לפי שעשאוה, נהגו בה, בשפופרת זו כטמא שרץ, כאילו נטמאת ממש בשרץ שמטמאה גם אחרים, אבל אינה צריכה הערב שמש, וכבר בכך יש היכר לצדוקים.

ומקשים: אלא מעתה אם כטומאת השרץ היא, לא תטמא אדם, שהרי דבר הנטמא בשרץ שהוא ראשון לטומאה אינו מטמא אדם, ואם כן אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: שפופרת זו מי שחותכה ומטבילה טעון בעצמו טבילה, משמע שהיא מטמאה אדם! ואלא תאמר כי עשאוה כטמא מת המטמא גם אדם, אי הכי תיבעי [אם כך תזדקק] גם שפופרת זו להזאת מי חטאת בימים שלישי ושביעי לטהרתו, ככל דבר שנטמא בטומאת מת,

אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: מי שהיה חותכה ומטבילה — טעון טבילה, ונדייק: טבילה — אין [כן], אולם הזאת שלישי ושביעי — לא! ואלא תאמר כי עשאוה כטמא מת בשביעי שלו לאחר ההזייה, שעדיין מטמא, אבל אינו טעון הזאה נוספת,

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעולם לא חידשו דבר בפרה. כלומר, אף שהוסיפו בפרה אדומה הרבה מאד חומרות, בכל זאת לא חידשו בה הלכות שאינן קיימות כלל במקום אחר, וכאן אמרנו שנטמא בה כטמא מת בשביעי שלו, והרי זה סוג טומאה שאינו מצוי בשום מקום!

אמר אביי: לא לענין זה אמרו שלא חידשו אלא שלא אמרו שיהא קורדום מטמא מושב, ובזה שמרו על עיקרי ההלכה בדיני טומאה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], נאמר בזב: "והישב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, ו). יכול כפה (הפך) כלי של סאה וישב עליה, או של תרקב (חצי סאה) וישב עליה יהא הכלי טמא משום מושב הזב —

תלמוד לומר: "והישב על הכלי אשר ישב עליו... יטמא" (ויקרא טו, ו), כוונתו — שזה מי [מה], כלומר, כלי שמיוחד לישיבה שרגילים לשבת עליו ("אשר ישב עליו"), יצא כלי זה, שאומרים לו ליושב עליו: עמוד ונעשה מלאכתנו. וכשם שאינו נטמא משום מושב הזב, אלא במגעו בלבד, כך גם בדיני פרה אדומה לא שינו, ולא גזרו שאף כלי שאינו של ישיבה (כגון קרדום), יטמא בפרה.

א שנינו במשנה: הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה. שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם במקרא? אמר ר' חנין: שאמר קרא [הכתוב]: "כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת" (במדבר ז, יד), ללמדנו שהכתוב עשאו לכל מה שבכף — אחת, שאף שהדברים המצויים בה אינם מחוברים זה לזה, הם נחשבים כיחידה אחת.

מתיב [מקשה] על כך רב כהנא, והרי שנינו: הוסיף ר' עקיבא את הסלת, והקטרת, והלבונה, והגחלים, שאם נגע טבול יום במקצתו — פסל את כולו, לפי שהכלי מצרפם. ואף שאינם כולם דברי אוכל — משום חיבת הקודש גזרו בהם טומאה.

והא דרבנן [והלכה זו מדברי סופרים] היא, ואינה כלל מן התורה. ממאי [ממה] אנחנו יודעים שהיא מדברי סופרים, מדקתני רישא [ממה ששנוי בראשה] של אותה משנה: העיד ר' שמעון בן בתירא על אפר חטאת שאם נגע הטמא במקצתו — שטימא את כולו וכיון שאפר פרה אינו דבר אוכל ואינו קדשי מזבח אין הכלי מצרפן מן התורה, וקתני [ושנה שם]: הוסיף ר' עקיבא, משמע שאף זו שאמר ר' עקיבא היא כמו בהלכה הקודמת — מעלה מדברי חכמים. ואינה מן התורה!

אמר ריש לקיש משום (בשם) בר קפרא: