דלג לתוכן

יבמות ז ע"א - Steinsaltz

If the Temple service, which includes the sacrifice of offerings, is so severe that it overrides Shabbat, as offerings were brought on Shabbat, and yet the halakha of murder overrides it, i.e., the obligation to execute a sentenced convict overrides the Temple service, as it is stated with regard to one sentenced to death: “You shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14), then in the case of Shabbat, which is overridden by the Temple service, is it not right that the halakhot of murder should likewise override it?

§ The Gemara analyzes a puzzling statement in the above baraita. And what is the meaning of the claim: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, which the tanna stated in an unexplained reversion to his previous suggestion? The Gemara explains that this is what he is saying: The a fortiori reasoning can be refuted, as the obligation to bury a corpse with no one available to bury it [met mitzva] can prove otherwise, as the obligation to bury a met mitzva overrides the Temple service, and yet it does not override Shabbat. The tanna then retracted his statement and said that one can claim that the burial of a met mitzva overrides Shabbat by means of the same a fortiori inference: If the Temple service overrides Shabbat, and the burial of a met mitzva overrides it.

The Gemara pauses in the middle of the a fortiori inference to explain this last point. This is derived from the superfluous phrase “or for his sister” in the verse “He shall not make himself ritually impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), which is referring to a nazirite. This verse teaches that even a nazirite on his way to sacrifice the Paschal lamb must render himself ritually impure to bury a met mitzva. The Gemara resumes the a fortiori inference: If so, as Shabbat is overridden by the Temple service, is it not right that the burial of a met mitzva should override it? Therefore, the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3).

This concludes Rav Shimi bar Ashi’s interpretation of the baraita, that the tanna suggested that a court-administered death penalty might override Shabbat not because of the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, but due to a potential a fortiori inference. The Gemara asks: And according to that which entered his mind at the outset, that the assumption of the tanna was indeed based on the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, what is the meaning of the clause: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, that the tanna said? How should the baraita be explained according to the initial interpretation?

The Gemara explains that this is what the tanna is saying: It would have been possible to say the following: How do I establish the verse “Every one who profanes it shall surely be put to death” (Exodus 31:14)? This applies to other prohibited labors, except for court-imposed capital punishment. However, court-imposed capital punishment overrides Shabbat, as a positive mitzva comes and overrides a prohibition.

The tanna then retracted his statement and said: You can say that we stated the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, yet this is true for a regular prohibition alone. However, did you hear that it overrides a prohibition that includes karet? The tanna then said, hinting at a counter-claim: Is that not to say, with regard to the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, that the prohibition is more stringent than the positive mitzva? After all, the court punishes one who violates a prohibition with lashes, which is not the case for a failure to uphold a positive mitzva. And yet by Torah law the positive mitzva comes and overrides it.

If so, what difference is it to me if it is a case of a minor stringency and what difference is it to me if it is a major stringency? Once the Torah has stated that a positive mitzva supersedes a prohibition, there should be no difference between a relatively stringent prohibition and a lenient one. Therefore, the verse states: “You shall not kindle.” In sum, the Gemara has not found a clear proof for the opinion that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet.

Consequently, the Gemara suggests a different interpretation. The superfluous phrase “with her” indeed teaches that the obligation of levirate marriage does not override the prohibition with regard to women with whom relations are forbidden. However, this derivation is required not because one might have thought that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet. Rather, this phrase is necessary because it could enter your mind to say: Let this case of a brother’s wife, to whom the mitzva of levirate marriage applies, be treated in accordance with a well-established hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization.

The Gemara explains the application of this principle to the current case. Since the prohibition proscribing a brother’s wife is included in the general prohibition with regard to women with whom relations are forbidden, it can be claimed that the halakha of levirate marriage renders not only a brother’s childless wife permitted, but in this case it renders permitted all women with whom relations are usually forbidden. As it is taught in a baraita that clarifies this hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization. How so?

The baraita provides an example of this principle by citing a verse: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace-offerings that belong to the Lord, with his ritual impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). But aren’t peace-offerings included in the general category of all consecrated offerings? And why were they explicitly singled out from of the rest in the above verse? To draw an analogy between them and to say to you: Just as peace-offerings are unique in that they are consecrated for the altar, so too, this halakha that one who eats of them is liable to receive karet applies to all food that is consecrated for the altar, which excludes objects that are consecrated for the Temple maintenance.

The above baraita provided an example of the principle that an item singled out from a general category teaches a halakha with regard to the entire category. Here too, one can argue: This case of a brother’s wife was included in the general category of all women with whom relations are forbidden, and why was she singled out? To compare to her and say to you: Just as a childless brother’s wife is permitted, so too, all women with whom relations are forbidden are likewise permitted.

The Gemara raises an objection: Is it comparable? There, in the case cited as an example of this hermeneutical principle, the generalization, i.e., all offerings, are included in the prohibition against eating offerings while ritually impure, and the detailed case of peace-offerings is also included in the prohibition. Consequently, it can be said that the specific case was singled out to teach about the entire category. By contrast, here, in the case of levirate marriage with forbidden relatives, the generalization is included in the prohibition against engaging in forbidden relations, and yet the detailed case is permitted. Therefore, it cannot be said that the detail has been singled out so as to clarify some aspect of the general category; rather, its halakha differs from the rest.

Instead, this case is comparable only to those that fit a different hermeneutical principle, concerning a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter. If a novel aspect or special ruling is taught with regard to a specific case within a broader general category, then you cannot return it to its generalization even for other matters, to the extent that this case has been entirely removed from the general category until the Torah explicitly returns it to its generalization. As it is taught in a baraita: With regard to a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter, you may not return it to its generalization until the Torah explicitly returns it to its generalization.

How so? The baraita provides an example of this principle. With regard to the guilt-offering of a leper, the verse states: “And he shall slaughter the sheep in the place where they slaughter the sin-offering and the burnt-offering, in the place of the Sanctuary; for as the sin-offering is the priest’s, so is the guilt-offering” (Leviticus 14:13). As there is no need for the verse to state: “As the sin-offering…so is the guilt-offering,” since apparently this comparison does not teach anything new because the halakhot of guilt-offerings are already stated elsewhere (Leviticus 7:1–10), then what is the meaning when the verse states: “As the sin-offering…so is the guilt-offering”?

Since the guilt-offering of a leper was specified from the general category of all guilt-offerings to discuss a new matter, i.e., that the blood is placed on the thumb of the right hand and the big toe of the right foot of the leper, one might have thought that this guilt-offering does not require placement of the blood and sacrificial parts on the altar, as for this guilt-offering the placement of blood on the leper is sufficient.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - א

ומה מצות עבודה של קרבן במקדש, שהיא מצוה חמורה,

ומכח חומרתה היא דוחה שבת -

ובכל זאת "רציחה", דהיינו, המצוה להמית את הרוצח, דוחה אותה, את מצות העבודה במקדש.

שנאמר במצוה להמית את הרוצח [שמות כא]: "מעם מזבחי - תקחנו למות".

שאפילו אם היה הרוצח במקדש, ורוצה לעבוד, שולחים בית דין ולוקחים אותו משם, כדי להענישו בעונש מיתה המגיע לו [חוץ מאשר אם היה הרוצח על גבי המזבח, ועבודה בידו].

ומוכח מכאן, שחומרת המצוה להעניש את המחוייב מיתה, עדיפה על מצות העבודה במקדש. וכל שכן שהיא עדיפה על מצות שבת, הנדחית מפני העבודה.

ואם כן, שבת, שנדחית מפני עבודה במקדש - אינו דין שתהא "רציחה", דהיינו, המצוה להעניש את החוטא, דוחה אותה!

וממשיכה הגמרא להסביר את דברי תנא דבי רבי ישמעאל:

ומאחר ויש לו קל וחומר שמצות הענשת החוטא תדחה את השבת - מאי "או אינו", דקאמר תנא דבי רבי ישמעאל, שלא תדחה מיתת בית דין את השבת!?

הכי קאמר: קבורת מת מצוה תוכיח! שעל אף חומרתה, שהיא דוחה אפילו את מצות העבודה במקדש, ובכל זאת אין דוחה את השבת.

ומכאן נלמד שאף "רציחה", המתת החוטא, אף על פי שהיא דוחה את העבודה, היא לא תדחה שבת.

שהרי מצות המתת החוטא אינה חמורה כמצות הקבורה של מת מצוה, ואם קבורת מת מצוה אינה דוחה את השבת, כל שכן שמצות המתת החוטא אינה דוחה שבת.

ולכן אמר: "או אינו, אלא אפילו מיתת בית דין אינה דוחה את השבת".

ומה שחזר ואמר "או אינו אלא אפילו בשבת", כך ביאורו:

הדר אמר, קבורת מת מצוה עצמה, נלמד שתדחה שבת, מקל וחומר:

ומה עבודה, שהיא דוחה שבת - בכל זאת קבורת מת מצוה דוחה אותה, שכך למדנו [במסכת מגילה ג ב] מ"ולאחותו - לה יטמא".

שבת, שנדחית מפני עבודה - אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה!

תלמוד לומר: [שמות לה] "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

ואם כן, אין לנו ללמוד מכאן שמצות עשה דוחה את השבת, ושוב חוזרת הקושיא למה איצטריך "עליה".

אך לפני שתמשיך הגמרא, היא מבארת מה היה המהלך שלה בהבנת דברי תנא דבי רבי ישמעאל, לפי ההנחה שהניחה תחילה, שיש ללמוד מדבריו שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ולכן הוצרך הכתוב לומר שאין מיתת בית דין דוחה שבת.

למאי דסליק אדעתיה מעיקרא, לפי מה שהעלינו בדעתינו תחילה, בדברי תנא דבי רבי ישמעאל, דאתי עשה ודחי לא תעשה - מאי "או אינו אפילו מיתת בית דין אינה דוחה את השבת", דקאמר תנא דבי רבי ישמעאל?

והרי לפי ההוה אמינא הזאת, כיון שלדעתו עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, מדוע חזר בו? ומדוע לא תדחה המצוה של המתת החוטא את השבת.

ומשנינן: הכי קאמר תנא דבי רבי ישמעאל, לפי הבנתנו בהתחלה:

מה אני מקיים [שמות לא] "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין.

אבל מיתת בית דין, כן דחי שבת, היות דאתי עשה ודחי לא תעשה.

הדר אמר, אך חזר ואמר "או אינו אלא אפילו במיתת בית דין":

כי מנין לנו להניח שמצות עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת?

אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה - לא תעשה גרידא.

אבל לא תעשה שיש בו כרת - מי שמעת ליה דדחי?

הדר חזר ואמר, "או אינו אלא אפילו בשבת", לפי שיש להוכיח שההנחה הראשונה היתה נכונה, ואכן מצות עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת.

כי אטו, האיך עשה דוחה את לא תעשה.

לאו, הלא לא תעשה חמור מיניה, ממצות עשה, שהרי על עבירת לא תעשה לוקים, ואילו על ביטול מצות עשה, או על עבירת "איסור עשה", אין לוקים.

ואם בכל זאת מצינו שקאתי עשה הקל ודחי ליה ללא תעשה החמור, שוב אין גבול לחלק בין לאו שיש בו כרת ובין לאו שאין בו כרת. שהרי מסברא גם לאו כשלעצמו חמור ממצות עשה, ובכל זאת הוא נדחה מפניו.

ואם כן, מה לי דחיית חומרא זוטא [של לאו גרידא], ומה לי דחיית חומרא רבה [של לאו שיש בו כרת]!

תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת".

ועתה, לאחר שהסבירה הגמרא את ההבנה בדברי תנא דבי רבי ישמעאל לפי ההוה אמינא, היא חוזרת למסקנה, שתנא דבי רבי ישמעאל אינו סובר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, אלא שהוא הסתמך על הקל וחומר, שמצות המתת החוטא תדחה שבת, ולכן היה צריך לדרוש מ"לא תבערו אש בכל מושבותיכם", שאינה דוחה.

ושוב חזרה למקומה השאלה: לשם מה צריך את הלימוד של "עליה"!?

ומביאה הגמרא מהלך חדש בהסבר הלימוד של "עליה":

אלא לכן איצטריך "עליה", הואיל וסלקא דעתך אמינא, תיהוי האי אשת אח "דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל - ללמד"

שהרי אשת אח נכללה בין כל העריות שהן חייבי כריתות, שהרי בסוף פרשת עריות, הכוללת את אשת אח, נאמר "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו!".

והיא יצאה מן הכלל, שאם מת האח בלי בנים היא מתייבמת.

ואחת משלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן [המידה השמינית בברייתא של שלש עשרה מידות, שהיה רבי ישמעאל אומר], היא המידה:

"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל, ללמד - לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא!".

וכדתניא במסכת כריתות [ב ב]:

דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו [בלבד] יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא.

כיצד?

נאמר בדין אדם האוכל בשר קדשים כשהוא טמא [ויקרא ז]:

"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה', וטומאתו עליו - ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".

והלא שלמים בכלל כל הקדשים שנאמר בהם כרת על אכילתם בטומאה, היו, ולמה יצאו שלמים מכלל הקדשים, להכתב בפני עצמן?

אלא יצאו שלמים מכלל הקדשים, כדי להקיש אליהן את שאר הקדשים, ולומר לך, כי רק על אכילת קרבנות כשהוא טמא חייבים כרת, ולא על אכילת קדשים אחרים שאינם קרבנות:

מה שלמים מיוחדים בכך שהם קדשי מזבח וחייבים עליהם כרת מי שאוכלם כשהוא טמא, אף כל קדשי מזבח, רק עליהם חייבים כרת מי שאוכלם כשהוא טמא.

יצאו קדשי בדק הבית, שהאוכלם כשהוא טמא, אינו חייב כרת!

והכא נמי, במצות יבום, הא ערות אשת אח בכלל כל העריות היתה.

ולמה יצתה ערות אשת אח להיות מותרת במקום יבום, שנאמר "יבמה יבוא עליה"?

אלא, לפיכך יצאה אשת אח מכל העריות במקום יבום, להקיש אליה את שאר העריות, במקום יבום, ולומר לך: מה ערות אשת אח שריא, מותרת היא במקום יבום, אף כל עריות נמי שריין, מותרות הן במקום יבום.

ולכן איצטריך "עליה" לשלול לימוד זה ביבום.

ודחינן: מי דמי היציאה מהכלל של שלמים מכלל הקדשים, ליציאה מן הכלל של אחות אשה מכלל העריות!?

והרי התם, שם, בדין אוכל קדשים בטומאה, הן הכלל של אכילת הקרבנות הוא באיסור של אכילת קדשים בטומאת הגוף, והן הפרט, קרבן שלמים שיצא מן הכלל, גם הוא בכלל האיסור של אכילת קדשים בטומאת הגוף.

ובלימוד מהמידה הזאת שבתורה, לא יצא הפרט ללמד על חידוש בכלל, אלא הוא בא רק להגביל את הכלל, שיהיה רק כעין הפרט.

וכמו שהוא מלמד שם, כי רק קרבנות יהיו אסורים באכילה לטמאים, ולא קדשי בדק הבית.

אבל הכא, במצות יבום, הרי הכלל של כל העריות הוא באיסור, ואילו הפרט של ערות אשת אח, שיצא מן הכלל ללמד, הוא בהיתר! ללמד שאשת אח מותרת.

ואין זו המידה שבתורה המוזכרת באכילת קדשים!

אלא, הא, אשת אח במקום יבום, שהיא דבר שיצא מן הכלל של איסור ללמד דבר היתר, לא דמי למידה זו שבתורה, אלא למידה אחרת: וכך שנינו, במדה האחת עשרה, בברייתא של שלש עשרה מידות שהיה רבי ישמעאל אומר:

"דבר שהיה בכלל, ויצא ממנו פרט, לידון בדבר החדש - שאי אתה יכול להחזירו להשוות את הפרט לכללו, ולא להשוות את הכלל לפרטו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש, להשוותם".

וכמו כן ביבום, כיון שיצא הפרט של אשת אח מן הכלל של שאר עריות לידון בדבר חדש של היתר ליבום, אינך יכול להשוות את כלל העריות אליו, ולהתיר גם את שאר העריות ליבום, שהרי לא חזר הכתוב להשוותם.

ואם כן, גם בלא הלימוד של "עליה" לא היה מקום לומר שגם שאר העריות יהיו מותרות ביבום.

דתניא: דבר שהיה בכלל, ויצא ממנו פרט לידון בדבר החדש, אי אתה רשאי להחזירו להשוות את הפרט לכללו, ואת הכלל לפרטו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש.

כיצד?

נאמר בקרבן אשם שמביא מצורע לטהרתו יחד עם קרבן חטאת ועולה [ויקרא יד]:

"ושחט את הכבש של קרבן האשם במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, במקום הקדש.

כי כדין חטאת כך דין האשם הוא, לכהן".

שאין תלמוד לומר את סוף הפסוק "כחטאת האשם"

שהרי. לענין מקום השחיטה בצפון כבר נאמר בתחילת הפסוק שיש לשחוט את אשם מצורע במקום החטאת, שהוא בצפון.

ולענין צורת מתן דמיו על המזבח ולענין אכילת בשרו, הוא נכלל בכל האשמות, ב"זאת תורת המצורע":

ואם כן, מה תלמוד לומר "כחטאת האשם"? לאיזה ענין הוצרך הכתוב להשוותם.

לפי שיצא אשם מצורע מהכלל של קרבנות אשם, לידון בדבר החדש, בנתינת דם על בהן יד המצורע הימנית, ועל בהן רגל המצורע הימנית.

ולפי שיצא מכלל האשמות, יכול לא יהא טעון אשם מצורע מתן דמים והקטרת אימורים לגבי מזבח כשאר קרבנות אשם?

ומה עבודה, עבודת המקדש והקרבנות, שהיא חמורה עד כדי כך שהיא דוחה שבת, שהרי מקריבים קרבנות גם בשבת, ובכל אופן רציחה דוחה אותה, שכהן שרצח ונידון למיתה ורוצה לעבוד עבודה, בית הדין שולחים ומביאים אותו למות, והחובה להמיתו דוחה את העבודה, שנאמר עליו: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), שבת שנדחת מפני עבודה, אינו דין וכי אין זה קל וחומר שתהא רציחה דוחה אותה?

ובהמשך לקו־מחשבה זה: ומאי [ומה] ענין הביטוי "או אינו" ("או אינו אלא בחול ולא בשבת") דקאמר [שאמר] התנא בדיון — הכי קאמר [כך אמר]: שאפשר לדחות ולומר: קבורת מת מצוה, החובה לקבור מת שאין לו מי שיקברנו, תוכיח שלא דנים את הקל וחומר, שאנו יודעים שהיא דוחה את העבודה, ובכל זאת אין היא דוחה את השבת. הדר [חזר] ואמר אותו תנא, בנימוקים הרמוזים בתוך הדיון שלו: הרי אפשר גם לומר כי קבורת מת מצוה תדחה שבת מאותו קל וחומר: ומה עבודה שהיא דוחה את השבת — קבורת מת מצוה דוחה אותה,

ואנו למדים זאת מייתור המלה "ולאחותו" האמור בנזיר ("לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם". במדבר ו, ז) ומכאן למדו שאפילו נזיר והולך לשחוט קרבן פסח חייב להיטמא למת מצוה, אם כן שבת שנדחה מפני עבודה — אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה? על כן תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג).

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא [ולפי מה שעלה על דעתו של המקשה מתחילה] שהנימוק הוא דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] לא תעשה, מאי [מה] עניינו ומה תוכנו של "או אינו" דקאמר [שאומר] התנא?

ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר], זו היתה הכוונה: שאפשר היה לומר מה אני מקיים את דברי הכתוב "מחלליה מות יומת" (שם לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין. אבל מיתת בית דין דחי [דוחה] את השבת, משום דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] לא תעשה.

הדר [חזר] ואמר כנגד טענה זאת טענה אחרת: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] בכלל דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה, הרי זה דווקא לא תעשה גרידא [סתם], אבל לא תעשה שיש בו כרת — מי שמעת ליה דדחי [האם שמעת אותו שהוא דוחה]? הדר [חזר] ואמר התנא, ורמז לנימוק נגדי: אטו [וכי] כלל זה ש"עשה דוחה את לא תעשה", לאו [האם לא] הלא תעשה חמור מיניה [ממנו, מן העשה]? שהרי על מצוות לא תעשה יש עונש מלקות בית דין, מה שאין במצוות עשה, ובכל זאת, קאתי [באה] מצות עשה ודחי ליה [ודוחה אותו], שגזירת הכתוב היא שעשה דוחה את לא תעשה, ואם כן

מה לי חומרא זוטא [קטנה] ומה לי חומרא רבה [גדולה], שכיון שאמרה התורה שמצות עשה דוחה את מצות לא תעשה אין כבר הבדל אם זו מצות לא תעשה חמורה או קלה, לכן תלמוד לומר "לא תבערו". ואם כן, בסופו של דבר לא הבאנו עדיין מקור ברור לסברה שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

ולכן באים לדון באופן אחר: ייתור המלה "עליה" באה ללמד שלא ידחה הייבום את איסורי העריות, אלא אצטריך [הוצרכה] המלה "עליה", כי סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] כך: תיהוי האי [תהיה זאת] אשת אח שעליה חלה מצות הייבום, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כדי ללמד, ונדון ממנה לפי כלל זה של מדרש ההלכה האומר כי דבר שהיה בתוך כלל מסויים, ונאמר בו דין מסויים, לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכיון שאיסור אשת אח הוא בכלל איסורי העריות ("כי כל העושה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם". ויקרא יח, כט), נאמר אם כן כי דין הייבום מתיר לא רק איסור ערוות אשת אחיו שאין לו בנים, אלא גם את שאר העריות.

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בהסבר עיקרה של מידה זו שהתורה נדרשת בה: דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל כדי ללמד — לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כיצד?

