דלג לתוכן

יבמות ט ע"א - Steinsaltz

And a community brings a bull for an unwitting communal sin for idolatrous worship only if the act of idolatry involved a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. And we also learned in a mishna: With regard to any mitzva in the Torah for whose intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, if a private individual sinned unwittingly, he brings a ewe or a she-goat. If it was a Nasi, he brings a goat for a sin of this kind, and if the sinner was an anointed High Priest or the court, they bring a bull.

And if they unwittingly sinned in a matter involving idolatrous worship, a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest bring a she-goat, whereas a community brings a bull and a goat, the bull as a burnt-offering and the goat as a sin-offering. The Gemara asks: From where are these matters, that one must bring a sin-offering for this transgression, derived?

The Gemara answers: As the Sages taught with regard to an unwitting communal sin offering: “And the sin by which they have sinned is known” (Leviticus 4:14). Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated here, with regard to a sin-offering: “By which [aleha],” and it is stated there, with regard to the prohibition with regard to a wife’s sister: “Unto [aleha].” This teaches by verbal analogy: Just as there, in the case of a wife’s sister, it is a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, so too here, the offering is brought for a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

The Gemara continues: We found a source for the halakha that the offering brought by the community is a sin-offering; from where do we derive that an anointed High Priest also brings a sin-offering for this transgression? As it is written with regard to an anointed High Priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt on the people” (Leviticus 4:3), which indicates that an anointed High Priest brings an offering like the community.

From where is it derived that a private individual and a Nasi bring sin-offerings only for a severe transgression of this kind? This is derived by verbal analogy between the words “mitzvot” and “mitzvot” that are stated three times, with regard to the community’s sin-offering, a private individual’s sin-offering, and the sin-offering of a Nasi: “Any of the mitzvot of the Lord that He has commanded not to be done” (Leviticus 4:2, 13, 22).

And it was stated above that this halakha applies to idolatrous worship only if it involved a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. The halakha of a community that was guilty of idolatrous worship is derived by a verbal analogy between the phrases “from the eyes” and “from the eyes.” With regard to the bull for an unwitting communal sin, the verse states: “From the eyes of the assembly” (Leviticus 4:13), while concerning an unwitting sin of idol worship, it says: “From the eyes of the congregation” (Numbers 15:24). This verbal analogy teaches that a congregation brings a sin-offering for idolatrous worship only if it involved a transgression that incurs karet when performed intentionally.

The cases of a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest are derived from a verse that deals with an unwitting sin of idolatry: “And if one person sin” (Numbers 15:27). All of these, a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest, are included in this verse. In this case the principle: The letter vav adds to the previous matter, applies. When a phrase begins with the conjunction vav, meaning: And, it is a continuation of the previous matter rather than a new topic. Based on this principle, these two halakhot are connected with one another.

And therefore let the lower, i.e., the second, subject, a private individual, be derived from the upper issue, the community. Just as a community brings this offering only for a transgression whose intentional violation incurs karet, the same is true of a private individual. The verbal analogy stated in this baraita is Rabbi Yehuda HaNasi’s inference from the phrase “with her.”

§ The Gemara asks: And with regard to the Rabbis, who interpret “with her” with regard to rival wives, from where do they derive this conclusion that one is liable to bring the offering for idolatrous worship only for a transgression whose intentional violation incurs karet? The Gemara answers: They derive it from that which Rabbi Yehoshua ben Levi read out to his son to teach him the verses that summarize the case of unwitting idol worship: “You shall have one law [Torah] for him that does unwittingly. But the soul that does with a high hand, whether he be home born or a stranger, he blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off from among his people” (Numbers 15:29–30).

In this manner, the entire Torah is juxtaposed with idolatrous worship. Just as in the case of idolatrous worship there is no obligation to bring an offering unless it is a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, as indicated by the verse: “That soul shall be cut off from among his people,” so too, the same applies to any matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

The Gemara comments: We found a source for a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest, whether with regard to idolatrous worship or with regard to the other mitzvot. From where is it derived that a community is liable only for an unwitting transgression of idolatrous worship of this kind? The verse states: “And if one person sin” (Numbers 15:27). Once again, the letter vav teaches that these two cases are connected, and let the upper, the first, issue of a community, be derived from the lower case, that of a private individual.

However, from where do we derive that a community brings an offering for other mitzvot only if the intentional violation of the prohibition incurs karet? The Gemara responds: He derives it from the aforementioned verbal analogy between “from the eyes” and “from the eyes.” The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda HaNasi do with this verse: “One law”? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: Since we find that the Torah differentiates between private individuals who sinned and the many who sinned in idol worship.

The baraita elaborates: Private individuals who worshipped idols are sentenced to stoning, and therefore their money is spared from destruction. Although the sinner is put to death, his possessions are not destroyed. By contrast, the many are condemned to the lighter death penalty of decapitation by sword, the punishment for those who worshipped idols in an idolatrous city, and therefore their money is forfeited, as by Torah law all possessions belonging to the residents of an idolatrous city must be burned.

Due to this difference, one might have thought that we should likewise differentiate between their offerings, i.e., if an individual and a community unwittingly practiced idolatrous worship, different offerings are brought in the two cases. Therefore, the verse states: “One law for you.” The word: “you” is in the plural, which indicates that an individual and a community that worshipped idols are subject to the same halakha.

Rav Ḥilkiya from the city of Hagronya strongly objects to this: The reason for this ruling is that the Merciful One specifically writes: “One law for you,” from which it may be inferred that if that were not so, I would say that we should differentiate between the offerings of an individual and a community. If so, it is appropriate to ask: What offering would they bring if we were to differentiate? You cannot say they would bring a bull, as it is a community that sinned unwittingly in transgressing other mitzvot who bring a bull, and as this case is written separately, clearly its halakha is different.

Likewise, you cannot say that they should bring a ewe, as it is an individual who sinned in transgressing the other mitzvot who brings a ewe. Nor can you say that they bring a goat, as it is a Nasi who sinned in transgressing the other mitzvot who brings a goat. And you cannot say that they would bring a bull as a burnt-offering and a goat as a sin-offering, as it is the community, i.e., the majority of Jews, who sinned in performing idolatrous worship who bring these. Rather, what might they bring? If one were to suggest a she-goat, that would not be appropriate, because this is the offering of a private individual as well, since an individual brings a ewe or a she-goat as a sin-offering. Apparently there is no need for a special inference in this case, as there are no other possibilities.

The Gemara answers: It is necessary for a verse to teach that there is no difference between the offerings of an individual and a community, as it might enter your mind to say: Since a community that sinned by the erroneous instruction of the court that it is permitted to practice idolatry brings a bull as a burnt-offering and a goat as a sin-offering, then, when a community sins of its own accord they too should bring these animals, but the opposite, i.e., a bull as a sin-offering and a goat as a burnt-offering.

Alternatively, it could be argued: Theoretically a community must bring a different form of atonement from that of an individual, yet they have no remedy, as the Torah did not specify which offering is brought for a sin of the many. Therefore, the verse teaches us by means of the phrase “one law for you” that there is indeed an offering for the many who practiced idol worship.

§ After discussing different interpretations of the relevant verses, the Gemara addresses the details of the halakhot of the mishna. It first considers the numbers that comprise the structure of the mishna as a whole. The Sage Levi said to Rabbi Yehuda HaNasi: Why does the tanna specifically teach the cases of fifteen women? Let him teach the cases of sixteen women, including the case of a rival wife of a forbidden relation. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Judging by his question, it seems to me that this Sage has no brain in his head.

Rabbi Yehuda HaNasi proceeded to explain the question and the answer himself: What is your thinking? Is it that the tanna should have included the case of his mother who had been raped by his father? In the opinion of the Rabbis, a woman raped by one’s father is permitted in marriage to another of his sons. Consequently, it is possible that she might give birth to a son and later marry one of the other sons of the rapist. If her husband subsequently died childless, this woman would come before the brother of the deceased for levirate marriage, who is in this case her son. If so, there are in fact sixteen women with whom relations are forbidden.

However, continued Rabbi Yehuda HaNasi, this is incorrect, as the case of his mother raped by his father is a matter of dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. According to Rabbi Yehuda, a woman raped by one’s father could never come before him for levirate marriage, as it is prohibited for her to marry his brothers. And the tanna of this mishna does not deal with disputed cases. The mishna enumerates only those cases that are accepted by all opinions, not those that are a matter of dispute.

The Gemara asks: And does the tanna really not mention disputed cases? But there are the cases of a prohibition resulting from a mitzva of the Sages, and a prohibition stemming from sanctity. In other words, the tanna does refer to the cases of a woman who one is prohibited to marry by decree of the Sages, e.g., a distant secondary forbidden relation, and one who is prohibited due to a regular prohibition that preserves the sanctity of the Jewish people or the priesthood.

These are cases concerning which Rabbi Akiva and the Rabbis disagree whether these women are entirely exempt from both levirate marriage and ḥalitza like a forbidden relation, or whether the mitzva of levirate marriage does in fact apply but since the yavam may not marry her in practice, she must be released by ḥalitza. And yet these disputed cases are taught in the mishna.

The Gemara responds: When we say that only accepted halakhot are included in the mishna, we are referring only to our present chapter, whereas the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis is stated in the second chapter. The Gemara raises a difficulty: But in this chapter it is stated that Beit Shammai permit rival wives to the brothers, as they hold that there is no prohibition against rival wives of those with whom relations are forbidden, and Beit Hillel prohibit this. Evidently, the first chapter does deal with disputed cases.

The Gemara answers: When Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, their opinion is considered as if it were not in the mishna, i.e., it is completely disregarded, as it is commonly accepted that the opinion of Beit Shammai is rejected and not ruled as halakha. Therefore, this cannot be considered a true dispute. The Gemara raises a further difficulty: But there is the case of a wife of a brother with whom he did not coexist, i.e., the yavam was not alive at the time of his brother’s death.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

וכמו כן לא חייבים דייני הסהנדרין להביא פר לעולה ושעיר לחטאת על הוראתם המוטעית בעבודת כוכבים.

וכגון שהורו בטעות על עבודה מסוימת של עבודת כוכבים שאין בה איסור.

אלא על הוראה בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.

וכגון שהורו בית דין הגדול שאחת מארבעת העבודות של עבודת כוכבים, שחייבים עליהן כרת, אינה אסורה.

אך אם הורו בטעות שאין איסור בעבודה שחיובה הוא בלאו ולא בכרת, וכגון שהורו שאין איסור בנישוק או בחיבוק עבודה זרה, אין הם חייבים בפר העלם דבר.

ודבר זה למדנו בגזירה שוה של "עליה עליה" מאחות אשה, וכמו שיבואר בהמשך.

ותנן נמי, במשנה נוספת במסכת הוריות:

כל מצוה שבתורה שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת [חוץ מעבודת כוכבים], הרי:

אם החוטא הוא אדם יחיד, ששגג ועשה מחמת טעותו, ולא מחמת הוראת בית דין, מביא כשבה או שעירה לחטאת.

ואם החוטא הוא נשיא הרי הוא מביא קרבן מיוחד שלא מצינו כמותו בכל קרבנות היחיד - מביא שעיר עזים זכר לחטאת [ואילו כל שאר החוטאים מביאים נקבה לחטאת].

ואם הורו בטעות, וחטאו משיח ובית דין - מביאין פר.

במה דברים אמורים בשאר המצוות.

ואילו בשגגה של עבודת כוכבים:

יחיד, נשיא והכהן המשיח - מביאין שעירה לחטאת.

והצבור מביאים פר ושעיר - פר לעולה, ושעיר לחטאת.

והוינן בה: מנא הני מילי שלא אמרה תורה להביא קרבן חטאת על שגגה בעבירה, אלא אם כן היתה השגגה בדבר שחייבים על זדונו כרת?

דתנו רבנן: נאמר בספר ויקרא [בפרק ד], בפרשת קרבן חטאת על שגגה שהורו בית דין בטעות בשאר המצוות [ולא בעבודה זרה]: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה".

רבי אומר: נאמר כאן, בפרשת קרבן חטאת של הסנהדרין "עליה".

ונאמר להלן בפרשת עריות, "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה".

ו"עליה" היא מילה מיותרת, הפנויה לגזירה שוה:

מה להלן בפרשת עריות, החטא הוא בדבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

אף כאן, בפרשת קרבן חטאת, אין בית דין חייבים חייב פר חטאת אלא כשהיתה שגגת הוראתם בדבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.

שתי פרשיות נאמרו בתורה בענין קרבן חטאת.

האחת, בספר ויקרא, העוסקת בקרבן חטאת שחייב העושה בשגגה להביא חטאת על "כל המצוות", שזדונן כרת.

והשני, בספר במדבר, העוסקת בקרבן חטאת שחייב להביא העובר בשגגה על חטא של עבודה זרה.

אשכחן צבור [קרבן זה נקרא על שם הציבור, משום שאין בית דין חייבים להביאו אלא אם כן נכשל בדבר רוב הציבור, ועבר בשגגה מחמת הוראתם], מצינו שאין חייבים להביא פר העלם דבר, אלא אם כן היתה השגגה בדבר שזדונו כרת.

פר שחייב בו כהן משיח - מנלן שאינו חייב בו הכהן הגדול המשוח, אלא אם כן טעה בהוראתו לעצמו, ועשה בשגגה עבירה שזדונה כרת?

דכתיב בכהן המשיח [ויקרא ד]: "אם הכהן יחטא לאשמת העם" - הרי השוה הכתוב את דין החטאת של כהן משיח, שיהיה דינו כקרבן חטאת של צבור, שאינו בא אלא על שגגה בדבר שזדונו כרת.

קרבן חטאת של יחיד ושעיר של נשיא - מנין שאינם מביאים אותו אלא על דבר שזדונו כרת?

אתיא, נלמד הדבר בגזירה שוה "מצות מצות".

כי בין קרבן חטאת הבא על שאר המצוות ובין קרבן חטאת על עבודה זרה נאמר "מכל מצוות ה' אשר לא תעשנה".

וכמו כן, לא חייבים להביא קרבן חטאת על שגגה בעבודת כוכבים - אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת.

ומבארת הגמרא:

פר לעולה ושעיר לחטאת שמביאים הצבור בעבודת כוכבים, אינו בא אלא על דבר שזדונו כרת.

כי יליף בגזירה שוה "מעיני העדה - מעיני העדה", האמורים בקרבן על שאר המצוות ובקרבן על עבודה זרה.

יחיד נשיא ומשיח - [במדבר טו] נלמדים מ"ואם נפש אחת".

אחד יחיד, ואחד נשיא, ואחד משיח - במשמע.

לפי הכלל שוי"ו האמור בתחילת הפסוק, הרי הוא מוסיף על ענין ראשון, שנאמר לפניו.

וילמד הענין השני, שהוא "תחתון", והוא כולל את היחיד ואת הנשיא ואת הכהן המשיח, מן הענין שלפניו, ה"עליון", שהוא קרבן העלם דבר של ציבור בעבודת כוכבים.

וקרבן ציבור בעבודת כוכבים נלמד בגזירה שוה מקרבן ציבור בכל המצוות.

ורבנן - האי סברא מנא להו?

נפקא להו מדמקרי ליה ממה שהיה מקריא רבי יהושע לבריה: כתיב בפרשת שלח [במדבר טו]: "תורה אחת יהיה לכם, לעושה בשגגה"

ואחר כך נאמר:

"והנפש אשר תעשה ביד רמה".

הוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים -

מה עבודת כוכבים הוא דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

אשכחן יחיד ונשיא ומשיח, בין בעבודת כוכבים ובין בשאר מצות, שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת.

קרבן צבור בעבודת כוכבים - מנין שאין הציבור חייבים בו אלא אם היתה הוראת הבית דין המוטעית בסוג עבודה שחייבים על זדונה כרת?

אמר קרא בהמשך: "ואם נפש".

וילמד עליון קרבן ציבור בעבודת כוכבים מתחתון, מיחיד.

אלא צבור, בשאר מצות - מנלן?

יליף "מעיני העדה - מעיני מעיני".

ורבי, האי "תורה אחת" - מאי עביד ליה?

מיבעי ליה, לכדתניא: לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים העובדים עבודה זרה למרובים [אנשי עיר הנידחת] העובדים עבודה זרה.

יחידים נידונים בסקילה, שהיא המיתה החמורה ביותר - לפיכך ממונן פלט, שאין מאבדים את ממונו של יחיד שעבד עבודה זרה.

אבל מרובין נידונים במיתת סייף, שאינה חמורה כמיתת סקילה, לפיכך ממונן אבד.

יכול כשם שחילקנו בין יחידים לרבים בעונש על עשייה במזיד, נחלוק גם בקרבנותיהן, על שגגתם בעבודת כוכבים, וכיון שעונשם במזיד חמור יהיה קרבנם בשוגג חמור יותר מיחיד, ולא יביאו כל אחד מהם קרבן שעיר כמו שאר יחידים?

תלמוד לומר בפרשת חטאת על השגגה בעבודת כוכבים: "תורה אחת יהיה לכם".

מתקיף לה רב חלקיה מהגרוניא: טעמא דכתב רחמנא "תורה אחת יהיה לכם".

הא לאו הכי - הוה אמינא נחלק ביניהם בקרבנותיהם.

מאי לייתו, איזה קרבן מיוחד יביאו אנשי עיר הנידחת הרבים על חטאם בשוגג?

לייתו יביאו פר - צבור, בשאר מצות הוא דמייתו!

יביאו כשבה - יחיד, בשאר מצות הוא דמייתי!

יביאו שעיר - נשיא, בשאר מצות, הוא דמייתי!

יביאו פר לעולה ושעיר לחטאת - צבור, בעבודת כוכבים, הוא דמייתו!

ואלא מאי, שמא תאמר יביאו שעירה.

יחיד נמי - היינו קרבנו!

ומשנינן: בכל זאת איצטריך ללימוד של "תורה אחת".

כי סלקא דעתך אמינא, הואיל וצבור בהוראה מוטעית בעבודת כוכבים, מייתו פר לעולה במקום פר לחטאת שמביאים בהוראה על שאר המצוות, ושעיר לחטאת.

אינהו, בני עיר הנדחת בשגגה, נמי ניתו איפכא, קרבן שונה ממה שמביאים בשאר המצוות.

אי נמי, גם אם לא נמצא עבורם קרבן שונה, הם בגדר מי שהוא "צריך קרבן, ואין לו תקנה". ולא יביא כל קרבן.

קא משמע לן "תורה אחת", שהם מביאים כדין יחידים.

אמר שאל ליה לוי לרבי: מאי איריא דתני במשנתנו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן?

ליתני שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן!?

אמר ליה רבי ללוי: כמדומה לי שאין לו [לך] מוח בקדקדו [בקדקדך].

כי מאי דעתך לומר "שש עשרה נשים פוטרות צרותיהן"?

משום שלדעתך, יש לו לתנא לשנות גם את ערות אמו שהיא אנוסת אביו.

ונשאה אחיו מאביו, שהיא מותרת לו, ומת, ונפלה אליו ליבום.

[ונקט "אנוסת אביו", כי לנשואת אביו אין תפיסת קידושין לכל האחים, ולא יכול היה אחיו מאביו לשאתה].

אין זו קושיה.

כי אמו שהיא אנוסת אביו - פלוגתא דרבי יהודה ורבנן היא אם מותר לשאר האחים לשאתה.

וכיון שרבי יהודה אוסרה להנשא לשאר האחים באיסור לאו, לא יתכן לפיו שתיפול לפניו מאחיו אמו אנוסת אביו ליבום.

ובפלוגתא לא קא מיירי התנא במשנתנו, ולא רצה התנא לומר ערוה שאינה יכולה ליפול ליבום לפי רבי יהודה, אלא רק לרבנן.

ופרכינן: וכי לא מדבר התנא גם ענין השנוי בפלוגתא?

והרי נשים האסורות על היבם ב"איסור מצוה" וב"איסור קדושה", שהן חייבי לאוין, דפליגי רבי עקיבא ורבנן, האם הן פוטרות צרותיהן כמו חייבי כריתות או לא, ובכל זאת קתני להו לקמן בפרק שני במשנה [כ א]!? [1]

ומשנינן: בפרקין, בפרקנו זה, קא אמרינן שבפלוגתא לא קמיירי.

ופרכינן: והא שנינו בפרקנו פלוגתא:

דתנן: בית שמאי מתירין את הצרות לאחין, ובית הלל אוסרין! ומשנינן: הכל יודעים שדברי בית שמאי במקום בית הלל - אינה משנה! ולכן אין בהבאת דבריהם של בית שמאי משום הבאת ענין השנוי במחלוקת.

ועוד פרכינן: והרי מצינו שהביא התנא בפרקנו זה, ענין השנוי במחלוקת. והוא:


הערות

[1] התוס' הקשו מדוע אין אומרים לרבי עקיבא יבוא עשה של יבום וידחה לא תעשה של חייבי לאוין, ונשארו בקושיה. והרמב"ן תירץ שלפי רבי עקיבא חייבי לאוין נחשבים כעריות, כיון שלדעתו אין תפיסת קידושין בחייבי לאוין, והגילוי של התורה בעריות שהן מפקיעות את זיקת היבום, הוא גילוי שכל ערוה שלא תופסין בה קידושין מפקיעה זיקה, כולל חייבי לאוין שאין בהם תפיסת קידושין לפי רבי עקיבא. וביארו האחרונים [ועיין בהרחבה בשיעורי רבי שמואל, סוף סימן א] שכונת הרמב"ן לומר שהכלל "כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה" משמעותו היא: שהסיבה הגורמת לאי עליה ליבום היא אותה הסיבה הגורמת לאי עליה לחליצה. והיינו, שאי תפיסת הקידושין ביבמה, היא הסיבה הגורמת שהיא לא תעלה ליבום, והיא גם הסיבה הגורמת שלא תעלה לחליצה. ולכן גם בחייבי לאוין, שאין בהן תפיסת קידושין לרבי עקיבא, קיימת אותה הסיבה הגורמת שלא תעלה ליבום ולא תעלה לחליצה.

ולא חייבים הציבור להביא פר העלם דבר על שגגתם בעבודה זרה, אלא על דבר מעשה של עבודה זרה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת, כגון: זביחה, הקטרה, ניסוך והשתחוויה לעבודה זרה, אבל חיבוק ונישוק עבודה זרה אינו בכלל זה. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] כעין זה: כל מצוה שבתורה, אם עבר עליה בשגגה, על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אם היה זה יחיד ששגג בכך — מביא כשבה או שעירה (עז), ואם נשיא (מלך) — מביא על חטא כזה שעיר, ואם משיח (כהן גדול) ובית דין — מביאין פר.

ואם חטאו בעבודה זרה בשגגה כזו, יחיד ונשיא ומשיח — מביאין שעירה, ואילו הצבור מביאים פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שרק על עבירה כגון זו מביאים קרבן חטאת?

ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בפר העלם דבר של ציבור: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), רבי אומר: נאמר כאן בחטאת "עליה", ונאמר להלן באיסור אחות אשה "עליה", ואנו למדים בגזירה שווה: מה להלן באחות אשה הרי זה דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן קרבן זה שמביאים אינו אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

וממשיכים: אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה על מה מביאים הצבור קרבן חטאת, משיח מנלן [מניין לנו] שגם הוא מביא חטאת על חטא כזה בלבד? דכתיב [שנאמר] במשיח (בכהן גדול): "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (שם ג), הרי שהמשיח מביא קרבן על חטא כצבור.

יחיד ונשיא מניין שמביאים קרבן חטאת רק על חטאים בדרגת חומרה זו — אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "מצות" "מצות" שנאמר, הן בחטא העם, הן בחטא היחיד, והן בחטא הנשיא: "מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" (שם ב. שם יג. שם כב).

וההלכה היא כי לא בעבודה זרה אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. צבור בעבודה זרה — יליף [לומד] בגזירה שווה של "מעיני" "מעיני", שנאמר בפר העלם דבר של ציבור: "מעיני הקהל" (שם יג), ובשגגת עבודה זרה נאמר: "מעיני העדה" (במדבר טו, כד), ללמד שהעדה מביאה קרבן על שגגת עבודה זרה רק כאשר היתה העבירה כזו שיש בזדונה כרת.

יחיד, נשיא ומשיח למדים ממה שנאמר בשגגת עבודה זרה: "ואם נפש אחת תחטא" (שם כז) — אחד יחיד, ואחד נשיא, ואחד משיח במשמע. והוי"ו שבמלת "ואם" שבתחילת הפסוק מוסיף על ענין ראשון, של שגגת העדה כולה, ללמדנו ששתי ההלכות הללו קשורות זו בזו,

וילמד תחתון הנושא השני, המדבר ביחיד, מן העליון המדבר בציבור. וכיון שבציבור אינו מביא קרבן זה אלא על דבר שזדונו כרת — אף יחיד דינו כך, ואם כן, יש לרבי לימוד מן המלה "עליה".

ושואלים: ורבנן [וחכמים], שדורשים "עליה" לענין צרות, האי סברא מנא להו [סברה זו מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] הדבר ממקור אחר, מדמקרי ליה [ממה שהיה מקריא, מלמד לו] ר' יהושע בן לוי לבריה [לבנו] בפסוק המסכם דין עבודה זרה בשוגג: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" (שם כט), וסמוך לו "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (שם ל),

הוקשה [הושוותה] כל התורה כולה ("תורה אחת") לעבודה זרה, מה עבודה זרה אין חייבים קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ("ונכרתה הנפש ההיא") — אף כל דבר אין חייבים קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ומעירים: אשכחן [מצאנו איפוא] לפי זה מקור עבור יחיד ונשיא ומשיח, בין בעבודה זרה ובין בשאר מצות. צבור בעבודה זרה מניין שחייב רק על שגגה כזו? אמר קרא [הכתוב] "ואם נפש אחת תחטא" (שם כז) בוי"ו החיבור, ללמד ששני הדינים קשורים זה לזה, וילמד עליון, הקטע הראשון המדבר בציבור מתחתון מן השני, המדבר ביחיד.

אלא, צבור בשאר מצות מנלן [מניין לנו] שאינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת? ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה "מעיני" "מעיני", שנאמר בעבודה זרה, "מעיני העדה", ובשאר מצוות "מעיני הקהל", ושואלים: ורבי, האי [הפסוק הזה] "תורה אחת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], מה הוא למד ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הפסוק לכפי ששנינו בברייתא]: לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים שחטאו למרובים שחטאו בעבודה זרה. כיצד?

שכן יחידים שעבדו עבודה זרה נידונים בסקילה, לפיכך ממונן פלט (ניצול מהחרמה), שאמנם ממיתים את החוטא, אבל אין מחרימים את רכושו, ואילו מרובין נידונים במיתה קלה יותר, בסייף. שכך דינה של עיר הנדחת שכל אנשיה עבדו עבודה זרה, לפיכך ממונן אבד, שכך מצות התורה לשרוף את כל הרכוש של בני העיר.

יכול נחלוק גם בקרבנותיהן, אם שגגו בעבודה זרה, שלא יביאו כולם אותו קרבן — תלמוד לומר: "תורה אחת יהיה לכם" (שם כט), ליחיד שעבד ולרבים שעבדו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חלקיה מהמקום הגרוניא: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "תורה אחת יהיה לכם", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שנחלק בקרבנותיהם, והרי יש לשאול: מאי לייתו [מה יביאו], איזה קרבן היו צריכים להביא, אם היינו מחלקים? אם תאמר לייתו [יביאו] פר בלבד, הלא צבור ששגגו בשאר מצות הוא דמייתו [שמביאים] פר, וכיון שנכתב הדבר לעצמו — משמע שאין דינם דומה.

ואם תאמר שיביאו כשבה — הלא יחיד בשאר מצות הוא דמייתי [שמביא], ואם יביאו שעיר לכפרה הלא נשיא בשאר מצות הוא דמייתי [שמביא]. ואם תאמר שיביאו פר לעולה ושעיר לחטאת — הרי צבור, כלומר, רוב ישראל, בעבודה זרה הוא דמייתו [שמביאים], ואלא מאי [מה] יביאו, שעירה — יחיד נמי היינו [גם כן זהו] קרבנו, שהרי היחיד יכול להביא לקרבן חטאת כשבה או שעירה, ולכאורה אין צורך בלימוד מיוחד בענין זה, שהרי אין אפשרות נוספת!

ומשיבים: איצטריך, סלקא דעתך אמינא [נצרך הדבר, כי יעלה על דעתך לומר] הואיל וצבור בהוראה כאשר הורה בית דין בטעות לציבור שמותר לו לעבוד עבודה זרה שאז מייתו [מביאים] בית הדין פר לעולה ושעיר לחטאת, אינהו נמי ניתו איפכא [הם גם כן שיביאו, אבל להיפך] פר לחטאת ושעיר לעולה.

אי נמי [או גם כן] נאמר, שמא היה צריך להביא כפרה שונה מיחיד ורק אין לו תקנה, שלא נאמרה בתורה תקנה לכפר על חטא זה של רבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "תורה אחת יהיה לכם" שגם לרבים שעבדו עבודה זרה יש כפרה בקרבן.

א עד כאן עסקנו במדרשי המקראות, ומעכשיו באים לדקדק בגופי ההלכות שבמשנה. וקודם כל בתפיסת המכלול, במספרים שדיברנו בהם. אמר ליה [לו] החכם לוי לרבי: מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע, שנה] חמש עשרה נשים? ליתני [שישנה] שש עשרה, שהרי אפשר למצוא גם מקרה נוסף של צרת ערוה! אמר ליה [לו] רבי: כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו לשואל זה.

והוא עצמו פירש את השאלה ותשובתה: מאי [מה] דעתך, שאפשר להוסיף עוד אמו אנוסת אביו, שאם אמו היתה רק אנוסת אביו ולא היתה נשואה לאב, ולפי דעת חכמים שאנוסת האב מותרת לבניו מאשה אחרת, יכול להיות שהאב יאנוס אשה ויוליד ממנה בן, ואותה אשה עצמה תינשא אחר כך לאחד הבנים של האונס, ואם זה שנשאה ימות בלא בנים — נמצא שהאם נופלת לייבום לפני אחי המת, שהוא בנה. ואם כן יש כאן בסך הכל שש עשרה עריות!

אולם, אי אפשר לומר כך, כי דין אמו אנוסת אביו הלא פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה ורבנן [וחכמים] היא, שלדעת ר' יהודה לא יתכן שאנוסת אביו תיפול לפניו לייבום, כיון שאסורה לאחיו משום אנוסת אביו, ובפלוגתא לא קא מיירי [ובדבר שיש בו מחלוקת לא עסק] במשנה זו, שנמנו במשנה רק דברים המקובלים על הכל, ולא דברים שיש בהם מחלוקת.

ושואלים: והאם לא נמנו במשנה דברים שיש בהם מחלוקת? והרי איסור מצוה ואיסור קדושה, אם נופלת לייבום אשה שאסורה עליו משום גזירת חכמים שאסרו לשאתה (כגון קרובה רחוקה יותר שהיא "שניה" לעריות), או שהיא אסורה בלאו בלבד משום קדושת ישראל או קדושת הכהונה, כגון ממזרת או נתינה,

דפליגי [שנחלקו] בכך ר' עקיבא ורבנן [וחכמים] אם אשה כזו פטורה לגמרי מן הייבום ומן החליצה, כערוה, או שחלה עליה מצות ייבום, וכיון שאינו רשאי לשאת אותה — צריך לחלוץ לה, ובכל זאת קתני [שנה] הלכה זו השנויה במחלוקת (להלן יבמות כא, א)!

ומשיבים: בפרקין קא אמרינן [בפרקנו אמרנו], כלומר, אמרנו שבפרק זה נשנו רק הלכות מוסכמות ומחלוקת ר' עקיבא וחכמים נאמרה בפרק שני. ומקשים: והא [והרי] בפרקנו זה שנינו שבית שמאי מתירין את הצרות לאחין, שלדעתם אין איסור בצרת ערוה ובית הלל אוסרין, והרי שגם בפרקנו שנויה הלכה שהיא בעיקרה במחלוקת!

ומשיבים: דעת בית שמאי, במקום שחולקים עליהם בית הלל — אינה משנה. כלומר, דעתם דחויה מן ההלכה ואין זה נחשב למחלוקת. ומקשים עוד: והרי אשת אחיו שלא היה (חי) בעולמו (בזמן חייו) של היבם, שכשמת אחיו עדיין לא נולד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And a community brings a bull for an unwitting communal sin for idolatrous worship only if the act of idolatry involved a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. And we also learned in a mishna: With regard to any mitzva in the Torah for whose intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, if a private individual sinned unwittingly, he brings a ewe or a she-goat. If it was a Nasi, he brings a goat for a sin of this kind, and if the sinner was an anointed High Priest or the court, they bring a bull.

And if they unwittingly sinned in a matter involving idolatrous worship, a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest bring a she-goat, whereas a community brings a bull and a goat, the bull as a burnt-offering and the goat as a sin-offering. The Gemara asks: From where are these matters, that one must bring a sin-offering for this transgression, derived?

The Gemara answers: As the Sages taught with regard to an unwitting communal sin offering: “And the sin by which they have sinned is known” (Leviticus 4:14). Rabbi Yehuda HaNasi says: It is stated here, with regard to a sin-offering: “By which [aleha],” and it is stated there, with regard to the prohibition with regard to a wife’s sister: “Unto [aleha].” This teaches by verbal analogy: Just as there, in the case of a wife’s sister, it is a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, so too here, the offering is brought for a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

The Gemara continues: We found a source for the halakha that the offering brought by the community is a sin-offering; from where do we derive that an anointed High Priest also brings a sin-offering for this transgression? As it is written with regard to an anointed High Priest: “If the anointed priest shall sin so as to bring guilt on the people” (Leviticus 4:3), which indicates that an anointed High Priest brings an offering like the community.

From where is it derived that a private individual and a Nasi bring sin-offerings only for a severe transgression of this kind? This is derived by verbal analogy between the words “mitzvot” and “mitzvot” that are stated three times, with regard to the community’s sin-offering, a private individual’s sin-offering, and the sin-offering of a Nasi: “Any of the mitzvot of the Lord that He has commanded not to be done” (Leviticus 4:2, 13, 22).

And it was stated above that this halakha applies to idolatrous worship only if it involved a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. The halakha of a community that was guilty of idolatrous worship is derived by a verbal analogy between the phrases “from the eyes” and “from the eyes.” With regard to the bull for an unwitting communal sin, the verse states: “From the eyes of the assembly” (Leviticus 4:13), while concerning an unwitting sin of idol worship, it says: “From the eyes of the congregation” (Numbers 15:24). This verbal analogy teaches that a congregation brings a sin-offering for idolatrous worship only if it involved a transgression that incurs karet when performed intentionally.

The cases of a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest are derived from a verse that deals with an unwitting sin of idolatry: “And if one person sin” (Numbers 15:27). All of these, a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest, are included in this verse. In this case the principle: The letter vav adds to the previous matter, applies. When a phrase begins with the conjunction vav, meaning: And, it is a continuation of the previous matter rather than a new topic. Based on this principle, these two halakhot are connected with one another.

And therefore let the lower, i.e., the second, subject, a private individual, be derived from the upper issue, the community. Just as a community brings this offering only for a transgression whose intentional violation incurs karet, the same is true of a private individual. The verbal analogy stated in this baraita is Rabbi Yehuda HaNasi’s inference from the phrase “with her.”

§ The Gemara asks: And with regard to the Rabbis, who interpret “with her” with regard to rival wives, from where do they derive this conclusion that one is liable to bring the offering for idolatrous worship only for a transgression whose intentional violation incurs karet? The Gemara answers: They derive it from that which Rabbi Yehoshua ben Levi read out to his son to teach him the verses that summarize the case of unwitting idol worship: “You shall have one law [Torah] for him that does unwittingly. But the soul that does with a high hand, whether he be home born or a stranger, he blasphemes the Lord; and that soul shall be cut off from among his people” (Numbers 15:29–30).

In this manner, the entire Torah is juxtaposed with idolatrous worship. Just as in the case of idolatrous worship there is no obligation to bring an offering unless it is a matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, as indicated by the verse: “That soul shall be cut off from among his people,” so too, the same applies to any matter that for its intentional violation one is liable to receive karet and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

The Gemara comments: We found a source for a private individual, a Nasi, and an anointed High Priest, whether with regard to idolatrous worship or with regard to the other mitzvot. From where is it derived that a community is liable only for an unwitting transgression of idolatrous worship of this kind? The verse states: “And if one person sin” (Numbers 15:27). Once again, the letter vav teaches that these two cases are connected, and let the upper, the first, issue of a community, be derived from the lower case, that of a private individual.

However, from where do we derive that a community brings an offering for other mitzvot only if the intentional violation of the prohibition incurs karet? The Gemara responds: He derives it from the aforementioned verbal analogy between “from the eyes” and “from the eyes.” The Gemara asks: And what does Rabbi Yehuda HaNasi do with this verse: “One law”? The Gemara answers: He requires it for that which is taught in a baraita: Since we find that the Torah differentiates between private individuals who sinned and the many who sinned in idol worship.

The baraita elaborates: Private individuals who worshipped idols are sentenced to stoning, and therefore their money is spared from destruction. Although the sinner is put to death, his possessions are not destroyed. By contrast, the many are condemned to the lighter death penalty of decapitation by sword, the punishment for those who worshipped idols in an idolatrous city, and therefore their money is forfeited, as by Torah law all possessions belonging to the residents of an idolatrous city must be burned.

Due to this difference, one might have thought that we should likewise differentiate between their offerings, i.e., if an individual and a community unwittingly practiced idolatrous worship, different offerings are brought in the two cases. Therefore, the verse states: “One law for you.” The word: “you” is in the plural, which indicates that an individual and a community that worshipped idols are subject to the same halakha.

Rav Ḥilkiya from the city of Hagronya strongly objects to this: The reason for this ruling is that the Merciful One specifically writes: “One law for you,” from which it may be inferred that if that were not so, I would say that we should differentiate between the offerings of an individual and a community. If so, it is appropriate to ask: What offering would they bring if we were to differentiate? You cannot say they would bring a bull, as it is a community that sinned unwittingly in transgressing other mitzvot who bring a bull, and as this case is written separately, clearly its halakha is different.

Likewise, you cannot say that they should bring a ewe, as it is an individual who sinned in transgressing the other mitzvot who brings a ewe. Nor can you say that they bring a goat, as it is a Nasi who sinned in transgressing the other mitzvot who brings a goat. And you cannot say that they would bring a bull as a burnt-offering and a goat as a sin-offering, as it is the community, i.e., the majority of Jews, who sinned in performing idolatrous worship who bring these. Rather, what might they bring? If one were to suggest a she-goat, that would not be appropriate, because this is the offering of a private individual as well, since an individual brings a ewe or a she-goat as a sin-offering. Apparently there is no need for a special inference in this case, as there are no other possibilities.

The Gemara answers: It is necessary for a verse to teach that there is no difference between the offerings of an individual and a community, as it might enter your mind to say: Since a community that sinned by the erroneous instruction of the court that it is permitted to practice idolatry brings a bull as a burnt-offering and a goat as a sin-offering, then, when a community sins of its own accord they too should bring these animals, but the opposite, i.e., a bull as a sin-offering and a goat as a burnt-offering.

Alternatively, it could be argued: Theoretically a community must bring a different form of atonement from that of an individual, yet they have no remedy, as the Torah did not specify which offering is brought for a sin of the many. Therefore, the verse teaches us by means of the phrase “one law for you” that there is indeed an offering for the many who practiced idol worship.

§ After discussing different interpretations of the relevant verses, the Gemara addresses the details of the halakhot of the mishna. It first considers the numbers that comprise the structure of the mishna as a whole. The Sage Levi said to Rabbi Yehuda HaNasi: Why does the tanna specifically teach the cases of fifteen women? Let him teach the cases of sixteen women, including the case of a rival wife of a forbidden relation. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Judging by his question, it seems to me that this Sage has no brain in his head.

Rabbi Yehuda HaNasi proceeded to explain the question and the answer himself: What is your thinking? Is it that the tanna should have included the case of his mother who had been raped by his father? In the opinion of the Rabbis, a woman raped by one’s father is permitted in marriage to another of his sons. Consequently, it is possible that she might give birth to a son and later marry one of the other sons of the rapist. If her husband subsequently died childless, this woman would come before the brother of the deceased for levirate marriage, who is in this case her son. If so, there are in fact sixteen women with whom relations are forbidden.

However, continued Rabbi Yehuda HaNasi, this is incorrect, as the case of his mother raped by his father is a matter of dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis. According to Rabbi Yehuda, a woman raped by one’s father could never come before him for levirate marriage, as it is prohibited for her to marry his brothers. And the tanna of this mishna does not deal with disputed cases. The mishna enumerates only those cases that are accepted by all opinions, not those that are a matter of dispute.

The Gemara asks: And does the tanna really not mention disputed cases? But there are the cases of a prohibition resulting from a mitzva of the Sages, and a prohibition stemming from sanctity. In other words, the tanna does refer to the cases of a woman who one is prohibited to marry by decree of the Sages, e.g., a distant secondary forbidden relation, and one who is prohibited due to a regular prohibition that preserves the sanctity of the Jewish people or the priesthood.

These are cases concerning which Rabbi Akiva and the Rabbis disagree whether these women are entirely exempt from both levirate marriage and ḥalitza like a forbidden relation, or whether the mitzva of levirate marriage does in fact apply but since the yavam may not marry her in practice, she must be released by ḥalitza. And yet these disputed cases are taught in the mishna.

The Gemara responds: When we say that only accepted halakhot are included in the mishna, we are referring only to our present chapter, whereas the dispute between Rabbi Akiva and the Rabbis is stated in the second chapter. The Gemara raises a difficulty: But in this chapter it is stated that Beit Shammai permit rival wives to the brothers, as they hold that there is no prohibition against rival wives of those with whom relations are forbidden, and Beit Hillel prohibit this. Evidently, the first chapter does deal with disputed cases.

The Gemara answers: When Beit Shammai express an opinion where Beit Hillel disagree, their opinion is considered as if it were not in the mishna, i.e., it is completely disregarded, as it is commonly accepted that the opinion of Beit Shammai is rejected and not ruled as halakha. Therefore, this cannot be considered a true dispute. The Gemara raises a further difficulty: But there is the case of a wife of a brother with whom he did not coexist, i.e., the yavam was not alive at the time of his brother’s death.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאקשינן מאי ליתו פר צבור בשאר מצות הוא דמייתו. קשה לי, והלא כל זמן שאתה אומר להן להביא קרבן אחד שלא כקרבן יחיד אלא כצבור בעבודות כוכבים ומזלות חלקת בקרבנותיהם ולא קשיא דכיון דממיתתן אתה למד מה התם חלק הכתוב דין מרובים בעכו"ם מכו שאר חייבי מיתות דממונם אבד גם לענין קרבן נחלוק בהם.

והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי רבי עקיבא ורבנן דלרבי עקיבא לא מיבמין. קשה נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קידושין הוה אמינא דליבמן אי לאו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת. ויש לומר דלרבי עקיבא גלי רחמנא בעריות והוא הדין לחייבי לאוין דכל דלא מתפסי בהו קידושין מפקעי זיקה אכתי קשה האי סברא היכא שמעינן ליה לר' עקיבא דמקשי מינה להדיא.

רבי אומר נאמר כאן עליה כו', מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. ולא גרסינן ושגגתו חטאת, דבעריות לא ידעינן דאית בהו חטאת אלא מהכא.

יחיד נשיא ומשיח מואם נפש אחת וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכו'. ואם תאמר תיפוק ליה מגוף הפרשה דכתיב גבי ואם נפש אחת והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה (במדבר טו, ל), אלמא על דבר שחייבין על זדונו כרת דבר הכתוב. יש לומר דסבירא ליה השתא דמגדף היינו מברך את השם, וכיון דלאו בע"ז איירי אכתי לא ידעינן בעבודה זרה דלא יהא חייב אלא על דבר שזדונו כרת אלא מדילפינן תחתון מעליון. ורבנן דרשי תורה אחת סבירא להו דמגדף היינו עובד עבודה זרה. ור"ע דאית ליה בסנהדרין (סד, ב. צ, ב ועי' כריתות ז, ב) דמגדף היינו מברך, ואפילו הכי אשכחן ליה בפרק כלל גדול (שבת סח, ב) דאית ליה הא דמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה. לאו דוקא כלישניה דר' יהושע דריש, אלא הכי דריש הוקשה כל התורה כולה למברך. (עי' מס' שבת סט, א ד"ה מה) ורבי דלית ליה היא היקשא כלל, משום דמפיק ליה להאי תורה אחת לכדתניא לקמן הואיל וחלק הכתוב כו'.

הא דאקשינן מאי ליתו ליתו פר וכו'. איכא למידק והלא כל זמן שאתה מחלקו משאר מחוייבי קרבן כע"ז, כן חלקת בקרבנותיהן. ויש לומר דבמיתתן וענשן אתה מחלקן משאר חייבי מיתות דעלמא, שאלו בסייף וממונן אבד, מה שאין כן בשום מקום חוץ מאלו אף כשתחלוק בקרבנותיהן אתה מחלקן מכל שאר חייבי קרבן הרמב"ן נר"ו.

והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפלוגתא ר"ע ורבנן. כלומר, דלר' עקיבא כיון דאית ליה דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והוה להו כחייבי כריתות דלאו בני חליצה ויבום נינהו. והקשו בתוס' (ד"ה והרי) מנא לן דלר"ע לא מייבמן נימא דאתי עשה ודחי לא תעשה דהא אפילו חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי הוה אמרינן דליבמה אי לאו דאמרינן דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. ויש לומר דלר' עקיבא גלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסו בהוא קדושין, הוא הדין חייבי לאוין. ואינהו דהוי בקיאי בדר"ע, אינהו ידעין דר"ע הכין הוה סבירא ליה ולפיכך מקשו הכי להדיא (ועיין רמב"ן). והארכתי בה יותר בלקוטין שלי בס"ד (בשו"ת ח"ו סי' י"ט).

מנא הני מילי כלומ' שאין קרבנות אלו באין אלא על דבר שזדונו כרת נאמר כאן עליה:

מה להלן דבר שחייבי' עליו על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ובתוס' מחקו דל"ג ושגגתו חטא' דהא בההיא דיבמה כרת הוא דכתב שגגתו חטאת מהכא גמר לה ויש לקיים הגירס' דה"ק מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת כדכתיב התם וכיון שכן יהיה שגגתו חטאת כדכתיב הכא וזה מן הלשונות שבתלמוד שמתחלף פירושם:

אתא מעיני עיני פי' וכהאי גוונא לא חשיב למד מלמד כדברי ר' בפי' מסכת הוריות בס"ד אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח במשמע ולמד תחתון מעליון הק' בתוס' מה לי שילמוד מן העליון תיפוק לי' דמגופה כתיב כרת בעבודת כוכבי' דכתיב בה והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה ומגדף היינו עבודת כוכבי' כדמיקרי' ליה ר' יהושע לבניה בסמוך ותימ' דהאי דרשא נקטי' לה אפי' לר' עקיב' דאמר מגדף זה מברך את השם וא"ת א"כ מנא ידעי' שעיקר הפרשה מדבר בעבודת כוכבים לענין הקרבן י"ל דהיינו מדכתב וכי תשגו ולא תעשו כל המצוות זו עבוד' כוכבי' ששקולה כנגד כל המצוות כדאית' הת' ועוד הקשו דהא ר"מ דדריש מגדף זה מברך את השם אשכחן בפ' גדול דדריש תורה אחת כדר' יהושע בן לוי לענין עבודת כוכבים ותימא דהתם מן את השם נפקא ליה אלא דלא דייק ונפק' ארישא בעושה עבודת כוכבים כדנקיט ר' יהושע ודכוותא בתלמודא:

יכול נחלוק בקרבנותיהם פי' להביא קרבן חלוק לעצמם על עבודת כוכבים והני מרובי' לאו היינו צבור דהנהו חלוקי' נינהו אלא צבו' דהתם היינו רוב שבט א' ושטעו בהוראת ב"ד ומרובי' דהכא היינו עיר אחת ושטעו בשגגת מעשה לעצמן וזה פשוט מאוד:

ליתו פר צבור כשאר מצות הוא דמייתו ק"ל דהא אנן לא אמרי' אלא שהי' חלוקים בשגגת עבודת כוכבי' מיחידים וי"ל דמ"מ זיל בתר טעמא דכיון דאתה בא לחלקו בקרבנם כמו בענשם כשהם מזידים כשם שבענשם שהם בסייף וממונם אבד חלוקים מכל שאר מיני מיתות כך הדין חולק שיהיו חלוקים בקרבנם מכל חייבי חטאות כך תירץ הר"ם ז"ל וליכא למימר דלייתו שאר מינים שאין לנו בזה אלא מיני בהמות. שבירר הכתוב לכפרה על עון כזה ואפי' עגל וכשב כשאר חיות חשוב לענין זה:

לייתו איפכא פי' דכי הא לא חשיב עיכובא לכפרה כיון שהמינים עצמן.

ובפלוגתא לא מיירי וק"ל והא קתני ואי אתה יכול לומ' בחמותו ואם חמותו שמיאנו ופליג עליה ר' ישמעאל שאפי' בנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה כדאית' בכמה דוכתי וי"ל דהכא הכי קאמ' דבעיק' מצינו וכללו שנותן בדברים אלו לא מיירו בפלוגתא והיינו דפרכי' לה מכלל דתני אסור מצוה חולצת ולא מתייבמת והא דקתני מדקתני ב"ש מתירין את הצרות לאחין הכי פרכי' דאיסור צרות פלוגתא דב"ש וב"ה היא וקתני ליה בכלל' דריש פרקין שהן אסורות.

והרי איסור מצוה ואיסור קדשה דפליגי ר' עקיבא ורב' וקתני פירש קושיא מאיסור קדשה דהיינו חייבי לאוי' דקתני חולצ' משום דחייבי לאוין מדאורית' בני יבום ניהו אלא דרבנן גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וקשי' לן דר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסים בחייבי לאוין דינם כעריות שהם חייבי כריתות שפטורות מן החליצה ומן הייבום אפי' מן התורה והק' בתוס' הא מנא לן דאפי' חייבי כריתות טעמא דאין עולות לייבום היינו משום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת ובחייבי לאוין גרידי ליתא להאי טעמא וא"כ מ"ל דפליג גם ר"ע וי"ל דכיון דעיקר עריות צרותיהם מאשה אל אחותה נפקא והתם כתוב לא תקח ה"ה לכל שישנן בבל יקח שאין בהם ליקוחין שדינם כחייבי כריתו' דגלי רחמנא בחייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושי' וה"ה לכל דכותיהו:

כבר ביארנו במסכת הוריות ט' א' שכל העובר על לאו שזדונו כרת חייב להקריב חטאת קבועה חוץ ממגדף שהוא פטור מכלום בשגגתו מפני שאין בו מעשה וחוץ מטומאת מקדש וקדשיו שדינו בעולה ויורד אבל עשה שיש בו כרת כגון פסח ומילה אין במניעתן בשוגג כלום הואיל ואינם לאו אלא עשה וקרבנות אלו יש בהם חלוק בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות והוא ששגגת ע"ז בעז בת שנתה לחטאת והוא האמור בפרשת שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת ואין בזו הפרש בין הדיוט למלך או כהן משיח אלא כל היחידים שוים בחטאת זו ובשגגת שאר עבירות שממין שהזכרנו כהן משיח מביא פר ונקרא פר כהן משיח והוא האמור בפרשת ויקרא אם הכהן המשיח יחטא גו' והקריב פר בן בקר תמים לחטאת ומלך מביא שעיר ונקרא שעיר נשיא והוא שאמור שם אשר נשיא יחטא גו' והביא את קרבנו שעיר עזים לחטאת והדיוט מביא שעירה או כשבה והוא שאמור שם ואם נפש אחת גו' והביא את קרבנו שעירת עזים ואם כבש יביא קרבנו נקבה תמימה יביאנה:

ויש בשגגת עבירות אלו שהזכרנו קרבן אחר לציבור והוא שכל ששגגו בית דין הגדול בהוראה להתיר אחת מעבירות אלו שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה וטעו רוב הקהל או כלו על סמך הוראתם ואחר כך נודע להם שטעו מביאים קרבן והעושים פטורים ומקצת חלוק בהם גם כן בין שגגת ע"ז לשגגת שאר עבירות שבשגגת הוראת ע"ז מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט והוא שאמרו בפרשת שלח לך והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה ועשו כל העדה פר בן בקר לעולה ושעיר עזים אחד לחטאת ולמדנו מפי השמועה שכל אותה פרשה שבסדר שלח לך נאמרה בשגגת ע"ז אם למעשה ליחידים אם להוראה לצבור ואם שגגו בהוראתם בשאר עבירות מביאין פר לכל שבט ושבט לחטאת והוא האמור בפרשת ויקרא ואם כל עדת ישראל ישגו והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת וכל שבט ושבט נקרא קהל נמצאו בשגגת ע"ז שבהוראה שנים עשר פרים לעולה ושנים עשר שעירים לחטאת ואף הם נשרפים ונקראים שעירי ע"ז ובשגגת שאר עבירות שבהוראה שנים עשר פרים לחטאת ונשרפים ונקראים פר העלם דבר של צבור:

מדברינו למדת שאין בית דין חייבין בהוראה בשאר עבירות אלא בדבר שזדונו כרת ולאפוקי לאוין גרידי ושגגתו חטאת ולאפוקי פסח ומילה וכן לא בע"ז אלא בדבר שזדונו כרת ולאפוקי מגפף ומנשק שאין זו דרך עבודתה שאין בו אלא לאו גרידא מלא תעבדם כמו שביארנו במקומו סנהדרין ס"ד ב' ושגגתו חטאת ולאפוקי מגדף שאין בו מעשה וכן המשיח והנשיא לא נשתנה קרבנם אלא בדרך זה וכל שאינו בדרך זה דינו כיחיד להביא קרבן יחיד כראוי לו:

לענין ע"ז מצינו שחלק הכתוב בין יחיד למרובים שהיחיד בסקילה וממונו פלט וכן היחידים כגון עיר שהודחה מיעוטה ורבים בסייף וממונם אבד וזהו עיר הנדחת ר"ל שהודחה רובה יכול אף אתה תחלוק בקרבנותיהם בשגגת מעשה שמאחר שחלקת בהם בזדונם אף אתה תחלוק בקרבנותיהם בשגגתם שאע"פ שאין שם פר של צבור שהרי אין כאן אלא שגגת מעשה מכל מקום הואיל ויש כאן שגגת רבים יהא קרבנם חלוק מקרבן היחידים ולא יביאו שעירה תלמוד לומר תורה אחת כלומר תורת כל מי שאין במעשה שלו קרבן צבור בדין אחד הוא ואין חלוק בהם בין יחיד לרבים אלא הכל כיחידים לשעירה על הדרך שביארנו ואינם כמרובים שהרי אינם רוב צבור ולא רוב שבט וכן שלא עשו בהוראה שאילו עשו בהוראה הוה ליה יחיד שתלה בבית דין שפטור לגמרי:

זהו ענין שמועה זו והסוגיא פשוטה היא בפירושי הראשונים ואף גדולי הפוסקים טרחו בה בהלכותיהם והדברים פשוטים:

כבר ביארנו במשנתנו שאמו מן האונסין פוטרת צרתה והיה בדין שתהא תחלוק במשנתנו כענין השאר ויהיו שש עשרה אלא ששנאוה לדעת ר' יהודה שהיה אוסר באנוסת אביו ולפיכך מנאוה בשש עריות הכל כמו שביארנו במשנה:

נשים אלו שהוזכרו במשנה הן הנקראות איסור ערוה ופטורות לגמרי מן החליצה ומן היבום הן וצרות צרותיהן אבל אם היתה זו הנשואה לאח המת שניה אצל היבם והוא הנקרא איסור מצוה ר"ל מצוה לשמוע דברי חכמים או איסור קדושה ר"ל חייבי לאוין כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט או ממזרת ונתינה לישראל חולצת ולא מתיבמת ואע"פ שר' עקיבא היה עושה ערוה בחייבי לאוין אין הלכה כדבריו ודבר זה עיקרו בפרק שני כ' א':

מאי נחלוק דמשמע קרבן משונה לייתי פר צבור בשאר מצות הוא דמייתי. וא"ת ולימא לייתי כבש או איל דליתיה באינך וי"ל דאין לנו לבדות מדעתנו קרבן חדש. וא"ת א"כ למה לו להאריך כדקאמר לייתי פר כו' הו"ל למפרך מאי נחלוק אי לייתי קרבן דאיתיה במקום אחר אין זה נחלוק ואי מייתי קרבן דליתיה בשום מקום אין לנו לבדות מדעתנו וצ"ע:

א"ל ר' מאי אריא תני ט"ו נשים ליתני י"ו נשים ת"ל כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו מאי דעתך אמו אנוסת אביו, פי' שנישאת לאחיו מאביו מת האח ונפלה לפניו ליבום אמו אנוסת אביו פלוגתי' דר"י ורבנן היא דתנאי נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וכו'.

גמ' יחיד ונשיא אתיא מצות כו' בסוגיא דהוריות יליף יחיד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון דכתיב בפרשת ויקרא ואם נפש אחת וגו' ויש מקשי' דהיקשא דתורה אחת ל"ל לרבנן ליחיד ונשיא ליליף ליה מג"ש דמצות מצות משאר מצות כדיליף ליה לרבי וי"ל דאע"ג דאיכא התם בפ' איזהו מקומן דבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בג"ש מ"מ דבר הלמד בהיקש בתחלה דהיינו צבור בע"ז דיליף ליה מהיקשא דוי"ו וחוזר ונלמד בג"ש דעיני עיני לשאר מצות שוב אינו נלמד בג"ש ליחיד ונשיא וק"ל:

תוס' בד"ה ורבנן האי כו' וי"ל דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לא מופנה כו' עכ"ל ומיהו רבי דדריש ההיא ג"ש סבר כמ"ד בפרק המפלת דג"ש דאינו מופנה כלל למדין ממנה והתלמוד דקבעי ור' האי עליה מאי עביד ליה ולא קאמר דסבר כמ"ד דאין למדין מג"ש דאינו מופנה כלל משום דאין סברא שיחלוקו רבי ורבנן בג"ש זו אם היא מקובלת אם לאו א"נ דקושטא דמילתא קאמר דרבי דריש לה לענין חטאת:

בד"ה גליון ורבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים כו' עכ"ל פי' דלית להו לרבנן דאתא האי קרא הכרת תכרת לפורק עול ומפר ברית כו' ומיהו ליכא מאן דפליג דאיכא במפר ברית בשר כרת ואגב שיטפם נקטו לישנא דקאמר רבי פורק עול ומפר ברית כו' דבמפר ברית אי נמי הוה אתי ליה האי קרא לכרת מ"מ לא הוה קשיא דליחשב בהדי ל"ו כריתות לרבנן דהא מפר ברית קום עשה הוא כדאיתא במסכת מכות וכמ"ש התוס' לעיל:

גמרא ציבור בשאר מצות יליף מעיני מעיני כו' ק"ק אמאי לא יליף מצות מצות כמו דלרבי יליף יחיד בשאר מצות מציבור כן ילמוד כאן ציבור מיחיד אם לא שנאמר דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ולומד בג"ש ולפ"ז מיושב גם קושית חידושי הלכות גם כפשוטו יש ליישב דיותר ניחא ליה ללמוד מגופיה ציבור מציבור ממה שילמוד ציבור מיחיד וק"ל:

בתוס' ד"ה ורבנן האי וכו' וההוא דיבום מופנה וכו' הא ודאי דקושיית הגמרא ור' האי עליה וכו' היינו כמ"ש מהר"ם דיבמה יבא עליה ידע איזה דרש אך הקושיא היא דהג"ש ודאי יש בקבלה א"כ גם רבי צריך למדרש הג"ש דעליה מיהו קשה א"כ קשה לרבנן מצות מצות ל"ל כיון דרבי למד הג"ש אם כן היא בקבלה גם רבנן צריכים למידרש אותה ואם ידע איזה לימוד על ג"ש קשה נילף [כולה] מילתא כמו שמקשה התוס' ודוחק לתרץ ג"כ לתירוץ של התוס' דה"ל לתוספות לפרש ולא לסתום ויש ליישב ודו"ק. מהר"ם יצ"ו]:

תוס' ד"ה ורבנן האי סברא מנא להו וכו' עד וההיא דיבום מופנה היא. פירש קרא דיבמה יבא עליה ולכך ילפינן הג"ש לענין יבום ולא לענין חטאת ויש להקשות א"כ דילפותא דחטאת לא בא מעליה דכתיב גבי יבום שהוא מופנה א"כ כי פריך לעיל ורבי האי עליה מאי עביד ליה ע"כ ר"ל האי עליה דיבום שהוא מופנה עליה קא פריך מאי עביד ליה א"כ מאי משני מבעי ליה לכדתניא והא האי ילפותא דחטאת לא אתי מהאי עליה דיבום וא"כ הדרא קושיא לדוכתא האי עליה דיבום מאי עביד ליה ויש ליישב בדוחק דגמרא לא פריך לעיל איתורא דעליה לרבי מאי עביד ליה דיש לו שום דרשות אלא דכל ג"ש היא גמירא מסיני כידוע לכל בעלי הגמרא ופשיט הוא לגמרא דגמיר לן מסיני ג"ש דעליה וליכא מאן דפליג עליה ולכך פריך ורבי האי ג"ש דעליה המקובל לנו מסיני מאי עביד ליה ומשני דרבי ס"ל דהאי ג"ש מקובלת אדין חטאת וק"ל:

רש"י בד"ה מה עבודת כוכבים דבר שזדונה כו' כצ"ל. :

גמרא מדמקרי ליה רי"ה בן לוי לבריה. כצ"ל:

רש"י ד"ה אשכחן יחיד כו'. שהן יחידין והני קראי כו'. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה יכול. שעירה כיחיד. כצ"ל:

רש"י ד"ה והרי איסור מצוה. בפ' כיצד כל שאיסורה איסור ערוה כו'. כצ"ל:

תד"ה בע"ז. דכל המצות דכתיב כו' בספרי כל המצות כו'. כצ"ל:

בגמרא אתיא מצוה מצו': המהרש"א כבר העיר על זה דבהוריות יליף כן מואם נפש ו' מוסיף על ענין ראשון וכן העירו התוספ' בהוריות שם, ונ"ל דב' הסוגיות פליגי בפלוגתא דרב פפא ומר זוטרא בזבחים (דף נ') דכבר הקשו התוספ' בהוריות איך יליף בהיקשא דו' הא דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בהיקש, והשתא י"ל כיון דזה פלוגתא הוא בזבחים (דף נ') כמש"כ גם התוספי הרא"ש בסוגין א"כ י"ל דסוגיא דהוריות אליבי' דמ"ד דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש ולכן עדיף לי' ליליף בהיקש דדלמא יש להשיב ומשיבין על גז"ש אם אינה מופנה ואין משיבין על ההיקש אבל סוגיא דהכא אליבי' דמר זוטרא דס"ל אין מלמדין בהיקש ולכן ע"כ יליף מגז"ש, אבל ק' אהא דיליף יחיד בע"ז מצבור בהיקשא דואם וצבור דע"ז מצבור דשאר מצות בגז"ש והרי דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בהיקש למר זוטרא ועל זה לא שייך מה שתירצו התוספ' בהוריות שם דיחיד ונשיא כיון דתרווייהו יחיד כחדא חשיבי דהא הכא יחיד וצבור הוא, וגם מה שכתב הרא"ש כאן בשם ר"מ דלכך ילפינן מלאשמת העם דמשיח כצבור אף דצבור גופא ילפינן בגז"ש והוי דבר הלמד בגז"ש שאין חוזר ומלמד בהיקש כיון דהמלמד חול שפיר ילפינן ע"ש, לא שייך על זה דהא הכא המלמד קדש הוא, גם מה שהקשו התוספ' עוד שם בהוריות איך ילפינן מזקן ממרא בגז"ש הא דבר הלמד בגז"ש אין חוזר ומלמד בגז"ש, צל"ע דהא בזבחים (דף נ') מסקינן בפשיטות דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בגז"ש וכן מוכח ג"כ בסוגין הכא גבי מצות מצות ולקמן גבי גז"ש דמעיני מעיני, וכן ק"ל על המהרש"א שהקשה בהוריות (דף ח') אמה דילפינן לענין אשם תלוי שם הא דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בגז"ש והניח בקושיא ע"ש, וזה אינו, וביותר קשה על המהרש"א דהכא בשמעתין הביא בעצמו סוגיא דזבחים דחוזר ומלמד בגז"ש וצ"ע:

שם מוסיף על ענין ראשון: מזה מוכח דילפינן בהיקש מדבר הלמד בגז"ש שהוא עצמו נלמד בגז"ש דהא יחיד דע"ז ילפינן בהיקש מצבור דע"ז והוא ילפינן בגז"ש דמעיני מצבור דשאר מצות והוא ילפינן בגז"ש דעלי' עלי' מאחות אשה, ומזה ק' על מהרש"א דכתב בסוגין דלא ילפינן כן, ואף דבנדון המהרש"א המלמד הראשון הוא ההיקש אין סברא לחלק בזה, אכן בעיקר קושית המהרש"א לא ידענא מאי קושיא כ"כ דדלמא רבנן לית להו גז"ש דמצות מצות כלל רק גז"ש דמעיני מעיני ולכן שפיר צריך קרא דתורה א' יהי' לכם, ובזה א"ש ג"כ למה דילפי רבנן צבור דע"ז מיחיד דע"ז וצבור דשאר מצות מצבור דע"ז ולא ילפי צבור דשאר מצות מיחיד דשאר מצות מגז"ש דמצות מצות:

שם בשאר מצות מנ"ל יליף מעיני מעיני: ק"ק הא צבור גופא דע"ז לא ילפינן רק מהיקשא מיחיד וא"כ ה"ל דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בגז"ש כדאמרינן בזבחים (דף מ"ט), והרי מתוספ' דהוריות הנ"ל וכן ממה שכתב המהרש"א בשמעתין מוכח דהך ו' מוסיף על ענין ראשון היקשא קחשיב וכן מוכח ג"כ בשבועות (דף ט') דו' הקישא הוא הן אמת דלפמש"כ התוספ' בזבחים (דף מ"ח) דהיכא דהיקש לא בא רק למעט לא שייך דין דאין חוזר ומלמד גם הכא לק"מ אכן מתוספ' הרא"ש ומהרש"א בשמעתין ומתוספ' דהוריות הנ"ל מוכח דלא ס"ל חילוק זה וצ"ע:

שם ורבי האי תורה א' מאי עביד לי': הוי מצי למימר דס"ל כמונבז בשבת (דף ס"ח) דהא התוספ' כתבו שם דמונבז ס"ל כרבי א"כ ה"ה י"ל איפכא אלא דעדיפא משני דהא ע"כ האי ברייתא לפי שמצינו שחילק הכתוב דמייתי הכא כרבי אתיא דאל"כ כמאן אתיא לא ר"ע ולא מונבז ולא רבנן, אך קשה בשבת (שם) דמקשה לר"ע האי תורה א' מאי עביד לי' ומתרץ לכדר' יהושע בן לוי ע"ש הל"ל כדמתרץ הכא אליבי' דרבי דאתיא לכדתניא דאז לא הוי קשה מה שהקשו התוספ' שם דהא ר"ע ס"ל דמגדף היינו מברך השם ולא הוי מצרכינן לדחוק כתי' התוספ', ומזה לכאורה ראי' לגירסא ישנה שהביא רש"י ז"ל בכריתות (דף ח') ושפסקה גם הרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) כמש"כ בכס"מ שם דר"ע סובר דמגדף הוי עע"ז ורבנן ס"ל דהוי מברך השם וא"כ ל"ק קושיות התוספ' ולכן עדיפא לי' לאוקמי' ר"ע כרבנן מלאוקמי' כרבי: ובהכי נ"ל לישב דעת הרמב"ם שפסק (בפ"ב מהל' שגגות) דתינוק שנשבה לבין הנכרים וגדל חייב להביא חטאת על עבירות שעבר, וכבר העיר הכס"מ שם למה פסק כרב ושמואל נגד ר"י ור"ל ע"ש שנדחק ביישובו, ולפי דברינו י"ל כיון דברייתא לפי שמצינו שחילק דהכא ע"כ כרבי אתיא א"כ ע"כ פליג רבי אמונבז דמוקי תורה אחת יהי' לכם לדרשא דילי' בשבת שם וכיון דהלכה כרבי מחבירו פסק הרמב"ם כוותי' ולכן הביא שם (פ"א) דרשא דרבי שלא נחלק בין יחידים למרובים וכיון דבשבת (דף ס"ח) קאמר דר"י ור"ל כמונבז ס"ל לכן ע"כ הרמב"ם לא מצי למיפסק כוותייהו אלא כרב ושמואל והשתא מוכח ג"כ דר"י ור"ל בדרשא דהכא כרבי ס"ל ולא כרבנן דהא מוקמי תורה א' יהי' לכם לדמונבז א"כ הא דבעינן זדונו כרת ושגגתו חטאת ע"כ מעלי' אתיא וא"כ צרה וערו' אתיא מולקחה ומיבמה, וזה ג"כ ראי' לפסק הרמב"ם דפסק כרבי כיון דע"כ ר"י ור"ל ס"ל ג"כ כוותי', ואף דבעיקר דינא לא פסק הרמב"ם כוותייהו אלא כרב ושמואל מכ"מ אין ראי' שהם לא ס"ל כרבי די"ל דמוקמי' ג"כ תורה א' יהי' לכם לדרבי אבל לר"י ור"ל ודאי מוכח שלא ס"ל כרבנן אלא כרבי ולכן פסק הרמב"ם כוותי', ולקמן בתוספ' אכתוב עוד טעם אחר לפסק הרמב"ם בזה: ועוד טעם ג' י"ל לפסק זה דלכאורה ק' בסוגין דמקשה לרבי האי עלי' דאחות אשה מאי עביד לי' ומתרץ דאתיא לגז"ש דאכתי האי עלי' דיבמה יבוא עלי' מאי דריש ב', והרי לפי מש"כ התוספ' (בד"ה ורבנן) דאי דוקא מיותר הוא, אבל י"ל דלקמן (דף י"א) קאמר אתמר הבא על יבמה וכו' מ"ד בע' כרבי יוחנן ע"ש בתוספ' שמחקו הגירסא דבע' וגרסו בלאו, אכן הרמב"ם (פ"א מהל' יבום) פסק דבע' הוא וכתב דהעשה היא מיבמה יבוא עלי' עלי' ולא על צרתה ע"ש, ונ"ל טעם לפסק זה דהוא הי' גורס בגמרא בעשה ועל פי' רש"י הי' ק' לו קושית התוספ' ולכן פי' דהע' היא מעלי' דמיותר הוא כיון דלר"י ור"ל דע"כ ס"ל כרבי כנ"ל מיותר, א"כ י"ל דגם מ"ד בע' ס"ל כוותי' ובפרט דבלא"ה קאמר שם מ"ד בע' כר' יוחנן א"כ י"ל דגם בהא ס"ל כר' יוחנן, ולפ"ז מתורץ מה שהקשינו דלרבי עלי' דיבום מאי עביד לי' וכיון דחד מהני אמוראי בתראי דהיינו רב אחא או רבינא ס"ל כרבי והרמב"ם פסק כוותי' בהך דרשא דעלי' ע"כ גם לענין דרשא ולקחה פסק כרבי וא"ש:

שם והרי איסור מצו': ק"ק דהא לפי המבואר לקמן (דף מ"ט) פליגי תנאי אליבי' דר"ע אי מכל חייב לאווין יש ממזר או רק מח"ל דשאר ולפי מה שמוכח מתוספ' לקמן (דף י"ג) הני איסור מצוה וקדושה דמתניתן דלקמן אינם ח"ל דשאר א"כ מאי קושיא דלמא מתניתן לא מיירי ממאי דהוי פלוגתא אליבי' דכו"ע אבל מה דלא הוי פלוגתא רק לחד תנא דהיינו ר' סימאי בזה שפיר י"ל דתנא דמתניתן דלקמן סבר כת"ק דר' סימאי דרק מח"ל דשאר הוי ממזר לר"ע וכסתם מתניתן דלקמן (דף מ"ט) וא"כ מתניתן דאיסור מצו' ואיסור קדושה דלקמן לא הוי בפלוגתא אלא אתיא ככ"ע:

שם בפירקין קא אמרינן: י"ל מה ס"ד דמקשן וכי ס"ד דבכל המסכתא לא יהי' איירי עוד בפלוגתא אי מתניתן דריש יבמות בפלוגתא לא קמיירי, ועוד דממתניתן דב"ש מתירין את הצרות לאחים ה"ל להקשות ברישא שהיא מתניתן דפירקין, ונ"ל דס"ד דמקשן הי' דהכי קאמר בפלוגתא לא קמיירי משום דלקמן (דף כ') קתני במתניתן כלל אמרו ביבמה כל שהיא איסור ערו' לא חולצת ולא מתיבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת והוי סובר דה"ק כיון דכלל זה דאמרו בערו' מפרש במתניתן דהכא א"כ לא רצה התנא לפרש רק באותן דברים שאין פלוגתא בהם כיון דבהכלל גופא כ"ע מודו ועל זה מקשה שפיר דהא לענין איסור קדושה ע"כ בפלוגתא קמיירי ולא אתיא אליבי' דכ"ע ולכן לא הוי מצי להקשות ממתניתן דב"ש אבל לאחר שתירץ לו דבפירקין קאמר א"כ כוונתו דבפרק זה לא רצה לנקוט דין במתניתן דאית בי' פלוגתא ועל זה מקשה שפיר דהרי בצרות דתני במתניתן קמייתא איכא פלוגתא דב"ש וב"ה:

שם בתוספ' ד"ה וילמד עליון מתחתון מגדף היינו מברך את השם: ולפ"ז לרבנן צ"ל דס"ל כרבנן דהתם דמגדף היינו עובד ע"ז וכמו שכתבו התוספ' לקמן, ובזה א"ש מה שהערתי לעיל דהרמב"ם (פ"א מהל' שגגות) פסק הא דתורה א' יהי' לכם כרבי והרי פליגי רבנן עליו, ולפ"ז א"ש דהרמב"ם (פ"ה מהל' ק"פ) פסק כרבי וכתב הכס"מ שם הטעם משום דהי' גורס כגירסת הספרים דרבנן דכריתות (דף ז') ס"ל מגדף היינו מברך השם וכיון דרבי קאי בשיטתייהו פסק כוותי' ע"ש, והשתא כיון דהרמב"ם פסק מגדף היינו מברך השם ע"כ ליכא למילף מתורה א' יהי' לכם כרבנן ולכן פוסק כרבי גם הכא: בא"ד. מברך את השם א"ל דאכתי נילף ע"ז ממגדף בהיקשא דו' דהנפש וילמד עליון מתחתון וכן כתבו התוספ' באמת בשבת (דף ס"ט) לר"ע דיליף ממגדף, די"ל כיון דלפ"ז ע"כ צריך לומר ג"כ דילפינן יחיד מהיקשא א"כ מה לי היקשא דע"ז למגדף או היקשא דיחיד דע"ז לצבור, אכן ק"ל אמה שכתבו התוספ' שם דר"ע יליף ע"ז מהיקשא דמגדף וא"כ ע"כ ילפינן צבור דע"ז דיחיד ג"כ בהיקשא והא אמרינן בזבחים (דף מ"ט) דדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש, ועיין מש"כ לעיל בגמרא:

בד"ה מה ע"ז. בעי לאו וכרת. ע"פ דברי התוספ' הללו: נלענ"ד לתרץ מה שהקשה הלח"מ (בהל' סנהדרין פ' י"ח) אמה שכתב הרמב"ם בספר המצות ובפי' המשניות דקרבן בעי אזהרה שזה נגד סוגיא דמכות (דף י"ג) דמסיק שם דקרבן לא בעי אזהרה, ועל מה שתירץ שם כבר השיב המשנה למלך ע"ש, וגם מדבריו (הל' שגגות פ"א) נראה כן דרק היכי דאיכא אזהרת ל"ת מביאין קרבן, אבל לפי דברי התוספ' דכאן י"ל שהרי מה דמסקינן שם דקרבן לא בעי אזהרה היינו אליבי' דר"ע דיליף דהא דמביאין חטאת אשגגת כרת מע"ז או ממגדף וכיון דשם לא כתיב לאו שפיר י"ל דרק זדונו כרת בעינן אבל לאו לא אבל לרבי דיליף מעלי' א"כ כמו דילפינן דבעינן זדונו כרת כמו גבי אחות אשה כמו כן נילף ג"כ דבעינן זדונו לאו כמו שם דהיאך נחלק כיון דשם שניהם כתיבי וכיון דהרמב"ם פסק כרבי וכנ"ל לכן פסק ג"כ דרק דהיכי דאיכא ל"ת מביאים קרבן כמו גבי אחות אשה דמינה ילפינן, אכן אכתי יקשה על הרמב"ם דא"כ כמו דאין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד מפני שצריך לאזהרה כמו כן לא לילקי על ל"ת שיש בה כרת מהך טעמא וכקושית הגמרא דמכות, ונ"ל דלכאורה יש להבין אמה דמקשה במכות דלא לילקי אאזהרת כרת שהרי בסנהדרין (דף פ"א) אמרינן מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה ומפרש שם בגמרא דבמלקיות של כריתות עסקינן ע"ש ובר"ן שם ביאר דזה הל"מ מסיני הוא וא"כ הרי מוכח מהלכה למשה מסיני דלוקין על לאו דח"כ וכמו כן יקשה לר' יצחק דס"ל במכות (שם) מלקות בח"כ ליכא וכי יפלוג על הל"מ, וצ"ל דלר' יצחק הל"מ הי' שמי שעבר ושנה מכניסין לכיפה ובמכות כשמקשה לר"ע באמת הוי מצי לתרץ כן דלדידן דהל"מ היא מי שלקה שנה מוכח מהל"מ כן אלא דעדיפא מינה משני דקרבן לא בעי אזהרה כיון דלר"ע י"ל כן אבל לרבי דע"כ גמרינן דקרבן בעי אזהרה באמת י"ל דמה דלוקין אאזהרת כרת ידענו מהל"מ דמי שלקה ושנה מכניסין לכיפה וזהו שיטת הרמב"ם: בא"ד. בהדי ל"ו כריתות אף די"ל דמתני' דשם כרבנן אתיא י"ל דהוכחת התוספ' היא דשם בכריתות מקשה מנינא ל"ל ומתרץ לאם עשאן כולם בהעלם א' ותו פריך מכמה משניות אחרות ומתרץ בכולהו לאפוקי מהך מ"ד או לאפוקי מהך מ"ד, והשתא גם אמתניתן דכריתות ה"ל לתרץ כן לאפוקי מדרבי דס"ל דגם ג' עברות בכרת, אע"כ דלא שייך לאפוקי מדרבי דמה דלא קחשיב להו היינו משום דליכא בהו לאו אבל קשה הרי קחשיב שם גם פסח ומילה דליכא קרבן ולא קחשיב רק לסיומינהו לכריתות כדאמרינן שם (דף ג') וכמו כן ה"ל למיחשב גם הני ג' לרבי:

בד"ה ורבנן. לית להו כרת בפורק עול: ק"ק לפמש"כ התוספ' בסנהדרין (דף ס"ד) סובר ר"ע דדבר ה' אתא לכדדרש רבי וכפי מה דאמרינן במכות (דף י"ג) אליבי' דר"ע ס"ל ר"ע כרבנן דהוקשה לע"ז או כפי מש"כ התוספ' בשבת (דף ס"ט) דהוקשה למגדף וא"כ קשה לר"ע קושית התוס' לעיל דלמה לא בעינן ג"כ סקילה כמו בע"ז או במגדף וע"כ צ"ל כתירוצם דלא קפדינן רק על מה דכתיב בההוא קרא וא"כ לא בעינן ג"כ לאו והשתא עדיין קשה לר"ע כיון דס"ל כרבי אמאי לא קחשיב ג"כ מגלה פנים בהדי כריתות דלא שייך מה שתרצו התוס' לרבי דהא לר"ע ע"כ לא בעינן לאו כיון דלא כתיב בהאי פרשה וי"ל דלא קפדינן אי מתניתן דכריתות לא אתי כר"ע דהא בלא"ה מסקינן בכריתות (דף ג') דלאו ר"ע היא אלא ר' ישמעאל ובמגדף ס"ל כר"ע ולאידך תירוצא שם דקתני ל"ו לסיומינהו לכריתות בלא"ה קשה גם לרבי דלחשוב הני ג' וכמש"כ לעיל:

בד"ה מאי. ואפילו איכא שום מתכפר: ק"ק מה מסופקים התוספ' דזיל קרי בי' רב הוא דליכא חטאת בתורה כבש או איל וי"ל דספקם הוא כיון דאשם בא ג"כ לכפר והוא בא מכבש ואיל וע"ז כתבו דאפילו נשוה מתכפר באשם למתכפר בחטאת מכ"מ ה"ל לאקשויי', אכן באמת מזה אין קושיא כ"כ די"ל דהגמרא לא חש להקשות רק מאין דמצינו חטאת מיני' וכן תירץ ג"כ בתוספי הרא"ש, אבל לא ידעתי למה לא הקשו התוספ' דלייתי עגל או פרה דמשניהם מצינו חטאת דעגל הי' חטאת במילואים ופרה היא חטאת בפרה אדומה דחטאת קרי' רחמנא ולכן כל דיני' כחטאת כדאמרינן בפרה (פ' ב'), וביותר קשה דלא שייך להשיב על זה מה דמשיב בש"ס אאחריני כיון דלדורות לא מצינו חטאת מינייהו על המזבח ומכ"מ שם חטאת עליהן ועכ"פ הל"ל להגמרא לאקשויי מינייהו ג"כ:

בד"ה והרי איסור. הכא ובהערל: התוספי הרא"ש הביא ג"כ ראי' מפרק הי' מביא דסוטה דלר"ע אין מצות ייבום בח"ל וראי' זו לא הביאו התוספ', אכן באמת לא הבנתי ראי' זו דממה דאמרינן סוט' (דף י"ח) דלר"ע שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אין ראי' שלא מותר ביאת יבום מן התורה מטעם ע' דוחה ל"ת דמכ"מ הי' מתנה עמה שהרי מביאה ראשונה ואילך אסורה כאשת איש שזינתה לר"ע, ובאמת בזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספ' כיון דכתיב ולקחה לו לאשה ודרשינן מיני' לקמן (דף כ') כיון שלקחה נעשית אשתו לכל דבר א"כ לא איירי קרא דמצות יבום רק היכי שנעשית אשתו ע"י יבום ולכן בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהם א"כ לא שייך דכיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר דהא רק ביאה ראשונה תהי' מותרת מטעם ע' דוחה ל"ת אבל לא תעשה אשתו ע"י כך כיון דאין קידושין תופסין בח"ל ולכן אין כאן מצות יבום וממילא לא שייך ע' דוחה ל"ת דאין כאן ע' כלל. שוב א"ע ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שכתב כעין זה מקרא דלא יחפוץ לקחת את יבמתו דלא שייך בחייבי לאווין אי אין קידושין תופסין בהן על פי דברי הרשב"א לקמן (דף כ'): והנה בתוספי הרא"ש הביא תירוץ על קושית התוספ' בשם יש מתרצים דשמא קים לתלמודא דר"ע ס"ל כרבי דמפיק עריות מולקחה וחייבי לאוין לאו בר לקיחה הי', וכתב עליהן דאי אפשר לומר כן דבשבת (דף ס"ט) אמרינן דרבנן דמונבז דהיינו ר"ע דרש תורה כדריב"ל א"כ ע"כ דרש עלי' למעט ח"כ מיבום ולית לי' דרבי, ולענ"ד אפשר ליישב דעת היש מתרצים ע"פ מש"כ לעיל בגמרא דהי' הגמרא בשבת באמת ג"כ יכול לומר דר"ע דרש תורה אחת לכדדרש לי' רבי בסוגין דהכא ואף דהש"ס שם לא נקט כן הא בלא"ה צ"ל דלא נקט שם כן אליבי' דר"ע אלא אליבי' דמאן דסובר שם כר"ע ופליג אמונבז דהא ר"ע לא מוקי קרא דוהנפש אשר תעשה בעע"ז אלא במגדף וכמו שכתבו התוספ' שם וכיון דלא מוכח ממה דפליג ר"ע אמונבז דפליג ארבי שפיר י"ל דקים להש"ס דר"ע דרש ולקחה ועלי' כרבי: עוד כתב בתוספי הרא"ש תירוץ על קושית התוספ' בשם רבינו מאיר דשמא כיון דר"ע דרש לא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו אתקש לאשת אביו דכתיב בההוא קרא מה אשת אביו ערו' ולא בת חליצה ויבום היא אף אנוסת אביו נמי עכ"ל, אכן ק"ל דא"כ נילף ג"כ כרת לאנוסת אביו מהיקשא לאשת אביו אע"כ דלא דרשינן היקשא רק לענין ממזר דכתיב גבי' ולענין תפיסת קידושין דאתיא מזה, אכן באמת לא ידעתי למה לא הזכירו הראשונים הירושלמי (ריש יבמות) דקאמר שם דילפינן שאר עריות שאסורות ליבום מק"ו מאחות אשה דיש היתר לאיסורה כש"כ שאר איסורין דאין היתר לאיסורן, ומפרש שם דהיינו כר"ע דיליף גם חייבי לאוין מהך ק"ו ע"ש, הגם שקשה דהרי לענין חייבי לאווין יש לפרוך מה לאחות אשה שכן בכרת ובאמת לכל התירוצים האלה ק"ל כיון דעכ"פ פשיטא להגמרא דבכל מקום שאין קידושין תופסין לאו בני יבום וחליצה הם א"כ לר' ישבב דס"ל לקמן (דף מ"ט) אליבי' דר"ע דאפילו בחייבי ע' לא תפסי קידושין היאך דרש יבמתו דמרבינן מיני' לקמן (דף כ') שיש חליצה אפילו במקום שאסור להתייבם מן התורה שהרי לפי המסקנא דסוגיא דשם לא אתי זה רק לחייבי ע' כמש"כ התוספ' שם ואי אין קידושין תופסין בחייבי ע' מה שנא מח"כ וחייבי לאווין וצ"ע:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה מה עבודת כוכבים דבר כו': עיין מש"כ בזה בחידושי הוריות ומש"כ התוס' ז"ל בסוף דבריהם דא"ש לרבי דלא חשיב פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בהדי ל"ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו. אינו מובן דהא בפסח ג"כ ליכא לאו ואפ"ה חשיב ליה ומ"ש עוד דרבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית ג"כ תמוה כמ"ש המהרש"א ז"ל:

תוס' ד"ה והרי איסור מצוה כו': ע"ש שנשארו בתימה אמאי לא אמרינן לר"ע דאתי עשה ודחי ל"ת. והי' ליישב דלכאורה ע"כ רבי עקיבא יליף איסור צרות ועריות מדרשא דרבי דולקחה לו לאשה דדרשא דעלי' איצטריך לחטאת משום דמהיקשא דתורה אחת לא מצי יליף דהא ר"ע ס"ל דמגדף היינו מברך ה'. אבל באמת ז"א דבהדיא אמרינן בשבת דר"ע יליף לה מתורה אחת וע"כ ממברך את ה' הוא דיליף לה. ועיין בתוס' שבת ועי' בתוס' סנהדרין דף ס"ה בד"ה מאן תנא השתחואה ר"ע מה שהקשו שם. ולפמש"כ דלר"ע הוקשה כל התורה למברך אין כאן קושיא. עכ"פ ע"כ ר"ע נמי מעליה יליף לה. והדק"ל ליתי עשה ולידחי ל"ת. ואפ"ל עוד דאפילו אי נימא דעשה לידחי ל"ת מ"מ נפקא בלא גיטא כיון דלא תפסי בה קדושין. וא"כ בלא"ה לא תיקשי דהדר הוי ליה עשה ול"ת לשיטת הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' אישות דהבא על הפנוי' עובר בעשה. כי יקח איש אשה דתפסי בה קדושין משמע. וגם בזה יש לפקפק. אבל אחר העיון בדברי הרמב"ם ז"ל א"ש קושית התוס' ז"ל דבפ"ו מהלכות יבום כתב דה"ט דערוה אסורה ליבם משום שנאמר ולקחה לו לאשה מי שיש לו בה ליקוחין פרט לערוה דאין לו בה ליקוחין וא"כ ה"ה לר"ע דבח"ל נמי לא תפסי בהו קדושין שפיר אימעיטו מקרא דולקחה דאין בהם זיקה כלל. וכ"ת א"כ לר"ע נילף מינה דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת. הא לא תיקשי כיון דהתורה כתבה בפירוש דעשה דיבמה יבא עליה לא שייכא אלא בהני שיש לו בהן ליקוחין א"כ ליכא עשה כלל בחייבי לאוין והתורה לא רצתה להתיר כאן הלאו. וע"פ סברא זו לא הבנתי נמי מה שכתבו התוספות בכתובות דף מ' בד"ה ניתי עשה כו' דכתבו שם דהש"ס פריך התם כיון דאמרה תורה ולו תהיה לאשה אשה הראוי' לו א"כ נילף בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת. ולפי הנ"ל לא שייך למילף מינה לעלמא כיון דבח"ל אין כאן עשה כלל. וגבי מחמר לעיל הוא דפריך הש"ס ליגמר מינה בעלמא משום דעשה דמצות כיבוד היא מצוה מצד עצמה. ובעלמא נאמרה. וכי אמרה תורה דלא דחייא לאו דמחמר שפיר מצינן למילף בעלמא דלא דחיא. אבל הכא דהעשה לא נאמרה לאשה שאינה ראויה ליכא למילף מינה בעלמא וסברא זו נכונה היא. אבל צריכה עיון בכמה מקומות בש"ס. ולפי הנ"ל עלה לנו משמעתין סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דיליף מולקחה. ומ"מ קשה דהיא דרשה מחודשת דלא אתמר בש"ס. ועוד תיקשי דעלי' מאי עביד ליה. וכן לענין צרה כתב הרמב"ם ז"ל דילפינן לה מבית אחד ע"ש. ובפי' המשניות הביא לערוה דרשא דעליה ולצרה דרשא דבית ע"ש. וכ"ז צ"ע. ועיין בירושלמי בפרקין משמע דלר"ע ילפינן בח"ל מק"ו מאחות אשה שיש לה היתר אינה מתיבמ' כ"ש חייבי לאוין שאין להם היתר ע"ש:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

(ט סע"א תוספות) ד"ה ורבנן לית להו כרת בפורק עול ומפר ברית.—עי' מהרש"א שכתב, דלכ"ע יש כרת במפר ברית, ומבואר שהיה מפרש, ד"מפר ברית" היינו שאינו מל את עצמו או את בנו. אבל אין זה מחוור. אלא ש"מפר ברית" היינו זה שנמול ואח"כ משך לו ערלה, וכ"ה בירושלמי פאה פ"א ה"א [טז ע"ב]: המיפר ברית זה שהוא מושך לו ערלה.

(שם תוספות) ד"ה והרי וכו' ותימה לר"י אמאי וכו'.—ואני אפרש דלקמן (מד א) אמרינן לר"ע דחלוצה הכתוב קראה ביתו, וכמו שיש ממזר מאחות אשתו ה"נ יש - לר"ע - ממזר מאחות חלוצתו, ומהכא יליף נמי דאין אחות חלוצתו זקוקה לחלוץ כדין אחות אשתו, ויליף נמי שאר חייבי לאוין שאינן זקוקות לחליצה מאחות חלוצתו. וכעין זה יש בירושלמי ריש פרק זה, דר"ע דורש ק"ו מאחות אשתו, שיש היתר לאיסורה ופטורה מחליצה; אלמנה לכה"ג, שאין היתר לאיסורה לא כ"ש. ומאחר דמאחות אשתו יש לדחות דהרי יש בה כרת אפשר שנתכוונו בירושלמי לאחות חלוצתו.

מדמקרי ר"י לברי' בהוריות ח׳ ושבת גריס ריב״ל וכ"ה ברי"ף וע"ש בחי׳ וע׳ בהוריות ד"ג אריב"ל לברי׳ והוא ריב״ל בסנהדרין ס״ז ופ׳ בחי׳ לברכות כ"ד מש"ש. רש״י ד"ה יכול נחלק בקרבנותיהן עברי״ף באורך.

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תוס' ד"ה מה. ז"ל ואימא מה עבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה עכ"ל. יש לעיין במה שמיתת בי"ד חמורה מכרת, האם החומר הוא בעצם העבירה, שהעבירות דחייבי מיתות חמורות הן מחייבי כרת, או"ד דהחומר הוא רק בעונש, אך בנוגע לחומר עצם העבירה חייבי כריתות שווין לחייבי מיתות בי"ד. ויעויין במס' יומא (דף פו.) בארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש, והן חיובי עשה, חיובי לאו, חיובי כרת ומיתת בי"ד, וחילול השם. והנה ר' ישמעאל כלל חיובי מיתות בי"ד עם חיובי כרת בנוגע לחומרם לענין כפרה ולא הבחין ביניהן. ומשמע קצת שבנוגע לחומר העבירה חייבי כרת שווין לחייבי מיתת בי"ד וחלוקים רק בחומר עונשיהם בלבד. ולפי"ז מתורצת קושיית התוס', שאם ננקט שבחומר העבירה חייבי כרת שווים לחייבי מיתת בי"ד, י"ל שלכן לא אמרו מה לעבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה, כי המחייב של קרבן חטאת הוא חומר העבירה ולא חומר העונש, ובחומר העבירה חיובי כרת שווים לחיובי סקילה.
אמנם יעויין במס' מכות (דף יג:) וז"ל ור"ע א"ה חייבי כריתות נמי לאו שניתן לאזהרת כרת, א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר, ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן, התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה, אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה עכ"ל. והנה בדין פסח ומילה שאע"פ שמחייבים כרת לית בהו חיוב חטאת יש שני הסברים שם בסוגיא. לכתחילה רצתה הגמרא לומר דמשו"ה לא מייתי קרבן משום דלית בהו אזהרה, כלומר שהמחייב של קרבן הוא העבירה המוזהרת בלאו, ומאחר שבפסח ומילה לית בהו אזהרת לאו ליתא בהו עבירה המחייבת קרבן. ולמסקנא הגמרא דוחה שאין החסרון בפסח ומילה מחמת דלית בהו לאו ואזהרה, אלא שמביאים קרבן בדומה לע"ז רק בשב ואל תעשה ואילו בפסח ומילה שהם בקום ועשה אין קרבן. ולפום ריהטא יוצא לפי המסקנא שהעבירה אינה מחייבת את החטאת אלא המחייב הוא עונש הכרת ובתנאי שיהיה בשב ואל תעשה. וא"כ קושיית התוס' חוזרת וניעורה שאם המחייב של הקרבן הוא העונש, א"כ למה לא נלמד מע"ז שהמחייב הוא העונש החמור של סקילה ולא העונש הקל של כרת. ברם נראה דעכ"ז ניתן לדחות שאף לפי מסקנת הגמרא המחייב של הקרבן הוא העבירה אלא שלאו דוקא עבירה המוזהרת באיסור לאו אלא אפילו איסור עשה נמי יכול לחייב כשמוזהר ב"שב ואל תעשה". אמנם שאני בפסח ומילה דאין בם חלות איסור כלל דאינן אלא קיומי מצוות עשה, והכרת שלהן חלה משום ביטול מצות עשה ולא משום שעברו על איסור, ומשו"ה לא חל חיוב קרבן. ולפי"ז יתכן לתרץ את קושיית התוס' וכמו שביארנו.
בא"ד. דריש רבי דבפורק עול ומפיר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ל"ו כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו עכ"ל.
א
מדברי התוס' יוצא דאילו היו החכמים מסכימים לרבי דהפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה חייבים כרת, היו מחייבים אותם בחטאות, משום דחיוב חטאת אינו תלוי בלאו אלא בעונש כרת בלבד. ולפי"ז צ"ע ברמב"ם בפ"ג מהל' תשובה (הל"ו) שפסק ששלשת רשעים האלה אין להם חלק לעוה"ב דהיינו שחייבים כרת282 ומ"מ משמיטתם ממחוייבי חטאת בפ"א מהל' שגגות (הל"ד), ומשמע דס"ל דפטורים מחטאת, ושיטתו צריך ביאור.
ונראה דהרמב"ם ס"ל שאין חיוב חטאת חל בפורק עול ואע"פ שעונשו כרת כי אינו עונש עבור מעשה העבירה אלא משום השם אפיקורוס שחל בגברא מחמת רשעותו וכדדרש רבי (שבועות דף יג.) מהפסוק "כי דבר ה' בזה הכרת תכרת", ואילו המחייב של קרבן חטאת אינו עונש הכרת שבגברא אלא מעשה העבירה המחייב כרת, וכדביארנו למעלה ע"פ הגמרא במכות (דף יג:), ומכיון שהכרת שבאפיקורוס אינו חל מחמת מעשה עבירה אינו מחויב להביא חטאת. ולאמיתו של דבר לא ברור מהו האיסור של אפיקורסות. ויתכן שהוא בכלל איסורי ע"ז ומגדף. אך יעויין ברמב"ם (פ"ב מהל' עכו"ם הל"ג) שהביא לאו מיוחד האוסר מינות וז"ל כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלות על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשבו ונמשך אחר הרהורי הלב כו' ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כו' אחרי לבבכם זו מינות כו' ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות עכ"ל. אך נראה דמ"מ אליבא דהרמב"ם אין עונש כרת חל באפיקורוס מחמת הלאו ומעשה העבירה שעשה אלא מחמת עצם חלות השם אפיקורוס ורשעות הגברא283.
ונראה שחיוב כרת באפיקורוס חל מחמת רשעות הגברא ומ"מ יש דינים אחרים שחלים באפיקורוס מחמת חלות השם אפיקורוס ואף בלי רשעות הגברא.
דהנה כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' ממרים (הל"א - ג') וז"ל מי שאינו מודה בתורה שבע"פ כו' הרי זה בכלל האפיקורסין, מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין כו' בד"א באיש שכפר בתורה שבע"פ במחשבתו ובדברים שנראו לו והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבע"פ תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המדות שהרי הוא כאנוס כו' לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה. עד כאן לשונו. הרמב"ם פסק שתינוק שנשבה בין האפיקורסים מכיון דאפיקורוס באונס הוא מעלים אותו ולא מורידין אותו. מאידך בפרק א' מהל' תפילין (הלי"ג) כתב וז"ל ס"ת תפילין ומזוזה שכתבן אפיקורוס ישרפו כו' שנא' וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הקשירה ומאמין בה הוא שכותב עכ"ל, ולא הבחין בפסול כתיבת סת"ם בין תינוק שנשבה דהוי אפיקורוס באונס לבין אפיקורו' במזיד, ומשמע שסובר שאף תינוק שנשבה הרי הוא אפיקורוס לכתיבת סת"ם מכיון שאינו מאמין במצות תפילין. ונראה שהביאור הוא שהפסול לכתיבת סת"ם חל מחמת השם אפיקורוס שבגברא שחל אפילו בלי רשעות, ולכן אף תינוק שנשבה שעכ"פ יש לו שם אפיקורוס בגברא פסול לכתיבת סת"ם, ואע"פ שאינו אפיקורס במזיד ואינו רשע284.
ברם כ"ז הוא בכתיבת סת"ם. מאידך בפסול אפיקורוס לשחיטה כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' שחיטה הלי"ד והלט"ז) וז"ל ואם היה מומר לע"ז כו' או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהל' תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה כו', אלו הצדוקין והבייתוסין ותלמידיהן וכל הטועים אחריהן שאינן מאמינים בתורה שבעל פה שחיטתן אסורה, ואם שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא יקלקלו והם אינם מאמינין בתורת השחיטה לפיכך אינן נאמנין לומר לא קלקלנו עכ"ל. וצ"ע, למה הכשיר שחיטת צדוקין כששחטו בפנינו ולא נפסלו כאפיקורוס שדינו כעכו"ם. ונראה שהרמב"ם התכוון כאן להכשיר רק תלמידי צדוק משום דתינוקות שנשבו ואנוסים הם בכפירתם. דהיינו שהרמב"ם הבחין בין אפיקורס שדינו כעכו"ם ששחיטתו פסולה מדאורייתא לבין תלמידי צדוק ובייתוס ששחיטתן אסורה מפני דחיישינן שמא קלקלו אבל אינן פסולין כעכו"ם285. ומבואר ברמב"ם שרק אפיקורוס במזיד פסול לשחיטה כעכו"ם ולא אפיקורוס בשוגג. דסובר שהפוסל לשחיטה אינו השם אפיקורוס בעלמא אלא הרשעות שבגברא ולכן רק אפיקורס במזיד פסול. ובדומה לכך פסק נמי הרמב"ם לענין פסול עדות (פי"א מהל' עדות הל"י) וז"ל והאפיקורסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם, שהעכו"ם לא מעלין ולא מורידין ויש לחסידיהן חלק לעולם הבא, ואלו מורידין ולא מעלין ואין להן חלק לעולם הבא עכ"ל, ויוצא איפוא מהרמב"ם שרק האפיקורסין שמורידין ולא מעלין אותן פסולין לעדות דהיינו אפיקורסין שהן מזידין ולא אפיקורסין שהן שוגגין, כי הפוסל לעדות הוא רשעות הגברא שישנה במזיד ולא השם אפיקורוס בעלמא שחל אף בשוגג.
ב
ישנן עוד מקומות ברמב"ם שמצינו פסול גברא שאינו תלוי בחומר העבירה. עיין בפט"ו מהל' נשיאת כפים (הל"ג) שהרמב"ם כתב וז"ל כהן שהרג את הנפש אע"פ שעשה תשובה לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכו' וכהן שעבד כוכבים בין באונס בין בשגגה אע"פ שעשה תשובה אינו נושא את כפיו לעולם שנא' אך לא יעלו כהני הבמות וגו' וברכה כעבודה היא שנא' לשרתו ולברך בשמו, וכן כהן שהמיר לעכו"ם אע"פ שחזר בו אינו נושא את כפיו לעולם כו' עכ"ל. ומבואר דחלות השם של הורג נפש או עובד ע"ז שחל בגברא פוסל לעולם לעבודה ולנשיאת כפים ואע"פ שלא עבר על עבירה בזדון אלא בשוגג או באונס, ואפילו אחרי שעשה תשובה גמורה עדיין פסול הוא שאין חומר העבירה ועונשה ורשעות הגברא גורמים את הפסול אלא עצם המעשה שעשה גורם את חלות הפסול בגברא286.
ג
והנה מצינו שדין המוסר הוי נמי כמו אפיקורוס שמורידין אותו ואף הוא פסול לעדות (רמב"ם פי"א מהל' עדות הל"י) ואין לו חלק לעוה"ב (רמב"ם פ"ג מהל' תשובה הל"ו והלי"ב) ופסול לכתיבת סת"ם (פ"א מהל' תפילין הלי"ג). ולכאורה יפלא שהרי במסר ממון חבירו לערכאות של עכו"ם לא עבר אלא על איסור עשה של "לפניהם ולא לפני עכו"ם" (רש"י שמות כא: א ועיין נמי בגיטין דף פ"ח ב), והאיסור לכאורה איסור קל, וא"כ למה יענש בעונשים כ"כ חמורים שאין לו חלק לעוה"ב ושמורידין אותו. ומזה נראה שאין מענישים את המוסר משום עצם העבירה שעשה שהרי קלה היא אלא משום שם מוסר שחל בגברא ומפני עצם הרשעות של הגברא שמסר ממון ישראל לידי עכו"ם287.
ד
ועוד מקום שמצינו דיני פסול ועונשים שחלים בגברא אך לא מחמת עצם העבירה שעשה הוא בעד זומם וכפי שביאר מרן הגר"ח זצ"ל. שהרי מצינו בב"ק (דף עב:) בעד זומם שאביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. וצ"ע במחלוקת בין אביי ורבא שהרי משהוזמו העדות הוברר הדבר למפרע שהעידו לשקר ושעברו על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר בשעת הגדת העדות, וא"כ פשיטא דנעשו רשעים ופסולים למפרע שהרי עברו בשעת ההגדה על העבירה של עדות שקר.
ואמר הגר"ח זצ"ל שעבירת הלאו ד"לא תענה" בעצמה אינה פוסלת משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו288, ורק לאו שלוקין עליו פוסל לעדות וכדאיתא ברמב"ם (פ"י מהל' עדות הל' ב') וז"ל אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ופסול עכ"ל. ולכן פסול עד זומם לעדות הוי פסול מיוחד ופסולו הוא מחמת חלות ההזמה דנקרא "עד חמס" בפרשת הזמה (דברים י"ט: ט"ז) וכתיב (שמות כ"ג: י"א) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. לרבא השם של עד זומם חל בשעת גמר הדין ולכן נפסל רק מכאן ולהבא כי פסול עדות חל בו בשעה שחל השם דעד זומם. ולפי"ז יוצא שבבא הרוג ברגליו העד שהעיד לשקר לא יפסל לעדות שהרי לא הוזם, והעבירה של עדות שקר בעצמה אינה פוסלת ורק חלות השם של עד זומם פוסל, ושם עד זומם חל רק במקום הזמה ע"י שני עדים המזימים את הזוממין.
מאידך אביי סובר שעד זומם למפרע הוא נפסל. אליבא דאביי י"ל שמעשה העבירה של עדות שקר פוסלת ולפיכך פסול למפרע. ויוצא שבבא הרוג ברגליו העדים פסולים למפרע משעת העבירה של עדות שקר. מאידך י"ל שגם לאביי רק חלות השם של עד זומם פוסלת לעדות וס"ל שחלות השם חלה למפרע. ולפי"ז בבא הרוג ברגליו יהיו העדים כשרים דרק עדים זוממים שהוזמו בעדים נפסלים למפרע.
ישנם מקורות אחרים ליסוד הגר"ח זצ"ל בפסול עד זומם:
א) במס' מכות (ה:) שנינו: ר"ע אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, וא"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה כו' עכ"ל. וכתב הנ"י וז"ל פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם השלישי נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר וכו', עכ"ל. ויפלא, הרי השלישי לא עבר על עבירה של עדות שקר ולמה יענש289. וביאר הגר"ח זצ"ל שטעמו דמכיון שהשלישי הצטרף לכת הזוממים חל בו השם של עד זומם בשעה שהוזמו האחרים שבכת, וחייב מדין חלות השם של עד זומם שחל בגברא ולא משום עונש עבירת "לא תענה" שהרי הוא לא עבר בעבירה.
ב) הרמב"ם פסק (פ"כ מהל' עדות הל' ד') וז"ל ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בה מעשה, לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו, עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד, וז"ל זה הטעם לא ידעתי מהו וכו' א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך התראה, עכ"ל. ולכאורה דברי הרמב"ם תמוהים וכפי שהשיג עליו הראב"ד, מ"ש עדים זוממים שנענשים בלי התראה ממגדף. ואמר הגר"ח זצ"ל שיש לחלק שהרי במגדף מעשה העבירה מחייבו ואין אדם נענש עבור מעשה עבירה בלי התראה, ואילו בעדים זוממים אין מעשה העבירה עצם המחייב, אלא המחייב הוא חלות השם של עד זומם שחל בגברא בכל אופן ואפילו בשוגג, ולפיכך נענשים אפילו בלי התראה, ולזה התכוון הרמב"ם בכתבו שאין לעדים זוממים מעשה דהיינו שאין מעשה העבירה מחייבתם.
ג) עיין בש"ך (חו"מ סי' ל"א ס"ק א') שמביא מחלוקת בין חכמי בריסק בשני עדים שהכחישו זה את זה חד כנגד חד אם פסולים הם להעיד ביחד בעדות אחרת או לא. וצ"ע דממ"נ חד מינייהו העיד לשקר ופסול לעדות משום שעבר על איסור לא תענה והיאך יכולים להעיד ביחד בעדות אחרת.
ונראה לכאורה מכאן ראייה ברורה ליסוד הגר"ח זצ"ל שאין מעשה העבירה של "לא תענה" ושל הגדת עדות לשקר פוסל להעיד, אלא חלות השם של עד זומם בגברא או חלות השם של עד מוכחש בגברא. ושם זה חל רק ע"י הכחשה290 או הזמה מפי שני עדים ולא ע"י הכחשת עד א'. ולפיכך חד כנגד חד מצטרפים אח"כ לעדות אחרת291.
282 יתכן שהרמב"ם פסק כרבי. א"נ דפליג הרמב"ם אתוס' וס"ל דאף לרבנן שלשה רשעים האלה חייבים הם כרת. ומ"מ פטורים מקרבן וכדמבואר למעלה. ועיין במהרש"א על התוס' כאן ובמס' שבועות (דף יג א).
283 ומש"כ הרמב"ם שהלאו "גורם לאדם לטורדו מעוה"ב" אינו ר"ל דהעונש דכרת חל מחמת הלאו, אלא שהלאו גורם חלות שם רשע בגברא ונכרת משום רשעותו ולא מפני הלאו.
284 עיין בקובץ מאמרים להרה"ג ר"א וסרמן זצ"ל הי"ד במש"כ בשם הגר"ח זצ"ל שאפיקורוס בשוגג הוי "נעבעך אפיקורוס", וחילק בין שגגות שונות, ועע"ש בביאור המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (פ"ג מהל' תשובה הלי"ז).
285 עיין בלחם משנה (הלי"ד) ולפי' רבינו זצ"ל תמיהתו מתורצת.
286 ולפי"ז לכאורה יוצא שאפיקורוס בשוגג נפסל לנשיאת כפים לעולם ואפילו אחרי תשובה, וכמו מי שעבד ע"ז בשוגג או מי שהמיר לעכו"ם ולבסוף עשה תשובה שפסול. ויתכן שרק מי שהמיר לע"ז ממש נפסל ולא אפיקורוס המאמין בדיעות כוזבות דעלמא וכלישנא דקרא "כהני במות". וע"ע בהגהות מיימוניות (אות ג') שרבינו גרשום חולק על הרמב"ם ומכשיר מומר שעשה תשובה לישא את כפיו. ולכאורה סובר שהפסול תלוי ברשעות הגברא.
287 עיין ברשימות שיעורים לב"ק (דף ה א ד"ה למעוטי מוסר ושם ד"ה שאני מוסר).
288 והא דלוקין כשהעידו בבן גרושה והוזמו דייק הגר"ח זצ"ל דלהרמב"ם אין זה משום לא תענה אלא מהלכה מיוחדת דלוקים בד' דברים אלו בלבד - בבן גרושה, בחיוב גלות, בחיוב כופר, ובעבד עברי - והוא ע"פ הפסוק והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דכ"כ הרמב"ם (פ"כ מהל' עדות הל"ח) וז"ל וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן עכ"ל עיי"ש ובשיעורים לב"ק (עד ב) על התוס' ד"ה הוה. והנה אי נימא כמש"כ האחרונים שהתחדש מוהצדיקו דלוקים על בן גרושה ובן חלוצה מחמת הלאו דלא תענה יוצא דבעדות בן גרושה ובן חלוצה נפסל למפרע לכו"ע, וצ"ע.
289 עי' בתומים סי' ל"ח ובשאגת אריה למס' מכות שהקשו כן, ותירצו שמאחר שמצריכים שיראו העדים זה את זה ואחרת הרי הן שתי עדויות, מוכרחים איפוא להסיק שהעד השלישי אמר שהוא ראה את שני העדים האחרים, וא"כ גם הוא העיד עדות שקר. ונראה דאפ"ה לא העיד לשקר לחייב את הנידון, אלא שהשקר שהעיד שראה את האחרים מצרפו לכת הזוממים, ומחוייב משום חלות השם דעד זומם, וכביאור הגר"ח זצ"ל.
290 עיין במסכת ב"ב (דף לא ב) ובשיעורים לב"ק (עב ב) תוס' ד"ה אין.
291 עיין בכתובות (דף כב ב) ובמחנה אפרים הל' עדות סי' ו', וע"ע ברמב"ם (פי"ב מהל' גירושין הל"ט). ולפי דברי רבינו על פי יסוד הגר"ח זצ"ל הרמב"ם שם מבואר. וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק (דף עב ב ד"ה עד זומם כו').

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

ולא בעבודת כוכבים. אין חייבין צבור להביא פר לעולה ושעיר לחטאת: אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. כגון זיבוח וקיטור ונסוך והשתחוואה אבל מחבק ומנשק לא והך דרשא מעליה נפקא כדמפרש ואזיל: ונאמר להלן עליה. בחייה שהוא מופנה לדרשא: לאשמת העם. כלומר אשמתו כאשמת צבור: [ולא בעבודת כוכבים]. קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך וכי תשגו: מעיני מעיני. מפר העלם דבר: ואם נפש אחת. התם כתיב בפרשת שלח לך: מעליון. מצבור והתם ילפינן להו מפר העלם: תורה אחת. לענין קרבן כתיב בפר עבודת כוכבים תורה כל התורה במשמע הוקשה כל התורה לענין קרבן לעבודת כוכבים: מה עבודת כוכבים על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. כדכתיב התם והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה אלמא כולה פרשתא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת מישתעי: אשכחן יחיד ונשיא ומשיח. בהך היקישא לא משמע אלא הני דכתיב והנפש ואלו לבדן במשמע שהן יחידין דהני קראי כתיבי בפרשת ואם נפש אחת בעבודת כוכבים: אמר קרא. גבי יחיד ונשיא ומשיח: ואם נפש. וי''ו מוסיף על ענין ראשון: וילמד עליון מתחתון. צבור מיחידים: יליף מעיני מעיני. שאר מצות מעבודת כוכבים: מרובים. עיר הנדחת: יכול נחלק בקרבנותיהם. אם עבדו בני עיר אחת עבודת כוכבים בשוגג יהו חלוקים בקרבנם שלא יביא כל אחד קרבנו שעיר כיחיד: ת''ל כו'. אין חלוקים מתורת יחיד אלא רוב ישראל או כולן כדכתיב ואם מעיני העדה (במדבר טו) אבל בני עיר אחת יחידים הם: בהוראה. היינו העלם דבר שהורו ב''ד שהעבודת כוכבים מותרת ועשו צבור על פיהם: א''נ. אפי' לא משכחת לה קרבן לחלק נימא צריכים הני מרובים חילוק בין יחיד וליכא הלכך אין להם כפרה קמ''ל: אמו אנוסת אביו. שנשאה אחיו מאביו אחרי כן ומת בלא בנים ונפלה לפני בנה לייבום: בפלוגתא דר' יהודה ורבנן. כדאמרי' לעיל (דף ד.) ורבי יהודה אוסר באנוסת אביו ולר' יהודה לא משכחת לה אם נופלת לפני בנה ליבום אלא לרבנן ובאנוסה ולהכי לא תנא לה דבפלוגתא לא קא מיירי: והרי איסור מצוה ואיסור קדושה. לקמן בפרק כיצד (דף כ.) כל שאיסורו איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת. איסור מצוה כגון שניות מד''ס כדמפרש לקמן בפ''ב (כא.) או איסור קדושה כגון שנפלה לפניו ממזרת או נתינה שהיא בלאו חולצת ולא מתייבמת חולצת דלא אלים איסור לאו בלא כרת לאפקועי ייבום לגמרי ולא מתייבמת דהא אסורה לי' ופליג ר''ע דאמר בפ' החולץ (לקמן דף מט.) חייבי לאוין כחייבי כריתות דקתני איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא דיש ממזר מחייבי לאוין ולר''ע אלים לאו למיפטרה בולא כלום כערוה גמור': את הצרות. צרת ערוה מתייבמת:
מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. אגב שיטפיה נקט לישנא דמתני' דהוריות (דף ח.) דאייתי לעיל דשגגתו חטאת לא קים ליה באחות אשה אלא מהכא: בעבודת כוכבים אתיא מעיני מעיני. לא מצינו למימר אתיא מצות מצות דכל מצות דכתיב בעבודת כוכבים איצטריך לכדדריש בספרי כל מצות זו עבודת כוכבים ששקולה כנגד כל המצות: וילמד תחתון מעליון. וא''ת תיפוק לי דכתיב התם כרת בהדיא כדדרשי רבנן בסמוך וי''ל דלר' ההוא כרת במברך את השם דהכי כתיב את ה' הוא מגדף ונכרתה ובפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) אית לי' לרבי מגדף היינו מברך את השם: ורבנן האי סברא מנא להו. וא''ת כולה מילתא תיפוק לי מעליה דג''ש ניתנה לידרש לכל מילי וי''ל דעליה דכתיב גבי אחות אשה וגבי חטאת לא מופנה וההוא דיבום מופנה ור''ת אומר דאפילו מופנה ההיא דאחות אשה כיון דההוא דחטאת לאו מופנה שבקינן ליה למופנה מצד אחד ודרשינן ממופנה משני צדדין כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כב: ושם): מה עבודת כוכבים דבר שחייבים על זדונה כרת. וא''ת ואימא מה עבודת כוכבים שחייבים על זדונה סקילה וי''ל דלא גמרינן אלא מה דכתיב בההוא קרא דלא כתיב התם אלא כרת דקסבר מגדף היינו עובד עבודת כוכבים וה''נ לרבנן דלא גמרי מה עבודת כוכבים שיש בה לאו וכרת ולא בעו לאו כיון דלא כתיב בההוא פרשה תדע דבפרק בתרא דמכות (ד' יג: ושם) ממעט פסח ומילה משום דבעינן דומיא דעבודת כוכבים דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו ולא ממעט להו משום דלית בהו לאו כמו בעבודת כוכבים ומיהו לרבי דנפקא ליה חטאת מעליה בעי לאו וכרת כמו באחות אשה ואתי שפיר דבשבועות (דף יג.) דריש רבי דבפורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אית בהו כרת ולא חשיב להו בהדי ששה ושלשים כריתות משום דלא אשכחן בהו לאו.: ורבנן. לית להו כרת בפורק עול ומפר. ברית ומגלה פנים אלא מוקמי ג' כריתות בעבוד' כוכבים בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סד:) ע''כ גליון: מאי לייתו לייתו פר כו'. קסבר דכיון שחלקם מכל חייבי מיתות ב''ד דממונן פלט חלקינן להו מכל מתכפרים וקשיא דליתו כבש או איל ואפי' איכא שום מתכפר דמייתי מ''מ הוה ליה לאקשויי: והרי איסור מצוה ואיסור קדושה דפליגי ר''ע ורבנן. בכל דוכתי פשיטא ליה להש''ס דחייבי לאוין לר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין לאו בני חליצה וייבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובהערל (לקמן דף עט:) גבי פצוע דכא וכרות שפכה ובפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נג:) ותימה לר''י דאמאי לא אמרינן נמי לר''ע דליתי עשה ולידחי לא תעשה:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד