא גופה נילף דתתחלל גרושה מק''ו דאלמנה ובקונטרס פי' דלתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה (דף סט.) דאינה נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא הוא ולאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא וקשיא דנהי דמכי תהיה לאיש זר (ויקרא כב) לא מצינו למילף אלא ההוא דזר אצלה מעיקרא מ''מ נילף בק''ו שתתחלל ובהחולץ (לקמן מד: מה.) נמי יליף חייבי כריתות מאלמנה וקאמרי' וכי תימא מה לאלמנה וכו' ה''נ כיון דבא עליה עשאה זונה ולמה לי טעם דעשאה זונה היא גופה נילף בק''ו שתתחלל ועוד דדחקינן לקמן בפרק אלמנה (דף סח. ושם) למדרש מקרא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן תיפוק ליה מהאי ק''ו ונראה לפרש דמהאי ק''ו לא מצינן למילף שתתחלל דאין חילול אלא מאיסורי כהונה כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עז: ושם) מהאי טעמא דישראל הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואע''ג דלקמן יליף דמתחללת בביאת גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר אף על גב דלא הויא איסור כהונה התם מקרא דריש לה אבל מק''ו ליכא למילף דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק''ו ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף מק''ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן וא''ת נילף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי דבפ' עשרה יוחסין (שם עח. ושם) מוכח דילפינן במה הצד מאיסור כהונה דרבי יהודה יליף התם דגר פוסל בביאתו מחלל ומצרי כו' ומיהו יש לומר דדוקא ר''י אית ליה להאי סברא דילפינן במה הצד מאיסור כהונה אבל רבנן פליגי עליה דלית להו בת גר זכר כבת חלל זכר אבל קשיא לרבי יהודה למה לן קרא דגר עמוני ומואבי כו' דפוסלים בביאתם נילף במה הצד או מאלמנה או מחלל כותי ועבד דכי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה כותי ועבד יוכיחו מה לכותי ועבד דלא תפסי בה קידושין חלל יוכיח וי''ל דר''י סבר לה כר''ע וסבר נמי דיש ממזר מכותי ועבד והשתא לא שייך למילף מכותי ועבד כיון דהתם נמי הוי ממזר:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|