דוגמה ללימוד זה, ממה שנאמר: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ). ולכאורה נשאלת השאלה: והלא שלמים בכלל כל קדשים היו, ולמה יצאו מן הכלל ונתפרטו במיוחד — להקיש (להשוות) אליהן, ולומר לך: מה שלמים מיוחדים שהם קדשי מזבח — אף כל קדשי מזבח יש בהם דין זה, שהאוכל מהם בטומאה חייב כרת. ולמדנו מכאן שיצאו קדשי בדק הבית שהם מוקדשים לצורך המקדש אבל אינם קרבנות, שבהם אין חיוב אם אוכלם או נוגע בהם בטומאה.

הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר כך: הא [הרי] אשת אח בכלל כל העריות היתה, ולמה יצתה מכללן — להקיש אליה, ולומר לך: מה אשת אח שריא [מותרת] במקום שאין לו בנים, אף כל עריות כולן נמי שריין [גם כן מותרות].

ודוחים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] במקרה שהובא כדוגמה למידה זו, הכלל, כל הקרבנות כולם, הם באיסור טומאה, ואף הפרט, השלמים, הם באיסור, ולכן אפשר לומר שהפרט יצא ונתפרט כדי ללמד על הכלל כולו. אבל הכא [כאן] לגבי ייבום בעריות, הלא הכלל הוא באיסור ערוה, והפרט הוא בהיתר.

והפרט איננו יוצא איפוא לפרש את הכלל, אלא הוא כנגד הכלל, הא לא דמי [הרי מקרה זה איננו דומה] אלא למידה אחרת שהתורה נדרשת בה: לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, שאם יש פרט מתוך כלל גדול יותר, שנתפרשה בו מצוה חדשה, או דין חדש מיוחד — שאי אתה יכול להחזירו לכללו אף לשאר עניינים, ואפשר לומר שבעצם אינו שייך לכלל זה, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש לגבי שאר דינים. דתניא [שכן שנינו בברייתא] באותו ענין: דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש — אי אתה רשאי להחזירו לכללו, עד שיחזירנו לך הכתוב בפירוש.

כיצד? דוגמא לדבר ממה שנאמר בדין אשם המצורע: "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העלה במקום הקדש כי כחטאת האשם הוא לכהן" (שם יד, יג), שאין תלמוד לומר "כחטאת האשם", שלכאורה אין דימוי זה לחטאת מלמדנו דבר, שהרי דיני האשם כולם נתפרשו לנו במקומם (שם ז, א-י) ומה תלמוד לומר, מה הלימוד במילים "כחטאת האשם"?

לפי שיצא אשם מצורע מכלל כל הקרבנות (ומכלל האשמות) לידון בדבר החדש, שנותנים את דמו על בהן יד ובהן רגל הימנית של המצורע. אם כן, יכול לא יהא אשם זה טעון מתן דמים (זריקת דם על המזבח) ומתן אימורים (חלב ושאר החלקים המוקרבים) לגבי מזבח, ונאמר שדי באשם זה רק במתן הדם על בהונות המצורע בלבד —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the Temple service, which includes the sacrifice of offerings, is so severe that it overrides Shabbat, as offerings were brought on Shabbat, and yet the halakha of murder overrides it, i.e., the obligation to execute a sentenced convict overrides the Temple service, as it is stated with regard to one sentenced to death: “You shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14), then in the case of Shabbat, which is overridden by the Temple service, is it not right that the halakhot of murder should likewise override it?

§ The Gemara analyzes a puzzling statement in the above baraita. And what is the meaning of the claim: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, which the tanna stated in an unexplained reversion to his previous suggestion? The Gemara explains that this is what he is saying: The a fortiori reasoning can be refuted, as the obligation to bury a corpse with no one available to bury it [met mitzva] can prove otherwise, as the obligation to bury a met mitzva overrides the Temple service, and yet it does not override Shabbat. The tanna then retracted his statement and said that one can claim that the burial of a met mitzva overrides Shabbat by means of the same a fortiori inference: If the Temple service overrides Shabbat, and the burial of a met mitzva overrides it.

The Gemara pauses in the middle of the a fortiori inference to explain this last point. This is derived from the superfluous phrase “or for his sister” in the verse “He shall not make himself ritually impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:7), which is referring to a nazirite. This verse teaches that even a nazirite on his way to sacrifice the Paschal lamb must render himself ritually impure to bury a met mitzva. The Gemara resumes the a fortiori inference: If so, as Shabbat is overridden by the Temple service, is it not right that the burial of a met mitzva should override it? Therefore, the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3).

This concludes Rav Shimi bar Ashi’s interpretation of the baraita, that the tanna suggested that a court-administered death penalty might override Shabbat not because of the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, but due to a potential a fortiori inference. The Gemara asks: And according to that which entered his mind at the outset, that the assumption of the tanna was indeed based on the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, what is the meaning of the clause: Or perhaps it is only the case that capital punishments may be administered even on Shabbat, that the tanna said? How should the baraita be explained according to the initial interpretation?

The Gemara explains that this is what the tanna is saying: It would have been possible to say the following: How do I establish the verse “Every one who profanes it shall surely be put to death” (Exodus 31:14)? This applies to other prohibited labors, except for court-imposed capital punishment. However, court-imposed capital punishment overrides Shabbat, as a positive mitzva comes and overrides a prohibition.

The tanna then retracted his statement and said: You can say that we stated the principle that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, yet this is true for a regular prohibition alone. However, did you hear that it overrides a prohibition that includes karet? The tanna then said, hinting at a counter-claim: Is that not to say, with regard to the principle that a positive mitzva overrides a prohibition, that the prohibition is more stringent than the positive mitzva? After all, the court punishes one who violates a prohibition with lashes, which is not the case for a failure to uphold a positive mitzva. And yet by Torah law the positive mitzva comes and overrides it.

If so, what difference is it to me if it is a case of a minor stringency and what difference is it to me if it is a major stringency? Once the Torah has stated that a positive mitzva supersedes a prohibition, there should be no difference between a relatively stringent prohibition and a lenient one. Therefore, the verse states: “You shall not kindle.” In sum, the Gemara has not found a clear proof for the opinion that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet.

Consequently, the Gemara suggests a different interpretation. The superfluous phrase “with her” indeed teaches that the obligation of levirate marriage does not override the prohibition with regard to women with whom relations are forbidden. However, this derivation is required not because one might have thought that a positive mitzva supersedes a prohibition that incurs karet. Rather, this phrase is necessary because it could enter your mind to say: Let this case of a brother’s wife, to whom the mitzva of levirate marriage applies, be treated in accordance with a well-established hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization.

The Gemara explains the application of this principle to the current case. Since the prohibition proscribing a brother’s wife is included in the general prohibition with regard to women with whom relations are forbidden, it can be claimed that the halakha of levirate marriage renders not only a brother’s childless wife permitted, but in this case it renders permitted all women with whom relations are usually forbidden. As it is taught in a baraita that clarifies this hermeneutical principle: A matter that was included in a generalization, but emerged to teach, emerged to teach not just about itself but to teach about the entire generalization. How so?

The baraita provides an example of this principle by citing a verse: “But the soul that eats of the flesh of the sacrifice of peace-offerings that belong to the Lord, with his ritual impurity upon him, that soul shall be cut off from his people” (Leviticus 7:20). But aren’t peace-offerings included in the general category of all consecrated offerings? And why were they explicitly singled out from of the rest in the above verse? To draw an analogy between them and to say to you: Just as peace-offerings are unique in that they are consecrated for the altar, so too, this halakha that one who eats of them is liable to receive karet applies to all food that is consecrated for the altar, which excludes objects that are consecrated for the Temple maintenance.

The above baraita provided an example of the principle that an item singled out from a general category teaches a halakha with regard to the entire category. Here too, one can argue: This case of a brother’s wife was included in the general category of all women with whom relations are forbidden, and why was she singled out? To compare to her and say to you: Just as a childless brother’s wife is permitted, so too, all women with whom relations are forbidden are likewise permitted.

The Gemara raises an objection: Is it comparable? There, in the case cited as an example of this hermeneutical principle, the generalization, i.e., all offerings, are included in the prohibition against eating offerings while ritually impure, and the detailed case of peace-offerings is also included in the prohibition. Consequently, it can be said that the specific case was singled out to teach about the entire category. By contrast, here, in the case of levirate marriage with forbidden relatives, the generalization is included in the prohibition against engaging in forbidden relations, and yet the detailed case is permitted. Therefore, it cannot be said that the detail has been singled out so as to clarify some aspect of the general category; rather, its halakha differs from the rest.

Instead, this case is comparable only to those that fit a different hermeneutical principle, concerning a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter. If a novel aspect or special ruling is taught with regard to a specific case within a broader general category, then you cannot return it to its generalization even for other matters, to the extent that this case has been entirely removed from the general category until the Torah explicitly returns it to its generalization. As it is taught in a baraita: With regard to a matter that was included in a generalization but emerged to discuss a new matter, you may not return it to its generalization until the Torah explicitly returns it to its generalization.

How so? The baraita provides an example of this principle. With regard to the guilt-offering of a leper, the verse states: “And he shall slaughter the sheep in the place where they slaughter the sin-offering and the burnt-offering, in the place of the Sanctuary; for as the sin-offering is the priest’s, so is the guilt-offering” (Leviticus 14:13). As there is no need for the verse to state: “As the sin-offering…so is the guilt-offering,” since apparently this comparison does not teach anything new because the halakhot of guilt-offerings are already stated elsewhere (Leviticus 7:1–10), then what is the meaning when the verse states: “As the sin-offering…so is the guilt-offering”?

Since the guilt-offering of a leper was specified from the general category of all guilt-offerings to discuss a new matter, i.e., that the blood is placed on the thumb of the right hand and the big toe of the right foot of the leper, one might have thought that this guilt-offering does not require placement of the blood and sacrificial parts on the altar, as for this guilt-offering the placement of blood on the leper is sufficient.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותהא קבורת מת מצוה דוחה כו' ת"ל לא תבערו. כלומר, כיון דגלי לן קרא דרציחה אינו דוחה, תו לא אתיא קבורת מת מצוה מק"ו, דהא איפריך ליה מרציחה דאינה דוחה. וא"ת היכי ילפינן מלא תבערו רציחה עצמה,דשאני הבערה דאינה אלא מכשירי מצוה, אבל סקילה או סייף תדחה את השבת. ויש לומר דכיון דגלי רחמנא דלא אמרינן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה תו לא דחי אפילו רציחה עצמה את השבת. ולמאן דיליף מקל וחומר על כרחין לא אתא לא תבערו אלא לאפוקי מקל וחומר, וכיון שכן על כרחין האי לא תבערו לרציחה עצמה אתא, דלגבי רציחה הוא דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ואתא לאפוקי מהאי קל וחומר.

