שמע מינה [למד מכאן] שבאו רק לאפנויי [להפנות, לייתר] את הכתוב, שיהיה פנוי ממשמעות אחרת, ומיותר במקומו, על מנת ללמוד ממנו הלכה מיוחדת. וגבי [ואצל] ציצית נמי [גם כן] יש טעם מיוחד לדרשת הסמוכים; איבעית אימא [אם תרצה אמור] שיש לדרוש זאת משום שמוכח הדבר כאן מן הענין, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] משום שהוא מופנה, שפסוק זה מיותר, ולא בא אלא ללמד לדרשה זו.

ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] משום שמוכח הדבר מן הענין — שאם כן שאיננו בא ללמוד מן הסמיכות לכתביה רחמנא [שתכתוב אותו התורה] גבי [אצל] פרשת ציצית (במדבר פרק טו), למאי הלכתא כתביה הכא [למה, לאיזו הלכה כתבו כאן] — ודאי ללמוד מסמיכות הפסוקים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] משום שהוא מופנה, שמיותר הכתוב — מכדי [הרי כבר] כתב: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט), ואם כן "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא) למה לי? אלא ודאי שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבא להפנות] את הכתוב לצורך דרשת הסמוכים.

את הנימוק הזה דוחים: הני מצרך צריכי [שני כתובים אלה צריכים הם] להיכתב, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "לא יעלה עליך", הוה אמינא [הייתי אומר]: כל דרך העלאה שמעלה בגד שעטנז על עצמו אסר רחמנא [אסרה התורה], ואפילו מוכרי כסות שאינם לובשים את הבגדים אלא רק מניחים אותם על כתפם, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא תלבש שעטנז", לומר שאין האיסור אלא דומיא [בדומה] ללבישה דאית ביה [שיש בה] הנאה ולא העלאה בלבד.

ומצד שני ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "לא תלבש" הוה אמינא [הייתי אומר]: דוקא לבישה, דנפיש הנייתה [שמרובה הנאתה] שיש בה גם חימום וגם קישוט, אבל העלאה כלל לא נאסרה, גם כשמתחמם בבגד, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "לא יעלה עליך", לומר, שאף בהעלאה בלבד יש איסור.

ומשיבים: בכל זאת יש כאן ייתור, שאם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לא תלבש שעטנז", והמילים "צמר ופשתים" למה לי לכתוב? שהרי אנחנו יכולים לדעת מהו שעטנז ממקור אחר.

כיצד: מכדי כתב [הרי כתב כבר] "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך", ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה סתם "בגדים", ופרט לך הכתוב באחד מהן בדיני נגעים (ויקרא יג, מז) שבגדים הם בגדי צמר ופשתים — אף כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם. ואם כן "צמר ופשתים" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במפורש לגבי שעטנז למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבאו רק להפנות, לייתר את הכתוב] ללימוד אחר.

ומקשים: ואכתי איצטריך [ועדיין הוצרך] פסוק זה, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] העלאה בלבד היא שלא נפיש [מרובה] הנאתה ולכן נאסרו בהעלאה רק צמר ופשתים, אבל לבישה דנפיש הנייתה [שמרובה הנאתה] — כל תרי מיני [שני מינים] יחד אסר רחמנא [אסרה התורה] ללובשם, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם לענין לבישה "צמר ופשתים"!

ומשיבים: אם כן לשתוק קרא מיניה [שישתוק הכתוב ממנו] ולא יזכיר כלל "צמר ופשתים", ותיתי [ויבוא, וילמד] דין זה בגזירה שווה "שעטנז" "שעטנז" מהעלאה שגם בלבישה אסור רק צמר ופשתים יחד, וכיון שנזכר הדבר שוב — בודאי לא בא אלא לומר שיש לדרוש סמוכים.

ושואלים: והתנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, שלדבריו "צמר ופשתים" מיותר, ונדייק מכאן: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא שכתבה התורה] "צמר ופשתים", הא לאו הכי [הרי לולא כן] לגבי כלאים בציצית הוה אמינא [הייתי אומר] דאסר רחמנא [שאסרה התורה]? והכתיב [והרי נאמר] "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח)

ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: כל בגדים האמורים בתורה צמר ופשתים הם, משמע שמטילים ציצית גם בבגדי פשתן ואמר רחמנא [ואמרה התורה] בדיני ציצית עביד ליה [עשה לו] תכלת, והרי תכלת עמרא [צמר] הוא, ונמצא שהתורה מצוה בפירוש לקשור לפחות חוט אחד של תכלת, שהוא צמר, אף בבגד פשתים, ונמצא שהותר שעטנז בציצית. בדרך אגב שואלים לבירור הדברים: וממאי [וממה, מניין יודעים] שתכלת עמרא [צמר] הוא? ומשיבים: מכיון ש"שש" האמור בבגדי כהונה הוא כיתנא [פשתים] (ראה יומא עא, ב) — תכלת בודאי עמרא [צמר] הוא.

ולעיקר השאלה משיבים: אף לשיטה זו איצטריך [צריך] את הלימוד מן הסמוכים להתיר כלאים בציצית, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כדעת רבא, שרבא רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (שם שם) "הכנף" משמע מין כנף, ומכאן שאת חוטי הציצית עושים מאותו מין שממנו עשויה כנף הבגד ומכל מין שהוא, וכתיב [ונאמר] "צמר ופשתים", ומשמע שרק מאלה עושים ציצית ולא מדבר אחר!

הא [הרי] כיצד ניישב את הסתירה? אלא, ציצית של צמר ופשתים פוטרין את הבגד במצוות ציצית בין בבגד במינן (של צמר ופשתים), בין שלא במינן בכל מיני אריגים אחרים. ואילו שאר מינין שעושים מהם חוטי ציצית, במינן — פוטרין, כגון ציצית משי בבגד משי, אבל את הבגד שלא במינן — אין פוטרין. ונמצא שלולא הפסוק "צמר ופשתים" היה צריך לעשות ציצית ממין הכנף ולבגד צמר דווקא ציצית מצמר ולא מכלאים.

ומקשים: והא [והרי] התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רבא, שלדעתו בגד שאינו עשוי צמר ופשתים אינו חייב כלל בציצית, ואם כן לשיטתו אין צורך כלל בכתוב מיוחד להוציא מדרשת רבא בענין "הכנף" מין כנף.

ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] לפחות כי דיוקא [כמו הדיוק] של רבא ובאופן אחר קצת, שהייתי אומר: "הכנף" — מין כנף, והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה התורה]: עביד ליה [עשה לו] ציציות צמר לבגד צמר, וציציות פשתים לפשתים. וכי עבידת [וכאשר עושה אתה] ציציות צמר לבגד צמר — צבעיה [צבע אותו בתכלת] ותצא בכך ידי מצות ציצית, אבל כאשר אין הציציות והבגד מאותו מין, וכגון ציציות צמר לבגד פשתים, ופשתים לבגד צמר — לא תצא בכך, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "צמר ופשתים", שאפילו בציציות צמר לבגד פשתים ופשתים לצמר יוצא ידי חובת ציצית.