לעם הארץ עצמו טהרנו, שהוא יאכלם, אבל לא חברים.

אבל האם נטהר את הכלי, שטהרתו לך ולו, שהרי אף אתה החבר שואל ממנו, ומשתמש בו.

באותו ענין תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהושע: בושני (מתבייש אני) מדבריכם, בית שמאי! על סברה מוזרה זו שלכם; וכי אפשר שאשה תהא עומדת בעלייה ולשה בצק בעריבה, שיהיו לדעתכם האשה והעריבה טמאין טומאת שבעה (משום שכלי החרס חוצץ) והבצק שבתוך העריבה טהור, שהרי אוכלין אף לבית שמאי טהורים? וכן לוגין (כלי משקה) המלא משקין, וכי יהיה הלוגין טמא טומאת שבעה, ומשקין טהורין?!

לאחר שאמר דברים אלה נטפל (ניגש) לו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: אומר לך טעמן של בית שמאי. אמר לו: אמור. אמר לו: כלי טמא חוצץ, או אינו חוצץ? אמר לו ר' יהושע: יודעים אנו שאינו חוצץ. אמר לו אותו תלמיד מבית שמאי: כלי של עם הארץ טמא או טהור? אמר לו: טמא. אמר לו אותו תלמיד ואם אתה אומר לו לעם הארץ שהכלי טמא, כלום משגיח עליך? ולא עוד אלא שאם אתה אומר לו "טמא" אומר לך "שלי טהור ושלך טמא".

וזהו טעמן של בית שמאי, שמאכלים ומשקים בכלי חרס אינם טמאים, שאם של עם הארץ הם — הוא ישתמש בהם ולא ישברם ולא יבערם, וחברים לא ישאלום ממנו. אבל כלים שאפשר לטהר בטבילה ("כלי שטף"), גזרו עליהם, שגם אם ישאלם חבר — יטבילם.

כיון ששמע שיש לבית שמאי טעם הגון, מיד הלך ר' יהושע ונשתטח על קברי בית שמאי, אמר: נעניתי (חטאתי) לכם עצמות בית שמאי! ומה סתומות שלכם כך, שדברים בלתי מובנים יש להם הסבר, מפורשות על אחת כמה וכמה. אמרו: כל ימיו הושחרו שיניו מפני תעניותיו, שהיה מתענה לכפר על מה שאמר דברי זלזול על בית שמאי.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] באותה משנה שאין מטהרים כלי ש"טהרתו לך ולו", אלמא [מכאן] כי שאלינן מינייהו [שואלים אנחנו כלים מהם מעמי הארץ] ואם כן, יש לשאול מפני מה אין חוששים שישאלו כלים מעמי הארץ כשאין הם מטבילים אותם כראוי! ומשיבים: כי שיילינן מינייהו מטבלינן להו [כאשר שואלים אנו מהם כלים מטבילים אנו אותם].

ושואלים: אי הכי, ניהדרו להו [אם כך, ישיבו להם] בית הלל לבית שמאי: כי שאלינן מנייהו מטבלינן להו [כאשר שואלים אנו מהם מטבילים אנו אותם], ולכן מטהרים הם את הכלי שטהרתו לך ולו! ועונים: באותה מחלוקת הרי מדובר בטומאת המת, וטמא מת בעי [צריך] הזאה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו, ומנא לשבעה יומי לא מושלי אינשי [וכלי לשבעה ימים אין אנשים משאילים], ולכן, תקנה זו של טבילה מועילה רק לטהר מטומאות אחרות, אבל לא מטומאת המת.

ושואלים לגוף הדבר: והאם על הטבילה לא מהימני [נאמנים] עמי הארץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמנין עמי הארץ על טהרת טבילת טמא מת!

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה] הא [זו] ששנינו שנאמנים על הטבילה, הרי זה בטבילה בגופו של אדם, הא [זו] שאמרנו שאינן נאמנים, הרי זה בכליו. רבא אמר: אידי ואידי [זה וזה] נאמר בכליו, ולא קשיא [ואינו קשה]; הא [זה] שנאמן, הרי זה כשאמר עם הארץ: "מעולם לא הטבלתי כלי בתוך כלי", ובזה אפשר להאמין לו. והא [וזה] שאינו נאמן, הרי זה כשאמר: "הטבלתי, אבל לא הטבלתי בכלי שאין בפיו כשפופרת הנוד". שלענין זה, שיש פרטים דקים, אי אפשר לסמוך על עם הארץ.

והתניא [ואכן כן שנינו] ברייתא מעין זה: נאמן עם הארץ לומר על פירות שלא הוכשרו לקבל טומאה, כלומר, שלא נרטבו כלל, אבל אינו נאמן לומר שהפירות הוכשרו לקבל טומאה, אבל לא נטמאו. הרי שבעובדה ברורה ופשוטה — סומכים על נאמנות עם הארץ, אבל לא בדברים שיש צורך בהם בידיעה מרובה ובהקפדה יתירה.

ושואלים לשיטת אביי: ועל גופו של עם הארץ מי מהימן [האם נאמן] הוא לומר שאכן טבל? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חבר שבא להזות — מזין עליו מיד, שסומכים עליו שכבר ספר שלושה ימים; אבל עם הארץ שבא להזות — אין מזין עליו עד שיעשה וימנה בפנינו שלישי ושביעי, הרי שאין סומכים על עם הארץ בטומאת גופו!

אלא אמר אביי: יש לחזור מאותו הסבר ולומר הסבר אחר ולומר כך: מתוך חומר שהחמרת עליו בתחילתו שאין מניחים לו להיטהר מטומאת המת אלא כשבדקו אותו יפה ודאגו שיהיו טבילה וטהרה כראוי, הקלת עליו בסופו שיהא נאמן על טהרת טומאת מת.

א שנינו במשנה שיש אחורים ותוך לתרומה, אבל לא לקדשים. ושואלים: מאי [מה פירוש] אחורים ותוך?

ועונים: כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: כלי שנטמא אחוריו (צידו האחורי, ולא מבפנים) במשקין טמאים, שטומאה זו היא רק גזירה מדברי חכמים שיהיו משקים מטמאים כלי — אחוריו בלבד טמאין, אבל שאר החלקים שבו, כגון תוכו, אוגנו (מקום שפת הכלי הכפולה), אזנו שמחזיקים בו את הכלי, וידיו (וידיותיו) — טהורין. אבל אם נטמא תוכו — כולו טמא. ודין זה אמור לגבי תרומה אבל בקודש — אם נטמא חלק בו — הכול טמא.

ב ועוד שנינו במשנה כי יש בית הצביטה לכלי של תרומה ולא לשל קודש. ושואלים: מאי [מה פירוש] "בית הצביטה"? אמר רב יהודה אמר שמואל: מקום שצובטו [שמחזיקים אותו בו], כעין בית אחיזה לכלי. וכן הוא אומר: "ויצבט לה קלי" (רות ב, יד), כלומר, נתן לה מעט קלי, משמע ש"צביטה" היא לשון אחיזה. ר' אסי אמר בשם ר' יוחנן: מקום שנקיי הדעת (איסטניסים) צובעין (טובלים בו). שהיו עושים בצד הכלי בית קיבול קטן לתבלין, ובו היו מטבילים את המאכל. והוא כעין כלי הסמוך לכלי אחר.

תני [שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן ברייתא זו: כל הכלים אין להם חילוק זה של אחורים ותוך, אחד קדשי המקדש ואחד קדשי הגבול, אלא משנטמא אחד מהם, כל הכלי טמא. אמר ליה [לו] רב נחמן: קדשי הגבול מאי נינהו [מה הם] — הרי זה הכינוי המקובל עבור תרומה, אם כן יש סתירה לכך מהמשנה; והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: אחורים ותוך ובית הצביטה לתרומה!

ומשיבים: דלמא [שמא] "קדשי הגבול" שאמרת אינם כמשמעם בכל מקום, אלא הכוונה לחולין שנעשו על טהרת הקדש קאמרת [אמרת] וקראו להם "קדשי הגבול", שהרי נוהגים מנהג טהרה זה גם מחוץ לבית המקדש.

וכיון שדנו בזה אמר רב נחמן: אדכרתן מילתא [הזכרתני דבר] בנושא זה שאמר רבה בר אבוה: אחת עשרה מעלות שנו כאן; שש ראשונות — בין לקדש, בין לחולין שנעשו על טהרת הקדש, אחרונות — לקדש, אבל לא לחולין שנעשו על טהרת הקדש. משמע שבהלכות אלה דנים בדמיון ובהבדל בין טהרת קודש עצמה לבין חולין על טהרת הקודש.

ג שנינו במשנה: הנושא את המדרס בידו אחת נושא עמו בידו האחרת את התרומה ואינה נטמאת בכך, ובלבד שלא יגעו זה בזה, אבל לא את הקדש. ושואלים: קודש מאי טעמא [מה טעם] לא ישא, שהרי אם נזהר שלא לנגוע במדרס מדוע לא ישא את הקודש? משיבים: משום מעשה שהיה. שאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באחד שהיה מעביר חבית של יין קודש ממקום למקום,