הדר אמר קבורת מת מצוה גופה דוחה שבת מק"ו ת"ל ולא תבערו פירוש ואשמועינן קרא דלא נעביד דאי קרא דרציחה לדחות שבת ומינה שמעינן נמי לקבורת מת מצוה שלא תדחה שבת בק"ו דהא ההוא ק"ו לא איכא למפרך ביה מרציחה שיש בה אותו ק"ו עצמו ואינו דוחה שבת מה לי חומרא רבה מה כי חומרא זוטא פירוש היינו למאי דס"ד מעיקרא דבעי לאתויי ראיה מהבערה אבל אנן סברי' כמאן דדחי לה וכן למאן דשיילי לעיל ושקלי' וטרינ' הכא אשכחן דדוחה עשה ול"ת שיש בו כרת דהפרש איכ' בין חומר' רבה לחומר' זוטא וכדפי' לעיל וזה ברור מאד:

אלא סד"א תדחי אשת אח זו כלומר אל' להכי אצטריך עליה משום דסד"א ומשום הכי קתני תנ' שומע אני וכן מתפרש כל סד"א דשמועה זו ופשוט הוא:

והלא שלמים בכלל קדשים היו פי' דהא כתיב קר' אחרי' שהוא כולל לכל אוכל שום קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת כדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכר' יצאו קדשי בדק הבי' פי' הרי שיצא ולמד היתר על כל הכלל שאין כרת באכילת קדשי בדק הבית שלא בטהרה ה"נ האי אשת את בכלל כל העריות ולהכי נקט כל דבר שהיה בכלל השלמים ולא נקט הרבה שיש כיוצא בו בתלמוד מפני שזה הכלל יצא ללמד היתר על הכלל ואעפ"י שלא יצא ללמד על עצמו כלום וכ"ש אשת אח שיצא ללמד התר על עצמו שילמד התר על הכלל כלו:

מי דמי התם כלל באיסור ופרט אבל הכא כלל באיסור ופרט התר פירש"י ז"ל דהתם שהכלל באיסור והפרט בהתר הפך הכלל ואין לומר בו למה יצא דלגופיה אצטריך אין לומ' שיצא ללמד על הכלל וק"ל הא דאמרי' בפסחים תניא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' וכו' מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמ' הוה ליה למימר דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא פי' דבר שהיה בכלל שבעת ימים מצות תאכלו והא התם שהכלל באיסור והפרט בהתר ויצא ללמד על הכלל כלו. ונ"ל דשאני התם שאין הכלל באיסור מפורש שאפילו שבעת ימים מצות תאכלו משמע רשות ודע שלא מצינו פרט היוצא מן הכלל ללמד על הכלל לסותרו כולו והכ' הא עקר ליה שאין באכילת כל ז' חובה אלא ודאי גלויי מילתא בעלמא ולהכי כתיב בהדיא ששת ימים וכו' שהוא רשות ואמאי דהא נפק בדבר שהיה בכלל משביעי אלא ודאי מפני שדומה לכלל באיסור פרט בהתר אצטריך לומר שהלשון הזה שפיר משמע רשות ואין זה אלא גלוי מילתא:

הא לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו פירש"י ז"ל ולא לדמות כלל אליו וע"כ יש לנו לפרש כן לפום שמעתין דאתינן למימר דלגמר כלליה מיני' ומיהו ק"ל דהא איכא מ"ד בזבחים דאיהו לא הדר לכלליה אבל כלליה גמר מיניה וה"ל למימר הכא הניח' למ"ד כלליה גמר מיניה וכדאמרי' בעלמא ורש"י ז"ל פי' במס' זבחים דכי אמרי' התם כלל גמר מיניה היינו דבר שאינו חדש כבהן יד וכבהן רגל דכ"ע לא גמר מינה דא"כ היינו דבר שהיה בכלל ויצא ללמד על כל הכלל ואי לא אהדרי' קרא הוה אמינ' למאי דנפק נפק ולמאי דלא נפקל"נ. זה הלשון ותימה מאד דתנן אתינן למימר דאי לא מהדר ליה קרא לא היה הדר לכלליה ולא גמר כלליה מיניה ואילו אנן אמרי' דאי לא מהדר ליה למאי דנפק למילף מעלמא נפקא ולמאן דלא נפק לא נפק למהוי כההוא דנפק למילף מינה וי"ג מאי דנפק נפק ומאי דלא נפק ל"נ אבל אין הגירס' הזאת בכל המפרשי' אבל יש לפרש דרבותא נקט דאפי' מדברי' שהן בכלל הראשון וישנם באותו שיצא ללמוד ממנו לא היה ללמוד מן השני לחזור ראשון עד דמהדר ליה קרא בזבחים התם דאפי' נותן דמיו ואימורין שישנן בחטאת כמו בכלל הרא' לא היינו דנים אותם באשם מצורע אי לאו דאהדריה קרא וכ"ש ודאי בעלמא דלא גמר מיניה שום דבר חדש וא"ת מ"מ השתא דאהדריה קר' לילף כלליה מיניה וי"ל דשאני הכא דלא גמרי' מכפר ממכשיר ותו דהא אמעיט רחמנ' זאת תורת האשם וא"ת א"כ גמרי' מהכא דלא גמר כלליה מיניה י"ל דהא פרישנ' דאנן בתורת טעמא אתינן דכיון דבדידיה אמרי למאי דנפק נפק בלחוד אי לאו דאהדריה קרא ולפי' לעלמא דלא הדר לכלליה כצ"ל:

זה שביארנו שמיתת בית דין דוחה עבודה דוקא על הדרך שביארנו ר"ל שהיה רוצה לעבוד ולא התחיל עדין אבל אם התחיל בעבודה ממתינין לו עד שיגמור שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי:

אף קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומכל מקום דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לאו דלא יטמא ליטמא לו ולקוברו ואפילו היה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הכל נדחה מפני מת מצוה כמו שביארנו במסכת ברכות י"ט ב':

טמא שאכל בשר קדש בטומאה חייב כרת שנאמר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והוא הדין לשאר קרבנות ובשגגה מביא קרבן עולה ויורד ואף טבול יום או מחוסר כפורים בדין זה אלא שגדולי המחברים כתבו באלו שלוקה ואין בו כרת ומכל מקום הקדיש אוכלין לבדק הבית ואכלן בטומאה אין כאן כרת והוא שאמרו שלמים בכלל הקדשים היו שנאמר בהם כל איש אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו ונכרתה למה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה שלמים מיוחדין שהם קדשי מזבח אף כל כו' כך היא המדה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא:

מדה זו אינה אלא כשהכלל והפרט בענין אחד או שניהם באיסור או שניהם בהיתר שמאחר שנמצאו שניהם בענין אחד יש לדון בו למה יצא ודאי להקיש אליו לידון הכלל כעין הפרט אבל כל שהכלל בענין אחד והפרט בענין אחר מדה אחרת היא והוא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ודינו שלא להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש הא משהחזירו הכתוב חזר הפרט לכללו ואף דבר החדש שבו נידון על כל הכלל אלא אם כן נתמעט ממנו צד אחר וכבר ביארנו דבר זה למעלה בביאור הסוגיא:

מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. תימה דהסברות הפוכות מלמעלה דלעיל אמרינן דאי לאו קרא אמרינן מסברא לא דחי והכא משמע איפכא. ועו"ק דא"כ מה קאמר לעיל היכא אשכחינן דדחי דאצטריך עליה למיסרה ושקיל וטרי אלא אצטריך לימא מדאצטריך עליה דאי לאו עליה ה"א דדחי דמה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא. וזה לא קשה כ"כ דהאי משא ומתן אינו כי אם למאי דסליק אדעתין מעיקרא. אכן דוחק הוא דמ"מ משמע שהסברא מועלת וא"כ הדר קושיין לדוכתיה. וא"ר דה"פ ממאי דעליה לאיסורא דלמא עליה להיתירא ונילף מינה בעלמא דדחי ל"ת שיש בו כרת דהכי נימא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן ערוה אף כאן ערוה וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה ומינה נילף בעלמא דמ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא קולא תו אמר [ת"ל] לא תבערו וא"כ נאמר ע"כ עליה לאיסורא דאי עליה להיתירא אמאי אצטריך עליה תיפוק לי מלא תבערו דמשמע הא בעלמא דחי אלא ודאי מדאצטריך עליה ש"מ לאיסורא הוא. וא"ת ואימא איפכא דודאי עליה להיתירא ולא תבערו לא אתא למימר הא לאו הכי דחי אלא לגופיה איצטריך דסד"א ניליף מעליה דדחי כתב רחמנא לא תבערו דלא דחי. וי"ל דאפי' עליה להיתירא לא אצטריך לא תבערו דהא אין לנו ללמוד הבערה שהיא מיתת ב"ד מאחות אשה ומאשת אח שאין בה רק איסור כרת. אבל השתא כי כתב לא תבערו ודאי אמרינן עליה לאיסורא דאי עליה להיתירא לא אצטריך דהא ניליף מלא תבערו דמשמע הא בעלמא דחי דודאי כל דבר שיש בו כרת נוכל למילף מכ"ש דמיתת ב"ד. הואיל והותר לצרעתו הותר לקרויו. וא"ת א"כ מאי קאמר לעיל מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה כו' לימא טעמא דהואיל והותר. וי"ל דלעיל לא יוכל לומר כן דמאי לימא הואיל והותר וכו'. משמע שהוא היה נאסר מקודם לכן ולעולם יכול המצורע ליכנס בשערי נקנור שהוא מחנה לויה אבל הכא [שייך] הואיל והותר דהא עד עתה נאסר להכניס ידו לבהונות:

בד"ה ומה עבודה כו' ובפרק כיצד הרגל דאמרו רבנן לר' טרפון דיו ולא דיינינן ומה שן ורגל כו' עכ"ל צ"ע דהתם במתני' קבעי ר' טרפון למילף משן ורגל ואפ"ה השיבו לו דיו ולא פרכינן ליה משום שיש הנאה להזיקן וע"ש בתוס':

בד"ה ת"ל לא תבערו וא"ת אמאי כו' השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק"ו כו' עכ"ל וליכא למימר דמת מצוה יוכיח דאינו דוחה שבת ודוחה עבודה דאיכא למימר השתא דמת מצוה דוחה שבת מק"ו דשמעתין דהשתא ליכא למימר רציחה תוכיח דהא רציחה אינו דוחה לא שבת ולא עבודה מק"ו וכה"ג פירשו התוס' מכח קושיא אחרת התם ע"ש:

גמ' ומה שלמים מיוחדין כו'. נ"ב פי' ובא לרבות כל הקרבנות ולא תימא דוקא שלמים אין מידי אחרינא לא ואין להקשות למה לא דרשינן בכלל ופרט ואין בו אלא שלמים די"ל מאחר דהכלל רחוק מהפרט אין דנין אותה בכלל מדה זו כדאיתא בפ' באות מצה ודו"ק:

תוס' בד"ה לפי שיצא כו' ושאר חטאות אינן טעונות כו'. נ"ב וה"ה שאר אשמות נמי אינן טעונות נסכים חוץ מאשם מצורע כדאיתא להדיא במנחות בפ' ב' מדות ולאו דילפינן אשם מחטאת אלא בפירוש כתיב נסכים במצורע אלא הכא מקשין התוס' מנין לו דחטאת גופא טעון מתן דמים נימא שאף הוא יצא לידון בדבר החדש ודו"ק:

גמרא קבורת מ"מ תוכיח שדוחה אה"ע וא"ד אה"ש כו' ומה עבודה שהיא דוחה אה"ש קבורת מ"מ דוחה אותה כו'. ק"ל הא עבודה שדוחה אה"ש אינה אלא שזמנה קבוע שאין לה תשלומין וקבורת מ"מ לא מצינו דדחי עבודה אלא פסח שיש לו תשלומין בפ"ש ביחיד עי' פסחים (עו ב) תד"ה ה"ג ובמש"כ שם. ושם צב בתד"ה גבי:

בסה"ע לפי שיצא אשם מצורע כו' בבהן יד כו'. בזבחים ובתו"כ איתא נמי ואוזן:

רש"י ד"ה ויצא. מה"כ ללמד שאם אין לו בנים כו'. כצ"ל:

תד"ה לפי. כגון שחיטת צפון לעכב. נ"ל למחוק תיבת לעכב ע"ש בגמרא:

בא"ד דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש (כיוצא בו) כו'. וכ"ה לשונם בזבחים והק"א העתיקם בזה"ל כמו יצא כו':

גמ' לאו ל"ת חמור מיניה. עיין רמב"ן פרשה יתרו בפסוק זכור את יום השבת:

תוס' ד"ה לפי כו' דא"כ היה יוצא לידון בדבר החדש. עיין תשובת רשד"ם ח"א סימן לג:

בגמרא לאו ל"ת חמור מיני': מה דפשיטא לי' דל"ת חמיר מעשה פירש רש"י משום דלוקין על ל"ת ואין לוקין על ע', אך ק"ק לפי מה שכתב המהרש"א בסנהדרין (דף ס"ד) ע"פ טעם הסמ"ג במולך דמה דאמרינן אין עונשין מן הדין היינו כיון דחמור היא דלמא לא סגי ליה בעונש הקל ע"ש, א"כ מה ראיה דע' קיל משום דאין לוקין עליה דלמא משום דחמור לא סגיא ליה במלקות, ואולי י"ל דקולא דע' נגד ל"ת הוא דעבירת ע' היא בשב ואל תעשה ועבירת הלאו בקום וע' ומעשה חמיר יותר, א"נ י"ל דמוכח דל"ת חמיר מע' מד' חלוקי כפרה שמנה ר"י ביומא (דף פ"ו) שהרי עבירת עשה תשובה מכפרת ועבירת ל"ת תשובה תולה לבד עד שיבא יוה"כ ויכפר:

שם דתניא דבר שהי' בכלל: התוספ' הרא"ש הקשה בשם הקדוש שבדרום שאין דבר שבכלל זה דומה לבשאר מקומות כיון דהכא לא צריך לגופי' כלל ולא בא רק ללמד על אחרינא ע"ש, גם כבר העירו על זה התוספ' במנחות (דף נ"ה) ע"ש, אכן באמת מצינו גם דבר שהי' בכלל בה"ג בסנהדרין (דף ס') דאמרינן זביחה בכלל הי' ויצא ללמד על הכלל ולמעט כל עבודות שאינן עבודת פנים ושם זביחה ג"כ לא צריך אלגופא דבכלל סתם עבודה היא וכן מצינו ג"כ דבר שהי' בכלל כמו הכא בתמורה (דף י"ג) דקאמר ר"ש והרי מעשר בכלל הי' ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ואף ששם לא הוזכר לשון דבר שהי' בכלל מכ"מ הענין הוא כן, והי' נלענ"ד לומר שאדרבא עיקר המדה היא כן ללמד על אחרים דוקא היכי שאין צריך לגופי' דבמקום דצריך לגופי' מנא לן ללמד על הכלל, וכן משמע גם לשון הברייתא דר' ישמעאל דקאמר לא ללמד על עצמו יצא ולא קאמר לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד גם על הכלל כלו יצא משמע דלא דרשינן מדה זו אלא היכא שאין צריך לגופי', ומה שהביא הרא"ש ראי' מהא דעריות דהכא דצריך לגופא ואעפ"כ חשיב דבר שהי' בכלל, על זה יש להשיב דהא באמת הקשה על זה שזה יצא נידון בדבר החדש ובכלל זה היינו הך דצריך לגופא, גם לא יקשה על זה ממה דדרשינן פסחים (דף ק"כ) מה שביעי רשות אף ששת ימים וכו' ע"ש, הרי דשם ג"כ צריך אשביעי לגופא דרשוה הוא ואעפ"כ דרשינן אכל הכלל דששת ימים ג"כ, די"ל דשם אי אפשר בענין אחר כיון דכתיב קרא אחרינא שבעת ימים תאכל מצות הרי דכלל יום השביעי עם ששת ימים וכיון דלענין שביעי גלי קרא דרשות הוא ע"כ ה"ה גם לשאר הימים שנכללו בשבעת ימים אבל לעולם בעלמא היכי דמצרכינן לגופא י"ל דלא דרשינן ללמד על כל הכלל: ובזה יתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מש"כ התוספ' הכא בד"ה לפי שיצא דמה דמצורע טעון נסכים לא חשיב דבר החדש כיון שאינו סותר את הכלל, דא"כ נימא ששאר חטאות ג"כ יטענו נסכים דיהי' חטאת מצורע דבר שהי' בכלל שיצא ללמד גם על כל הכלל אע"כ כיון דצריך לגופא לא דרשינן ללמד על הכלל, אך דאי אפשר לומר כן דמלבד מה שהביא הרא"ש בשם הקדוש ראי' מהא דהבערה לחלק יוצאת שגם היכא שצריך לגופי' דרשינן גם על כל הכלל אלא שמוכח ג"כ הכי מהא דדרשינן בסנהדרין (דף ס"ז) אוב וידעוני בכלל הי' ע"ש והרי באוב וידעוני ג"כ צריך אגופא ואעפ"כ דרשינן ללמד גם על כל הכלל דמכשפים, אכן מהא ל"ק כ"כ דכיון דבמכשפה כתיב סתם לא תחי' ולא ידעינן באיזה מיתה וכיון דגלי באוב וידעוני שבסקילה א"כ זה למוד על הכלל רק גילוי מלתא דלא תחי' פירושו בסקילה, וכן הא דהבערה דלחלק יש לתרץ ע"פ מה שכתב רש"י בשבת (דף ע') דלכך לא ילפינן לחלק מבחריש ובקציר דה"ל ב"כ הבאים כאחד והקשו התוספ' דא"כ היכי יליף מלא תבערו כש"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד ותרצו דלא הוי ג"כ מדלא כתבינהו או כולהו בלאו או כולהו בעשה ולהכי ילפינן מהבערה עכ"ל, ולכן ע"כ מוכח דיצא הבערה ללמד גם על כל הכלל דאי ללמד על עצמו בלבד יקשה למה שינה הכתוב ולא כתב גם הבערה בלשון ע' כמו בחריש ובקציר, אבל קשה ממה דדרשינן במנחות (דף נ"ה) מה אפי' חייב עלי' בפני עצמה אף כל מעשה יחידי ע"ש והרי שם צריך אפי' ללמד על עצמו ואעפ"כ דרשינן גם על כל הכלל וכן קשה ממה דאמרינן כריתות (דף ב') דפרט כרת באחותו לחלק וללמד על כל הכלל אף דצריך לגופא לחלק, וכן נלענ"ד דודאי בתרי גווני דרשינן מדה זו דדבר שהי' בכלל דהיינו היכא דצריך לדבר שהיה בכלל גופא בזה אמרינן דנילף כל הכלל מיניה דגילוי מלתא הוא על כל הכלל כיון דאין בו דבר החדש שהרי אינו סותר את הכלל ולא אמרינן דאתי למעט מהכלל דבר שהיינו מרבין בו בתחלה דמנ"ל לומר כן כיון דצריך לגופי' אבל היכא דלא מצרכינן היוצא מן הכלל לגופיה כגון הכא בשלמים או שם בסנהדרין בזביחה ע"כ דאתי למעט מן הכלל מה שבלא זה היינו מרבין בו דאל"כ למאי פרטיה קרא והוציאו מן הכלל כיון דלגופיה לא אצטריך, ומה שהקשינו לעיל דאם יש לדרוש כן נילף נסכים בשאר חטאות מחטאת מצורע, יש ליישב דבמנחות (ד' צ"א) ממעטינן מקרא אשם וחטאת נזיר מנסכים ע"ש וע"י מיעוט זה נמעט ג"כ שאר חטאות, ואין להקשות לפי החילוק שכתבנו מה פריך בכריתות (דף ב') א"ל רב ביבי בר מינה וכו' ע"ש דהאיך נאמר דאתי אחותו למעט אשת איש כמו דאתו שלמים למעט קדשי בדק הבית הא שאני שלמים דל"צ לגופיה וע"כ דלא אתי רק למעט משא"כ אחותו דצריך לגופי' לא נילף מיניה למעט די"ל דלא פריך דנמעט אשת איש אלא כיון דלא דמי א"א לאחותו א"כ בא"א לא גלי קרא לחלק וממילא ממועטת דלא נימא בה לחלק:

שם ברש"י ד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: כתב כן לתרץ בזה קושית התוספת דדלמא הטעם הוא משום דגברא לא חזי, וע"ז כתב דהא ע"כ זה אינו שהרי אם כבר התחיל בעבודה יגמור כדילפינן מולא מעל מזבחי וכמו שתרצו גם התוספ', אכן ק"ק דלפ"ז היכי בעי למילף רציחה בשבת מעבודה הא גם עבודה כשהתחיל לא נדחת וכן לא ידחה שבת מפני רציחה כשהתחיל וא"כ לא משכחת רציחה שתדחה שבת דהא שבת כבר התחיל, וי"ל דגם זה מתורץ במה שתירצו התוספת אקושיתם שהקשו דנימא דיו שלא תדחה רק בשוא"ת ועיין בה' רוצח (פ"ה) שתמה המשנה למלך על הרמב"ם שנראה מפסקו דאפילו התחיל בעבודה פוסק, וכתב שהוא מפרש סוגיא דהכא דרציחה דוחה עבודה אפילו התחיל, ולפי דברינו יש סעד לזה מכח מה שהקשינו דאל"כ ליכא ק"ו:

שם בתוספ' ד"ה ומה עבודה. דאתיא כר' טרפון: כבר כתבתי לעיל יישוב על מה שקשה לכאורה לתירוץ זה דא"כ לרבנן דר"ט דליכא ק"ו יהיה מוכח דע' דוחה ל"ת שיב"כ, ועוד נ"ל ליישב זה ע"פ מה שקשה דאיך בא לדייק מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא אצטריך קרא שלא ידונו בשבת בשריפה ע"י שנים דהיינו שיבעירו שנים הפתילה ויתנו לתוך פיו דבזה ליכא חלול שבת דהו"ל שנים שעשאוהו שפטורים, ועיין בשו"ת רמ"א (סי' ע"ו) שדייק כה"ג למה עבודה דחי שבת הרי אפשר ע"י שנים ותירץ שכיון שהתיר הכתוב בכל ענין שרי וא"כ הרי צריך לאסור הכא שלא לעשות ע"י שנים דמשום מלאכה ליכא ששנים שעשו מלאכה פטורים כדאמרינן שבת (דף צ"ב) ואין לומר הרי ר"מ ס"ל שם חייב ובעירובין (דף י"ג) אמרי' דהיכי דאמר משום ר' ישמעאל אמר תלמיד א' הוא ר"מ, דז"א שזה דוקא היכא דאמר לפני ר"ע כמבואר שם והכא לא נזכר כן וא"כ למ"ד פטור וכוותיה פסקינן מנ"ל לדייק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דלמא רבי ישמעאל כהך מ"ד ס"ל, אבל י"ל דדייק דאי קרא לאסור ע"י שנים אתי א"כ מוכח מזה דבהבערה שנים שעשאוה חייבין כמו דדייק ר"ש דמקלקל בהבערה חייב וכי תימא ה"נ א"כ מנ"ל לר"נ ולר"י לידוק הבערה לחלק או ללאו הא צריך להשמיענו דשנים חייבין ולא מסתבר לש"ס לומר שיפלוג תנא אהא דר"י ויסבור דמיתת ב"ד דנין בשבת ולכן דייק שפיר דר' ישמעאל לא איירי ע"י שנים: ולפ"ז מתורץ קושיתנו על התוספת דאפי' ליכא ק"ו מ"מ ליכא למידק דע' דוחה ל"ת שיב"כ דדלמא אתי קרא למעט שנים ובאמת בהבערה שנים שעשאוה חייבין, ומזה ק"ל על התוספת דלעיל שהקשו דאכתי מנ"ל דסייף וחנק לא דוחין שבת דהבערה לא הוי רק מכשירי מצוה ותרצו דהוי כמצוה עצמה, אכן קשה מנ"ל דחנק לא דוחה שבת דבזה לא הוי חלול שבת כלל דנעשה ע"י שנים כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ב) זה מושך אצלו וזה מושך אצלו, אבל לפמש"כ לעיל לשיטת רש"י ורמב"ם דילפינן כל חייבי מיתות מהבערה גם זה א"ש ולכן גם מזה ראיה לשיטה זו:

בא"ד. היכי דמיפרך ק"ו: לכאורה משכחת ג"כ חלול שבת בשוא"ת כגון שנתן פת בתנור בשבת בשוגג או במזיד ואם אינו רודה קודם שנאפה איכא חיוב מלאכה ומותר לרדותו קודם שיבא לידי חלול שבת כדאמרי' שבת (דף ד') ואם עי"ז יבטל ממצות רציחה יהיה רציחה דוחה שבת, ולפ"ז איך מתרצים התוספת דא"כ מפריך הק"ו דהא עכ"פ מהני להכי דרציחה דוחה שבת בשוא"ת ואין לומר הא מ"מ לא מהני ק"ו דהא אינו יכול לדון בשבת משום דרציחה גופא היא חלול שבת בקום ועשה די"ל דהא להך ס"ד דליכא קרא לאסור היה יכול לדון ע"י שנים וכנ"ל ומהני ק"ו שיניח מלרדות וא"כ לא מפריך ק"ו:

בא"ד. יש הנאה להזיקן: ק"ק דאין זה פירכא דכל זה נכנס בק"ו ונימא ומה שן ורגל שאף שיש הנאה להיזקן פטור ברה"ר לגמרי וחייב ברשות הניזק נזק שלם קרן שאפי' בלא הנאה להיזקו חייב ברה"ר חצי נזק לא כש"כ שחייב ברשות הניזק נזק שלם ועיין בתוספ' קידושין (דף ד') שכתבו ג"כ כזה, ואולי מטעם זה תירצו בב"ק (ד' כ"ה) ובסנהדרין (ד' ל"ה) התוספת תירוץ אחר על קושיתם ולא תירצו תירוצם דהכא:

בד"ה שנאמר. ולא מעל מזבחי: אין להקשות דלהרמב"ם דלא פסק הך דרשא דולא מעל מזבחי וכמו שכתבתי לעיל א"כ לדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת די"ל דאף לדידיה מוכח דרוצח כשר לעבוד דהא כהן ועבודה בידו המזבח קולטו כשהרג בשוגג כמו שפסק הרמב"ם (בה' רוצח פ"ה) ואי רוצח פסול לעבוד גם כשהרג בשוגג יפסל דהא מהאי טעמא פסול כהן לדוכן אפי' כשהרג בשוגג כמו שנפסק בא"ח (סימן קכ"ח) ע"ש. ודע שבמשנה בבכורות (דף מ"ה) קחשיב גבי כשרות באדם ופסולים בבהמה גם שהמית את האדם אבל יש נוסחאות שלא גרסו כן כמו שהזכיר גם התי"ט שם, ומדברי תוספת דהכא שמסופקין אם הרג את הנפש פסול לעבודה נראה ג"כ דלא גרסו כן:

בד"ה ת"ל לא תבערו. לשום דרשה אחריתי: לא ידעתי למה הוצרכו לכתוב כן ולא כתבו בפשיטות כיון שזה היה פשוט להגמרא למילף מדאצטריך לא תבערו דע' דוחה ל"ת שיב"כ רק שע"ז השיב דלמא אצטריך קרא שלא נילף מק"ו דדחי וא"כ אי ליכא ק"ו נשארה דרשה קמייתא למילף מינה בעלמא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולמה הוצרכו התוספת לומר דאתי לשום דרשה אחריתי:

בא"ד. מק"ו דאביי: אף דהשתא אליבא דרבא קיימינן דהא רבא הוא דאית ליה התם דרשה דמזבחי ואביי לא ס"ל וא"כ איך כתבו דהוי ילפי' מק"ו דאביי דהא רבא ל"ל הך ק"ו מדפריך התם דא"כ לא יהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו, י"ל כיון דהך פירכא אק"ו שהקשה רבא לא שייך רק למ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ולדידיה לא צריך מזבחי אבל למ"ד אין קריבין בי"ט דלדידיה הק"ו לא הופרך דרשינן דרשה דמזבחי, וא"כ קושית התוספ' דכאן היא רק למ"ד זה ולדידיה תרצו שפיר מק"ו דהא לדידיה גם אליבא דרבא ליכא פירכא ולמ"ד דנו"נ קריבין בי"ט לא קשה דהא ע"כ לא דרש מזבחי כיון דל"ל להך דרשה כמו שגם אביי לא דרש: ובזה יש ליישב מה שקשה לכאור' אהך דרשה דמזבחי שפירשה רש"י שם בסנהדרין דהיינו תמיד, דא"כ לת"ק דר' יהודה בפסחים (דף ס"ד) דלא דרש זבחי המיוחד לי ומאי ניהו תמיד לא שייך הכא דרשה דמזבחי לתמיד והשתא לדידיה קושית הגמרא במקומה עומדת, אבל לפי דברינו הנ"ל י"ל דהוא ס"ל כמ"ד נו"נ קריבין בי"ט דל"צ למידרש מזבחי, אכן לפ"ז יקשה על הרמב"ם קושית אביי כיון דפסק נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ופסק ג"כ כת"ק דר' יהודה ואעפ"כ פסק דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור, ואולי י"ל דדוקא גבי זבחי דלא תשחט על חמץ לא דרש ת"ק לרבות תמיד כיון דפשטא דקרא בפסח איירי שהרי גם לר' יהודה עכ"פ פסח הוא ג"כ בכלל זבחי אבל הכא גבי מזבחי י"ל דגם לת"ק דר' יהודה דרשי' אתמיד לבד, א"נ י"ל דאפילו דרשינן מזבחי כמו זבחי אפסח ג"כ מוכח דקרא בקרבן צבור איירי דפסח מקרי קרבן צבור משום דאתי בכנופיא כדאמרי' ביומא (ד' נ"א): ובזה מיושב מה דקשה אמה דפריך בסנהדרין הניחא למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אלא למ"ד וכו' שהרי לפמש"כ התוספת בחגיגה (ד' ז') עולת נדבה לכ"ע א"ק בי"ט והרי שלמי חובה ודאי דלכ"ע קריבין בי"ט כמבואר בביצה (ד' י"ט) וא"כ יקשה ממנ"פ אם מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד יקשה גם למ"ד נו"נ א"ק בי"ט הא איכא שלמי חובה דקרבן יחיד הם ודחי י"ט וא"כ לא תהא רציחה דוחה אותם ואם לא מצרכינן לאוקמי' קרא בכל קרבן יחיד מאי פריך למ"ד נו"נ קריבין בי"ט קרא דמעם מזבחי במאי מוקמי' דלמא איירי בעולת נדבה דלכ"ע אינו דוחה י"ט ולכן רציחה דוחה אותה, אבל לפי הנ"ל י"ל דלעולם אי קרא בקרבן יחיד איירי בכל קרבנות יחיד צריך לאוקמא ולא קשה דהא איכא שלמי חגיגה ושמחה דדחו י"ט דשאני הני דקרבן צבור מקרי משום דאתו בכנופיא כדאמרי ביומא (שם), אכן בזה עדיין צ"ע שלפי מה שכתבו התוספת בחגיגה (ד' ו') לא מקרי חגיגה קרבן צבור רק לגבי פסח שני ע"ש ואין להאריך כאן:

בד"ה לכי שינא וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן: אין זה מ"ד שם אלא באת"ל קאמר ליה ומשמע שם דמיבעי' להגמר' אי כללו גמר מיניה או לא, ובזה א"ש מה דקשה על הרמב"ן שהקשה ג"כ קושית התוספת דנילף מתן בהונות גם בשאר אשמות ותירץ דמיעוטא כתיב א"נ מה לאשם מצורע שכן מכשיר, הרי דלא ס"ל כתי' התוספ' אלא דגם דבר החדש גופא גמר מיניה אי לאו מיעוטא, וא"כ לכאו' קושית התוספת מעריות במקומה עומדת מאי מקשה בגמרא הא שפיר מצרכינן עליה אף דיצא אשת אח לדון בדבר חדש מ"מ הוי ילפינן שאר עריות מיניה דכללו גמר מיניה וזה הוקשה לר"א אב ב"ד ולכן נדחק לומר שמה דקאמר דדמי ליצא לדבר החדש לא הוי רק דחייה בעלמא כלומר אי דמיא אדרבא להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא ע"ש ברמב"ן, אבל לפי דברינו א"ש טפי די"ל דקושית הש"ס היא להך שיטה את"ל דכללו ג"כ לא גמר מיניה וע"ז משיב דהו"א דילפינן מאשת אח ובאמת כללו גמרי מיניה. ע"ב בגמרא ומנא תימרא דאמרינן הואיל ואשתרי עיין בקידושין (דף כ"א) דלפי הנראה שם פליגי רב ושמואל בסברא זו אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, וא"כ קשה לשמואל מברייתא דהכא, אבל יש ליישב זה ע"פ מה שכתב הרשב"א שם דדוקא גבי יפת תואר דאין שם מצוה רק רשות בזה ס"ל לשמואל דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אבל היכי דהותר למצוה גם שמואל ס"ל כן ע"ש, ולכן בנדון דהכא גם שמואל מודה:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

גמרא ומה עבודה שהיא חמורה רציחה דוחה אותה כו': יש להקשות אמאי לא קאמר מילה שלא בזמנה יוכיח דחמירא מעבודה מדדחי צרעת שדוחה את העבודה ואפ"ה אינו דוחה את השבת ה"ה רציחה. וי"ל דברייתא דהכא ס"ל כמ"ד דצרעת לא חמירא מעבודה. והא דדחיא עבודה הוא משום דגברא לא חזי. ופלוגתא דתנאי היא התם בשבת. אלא דאכתי יקשה להאי תנא דס"ל דצרעת חמורה וא"כ איכא למיפרך האי ק"ו ולמה לי קרא דלא תבערו לדידי'. וצ"ל דכ"ע מודים דליכא למימר יוכיח מצרעת דחמירא מעבודה משום דסברא הוא ולא פסיקא לכ"ע וכמ"ש התוס' ז"ל התם בפ' ר"א דמילה:

ועיי' בסנהדרין דף ל"ו דקאמר הש"ס בפשיטות דרציחה אינה דוחה יו"ט. ויש לדקדק מנ"ל דלא דחי' יו"ט הא משמ' הכא דאי לאו דשב' הוי ל"ת שיש בו כרת ה"א דעשה דרציחה דוחה את השבת כמו לא תבערו אליבא דר' יוסי וא"כ מנ"ל דלא דחיא יו"ט ועיין תוס' שם בסנהדרין. וי"ל דילפינן ממילה שלא בזמנה דאינה דוחה יו"ט אע"פ שחמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות כ"ש רציחה דאינה דוחה יו"ט. אלא דלפי מש"כ התוס' לעיל בד"ה כולה משעטנז נפקא דמיתת ב"ד אי אפשר להמתין לאחר שבת ויו"ט א"כ ליכא למילף ממילה שלא בזמנה דאפשר לקיימה לאח' זמן. וצ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דמיתת ב"ד דוחה ל"ת ועשה. ואי תימא הא כתבו התוס' לעיל דעשה דשריפת בת כהן עדיפא דעשה דשבת כמאן דליתא הא לא תיקשי דלא כתבו התוס' כן אלא למאי דס"ד דקרא דלא תבערו איצטריך דלא נימא דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומש"ה צ"ל דעשה דשריפת בת כהן עדיפא דאל"כ הא בלא"ה לא דחי דשבת עשה ול"ת הוא אבל למסקנא דקרא דלא תבערו איצטריך כי היכי דלא נילף בק"ו מעבודה תו לא צריכין למימר דעשה דשריפת בת כהן עדיף. וכן כתב מהרש"א ז"ל. ואכתי קשה דהא תינח למאן דס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא אבל להני אמוראי דס"ל דיו"ט לא הוי אלא ל"ת גרידא מנ"ל דאין רציחה דוחה יו"ט. והתם בסנהדרין רבא הוא דקאמר לה דאין רציחה דוחה יו"ט. והתוס' ז"ל בשבת כתבו דרבא ס"ל דיו"ט לאו ל"ת ועשה הוא ועדיין צ"ע:

והנה רש"י ז"ל פי' כאן דהא דרציחה דוחה עבודה היינו באם רוצה לעבוד עבודה. אבל אם כבר הוא על גגו של מזבח ועבודה בידו אין רציחה דוחה עבודה שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. והכי איתא להדיא בסוף יומא דדריש ר"ע מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה ל"ש אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי. ומינה יליף ר"ע דפיקוח נפש דוחה שבת דהשתא עבודה דוחה שבת לא כ"ש דפיקוח נפש דוחה שבת:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בה' רוצח ושמירת נפש נראה דאפי' כהן ועבודה בידו לוקחין אותו למות אם עשה במזיד. וכבר תמה ע"ז המשל"מ ז"ל דהוא נגד ש"ס מפורש דיומא ולא אשכחן מאן דפליג על ר"ע בהא. ובאמת הוא תמיה גדולה. ואברך את ה' שהאיר עיני ומצאתי ת"ל תנאי דפליגי אר"ע והוא במכילתא שם בקרא דמעם מזבחי תקחנו למות. דאמרינן התם רציחה דוחה את העבודה ואין פקוח נפש דוחה את העבודה שהי' בדין מה שבת שאין רציחה דוחה אותה פקוח נפש דוחה אותה. עבודה שרציחה דוחה אותה אינו דין שפיקוח נפש דוחה אותה ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות בא הכתוב ללמדך על העבודה שאין פיקוח נפש דוחה אותה. והיינו דדרשינן למות הוא דמעם מזבחי תקחנו. אבל לא להחיות. הרי מבואר דפליג על ר"ע. והיינו דר"ע ס"ל דדייקינן מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ומש"ה ילפינן ממיעוטא דלמות דלהחיות אפילו מעל מזבחי. ויליף מינה שפיר בק"ו דדוחה את השבת. וליכא למימר רציחה תוכיח דדחיא את העבודה ואינו דוחה את השבת משום דלר"ע רציחה לא דחיא עבוד'. דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי. אבל האי תנא דמכילת' לא ס"ל דרשא דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי. וא"כ ע"כ מיעוטא דלמות הוא להיפך דלמות הוא דדחיא עבודה. אבל להחיות אינו דוחה עבוד' והכי איתא התם להדיא מעם מזבחי תקחנו למות. מגיד שמבטלין עבודה מידו. ויוצא ליהרג. אלמא דאפי' עבודה בידו רציח' דוחה אותה. והיינו דקא' התם א"כ נילף בק"ו דרציח' תדחה שבת. כיון דדוחה עבוד' החמור'. משום ר"י אמר תלמיד אחד כו' מדכתיב לא תבערו. וכן נמי סוגיא דמכות דאמרינן התם דאינו קולט אלא גגו של מזבח ועבוד' בידו אזלא נמי כהאי תנא דמעם מזבחי היינו מעל מזבחי. וע"ז דרשינן למות ולא לגלות דלגלות קולטתו אם הוא על המזבח. וכדאי' התם במכילתא האי דרשא להדיא למות ולא לגלות. ודלא כמ"ש המל"מ ז"ל לישב סוגיא דמכות אליבא דר"ע דדריש ולא מעל מזבחי. וילפינן שוגג ממזיד. דהא מבואר במכילתא דדרשינן למות ולא לגלות. אלמא דלא מדמינן שוגג למזיד. וי"ל בזה דמש"ה לא חשיב רב שם (דף יב) להאי טעות' דבעינן דוקא עבודה בידו. משום דלר"ע דדריש ולא מעל מזבחי היינו כשעבודה בידו. וא"כ כי דרשינן מיעוטא דלמות ולא לגלות היינו אפילו מעם מזבחי כשרוצה לעבוד ג"כ קולטתו. ואביי חשיב לה טעותא כיון דלא קיי"ל כר"ע בהא:

ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל ברורים דבמזיד אפילו עבודה בידו לוקחין אותו למות ועיין משל"מ שם שכתב סעד לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דקאמר אביי בסנהדרין דרציחה אינו דוחה קרבן ציבור. ואלא הא דכתיב מעם מזבחי בקרבן יחיד. ואי נימא דולא מעל מזבחי א"כ איצטריך קרא למידרש ולא מעל מזבחי. ואין דבריו ז"ל מובנים. דהא אביי קאמר א"כ למה נאמר מעם מזבחי כיון דאין רציחה דוחה עבודה. ואי נימא דכוונתו אם נדרוש ולא מעל מזבחי אם כן ממילא אין רציחה דוחה עבודה. זה לא הוי צריך לאוכוחי מהא דאביי דמכולה סוגיא התם מוכח דרציחה דוחה עבודה:

והא דאמרינן במכות דאינו קולט אלא מזבח בית עולמים פי' רש"י ז"ל דמזבחי כתיב מזבחי המיוחד לי היינו בית עולמים. וא"כ קשיא לי אמאי לא נימא נמי דוקא מזבחי המיוחד לי היינו קרבן ציבור הוא דקולט אבל לא קרבן יחיד ולשיטת רש"י ז"ל נימא דבקרבן יחיד אפילו מעל מזבחי גם גבי מזיד. ולפי מש"כ ניחא דלגלות אינו קולט אלא קרבן ציבור דבהא הוא דדרשינן ולא לגלות. ועדיין צ"ע יותר בזה. ועוד קשה לי דלפי מש"כ אין פקוח נפש דוחה עבודה. ובש"ס דילן לא משמע כן דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. גם מש"כ הרמב"ם ז"ל דמי שנתחייב מיתה למלכות או לב"ד בהוראת שעה קולטו המזבח אפילו זר. לא נודע מנין לו. זה ועיין כ"מ ז"ל שם. ועיין במשל"מ ז"ל בפ"ג מהל' ביאת מקדש מש"כ שם. ודו"ק (ועיין בזית רענן נוסחא אחרת במכילתא):

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' מעם מזבחי וא"ת לאו משום דרציחה דחיא עבודה וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן שער יוסף דף קט"ו ומ"ש התוס' דוקא לא ישא כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור וכו' הקשה לי כמוהרח"ך זלה"ה דהוא הפך מ"ש בר"ה דף כ"ו דדוקא בפנים אמרינן אין קטיגור והשבתי דל"ק מידי דהא דמפליג התם היינו במין הקטיגור אבל בקטיגור עצמו בכל מקום ויש ראיה מהירוש' גבי לולב הגזול. ושוב ראיתי אחר זמן רב מ"ש הרב מקראי קדש דף קכ"ד ועמ"ש בעניותנו בס' הקטן דברים אחדים דף מ"ה ובהגהותי לי"ד סי' קל"ט בס"ד:

רש"י ד״ה רציחה כו' על גגו כו' ר״ל דע״כ דגברא לא חזי וכמ"ש התו׳: לאו ל״ת חמור מיני׳ ע׳ רש"י. ובאמת מזה יש לדחות דהא דלא היו לוקין משום דלא ניתן לכפר וכמ"ש כה״ג א"ז רש״א בסנהדרין סד״א לענין אין עונשין מהדין דהא קיי"ל ח״כ שלנמי״כ ויש לפלפל לפמ"שכ הרמב״ן בישוב קושית המאור בסוף מכות בה"ד חלוקין עליו חביריו כו׳ ועש״ב והארכתי במ״א ויש להעיר ג״כ לפהנ״ל בענין ספק עשה דוחה לספק ל"ת וכמ"ש במ״א ואכמ״ל. וי"ל הטעם משום דל״ת דוחה הוי חידוש וע׳ ערובין ק׳ ע"א ומה"ט העלו דבעלה לקרות בפ׳ אחרת א״צ לברך שנית דברכה אינו מעכב וברכה לבטלה בל״ת. וגם דעשה חמיר קודם שעבר עד שת"נ ככתובות פו״א וחולין קל״ב וכן בספיקא עדיף שוא"ת. וע' רמב״ן פ׳ בא דהא דקיי"ל דלולב ואינו עושה כו׳ היינו באומר איני עושה ומיקרי מבעט ומראה שלהכעיס אינו רוצה לקיים מצות התורה דהא בעשה א״צ לבזבז כל ממונו וכאו״ח סתרנ"ו ואף דעשה דחי ל"ת וע"כ דחמירי דלענין לעבור עובר בקום ועשה וע׳ רמב״ן פ׳ יתרו דעשה מאהבה גדול מל״ת וע׳ בנר תמיד לכריתות סוף דכ״א שהאריך. ועש"ות בנין עולם חאו"ח סי׳ י״ט באות א׳ שחקר ג"כ מסברת עצמו אי עשה חמיר מל"ת ולא העיר בכל הנ"ל ומסוגיא דעלי׳ משמע ג״כ דל"ת חמיר מלעיל ה"ב דיליף מהני דדחי שבת ולא קאמר מדאיצטריך כדלעיל ג״ב לגבי איסורא דעלי׳ דודאי הכתוב לא בא לאשמעינן כ״א היפך הסברא החיצונה ועל״ע דד״א תו׳ ד"ה לא תלבש וא"כ לגבי איסורא דהוי ידעינן בלא קרא דלא אתיא העשה דקיל ודחי לל״ת דחמיר בקום ועשה וע"כ דלגלות דבעלמא דחי ורק היכי דגלי קרא להדיא דאל״כ לשתוק קרא מיני׳ כמו במילה וכל הני דבעי למילף דדוחה דאי לאו קרא לא הוי ידעינן לי׳ או משום דהוי מפקינן משאר קראי דעדל״ת אבל לגבי היתירא דהוצרך הכתוב לאשמעינן היפך סברא החיצונה וע״כ דאתיא ליגמור מיני׳ דעשה דוחה ל״ת כיון דלגופי' אצטריך ולהכי דחי דליכא למילף מיני׳ וכו'. וכן בהבערת בת כהן בשבת קו"א מדאצטריך לחייב מקלקל בהבערה וע' תו׳ יבמות וא׳ ויש לפלפל בישוב קושית התו׳ דלר' שמעון למה אצטריך לא תבערו דלשיטתי׳ בקדושין מ"ג ולדידי׳ הוי ב׳ כתובים ואין מלמדים וע״תו שבועות כג"ב ד"ה דמוקי דלא חייל איסור לאו אעשה ועפ"מג בפתיחה לה' שחיטה. וי"ל דמה״ט נשים פטורות במ״ע שהז״ג וחייבות בל"ת ועבמל"מ פ״ה מיס״ת מה שהביא להוכיח דטפי חמירי לאוין דלוקין כו׳ ולא העיר ממשל"ע וע' ירושלמי פסחים פ״ח ה"א חומר מ"ע שהיא באה מכח ל"ת כגון מצה שבאה מהיקש דל״ת וע"ש בשיו״ק ועברא"ש פ"ק דב"ק סי׳ ז׳ שא״צ שיתן כל ממונו בעבור עשה וכמ"ש בזה במ״א באריכות ועבס״הס נחלת יעקב בתשובות נכדו הגאון בססי׳ א׳ יע״ש שהאריך ג"כ בחקירה זו לפי דרכו הנעים ואין עת האסף פה להרחיב הדבור לפלפל בדבריו בפרט זה. ועתויו״כ ביומא פג״א בסוגין דטבל ושביעית שהביא ראי׳ מיומא פז״א מ"ד חלוקי כפרה עבר על עשה ישב כו׳ וכן משמע שם פה״ב השתא על ל״ת מכפר על עשה מיבעא וערמב״ם פי״ד מה׳ מאכל בספיחי שביעית ולא כתב שביעית דסובר דעשה חמור מל״ת ועשו"ת שיבת ציון סי׳ ג׳ בד"ה ומה שכ' מע"ל שהביא דעות שאין הל״ת חמיר. וכמדומה שגם בסא״הח סי' ג ובסי״מ שהעירו בזה וכעת אינם תי׳ לעיין בהם. ובמנחות מ"ד ציצית מצוה קלה ופרש״י שאינה אלא עשה וברמב״ם פכ"ד מאישות היתה מחל ואצ״ל מח״ע ושם פ"א ובפי"א מנדרים ה"ח וכ״מ בת' יבמות עז"ב ד״ה שכן ורש"י ד״ה לא ס"ל וערא״ש בכורות פ״ה ס״ח ותו׳ פסחים נ״ט. וע׳ מנחות מ׳ ע״א בעידנא דריתחא מענשינן אעשה והיינו משום דהוי בשוא״ת ולכן ל"ת חמיר. ועתו׳ שבועות י״ב סע"ב ד״ה לא זז כו' דמבואר מדבריהם דעשה קיל מל"ת דהוי בקום ועשה:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

רש"י ד"ה רציחה דוחה אותה. ז"ל שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד עבודה ב"ד שולחים ומביאים אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו עכ"ל. לפי רש"י אפילו רוצח במזיד ועבודה בידו ניצל בגגו של מזבח. מאידך יעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' רוצח הלי"א - י"ב) שפסק שגג המזבח קולט דוקא את ההורג בשוגג ולא את ההורג במזיד. ועלינו להבין בין אליבא דרש"י ובין אליבא דהרמב"ם את יסוד הצירוף של גג המזבח עם עבודת כהן בידו. ונראה שיסוד ההלכה שגג המזבח מציל במזיד (לרש"י) וקולט בשוגג (לרמב"ם) הוא שעצם המזבח מציל וקולט אלא שבלי עבודה בידו לא נחשב הכהן כעל גבי גג המזבח. שדוקא כשהעבודה בידו מצטרף הוא למקום המזבח שקבוע הוא עליו מפני שצריך לעבוד שם, ולפיכך המזבח מצילו. משא"כ כשאין העבודה בידו לא חל דין של עומד על גבי המזבח, משום שאינו אלא כמי שמטייל על גג המזבח, ולפיכך אינו מצילו. אבל אין נראה שיסוד ההלכה הוא שעצם העבודה מצלת, דא"כ מהי נ"מ בין העושה עבודה כשהוא עומד על גגו של המזבח לבין כשעובד במקום אחר, סוכ"ס עצם העבודה לא נשתנה, אלא נראה שהגג עצמו מציל והעבודה קובעת שהכהן קבוע הוא על הגג, ואז הגג מצילו.
ובזה מתורצת הקושיא שיש להקשות על הגמרא שמבואר בגמרא שרציחה דוחה עבודה שנא' מעם מזבחי תקחנו למות, וקשה דהא כשעובד על גבי גגו של המזבח, חזינן דהעבודה מצילתו ודוחה רציחה. ולדברינו ניחא משום דכשהכהן נמצא על גגו של המזבח ועבודתו בידו אין העבודה מצילתו אלא מקום המזבח מצילו, אלא שאם אינו עובד, ע"פ דין חשוב כאינו על המזבח, ונמצא שכשיש עבודה בידו שהמזבח מצילו ולא העבודה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

רציחה דוחה אותה. שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב''ד שולחים ומביאין אותו למות אלא א''כ היה על גגו של מזבח ועבודה בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. ולא מעל מזבחי: ומאי או אינו דקאמר. הואיל ומקל וחומר אתיא דדחיא היכי מצינו למימר או אינו אלא אפי' מיתת ב''ד לא דחיא: קבורת מת מצוה דחיא עבודה. מולאחותו בפ''ק דמגילה (דף ג:) ואינו דוחה את השבת אף אני אביא רציחה דאף על פי שדוחה עבודה לא תדחה שבת והאי דהדר אמר או אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה שבת כו': ולמאי דסליק אדעתיה למימר מעיקרא. דהאי דאיצטריך ליה קרא משום דאי לא כתביה ה''א אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או אינו. היכי מצי למימר או אינו דלא דחי במאי תיתי לן דלא תדחה: אימור דאמרינן כו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב''ד לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו'. היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה. שהרי לוקין עליו: אלא סלקא דעתך. לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא הוה מייתינן בק''ו ולאו משום דאתי עשה ודחי ל''ת דכרת ועליה למה לי אלא סד''א כו': שהיה בכלל. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כלל בכל העריות כרת: ויצא מן הכלל ללמד. שאם אין לה בנים תתייבם: בכלל כל הקדשים היו. שכבר כלל כרת בכולן כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו': ולמה יצאו. בפסוק זה שני: יצאו קדשי בדק הבית. שאם אכלן בטומאת הגוף פטור: למה יצתה. יבמה יבא עליה: מי דמי התם כלל באיסור וכו'. איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט בהיתר וכלל באיסור. ולאו להך דרשא דמי דהא בדבר החדש יצא לידון: אלא. להך דרשא דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול להחזירו. ולהשוותו לכללו ולא להשוות כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב. הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן שאר עריות לייבום: ושחט את הכבש. באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם הוא. כדין החטאת כך דין אשם זה: שאין ת''ל כחטאת. דהא אשם זה אם לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת האשם בצו את אהרן: לפי שיצא אשם מצורע. מכלל שאר אשמות: לידון בדבר החדש. שאינו בשאר אשמות בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת''ל כו':
ומה עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה. הקשה הר''ר יעקב דאורלינ''ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי''ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב''ק כה.) היכא דמיפרך ק''ו לא אמרינן דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר לא משום דסבר כר''ט אלא לא מסיק אדעתיה לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש''ס בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח דאפילו לרבי טרפון ליכא ק''ו ועוד נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה עבודה דקילא דחיא שבת רציחה וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן ובמה הם חמורים דעבודה נדחית מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב''ק דף כה. ושם) דאמרו רבנן לר''ט דיו ולא דיינין ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות הניזק נזק שלם קרן לא כ''ש משום דאי נעביד קל וחומר הכי איכא למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא בקרן כגון יש הנאה להזיקן: שנאמר מעם מזבחי. ואפי' אם אין שם כהן אחר ראוי לעבודה שהעבודה נדחית וא''ת ודלמא התם לאו משום דרציחה דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר ידיכם דמים מלאו וכ''ש עבודה וי''ל דע''כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא לא ישא את כפיו לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם: תלמוד לומר לא תבערו. וא''ת אמאי איצטריך בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.) מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה . אפילו קרבן צבור תיפוק ליה מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק''ו ש''מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור דדחי שבת דאי קרבן יחיד א''כ ליכא קל וחומר וי''ל דאי לאו דכתיב מזבחי לא הוה מוקמינן קרא מסברא בקרבן צבור דכדי לדרוש לא תבערו לאפוקי מק''ו אלא הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן ע''כ לשום דרשא אחריתי. א''נ השתא דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא בקרבן יחיד מק''ו דאביי דאמר בפ' אחד דיני ממונות (שם דף לה:) השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין רציחה דוחה עבודה מק''ו ומה שבת שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כו': לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש. מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא''ת ולמ''ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי''ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש''י התם דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד