דף יב - ב
אמר רבא: הלכתא: צרת אילונית מותרת.
ואפילו הכיר בה שהיא איילונית לפני נישואיה, ולא היה זה מקח טעות, אלא היתה נשואה לו מן התורה.
ועל אף שהאיילונית אסורה בערות אשת אח שאין לה היתר, אין צרתה נאסרת מצד היותה "צרת ערות אשת אח". לפי שאין איסור הערוה של אשת אח מונע מהאיילונית את היבום, אלא היותה איילונית שאינה יולדת מונע אותו.
וכיון שאין ערות אשת אח מונעת את היבום שלה, אין הערוה הזאת אוסרת את צרתה.
ואפילו צרת בתו אילונית, גם היא מותרת.
כי היות והאיילונית אינה בפרשת יבום, מחמת שאינה יולדת, נחשבת צרתה כצרת ערוה שלא במקום מצות יבום, ולפיכך אינה נאסרת.
ומקשינן על רבא: ואלא הא דקתני במשנתנו שצרת איילונית מותרת כאשר "נמצאו" העריות איילוניות. ומלשון זה משמע כי רק מחמת מקח הטעות ["שנמצאו"] הן מותרות, ותיקשי:
הרי לדברי רבא, אפילו אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות!?
ומשנינן: תני במשנתנו במקום "נמצאו איילוניות" - שהיו איילוניות! שגם אם לא היה בהן מקח טעות, צרותיהן מותרות.
כי אתא, כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן:
אחת צרת הממאנת ביבם, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו משנישאת - כולן מותרות! [ויש לשים לב, שלא אמר רבי יוחנן "צרת בתו איילונית, מותרת"!]
תני רב ביבי קמיה דרב נחמן:
שלש נשים מותר להן שתהיינה משמשות במוך, שמניחות את המוך בפתח הרחם שלהן, שיהיה מונח באותו מקום בשעת תשמיש, כדי למנוע את הריונן, ואלו הן: [1]
קטנה, מעוברת, ומניקה.
קטנה - שמא תתעבר, ושמא תמות כתוצאה מהתעברותה, כיון שהיא קטנה ואינה יכולה לעמוד במעמסת ההריון.
מעוברת - שמא תתעבר בעיבור של ולד נוסף, ואז תעשה את עוברה "סנדל", שיימעך ולדה כסנדל. כי על ידי הדוחק של העובר הנוסף, דוחק עובר אחד את חבירו, וייצא שטוח, בלי צורת פנים.
מניקה - שמא תגמול בנה, שלא תוכל להניקו משתתעבר, וימות התינוק שלה.
ואיזו היא "קטנה", שעיבורה הוא סכנה לה?
מבת י"א שנה ויום אחד, עד י"ב שנה ויום אחד.
אבל פחות מכאן, מי"א שנה, ודאי לא תתעבר.
ויתר על כן, יותר מי"ב שנה, אין סכנה בעיבורה.
ולכן, אז היא משמשת כדרכה והולכת, בלי מוך.
לפי שבמקום שאינו סכנה, אסורה לשמש במוך, משום איסור השחתת זרע.
דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, כל שלשת הנשים שהתיר רבי מאיר, אסורות הן לשמש במוך.
אלא, משמשת כדרכה, בלא מוך, והולכת, ומן השמים ירחמו עליה.
משום שנאמר [תהלים קטז]: "שומר פתאים ה'".
ומדייקת הגמרא: מדקאמר בקטנה "שמא תתעבר, ושמא תמות"
ולא אמר "שמא תתעבר, ותמות", בודאות.
מכלל זה אתה למד, דאיכא קטנה דמיעברא מתחת לגיל י"ב, ולא מתה מעיבורה.
ואם כן, מצינו "חמותו" שתהא ממאנת.
כגון קטנה שהתעברה והולידה בת בקטנותה.
וקידש אח אחד את הקטנה הזאת, על ידי קידושי דרבנן, שקיבל בה קידושין מאמה ומאחיה.
ובא האח השני [שעתה הוא היבם], וקידש את בתה הנולדת.
ואחר כך מת האח הראשון, ונופלת לפני אחיו אם אשתו [חמותו].
ונמצא, שיש לו חמות קטנה, הנשואה בנשואין דרבנן, ויכולה עדיין למאן.
ואילו אנן תנן במשנתנו: אי אתה יכול לומר בחמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, ש"נמצאו אילונית" או ש"מיאנו"!?
ומשנינן: אימא: שלש נשים משמשות במוך, קטנה שמא תתעבר, ואז ודאי תמות.
דאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לקטנה לענין התעברותה:
קודם הזמן הזה, לפני היותה בת י"א שנה ויום אחד - אינה מתעברת כל עיקר.
תוך הזמן הזה, בין י"א שנה ויום אחד לי"ב שנה ויום אחד, יכולה היא להתעבר, אך לא ללדת ולד חי, כי אם היא מתעברת - היא מתה, ועוברה מת
לאחר זמן הזה - היא חיה ועוברה חי.
ולכן, אין מציאות של חמותו קטנה, וממילא אין אפשרות שחמותו תמאן.
ומקשינן: איני!
והא תני רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו - היות שכבר ילדו! ואין מיאון אחר לידה.
ומכך שתלה התנא [בברייתא שהביא רבה בר שמואל] את אי האפשרות למאן מחמת הלידה, ולא תלה זאת מחמת שאם היא ילדה בנים הרי היא כבר גדולה, מוכח שהיא עדיין קטנה, ובכל זאת היא יכולה להוליד, ותהיה חמותו קטנה.
אלא, שאינה יכולה למאן, משום שקטנה שילדה אינה יכולה למאן, מאחר שילדה.
ואם כן, תיקשי לרבה בר ליואי, שאמר גבול יש לה, ולפני גדלותה היא אינה יכלה להוליד, כי אם היא תתעבר בקטנותה היא ודאי תמות!?
ומשנינן: אלא, לעולם אכן יש לשנות בברייתא ששנה רב ביבי קמיה דרב נחמן: קטנה משמשת במוך, כי שמא תתעבר, ושמא תמות.
אך תיתכן אפשרות שקטנה תתעבר, ותוליד.
ואלא קשיא הך ששנה רבה בר ליואי, שאינה יכולה להוליד בקטנותה!
ומשנינן: כיון שילדה - שוב אין היא קטנה, אלא גדולה. כי:
אמר רב ספרא: בנים - הרי הם כסימנים, שלידת הבנים נחשבת כמו הבאת שתי שערות לסימן על גדלות. [2] הילכך, משילדה בן אינה יכולה עוד למאן, אפילו היא קטנה.
ואית דאמרי: בנים - עדיפי מסימנים.
למאי נפקא מינה בעדיפות הזאת?
דאפילו לרבי יהודה, דאמר: קטנה שהביאה שתי שערות, הרי היא יכולה עדיין למאן, עד שירבה השיער השחור שמעל מקום הערוה, שתהיינה שם הרבה שערות.
בכל זאת, בלידת בנים - מודה הוא ששוב אינה ממאנת.
הערות
[1] שלש נשים משמשות במוך. איסור השחתת זרע הוא בשני ענינים. האחד, בהוצאתו מן הגוף שלא בדרך תשמיש. והשני, בהשחתת הזרע לאחר שיצא מן הגוף. מקור האיסור להשחתת זרע הוא ב"לא תנאף", ודרשינן: לא יהיה בך "ניאוף"! ודבר זה של השחתת זרע, גם הוא נכלל ב"ניאוף" [נדה יג ב]. והסמ"ק בסימן רצ"ב מנה איסור זה בכלל מנין מצוות לא תעשה. הוצאת זרע לבטלה היא עוון חמור מכל עבירות שבתורה [שו"ע אבן העזר סימן כג סעיף ג, על פי הזוהר בפרשת וישב ובפרשת ויחי], והעושה כן, הרי הוא כאילו שופך דמים, והורג את הנפש [עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כ"א הלכה י"ח, ובשולחן ערוך שם]. וחייב המשחית את זרעו מיתה בידי שמים [נדה יג א], וזה היה עוון ער ואונן, שהמיתם הקב"ה על עוון זה. והענין השני שנאסר בו השחתת זרע הוא בדרך תשמיש, אלא שמשחית את זרעו. ובכך דנה סוגייתינו, ונחלקו הראשונים בביאור הענין. לפי רש"י לא נחלקו רבי מאיר וחכמים שנתינת המוך לפני תשמיש נחשבת כהשחתת זרע, שנחשב כמשחית זרעו על הארץ, לפי שאינה יכולה להתעבר, ואין זו ביאה כדרך כל הארץ [אך אין זה אוסר לבוא על אשה שאינה ראויה להוליד]. ולא נחלקו רבי מאיר וחכמים אלא אם התירו לעבור על איסור השחתת זרע מפני הסכנה, שמא תתעבר ותמות, או מחמת שיפגע עוברה, או וולדה הקודם. ולפי זה, יש ראשונים הסוברים שמותר לשאוב את הזרע אחר תשמיש, לפי שאין איסור בהשחתת זרע אלא כשמוציאו מן הגוף למקום שאינו ראוי לעיבור על ידי סתימת המוך [תוס' הרא"ש]. אך הריטב"א כתב, שלפי רש"י אסור גם לאחר תשמיש לשאוב את הזרע באמצעות מוך, כיון שמשחיתה בכך האשה את זרעו של הבעל. ויש ראשונים הסוברים, שלפני תשמיש אסור לדברי הכל ליתן מוך, ואפילו לרבי מאיר, שהרי הוא משחית זרעו שלא בדרך תשמיש של כל הארץ. ורק לאחר תשמיש נחלקו רבי מאיר וחכמים. ומחלוקתם היא, האם חייבת ליתן שם מוך ולשאוב את הזרע כדי שלא תתעבר ותמות, או שיכולה להמנע מכך [תוס', וכן סובר רע"א בתשובה ע"א].
[2] נחלקו רבותינו הראשונים, האם זה שבנים הרי הם כסימנים, משמעות הדבר היא שבלידת בנים נעשית הקטנה לגדולה גם לפני שמלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד [כן דעת תוס' כאן], או שהבנים הם במקום הבאת שתי שערות, ובתנאי שימלאו לה שתים עשרה שנה ויום אחד [דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות הלכה ט]. וביאר הגר"ח מחלוקתם, שהיא תלויה בהגדרת פרק הזמן של י"ב שנה ויום אחד: האם הוא זמן גדלות, אלא שצריך להצטרף לו גם הבאת סימנים או לידת בנים. אך לפני זה היא קטנה, גם אם תביא סימנים או תוליד בנים, או שאין זה זמן גדלות, כי הגדלות אינה תלויה בזמן אלא רק בסימנים או בלידת בנים. אלא שאם הביאה סימנים לפני היותה בת שתים
הא דאמרינן צרת איילונית מותרת. מצינו בירושלמי (א,א) ששאלו טעמו של דבר, וכך אמרו שם ר' בון בר' חייא אמר ר' אבא בר ממל בעי איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו היו בפרשה מה תמית מימר אילונית צרתה מותרת ואשת אחיו שלא הי' בעולמו צרתה אסורה א"ל איילונית מטעם אחר הוצאתה אשר תלד יצתה זו שאינה יולדת לא דייך שאינה מתייבמת אלא שאתה מבקש לאסור צרתה אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה פי' איילונית כיון שלא פטרה הכתוב אלא לפי שאינה ראוי' להתייבם היאך נאסור צרתה והלא אף היא אם היתה ראוי' לילד כצרתה מתייבמת אבל אשת אחיו שלא הי' בעולמו הכתוב עשאה עליו ערוה אעפ"י שראויה להתייבם.
ואין הטעם הזה מספיק לצרת בתו איילונית, אלא שאמרו בירושלמי בסוף השמועה אלו בתו מן הנשואין בלא איילונית צרתה אסורה מפני שנתוסף לה אילונית צרתה מותרת א"ל איילונית כמי שאינה בעולם אלו שתי יבמות אחת איילונית ואחת שאינה איילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עלי' שמא פטר בחברתה כלום הרי איילונית כמי שאינה פי' כיון שאם בא על איילונית או חלץ לה אין צרתה פטורה אעפ"י שאין איילונית עליו ערוה נמצא שאין עליה זיקוק כלל וכיוון שכן הויא לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה כדברי רש"י ז"ל בשם ההלכות ז"ל ולקמן נמי אמרינן כיון דלא אתי איסור אשת אח וחאיל האיסור אחות אשה הויא לה כצרת ערוה שלא במקום מצוה כלומר שלא במקום מצוה דערוה אעפ"י שהיא מקום מצוה לצרה הכי נמי גבי איילונית כיון דלא רמיא מצוה דיבום האיילונית אעפ"י שהוא במקום מצוה לצרתה צרתה מותרת.
קודם הזמן הזה אינה מתעברת כלל כל עיקר. פי' אעפ"י שהביאה סימנין דשומא נינהו וכן נמי תוך הזמן הזה ואחר הזמן הזה היא ועוברה חי'. האי כשהביאה סימנין דגדולה היא הא אם לא הביאה סימנין קטנה היא ואינן חיין שאם לא תאמר כן. מצינו חמותה ממאנת דקיימא לן קטנה שלא הביאה סימנין יכולה למאן עד רוב שנותיה ואפילו למאן דאמר חוששין שמא נשרו הני מילי כשבעל אחר זמן דהו' לה ספיקא דאורייתא אבל לא בעל אין חוששין ואם כן מצינו חמותו ממאנת כגון שנישאת קטנה ואחר הזמן הזה פירש שבעל שלא לשום אישות וילדה בת ולא הביאה שתי שערות שזו חמותו ממאנת אלא כולה כשהביאה סימנין.
איני והא תנא רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו וכו' שנמצאו איילונית או שמיאנו שכבר ילדו. פירש"י ז"ל מדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו דקטנה היא ליתני שכבר גדלו. ואי קשיא דלמא נקט האי לישנא דשוי לאיילונית ולממאנת קטנה שבכלל ילדו גדלו איכא למימר טעמא דאיילונית לא איצטריך ליה ממאנת הוא דבעיא טעמא הוה ליה לפרושי משום גדלות ולא תתלי בולד.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, אלא קשיא. פי' קשיא טעמא דמתני' אדרבה בר שמואל כיון דקטנה היא אמאי אינה ממאנת אבל לא קשיא א"כ מצינו חמותו ממאנת שהרי לא מצינו דקתני רבה בר שמואל שכל שילדה אינה ממאנת [מאיזה טעם שיהיה].
אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' רבינו הגדול ז"ל קטנה שילדה תוך הזמן הרי היא כנערה שהביאה סימנין גמורין דהיינו לאחר הזמן שכיון שיש לה בנים הדבר ידוע שאשה זו היא ממהרת לבא בגדלותה יותר מכל הנשים שאי אפשר לקטנה שתלד עד שתגדל. והוצרך לפירוש זה משום דקיימא לן תוך הזמן הזה אעפ"י שהביאה הסימנין שומא נינהו דהכי אפסיק הלכה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) תוך זמן כלפני זמן וכמו שפירשתי למעלה. ודברי רש"י ז"ל מטין כפי' הזה.
ולרב ספרא הא דתני רבה בר ליואי הכי פירושא קודם הזמן לעולם אין מתעברת תוך הזמן כלומר שלא מהרה גדלות שלה היא מתה ועוברה נמי מת ובזה אנו יודעין שהיא תוך הזמן שלה לאחר זמן שניהן חיין הילכך כל שאתה רואה ששניהן חיין לאחר זמן הוא שכבר הגדילה ויש לפרש דרכה בר ליואי מידחיא מדתני רבה בר שמואל דאיהו שמא תתעבר ותמות תגי וכן משמע לישנא דגמרא.
ואפילו צרת בתו אילונית והא קתני שנמצאו תני שהיו. ואע"ג דאמרינן לעיל דיקא נמי דקתני שנמצאו ואסיקנא ש"מ, יש לנו כיו"ב הרבה דמסקינן בה ש"מ ואפ"ה לא קיימן בפ' (הזהב) [הספינה] גבי שחמתית ונמצאת לבנה ובפרק נוחלין גבי אם אמר על מי שראוי ליורשו בבעיא דבבריא היאך ובפ"ק דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו והרבה כיוצא בהן.
כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת וכו'. ודוקא צרת ממאנת דעלמא, אבל צרת בתו ממאנת אסורה, כדרמי בר יחזקאל דאמר הואיל ובשעת נפילה נראית ככלתו, הכי נמי הואיל ובשעת נפילה נראית כצרת בתו ולקמן (יבמות יג, א) נמי אמרינן גבי כל שיכולה למאן ולא מאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת ותמאן השתא ותתיבם, ואסיקנא כדרמי בר יחזקאל.
אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית כלומר הכיר בה.
ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. צרת סוטה כתב הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף מובא בספר הזכות שב א מדפי הרי"ף ובמאירי יא, ב בשם גדולי המפרשים) דחולצת ולא מתיבמת, וסמך על הא דאמר רב יוסף בפ"ק דסוטה (ה, א) אלו איתא לבעל בעיא גט השתא דליתא לבעל בעיא חליצה. אבל הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דרב, נראה דס"ל דפטורה לגמרי, דהא ודאי כולה סוגין הכין משמע דרב לגמרי פטר לה.
שלש נשים משתמשות במוך. פרש"י ז"ל רשאות. ואינו מחוור דא"כ כי קאמרינן קודם הזמן הזה משמשת כדרכו והולכת, אסורה לשמש במוך קאמר, ואמאי והא אינה מתעברת כל עיקר ואין כאן משום השחתת זרע אלא חייבות לשמש במוך קאמר, משום סכנה דידה או משום סכנת ולד.
איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום א'. כלומר, אף על פי שהביא שתי שערות, דקיימא לן (נדה מה, ב) תוך הפרק כלפני הפרק ושומא נינהו.
לאחר הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת. פירוש, והוא שהביאה סימנין, הא לאו הכי קטנה היא, ואכתי איכא משום שמא תתעבר ושמא תמות, דאי לא תימא הכי אם כן מצינו חמותו ממאנת, דהא קיימא לן (נדה נב, א) עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות.
איני והא תני רבה בר' שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שכבר ילדו. פרש"י ז"ל מדקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו שמע מינה דבקטנה בשנים קא מיירי. ואם תאמר דלמא לישנא דשויא באיילונית וממאנת נקט, שיש בכלל ילדו גדלו, משום איילונית ל"צ דהא פשיטא, אלא ממאנת הוא דצריכה, ומדנקט ילדו אשמועינן דאף על גב דלא הגיעה לכל שנותיה ובעלמא ממאנת הכא לא ממאנת לפי שכבר ילדה.
אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ואלא קשיא. כלומר קשיא אמאי לא ממאנת מאי שנא מקטנה דעלמא דממאנת, אבל לא קשיא ליה מתניתין לומר שמצינו חמותה ממאנת, דהא אינה ממאנת קאמר.
ופריק רב ספרא דבנים הרי הן כסימנין. פירש הרב אלפסי ז"ל (ב, ב מדפי הרי"ף) הרי הן כסימני גדלות, דכיון שילדה אגלי מלתא דגדולה היא ומהרה להביא גדלותה יותר מן השאר, והרי זה כאלו הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנין. והוצרך לפרש כך אם אתה אומר הרי הן כסימנין דהשתא, הא קיימא לן (נדה מו, א) תוך הפרק כלפני הפרק, ועדין קטנה היא ותהדר קושיין לדוכתא אמאי לא ממאנה.
ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. מדלא קאמר רב זביד לעולם שמא תתעבר ותמות, משמע דלדידיה נמי איכא קטנה דמיעברא וילדה, וקאמר דכל שילדה ודאי הביאה סימנין, ועלייהו סמכינן ולא על הבנים. ופירש"י ז"ל דרב זביד סבירא ליה כמאן דאמר (נדה שם) תוך הפרק כלאחר הפרק. ויש לפרש דרב זביד נמי הכי קאמר אין בנים בלא סימנין דגדלות, וכל שילדה ודאי הביאה סימני גדלות קודם לשאר חברותיה. ואם תאמר אם כן שיש ממהרת להביא סימני גדלות קטנה שהביאה סימנין תוך הזמן היאך ממאנת, ונדריה נמי אמאי נבדקין, ניחוש שמא אף זו מהרה ואלו נשאת נתעברה וילדה. ויש לומר מיעוטא דמיעוטא נינהו שממהרות להביא גדלותן תוך הזמן הזה ולא חיישינן הרמב"ן ז"ל (יג, א ד"ה ובדבר זביד) .
הא דאסיקנא הכא שמא תתעבר ושמא תמות. איכא דקשיא להו אהא דאמרינן בפ' אלו נערות (כתובות לט, א) גבי הא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או אין בגר בקרב ודאבוה הוי, ואקשינן ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן קטנה שמא תתעבר ותמות, ואי שמא תמות קאמר מאי קושיא, הא איכא דמיעברא וילדה, ותרצו בתוס' (בתוס' שלפנינו ליתא הקושיא והתירוץ. ועי' רמב"ן בשם רבותינו הצרפתים, ובתוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דבנים הרי הן כסימנין משעת עבור, דאלו קטנה היתה בשעת עבורה ודאי מתה וכדאמרינן לעיל. והא דתני רבא בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר עברו, לפי שאין עבורן ראיה עד שילדו ולד חי, והלכך כל שילדה והיא וולדה חי, משעת לידה ודאי הויא לה בוגרת, דהא אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. ואם כן למאי דקא בעי רבא ודאי משמע דסבירא ליה דקטנה ממש מיעברא וילדה, דאי לא, הא בגרה קודם לקברה. ואם תאמר אם איתא דבנים הרי הן כסימנין משעת עבורה קאמר, מאי קאמרינן איכא דאמרי בנים עדיפי מסימנין, למאי נפקא מינה אפילו לר"י דאמר עד שירבה שחור על הלבן בבנים מודה, דהא אפילו למאן דאמר בנים הרי הן כסימנין על כרחין בבנים מודה ר"י, דעד כאן לא פליג ר"י אלא בסימני נערות אבל לאחר בגרות ודאי לא פליג, וכיון שילדה הא בגרה לה. יש לומר כגון שמאנה בין עבור ללידה, דלמאן דאמר הרי הן כסימנים מיאונה מיאון, ולמאן דאמר עדיפי מסימנין בשעת עיבורה איגלי מלתא דבשעת מיאונה גדולה הות, ואתיא הא כמאן דאמר התם בנדה פרק בא סימן (נדה נב, א) דפליג ר"י אפילו בנבעלה אחר שהביאה שתי שערות. אבל לר' אבהו ור' אלעזר דאמרי התם דמודה ר"י בשנבעלה לאחר שהביאה שתי שערות, אפילו תאמר בנים הרי הן כסימנין אינה יכולה למאן דהא משעת עבורה איגלי מלתא דגדולה הות כאלו הביאה סימנין. ורב ספרא דאמר בנים עדיפי מסימנין לית ליה דר' אבהו אלא כחבריה דרב כהנא דהתם. כנ"ל לפי דברי רבותינו בעלי התוס'.
ואפילו צרת בתה איילונית ואפילו הכיר בה דלא הוי מקח טעות דרבא מוסף והולך הוא וא"ת והאיך אפשר להתירה כיון דנשואי בתו קיימא הוי צרתה צרת ערוה גמורה דאסירא פרש"י ז"ל בשם ב"ה ז"ל דכיון דבתו אילונית היא ולא חזיא לייבום כלל ואפי' אינה ערוה (הוי) אלא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דשריא וכדפי' בירושלמי:
והא דקתני שנמצאו ופרקינן תני שהיו כלומר שנמצאו אילונית קתני שלא הכרתיו עד עתה ואע"ג דאמרינן לקמן לעיל דייקא נמי דקתני שנמצאו דוקא כל דהו הוה עבדינן מדלא קתני בהדיא שהיו אבל השתא אמרי' דלא נחית תנא לההוא דיוקא ובצרת סוטה לא דק התלמוד והראב"ד ז"ל פסק' חולצת ולא מתייבמת וסמך על ההיא דרב יוסף במסכת סוטה והנכון דהלכתא כרב לפום שיטתא דרש"י ז"ל ומיהו למעשה ראוי להחמיר:
שלש נשים משמשות במוך פרש"י ז"ל מותרות לשמש במוך כדי שלא יתעברו פי' לפי' בשאר נשים אסורות לשמש אע"ג דלא מפקדי אפרייה ורביה מ"מ אסורות הן להשחית הראוי להוליד אע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרת תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דה"ל מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דהוה ליה כמשמש על האבנים או על העצים וכי ליתא מוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה ומיהו אין פי' רבינו ז"ל מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרי קודם הזמן הזה משמשת כדרכה והולכת היינו שאינה מותרת לשמש במוך ואמאי כיון שאינה מתעברת כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום ועוד דרבנן דאמרי א' זו ואחד זו משמשות כדרכה אתו למימר דאפילו הני ג' אינם מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל היאך מכניסות עצמם משום שומר פתאים ה' והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר וכדפר"ת ז"ל ופחות מכן ויותר על כן אינן חייבות אלא דפעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וה"א דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל דאע"ג דאמרינן אין אשה מעוברת חוזרת ומתעברת דוקא ולד שיהא ראוי ובר קיימא:
מניקה שמא תגמול את בנה פי' וכל דאיכא סכנה כלל לית לן למסמך דמשמש לה כדבעי:
איזו היא קטנה פי' לדין זה מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד פי' ואפילו הביאה סמנין למאן דסבר תוך הפרק כלפני הפרק וק"ל כוותיה פחות מכאן או יותר מכאן משמשת כדרכה והולכת פי' יותר על כן משמע כדרכה כשהביאה סמנים ג"כ דאי לא עדיין קטנה היא למיאון ואי אתה אומר שיכולה להתעבר ולילד בלא סכנה:
מצינו חמותו ממאנת אלא ודאי כדאמרינן והא דלא פי' לה משום דפשיטא ליה דשנים בלא סמנים קטנות גמורות היא:
מדקתני שמא תתעבר ושמא תמות האי לישנא משמע דגרסי' במתני' שמא תתעבר ושמ' תמות ולפי זה הא דפרקינן בסמוך שמא תתעבר ותמות לישנ' דמתני' מתרצינן וכדפרש"י ז"ל ודוחק ועוד דברוב' דנוסחי אשכחן דלישנ' דמתני' שמא תתעבר ותמות ומורי הר"ם מפרש שכן היא הנוסח' אלא שאינן משמע לן דשמא אתרויהו קאי וכאלו אמר בפירוש שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בהדי' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות ולהכי נקטי בסמוך דלא אמ' הכי אלא שמא תתעבר ותמות ודאי דשמא דקתני אתתעבר בלחוד קאי:
א"כ מצינו חמות ממאנת פי' כי הקטנה זו תלד ויקדשנה אביה לאחר ואח"כ תמאן היא קודם הזמן אינה מאמנת כל עיקר ואע"ג דאשכחן בדורות הראשונים דאוליד בר תמני' דההי' ע"י נס הוה ומיעוטא דמיעוט' נינהו דליכא למיחש ליה כלל תדע דהא קיימא לן דפחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה וא"ה דהוה בדורות הראשוני' דאוליד בר תמני אלא ודאי כדאמרן:
תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת פי' כל שנתעברה תוך זמן זה ואפי' ילדה לאחר כי הכל הולך אחר זמן העיבור תדע דכל זמן זה אמרינן שמשמשת במוך ולא אמרינן שתשמש כדרכה כל שהיא זמן לידתה לאחר שתגדיל ובירוש' אמרו שאם נתעברה בקטנות וילדה בגדלותה היא חיה ומת בנה ומדל' עביד ליה רבא בר ליואי להאי גבול מכל' דלא ס"ל הכי וכפר"י ז"ל:
והא תני רבה בר שמואל שכבר ילדו פרש"י ז"ל וכיון דקתני שכבר ילדו ולא קתני שכבר גדלו משמע דעדיין קטנה היא וראויה למאן אלמ' שילדה ושמא דקטנה יולדת וא"ת ודילמ' משום אילונית הוא דקתני שכבר ילדו י"ל דהא לית' דבאיילונית לא שמעי' תנא שום רבות' וכיון דכן לא הוה נקיט אלא לישנא דדייק גבי קטנה וה"ל למיתני שכבר גדלו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ופרכינן ואלא קשיא וה"פ וכיון דאמר' דאפש' דהויא קטנה וילדה קשיא מתניתין למה אמרו שאינה ממאנת ומ"ש מקטנה בעלמא אבל ליכא לפרושי דקיימא לן דאם כן מצי חמות ממאנת דהא רבה בר שמואל שילדה קאמר שאינה ממאנת מאיזה טעם שיהא ויש אומרים דהכי פירושה ואלא קשי' דרבה בר ליואי דאמר שהיא מתה וקשה לפי' זה דמשני רב ספרא בנים הרי הם כסימנים מאי קמשני לרב' בר ליואי וי"ל דה"ק דרב' בר ליואי לא אמר אלא דעל הרוב היא ועוברה מת מפני שהיא קטנה ומיהו פעמים שיולד' מפני שממהרה להגדיל יותר משאר נשים והבני' היו סימני גדלות שלה ונכון כמו שפי' וההי' דרב' בר ליואי פליג אדרבה בר שמואל ולדידיה שמא תתעבר ותמות ודאי קאמר:
אמר רב חסדא בנים הרי הם כסמנים פי' לאו כסימנים השתא קאמ' דא"כ למאן דאמר תוך הפרק כלפני הפרק וקי"ל כוותיה עדיין קטנה היא והדרן קושיא לדוכתיה אלא ה"ק הרי הם כסימנים של גדלות כי בודאי מיהרה להגדיל קודם לשאר נשים וכן פי' רב אלפס ז"ל ועיקר וכן כתב ר"י הזקן ז"ל דלרב ספרא בני' כסימנים משע' עיבור קאמר והא דקתני שמא ילדו ולא קתני שמא עיברו משום הכי ילדה וחית' הוא שהוכיח על תחילתה שמיהרה להגדיל וכבר גדלה קודם שנתעברה תדע דהא כתיבנ' לעיל דכל שהיא קטנה בשעת עיבורה אינה חיה ואעפ"י שתלד כשתגדיל ואפי' לשיט' הירו' אין העוב' חי מיה' ואנן השתא אתינן למימר כי גם העוב' חי ומפני שגדלה אינה ממאנת והיינו שלא מצינו חמות ממאנת אלא ודאי כדאמרן והא מתרצה שפיר שמעתא דיש בגר בקבר שבפ' נערה שנתפתת' כדכתב' התם בס"ד וא"ת א"כ הא דאמרי' איכא דאמרי בנים עדיפי' מסימנים ופרישנא דנפקא מיניה לרבי יהודה מאי נפקא להו מינה כיון דבני' כסימני' משעת עיבור ע"כ כשילדה בוגרת היתה שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד ובבוגרת מודה ר' יהושע שאינה ממאנת וי"ל דנפקא מינה כגון שמיאנה בין עיבור ללידה דלמ"ד בנים הרי הם כסימנים מיאנה מיאון לר' יהודה ולמ"ד עדיפי מסימנים אין מיאנה מיאון אפי' לר' יהודה ועוד צריך לפרש לפי שיט' רבינו ז"ל דמיירי בשלא נבעל לאחר שנתעבר' דאי לא אפילו תימא דבנים הרי הם כסימני' שוב אינ' יכול' למאן ואפי' לר"י למ"ד בפרק יוצא דופן דמודה ר' יהוד' כשנבעלה אחר שהביאה שתי שערות שאינה יכולה למאן ורב זביד אמר אין סימנים אלא שיש סימנים פי' דבנים בלחוד בלא סימנים אינן (סי') גדלות ומתני' ודרבא בר שמואל הכי מתרצה דכל שילד' חזקה הביאה סימנים וגדולה היא שלא תמאן וא"ת ואפי' היה לו סימני' אינה גדולה דקי"ל תוך זמן כלפני הזמן וי"ל דרב זביד כמ"ד תוך זמן כלאחר זמן וכדפרש"י ז"ל והנכון דרב זביד ה"ק שאין בני' בלא סימנים של גדלות וכל שילדה ודאי הגדילה והביאה סימני' גדלות גמורים דאע"ג דבשערות כאלו לנשים דעלמא שומא ניהו תוך זמן. וא"ת כיון דשכיח להביא סמני גדלות תוך זמן למה אמרו בכל שאר נשים שיוכלו למאן ולא חששו שמא מיהר' להגדיל וי"ל דהא מיעוטא דמיעוטא הוא ולית לן למיחש לה כלל אלא ביש ראי' ועדו' גמור' כזה והיינו ליד' כן תירץ רבי' הרמ"בן ז"ל:
לענין ביאור זה שאמרו כאן שלש נשים משמשות במוך ר"ל לשאוב את הזרע שלא ליקלט במקום הריונה ושלא להתעבר ממנו פירשו גדולי הרבנים מותרות לשמש במוך כלומר שאין חוששות להשחתת הזרע ויש מקשים בפירוש זה שאם כן מה שאמרו בקטנה מבת י"א ויום אחד עד י"ב ויום אחד הא בפחות מכן ויתר מכן משמשת כדרכה פירושו שאסורה לשמש במוך ובפחות מכן מיהא למה נאסרה והלא אינה מתעברת ואין כאן משום השחתת זרע ומתוך כך מפרשים ששלש אלו חייבות לשמש במוך משום סכנה אם סכנת עצמה אם סכנת ולד הא בפחות מכן וביתר מכן רשאות ואם תאמר ביתר מכן מיהא היאך רשאות והרי יש כאן השחתת זרע ואסור איפשר לפרש משמשות במוך חייבות ואין צריך לומר שמותרות פחות מכן ויתר מכן משמשות כדרכן פעמים בהיתר לבד פעמים בחיוב והוא שבפחות מכן רשאות לשמש כדרכן ואין חייבות וביתר מכן חייבות:
ושלש נשים אלו קטנה ומעוברת ומיניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת שמא יתהוה מטיפת הזרע דבר המתחדש על העובר ויפחות צורתו עד שתעשה עוברה סנדל ואע"פ שאין לחוש לולד אחר שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מכל מקום פעמים שמתהוה ממנו דבר שמתכסין בו פני הולד ונעשה סנדל ר"ל בלא צורה וסנדל הוא דג שבים כעין חתיכת בשר בלא צורת חלוק איברים מיניקה שמא תגמול את בנה וימות ר"ל שאם תתעבר חלב שלה נעכר ומזיק את היונק עד שתצטרך לגמול את בנה ר"ל להעתיקו משדים וימות:
ואי זו היא קטנה שאנו חוששין בה לכך מבת י"א שנה ויום אחד עד י"ב ויום אחד ואפילו הביאה שתי שערות שכל תוך הפרק כלפני הפרק פחות מכן אי איפשר שתתעבר ואינה צריכה לשמש במוך יתר מכן אין בעיבורה חשש מיתה והרי היא כשאר כל הנשים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אחד זו ואחד זו משמשות כדרכן ואין חוששין להם אלא מן השמים ירחמו והלכה כחכמים בכלן:
אלא שמתוך הסוגיא אנו צריכים לברר אם איפשר לקטנה שתתעבר אם לאו שהרי אף חכמים לא חלקו לומר שלא תתעבר אלא שהתירו מצד רחמי שמים ומעתה אנו צריכים לידע אם היא מתעברת בלא מיתה וכן אם הדבר כן אם לידתה תעכב מיאוניה אם לאו והוא שדקדק מדקאמר ר' מאיר שמא תתעבר ושמא תמות ולא קאמר שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות משמע שאיפשר לקטנה שתתעבר ולא תמות ואם כן מצינו חמות ממאנת כגון שנתעברה וילדה בזמן שמי"א ועד י"ב וקדש שמעון את הבת על ידי אביה ומת אביה ונשאת אלמנתו לראובן ויש לראובן נשים אחרות ומת שאם מיאנה החמות שהיא קטנה עדין בחיי ראובן צרתה מותרת לשמעון והיאך אמרו במשנתנו אי איפשר לומר בחמותו ממאנת ותירץ אימא שמא תתעבר ותמות כלומר שאם תתעבר ודאי תמות ואין הולד בא לידי השלמה ואם כן אי איפשר לפרש מיאון בחמותו ומקשה ליה מדתני רבה אי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו שנמצאו אילוניות או שמיאנו שכבר ילדו ומדלא קאמר שכבר גדלו אלמא דבקטנה בשנים קא מיירי ונהי דבאילונית מיהא לא הוה שייך למימר שכבר גדלו שהרי אין גודל השנים עושה בו כלום מכל מקום היה לו לומר אי אתה יכול לומר בהם שנמצאו אילוניות שכבר ילדו ולא שמיאנו שכבר גדלו אלא ודאי בקטנה מיירי ותולה הטעם מפני שילדה אלמא שקטנה מתעברת ויולדת ושלידתה מעכבת שלא למאן דהא איהו קאמר אי אתה יכול לומר בחמותו מיאנה שכבר ילדה ר"ל אע"פ שהיא קטנה ואם כן על כל פנים שמא תמות קאמר ואם כן קשיא כלומר מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה אחר שהיא קטנה ואין קושיתו מצינו חמות ממאנת שהרי הוא אומר שאינה ממאנת אחר שילדה אע"פ שהיא קטנה אלא עיקר קושיתו מה ענין שלידתה תעכב מיאוניה:
ופירש רב ספרא בנים הרי הם כסימנין ופירשו גדולי הפוסקים כסימנין הבאים לאחר הפרק כלומר נעשית גדולה מכל וכל ויצאה מכלל שאר נשים למהר זמנה והרי היא כהגיעה לכלל שנותיה והביאה שתי שערות שאי איפשר עוד שתמאן כמו שאמרו כתובות ל"ו א' עד מתי הבת ממאנת עד שתביא שתי שערות ור"ל לאחר הפרק ויפה פירשו שאם תאמר כסימנין של עכשו הרי סימנין שבתוך הפרק כלפני הפרק הם ואינן אלא שומא ועדין היתה ראויה למאן ואיכא דאמרי עדיפי מסימנין דאפילו לר' יהודה דקאמר שהבת ממאנת עד שירבה שחור על הלבן כלומר שיהו שם שערות הרבה בתחום הראוי להם בבנים מודה ולמדנו שאיפשר לקטנה שתתעבר ויבא בנה לידי השלמה וכל שאירע כן אינה ממאנת מאחר שהגיעה לכלל לידה ויש אומרים אף משעת עיבור למפרע:
צרת אילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו דכיון דלאו בת ייבום היא הויא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ושריא:
אמר רבא צרת איילונית מותרת אע"פ שהכיר בה, ואפי' צרת בתו איילונית פי' אע"פ שהכיר בה שהיא איילונית וקדושיה הן קדושין גמורין וזו האי צרתה אפ"ה מותרת ליבם דאין זוהי צרת ערוה אסר רומנא ההוא דאלו לא הות ערוה הוה חזיא ליבומי השתא דהיא ערוה אסורה היא ואסורה צרהת, אבל בתו איילונית אפילו לא הות בתו לא חזיא לי' ליבומי דהיא איילונית ולא אסורה לי' משום ערוה הלכך צרתה מותרת דמחזאי כצרת ערוה שלא במקום מצוה דהא ערוה גופא לא רמיא קמי' דהיא איילונית ולא בת יבום היא, והא קתני שנמצאו נמצאו אין אלו מעיקרא לא תני' שהי' פי' קודם הנישואים, כי אתא רבין אר"י אמר א' צרת ממאנת וא' צרת איילונית וא' צרת מחזיר גרושתו כולן מותרת, וה"ל הכי, לב ממאנת גופא אסרהו לי' משום דמחלפא בבעלת הגט:
תני ר"ב קמי' דר"נ ג' נשים משמשות במוך, קטנה ומעוברת ומניקה, קטנה שאם תעבר ותמות מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה, איזוהי קטנה מבת עשר שנים ויום א' ועד בת י"ב שנה ויום א' פחות מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכות דברי ר"מ וח"א א' זו וא' זו משמשת כדרכה והולכת ומן שמים ירחמו שנאמר שומר פתאים ה':
ואי קשיא האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן: תשובה איזה הוא מעשה ער ואונן שאסרה תורה כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופי' ואניו רוצה לקיים פו"ר ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבא לידי סכנה מותר וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר מותר כדאמרי' בפ"ק דכתובות ההוא דאתא לקמי' ד"ר א"ל ערכתי לו שלחן והפכו והתירו, והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו כדאמרי' לקמן במס' א"ו הם שהיתה כונתם שלא תתעבר היו עוברים אבל מי שכונתו להשלים תאות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה ולא יקרא משחית זרעו שאלו כן אל ישכב אדם עם הקטנה והמעוברת ועקרה וקטנה:
וקטנה מבת י"א ועד י"ב שנים ויום א' יש לחוש שמא תתעבר ותמות אלב פחות מכן לא תתעבר ויתר על י"ב שנים אם מעברא לא תמות, ומעוברת שמא תעשה עיבורה סנדל שיאן לו צורת פנים שכשהאשה מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק הא' את חברו ופותחת צורתו ואע"ג דאמרי' אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת ה"מ לעשות ולהשלים בלי מום אבל חוזרת ומתעברת ועושה סנדל, ומניקה שמא תתעבר ויעכר חלה ותהי' צריכה לגמול את בנה ושמא ימות וחכמים סברי אע"פ שכונתו שלא תתעבר היא משום סכנה אפ"ה דומה למעשה עו"א אלא משמש כדרכה ויבטח בה' ואל ישחית זרעו והלכה כחכמים ולא כר"מ דהוא יחיד:
כי אתא רבין אר"י א' צרת ממאנת וא' צרת אילונית וא' צרת מחזיר מחזיר גרושתו כולן מותרות:
בד"ה שכבר ילדו כו' ואר"י דסברת המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו' עכ"ל פי' סברת המקשה מרבה בר שמואל מדקתני שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל תלמודא דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמותו כו' ע"כ לית ליה האי סברא אלא דמתני' מיירי דלית בה מיאון מדאורייתא ומזה שכתבו התוס' אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו' פי' דאע"ג דתלמודא קפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' לפי סברת המקשה דהשתא דמתני' מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן ע"כ לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו' אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע"ג דאיכא קטנה דמיעברה מ"מ לית בה מיאון מדרבנן ומהרש"ל כתב ליישב דברי התוס' בע"א אבל תלמודא דקפריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' אינו מתיישב לפי דרכו ועיין בנ"י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס' דשמעתין:
ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו' עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנים אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג"כ תוך שנה שלפני גדלות כמ"ש התוס' אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במלתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה"ג במלתיה בכמה דוכתין בפ' אלו נערות ובפרק יוצא דופן ובפ' אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברה כו' והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י"ב וליכא שערות ובנים ה"ל כסימנים לאחר י"ב אבל תוך י"ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי וי"ל משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מלתא ולא בשנים דבתוך י"ב מיעברה ולא מתה ודו"ק:
בתוס' בד"ה שכבר ילדו כו'. ואר"י דסבר המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן כו' עכ"ל פי' סברת המקשה מרבה בר שמואל מדתניא שכבר ילדו אית ליה האי סברא אבל הלימוד זו דקפריך לעיל מדקאמר שמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא"כ מצינו חמותו כו' על כרחך לית ליה האי סברא אלא דמתני' מיירי דלית ביה מיאון מדאורייתא ומה שכתבו התוס' אבל לרב ביבי לא קשיא מידי כו' פירוש דאע"ג דש"ס קא פריך לעיל לרב [ביבי] דא"כ מצינו חמותו כו' לפי סברת המקשה דהשתא דמתני' מצי לאורויי דלית בה מיאון מדרבנן על כרחך לא פריך אלא לרבה בר ליואי כו'. אבל לרב ביבי ודאי לא קשיא מידי דאע"ג דאיכא קטנה דמיעברא מכל מקום לית בהו מיאון מדרבנן ומהרש"ל כתב ליישב דברי התוס' בע"א אבל ש"ס דקא פריך לעיל לרב ביבי דא"כ מצינו חמותו כו' אינו מתיישב לפי דרכו ועי' בנ"י בשמעתין תבא מדבריו בביאור דברי התוס' דשמעתין. ויש לדקדק בשמעתין מי הכריח המתרץ למימר לעולם שמא תמות כו' עד שהוכרח מזה לפרש בדוחק הא דאמר רב ספרא בנים הרי הן כסימנים דעדיפי מהן דבנים בתוך הזמן הרי הן כסימנין אחר הזמן ותוך הזמן דקאמר רבה בר ליואי הוצרכנו לפרש ג"כ תוך שנה שלפני גדלות כמו שכתבו התוס' אמאי לא הניח המתרץ סברתו דלעיל דגרסינן במילתיה דרב ביבי שמא תתעבר ותמות דה"ג במילתיה בכמה דוכתין בפרק אלו נערות ובפ' יוצא דופן ובפ' אין בין המודר דפריך התם וקטנה מי מיעברא כו' והא דקתני שכבר ילדו מיירי לאחר י"ב וליכא שערות ובנים ה"ל כסימנים לאחר י"ב אבל תוך י"ב ודאי מתה כפשטא דרבה בר ליואי ויש לומר משום דמשמע ליה שכבר ילדו דבלידה לחוד תליא מילתא ולא בשני' ואפי' בתוך י"ב מיעברא ולא מתה:
תוס' ד"ה אחר הזמן הזה וכו' ואור"י וכו' אלא כשהביאה ב' שערות איירי וכו'. ולפי זה הא דקאמר קודם הזמן הזה וכו' תוך הזמן הזה וכו' הכל קאי אב' שערות וה"פ קודם זמן הזה ר"ל שנה אחת קודם שהיא ראויה להביא ב' שערות תוך הזמן ר"ל תוך אותו זמן שהיא ראויה להביא ב' שערות ואחר הזמן ר"ל אחר שהביאה ב' שערות כן משמע לקמן בסמוך ד"ה הרי הן כסימנים וזה ר"ל במאי דקאמר בא"ד בסופו כדפירש ר"י בהתחלת הסוגיא:
ד"ה שכבר ילדו וכו' עד ואר"י דסבר המקשה וכו' אבל לברייתא דרב ביבי ל"ק מידי וכו'. ר"ל לאפוקי לפי ריהטא דשמעתין דמתחלה הקשה על ברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר וכו' ומשני אימא שמא תתעבר ותמות וכו' וחזר להקשות איני וכו' דלפי ריהטא בא לסתור תירוצו של התרצן ולומר דהדרא קושיא הראשונה שהקשה על ברייתא דרב ביבי לדוכתה אבל לפירש ר"י אינו כן שלא בא השתא להקשות מידי אברייתא דרב ביבי כ"א ארבה בר ליואי אבל ברייתא דרב ביבי מיתרצא ליה שפיר וצ"ל לפירש ר"י דזה המקשה דפריך השתא איני וכו' אינו אותו המקשה שהקשה מתחלה אברייתא דרב ביבי מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל וכו' דהא למקשה זה מיתרצא ליה שפיר ברייתא דרב ביבי וק"ל ומה שכתב בספר ח"ש על זה נ"ל דשלא לצורך הוא:
ד"ה הרי הן כסימנין פי' משעת העיבור וכו'. רצונו לומר כשהיא יולדת בר קיימא נגלה שלמפרע היתה גדולה משעת העיבור:
בא"ד אלא הכי פירושא דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות וכו'. ר"ל דקודם הזמן ותוך הזמן לא אשנת י"ב קאי אלא ה"פ קודם שנה שהיתה ראויה להתעבר ולילד בר קיימא ולהיות גדולה משעת העיבור תוך הזמן תוך שנה שהיא ראויה להיות גדולה משעת העיבור וכו' וכן לאחר זמן כדפירש ר"י בתחלת הסוגיא כמו שכתבנו לעיל ואף שלפי' זה לא נודע לנו מתי הוא קודם הזמן או תוך הזמן כ"א בידי שמים ולא נודע זה לנו עד לאחר שתתעבר ותלד בר קיימא ולפי זה אפילו פחותה מבת י"א שנים ויום אחד היה לה לשמש במוך דשמא בתוך י"ב תתעבר ולד של קיימא ונמצא ששנת י"א הוא תוך הזמן של גדלות שאז יש לחוש שמא תתעבר ותמות שהרי אז היא מתה ועוברה מת אלא שצ"ל דלא שכיח הוא כל זה נדחקו התוס' כדי שנאמר שלפי שנויא דרב ספרא מתורץ ג"כ ברייתא דרב ביבי אף לרבה בר ליואי וכן נדחקו ג"כ לפרש בשנויא דרב זביד כדלקמן בסמוך (יבמות דף י"ג:)
גמ' מחזיר גרושתו כולן מותרות וכולן שמתו או שמיאנו כו' תני רב ביבי כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה סנדל ולד כו' דוחק האחד את כו'. נ"ב פירוש השני את הראשון כן פי' לקמן (יבמות דף ק"א) עמוד ימין וכן בתוס' דהמפלת להדיא דף כ"ה:
תוס' בד"ה שמא תעשה כו' דוקא בן קיימא כו'. נ"ב פירוש לא מצינו שתהא אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת להיות שניהן בני קיימא ודו"ק:
בד"ה אחר הזמן הזה כו' דאין לפרש אחר שנת י"ב כו'. נ"ב פי' אינו קאי על זמני השנים דהיינו י"א וי"ב אלא הכל תלוי בגדלות וכמו שאם הביאה ב' שערות אחר י"ב ויום אחד דהויא גדולה ה"ה נמי אם הולידה בני קיימא אפילו בתוך י"ב שנים אז למפרע משעת עיבור היתה גדולה וה"ק קודם שנה שלפני גדלות פי' שהיה גדלות שלה שתוכל להתעבר עיבור בני קיימא אז קודם שנה שלפני זה אינה יכולה להתעבר אבל היא מתה כו' ואותו זמן גדלות אינו ידוע אלא להש"י והשתא שפיר קאמר רב ביבי שנת י"ב חיישינן שמא תמות דשמא הוא תוך שנה שלפני גדלות וג"כ יכול להיות שלא תמות וכבר התחיל גדלות שלה מימי עיבור ומש"ה לא תמצא חמותו ממאנת או מתה ודאי או הויא גדולה ואין להקשות א"כ לרב ביבי למה קטנה בת י"א משמשת כדרכה שמא יבא גדלות שלה שתהא ראויה להריון בני קיימא בתוך י"ב חדש וא"כ הוי השתא תוך שנה שלפני גדלות ותמות אפשר משום דלא שכיח שתתעבר מאחר שהיא כ"כ קטנה בשנים ולא חשו ליה ודו"ק היטב שוב מצאתי בגליון תוס' כדברי מאחר דלא שכיחא לא חשו חכמים:
בד"ה שכבר ילדו כו' דרב ביבי לא ק"מ. נ"ב וקשה פשיטא דלא קשה מידי לרב ביבי דהא איהו קאמר כמו רבה בר שמואל וי"ל דה"ק בשלמא לרבה בר שמואל דאיירי סתמא יכול לומר דבגדולה איירי רק שלא הביאה שערות מש"ה לית בה מיאון מדרבנן דגזרינן שהעולם יסברו כו' אבל רב ביבי דאיירי בקטנה ממש א"כ ה"א דלא גזרינן שהעולם יסברו כו' לכך אמר לרב ביבי לק"מ ונוכל לתרץ שהלידה מונעת כדפריך לרבה בר שמואל ודו"ק. (עיין במהרש"א). בד"ה אפי' לר"י וזאת החמותה שנבעלה כו' כצ"ל:
גמרא כי אתא רבין כו' כולן מותרות. ואח"כ צ"ל פיסקא וכולן אם מתו או מיאנו כו' תני רב ביבי כו'. כן הגיה הרש"ל וגי' הרי"ף והרא"ש יותר מוחוורת ע"ש:
רש"י ד"ה מצינו חמותו. וקדש אדם את בתה כו'. כצ"ל. ועי' בפירושו בריש מכלתין בד"ה חמותו והגהה שבגליון שבושא:
תד"ה אחר הזמן. ואפי' למאן כו' משכחת כו' כגון שפירש כו'. לכאורה מ"ל כגון שבעל בסוף י"ב שנה אך לא קלטה הזרע עד אחר יב"ש ויום אחד עי' לקמן (לז א) תד"ה רוב:
גמרא אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה.
בנמוקי יוסף הביא בשם ר"ת וזה לשונו, "כתב ר"ת ז"ל דלרבא דלאו טעמיה משום מקח טעות, אפשר דאיילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעי וכו' ואתי שפיר הא דאמרינן כו' קטנה שמא תמצא איילונית, וא"א דלא בעי גיטא כלל תתיבם ממנ"פ, דאם תמצא איילונית אנוסת אחיו בעלמא היא ושרייא ליה, אבל אי בעי גיטא מדרבנן אמרינן פוגעין בערוה מדרבנן עכ"ל".
ותמיהני כיון דרצונו לומר דאף לר"א מוכח דאיילונית א"צ גט, מ"מ י"ל דרבא פליג עליה בזה וס"ל דצריכה גט, א"כ יש לנו לומר ביותר דלרבא גם מדאורייתא צריכה גט, די"ל דס"ל דמום דאיילונית הוי כשאר מומים, דאמרינן דהוי ספק דאורייתא אי קפיד אי לא, וכמ"ש הרמב"ם (עיין בב"ש סימן לט ס"ק ז') ויתישב עוד יותר ההיא דקטנה דאינה מתיבמת לר"מ משום שמא תמצא איילונית, ופגע בספק ערוה דאורייתא:
בתוס' ד"ה דאפילו וכו' דהא מודה ר"י כשבעל.
ונראה ליישב קושייתם דכיון דהיא עדיין קטנה ומחזקי' דודאי לא תתעבר ותלד וא"כ אף דבביאה זו נתעברה וילדה ונעשית גדולה מקודם הזמן נערות דעלמא והיא ממיעוטא דמיעוטא. מ"מ הוא כשבעל לא בעל לשם קידושין דהא היא בחזקת קטנה דלית בה קידושין, וכתבתי מזה בש"ע (סי' קנה):
ג' נשים משמשות במוך. במה דמחולקים רש"י ור"ת אם אשה מצווה על השחתת זרע כמו איש או לא. כמו דאינה מצווה על פריה ורביה.
לכאורה יש להביא ראיה דאינה מצווה. ממתני' דפ' המדיר (דף עא ע"ב) המדיר את אשתו שלא תלך אל בית אביה וכו'. אמר לה ע"מ שתאמרי לפלוני וכו'. וע' בטור דמפרש שהבעל היפר לה דברים שבינו לבינה ע"מ שתאמרי או שתהא ממלא וכו' ע"ש. והנה שם (דף עב ע"א) אמרי' או שתהא ממלא אר"י א"ש שתמלא ונופצת ע"ש בפירש"י. והנה לכאורה הדין ברור כמו דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהוי כמתנה ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים כמו שהמתיק הרמב"ן בב"ב ה"ה באם הבעל מיפר לאשתו ע"מ שתאכל בשר חזיר דהנדר מופר דהוי כאומר ע"מ שתעלי לרקיע דהוי כמפליג בדברים והנדר מופר. וכיון שכן יקשה סוגיא דכתובות דמיפר ע"מ שתהא ממלא ונופצת הא הוי כמתנה לעבור על ד"ת דהנדר מופר כנ"ל. אע"כ דאשה אינה מצווה על השחתת זרע. וק"ל:
בנ"י סוף פ' הערל הביא דעת הרמב"ן דבכל איסורי דרבנן שאין להם שורש דאורייתא בטל ברוב ויליף לה מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. ודעת הנ"י שם והרשב"א דליתא. ולא ילפי' מינה אלא בבישול עכו"ם ובחמאה דקליש איסורי' ואינו שוה בכ"מ ע"ש. ודעת הא"ז הובא בשמו בת"ח כלל כ' אף בציר דגים טמאים דיש לו שורש דאורייתא בטל ברוב. ע"ש. ומ"ש היש"ש פ' כ"ה סימן ע"ט דהא"ז אינו מיקל רק במין במינו אבל לא במין בשא"מ דאיכא טעם ע"ש. והוכיח כן מכחל וביצת נבילה וכיוצא בזה ע"ש. וכ"כ בבאר שבע.
אולם תמהני מדברי הא"ז שהובא בהגהת אשר"י פ' כ"ה דהא דאיתא במתני' אם יש בה בנ"ט אסורה מיירי בבשר בהמה אבל בבשר עוף שרי החתיכה אף דנ"ט אם הוא רוב ע"ש. הרי אף במין בשא"מ הדין כן. גם חשבתי למאי דקיי"ל כהרשב"א דאף באיסור דרבנן במין במינו בלח בעי' ס' אף דאסור רק מגזרה דאטו אינו מינו. וא"כ ה"ה מין בשא"מ ביבש ביבש דבעי' ס' דשמא יבשלם. אף באיסורי דרבנן הדין כן. וכמ"ש הב"י (ססי' צח) דאין לחלק בשיעורים בין דאורייתא לדרבנן אבל בש"כ (סי' קט סק"ט) ראיתי שתמה בזה על הרמ"א ודעתו להקל ע"ש. ע' בש"כ (סי' סט סקנ"ז) ובמנ"י (כלל לט סקי"ט). בבאר שבע כתב וראיתי מי שכ' על הא"ז אבל הרא"ש וכו' כוונתו לדברי הת"ח ריש כלל כ'. וכן במ"י שם תמה על הת"ח מאין מצא כן בהרא"ש.
ולע"ד נראה משום דבודאי אין להמציא דאיסור דרבנן יהא בטל ברוב. רק שהא"ז וסייעתו למדו כן מהא דתרומת ח"ל מבטלה ברוב. אף דקמח בקמח הוי לח בלח וממילא יש ללמוד דאיסורי דרבנן מותר לבטל לכתחלה כדקתני ומבטלה ברוב. וכ"כ להדיא לדינא בהגהת אשר"י פ' ג"ה ופ' כ"ה. וא"כ למ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא דאיסורי דרבנן אין מבטלים לכתחלה ברוב. וע"כ ס"ל דשאני תרומת ח"ל דקיל משאר איסורים דלא פשט איסירי' בכ"מ. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא. וא"כ ממילא אין ללמוד ממנה לענין רוב כנלע"ד.
ומזה הסברא בעצמו תמהני דנראה ברור למה שלמד הנ"י פת עכו"ם וחמאה. מתרומת ח"ל דבטל ברוב משום דאין איסורם שוה בכ"מ. ודמי לתרומת ח"ל. א"כ יש ללמוד ג"כ דמותר לבטל לכתחלה. ותמי' על הגהה (סי' קיג) שפסק דבטל ברוב ולכתחלה אסור לבטל. וצ"ע:
בגמרא אימא שמא תתעבר ותמות: עיין ברב המגיד (פ"ב מהל' אישות) שהקשה לדעת הרמב"ם שיכול לקדש עובר במעי אמו א"כ אכתי משכחת חמותו ממאנת ותירץ, אכן מלבד שתירוצו דחוק אכתי גם לפי תירוצו יקשה עדיין לדעת הרמב"ם דס"ל דיכולה למאן בשגם יש לה ולד והיא וולדה חיים א"כ מאי פריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה הא שפיר משכחת לדעת הרמב"ם, וע"ש בהרב המגיד שנראה בסוף דבריו שם שהוא עצמו הרגיש בקושיא זו, וכן ק' מנדרים (דף ל"ה) דפריך קטנה מי קא ילדה, והא לדעת הרמב"ם שפיר קא ילדה ובכל זה לא שייך תירוץ הרב המגיד, ונ"ל דהא זה ברור דהפלוגתא בין הרמב"ם לשאר השיטות הוא בכך דהרמב"ם סובר דמאי דאמרינן בנים הרי הם כסימנים פירושו כמו סימנים גם לענין שנים דלאחר י"ב שנים וי"א דמועילים סימנים לעשותה גדולה גם בנים מועילים ובשני קטנות דסימנים שומא הן גם בנים לא מועילים ולשאר השיטות בנים הם כסימנים לעולם אפילו בשני קטנות נמי, וא"כ זה פשיטא לדעת הרמב"ם דמה שמחשבה גדולה לענין סימנים משוה ג"כ לענין בנים, והנה בשנת י"ב דראוי' בו לילד בזה פליגי לענין סימנים אמוראי בנדה (מ"ה:) אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו ומ"ד כלאחר זמנו מסיק שם בתיובתא, אכן הרמב"ן בחידושיו הקשה שם דהרי לקמן (שם דף מ"ח) פליגי ר' יהודה ור"ש בזה, ותירץ דאורחי' דהש"ס בהכי דמסיק בחדא דוכתי' בתיובתא אף דבדוכתי אחרינא משכח תנאי ע"ש וכ"כ הר"ן, והשתא לפ"ז שייך בפלוגתא דתנאי זה ג"כ אי משכחת לידה בקטנות דלמ"ד תוך זמן כלפני זמנו שפיר משכחת אבל למ"ד כלאחר זמנו לא משכחת דהא לידה לא הוי רק בשנת י"ב דהיינו תוך זמנו ואם היתה מייתי סימנים אז גדולה היא השתא נמי הוית גדולה ע"י בנים, וכבר העיר קצת גם ה"ה על זה רק שלא הזכיר שפלוגתא דתנאי היא אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו. והשתא י"ל דמתניתן דיבמות דלא משכח חמותו ממאנת אתיא כר' יהודה דתוך זמן כלאחר זמן דבלא"ה רצה לאוקמי' מתניתן כר"י כמש"כ התוספ' (ד"ה דאפילו). ואף דאמרי' בפלוגתא לא קמיירי כבר כתבו התוספ' לעיל (ב':) בכיוצא בזה דזה לא שייך רק במנינא ע"ש, אבל הרמב"ם דפסק (פ"ב מהל' אישות) דתוך זמן כלפני זמן שפיר פסק דקטנה שילדה ממאנת: והשתא א"ש ג"כ מה דפריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה כיון דבעי לתרץ מתניתן דשם בהכי א"כ א"ל דמשכחת למ"ד תוך זמן כלפני זמן ומתניתן אתיא כוותי' דא"כ רמי סתם מתניתן זו אסתם מתניתן דריש מסכתין דס"ל תוך זמן כלאחר זמן מדלא משכח חמותו ממאנת. ולכן א"ש דסבר ר' יוחנן בנדה (דף מ"ה) תוך זמן כלאחר זמן כיון דסבר הלכה כסתם משנה וסתם מתניתן הכי ס"ל, והשתא א"ש ג"כ מה דפריך בנדרים (דף צ"ה) דהתם אליבי' דר' יוחנן קאי דעל ר' יוחנן פריך שם כן ולר' יוחנן לשיטתו שפיר קפריך דלא משכחת קטנה דילדה: ובהכי מתורץ שפיר מה שהקשו התוספ' בנדרים (שם) והניחו בקושיא דמאי פריך על ר' יוחנן הא מה דקאמר ר' יוחנן הוא ברייתא שלימה, די"ל דעל הברייתא לק"מ די"ל דאתיא כמ"ד תוך זמן כלפני זמן ושפיר משכחת קטנה דילדה אבל לר' יוחנן לשיטתו דס"ל תוך זמן כלאחר זמן פריך שפיר: ובהכי יש לישב ג"כ מה דקשה עוד לדעת הרמב"ם ממה דפריך בכתובות (ל"ט) לרבא דבעי שם יש בגר בקבר או אין בגר דהיכי משכחת דיהא לקטנה בן הא אמרינן שמא תתעבר ותמות, וכבר הקשו הראשונים שם הובאו בש"מ הא למסקנת הגמרא דהכא שפיר משכחת דאמרינן שמא תמות ותירצו א"כ גדולה היא דבנים ה"ה כסימנים, וא"כ שפיר ק' הא לדעת הרמב"ם משכחת דהיא קטנה ויש לה בן, אבל לפ"ז א"ש דאף דללישנא קמא סובר רבא דתוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) מכ"מ ללישנא בתרא כבר כתבו התוספ' שם דאין ראי' דסובר רבא כן ואדרבה יש לדייק איפכא דס"ל כלאחר זמן דמי דרב המנונא דייק שם מברייתא דתוך זמן כלפני זמן ורבא חשיב עליו ואי ס"ל ג"כ דכלפני זמן דמי מי דחקו לפרש הברייתא בענין אחר אלא משמע דזה הוי כלישנא בתרא דרבא וס"ל דכלאחר זמן דמי ולכן להך לישנא פריך שפיר לרבא בכתובות שם כן י"ל בישוב דעת הרמב"ם: אלא דאכתי ק"ל על מאי דמתרץ שמא תתעבר ותמות הא אכתי משכחת חמותו ממאנת דמתניתן כגון שראובן קדש אשה קטנה ונתעברה וקדש שמעון אחיו בתה במעי אמה ועתה מת ראובן לאחר שמאנה אשתו בו והשתא היתה נפטרה צרתה משמעון כיון דבשעת זיקה היתה חמותו אם לא היתה ממאנת וכיון דמיאנה מותרת ומשום ולד אינה פטורה כיון דלא היתה ולד של קימא אבל מכ"מ משום חמותו פוטר דהא עכ"פ היתה חמותו דמותר לקדש במעי אמה ומה בכך שמתה אח"כ חמותו ואשתו בשעת לידה או אח"כ מכ"מ בשעת זיקה היתה חמותו וצרתה צרת חמותו, והנה הרב המגיד הקשה כיוצא בזה על מה שרצה לחלק בין עבור ללידה שבשעת עבור יכולה למאן אבל לא לאחר לידה ותירץ דלאו ודאי חמותו היא בשעת מיאון ע"ש, אכן על קושיתנו לא שייך זה דמאן לימא לן דשמא תתעבר ותמות הוא קודם לידה דלמא אחר לידה ומשכחת שמאנה אחר לידה שהיא ועוברה עדיין בחיים, וא"כ הוי בשעת מיאון ודאי חמות: אבל באמת נלענ"ד דבין קושית ה"ה בין קושיתנו לק"מ דכיון דאמרינן תוך הזמן היא מתה ועוברה מת הולד נפל הוי, וכבר הביא הרמ"א באבן העזר (סי' ל"ז) בשם אור זרוע דאין קידושין תופסין בנפל, והנה הבית שמואל מפלפל שם מגמרא דנדה (דף כ"ג), והוא לא ראה כי מה שהקשה אשיטת רש"י כבר הקשה הרמב"ן בחידושיו לנדה וגם הרמב"ן החליט שם דאין קידושין תופסין בנפל וכן כתבו שם הרשב"א והר"ן, אכן משיטת רש"י שם נראה דס"ל דקידושין תופסין בנפל וא"כ אכתי לשיטת רש"י קושיתנו במקומה עומדת, וי"ל דלרש"י לשיטתו בלא"ה לק"מ דהא ס"ל בקידושין (ס"ב:) דמה דאמרינן דמקדש עובר במעי אמו מקודשת הוא דוקא לראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש, וא"כ ל"ק דהא משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר די"ל דמתניתן אתיא כמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולדעת הרמב"ם ג"כ ל"ק אף דס"ל (בפ"ז מה' אישות) דעובר חשיב כמו בא לעולם ולכ"ע מקודשת כמש"כ ה"ה דעתו שם, די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן דאין קידושין תופסין בנפל, ובזה א"ש למה הוצרך למיתי מימרא דרבה בר ליואי אתירוצו דתני דשמא תתעבר ותמות דתירוץ זה לחוד לא הי' מספיק לכאורה דגם אם היא מתה ודאי מכ"מ אי הוי עוברה חי הוי משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר אבל השתא דגם עוברה מת הוי נפל ואין קידושין תופסין בו: ובהכי מתורץ מה שהקשו התוספ' (בד"ה שמא תתעבר) דלמה לא מתרץ דבילדה בקטנות ודאי תמות אבל נתעברה בקטנות וילדה בגדלות הוי ספק תמות, דא"כ שפיר הוי משכחת חמותו ממאנת בקדשה בבטן ומאנה חמותו ואח"כ ילדה בגדלות וחיו היא ועוברה ולא אמרינן כסברת ה"ה דבעינן חמות ודאי בשעת מיאון דהא משום קושיתו לא צריך לומר כן דבלא"ה מתורץ שפיר ע"פ דברינו כיון דאין ראוי הולד לחיות א"כ אין תופסין קידושין בנפל ולכן י"ל דלכך מקשה שפיר דמשכחת חמותו ממאנת אם לא תמות עם ולדה ודאי. ומתורץ קושית התוספ', ורק התוספ' לשיטתם מקשו שפיר דס"ל בקידושין ג"כ כשיטת רש"י דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין העובר מקודשת אבל לשיטת הרמב"ם דלכ"ע מקודשת יש לתרץ קושית התוספ' כן ועיין מה שכתבתי לקמן: אלא דאכתי ק"ל דהא משכחת חמותו ממאנת לכל השיטות ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (ל"ז. ודף מ"ב) דיש דאין הזרע קולט עד ג' ימים והוא ממימרא דשמואל בנדה (דף ל"ח) ע"ש, וא"כ אף אם נאמר דאי אפשר לאשה להתעבר בקטנות ותחי' היא והולד מכ"מ משכחת חמותו ממאנת כגון ששמשה עם בעלה בסוף שנת י"ב ומאנה בו ביום ולמחר כלתה שנת י"ב ונעשית גדולה וקלט הזרע כשהיא גדולה כבר וילדה בת וקדשה היבם ומתה לאחר שיצתה מכלל נפל ואח"כ מת אחיו בעל חמותו שמאנה בו וצרתה מותרת ובשלמא לתירוץ רב ספרא דס"ל בנים ה"ה כסימנים ל"ק כן הא משכחת דמאנה קודם קליטת הזרע די"ל כיון דזה ספק הוא אי קלט מיד או אחר ג' ימים דהא תוכל להתעבר גם בקטנות ואז בנים ה"ה כסימנים א"כ מכח ספק לא נוכל להתיר צרת ערו' להתיבם דדלמא קלט הזרע מיד וא"כ היתה חמותו גדולה ומיאונה לאו מיאון והוי צרתה צרת ערו' אבל להך תירוץ דשמא תתעבר ותמות ודאי דלא משכחת לעולם שתתעבר בקטנות ותחי' בזה שפיר ק' הא משכחת בכה"ג, ויש לומר דזה לא מקרי חמותו ממאנת דבעינן שתהא ממאנת בשעה שהיא חמותו ובנדון זה בשעת מיאון עדיין לא נוצר הולד שקדש ושעל ידו נעשית חמותו: ועוד י"ל ע"פ מה שפי' המהרש"ל בתוספ' ד"ה אחר הזמן דנראה מפירושו שם דהוא מפרש התירוץ שמא תתעבר ותמות דודאי אפשר שתתעבר ולא תמות רק אז הוא סי' גדלות ועיין בו היטב ותבין מה שיש חילוק לפי פירושו בין תירוץ דשמא תתעבר ותמות ובין תירוץ דבנים ה"ה כסימנים, ועכ"פ לפי פירושו א"ש כיון דנוכל לומר שקלט תיכף ומיאונה לאו מיאון מספיקא לא נתיר ספק צרת חמותו:
שם בתוספ' ד"ה ג' נשים. מידי דהוי אקטנה: לענ"ד אין מזה קושיא על רש"י דאף דאין האשה מצו' על פרי' ורבי' והשחתת זרע מכ"מ הוי איסור לתת מוך דמעכבת את המשיח כיון דאינה מולדת דהא התוספ' מדמו הך לקטנה ובבא על הקטנה אמרינן בנדה (י"ג:) דיש איסור מהך טעמא דמעכב את המשיח ופסקו גם הרמב"ם, ולכן שפיר פירש רש"י דהני ג' דוקא אף דראויות להתעבר מותרות לשמש במוך משא"כ בשאר נשים הראויות להתעבר דעל עכוב המשיח י"ל דהיא מצו' ג"כ, ובשיטה מקובצת בכתובות כתב בשם הרמב"ן והרא"ש והריטב"א ג"כ ליישב שיטת רש"י דהיא מצו' על השחתת זרע הבעל:
בד"ה שמא תעשה. וכן משמע בהמפלת: התוספ' בנדה כבר תרצו קושיא זו לשיטת רש"י ג"כ דס"ל דודאי בשתי ביאות אין חדוש לתני תשע לזכר ולנקבה ורק בביאה אחת הוצרך להשמיענו ע"ש, ולענ"ד אדרבא משמע יותר משם כשיטת רש"י דלשיטת ר"ת יקשה מה דקאמר מדהא זכר הא למי זכר הא מעשה בכל יום דיולדת תאומים יולדת גם זכר ונקבה ולא שכיח יותר שיולדת מין א' מיולדת ב' מינים, והנה לרש"י זה א"ש די"ל דלעולם סברא דמעוברת בביאה א' תאומים שניהם זכרים או נקבות והיולדת ב' מינים באמת לא נתעברו בביאה א' רק בשתי ביאות אבל לפי' ר"ת קשה כיון דס"ל דלעולם עיבור תאומים הוא ע"י ביאה א':
בד"ה אחר הזמן הזה. למ"ד אין חוששין שמא נשרו: ק"ק הא אמרינן לקמן משום צער לידה לכ"ע חיישינן:
בד"ה דאפילו לרבי יהודה וא"ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים: לפי מה שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם גם קושיא זו מתורצת שפיר דאי לא הוי משעת עיבור אלא כסימן אפשר דבשעה שהוכר עוברה שהוא לג' חדשים עדיין לא הגיעה לשיעור דריבוי שער וא"כ משכחת חמותו ממאנת כשקדש עובר במעי אמו ואח"כ מיאנה חמותו באחיו וילדה בת קיימא ומתה הבת לאחר ל' באופן שיצאה מכלל נפל ואח"כ מת אחיו ונפלה צרת חמותו שמאנה לפניו ליבום, אבל התוספ' לשיטתם הקשו שפיר כיון דלדידהו רק למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ס"ל דמקדש לעובר מקודשת וא"כ אכתי יקשה מנ"ל דר' יהודה סובר כן עד אשר נצטרך לומר דבנים עדיפי מסימנים, ומזה ק"ל ג"כ על מה שפירש הנימוקי יוסף הביאו גם המהרש"א לקמן דברי התוספ' דמפרשי דמשכחת חמותו ממאנת בקדש עובר בבטן אמו וכדעת הרמב"ם שהרי לפי מה שכתבתי התוספ' לא ס"ל כהרמב"ם בזה:
בא"ד. אבל למ"ד שערות שוכבות: הך בנדה פלוגתא דאמוראי היא בין מר עוקבא לרבא וא"כ ודאי י"ל דמ"ד שערות שוכבות לא ס"ל כתירוץ דאיכא דאמרי אלא כרב ספרא או רב זביד אלא דהתוספ' בלא"ה תירצו שפיר:
בא"ד. וזאת החמותה שנבעלה בגדלות: לכאורה י"ל כיון שיש לה חזקת הגוף שהיתה קטנה א"כ נוקי אותה בחזקת קטנות עד שנה שנוכל, עיין בכתובות (דף ט' ודף ע"ו) ונימא דבתחילת ביאה עדיין היתה קטנה וכיון דכן הרי פתוי קטנה אונס הוא ואף שלבסוף ביאה כשנתעברה ראינו שהיא גדולה מכ"מ אמרינן שבאותה שעה נעשית גדולה ולא מקודשת באותה ביאה דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה כדאמרינן בכתובות (נ"א:) דאמרי' יצר אלבשה וא"כ ה"נ כיון דבתחלת ביאה היתה אנוסה גם בסוף ביאה מקרי כן ובאונס פשיטא דאינה מקודשת ולכן גם נתעברה באותה ביאה ממש לא יקשה קושית התוספ', ויש לתרץ ע"פ מה שכתב הרשב"א לקמן (דף ל"ד) דהיכי דנמצאה גדולה בו ביום אמרינן דמצפרא כבר גדולה היא ע"ש, א"כ כש"כ כשנמצאת גדולה באותה ביאה:
בא"ד. שעברה באמבטי: דע שהמשנה למלך (ה' אישות פ' ט"ו) רצה להוכיח מדברי התוספ' לקמן (דף נ"ה) דס"ל דאשה אינה ראוי' להתעבר באמבטי וחולק על סמ"ק וחלקת מחוקק ע"ש, ובמכ"ה לא זכר דברי התוספ' דכאן דכתבו בפי' דאפשר להתעבר באמבטי, והנה ראיות המ"ל הם ממה שכתבו התוספ' (שם) דלמ"ד העראה זו ה"ע אינה ראוי' להתעבר בהעראה ע"ש, וא"כ כש"כ שאינה ראוי' להתעבר באמבטי, וכן מוכח ממה דאמרינן קידושין (דף ע"ח) ולילקי משום לא יחלל זרעו ותירץ בשלא גמר ביאתו הרי דאינה מתעברת אלא בגמר ביאה, ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן לקמן (דף פ') דנשתהה עד י"ב חדש מחזקינן בולד כשר אבל יותר מי"ב חדש הוי ממזר ודאי ומותר בממזרת ואמאי שמא באמבטי עברה והולד כשר הוא ואיך יותר בממזרת, ועוד ראי' כתב ממה שכתבו התוספ' בקידושין (דף ע"ג) דבהלך בעלה למדינת הים יש להכשיר הולד אם טוענת שבא ע"י שם ול"ל הך תיפוק לי' שכשר הולד שמא באמבטי עברה ועוד דארוסה שעברה והארוס אומר שלא בא עלי' אמרינן שהולד ממזר ומותר בממזרת ולא אמרינן שמא באמבטי נתעברה אלא ודאי דמציאות זה שתתעבר באמבטי לא יתכן עכ"ד, ולא הבנתי דלו יקשו כל קושיותיו וכי בזה נוכל לסתור גמרא שלימה דחגיגה הנ"ל דאמרינן חיישינן שמא באמבטי עברה וח"ו לחשוב על חכם מישראל שלא ידע המציאות, וכבר הזכרתי שמה שהביא הרב ראי' מהתוספ' נעלמו מעיני כבודו דברי התוספ' דהכא שכתבו ג"כ שאפשר שתתעבר באמבטי: אבל באמת לענ"ד כל קושיות הרב יתורצו ע"פ הכלל שכבר הזכרתי לעיל (דף י') דודאי אפשר להתעבר באמבטי רק דלא שכיח ומה דאמרינן בחגיג' דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי היינו דאמבטי שכיח יותר מדשמואל וכיון דידעינן שבתולה היא כגון שנבדקת ע"פ החבית כמו שכתבו התוספ' שם ע"כ נתלה עיבורה באחד משנים או בדשמואל או באמבטי לכן יותר תלינן באמבטי דשכיח יותר מדשמואל אבל לעולם אם לא הי' מוכח דיש כאן דבר דלא שכיח ע"י דידעינן דבתולה היא ועברה באמת לא הוי תלינן באמבטי כיון דלא שכיח, ולכן ל"ק ממה שכתבו התוספ' דאינה ראוי' להתעבר בהעראה דכוונת התוספ' ע"כ אינה דאי אפשר להתעבר כלל שהרי למ"ד העראה זו נשיקה וה"ע היינו גמר ביאה ע"כ ס"ל דאפשר להתעבר בה"ע כדמוכח מסוגיא דיבמות (דף נ"ה) וכנראה מדברי התוספ' עצמם שהרי כתבו דרק למ"ד העראה זו ה"ע אינה ראוי' להתעבר בהעראה, והשתא אי אמרת דאינה ראוי להתעבר כלל היאך פליגי אי העראה זו נשיקה או ה"ע הרי יש להבחין אם תתעבר ע"י ה"ע והוי פלוגתא במציאות אע"כ דגם כוונת התוספ' היא רק דלהך מ"ד אינה ראוי' להתעבר דהיינו ע"פ רגילות לא תתעבר ואם תתעבר נאמר שהיא מן המיעוט ולכן אי אפשר להבחין, ומטעם זה כתבו התוספ' לשון אינה ראוי' ולא לשון אי אפשר או לא תוכל, וכיון דכן אין ראי' לענין אמבטי בזה דהא באמבטי באמת ג"כ אינה ראוי' להתעבר ברגילות רק בדרך החידוש והמיעוט אבל מכ"מ אפשר וזה ג"כ בה"ע למ"ד זו העראה: ומעתה גם שאר הראיות שהביא המ"ל אינם דמה בכך שאפשר שתתעבר באמבטי מכ"מ כיון דהוא מיעוט דלא שכיח אזלינן בתר רובא ומחזקינן לי' לממזר ודאי שהרי אפילו להמית בדיני נפשות אזלינן בתר רוב כדאמרינן בחולין (דף י"א) ולא משוינן לי' כספק נפשות אבל בנשתהה לא משוינן כממזר כיון דשכיח עכ"פ להיות נשתהה יותר מתשעה חדשים כמש"כ החלקת מחוקק (סימן ד') תלינן בנשתהה כל כמה דמצינן דהיינו עד י"ב חדש ולכן בארוסה שעברה משוינן ג"כ ממזר ודאי ולא תלינן באמבטי דלא שכיח וכל שכן שלא קשה מהא דאפילו לא אומרת שבא ע"י שם שנתלה דאמבטי כיון דהיא לא טוענת ואולי באמת אם היא תטעון כן שתהא נאמנת ומה לי ע"י שם או באמבטי כיון דתרווייהו לא שכיחי אבל עכ"פ אפשר הוא שתתעבר באמבטי ולכן כתבו התוספ' הכא כן:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות ובנים הרי הם כסימנים ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים דאפי' לר' יהודה כו': השיטות בזה רבו כאשר אבאר. שיטת רש"י ז"ל הוא דלרב ספרא כל שילדה בקטנותה הרי היא גדולה לכ"ע. ורב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים פי' דס"ל כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק. ולפי' הא דרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים אין זה אלא סימנא בעלמא דכל שילדה מסתמא הביאה סימנים. אבל עיקר הגדלות תליא בסימנים. ומש"ה למאן דאמר תוך זמן כלפני זמן עדיין קטנה היא. דאפי' הביאה סימנים שומא הם ולשיטתו תיקשי הא דפריך הש"ס וניבדוק דלמא רב זביד קאמר דא"א בלידת בנים בלא סימנים כלל דל"ל דא"כ היינו דרב ספרא כמ"ש התוס' דהא טובא איכא בינייהו דלרב ספרא לכ"ע הרי היא גדולה אפי' למ"ד תוך זמן כלפני זמן ולרב זביד דוקא למ"ד תוך זמן כלאחר זמן. ועוד דהא פליגי תנאי בזה בנדה אי תוך זמן כלפני זמן. וא"כ אכתי תיקשי למ"ד תוך זמן כלפני זמן משכחת לה חמותו ממאנת. ומתניתין בפלוגתא לא קמיירי:
והתוס' ז"ל כתבו דלרב זביד נמי בנים עם סימנים כ"ע מודו דאפי' תוך זמן גדולה היא והאריכו בשיטתם דמשעת עיבור גדולה היא כדי לישב הא דרבה בר ליואי דאמר דאם נתעברה בקטנות היא ועוברה מת. והא דרב ביבי דאמ' שמא תמות היינו דאם נתעברה בקטנות הולד אינו של קיימא והיא ג"כ מתה. אבל אפשר שתתעב' בגדלות ותקדם זמן גדלותה בתוך י"ב וכי ילדה ולד של קיימא איגלאי מלתא למפרע דגדולה היא משעת עיבור. ורב ספרא ללישנא קמא קאמר דבנים הרי הם כסימנים. ואיכא דאמרי עדיפי מסימנים ואפילו לר' יהודה כו'. והקשה הרשב"א ז"ל אפי' בנים כסימנים אינה ממאנת לר"י דהא ר"י לא קאמר אלא בסימני נערות. אבל בבגרות מודה ובין עיבור ללידה הוי יותר מבין נערות לבגרות. ותי' דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בין עיבור ללידה. ולמ"ד בנים עדיפי מסימנים משעת העיבור אינה יכולה למאן. וכן כתב הנימוקי יוסף ז"ל. ודברי הרשב"א ז"ל נראה לפרש דאליבא דר' יהודה קאמר דלמ"ד בנים כסימנים יכולה למאן בשעת העיבור דנהי דגדולה היא משעת העיבור הא לר"י יכולה היא למאן אפי' בגדלותה קודם ריבוי השחור אבל מדברי הנימוקי יוסף משמע דלהילכתא כתב כן אפי' לדידן דקיי"ל דלאחר שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. וקשה לי טעמא מאי כיון דכבר גדולה היא משעת העיבור דהא אפי' לר"י כתב הרשב"א ז"ל דהא דאמרינן דלמ"ד בנים כסימנים יכולה היא למאן בשעת העיבור היינו למ"ד דאפי' בבעל פליג ר"י אבל למ"ד בבעל מודה ר"י ודאי דאין לחלק דהא הכא דבעל לאחר גדלות כיון שנתעברה וכמו שכתבו התוס' ג"כ. וא"כ לדידן פשיטא דאינה יכולה למאן בשעת העיבור. דהא הוי ספיקא דאורייתא שמא בעל לשם קדושין. וצריך לפרש דברי הנימוקי יוסף ג"כ כדברי הרשב"א ז"ל דאליבא דר"י כתב כן:
ועוד נראה לענין קושית התוס' והרשב"א ז"ל מהא דמודה ר"י כשבעל י"ל דהא ע"כ זה הוא מלתא דלא שכיחא שתקדים הגדלות קודם זמנה וכמ"ש הרשב"א ז"ל מהא דנדריה נבדקים ומיעוט הם אלו שמקדימים בגדלות ולא ידעינן זאת אלא מהוכחת העיבור והלידה בן של קיימא. א"כ מנ"ל דבשעת בעילה גדולה היתה ולמה לא מוקים לה בחזקת קטנותה עד שעת ריעותא של חזקתה היינו ההריון ומאן יימר לן דבשעת בעילה גדולה היתה. דלמא אח"כ נתגדלה וקלטה ההריון דג' ימים לקליטה. ומש"ה לאו ספיקא דאורייתא היא אפי' אחר בעילה ושפיר ממאנת לר"י בשעת הריון ואפי' לדידן יש מקום לומר דיכולה למאן בשעת הריון משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות ועיבורה הוא ולד שאינו של קיימא דשכיחי טפי קודם זמנה. ואין לומר דכל שנתעברה מוקמינן הולד בחזקת של קיימא כמו רוב ולדות דז"א דהא אפי' בשנה שלפני גדלות יכולה להתעבר ולד שאינו של קיימא וא"כ השתא נמי מנ"ל למיזל בתר רוב ולדות. ונהי דאחר שילדה איגלאי מלתא למפרע דמשעת הריון גדולה הוי. מ"מ אם כבר יצתה במיאון מיאונה מיאון כיון דאין כאן ספיקא דאורייתא דאפי' בעל בשעת הריון לא פסיקא ליה לבעול לשם קדושין כיון דבחזקת קטנה היא כל עוד שלא ילדה:
ועיין בב"ש סי' קנ"ה מש"כ על ד' הרמ"א ז"ל ולפ"ז אפי' למ"ד בנים עדיפי מסימנים קודם לידה יכולה היא למאן משום דמוקמינן לה בחזקת נפל. וא"ש לפ"ז מאי דאמרינן אפי' לר"י כו' ולא תיקשי קושית הרשב"א ז"ל דהא כבר בגרה. עכ"פ לרב ספרא כל שילדה ולד של קיימא בשנת י"ב ודאי גדולה היא. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ופי' התוס' ז"ל דע"כ לא קאמר דא"א לבנים בלא סימנים דא"כ היינו דרב ספרא אלא ע"כ אינו מצוי שיהו בלא סימנים קאמר אבל אפשר שיהו בלא סימנים ג"כ וכיון דאינו מצוי לא מצינו חמותו ממאנת דחוששין שמא נשרו. וצ"ל ג"כ דעיבור בנים של קיימא אינן מצוין בלא סימנים מהא דרבה בר ליואי. וכיון דמיעוטא יש שיולדין של קיימא בלא סימנים א"כ הא דקאמר רבה בר ליואי שמא תתעבר ותמות ודאי כשהיא יולדת בקטנות אע"ג דאיכא מיעוטא ופעמים חיה אפי' כשיולדת בלא סימנים היינו בקטנותה כיון דלא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות כשתתעבר בקטנותה היינו משום דאיכא מיעוטא דחיה. ובשלמא לרב ספרא מצינן לפרש הא דרבה בר ליואי דודאי תמות כשמתעברת בקטנותה היינו בשנה שלפני גדלות אבל לרב זביד א"א לפרש הכי דהא איכא מיעוטא דחיה אפי' בקטנות. וע"כ צ"ל הא דקאמר ותמות היינו משום דזו שחיה לא שכיח. ורב ביבי דאמר שמא תמות ע"כ משום מיעוטא הוא דקאמר הכי דודאי מיעוטא הוא שתלד של קיימא ותחי' בשנת י"ב וכמו שכתבתי לעיל מהא דנדריה נבדקים. וה"ה דהוי מצי לפרושי הכי לרב ספרא דרבה בר ליואי אשנת י"ב קאי. והא דקאמר ותמות משום דמיעוטא דלא שכיח הוא שתחי' אלא דעדיפא מפרשי דקודם זמן שלפני גדלות ודאי תמות. והמהרש"א ז"ל כתב דתוך י"ב מלתא דשכיחא היא שתלד ולד של קיימא ותחיה. ולענ"ד לא נראה כן כדמשמע בכוליה תלמודין דבחזקת קטנה היא כל שנת י"ב ונדריה נבדקין ואם אינה יודעת לשם מי נדרה נדריה לאו כלום הם. ולא חיישינן לה שמא גדולה היא אם לא שנאמר כל שנתעברה שכיחא יותר שתחיה אבל גם זה כתבתי לעיל דאינו מוכרח:
ומסיק הש"ס דבדיקה לא מהני דמשום צער לידה חיישינן שמא נשרו ומש"ה אינה יכולה למאן והקשו התוספות ז"ל נבדוק אותה בשעת העיבור. ואי ליכא סימנים ליכא למיחש שמא נשרו וכי ילדה אחרי כן וודאי קטנה היא ומצינו חמותו ממאנת. ופי' דל"ד צער לידה אלא צער העיבור קאמר ונקט צער לידה משום דעיקר הפירכא הוא דיבדוק חמותו שתמאן דהיינו אחר לידה. והקשה מהרש"א ז"ל מעיקרא מאי קשיא להו דלמה נבדוק אותה קודם לידה. וכתב בשם הנימוקי יוסף דאי נימא דצער לידה דווקא. א"כ אכתי מצינו חמותו ממאנת אם נבדוק אותה קודם לידה ואין לה סימנים דוודאי קטנה היא וקידש אותה כשהוכר העובר ע"ש. משמע מדברי הנמק"י דאם בדקוה ויש לה סימנים אינה יכולה למאן בשעת העיבור. וזה דלא כמו שכתבתי לצדד לעיל דבשעת עיבור לכ"ע יכולה למאן משום דמוקמינן לה בחזקת קטנות והולד אינו של קיימא. וגם לענין לאסור חמותה מספקא לי דהא איכא ספיקא שמא יהיה העובר זכר ואפי' אם נקיבה היא שמא יהיה ולד שאינו של קיימא וא"כ למפרע נפל הוא ואין לו בה קידושין ודו"ק:
ועיי' במהרש"א ז"ל בריש פירקין במתניתין בתוס' בד"ה ואי אתה יכול לומר שכ' על ד' התוס' ז"ל שם שכתבו דר' ישמעאל מיירי בקידושי קטנות. ומשכחת לה חמותו ממאנת. וכתב שם דלמ"ד חמותו לאחר מיתה בלאו, א"כ ע"כ צ"ל דהבת היתה מאיש אחר. ואח"כ נשאה אחיו. וא"כ אמאי הוי קידושי קטנות הא גדולה היא דקטנה אינה יולדת. וכתב דלפי המסקנא ניחא דמסקינן שמא תתעבר ושמא תמות ואיכא קטנה דמיעברא. ומצינו חמותו ממאנת לר' ישמעאל בקידושי קטנות אפי' בבת שיש לה מאיש אחר ע"ש. ואין דבריו ז"ל מובנים דהא למסקנא נמי ע"כ בשעת קידושי אחיו גדולה היא כיון דכבר ילדה ובנים הרי הם ומדברי התוס' נראה דלרב זביד נמי מיעוטא דלא שכיח שתלד בלא סימנים. וא"כ יש לומר דלכל מילי הרי היא כגדולה בין לחליצה ולעונשין. אבל הרא"ש ז"ל כתב דלקדושין ולעונשין הויא ספק גדולה. ומשמע ליה הכי דאל"כ אלא דלכל מילי גדולה משוי לה. אכתי תיקשי מאי איכא בין רב ספרא לרב זביד. ומש"ה כתב דלרב זביד לא אמרינן גדולה אלא לענין מיאון לחומרא. אבל לענין קידושין ועונשין הוי ספק. אלא דלפ"ז תיקשי מהא דכתובות דמיבעי לן אי יש בגר בקבר ודבנה הוי ופרכינן התם קטנה מי קא ילדה. ואי נימא דספיקא הוי א"כ שפיר קמיבעי ליה דאי אין בגר בקבר מספיקא דאבי' הוא או היו חולקין הוא והאב כיון דמספקא לן אי כבר בגרה או לא. אבל אם יש בגר בקבר כולה דבנה הוי. וכן הא דפרכינן בפ' אין בין המודר גבי הא דאמרינן זאת תורת היולדת בין גדולה בין קטנה וקטנה מי מעברא. ואי ספיקא הוא מאי קושיא הא איצטריך קרא דאפילו אם היא ספק קטנה תביא קרבן:
והנה לענין קטן אי מוליד פליגי בה אמוראי בריש פרק בן סורר ומורה. ולא מצינו שם לחלק בקטן בשנה שלפני גדלות. אלא כ"ז שלא הביא שתי שערות אינו מוליד הרי דיש חילוק בין קטן לקטנה דקטנה לכ"ע יש לה כח ההולדה בשנה שלפני גדלות. אלא דהולד אינו של קיימא וקטן אין לו כח המוליד כלל:
והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ב מהל' אישות אם ילדה אחר י"ב אע"פ שלא הביאה שתי שערות. הרי היא גדולה דבנים הרי הם כסימנים. וכתב הרשב"א ז"ל לפרש דבריו ז"ל דהא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו בזמן סימנים שהוא אחר י"ב. והא דאמרינן שמא תתעבר ושמא תמות הוא משום דמשמשת במוך אפי' לאחר י"ב כ"ז שלא הביאה שתי שערות. ובזה הוא דאמר שמא תמות. וכתב עוד דע"כ צריך לפרש דבריו שנתעברה ג"כ אחר י"ב דאם נתעברה תוך י"ב הא וודאי מתה למ"ד שמא תתעבר ותמות. וכן לפי שיטת ירושלמי עכ"פ ולדה מת אם נתעברה בקטנותה. וע"כ הא דאמרינן בנים הרי הם כסימנים היינו כשנתעברה לאחר י"ב. וא"כ קשה בלא"ה אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. ותי' דאתא לאשמעינן אפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו וכי בדקינהו וקטנה היא ולא נמצאו לה סימנים ה"א דיכולה למאן ומצינו חמותו ממאנת קמ"ל דבנים כסימנים. ולפי זה קשה רב זביד למה ליה למימר אין בנים בלא סימנים הא בלא"ה אזלינן בתר חזקה דרבא והביאה סימני' וחוששין שמא נשרו משום צער לידה. ועוד יפלא בעיני על הרשב"א ז"ל איך יפרש הא דכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מהל' הנ"ל בת ממאנת אלמא דיכולה למאן בשעת עיבורה. ואי מיירי דווקא דנתעברה לאחר י"ב שנים. א"כ היאך יכולה למאן כיון שבעל לאחר י"ב שוב אינה יכולה למאן מחמת חזקה דרבא. כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין:
וע"כ צריך לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דהכל תלוי בלידה ואם ילדה בתוך י"ב היא מתה ועוברה מת. והיינו דרבה בר ליואי. ועיקר הפירכא בש"ס הוא מלידה לאחר י"ב ולא הביאה שתי שערות. ועלה מסיק שמא תתעבר ושמא תמות דפעמים חיה אם יולדת ולד של קיימא משום דבנים הרי הם כסימנים. ולא מצינו חמותו ממאנת בשום אופן. ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנים. ומש"ה נמי אינה יכולה למאן דמסתמא הביאה סימנים ונשרו אבל בלא לידת בנים שפיר היתה יכולה למאן אפילו לאחר י"ב דחזקה דרבא לא אמרינן אלא כשבעל לאחר י"ב דהוי ספיקא דאורייתא. אבל כשלא בעל יכולה למאן כ"ז שאין לה שערות וסימנים. ומשמע ליה להרמב"ם ז"ל לפרושי הכי משום דבנים הרי הם כסימנים משמע דכזמנן של סימנים כך זמנן של בנים והכל לאחר י"ב. וע"כ הלידה היא עיקר הסימן. ועוד דלפי מה שביאר הרד"ך ז"ל בש"ד מהל' אישות הא דאינה יכולה למאן כשבעל לאו משום דבעיל לשם קדושין אלא טעמא דגמרו קדושין הראשונים ואפי' לא בעל לשם קדושין. א"כ אי נימא דמשעת הריון גדולה היא הדק"ל מאי קאמר ואפילו לר"י דאמר עד שירבה כו'. הא כשבעל אינה יכולה למאן לר"י. וליכא לתרוצי כמו שכתבו התוס' ז"ל דבעל בפירוש שלא לשם קדושין. וע"כ משעת לידה הוא דקאמר דבנים כסימנים. אלא דלשיטתו תיקשי מפ' נושאין על האנוסה. וכמשה"ק הה"מ ז"ל וכן מהא דיש בגר בקבר משמע דגם אינה מתעבר' בקטנות. ודו"ק היטב בכל הנ"ל:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. כתבו התוס' דהא דאמרינן בהמפלת דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו דוקא בן קיימא ובענין זה כתבתי בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ד' אות ח'. בס"ד:
(יב רע"ב) הא דקתני שנמצאו תני שהיו.—פי' אינו מגיה לשון המשנה אלא שמבאר שנמצאו לאו דוקא דה"ה בשהיו, והא דתני "שנמצאו" אינו אלא משילוח הלשון כדתנן בגיטין (פ"ח מ"ו, פ ע"א): "כל עריות שאמרו פוטרות צרותיהן הלכו צרות ונישאו ונמצאו אלו איילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה", והתם תני "ונמצאו" לרבותא, דאף שלא ידעו צרות כלום מ"מ כל הדרכים האלו בהן, ולא אמרינן מאי הוה להו למיעבד, משום דהוה להו לאמתוני (עי' להלן צא ב).
(יב ב) גבול יש לה וכו'.—כן היה בארצם ובזמנם, וכ"ה בארצותינו ובזמננו. אבל מצאנו בספר שבילי עולם ח"ג, דבארץ הודו מזרחית גם בזמן הזה יולדות הנשים כבנות עשר שנים. וזה מקרוב ראיתי בשבועון "דער אידישער הויז דאקטאר" שנת תער"ב גליון ה' שכתב, שבזמן זה קרה בארץ סינים, שאשה אחת בת ח' שנים ילדה, ובעלה היה בן ט' שנים.
תו׳ סד"ה דאפי' כו׳ משכחת חמותו. וקשה דלעיל י׳ ע״א באחותו דאיסורא לא מיירי והא משכחת שעיברה אמו מאביו באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קדושין וע"כ כיון דלכתחלה אסור ואינו רשאי לקלוט וע׳ תו׳ כתובות עג״א ד״ה ושמואל וערש״י וע׳ קדושין כ"ה א׳ ד"ה אלא ה"ג וע׳ בנר תמיד לכריתות ז״ב ד"ה תניא המפלת אור יעש״ב:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן יג
סוגיא דשלש נשים משמשות במוך
גמרא ד' י"ג. תני רב ביבי קמי' דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך, קטנה, מעוברת, ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות כו', מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמעברה ולא מתה, א"כ מצינו חמותו ממאנת, ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו כו' שנמצאו אילונית או שמיאנו, אימא שמא תתעבר ותמות כו', איני והתני רבה בר שמואל אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר ילדו, אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות, ואלא קשיא הך, אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ע"כ, והנה בפירוש דבנים הרי הם כסימנים פירשו בתוס', דאם ילדה מוכח שהיא גדולה משעת העיבור, אכן הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות כתב, בת הממאנת, הרי דאפשר לממאנת להיות לה בת, והיינו שהוא סובר דבנים הרי הם כסימנים היינו הלידה. אבל בשעת העיבור היא קטנה, וא"כ קודם הלידה תוכל למאן, והוא מפרש דלמסקנת הגמ' דקאמר בנים הרי הם כסימנים, מה דקאמר שמא תתעבר ושמא תמות, היינו דאם עוד לא נעשית גדולה אז מתה, ואם בעת הלידה נעשית גדולה חי', והבנים הרי הם סימן גדלות, היינו הלידה, אבל לא העיבור, וכבר הקשה המ"מ כיון דהרמב"ם סובר דבאומר לחבירו אם אשתך מעוברת נקיבה הרי היא מקודשת לי והוכר עוברה מקודשת, א"כ מצינו חמותו ממאנת כגון שקידש עובר שבמעי אשת אחיו והאם מאנה ואח"כ מת אחיו.
א) והנראה לתרץ, דהנה לקמן בדף ל"ה איתא, הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה אם הולד בן קיימא יוציא וחייבים בקרבן, ולכאורה קשה, דהנה לקמן בדף ס"ט איתא, בת כהן שנשאת לישראל ומת טובלת ואוכלת בתרומה לערב, אמר רב חסדא טובלת ואוכלת עד ארבעים, דאי לא מעיברא, ואי מעיברא עד ארבעים מיא בעלמא הוא, א"כ אמאי לא מחלק הכא דאם בא עלי' רק בתוך ארבעים פטור שלא הי' עדנה ולד, ואימתי חייב בקרבן אם בא עלי' לאחר שכבר הי' הולד בן ארבעים, ואמאי קתני סתמא דחייב בקרבן בכל גווני.
אכן פשוט דהנה האי דינא דאם בת כהן נשאת לישראל ונתעברה ממנו ומת אינה אוכלת בתרומה, ילפינן לקמן בדף ס"ז מקרא דנעורי' פרט למעוברת היינו כיון שהיא מעוברת, אין גופא כנעורי', א"כ היינו דוקא אחר ארבעים שאז הולד נוצר ואין גופא כנעורי', אבל עד ארבעים דהולד מיא בעלמא, גופא עדנה כנעורי', אבל ביבום דילפינן דאם מת אחיו ונשארה מעוברת לא תתיבם הוא מקרא דאין לו עיין עליו, היינו דהתורה שאמרה שלא תפטר ולא תתיבם, אלא תמתין, דעלינו לעיין מה יהי' מזה אם יהי' ולד יהי' אגלאי מילתא למפריע שפטורה מן היבום, וא"כ אף שבא עלי' בתוך ארבעים אף שהי' מיא בעלמא, אבל דין דעיין עליו הי' כאן, שאמרה התורה שלא ייבם אותה פן יהי' ולד, ואז יהי' אגלאי מילתא למפריע שפטורה מן היבום, ומשו"ה אם בא עלי' אז חייב בקרבן אם נתברר שנהי' ולד מהמיא.
ואין להקשות בתרומה למה לן לימוד דכנעורי', פרט למעוברת, לילף במעוברת דאינה אוכלת בתרומה מקרא דזרע אין לה עיין לה, אכן הא זה קשה בלא דברינו, ועכצ"ל דלדרוש עיין עליו, היינו דאף שעתה אינו זרע, אעפי"כ יהי' אסור משום ענין דלהבא מה שיהי' אחר כן, זה לא שייך אלא ביבמה, דהתם אי אפשר להיות שתהי' מקודם מותרת לשוק ואח"כ תפול ליבום, וכן אי אפשר להיות שתהי' מקודם מותרת ליבמה ואח"כ תאסר עליו משום אשת אח, נמצא דתלוי הדבר של עתה במה שיהי' להבא, ושייך לדרוש עיין במה שיהי' אחר כן, אבל בתרומה הא אין צריך לעיין במה שיהי' להבא, שהרי בתרומה אין עושים מתים כחיים, וכל זמן שיש ולד לבת ישראל מהכהן אוכלת בתרומה וכשמת אסורה, וכן להיפך אם יש ולד לבת כהן מישראל אסורה לאכול בתרומה וכשמת מותרת, א"כ לא שייך למידרש עיין מה שיהי' אחר כך ומשו"ה בתרומה דרשינן רק ענין דעיין עליו לזרע פסול, אבל לא מה שיהי' אחר כן, משו"ה בתרומה בלא קרא דכנעורי' פרט למעוברת היתה מעוברת בת כהן מישראל אוכלת, אחרי שעתה אין זרע עוד לישראל, ורק כשיולד אז תהי' אסורה, אבל כיון דכתיב קרא כנעורי' פרט למעוברת, דאם היא מעוברת מהישראל ואיננה כנעורי' אינה אוכלת, אבל עד ארבעים דהוי מיא בעלמא אוכלת, אבל ביבום דדרשינן עיין מה שתהא לאחר מכאן, היינו מה שיהי' אחר כן, א"כ אף שהוא מיא בעלמא אעפי"כ עתיד להיות מזה ולד, משו"ה אם בא עלי' ואחר כן נולד ולד חייב בקרבן. אף דבעת שבא עלי' הי' מיא בעלמא.
ב) שוב ראיתי שהנודע ביהודה קמא סימן ס"ט רוצה לחדש דבר חדש, דאם נקלט הזרע לאחר מיתתו. כיון דבשעה שמת האח לא הי' לו בן. זקוקה האשה בשעת מיתה ליבום ואף שאחר מיתתו נקלט הזרע, כיון דבשעת מיתה לא הי' לה בן ממנו זקוקה ליבום, כפי הנראה סובר הנודע ביהודה, דכיון דנקלט הזרע הוא בן, אכן הא עד ארבעים הא מיא בעלמא ואף אחר כן גם כן לא הוי זרע כל זמן שלא יצא לאויר העולם, שהרי איצטריך קרא דכנעורי' פרט למעוברת, אלא ע"כ ביבום הא דאסורה ליבום הוא משום עיין עליו מה שיהי' לאחר כן, וא"כ אף קודם שנקלט הזרע אעפי"כ דין דעיין עליו יש כאן, כיון שנבעלה לו ויש זרע במעי' שיוכל להולד מזה בן לו.
ומה שהקשה בנו"ב דלפי דברי התוס' ביבמות דף ל"ז בד"ה רוב היולדות שהקשו, וא"ת מה מועיל הבחנת ג' חדשים משום הבחנה, אכתי יוכל לבא לידי ספק אם תנשא מיד ותלד לששה חדשים ויום אחד או אפילו ג' ימים, דיש להסתפק אם הוא בנו של ראשון ולא נקלט הזרע עד יום ג', או הוא בנו של שני דיולדות לשבעה יולדות למקוטעין, וי"ל דכל כך לא הי' משתהה הכרת העובר מן הראשון עד שליש ימים מן השני, והקשה תינח תירוץ התוס' לענין תנשא, אבל היך מתיבמת אחר ג' חדשים מיום המיתה, ודילמא לא נקלט הזרע עד יום ג', ועדיין לא שלמו ג' חדשים מעת העיבור, הנה הנודע ביהודה בעצמו אומר בסוף דבריו דעפ"י הרוב הזרע נקלט בשעת עיקר התשמיש, ורק לענין תנשא. דשמה גזרו חכמים שצריך להיות הבחנה שלא יהי' ספק, ואם תנשא תיכף לאחר ג' ותלד לסוף ששה חדשים ויום אחד והי' הדבר בספק, מאי נימא רוב נקלט הזרע בשעת תשמיש, ובודאי של בתרא הוא, אדרבה איכא רוב דלט' ילדן, וא"כ אדרבה נימא שנקלט הזרע מן הראשון לאחר תשמיש, והיא מן הרוב דילדן לט', דמאי חזית דאזלת בתר רוב דנקלט הזרע בשעת תשמיש זיל בתר רוב דלתשעה ילדן, אבל ביבום הא סמכינן על רוב דנקלט בשעת תשמיש, ואם תתודע בעוד יום או יומים שמעוברת היא, תיכף יפרוש ממנה, דלא יעבור על איסור אשת אח, ומה שבועל מקודם שידע לא חיישינן כיון שעשה בהיתר, כמו דסמכינן על רוב בהמות כשרות ולא צריך לבדוק אבל בהבחנה הא חיישינן שמא יהי' ברור לה ואעפי"כ תחפה כדי שירש בנה בנכסי בעלה.
ומה שהקשה רעק"א בתשובותיו בסימן צ' מתוס' נדה ל"ח ד"ה שיפורא גרם, דחיישינן שמא לא נקלט הזרע עד מחרת התשמיש, והקשה אם נידון דהוי רוב למה ניחוש לזה, בודאי צריך לומר דתוס' שם ס"ל דלא הוי רוב שנקלט בשעת תשמיש, ולא יקשה מיבמה איך מותרת להתיבם תיכף לאחר ג' מיום המיתה, אפשר דתוס' שם סבירא לי' דקים לחז"ל, דאף אם נקלט הזרע ביום ג', אעפי"כ העובר ניכר לתשעים יום מיום הבעילה, כי מה ששהה הזרע בתוך הרחם גורם לגידול הולד והכרתו, דכמו דשיערו חז"ל דג' חדשים הוא זמן הכרת העובר, כן שיעורו דאלו הג' ימים נכנסים בחשבון הכרת העובר ותוס' ביבמות דלא ס"ל כן, דאי הכי לא הוי מקשי מהבחנה, יסברו דרוב נקלט בשעת תשמיש, אבל זה ודאי דאף אם נקלט אחר המיתה ג"כ פטורה מן היבום, דדין דאין לו הי' על זה, אבל בן לא הוי אף בימי עיבורה מדאיצטריך ללמוד בתרומה מכנעורי'.
וכן מוכח דבזמן העיבור לא מקרו עדנה בן, מהא דקי"ל מותר לשחוט את המעוברת, ואם נימא דבעת העיבור מקרי בן א"כ יהי' אסור לשחוט את המעוברת, דהא עובר על אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואין לומר דהא דאם שחט המעוברת מותר לאכול את בנה אין הטעם משום דהוי שחיטה על הולד, אלא דאמרה התורה כל בבהמה תאכלו, והוי רק היתר על הולד, ולא שחיטה על הולד, ומשו"ה לא עברה על לא תשחטו אותו ואת בנו [דאף אם נימא דהוי היתר, אפשר דג"כ עובר משום לא תשחטו אותו ואת בנו, דהרי בגמ' יומא דף ס"ד איתא דגבי שעיר המשתלח דחיתו לצוק זהו שחיטתו ועובר משום אותו ואת בנו, מכש"כ היכא דהכשרו בכך.] דנראה לי ברור. דהא דאמרה התורה דאם שחטו המעוברת מותר לאכול הולד, הוא משום דאמרה התורה דהוי שחיטה גם לולד, שהרי בגמ' תמורה דף י"א בעי אביי מרב יוסף, היא שלמים ולדה חולין ונשחטה בפנים מהו, מי הוי חולין בעזרה כו', היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו, ואם נימא דהוי שחיטת האם רק היתר על הולד ולא שחיטה, מאי מיבעאי לאביי, הא קרא כתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת, בריחוק מקום אתה זובח ואין אתה זובח בקירוב מקום, א"כ איסור שחיטת חולין בעזרה הוא השחיטה לא ההיתר, וא"כ בודאי היא שלמים ולדה חולין לא הוי חולין בעזרה, שהרי לא היתה שחיטה על ולד החולין, וכן היא חולין ולדה שלמים ושחטה בחוץ מאי איסור יש אם שחט האם הא על הולד לא הי' שחיטה, ואיסור דקדשים בחוץ הוא משום אשר ישחט מחוץ למחנה, והכא לא שחט מחוץ למחנה, ע"כ דמה דאמרה התורה כל בבהמה תאכלו, הוא דאמר רחמנא דשחיטת האם הוי שחיטה על הולד, ומשו"ה מיבעאי לי' אם הולד חולין, אם שחט האם בעזרה אי הוי שחיטת חולין בעזרה, וכן באם הולד שלמים ושחטו בחוץ יתחייב משום שחוטי חוץ, וא"כ תקשה איך מותר לשחוט המעוברת, הא הוי אותו ואת בנו ע"כ דבמעי אמו לא הוי כלל ולד, דרק עובר ירך אמו הוא וכן הוא בב"ק, דאם שיור העובר הוי שיור, משום דניתר עמו בשחיטה הוי בכלל וטבחו, הרי דגם על הולד הוי טביחה.
והא דחל קידושין על הבת כל זמן שהיא עדנה במעי אמה, אין הטעם משום דהוי בת, אלא כדביארנו בספרינו לבוש מרדכי ב"ק סימן כ"ט, דהאבר הזה, היינו העובר עליו אין שייך דין דאשת איש, כיון שהוא עומד לפרוש מן האשה, והתורה זיכתה לאב, שהאבר הזה של האשה. היינו העובר, הוא של האב. כדכתיב אשר ישית עליו בעל האשה, והוא אבר כזה שעומד שיהי' ממנו אשה, א"כ כמו דחל קדושת הגוף על עוברין ה"נ יכול האב לקבל קידושין בעד האבר הזה של אשתו.
ועיין תומים בסימן צ"ג שהקשה אמאי אין נותנין חרם לאשה כשהוא מעוברת, הא משקין אותה כשהיא סוטה אף שהיא מעוברת, אכן בגמ' ערכין דף ז' איתא, האשה שיצאה להרג אין ממתינן לה עד שתלד כו' פשיטא גופא היא, איצטריך ס"ד אמינא הואיל וכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה, ממונא דבעל הוא ולא מפסדינא לי', קמ"ל, ואימא ה"נ, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד ע"כ, הרי דגלי קרא במיתה דממיתין גם את הולד אף שהוא ממונא דבעל, א"כ השקאת סוטה דענין מיתה הוא, ממיתין גם את הולד משום ריבוי קרא, אבל בנתינת חרם בשביל ממון דעדיין אין עלי' חובת דין דקטל, משום תביעת ממון לא מפסידנן לממונא דבעל, ועיין בפ"ת שמביא קצת כזה בשם הח"ס, אלא שהקשה היכא דהתביעה הוא מנכסי הבעל מאי, וכל זה קשה רק לפי החילוק שלו דבסוטה הוא בשביל הבעל, משו"ה מפסדינן לממונא דבעל, אבל לפי דברינו החילוק הוא דבסוטה דהוי ענין מיתה רבי קרא, אבל בדיני ממונות לא רבי קראי א"כ אף דהוי התביעה מנכסי הבעל אבל הא מיירי שאין השבועה על הבעל אלא על האשה, וחיוב השבועה עלי' ולא על הולד שהוא ממונא דבעל לא מפסדינן בשביל חיוב שבועה דידה, כיון שיש לחכות עד שתלד.
היוצא מדברינו דמעוברת לא מקרי שיש לה ולד, והא דחל קידושין הוא משום שהעובר הוא אבר כזה שיש לחול עליו קנין הקידושין, והוא אבר שזיכתה התורה לבעל, וכיון דהעובר אינו בן או בת, א"כ האם עדנה לאו חמותו, וא"כ כל זמן שלא יצא העובר לאויר העולם אף שחלו הקדושין על העובר, אין על המקדש איסור חמותו על האם.
לפי זה לא קשה על הרמב"ם כיון דס"ל דנעשה גדולה רק ע"י הלידה וס"ל דחלו קידושין על העובר, א"כ מצינו חמותו ממאנת, כיון דכל עיקר חידוש דממאנת, דאף שהיתה צרת ערוה אם מיאנה קודם איננה צרת ערוה ומותרת, אכן בחמותו אי אפשר כלל להשמיע חידוש זה, דאם תמאן לאחר לידה הא בנים הרי הם כסימנים, ואי אפשר למאן אחר הלידה, ואם מיאנה קודם שילדה הרי לא היתה כלל חמותו, אחרי דכל זמן שהולד עדנה עובר לא הוי בת, וכיון דאינה בת אין האם חמותו.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. בנים הרי הם כסימנים. בדין בנים הרי הם כסימנים פליגי תוס' עם הרמב"ם בתרתי. אליבא דהתוס' (ד"ה הרי כו') בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור ואף תוך הזמן לפני שהגיעה לעונת בת י"ב שנים. מאידך הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' אישות (הל"ט) וז"ל הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנים עכ"ל. הוא פסק שלידת הבנים מהוה סימנים ולא העיבור וגם רק אחרי שהגיעה לגיל בת י"ב שנה. ועלינו להבין את יסוד מחלוקתם.
ונראה לבאר ע"פ מה שנחלקו האמוראים אהדדי במס' נדה (דף מה:) בסימנים שבאו תוך הזמן אם כלפני הזמן דמי או כלאחר הזמן דמי, והיינו אם סימנים מועילים לפני י"ב שנה או רק אחרי י"ב שנה. ונראה שתוס' למדו מהסוגיא ההיא דלכ"ע עיקר הקובע דגדלות הוי הסימנים לבדם ולא השנים אלא דפליגי האמוראים האם שערות לפני הזמן סימנים הן לעשותה גדולה, או"ד דאינן אלא שומא בעלמא ואינה גדולה. ואף למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן אין השנים קובעות את הגדלות אלא שמבררין שהשערות דלאחר זמן סימנים הם ולא שומא. ולכן ס"ל לתוס' דפליגי דווקא בשערות בתוך הזמן די"ל דבלי שנים אינן אלא שומא, משא"כ בבנים פשיטא שמורים במציאות על גדלות האשה וא"א להחשיבם כשומא, ולכן כשיש בנים נעשה גדולה ואף בלי שנים. ועוד ס"ל לתוס' שעצם העיבור עם בנים מורה שגדולה היא ולכן משעת העיבור דינה כגדולה. דלתוס' אין לנו דבר שהוא קובע את הגדלות ע"פ דין אלא רק המציאות שגופה גדלה קובעת, ומפני כן העיבור לבדו מועיל שמגלה שגדלה במציאות וממילא דינה להיות גדולה362.
מאידך הרמב"ם ס"ל שגדלות חלה רק ע"י דבר הקובע את הגדלות ע"פ דין ואינה תלויה במצב גופה בלבד. וס"ל ששני דברים קובעים גדלות ע"פ דין דהיינו שנים וסימנים. ולכן אף בבנים לא נעשה גדולה בלי שנים. כי לרמב"ם אין חלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד אלא שתלויה בדברים הקובעים גדלות ע"פ דין דהיינו חפצא של סימנים עם שנים. ולפיכך פסק הרמב"ם שאף בנים עושים אותה גדולה רק ביחד עם שנים ולא לפני הגיעה לי"ב שנה. ועוד פסק שרק לידת הבנים מהוה חפצא של סימן לקבע את הגדלות ביחד עם השנים, ואילו העיבור אינו מהוה חפצא של סימן וממילא אינו יכול לקבוע את הגדלות ע"פ דין ואע"פ שבמציאות כבר משעת עיבור גופה הויא גדולה363. ואליבא דהרמב"ם בזאת נחלקו בגמ' במס' נדה דלמ"ד דתוך הזמן כלאחר הזמן דמי אין שנים דבר הקובע גדלות משום דס"ל דחלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד. ומאידך מאן דס"ל דתוך זמן כלפני זמן דמי ס"ל שהשנים קובעות את הגדלות ע"פ דין ביחד עם הסימנים, ובלי שנים חסר עיקר הדבר הקובע את הגדלות. ולכן ס"ל דסימנים לפני הזמן הרי הם כשומא בעלמא ולא חלים מדין סימנים הקובעים גדלות. ואף אם נשארו משהגיעו י"ב שנים מכל מקום לא נעשית גדולה על ידי שתי השערות שנשארו לאחר הזמן שרק סימנים הקובעים את הגדלות מיד בשעת הביאתם הויין סימנים המועילים ע"פ דין עם השנים לקבוע את הגדלות, דהיינו כשבאו הסימנים לאחר הזמן ולא כשבאו לפני הזמן364.
362 יותר מזה מבואר בתוס' (יב: סד"ה דאפילו) שאם נתעברה מביאה לשם קידושין שקונה מן התורה דמשעת הריון הויא גדולה ואף על פי שעל פי רוב עצם העיבור הוא אחרי גמר הביאה, ומשמע שהעיבור מגלה שגופה גדלה ודינה כגדולה למפרע אף בשעת הביאה, מאחר שנתגלה למפרע שגופה היה של גדולה בשעת הביאה.
363 י"ל הסבר בזה והוא שלידת הבנים הויא דבר שניכר לכל וממילא נקרא חפצא של סימן, ואילו העיבור אינו ניכר ולפיכך אינו חפצא של סימן, ורק הוי גילוי מילתא בעלמא שגופה גדלה במציאות.
364 לכאורה יסוד הדין הוא שעיקר הקובע של הגדלות הם הסימנים, וששנים אינם אלא תנאי. וסימן הוי סימן גדלות אם בשעת הבאתו הגדלות חלה, דבלי חלות גדלות אינו סימן גדלות כלל.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
הלכתא צרת אילונית מותרת. ואע''ג דהכיר בה אחיו וקיימא והויא אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש בהלכות גדולות: צרת ממאנת. ביבם: מחזיר גרושתו. משנישאת: משמשות במוך. מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהן משמשות כדי שלא יתעברו: סנדל. ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה:) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו: שמא תגמול את בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול את בנה מלהניק כמו ויגמל (בראשית כא) לשון הבדלה: ואיזו היא. הראויה להתעבר ולמות: מבת י''א שנה כו'. פחות מי''א ודאי לא תתעבר ויותר מי''ב אם תתעבר לא תמות: משמשות. בלא מוך כדרכן והולכות: ומדקאמר שמא תמות. ולא קאמר ותמות דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי: מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנו' בתוך זמן האמור למעלה בשנת י''ב שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה למאן עד י''ב שנה: קודם הזמן הזה. האמור למעלה קודם י''א: אחר הזמן הזה. אחר י''ב: שכבר ילדו. ומדתלי טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו: הרי הן כסימנים. הלכך אין לך יולדת ממאנת אפי' היא קטנה: ואפי' לר''י דאמר. במסכת נדה אף משהביאה שתי שערות ממאנת עד שירבה השחור שיהיו שם שערות הרבה:
שלש נשים משמשות במוך. פי' הקונטרס מותר לשמש במוך אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע''ג דלא מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו ור''ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא כמטיל זרע על העצים ועל האבנים כשמטיל על המוך אבל אם נותנת מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו והאשה שנותנת אח''כ מוך לא הוזהרה אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני הכא היינו צריכות לשמש במוך: שמא תעשה עוברה סנדל. פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת צ''ל דהיינו דוקא בן קיימא ור''ת מפרש דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל וכן משמע בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה''נ הב''ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי נמי זכר הוא קמ''ל אימור שניהם הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני עיבורים למה ה''ל למימר מדהאי זכר האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר שניהם הזריעו בבת אחת: שמא תתעבר ותמות. ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל ילדה בגדלות אע''פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י''ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת: אחר הזמן הזה היא חיה ועוברה חי. ואומר ר''י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י''ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא''כ מצינו חמותו ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ''ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן (נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים: שכבר ילדו. ומדקאמר שכבר ילדו משמע דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע''י שערות וא''כ איכא קטנה דמיעברא ולא מתה וא''ת מאי ס''ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ''מ תמאן ואר''י דסבר המקשה דאע''ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע''ג דקתני שמא תמות דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ''מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע''פ שהיא קטנה כדפרישית אבל אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא''כ הל''ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים: הרי הם כסימנים. פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י''ב פעמים חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע''פ דקי''ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת י''ב מ''מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת י''ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה''פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר''י בתחלת הסוגיא: דאפי' לר' יהודה דאמר כו'. משום דבעי לאוקמי מתני' כר''י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא''ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ''ד התם דרבוי שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ''ד שערות שוכבות ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע''י כך וא''ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר''י דהא מודה רבי יהודה כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין: